ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו, א – שיעור מצוות 'לערב'

כתב הרמב"ם (אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח", ומשמע שאין גדר למצוות 'לערב', אלא כל זמן שיש לו כח, המצווה מחייבת ללדת עוד ילדים. וכלשון הרמב"ם כתבו ספר חרדים ז, ב; ושו"ת ריב"ש טו. וכך משמע מהרמב"ן (מלחמות ה' יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "זורע לעולם כל מה שאפשר לו לזרוע".

וכך עולה מדברי התוס' (שבת קי, ב, 'והתניא') שכתבו שמשמע מאשת רבי חייא (יבמות סה, ב) שאם נשים היו חייבות בפריה ורביה, אסור היה לה לשתות כוס של עקרין, "אף על גב דהוי לה שתי נקבות ושני זכרים". הרי שאין די בשני בנים ושתי בנות כדי לקיים מצוות 'לערב'. כך גם משמע מלשון הרמ"א אה"ע א, ח: "אם יש לו בנים הרבה", עדיין חייב במצוות 'לערב', אלא שנפטר מחיובו בגלל חשש קטטה. וכך משמע מסתימת הרבה פוסקים שלא הגדירו שיעור למצוות 'לערב', ולכאורה היו צריכים לציין מתי אדם יצא ידי חובת מצוות 'לערב'. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות יז, ג: "הדבר פשוט דמצות 'לערב' או מצות 'לשבת' אין לה גבול", והביא את הרמב"ם, וסיים: "ולפי זה פשוט שאין בזה הגבלות, דתמיד האדם מצווה מדברי סופרים שלא לבטל מפריה ורביה".

אמנם יש פוסקים שמשמע מדבריהם שיש גבול למצוות 'לערב', וכ"כ רבי יוסף אוטלינגי (לוח הדינים אשר בנימוקי יוסף יבמות אות ס): "מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". ולא ברור מאיפה למד כך בדברי הנימוקי יוסף, ואולי למד זאת מהרי"ף שכתב שמצוות 'לערב' "מילתא מדרבנן היא", ואם זו מצווה מדרבנן, מן הסתם יש לה גדר מסויים, שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. לפי דיוק זה, כל הראשנים שכתבו שמצוות 'לערב' היא מצווה מדרבנן (עיין לעיל ה, ב) יסברו שיש גדר למצווה.

וכ"כ הרב הנקין בשו"ת בני בנים (חלק ד, מפתחות, קיצור פסקי בני בנים ב, לח): "מסתבר שהשיעור מדרבנן הוא כשיעור מן התורה, בן ובת, ולכן אם הוליד שני בנים ושתי בנות – יצא ידי חובה אף מדרבנן".

וכך גם משמע מהבית שמואל (א, א) שתמה על הרמב"ם שמהני מחילת אשתו אחרי קיום מצוות פריה ורביה מדאורייתא (עיין לעיל ה, ג) "דהא אפילו אם קיים פריה ורביה, מכל מקום חייב לקיים 'לערב אל תנח ידיך', ואע"ג דכתבתי בסמוך דמצוות 'לערב' אינה אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה". משמע שאפשר לקיים מצוות לערב, כלומר יש לה גבול מסוים, ולא מסתבר לומר שלעולם לא מהני מחילה של האשה. וכך משמע מעוד פוסקים שדנו מתי אדם מקיים מצוות 'לערב', ואם אין למצווה גבול, לא שייך לצאת ידי חובת המצווה. 1

ו, ב – פירוש 'כל זמן שיש בו כח'

כפי שלמדנו ברמב"ם ועוד ראשונים, המצווה המחייבת היא להמשיך להוליד "כל זמן שיש בו כח". ולא ברור מה הכוונה, האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים.

יש שפירשו 'כח' להוליד, וכ"כ הרב יוסף משאש (אוצר מהכתבים ג, אלף תתקמא): "כל עוד הם בריאים וראויים להוליד, חייבים מדברי סופרים להוליד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק טו מהל' אישות".

ויש אומרים ש'כח' זה מושג כללי יותר, שכולל שיקולים שונים, וכ"כ הרב רבינוביץ' (מובא בטל לברכה ב, עמ' 194, הערה 1), אחרי שהביא את לשון הרמב"ם: "נמצא שהדבר נתון לשיקול דעת הלכתי, ולא ניתן לקבוע מסמרים בדבר. ואין ספק שבריאותה של האשה הוא שיקול מכריע, והרי אמרו ביולדת: אבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עד עשרים וארבעה חודש. וכן ישנם עוד שיקולים בעלי ערך רב, כגון שיש ילדים אחרים הטעונים טיפוח וכו'". וכך עולה מערוה"ש א, ח: "וכן צוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד ישא אשה בת בנים, אם מעמדו מספיק לפרנסם". הרי ששיקול הפרנסה נכלל במילה 'כח'.

וכך מוכח מתרומת הדשן (רסג) שנשאל על אחד שקיים כבר מצוות פריה ורביה, והתאלמן ורוצה לישא אשה, אבל ירא מקטטה שתהא בין האשה וילדיו, "ומתוך כך נשאה לבו לקחת אשה שהיא מוחזקת לכל שאינה בת מריבה כלל, אבל אינה בת בנים כלל". והשיב שיפה עושה שלוקח אשה שאינה בת קטטה, אפילו אם אינה בת בנים, שהרי אפילו מצווה מדאורייתא נדחית מפני קטטה בתוך ביתו, כפי שלמדנו ביבמות מד, א, לגבי יבום, שאם היבם ילד והיבמה זקינה, או הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: "מה לך אצל זו, כלך לך אצל כמותך, ואל תכניס קטטה אל ביתך, אלמא דדחינן בשביל קטטה מיבום לחליצה, ואע"ג דמן התורה חליצה במקום יבום לאו מצוה היא". וכ"כ הרמ"א אה"ע א, ח. הרי ש'כח' כולל עוד שיקולים כמו קטטות ושלום בית.

ו, ג – עד היכן מצוות 'לערב' – הדעות בפוסקים

מצינו שתי שיטות כלליות בפוסקים עד היכן מצוות 'לערב':

א. בשו"ת שבט הלוי ד, קסא, נשאל מאדם בן ארבעים וארבע שיש לו שמונה ילדים, אם צריך להשתדל שיהיו לו עוד ילדים מטעם 'ולערב אל תנח ידך'. אשתו רוצה להמשיך ללדת ולהראות שמשפחות יראות שמיים מתאמצות להרחיב את המשפחה ככל האפשר, אבל הוא חושש מחינוך הילדים. ובעל שבט הלוי ענה בדברי חיזוק להמשיך ללדת ילדים, ובעז"ה, אם ההורים רוצים לחנך את ילדיהם כראוי, בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו.

בדומה לזה השיב הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, אלף תתקמא), למשפחה בת ארבעה ילדים ויותר, ומצבם הכלכלי קשה, ושואלים אם מותר למנוע הריון. והשיב שכל עוד הם בריאים וראויים להוליד, חייבים מדברי סופרים להוליד, וזוהי מצוות 'ולערב אל תנח את ידיך'. וחידש שיש בזה גם מצווה מדאורייתא ממה שנאמר בהמשך הפסוק המְצַווה על פרו ורבו: שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז). ועוד ראינו בעינינו כמה משפחות שהילדים שהולידו אחר קיום מצוות פריה ורביה היו טובים מהראשונים.

ב. אמנם בשו"ת בני בנים ב, לח, עמדה אחרת. שם נשאל ממשפחה עם תשעה ילדים שקשה עליהם הפרנסה, וגם חוששים ללדת בגיל מבוגר. והשיב שלהרבה ראשונים מצוות 'לערב' קלה משאר מצוות דרבנן, ואף שלרמב"ם משמע ששווה מצווה זו לכל מצוות דרבנן, הרבה ראשונים לא העתיקו את לשון הרמב"ם, אף אותם שרגילים להעתיקו, כמו סמ"ג (עשה מט), ארחות חיים (הל' כתובות לד) ומאירי. וגם טור ושו"ע (אה"ע א, ח) לא כתבו כלשון הרמב"ם. וכיוון שזו מחלוקת בדין דרבנן – הלכה כמיקל, "וכל שיש איזה עיכוב בדבר, אינו חייב להמשיך לקיים 'ולערב', ואינו נקרא עובר על דברי חכמים".

והמשיך לנמק שם שפשט דברי רבי יהושע אמורים במצווה לשאת אשה שנייה ולא במצווה להוליד עוד ילדים מאשתו הראשונה, וכן דייק מכמה מדרשים. וכן משמע מלשון השו"ע אה"ע א, ח, שכתב שאסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך לישא אשה בת בנים, ולא כתב שצריך להמשיך לפרות ולרבות מאשתו הראשונה. וסיים שלמעשה לפי רוב הראשונים אדם לא נצטווה להוליד ילדים עד אין קץ. והוסיף עוד ג' טעמים להיתר: א. לדעת הרבה אחרונים אחרי קיום פרו ורבו יכול לדלג על חלק מהעונות כשאשתו מוחלת לו (עיין לעיל ה, ג; ו, א), ובמה שונה אי קיום העונה משימוש באמצעי מניעת הריון. ב. אם על ידי ריבוי הילדים יתקלקל שלום בית, למדנו מתרומת הדשן רסג, ורמ"א אה"ע א, ח, שמותר להתחתן עם אשה שאינה בת בנים, ולכן ודאי שאין לריב עם אשתו להמשיך להוליד עוד ילדים. ג. ממה שלמדנו מאשתו של רבי חייא (יבמות סה, ב), שאם יש לאשה צער לידה, רשאית לשתות כוס של עקרים, וזה אפילו אם לא קיים פריה ורביה, וקל וחומר כאן.

ו, ד – המבואר בספר

בספר הרב קבע שתי מדרגות במצוות 'לערב': א. חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ב. מצווה להוסיף עוד ילדים כפי כוח ההורים. ובהערה 6 ביאר הרב באריכות שקביעת הגדרה תסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, ומבטאת בפועל את המקובל בפסיקה.

ועוד סמך הרב על שתי סברות: א. 'כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון', ועל דברי רבי יוסף אוטלינגי המובאים לעיל (ו, א). ב. 'פוק חזי מאי עמא דבר', שהממוצע של מספר הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים, הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכך משמע מכמה ראשונים ואחרונים שהובאו לעיל (ה, א) שחובת המצווה לפי מנהג דרך ארץ, כלומר איך נוהגים בפועל שומרי המצוות בעולם. וכ"כ רז"ה (יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "שלא אמר רבי יהושע אלא במנהג דרך ארץ, מדקא נסיב תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, אבל לא חייב לגרש בכך". רמב"ן (מלחמות ה' יבמות שם): "ומיהו כיון דמצוה דרבנן היא כמנהג דרך ארץ, מדקא נסיב לה תלמודא בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ ולא הזכירו בזה איסור אלא 'ישא אשה' – מצוה דלכתחלה הוא, אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה". וכ"כ בית שמואל א, יד, בשם הרמב"ן: "כעין ישוב דרך ארץ". ​וכ"כ ערוה"ש אה"ע א, ח: "אלא דזהו כעין הידור מצוה ומנהג דרך ארץ כמ"ש, ואם יש איזה עיכוב בדבר אין כופין אותו לכך".


  1. . בשו"ת אגרות משה (ח"ד, אה"ע לב, ג) חידש שמצוות 'לערב' אינה חיוב להמשיך להוליד ילדים ללא שיעור, אלא היא ציווי האוסר על האדם לבטל לגמרי מפריה ורביה: "מוכרחין לומר דהוא חיוב אחר, שאמר רבי יהושע ביבמות סב, ב, מקרא דקהלת, שלא יבטל לגמרי. ומדויק קצת מלשון הקרא דנאמר אַל תַּנַּח יָדֶךָ, שמשמעו שלא יבטל לגמרי. ומה שאמר שם דמתני' דלא כרבי יהושע משום לשון המשנה לא יבטל, דמשמע דביש לו בנים רשאי גם לבטל לגמרי, וכלשון רש"י: מתני' דמשמע 'הא אם יש לו יבטל' דלא כר' יהושע. שמעינן דגם לרבי יהושע לא חייבוהו במצות פריה ורביה בלא שיעור, אלא דהוא בחיוב חדש דלא יבטל מפריה ורביה, שלכן הוא רק לענין שחייב ליקח אשה בת בנים שבדרך הטבע יוליד ממנה בנים, אף כשימנע מלבעול כשיקשה לו אפילו בקצת קושי, וזה סגי לקיום חיוב 'שבת'.

    וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפרק טו הלכה טז: אף על פי שקיים פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל כל זמן שיש בו כח, הרי דרק ביטול אסור, שהוא מניעה לגמרי, אבל אין ענין החיוב כפריה ורביה דמדאורייתא, שהוא חיוב עליו להוליד כמה שאפשר מדרבנן. דאם היה חיוב פריה ורביה עליו כל ימיו בלא שיעור לא היה לו לכתוב לשון כזה ולא להאריך כלל, אלא לכתוב אף על פי שאיכא שיעור למצות פריה ורביה מדאורייתא ליכא שיעור מדברי סופרים ומחוייב כל ימיו, כמו דנקיט בפאה בפ"א ממתנות עניים הלכה טו ובתרומה בפ"ג מתרומות הלכה א ובבכורים בפ"ב הלכה יז. אבל הוא משום דאין זה תקנת חכמים במצות פו"ר אלא שמצות פו"ר קיים גם מדרבנן, אלא שתיקנו שחייב מדברי סופרים גם בחיוב 'שבת' שהוא חיוב חדש שלא יבטל מפו"ר כל זמן שיש לו כח, שלחיוב זה לא חייבוהו לבעול בכל עונה, וכשהוא קשה בין לו בין לה, אף שאין בזה חשש חולי, מותר כשהרשתו, שליכא עליו חיוב עונה".

פורסם בקטגוריה פרק ה - פרו ורבו. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן