ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו

ז, א – המוסר האמיתי בדין שהה עמה עשר שנים ולא ילדה

בספר כתב הרב: "היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): כל המגרש אשתו הראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, חובת המצוות קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים".

מרן הרב קוק (אוצרות הראיה כרך ב, מאמרי חינוך כב, עמ' 197-198) התמודד עם טענה שהדין לא מוסרי, וביאר שהשקפת התורה הנצחית באה מהסתכלות כללית ורחבה, למרות שלפעמים יש מחיר לאדם הפרטי. ובהמשך ביאר שאם מעמיקים, הדין נכון, צודק ומועיל גם לפרט. וז"ל: "'הספרות היפה' לוחמת היא לפעמים בתורה ובדעות האמיתיות של האמונה הטהורה. וביותר שהיא מסירה את לב רבים מצעירים מהוקרת ערך ההליכה בדרכי התורה ומשפטיה, על ידי מה שמציגה לפעמים מחזה פרטי שעל פי הליכות התורה היה מחייב להביא אסון על אנשים ידועים. אמת הדבר שחזיון פרטי אינו כלל מופת חי על סתירת הנהגה כללית. יכול להיות שהמשפט שיש לו ערך גדול בחיי הכלל יגרום לפעמים איזה רושם רע בחיי הפרט, שזאת היא חובת הצדק שיהיה הפרט נדחה בשביל הכלל. אי אפשר לשנות את המשפטים ותוכנם בשביל מצבו של כל אחד מבני אדם. ע"כ דברים כאלה אינם טענות של בגרות, כי אם עלילות דברים שיוכלו לתפוש בלבם את קצרי הרוח.

משל לזה הוא חזיון אחד של מר (דוד) פרישמאן בשם 'מצוה', המצייר האסון והסדר ההרוס הבא למשפחה אחת בשביל דין גירושין שבא רק לרגלי הדין של שהה עשר שנים ולא ילדה תקופה גדולה. אבל מה נעשה, והתורה, שהיא המשפט של הצדק המוחלט, היא גבוהה יותר מהשקפות יפות של חיי שעה. התורה מביאה את החיים לתעודה גדולה, אף על פי שבפרטו של אדם כבר נמנו וגמרו שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא (עירובין יג, ב), אבל ודאי אין המשפט הזה צודק כי אם בפרט ובהוה, אבל העתיד של האדם שמתקדם והולך, ודאי יצאו לנו למין האנושי בכללו חיים טובים ומאושרים שהתורה השומרת על הצדק המוחלט תחייב כל אדם שלא למנוע את הטוב אשר לאל ידו לעשות ולהרבות חיים בעולם. כי מריבוי הפועלים תתקדם הפעולה, ומריבוי העמלים יבנה ויתכונן יישובו של עולם.

ע"כ חייב כל אדם להקריב את היופי והנעים של הרגש שלו היחיד על מזבח הכללי העתיד, שהוא ודאי מרובה יותר ממנו. ומי יודע מה הוא הכח הצפון באדם שיצליח ויתגלה בזרעו וזרע זרעו אחריו? ומי יוכל לשער את הטוב שיוכלו הנולדים, הם או דורותיהם אחריהם, להביא אל החברה האנושית? רק צדק אנושי קצר ערך שאינו יכול להשקיף כי אם את חוגו הקצר, הוא יכול להחליט שכשר הדבר שישקוד האדם להרגיע רק את רגשי היחיד במקום שאינו יודע את הטובה שהוא מאבד בשב ואל תעשה שלו.

זאת היא התשובה האמיתית והברורה שצריכה לענות את התביעה האסתתית. אמנם בבחינה יותר, הננו יכולים להפוך את החזיון לאידך גיסא, ונראה מצוה לא רק בעתיד הרחוק כי אם גם לעושי המצוה עצמם. הדבר ידוע שפעמים רבות יש שזוג אחד לא יוליד רק ביחסם זה לזו, וכשכל אחד מוצא לו זוג אחר הוא מוליד. והנה נציע לפנינו מחזה משפחה אחת שהגבירה את הרגש הטבעי על הצדק הנצחי ונשארו עד יום האחרון. מה אומלל מצב הזקנים החלושים לעת זקנתם באין תומך ומחזיק בידיהם, באין מנחם לעוניים ומרי שיחם. ולעומת זאת, הזוג שהתנהג כהלכה, כל אחד מהם הוליד בנים ובני בנים ויהי למשפחה רבה, וממנה יצאו חכמים וסופרים נדיבים ורוזנים. ומה נהדר הוא המחזה כשהנכדים מתחתנים יחד של אותו הזוג, ועל החתונה מתראים פנים גם כן הזקן עם הזקנה, שמפני המוסר לא ירבו דברים, אבל נפשם תגל עליהם על הפרישה שהיתה טובה נצחית לשניהם. והזוג האומלל הזקנים הגלמודים יושבים גם כן בתוך ההמון החוגג, ועיניהם כלות לראות איך מחנה גדול של בנים ובני בנים חתנים וכלות לבושים מכלול, עוטרים את שתי המשפחות הללו, ואת מעדנות האהבה של הצמד החדש שמקשרות את הנפשות שנפרדו באהבה ותם דרך; אם לא חזיון כזה יביע לנו שאמנם שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב)".

ז, ב – חוות דעת רפואית ברורה

כתב הרב בספר: "כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם לאחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה".

וכך עולה מכמה פוסקים: בשו"ת מהרשד"ם (שו"ת יו"ד צא) נשאל על יבם שנשא יבמה, ונשבע לה שלא ישא אחרת בתוך עשר שנים, ושהה עמה שמונה או תשע שנים והיא לא ילדה, והיא עתה בת ארבעים ושש, והוא רוצה שיתירו לו את שבועתו כדי לישא אשה שנייה: "ואף על פי שלכאורה יאמר אומר שאחר שחז"ל נתנו שיעור לאדם עשר שנים אחר שנשא אשה להמתין לה לראות אם תתעבר, וכל שכן זאת שהיה לו שבועה, וזה אכלה פגה כי לא המתין עד תשלום העשר, יאמר האומר שאינה התרה למצוה. האמת כי ב' תשובות בדבר: א' דאע"ג שהאדם אינו נענש בתוך העשר כיון שמה שהמתין ברשות חז"ל המתין, והתורה אמרה (דברים יז,יא): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר גו', מכל מקום אין ספק שמצוה על האדם להשתדל לעשות ולקיים המצוה וליקח אלף נשים אפילו בתוך העשר עד יקיים המצוה, אם ירצה ויכוין לבו ומעשיו לשמים, וא"כ השבועה היא אריה דרביע עלויה, ובהתרת השבועה יכול לקיים המצוה, א"כ ודאי דלצורך מצוה הותרה, לא לדבר הרשות ח"ו. עוד תשובה ב' דמאי טעמא אמור רבנן שימתין י' שנים ואח"כ מדין התלמוד חייבין בית דין לכופו לישא אשה אחרת? משום דאמור רבנן אולי באלו העשר שנים תגיע לה הריון, אבל שעברו עשר שנים ולא נתעברה אמרו שכופין אותו לישא אשה שכבר אבדה תקוה מזאת. אם כן בנידון דידן, שכבר הגיע אשה זו לזמן שרוב הנשים שהגיעו לפרקה פסקו מלילד, שהרי היא בת מ"ו שנה ויותר, אם כן בודאי שאשה כזאת אין חלוק בין י"א לתוך עשר. ואף על גב שנראה שכל עוד שיש לה אורח כנשים ראויה להתעבר, מכל מקום בזמננו זה אנו רואים בלי ספק שרוב הנשים שהגיעו לפרק אשה זו – תוחלתן נכזבת מלילד. ואין ספק שכל מה שדברו חכמים בדברים כאלה לא דברו אלא ברוב, דאם לא תימא הכי עשר שנים שנתנו הרי אנו רואים נשים שממתינות עד י"ב שנה עם בעליהן ואח"כ מתעברות, אלא שחז"ל לא אמרו אלא של הרוב, כי דרור אחד לא יעשה קיץ". הרי שאם יש סבירות גבוהה שהאשה כבר לא תלד, לא צריכים להמתין עשר שנים. עיין שם עוד שהביא ראיה לדבריו.

משיב דבר ד, ט: "ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאפילו בתוך עשר שנים, אם הוא רואה שאין אשתו מולדת ואינה רוצה לקבל גט פיטורין, שהוא צורך גדול, ומזדקקין לו להתיר לו אשה אחרת. אלא שא"כ אין לדבר סוף, ומיד שלא יוליד יהא הבעל מבקש להתיר לו עוד אשה אחרת, משום הכי כתב הרמ"א (אה"ע א, י) שדחוי מצות פריה ורביה אינו אלא כששהה עמה עשר שנים, ואז למאן דאמר במקום מצוה לא גזר רבנו גרשום מאור הגולה, אינו צריך להיתר כלל, ואנן קיימא לן דגזירת רבנו גרשום היה אפילו במקום מצוה, משום הכי אם שהה עשר שנים ולא ילדה – נצרך להתיר לו, וכמש"כ הרמ"א (שם קיט, ו) דבמקום מצוה יכול לגרש את אשתו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת, הא אם נותן טעם ואמתלא על מה הוא חושש לפריה ורביה, אפילו בתוך עשר שנים יכולים להתיר לו לישא אחרת, והכל לפי ראות עיני ב"ד, הנראה לפענ"ד כתבתי וחתמתי שמי".

ז, ג – ישיבת חוץ לארץ אינה עולה למניין

יבמות סד, א: "תנו רבנן: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר (בראשית טז, ג): מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – ללמדך, שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין (והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען, שהיו שנים מרובות בפדן ארם – ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו, דלמא משום עֲוֹן חוצה לארץ הם עקורים, רש"י). לפיכך, חלה הוא או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים – אין עולין לו מן המנין (הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין, דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא או חלתה היא כו')".

כפי שביאר רש"י, הסיבה שישיבת חו"ל אינה עולה למנין עשר שנים היא מפני שאולי אין כאן עקרות אמיתית אלא "משום עון חוצה לארץ הם עקורים". והרמב"ן (בראשית טז, ג; יבמות שם), כתב שאולי בזכות ארץ ישראל ייבנו: "נותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ, אולי בזכות הארץ ייבנו". ¹

ולמרות שהדין שישיבת חו"ל אינה עולה למנין לא הובא ברמב"ם ושו"ע, כך נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית טז, ג) שזו הלכה לדורות, וכ"כ ערוה"ש קנד, כה, ש"לא מצינו מהפוסקים מפורש שיחלוקו על זה" (עיין לקמן ח, א, בדעת הרשב"א והריטב"א; ועיין עוד גור אריה למהר"ל בראשית טז, ג).