ה – איסור סירוס באשה

פורסם בקטגוריה פרק ז - סריס והשחתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

איסור סירוס באשה

ה, א – איסור סירוס באשה

שבת קי, ב – קיא, א: "ומי שרי (לשתות כוס עיקרין, רש"י)? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא!… – אלא באשה (שאינה מצווה בפריה ורביה, רש"י). ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי: בעקרה".

יש אומרים שאשה אינה מצווה בפריה ורביה, ולכן היא אינה מוזהרת באיסור סירוס ומותר לה לשתות כוס של עיקרין (עיין יראים שמב). והרשב"א (שבת קיא, א) כתב שאפילו אם אשה מצווה בפריה ורביה היא אינה מוזהרת בסירוס: "בזקנה אי נמי בעקרה – כלומר דליכא משום ביטול פריה ורביה, ומשום סירוס נמי ליכא, דבאשה ליכא משום סירוס, דסירוס אדם הוא דאסר רחמנא". וכ"כ רמב"ן (שבת קי, ב); תוס' (קי, ב, 'והתניא'; קיא, א, 'בזקנה'). וזאת משום שאיסור סירוס בתורה נאמר באיברי ההולדה של זכרים, וכפי שביאר היראים (שמב) לדעה זו: "הכתוב לא דבר כלל אלא בזכרים, דכתיב (ויקרא כב, כד): וְנָתוּק וְכָרוּת, ונקיבות לאו בני הכי נינהו, ואיתתא אי הות מיפקדי הות מיתסרי אף על פי שקיימה פריה ורביה, לאו משום עיקור אלא משום דכתיב בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך ובמצווין דבר הכתוב".

מהגמ' הנ"ל עולה לכאורה שאין איסור לסרס אשה, אבל כתב הרמב"ם (איסו"ב טז, יא): "והמסרס את הנקבה, בין באדם, בין בשאר מינים – פטור", וכ"כ שו"ע אה"ע ה, יא. וביאר המגיד משנה שלמד הרמב"ם מהספרא והגמ' שיש איסור לסרס אשה: "בתורת כהנים: רבי יהודה אומר אין הנקבות בסירוס, וכן מבואר בפרק שמנה שרצים, ופירש רבינו חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא, מדלא תני 'מותר לסרס הנקבות', ולזה כתב רבינו פטור", ומשמע שאסור מדרבנן.

אמנם הט"ז (אה"ע ה, ו) כתב שמהגמ' משמע שמותר לסרס אשה, ומה שאסרו הרמב"ם ושו"ע לסרס אשה לכתחילה הוא כשגורם צער בסירוס: "ודאי גם לשון 'אין סירוס בנקבות' מורה על היתר כמו לשון מותר, אלא הטעם דכיון שמסרס אותה על יד מעשה, כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורמים סירוס, ובא על ידי מעשה שלו – אין לומר בה היתר, דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים בלא איסור סירוס".

ולדעת הגר"א (אה"ע ה, כה), הרמב"ם ושו"ע פסקו כדעת תנא קמא בספרא, שאיסור סירוס אשה מהתורה אלא שאין לוקין עליו "כיון דלא נכללו בלא תעשה דלֹא תַעֲשׂוּ". 1

ה, ב – שתיית כוס של עיקרין לאשה

משבת קיא, א, עולה שמותר לאשה לשתות כוס של עיקרין. וכך למדנו ביבמות סה, ב, במעשה עם יהודית, אשתו של רבי חייא: "יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחילת שבעה; יהודית דביתהו דרבי חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דרבי חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא (ומי יתן שלא שתית ותלדי לי עוד כרס אחד שני בנים, רש"י); דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא".

כתב הב"ח (אה"ע ה, ט) שמותר לאשה לשתות כוס של עיקרין רק כשיש צער מיוחד של לידה כמו אשתו של רבי חייא, "אבל בלית לה צער לידה טפי משאר נשים דעלמא – אסור", והטעם משום שאסור לסרס אשה מדרבנן כדברי הרמב"ם ושו"ע, וכפי שלמדנו באות הקודמת. וכ"כ יש"ש (יבמות ו, מד), והתיר לשתות כוס של עיקרין לא רק במקרה של צער לידה אלא אף "אם בניה אין הולכין בדרך ישרה, ומתייראה שלא תרבה בגידולים כאלו". וכ"כ ערוה"ש ה, כד.

אמנם הבית שמואל (ה, יד) והט"ז (ה, ז) כתבו שמה שאסרו הרמב"ם ושו"ע לסרס אשה מדרבנן – היינו בידיים, אבל מותר לאשה לשתות כוס של עיקרין, שהיא פעולה עקיפה, אפילו לכתחילה בלא צער לידה. וכ"כ ברכ"י יד, בדעת הרמב"ם ושו"ע. וכ"כ פרישה ל; חת"ס אה"ע א, כ; וכך משמע מחלקת מחוקק ו. ועיין יבי"א ח, אה"ע יד.

בספר (הערה 7) כתב הרב שגם לאחרונים שהתירו לאשה לשתות כוס של עיקרין לכתחילה, היינו רק כשיש צורך, אבל ללא כל צורך אסור להשחית את כוח ההולדה: "ונראה שכולם מסכימים שבלא צורך כלל אסור משום בל תשחית. המחלוקת האם צריך לכך צורך גדול או גם צורך רגיל מספיק". מעין זה כתב בערוה"ש: "וכן נראה עיקר לדינא, והפוסקים לא הוצרכו להזכיר זה, דודאי באופן אחר אסור לשנות רצונו של הקב"ה". 1

מה שלמדנו הוא בנידון איסור סירוס, אמנם מצד פריה ורביה עיין הרחבות לפרק ה, יז, א, שכיום האשה שותפה במצוות בעלה, ואין לה היתר לשתות כוס של עיקרין ולהשחית את כוח ההולדה. ועיין עוד שם יז, ב-ג, בדין גלולות למניעת הריון והתקן תוך רחמי.

ה, ג – קשירת חצוצרות

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד, לב, א) כתב שחיתוך או קשירת החצוצרות הוי סירוס גמור: "ברור לע"ד שבין אם קושרין, כפי שנשמע, בין אם חותכין כפי שמסתבר יותר – נחשב סירוס גמור ואסור, מאחר שאי אפשר שיוחזר כמתחלה בלא ניתוח". ולכן כתב (שם ד, לג) שאין להתיר קשירת החצוצרות לאשה שהיו לה כמה ניתוחים קיסריים, והרופאים אומרים שסכנה להיכנס שוב להריון, אלא יש לה למנוע הריון בדרך אחרת (ועיין בסוף התשובה שם שגם פקפק בדברי הרופאים). והוסיף (שם ד, לד) שאם אין דרך אחרת למנוע הריון, אפשר להתיר קשירת חצוצרות.

בשו"ת ציץ אליעזר (יד, צו; טז, מא) התיר קשירת החצוצרות במקום חשש למצבה הבריאותי של האשה, וכשאין אפשרות למנוע הריון בדרך אחרת. והוסיף שפעולת קשירת החצוצרות ניתנת לתיקון ואפשר לחזור ולהוליד ילדים. וכתב שעדיף לעשות כן על ידי רופא נכרי.

בשיח נחום (סימן ק) חידש שגם לדעת הגר"א שאיסור סירוס לאשה מהתורה, קשירת החצוצרות מותרת, משום שמעשה שאינו פוגע באיברי הרביה ישירות אלא נעשה באופן עקיף ותוצאתו היא סירוס, לא נאסר. והביא את חידושו של החזו"א, שכל איסור פצוע דכא וכרות שפכה אינו אלא באברי ההולדה ממש. אבל שבילי הזרע הנמצאים בתוך הבטן – לא נקראים אברי ההולדה, ופגיעה בהם אינה הופכת את האדם לפצוע דכא. וכתב בשיח נחום שלפי זה אף באשה אין להחשיב כאברי הולדה את האיברים הפנימיים שאינם ניתנים להוצאה ביד כחצוצרות (בשונה מהרחם הניתן להוצאה אף בלי ניתוח), וממילא במקום צורך ניתן להקל ולחתוך או לקשור החצוצרות (בנידון שם נשקפה סכנה לחיי האשה). וכ"כ הרב צבי רייזמן במאמרו 'תרומת שחלות – האם אסורה מחמת סירוס' (תחומין לא, עמ' 45). 1

ה, ד – סתימת חצוצרות בדרך של גרמא

עיין בספר מציאות ורפואה בסדר נשים (עמ' 290-292) במאמרם של הרב יואל וד"ר חנה קטן על השיטה החדשה של חסימת החצוצרות בגרמא. הסתימה היא באמצעות סליל שמוכנס לחצוצרה, שגורם תוך מספר שבועות להיווצרות צלקת ריקמתית שסותמת את החצוצרה. מכיוון שבתחילה הסליל אינו סותם את החצוצרה, הסירוס נעשה בדרך עקיפה כדוגמת שתיית סם ודינו כגרמא. ומסקנתם שאף אם הפעולה של חסימת החצוצרות על ידי הסליל אינה הפיכה ללא ניתוח, מכל מקום חסימתן קלה בהרבה מקשירתן.

ה, ה – סירוס אשה שוטה

בשו"ת אגרות משה (או"ח ב, פח) נשאל "בדבר אחד שיש לו בת שוטה מילדותה, ולדברי הרופאים הוא מצד המוח שבדרך הטבע אין לזה רפואה, והיא עתה יותר מי"א שנה, ואביה נחלה מזה שצריך לטפל בה הרבה יותר מכחו, ויש לחוש גם לסכנה מצד שהוא בחולי הלב שכל צער וטירחא גדול גורם להחלות ח"ו יותר, שהוא סכנה, אם מותר לו למוסרה לאינסטיטושאן (למוסד) של המדינה אשר מטפלין בחולי שטות", הן מצד שמאכילים אותה מאכלים אסורים, והן מצד שהרופאים שם דורשים לסרסה.

ולמעשה לגבי סירוס השיב שאם ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר על ידי רופא גוי: "והנה עתה שהיא סמוכה לגדלותה, וניכר בה מאוד תאוה גדולה לזנות, שיש ודאי לחוש שיזנו הרבה עמה כיון שהיא מחזרת אחר זה, והרופאים אומרים לסרסה שלפי דבריהם לא טוב זה לבריאותה, אם רשאים לסרסה. הנה מצד מה שטוב לבריאותה, אם ליכא סכנה בזה – היה לן לאסור, לא מיבעיא להגר"א אה"ע סי' ה' ס"ק כ"ה שסרוס נקבה נמי הוי איסור דאורייתא מקרא דמָשְחָתָם, רק שאין בהם משום מלקות משום שלא נתרבו בקרא דלאו דלא תעשו, דמפרש דהדרשא דתו"כ היא דרשה גמורה ולא אסמכתא, שודאי אין להתיר בלא סכנה. אלא אף להסוברים דהוא רק מדרבנן נמי אפשר דאין להתיר בלא סכנה, דלא כל איסורין דרבנן שוין לומר שיהיה מותר גם במקום צערא וצורך גדול, כדכתבתי בספרי אגרות משה אה"ע סימן י"ג עיין שם. אבל נלע"ד דמצד שלא ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר, כדחזינן שהתירו לשחרר השפחה שנהגו בה מנהג הפקר בגיטין ל"ח, והטעם איכא בתוס' שם דף מ"א ובשבת ד' דיש לעבור איסורא זוטא דהוא משום דאין בה מלקות בשביל איסורא רבה דהמזנים שנחשבו כאונסים כיון שמחזרת אחריהן, וכל שכן איסור זה דסירוס נקבה שלהרבה הוא רק איסור דרבנן, ואפילו להגר"א אין בו מלקות שלכן נחשב איסור זוטא כהא דשחרור עבד, ויש לעשות על ידי רופא נכרי כדי שיהיה ודאי רק איסור דרבנן וגם יהיה בלא מעשה.

אבל הוא רק כשהוא אמת, שלא טוב זה לבריאותה, שליכא איסור דחובל אדם שהוא לאו דלֹא יֹסִיף (דברים כה, ג) שהוא איסור החמור ביותר, שלא שייך להתירו בשביל שלא יעברו המזנים איסורא רבה, ולכן רק אם האמת שהרופאים אומרים שיזיק זה לבריאותה שנמצא שהחבלה דסירוס הוא לטובתה, שליכא איסור אף אם לא יהיה סכנה שנשאר רק איסור הסירוס, יש להתיר ע"י רופא נכרי כיון שודאי ינהגו בה מנהג הפקר. ואם בהאינסטיטושאן יוכלו לשמרה אין להתיר, אך אם יאמרו שאי אפשר לשומרה שם כי גם מהחולים דשם ואף מהשומרים שם אפשר שתזנה, ויש שם גם יהודים – יש להתיר".


  1. . ספרא (אמור פרשה ז): "מנין שהנקיבות בסירוס? תלמוד לומר (ויקרא כב, כה): כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם, רבי יהודה אומר – בָּהֶם, אין נקיבות בסירוס". לת"ק גם נקבות בכלל איסור סירוס, ואילו לרבי יהודה אין איסור סירוס בנקבות, ולמד מהמילה בָּהֶם, שרק באיברים שדיברה בהם התורה במעוך ונתוק וכרות, שהם הגיד והביצים, שייך איסור סירוס, אבל לא באיברי ההולדה של האשה. ועיין שו"ת חת"ס אה"ע א, כ, 'אבל האמת'.

    בשיח נחום (סי' ק) כתב שמקור הרמב"ם מהתוספתא (מכות ה, ו): "והמסרס את האדם ואת הבהמה… בין זכרים בין נקבות – הרי זה חייב. רבי יהודה אומר: מסרס זכרים חייב, מסרס נקבות פטור".

  2. . עיין ברכי יוסף ה, יד, שיש ראשונים שכלל לא הזכירו היתר לאשה לשתות כוס של עיקרין: "וכעת לא ראיתי להרי"ף והרא"ש שהזכירו שריותא דאשה לשתות כוס עיקרין, וגם רבינו ישעיה הראשון בפסקי שבת כ"י השמיטה". ועיין שו"ת בית יהודה ב, מז.
  3. . ועיין בתחומין לב (עמ' 105), שהשיב הרב גדעון ויצמן על הטענה שאין איסור סירוס באשה חל על החצוצרות מכמה טעמים, והעלה אף הוא למסקנה שכל שאין סכנה בעיבור, או שיכולה למנוע ההריון בדרך אחרת – אין היתר לכרות חצוצרות. עוד העיר שלפי הנתונים המדעיים כיום, אחוז ההצלחה בניתוח להחזרת הפוריות עומד על 50%.
פורסם בקטגוריה פרק ז - סריס והשחתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן