א – ייסורי העקרות ושורשם

פורסם בקטגוריה פרק ח - נחמת חשוכי ילדים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ייסורי העקרות ושורשם

א, א – ייסורי העקרות הקשים

נדרים סד, ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר (בראשית ל, א): הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים". וביארו התוס' (שם 'ארבעה'), שחז"ל לימדו דבר זה כדי שנתפלל על אנשים אלו: "ארבעה חשובים כמתים – ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי" (עיין עוד ע"ז ה, א).

כך היתה גם כוונת רחל באמרה ליעקב: וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי – שיתפלל יעקב עליה, כפי שביארו במדרש (מדרש אגדה בראשית ל, א): "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים – התפלל לפני המקום עלי, כשם שעשה אברהם לשרה, ויצחק נמי לרבקה, כדכתיב (שם כה, כא): וַיֶּעְתַּר יִצְחָק וגו'". וכ"כ רש"י בראשית ל, א, ואבן עזרא שם. 1 ועיין שער החצר אות רלח.

א, ב – מי שאינו מניח בן ליורשו

בבא בתרא קטז, א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא (במדבר כז, ח): וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, וכתיב התם (צפניה א, טו): יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלוֹהִים (תהלים נה, כ) – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: כל שאינו מניח בן, וחד אמר: כל שאינו מניח תלמיד… דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב (מל"א יא, כא): וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן – נאמרה בו מיתה. ויואב לא הניח בן? והכתיב (עזרא ח, ט): מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל! אלא, דוד שהניח בן כמותו – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו – נאמרה בו מיתה".

וביד רמ"ה (ב"ב שם) כתב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה… ודוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה". וכ"כ בן יהוידע (ב"ב שם): "קשה, כיון דאיירי במי שנשא אשה, דהא לא אמר: כל שאינו נושא אשה, אם כן זה שנשא ולא הוליד מה בידו לעשות. ונראה לי דודאי אם הוא עקר אין זה בכלל, אך נשא אשה והמתין לה עשר שנים, ועם כל זה לא נשא אשה אחרת כדי שיוליד, או שהוליד ומתו בעוונו, על זה קאמר – מלא עליו עברה". ועיין רשב"ם.

א, ג – החשק היהודי לצאצאים

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים ב, יא): "וכל מי שנושע לדורות על דרך זה בנתינת לאומים תחתיו, הוא הישועה שנפתח כבר על ידי רחל אמנו, ונקל לכל זרע יעקב להשיגו, שכולם נקראו על שם זרע רחל עקרת הבית שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה, טו). והיינו כשמבקש סתם לבנים מצד עצמו שרוצה לפרות ולרבות, וכמו שאמרה רחל (בראשית ל, א): וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, דמי שאין לו בנים חשוב כמת. ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי כאשר שמעתי על מה שאמרו (גיטין נז, ב): מבני בניו של המן למדו תורה, דהוא על ידי שהחייהו שאול לאגג אותה לילה, כמו שאמרו (תנא דבי אליהו רבה סוף פרק כ; ובפרק כד) דנצטער אגג שלא יכלה זרעו, ובשכר זה יצא ממנו המן, עיין שם. ושמעתי דדבר זה הוא חשק וצער של זרע ישראל, כי העמים אין מצטערים כלל בכליון זרעם, שחוששים רק להנאת עצמם לבד, ודבר זה היה מצד השורש שהיה בו בבני בניו של המן שיצאו ונדבקו בישראל [וזהו שכרו – יציאת המן, שבו היה גילוי כח יציאת בני בניו, דעל כן נקראו על שמו – בני בניו של המן].

וכך האמת, כאשר ראיתי במוסרי הפילוסופים שהם חכמי אומות העולם. ובמאמרים המסולתים והמשובחים שבהם, נמצא מאמר החכם – רוב הבנים רקב הממון. והנה כל חכמתם למאס בריבוי בנים, מפני שיחסר ממונו על ידי זה. ואף המן, שהיה גנוז בו השורש דבני בניו שלמדו תורה ונתפאר ברוב בניו, עם כל זה הקדים כבוד עשרו, דלולי זה לא היה אצלו ריבוי הבנים התפארות כלל. וקדמוני המתפלספים מבני ישראל העתיקו מאמר חכם אומות העולם הנזכר כאילו הוא דבר חכמה באמת. ובאמת זהו מדתן של גויים, מה שאין כן אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו להשם יתברך דיהיב מזוני לכל איש די מחסורו. ואדרבא, העניים משתעשעים בבניהם יותר, וכמו שאמרו ז"ל (מו"ק כד, ב) ובמסכת שמחות (ג, ד) דמצטערים במיתתם יותר לפי שאין להם שעשוע אחר. ועל כן כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה, מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם שהם אצלו כלא, ונחשב כמת בלא בנים, כאשר הוא אצל איש הישראלי, אז המשפט לתת לאומים תחתיו, שהם אין חפצים בזה כלל רק בשעשועי והנאת עצמם". עיין שם יב-יג בביאור זכותה של רחל, ושם י"ד על חנה.

א, ד – מזל (גורל) וזכות

עיין בהרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק א, ו, א-ו, שהבאנו את המקורות לסוגיית מזל וזכות. שם ו, ב – אם זכות יכולה לשנות את המזל; ו, ג – שגם לדעה שהגורל קובע (יש מזל ישראל), הזכות מסייעת; ו, ה – לימוד ממס' תענית כה, א, שלפעמים המזל אינו משתנה גם על ידי זכויות גדולות מאד; ו, ו – הגורל משפיע על היחיד ולא על הכלל.


  1. . כתב הרמב"ן (בראשית שם): "ועל דרך הפשט, אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה. אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין – שתמית עצמה בצער – דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. וַיִּחַר (אַף) לְיַעֲקֹב (שם ב) – שאין תפלת הצדיקים בידם שתִשָמַע על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה – חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלוֹהִים (שם כב)".
פורסם בקטגוריה פרק ח - נחמת חשוכי ילדים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן