ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא

פורסם בקטגוריה פרק ז - סריס והשחתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

שאלות מעשיות בדין פצוע דכא (הרב בראל שבח)

ד, א – הסרת הערמונית (פרוסטטה)

הערמונית היא אבר שרירי-בלוטי בצורת חרוט הפוך דמוי ערמון (ומכאן שמה). מיקומה מתחת לשלפוחית השתן. בחלקה האחורי עוברים צינוריות יורה-הזרע, אשר חודרים לגוף הערמונית באלכסון, ונכנסים לתוך השופכה מעל לשריר הסוגר החיצוני (על פי אנציקלופדיה הלכתית רפואית ה, עמ' 777). כריתת הערמונית מחייבת חיתוך של צינורות הזרע (במקום שהזרע יצא מהגיד הוא נכנס לשלפוחית השתן ולאחר מכן יוצא עם השתן). בדרך כלל כושר התפקוד המיני אינו נפגע, לפחות לא לגמרי, ומכל מקום אינו מסוגל להוליד.

השאלה היא אודות מה שנוהגים הרופאים לקשור את צינורות הזרע קודם הסרת הערמונית, כדי למנוע זיהום באשכים. שמאחר ואין כל חולי בצינורות הזרע, לכאורה אין הזה נחשב סריס מחמת חולי, ואסור לבוא בקהל.

נקדים שחוטי הביצים יוצאים משק האשכים ונכנסים לעומק הגוף, ומשם חוזרים ומתחברים לערמונית המתחברת לגיד. ונחלקו הראשונים האם חוטי הביצים הנמצאים בעומק הגוף, נכללים בדברי רבא (יבמות עה, ב): "כרות בכולן – בין שנכרת הגיד, בין שנכרתו ביצים, בין שנכרתו חוטי ביצים".

רש"י ('בכולן') מבאר שחוטי הביצים עליהם דיבר רבא, הם "חוטי ביצים שהביצים תלוין בהן בתוך הכיס". נמצא לשיטתו, שחוטים היוצאים מהכיס לתוך הגוף – אינם בכלל חוטי ביצים האוסרים. וכ"כ נמוק"י (כד, ב, בדפ"ר); וסמ"ג (לאוין קכ: "בין כורת ובין נותק שניהם בתוך הכיס"). א"כ אף בנידון דידן אם קושרים או חותכים את צינורות הזרע שבתוך הגוף (מחוץ לכיס) כדי למנוע זיהום – אינו נאסר משום פצוע דכא.

אלא שכתב הרמב"ם (איסו"ב טז, ג; ע"ע פיהמ"ש יבמות ח, ב): "בשלשה איברין אפשר שיוליד הזכר: בגיד ובביצים ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע, והן הנקראין חוטי ביצים". הרי שאינו מחלק בין צינורות הזרע הנמצאים בתוך הכיס לנמצאים מחוץ לכיס. ואם אכן לכל אורך הצינור מתבשל הזרע, אף אם כרת החוטים שבתוך הגוף – הרי הוא פצוע דכא, ונאסר לבוא בקהל.

נמצא שקשירת צינורות הזרע הנמצאים בתוך הגוף או חיתוכם תלוי במחלוקת רש"י ורמב"ם (וכן העמיד בצי"א י, כה, ושכן העמיד בשו"ת שאילת דוד; וכן העמיד אג"מ). השו"ע (אה"ע ה, ב), נקט כלשון הרמב"ם. ולכאורה לפי זה יש לאסור את חיתוך צינורות הזרע, ואפילו אלו הנמצאים בחלל הבטן.

ד, ב – פסיקת האחרונים להיתר

אולם רוב גדולי האחרונים התירו לחתוך את צינורות הזרע שבחלל הבטן, וכפי שמצוי שעושים הרופאים בניתוח להסרת הערמונית. וכמה טעמים להיתר:

א. כיון שסוף סוף אי אפשר לבצע הניתוח בלי חשש זיהום, אם לא בניתוק חוטי הזרע – הרי זה כמנתק מחמת חולי המוגדר כבידי שמים, אע"פ שבחוטים עצמם לא היה כל חולי מסוכן (צי"א בשם הגרצ"פ). ויש חולקים (עיין אג"מ אה"ע ד, כח).

ב. כל איסור פצוע דכא וכרות שפכה אינו אלא באברי ההולדה ממש. אבל שבילי הזרע הנמצאים בתוך הבטן – לא נקראים אברי ההולדה, ופגיעה בהם אינה הופכת את האדם לפצוע דכא (על אף שגורם לכך שלא יוכל להוליד), ודינו כעקר (כסא דהרסנא על בשמים ראש שמ; חזו"א אה"ע יב, ז; חלקת יעקב ב, כב; צי"א שם; אג"מ שם).

ג. יש אומרים שאף לרמב"ם ושו"ע, "כל הבשול להיות ראוי להיות מזה ולד איכא כבר בהביצים לבד" (אג"מ שם). נמצא שאין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, שאף לרמב"ם אין השבילים שבתוך הגוף בכלל השבילים שהזרע מתבשל בהם.

וכ"כ למעשה להתיר ניתוק חוטי הזרע שבתוך חלל הבטן בניתוח להסרת הערמונית: חזו"א (אה"ע יב, ז); חלקת יעקב (ב, כב); צי"א (י, כה); אג"מ (אה"ע ד, כח); שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן נה); הרב גורן (תורת הרפואה, עמ' 275), והוסיף: "אם האדם בגיל כזה שאינו יכול או שאינו רוצה כבר לחיות חיי אישות, מוטב לו להרשות את קשירת צנורות הזרע לפני הניתוח מחוץ לאיזור הפנימי של הגוף, כדי למנוע כל חשש של התפשטות זיהום באשכים, על ידי כך הוא יקצר את משך זמן הניתוח וההרדמה, יצומצם שדה הניתוח בגוף, והסכון הניתוחי יפחת… ועל זה אמרו: חמירא סכנתא מאיסורא".

עוד יש להוסיף, שאמנם הדרך הרגילה כיום ברפואה היא על ידי ניתוק של צינורות הזרע מחשש לזיהום. אבל ישנה אפשרות שלא לנתק הצינורות כלל. ואף שקיים חשש לזיהום באשכים, כיום שיש בידינו תרופות אנטיביוטיות יעילות, לטענת הרופאים – אין בזה סיכון רב (כמובא בהלכות רפואה עמ' 278). 1

ד, ג – ספק בידי אדם או בידי שמים

כתב ערוה"ש (אה"ע ה, כ): "אם יש ספק שמא הוא מתולדתו, ממה נפשך כשר, דאם הוא מתולדתו – הרי זה בידי שמים וכשר, ואם דבר זה אינו מתולדתו – אוקמיה אחזקה. אמנם יש לדרוש ברופאים ובקיאים, ואז אם לכולם הוי ספק – שפיר מקרי ספק, דאם לא כן, ספק דחסרון ידיעה לא מקרי ספק". וכ"כ שו"ת תפארת יוסף (מייזילש, אה"ע א). וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (א, רו), אודות אברך אחד שמצא שנקב השתן הוא בתחתית העטרה, למטה הרבה מפי האמה. והשיב שיש לסמוך על חזקת הגוף שלא נעשה בו שינוי, ונולד כך ממעי אמו. וכ"כ שו"ת דברי חיים (אה"ע ב, יח), "ואפילו לשיטות האוסרים על ידי חולי, מכל מקום בכהאי גוונא מותרים מחמת שלא הוחל הטורף וגם חזקה דגופא וכנ"ל, ולכן ודאי מותר לבוא בקהל". וכ"כ שו"ת דברי יציב (ה, אה"ע יז, ט-י), והעלה שיש צדדים נוספים להקל אף במצב של חסרון ידיעה. ע"ש.

ובספר הרב כתב: "ובכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת הדחק ממש, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף לכך, לדעת הרבה פוסקים דינו של פצוע דכא או כרות שפכה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פצוע דכא או כרות שפכה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים".


  1. . ועיין אוצר הפוסקים (עמ' קסד בהערות), שם מעיד ד"ר שפירא שאכן כך מקובל אצל כל הרופאים לנתק השבילים, אולם הוא עצמו נוהג שלא לנתק בשום ניתוח. וכן העיד ששאל את החזו"א, והשיב שכדי שיהיה יותר בטוח – עדיף לנתק תמיד. ואעפ"כ אינו מנתק מאחר שיש תרופות. ועוד, שאף שמנתקים, עדיין יש חשש לסיבוכים. "לכן אין אני מנתקו, ואפשר לי לקבוע שלכה"פ בעשר שנים האחרונות אינני זוכר שום מקרה, שאי ניתוק השביל גרם למנותח איזה שהם תוצאות לא טובות".
פורסם בקטגוריה פרק ז - סריס והשחתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן