הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – השתלשלות הברכה והדין

ד, א – רבי יוסי ורבי נתן

ר"ה טז, א: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ".

"אמר רב חסדא: מאי טעמיה דרבי יוסי? – כדקאמר טעמיה, וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים! – אנן הכי קאמרינן: מאי טעמא לא אמר כרבי נתן? – בחינה עיוני בעלמא היא. – פקידה נמי עיוני בעלמא היא! אלא אמר רב חסדא: טעמיה דרבי יוסי מהכא (מלכים א' ח, נט): לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ…".

ד, ב – השתלשלות הדין

תשובה המיוחסת לרי"ף (נדפסה ע"י הרב אברהם הירשזון ז"ל בסוף ספר בית הבחירה למאירי על יומא): "כיון שהקב"ה דן בראש השנה מה יהיה בסופה, אם כן למה דן את האדם בכל יום בשלוש שעות? אלא בראש השנה דן כך ירויח פלוני בזאת השנה, אבל לא יקצוב לו באיזה יום ירויח, על כן הקדוש ברוך הוא יושב ורואה בכל יום אם ייטיב דרכיו בו ביום ירויח. וכן בראש השנה דן הקדוש ברוך הוא למות באותה שנה ואינו קוצב באיזהו יום ימות.

ואם תאמר למה אינו גוזר בראש השנה כל דבר בגמירה ולא יצטרך לדון בכל יום? אלא לכך דן בכל יום כדי שיבואו הנשמות וישמעו הגזירות ויתפללו על החיים. ואם הוא שיש קצבה לשנות האדם ולימיו מיום היוולדו אם כן למה גוזר בראש השנה, וכי מאחר שגוזר על כל דבר ועל הגשמים שירדו וכמה ירדו אם כן למה נידון על המים בשמיני עצרת? אלא יהא לך כללו של דבר: הקדוש ברוך הוא גוזר בראש השנה כל מה שיהא בזאת השנה, אבל אינו גוזר באיזה יום בשנה יהיה. על כן בכל יום דן, ולפי מעשיו של אדם דן, ואם יטיבו ישראל מעשיהם יקיים בהם (דברים ל, ז) וְנָתַן… אֵת… הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ וגו'. כדאמר בתענית (כה, א) לגבי העננים שהיו הולכים לגבי עמון ומואב, ואמר להו ר' חייא בר לולייאני: וכי קבלו את התורה? שדו מיטרא אדוכתייהו! ואם ישראל חוטאים ישלח מטר למדברות, דכתיב (מלכים א' ח, נט): לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".

וכ"כ תוס' רי"ד (ע"ז ג, ב, מהדו"ת), בתירוצו השני: "ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו, אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולוקה בהם תדיר, ומזונותיו נמי אף על פי שקצובין לו מר"ה, בכל יום מתעסק עליהם הקדוש ברוך הוא היאך ימציאם לו".

ד, ג – עוד פוסקים על השתלשלות הדין

כיוצא בזה כתב בכללי המצוות לרבי יוסף ג'יקטיליא 'דין': "אמנם עתה יש לנו לבאר הזמנים שבני אדם נידונין בדיני שמיים על המצוות, כאותה ששנינו בפ"ק דראש השנה (טז, א): בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים. ושמא יאמר אדם הואיל ואדם נידון בראש השנה הרי יש לו פנאי מראש השנה ועד ראש השנה! תדע שתמיד הוא נידון, דגרסינן בפ"ק דר"ה (שם): רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ. ואם עיקר דינו של אדם מראש השנה ועד יום הכפורים, מכל מקום פקידה ובחינה בכל יום ובכל שעה נינהו".

וכ"כ בן יהוידע ר"ה טז, א: "ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוסי מודה שהאדם נידון בר"ה עם כל העולם על כל המעשים שעשה בכל השנה, ועל פי מעשיו נגזר עליו על כל השנה הבאה מתחילתה ועד סופה הן לטוב הן להיפך. אך סבירא ליה דאדם דוקא נידון לבדו בכל יום על מה שנגזר עליו בר"ה בשביל אותו היום, שאם נגזר עליו טובה והוא עשה מעשים רעים שאינו ראוי לאותה טובה – תשתנה אותה הפסיקה של הטובה שפסקו לו בר"ה בעבור אותו היום. וכן להיפך, אם נגזר עליו רע בר"ה באותו היום והוא עשה מעשים טובים בו ביום – נדחה ממנו גזירת הרע ותשתנה. ועל דרך זה נידון האדם בכל יום, דהיינו על פסיקה שפסקו לו בר"ה על כל יום ויום על של השנה כולה הן לטוב הן להיפך, אך על גוף המעשים שיעשה בכל יום ויום הן לטוב הן להיפך, נידון הוא בר"ה הבאה אחר אותה השנה".

וכך ביאר הרב לאורך כל הפרק: "שאף שהדין כבר נכתב ונחתם בתחילת השנה, דרכי ביצועו לא נקבעו, ולדרכי ביצועו יש השפעה משמעותית, לטוב או לרע".

ד, ד – השתלשלות הדין דרך ראשי חדשים וכל הימים

כתב הרב בספר: "על אף שהדין נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, עוד ישנה השפעה משמעותית להתנהגותו של האדם במשך השנה. וזאת מפני ששפע החיים שנקצב בראש השנה משתלשל ויורד אל העולם בהדרגה, דרך ראשי החודשים והשבתות, ובדרך השתלשלותו ניתן להטותו לטובה או לרעה. זה הכלל, הימים הקדושים נועדו להשפעת ברכה לעולם, כל יום לפי עניינו המיוחד, ויחד עם הברכה נמשך הדין, כדי שהברכה תגיע למי שראוי לה… השפע שמגיע דרך ראשי החודשים והשבתות משתלשל ויורד דרך ימות החול, מפני שגם בכל יום ויום יש קדושה מיוחדת, שבכל יום מתגלה עניין אלוקי שלא התגלה בשום יום אחר".

כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש התשיעי עמ' פ-פא), שאם הדין היה מסופק ולא גמור בראש השנה, הוא משתלשל דרך ראשי חודשים וכל הימים: "הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה, כענין חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (איכה ה, כא), ע"כ יוכל לראות בעין יפה איך ליישר דרכיו, וכדכתיב (תהלים פט, טז): ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. והנה הקבלה, אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שייכתב וייחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה. אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה, אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מכל מקום צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן השי"ת ראשי חדשים לישראל, ובכל ראש חודש שופעת קדושה שנקל לחדש כוחו כעין ראש השנה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בראש השנה… ומפני שקצת היה צורך לזה תמיד, היה עניין חטאת ראש חודש כדי לערבב את השטן, כעין שעיר המשתלח וערבוב דשופר".

והמשיך לבאר שם: "והנה כח השפע כשיורד מאת השי"ת וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, גם כן תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם היה מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר לידי שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, ואי אפשר לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים על פי קבלתו".

ד, ה – משל מתקציב המדינה

כדי להמחיש את הדבר, הרב הביא משל לכך בספר מתקציב המדינה, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נח, א): "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". 1

בכל שנה הכנסת מחליטה על התקציב השנתי של ‏המדינה, והתקציב קובע את חלוקת הכסף בין המשרדים, ואף קובע איזה סכום יוקצה לכל תחום ‏של פעילות. ואף שלכאורה התקציב כבר נקבע, מכל מקום ישנה סמכות לכל שר לקבוע סדרי עדיפויות לגבי חלוקת התקציב בתוך התחומים שנקבעו. ואף לאחר שהשר קבע את סדרי העדיפויות, ישנה סמכות לראשי האגפים לקבוע את דרכי הגעת התקציב, אם יוזרם באופן יעיל יותר או פחות. ואף לאחר החלטת ראשי האגפים ישנה יכולת לפקידים שתחתיהם לקבוע כיצד בדיוק יגיע התקציב, וגם להחלטתם יש השפעה, ולעיתים היא השפעה מכרעת.

ד, ו – כל התנאים מסכימים שיש דין בראש השנה ויש דין בכל יום

פוסקים רבים ביארו שלכל הדעות יש דין בראש השנה וביום הכיפורים, בנוסף לדין שבכל יום.

אברבנאל (ויקרא כג): "וראוי לעיין בדעותיהם אם היו רבי יוסי ורבי נתן מכחישין דין ראש השנה וחתימת יום הכיפורים בהיותו משרשי התורה האלוקית, או אם היו רבי יהודה ורבי מאיר מכחישים הדין התמידי שבכל יום בהיות כתובי התורה וסיפוריה מעידים עליו, כל שכן שהם עצמם אמרו שם בפירוש… ואם כן במאי קמפלגי? אלא שרבי מאיר ורבי יהודה דברו בדין הכולל לכל השנה… כפי המעשים הטובים והתפילה והתשובה בראש השנה ויום הכיפורים, ורבי יוסי ורבי נתן לא באו לחלוק עליהם אבל להוסיף, ודברו במשפט והדין שידין השם את עמו בכל יום כפי השגחתו הפרטית וכפי מה שיחדש כל איש ישראל במעשיו ובמצוותיו. כי כפי זה יתחדש גם כן הדין בכל יום ויום בביטול מה שכבר נגזר בראש השנה, אם בתוספת אם בחסרון או בהתחדש גזרה ודין, ואין זה דבר מונע מדין ראש השנה".

וכ"כ המהר"ל בחידושי אגדות לר"ה טז, א: "ואתה אל תאמר כי רבי יוסי סבירא ליה דאין האדם נידון בר"ה לגמרי… אלא אף רבי יוסי סובר דהקב"ה דן האדם בר"ה… והדין בר"ה אינו רק כללי לא פרטי כל כך, רק שהקב"ה גוזר שיגיע לו בזו השנה המוות, והדין חתימתו ביוה"כ, וכל יום דן אותו שזה היום הוא למיתה או לחיים, ואם הוא מתפלל הוא מבטל הגזירה שנגזר עליו, ויכול לבטל הגזירה שנגזר עליו בר"ה באופן זה… כלל הדבר כי בר"ה נידון, אבל אינו נגמר דין שוודאי ימות, כי נשאר עדיין הדין לכל יום…".

וכך עולה מדברי המאירי ר"ה טז, א: "אף על פי שאמרו שבר"ה בני אדם נדונים ומושגחים כפי מעשיהם, לעולם יהיו עיניו של אדם נשואות בתשובה בכל יום, הרי אמרו: אדם נדון בכל יום, והכל אמת למבינים".

ד, ז ­- עוד אחרונים שרבי יוסי ורבי נתן מודים שיש דין בר"ה

אחרונים נוספים בארו שרבי יוסי ורבי נתן מודים שיש דין בראש השנה:

צל"ח ר"ה שם: "ולכאורה קשה לדידהו (לרבי יוסי ורבי נתן) מה הרעש הגדול בראש השנה ותקיעת שופר, ולמה תוקעין ומריעין ואומרים מלכות זכרונות ושופרות כו'? ואומר אני שעל היות יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה וגמר דינו של אדם, על זה לא נחלק שום תנא, ואם כן נקבעו עשרה ימי תשובה קודם ליוה"כ לכולי עלמא. ולפי זה אף שאדם נידון בכל יום, מכל מקום באחד בתשרי מתחילין ימי הרצון שהקב"ה נמצא אף ליחיד, וזה קול רעש הגדול הזה… ונראה דיום הראשון גורם שבו יצא אדם בדימוס (לאחר חטא אדם הראשון), והקב"ה אמר: אתה סימן לבניך. ושוב יוה"כ היה יום רצון בימי משה רבינו, והימים שבינתיים המה מחמת שיש קדושה לפניהם ולאחריהם…".

כיוצא בזה הקשה בטורי אבן איך יתכן שלרבי יוסי ורבי נתן אין דין בר"ה, והרי ישנם מקורות רבים בגמרא שר"ה הוא יום דין, ולכן אין אומרים בו הלל, ואין תוקעים בקרן של פרה שלא יעשה סנגור קטיגור, ולכן אומרים מלכויות זכרונות ושופרות. ותירץ: "דאדם עצמו נידון לדידיה בכל יום, אבל מודה דאשאר צרכיו אינו נידון אלא בראש השנה לחוד".

בערוך לנר שם כתב: "ולענ"ד לא קשיא מידי, דגם רבי יוסי ורבי נתן מודים דדין הרבים של כל העולם ובפרט של ישראל הוא בר"ה… רק מה דתנן במתניתין: כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, דהיינו דין היחיד, על זה פליגי וסבירא להו דיחיד נדון בכל יום… גם הר"ן חילק בין רבים ליחידים לעניין דין דתבואה ופירות, דלרבים הוא לכל דין בזמנו, וליחיד גוזרין חלקו בהדברים האלה בר"ה. וכן נימא לרבי יוסי ורבי נתן, רק איפכא, דלדידהו חיי כלל בני אדם נדון בר"ה ולכן אין אומרים הלל בו, אבל לכל יחיד ויחיד נקבע דינו בכל יום".

ובשפת אמת כתב: "ונראה דמודה רבי יוסי דבר"ה נידון על כל השנה, אלא דסבירא ליה דנידון גם כן בפרט בכל יום בפני עצמו. והראב"ן (דף קנ) תירץ דבר"ה כל העולם נידונים ביחד, ובכל יום נידון כל אדם לבד".

וכ"כ בן יהוידע ר"ה טז, א, המובא לעיל (ד, ג).

ד, ח – ביאור המחלוקת

הרי למדנו שהכל מודים שיש דין מסויים בכל יום ובכל שעה, ויש לשאול שהגמ' הציגה דעות התנאים כמחלוקת, ובמה בדיוק נחלקו? יש לבאר שנחלקו במידת השפעת הדין בזמנים השונים. לדעת חכמים עיקר הדין בראש השנה ויום הכיפורים, ואילו בראשי חדשים, שבתות, ימים ורגעים, מדובר על דין מקומי על המשכת שפע הדין באופן מרווח או מצומצם. ואילו לרבי יוסי ורבי נתן, אף שכתיבת הדין וחתימתו הכללית בראש השנה ויום הכיפורים, מכל מקום יש דין ממש בכל יום או כל רגע, והוא בפועל משפיע יותר, ולכן הוא עיקר הדין.

וכך נכון לבאר, שלאחר כל הדעות שלמדנו, הן בדברי התנאים והן בדברי המפרשים, שדעותיהן שונות זו מזו, קשה לומר שהלכה כאחד מהם, וצריכים לומר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". לפיכך, כל התנאים מסכימים שבכל זמן ובחינה שציינו, יש דין מסויים, והדין משתלשל ממדרגה למדרגה, ותחילת הדין בר"ה. וכל מה שנחלקו באיזו מדרגה עיקר הדין, ובאיזה שלב עיקר הדין ליחיד ובאיזה שלב לציבור. והכל מסכימים שככל שמדובר על שלב מוקדם יותר, כך קל יותר לבטל את הגזירה.

הוסיף הרב יונדב זר שליט"א: אולי אפשר לומר שהכל לפי אופי האדם וחטאיו, שיש רגיש שמתעורר לתשובה בקלות ואם ישוב בכל שעה לא יפגע בעוצמת התשובה של יום הכיפורים, ויש מי שמתעורר פחות אבל יכול להתעצם פעם בשנה, ויש אחרים במדרגות ביניים. והעיקר שיתעורר אדם לתשובה כפי יכולתו, וכעין מה שכתב הרב בספר בסוף הלכה ז.

שינוי גזר דין של ציבור ושל יחיד

ד, ט – לכתחילה גזר דין לא משתנה משום כבוד שמיים

ר"ה יז, ב: "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר (ישעיהו ו, י): הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא לפני גזר דין? – אמר ליה: וְרָפָא לוֹ כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה? הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי: השב בינתים – מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו! – לא קשיא; הא – ביחיד, הא – בצבור".

לכאורה לפי זה, הגמ' מסיקה שאמנם היחיד אינו יכול לקרוע גזר דינו, אבל הציבור יכול לקרוע גזר דינו. אלא שהגמ' מקשה על זה: "מיתיבי: עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ (דברים יא, יב) – עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן; להוסיף עליהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן; לפחות מהן – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן. לטובה מיהא ליקרעיה לגזר דנייהו ולוסיף להו! – שאני התם דאפשר בהכי…".

הרי שלמרות שכוחה של תשובת הציבור גדול מאד, לכתחילה הקב"ה מוריד את השפע האלוקי בדרך שהדין לא ישתנה. וביאר רבי דוד פארדו (ספרי עקב, מ, יא-יב, 'והדר'): "וכיון דאפשר בלאו הכי, אינו נקרע משום כבוד שמיים".

ד, י – כוחו של הציבור גדול ויכול לקרוע גזר דינו

למדנו שמלכתחילה, אפילו אם הציבור חוזר בתשובה, הקב"ה מוריד את השפע האלוקי בדרך כזו שהדין לא ישתנה. אבל אם אי אפשר להוריד את השפע האלוקי המגיע לעם ישראל מבלי לקרוע גזר דינם של הציבור, מכיוון שכוחו של הציבור גדול מאד, גזר דינם נקרע. וכך מסקנת הגמ' בר"ה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! אלא, אף על גב שנחתם – נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. – והכתיב (ישעיהו נה, ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! – התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור – כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

ד, יא – קריעת גזר דינם של ציבור נובעת מגילוי אור חדש בעולם

ר' צדוק מבאר (תקנת השבין ח, ג) שגם כשנקרע גזר דינם של ציבור, הדין לא משתנה: "ובציבור נקרע, דאז הוא עת רצון, וכמו שאמרו (ברכות ח, א): אימתי עת רצון וכו'… והיינו דרצון הוא ההיפך מרוגז ודין, וכיון דהציבור מעוררים עת רצון ממילא אין מקום לדין. ואין כאן שינוי, שהדין לא נשתנה, רק שנתגלה אור חדש בעולם שהוא אור רצונו יתברך שהוא לעולם להיטיב, ובהתגלות עת רצון זה שהקב"ה מרוצה בעולמו ומוצא נייחא מבריותיו על ידי התשובה שבלב ואובנתא דליבא, אף על פי שעדיין לא נגמר היציאה לפועל על ידי עזר ה' יתברך עד עת קץ, מכל מקום כבר וְרָפָא מעצמו, וממילא נקרע גזר דין על ידי גילוי מידת רצונו וטובו יתברך".

ד, יב – גזר דין של ציבור שיש עמו שבועה אינו נקרע

ראש השנה יח, א: "וגזר דין דצבור מי מיקרע? והא כתוב אחד אומר (ירמיהו ד, יד): כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ, וכתיב (שם ב, כב): כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, מאי לאו כאן – קודם גזר דין, כאן – לאחר גזר דין? – לא, אידי ואידי לאחר גזר דין, ולא קשיא; כאן – בגזר דין שיש עמו שבועה, כאן – בגזר דין שאין עמו שבועה, כדרב שמואל בר אמי, דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע – שנאמר (שמו"א ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה"

ואף על פי שגזר דינו של ציבור שיש עמו שבועה אינו נקרע, כמו בבית עלי, אעפ"כ מועילה תורה וגמילות חסדים כדי להקל את הגזירה, כפי שממשיכה הגמ' שם: "אמר רבה: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה – אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה – חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים – חיה שיתין שנין. תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה (שמו"א ב, לג): וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים – לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו".

נלענ"ד שגם זה שקראו לעצמם "משפחת רבן יוחנן" הוא כדי להסיר מהם את הגזירה. שכן ברור שלא כל יוצאי חלציו של עלי ללא יוצא מן הכלל מתו צעירים, כי לאחר כמה דורות, נעשו צאצאים של אנשים רבים, שאינם בגזירה. אלא שהגזירה חלה על אלו שנחשבו בית עלי מצד שמם או אופיים. וכיוון שבזכותו חיו, ניצלו את ההזדמנות לשנות את שמם ולהתרחק בכך יותר מהגזירה.

ד, יג – קריעת גזר דינו של יחיד

במס' ר"ה יז, ב, הגמ' אומרת שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, ובדף יח, א, הגמ' מסיקה שזו מחלוקת תנאים: "גזר דין דיחיד תנאי היא, דתניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למִטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה – לא נענה. רבי אלעזר אמר: כאן – קודם גזר דין, כאן – לאחר גזר דין". הרי שלרבי אלעזר גזר דינו של יחיד אינו נקרע, ולרבי מאיר על ידי תפילה גזר דינו יכול להיקרע. מרי"ף, רמב"ם (תשובה ב, ו) ורא"ש עולה שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, אולם הריטב"א (ר"ה יז, א) כתב שקיימא לן שגזר דין של יחיד נקרע. ועיין בסעיף הבא, שדעת רבי יצחק מפשרת בין הדעות.

בספר הבתים (ספר מצוה, עשה עא, שער שלישי) ביאר את החילוק בין גזר דינו של היחיד לציבור, שהיחיד, מכיוון שנשתרש כל כך בחטא, הוא לא מתעורר לתשובה מספיק גדולה ואין אפשרות לקרוע גזר דינו. אבל גזר דינו של ציבור יכול להיקרע, מכיוון שבני הציבור מעוררים זה את זה לתשובה: "כבר בארנו עניין גזר דין אשר הכוונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין. ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק מלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דציבור מקרע, לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו, וכבר ידעת אמרם (ברכות ח, א): אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין".

ד, יד – דעת רבי יצחק

ר"ה יח, א: "רבי יצחק אמר: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".

הריטב"א (יח, א) פירש שדעת רבי יצחק שגזר דינו של יחיד נקרע, וכך עולה מתוס' נדה ע, ב, 'כאן'; ותוס' ישנים יומא פו, ב.

אמנם, הר"ן (ד, ב, מדפי הרי"ף) כתב שרבי יצחק סובר שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, אלא שתשובה מועילה להקל על ענשו: "ורבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם – דאפילו היכא דלא מקרע גזר דין, ממעטת את הפורענות". וכ"כ מהר"ל בחידושי אגדות שרבי יצחק אמר "יפה צעקה", לומר שמועילה אבל לא מבטלת את הגזירה. וכך עולה מפירוש רבנו חננאל (ר"ה יח, א), והמאירי (ר"ה יז, ב). וכך ביארו כמה מפרשים ברמב"ם הל' תשובה ב, ו (עיין יד כהן).

עוד אמר רבי יצחק, ר"ה טז, ב: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה… ויש אומרים: אף שינוי מקום". ואולי יש לומר שגם לפי דעת הר"ן ודעימיה בדעת רבי יצחק, עם מעשים מיוחדים של תשובה עמוקה, צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה, אפשר לקרוע גזר דינו של יחיד.

ד, טו – הגדרת ציבור

בראש השנה יז, ב, הגמ' מקשה על כך שגזר דין של ציבור נקרע: "תא שמע: יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וגו' וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו… יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וגו' וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וגו' יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וגו' (תהלים קז, כג-לא) – עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין – נענין, צעקו לאחר גזר דין – אינן נענין!" משמע שגם גזר דין של ציבור אינו נקרע. ועונה הגמ': "הני נמי כיחידין דמו".

למרות שלעיל למדנו שבית עלי נחשבים ציבור, ביאר הריטב"א (ר"ה יח, א): "ואף על גב דמייתי קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוו יחידים, כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה, ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי, לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה אחת, וזה ברור". מעין זה כתב הר"ן (ד, ב, מדפי הרי"ף): "גזר דין דעלי דציבור הוא כיון דנפקי רבים מיניה, דהא כוליה זרעיה קא לייט". וכ"כ שפת אמת ר"ה יח, א.

מעין זה הקשה בשם משמואל (במדבר, שבועות תרע"ו): "ואף דְמִי לא עסקינן דיש רבים בספינה?" והביא בשם אביו האבני נזר: "דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד. אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה, וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת ליה בזולתו, ע"כ כיחידים דמו, עכ"ד".

אמנם מרן הרב קוק כתב (משפט כהן סי' קמג, עמ' שט), שציבור קבוע לא נחשב כרבים, "דעיקר חשיבות הרבים הוא דוקא בכלל כולו, ובני נינוה העיר הגדולה שאלו לרבי אם כרבים אם כיחידים דמו, והשיב: כיחידים דמיתו (תענית יד, ב). ובסוגיא דגזר דין בר"ה (יז-יח) אמרו על יורדי הים דכיחידים דמו, אעפ"י שלפעמים יש בה כמה אלפים ורבבות בבורני גדולה".

ד, טז – האם תפילת היחיד על רבים נחשבת כתפילת הציבור

בתוס' ר"ה טז, א, 'כמאן', כתבו שאם אדם מתפלל למען הכלל, תפילתו נחשבת כתפילה של רבים שיכולים לקרוע גזר דין. וכ"כ ריטב"א וחידושי הר"ן שם.

ובהעמק שאלה (על שאילתות סו, י), כתב שלדעת השאילתות רק אם בפועל רבים מתפללים נחשב תפילה של ציבור שיכולה לקרוע גזר דינם. וכתב שכך דעת התוס' בשבת, וכך הכריע.

תפילה על חולים

ד, יז – מדוע מתפללים במשך השנה על חולים

ר"ה טז, א: "אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי (קצירי – חולים, מריעי – תלמידי חכמים שהן תשושי כח, רש"י)? כמאן – כרבי יוסי (דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר"ה, הרי כבר נקנסה עליו, רש"י). ואיבעית אימא: לעולם כרבנן, וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".

לפי התירוץ הראשון, רק לרבי יוסי ורבי נתן נכון להתפלל על חולים במשך השנה, ואילו לשאר התנאים, אין מקום לתפילה עליהם במשך השנה. ואילו לתירוץ השני, יפה צעקה גם לאחר גזר דין בין ליחיד בין לציבור, התפילות מועילות לכל התנאים.

הראבי"ה ב, תקלח, כתב כתירוץ הראשון, שמתפללים כיום על החולים לפי דעת רבי יוסי, ולמרות שאין הלכה כמותו, כך נוהגים: "ולית הילכתא כרבי יוסי, אלא מנהג בעלמא דמצלי אקצירי ואמריעי כרבי יוסי ולא מחינא בהו, כדאמרינן בפרק בתרא דתענית: מאן דאמר 'נהגו' אורויי לא מורינן, ואי עבר לא מהדרינן ליה".

והריטב"א ביאר שהתירוץ השני בגמ' הוא העיקר, ותפילותינו על החולים הן מועילות לפי כל התנאים: "והאי אוקימתא עיקר, והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואף על גב דלית הלכתא כר' יוסי, והכי מנהגא דעלמא".

ד, יח – מה המקום לברכת רפאנו בתפילת עמידה לשאר התנאים

לפי התירוץ הראשון בגמ', שאלו תוס' (טז, א, 'כמאן'), והלא בכל יום אנו מבקשים על החולים ב'רפאנו', ועל הגשמים בברכת השנים! תירץ ר"ת שאכן לשאר התנאים אין מקום להתפלל על אדם שלא יחלה, שכן דבר זה כבר נגזר בר"ה, אבל אם כבר חלה נכון להתפלל עליו, כי לא נגזר אם יבריא או לא. ומה שמתפללים בברכת השנים על הגשמים, הוא שירדו במקום ובזמן הראוי (כמבואר בר"ה יז, ב), אבל על כמות הגשמים כבר נגזר בזמנם. 1

מאירי נדרים מט, ב, הסביר שמה שלא מועילה תפילה על החולים לשאר התנאים זהו כשמתפללים על חולים באופן כללי, אבל כשהחולה מתפלל על עצמו או כשאחד מתפלל על חברו באופן מפורט, מועילה התפילה לכל הדעות: "ואף על פי שאמרו: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן – כרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, דאי לרבנן, הואיל ואדם נידון בראש השנה – לא מצלינן, דמאי דהוה הוה, פרשוה בתפלת אחרים עליהם, ואף זו לדעתי בתפילה כללית לכולם, אבל תפילת עצמו או אף תפילת אחרים על איזה פרט, לדעתי אף לרבנן כן, אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

ד, יט – תפילה על החולים מר' צדוק

צדקת הצדיק אות סו: "תפילה צריך לכל דבר אף על פי שנגזר מהשם יתברך, הלא תראה באליהו שאמר לו ה' (מלכים א' יח, א): הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר, ואף על פי כן נאמר אחר כך (שם מב) שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו', שהרבה בתפילה עד שבא גשם. וחכמים דאמרו בראש השנה (טז, א) דגזר דין הוא בראש השנה ויום הכפורים לא פליגי אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו סדר תפילות בכל יום. ומה שאמרו בגמרא (שם) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי – כרבי יוסי, רצה לומר שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפילה לקרוע גזר דין, שזהו אליבא דרבי יוסי. והוא מאמר יגיעיי, רצה לומר שאמרו כן להלכה במכוון שרצונם היה כך, שתפילתינו האידנא יהיה כר' יוסי, שיועילו אף לקרוע גזר דין דראש השנה".

פרי צדיק, בחוקותי י: "וזה הענין שאנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת וכו' לטובה ומסיימין מברך השנים, וזה יתכן לכאורה רק בראש השנה או על כל פנים קודם עצרת שהוא זמן קציר אבל לא בכל ימות השנה, ואנו מברכין בכל השנה ואף בערב ראש השנה. אך הענין הוא כמו שאמרנו, דמה שאמרו בגמרא (ראש השנה טז, א): הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ופירש רש"י כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה, היינו שיזכו לתקן הקלקול דאדם הראשון שהיה אכילתו קודם החטא רק מפירות האילן כאמור, ורק אחר הקלקול הוצרך לעבודה. ועל זה אנו מתפללין ברך עלינו את השנה הזאת לטובה, היינו שיהיה אכילתינו רק מהטוב, דכתיב (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל וגו', ודרש מינה (ביצה טז, א) שכל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, וסתם אדם היינו ישראל שקרוים אדם (יבמות סא, א), וחק לישנא דמזוני הוא, והיינו שה' יתברך קוצב מזונותיו של כל אחד מישראל כמה שיועיל לו לעבודת ה' יתברך. וזהו (משלי ל, ח): הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי שביקש שלמה המלך ע"ה… ולכן אנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת לטובה, היינו שאף אם לא זכינו חס ושלום שיוקצב מראש השנה שיהיה האכילה רק מהטוב, מכל מקום אדם נידון בכל יום מתפללין אנו שיהיה לטובה".


  1. . בדרך ה' (חלק ב, פרק ו), ביאר הרמח"ל לאורך הפרק שסדרי הדין בשמיים שווים לסדרי הדין בארץ, וסיים שכל זה בסדרי הדין ולא באופי ומהות הדין: "ואולם צריך שתתבונן שאין הדמיון באלה העניינים עם מה שנעשה במלכות הארץ אלא בסדרים, אך באופן היעשות הדברים אין הדמיון אמיתי, כי בגשמיים נעשים כפי מה ששייך בהם, בהשגתם ובכל ענייניהם, וברוחניים כפי מה ששייך בהם, בהשגתם ובענייניהם".
  2. . בתוס' שבת יב, ב, 'רבי יהודה', הסביר רבנו תם שמה שהזכירו רבי מאיר ורבי יהודה תפילות שונות למבקר את החולה בשבת, למרות שלכאורה לפי דעתם לא מועילה התפילה על החולים, הוא משום שאולי דברו על מי שמבקר את החולה בשבת שבין ר"ה ליוה"כ.

תפריט