ה – הדין לעולם הבא

פורסם בקטגוריה פרק א - הדין השכר והעונש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

הדין בעולם הזה ובעולם הבא

ה, א – מהו עולם הבא

נחלקו הראשונים בהגדרת עולם הבא, גן עדן וגיהנם, ותחיית המתים. האריכו הראשונים והאחרונים בסוגיה זו, נזכיר את הדעות בקצרה:

דעת הרמב"ם (הל' תשובה פרק ח; הקדמה לפרק חלק; אגרת תחיית המתים) שעולם הבא הוא המקום שאליו מגיע אדם אחר המוות, והוא עולם רוחני, עולם הנשמות, בלי גוף או צרכי הגוף. שם השלימות הנצחית, שהיא עבור הנשמות בלבד. תחיית המתים, השלב שבו תשוב הנפש לגוף, הוא שלב מסויים בעבור הצדיקים בלבד, כדי לפרסם אמונתו של הקב"ה בעולם או כדי שהצדיקים יתענגו עונג גשמי לעומת מה שהצטערו בעולם הזה (על פי השל"ה תולדות אדם, בית דוד). גם אחרי תחיית המתים, הנשמה שוב תיפרד מהגוף ותגיע לעולם הבא. (להבנת מושגי גן עדן וגיהנם לשיטת הרמב"ם, עיין ביאורו של הרב יצחק שילת להקדמת הרמב"ם לפרק חלק עמ' קעב-קעד).

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן (שער הגמול), אחרי המוות נשמתו של אדם מגיעה לגן עדן או לגיהנם. עולם הבא, שהוא העולם הנצחי, הוא עולם אחר שבו תשוב הנשמה לגוף, ובו תתקיים תחיית המתים. וכתב השל"ה: "וחכמי האמת סוברים כהרמב"ן, שהנצחיות לגוף ולנפש, כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קיבול השכר. העבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה הקיבול שכר בגוף ונפש". וכן דעת הרמח"ל לאורך ספריו (דרך ה' חלק א, פרק ג; דעת תבונות סו-עד, ועוד מקומות רבים).

כתב הרב בספר כשיטת הרמב"ן והמקובלים: "חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף. העולם הבא על שני שלביו נקרא גם 'עולם האמת', מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו".

להרחבה בשיטת הרמב"ם יש לעיין בספר התשובה (לרבי יוסף כהן) על הל' תשובה לרמב"ם פרק ח; וביאורו של הרב יצחק שילת להקדמת הרמב"ם לפרק חלק. לביאור שיטת הרמב"ן והמקובלים יש לעיין בשער הגמול לרמב"ן; בדברי הרמח"ל בדרך ה' חלק א, פרק ג, ובדעת תבונות סו-עד; ובשל"ה, תולדות אדם, בית דוד. לביאור מעמיק במחלוקת בין הראשונים יש לעיין בספר העיקרים מאמר ד, פרקים ל-לה.

ה, ב – שלושה ספרים נפתחים בראש השנה

ר"ה טז, ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה".

ה, ג – יש אומרים שהדין על העולם הבא

דעת התוס' (טז, ב, 'ונחתמין'), שמה שאמר רבי כרוספדאי, 'חיים' ו'מיתה', הכוונה בעולם הבא: "וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים, כלומר לחיי העולם הבא". וצדיקים הם אלו שיש להם רוב זכויות, ולכן זוכים לאלתר לחיים בעולם הבא, ורשעים יש להם רוב עוונות ונידונים לאלתר למוות בעולם הבא. וכך דייק הרמב"ן (שער הגמול) בדעת הרמב"ם בהל' תשובה ג, ג, שכתב: "כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק – נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע – נחתם למיתה, והבינוני תולין לו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה – נחתם לחיים, ואם לאו – נחתם למיתה". מכיוון שהרמב"ם השווה את הדין בשעת המיתה, שהוא ודאי על עולם הבא, לדין של ראש השנה, כנראה שלדעתו נידונים בראש השנה על עולם הבא.

כיוצא בזה כתב בשערי אורה (שער השמיני): "והעיקר הוא שאנו מתפללים מראש השנה ועד יום הכפורים שנזכה להיותנו טהורים מטומאות חטאתינו, ונזכה להיכתב בספר הצדיקים בעולם החיים שהוא העולם הבא, בין שנחיה כל אותה השנה בין שנמות באותה השנה, שנהיה כתובים בספר הצדיקים שהוא ספר החיים, כאמרו (ישעיהו ד, ג): כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם. ובכלל זה אנו שואלים בשאר התפילה, כגון ב'יעלה ויבוא' ובשאר מקומות, שנתקיים כל השנה בחיים טובים ונחיה ולא נמות, וכן אנו עושים בשאר מועדים וראשי חדשים. אבל 'זכרנו לחיים' ו'כתבנו לחיים' שאנו אומרים בראש השנה ויום הכפורים אינו כי אם שנהיה מנויים עם כתות הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא, בין שנחיה כל אותה השנה בין שנמות.

וזהו מה שאמרו חז"ל: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. ואם תתבונן היטב בהלכה זו יראו עיניך וישמח לבך ותצא מכמה הפוכות, ותתיישב דעתך על שיטת התלמוד בפירוש מה שאמרנו ולא תצטרך לדברים ארוכים. ודיוק התלמוד מורה כן, שלקח צדיקים ורשעים ובינונים, שאם אתה אומר שכוונת רבותינו ז"ל במקום זה היתה לשאלת חיי העולם הזה או חיים טובים, אין לך אדם מת שיהיה מנוי עם הצדיקים, ואין לך אדם חי באותה שנה שיהיה מנוי עם הרשעים, ונמצאו כמה עיקרי תורה נעקרים ממקומם. אבל האמת והישר כי כוונת מה שתקנו בראש השנה וביום הכפורים ב'זכרנו לחיים' ו'כתבנו בספר חיים', שיכפר עונותינו ויסלח לחטאותינו ויכתבנו עם הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא, שהם נכתבים בספר החיים בין שנחיה בין שנמות, ושמור עיקר זה מאד ואל תסתכל בפירוש אחר שכנגדו בענין זה".

ה, ד – יש אומרים שהדין על העולם הזה

הרמב"ן (דרשה לראש השנה עמ' רכב-רכה, מהדו' מוסד הרב קוק) כתב שבר"ה נידונים על ענייני העולם הזה, וכך מוכח מנוסח התפילה: "אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועושר ונכסים וכבוד, או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון. כך תקנו לנו חכמים בתפילה: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו', ועל המדינות בו יאמר וכו'… והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו, שהוא דין כל יחיד ויחיד, והזכירו בו חיים ומות. וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא, כמו שהזכירו בברייתא הסמוכה שם בשלוש כתות ליום הדין. ועוד אמרו (ב"ב י, א) כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה".

הרמב"ן שואל, לשיטתו שצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים בעולם הזה, אם כן מדוע אנו רואים שיש צדיקים שנגזרים למיתה ויש רשעים שממשיכים לחיות כרגיל: "וכי כל הצדיקים חיים וכל הרשעים מתים? והלא עולם וכל חמדה שלו לרשעים הוא! והכתובים צווחי כנגדו (קהלת ז, טו): יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וכתיב (שם ח, יד): יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים…"

מבאר הרמב"ן שהשם צדיק או רשע, הכוונה אם זכה בדינו בשנה זו: "כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שווה לכאן ולכאן נקרא בינוני. אם כן, הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצווה אחת לבדה, שדינו בפני הקדוש ברוך הוא לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו (מל"א כא, כט): הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב וגו', נקרא צדיק גמור באותו הדין. וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה, אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו. נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא, כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא, כולם רשעים גמורין בדינם".

וכ"כ ר"ן (ג, ב, מדפי הרי"ף 'צדיקים'); תוס' רי"ד (ר"ה טז, ב, 'שלושה ספרים'); רשב"א (ר"ה טז, ב; שו"ת א, תפ); וריטב"א (שם).

ה, ה – הדין גם על העולם הבא וגם על העולם הזה

בביאור הגר"א תקפב, כד, כתב שלפי רבי כרוספדאי רק בינונים דינם נחתם ביום הכיפורים, אבל צדיקים ורשעים נחתמים כבר בראש השנה. והקשה מר"ה טז, א, שהגמ' העמידה את המשנה כתנא דבי רבי ישמעאל ש"אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים", ובודאי שרבי ישמעאל דיבר על כל אדם. ועוד הקשה מהגמ' שם: "אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים – נידון לשעבר, לאחר יום הכפורים – נידון להבא", ומדובר שם על כל אדם.

ולכן כתב הגר"א שנידונים בראש השנה גם על עולם הבא כדברי רבי כרוספדאי, וגם על העולם הזה, ונחתם דינו של כל אדם ביום הכיפורים על ענייני העולם הזה. ולכן אין לברך את חברו בראש השנה 'לשנה טובה תכתב ותחתם', אלא רק 'תכתב', כי החתימה לכולם ביום הכיפורים. וכ"כ הגר"א בספרו יהל אור (סוף במדבר דף לא).

ה, ו – עיקר חיי העולם הזה נוגע לחיי העולם הבא

כתב רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, חקור דין ב, כא) שהעיקר כדעת התוס' שנידונים על עולם הבא, אלא שודאי שגם הם מודים שיש דין בראש השנה על ענייני העולם הזה, וכל מה שנגזר על האדם בעולם הזה משפיע על חייו לעולם הבא: "אמרו בעלי התוספות כי כל הנגזר בראש השנה בבית דין של מעלה מדיני העולם הזה על הצדיקים, אפילו יהיה ליסורין או מיתה, חיים אקרי לדין הנפש", ופירש ביד יהודה אות יא: "רצונו לומר, שאין כוונת התוספות לומר שאין דנין למעלה כלל מענייני העולם הזה בראש השנה, אלא כוונתם היא שלשון נכתבים ל'חיים' או ל'מיתה' הנזכר בברייתא מיירי מחיי העולם הבא. והיינו שהדין המתוח על הצדיקים בענייני העולם הזה נקרא נכתבים ל'חיים' והיינו לחיי העולם הבא, וכן מה שייגזר על הרשעים מחיי העולם הזה הוא בכלל נכתבים ל'מיתה'". 1

ובדרך ה' לרמח"ל (חלק ב, פרק ב) ביאר בהרחבה שעיקר הדין לעולם הבא, אבל החיים ומאורעותיהם בעולם הזה נוגעים לחיי העולם הבא.

רבי חיים מוולאז'ין (דרשת מוהר"ח, סוף נפש החיים עמ' שצה-תג), האריך לבסס את שיטת התוס' שנידונים בראש השנה בעיקר על העולם הבא, וכתב שאמנם נידונים גם על העולם הזה, אלא שבקשותיו ותפילותיו של האדם צריכות להיות מכוונות על ענייני העולם הבא דווקא: "ואם כן ודאי עיקר הדין הוא על עניין העולם הבא, ולכן שייך שפיר ספרי מתים, כי גם המה שייכים בדין לעולם הבא. ואמת הוא בלי ספק שגם על ענייני הגוף נידונים בראש השנה, אך מי הוא פתי אשר יערב לו ליבו לבקש על ענייני הגוף נגד ספק אבדן נפשו ח"ו, שהיא כעת במבוכה גדולה, הלוא ידמה האיש הלז לאיש אשר יעוררו אותו משנתו בנחיצה, ואומרים לו: מהר המלט על נפשך כי אחזה אש סביב בכל קירות הבית! והוא ישיב להם: שאני צריך להמתין עוד מחמת שֶכּינה עוקצת אותי, ואני צריך לרדוף אחריה להינקם ממנה ולהרגה. הלוא לשוטה וחסר דעת ייחשב האיש ההוא!"

ה, ז – שכר ועונש של עולם הבא בתוך עולם הזה

כתב הבן איש חי (בן יהוידע ר"ה טז, ב): "במאמר זה יש פליאה שנתחבטו בה המפרשים ז"ל, איך קאמר רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה, והלוא אנו רואין שנשארים בחיים! ויהיה להיפך בצדיקים גמורים… (מצטט שער מאמרי רשב"י נח דף סו)… שתי בחינות נשמה יש באדם: התחתונה נכנסת בפנימיותו, והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו, כמו שאמר הכתוב (תהלים לט, ז): אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כנודע. ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדריגה התחתונה ממנה אל תוך גיהנם, כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם. וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגיהנם, כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו. וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם, נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש, ונשאר בלתי צלם על ראשו. ואם עוד יוסיף לחטוא עוד, גם הצלם ההוא ירד מטה מטה לגיהנם מדרגה אחר מדרגה כפי גדר החטא שחוטא, ואז גם הצלם נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גיהנם, ואז עליו הכתוב אומר (ישעיהו נט, ב): כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים וכו', ועליו נאמר: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, כי כל בחינות נשמתו תמו נכרתו ירדו לגיהנם ונפסקה אחיזתם מלמעלה, ולא נשאר להם שורש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף, ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו, ויש לו תמיד תרין רוחין: חד בעלמא דאתי, היא העליונה שהיא בסיתום למעלה מן החזה, וחד בעלמא דין מן החזה ולמטה, במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקראת עולם הזה, וזה סוד מֹשֶה מֹשֶה שְמוּאֵל שְמוּאֵל וכו' עכ"ל (דברי האר"י). ולפי זה, נמצא יש גיהנום בחיים. ונראה דעל זה מתפללין בכל יום בברכות השחר שיצילנו מדינה של גיהנום.

והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל, מה שאמרו כאן בספרים של ראש השנה של צדיקים גמורים לחיים ושל רשעים גמורים למיתה, לאו בחיים ומוות של הגופים איירי הכא, אלא איירי בחיים ומוות של הנשמה. שיש לאדם גיהנום בחיים שהיא מיתת חלקי נשמתו שירידתם לגיהנום זו היא מיתתם, ואף על פי שגופו עודנו בחיים בעולם הזה, והשארת חלקי נשמתו בשלימותם בקרבו זו היא חיים שלהם. וביום ראש השנה נגזר על הרשע כפי שיעור עוונותיו כמו כן חלקים יורדים מחלקי נשמתו לגיהנום, וצדיקים גמורים נכתב עליהם שיישארו כל חלקי נשמתם אצלם ולא ירד מהם כלום, אפילו ממדריגה עליונה למדריגה שתחתיה, והשארה זו שתהיה בשלימותה אצלה זו היא החיים שלהם, דעל זה אמרו נכתבים לחיים לאלתר, והבינוניים תלויים בדבר זה עד יוה"כ".

ה, ח – עולמך תראה בחייך

כפי שכתב הבן איש חי, יש בחינה של העולם הבא בתוך העולם הזה, וכן למדנו בברכות יז, א: "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך…" והכוונה שכבר בעולם הזה יזכה ליהנות מזיו השכינה מעין עולם הבא.

וכ"כ הערוך (ערך 'עלם'): "פירוש, מעין אותן טובות שעתיד הקב"ה לשלם לך לעולם הבא, תראה כשאתה בחיים". וכ"כ הריטב"א (ברכות שם): "כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה, דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל, ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו". וכ"כ בשיטה מקובצת (שם). וכ"כ מלבי"ם ישעיהו נח, י. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן דברים יא, כב: "ויתכן שתכלול ה'דביקה' לאמר, שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך; עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני השם. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזר (ג ,א)".

עיין עוד פנים יפות שמות יט, ה, 'ועתה'; צל"ח ברכות כח, ב, 'אבל הכוונה'; הפלאה כתובות קיא, ב, 'כל המשתמש'; ר' צדוק, ישראל קדושים ח, 'כי נראה'.

ה, ט – הארת העולם הבא בתוך העולם הזה ממרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק באורות הקודש חלק ג, מוסר הקודש קכב (עמ' קעז; שמונה קבצים ה, קנז), שככל שהעולם הבא מאיר ומתגלה יותר בעולם הזה, כך החיים מתעלים ותיקון המציאות נהיית אפשרית, אמיתית ועמוקה יותר:

"לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה. באדם זורחת היא האורה של עולם הבא לפי טהרתו, קדושתו וגבורתו הרוחנית, בהופעת קודש, בשכל, ברגש, בציור, בדמיון, בטבע, במזג הגופניות. וכפי אותו הערך, שהשליטה על ארחות החיים כולם ועל עצם החיים וכוחותיהם באה מכח ההתכוונות אל חיי עולם הבא, כה הם מאירים יותר, כה הם עדינים יותר, יותר מלאים גבורה ותפארת, יותר מיוסדים ביסוד חיים קבועים, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ (ישעיהו לג, כ).

כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם, מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה, בממלכה ובמשטריה, בעולם היופי והגבורה, באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם, הקטנים עם הגדולים. החותם העליון של חיים עליונים ממלא את כל חלל העולם, וזיו השכינה פורח בכל, והטבע וחוקיו, הליכות שמים וארץ ומשטריהם, החיים והמוות הנראים בעולם, התקוות והתלאות, הכל מואר באור חיי עד, באור חיים שכוס התענוגים העדינים המרוממים כל נשמה ומצחצחים כל רוח ונפש, ממלאים הם את כל מהותם.

והאישים היחידים, שמעלים הם את חייהם למדה זו, מתברכת מדת האמונה אצלם, מתעטרת בעטרה של הכרה עליונה. העולם ומלואו, הזמנים ושטפיהם, מתיצבים ברוחם במערכה בהירה, מלואת כבוד, גודל נצח והוד, וזיו אור עליון, הממלא את כל השמות, את כל האותיות, את כל ההגיונות, כל המחשבות, כל משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם, שוטף עליהם תמיד בעוזו ועטרת חינו. והם מלאים אהבה לכל היקום, לכל הבריות, שקועים באור החסד העליון, האומר לעולם חסד יבנה, ודעת ד' במשפט ובצדקה ממלאה את כל אחד מהם".

ה, י – העולם הבא בתוך העולם הזה כקדושת עונג שבת

עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, תשל): "לפעמים הנשמה עולה בעצמה במעלותיה, בלא שום עבודה מוחשית, והכל בא מפני שקדמו לזה עבודות רבות, שכליות והרגשיות ופעוליות, באור תורה ודעת, ואח"כ הנשמה מתענגת על גורלה הטוב, ושואבת טל אורות ומנוחה עליונה כקדושת עונג שבת, מעין עולם הבא, שהוא מתגלה לצדיקים וישרי לב בכל יום. וכשם שבשבת הגיהנם ג"כ בטל ואין כל חטא מעכב, כך הארת השבת העליונה מרוממת את האדם ממעל לכל חטא ועון, ודישון עונג עליון שורה עליו".

ה, יא – שכר מצווה מצווה

כתב רבי חיים מוואלז'ין (רוח חיים, תחילת מס' אבות על משנת 'כל ישראל'): "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכו', הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיוני איש לעשות מצוה, נעשה רישומו למעלה ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה וסוכך באברתו, והאדם בתווך והוא לו לעזר ולסעד לגומרה, כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש והקדושה מלבשתו. ועל ידי גמר המצוה יותר מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אח"כ לגן עדן וזהו שכרו לעתיד. וכן ר"ל ע"י עוון מתדבק בו וסובב אותו כח הרע וכנ"ל, ואחר המעשה מסתלק הכל לגיהנם ומובדל מהקדושה, כמו שכתוב (ישעיהו נט, ב): עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם וגו', וכן אמרו חז"ל (עירובין יט, א): עמק – שמעמיקין להם גיהנם, פירוש, הם עצמם מעמיקים להם הגיהנם, וא"כ אין מנוס יותר גדול להינצל מעוון כמעשה המצות, כי על ידיהם הוא מסוכך בצל הקדושה וריח גן עדן נכנס עמו בחייו, ואין מקום לשלוט בו יצר הרע…

וזהו מה שאמרו (אבות ד, ב) שמצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה כו', כי שכר מצוה – היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו כמבואר לעיל, והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלא אז נקל לו לעשות מצוה אחרת. ולהיפך ח"ו בעבירה, הנהו אחוז בחבלי בוז ועבירה גוררת עבירה. ועל כן לא אמר התנא כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, ואמר לעולם הבא, כי בעולם הבא הלשון מובן כי הוא דבר בפני עצמו המוכן, ומי שיזכה במצות נותנים לו משם, ואמר לעולם הבא שהוא עושה עתה העולם הבא במעשה המצות, והוא מעשה ידי אדם עצמו, כי המצוה הוא עצם השכר והאור הוא בגן עדן בחיי האדם ולעתיד זהו שכרו, והבן" (ע"ע רוח חיים ד, ב). גם בנפש החיים א, יב, כתב ר"ח מוואלזי'ן רעיון זה.

וכ"כ הרב בספר: "מי שנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה – יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים – יזכה לתוספת שמחה וברכה – מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא, וגם כשילמד תורה – יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה. וגם כשיעסוק במצוות – לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה".


  1. . עוד משמעות לדין העולם הבא כתב בעשרה מאמרות, מאמר חיקור דין ב, כא: "ואפשר גם כן לומר שבר"ה ייכתב האדם בסתם עם הצדיקים, והוא מה שאנו קוראים אותו: כתיבה לחיים, וזה גורם אח"כ תוך שנתו שידוקדק על מעשיו כחוט השערה. והכי נמי מסתברא, שהקב"ה מבקר פנקסים של אלה העתידים לזכות לעולם הבא, ולקצתם על כל נעלם האלוהים יביא במשפט לדרך חיים, לתוכחת מוסר".
פורסם בקטגוריה פרק א - הדין השכר והעונש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן