אמירת סליחות וי"ג מידות ביחיד (הרב בראל שבח)
ז, א – אמירת סליחות ביחיד
כתב שו"ע תקסה, ה: "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם". והוסיף הרמ"א: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". וכתב המ"ב יג, שהאחרונים תמהו מדוע שלא יאמר סליחות ביחיד, שהרי הם תחנונים בעלמא. והסכימו שסליחות בלא שלוש עשרה מידות יכול היחיד לומר.
עיין בספר 'על התשובה' לרב סלובייציק עמ' 87 ואילך, שמבאר שתי מדרגות של וידוי, של יחיד בעצבות וכניעה, ושל ציבור מתוך בטחון בקשר עם הקב"ה. ובכך מובן מדוע עניין הסליחות עיקרו בציבור.
ז, ב – אמירת י"ג מידות ביחיד
דעת רוב הפוסקים שאין יחיד אומר י"ג מידות. וכ"כ בסדר רב עמרם גאון (סדר חנוכה, נט): "הכי אמר רבינו נתן, שאין מנהג אצלנו לומר י"ג מדות אלא בציבור. ואין רשות ליחיד לומר אותן בתפלתו אלא בציבור… וכרת הקב"ה ברית עם משה ועם אבותינו שאין חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד, י): הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית. לפיכך אין אומרין אותן אלא בציבור". וכן הובא בשם ר' נתן בסידור רש"י (סימן תקמה); במנהיג (הל' תענית, עמ' רעה); ובארחות חיים (הל' שני וחמישי ב), והוסיף שכ"כ רב האי גאון. וכ"כ או"ז (ב, תטז) בשם הגאונים; שבולי הלקט (סימן כט), ושכן השיב ר' אביגדור כהן צדק; רשב"א (תשובה א, ריא); שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד; ועוד.
וי"א שאף יחיד רשאי לומר י"ג מידות. וכן משמע מהטור, שתמה על דברי ר' נתן. וכ"כ אבודרהם (עמ' רנא, הובא בב"י תקסה) בשם ר' יונה; תה"ד ח; דרכי משה (תקסה, ד) בשם ספר המנהגים למהר"א קלויזנר. וכ"כ ספר המנהגים לר"א טירנא (עמ' פב), להתיר בעשרת ימי תשובה.
והרשב"א (א, ריא) הסכים לדעת האוסרים, אבל כתב שהיחיד יכול לאמרם דרך קריאה בעלמא. וביארו האחרונים שהכוונה לקריאה בטעמים (כמבואר בתה"ד שם; לבוש תקסה, ה; מ"א, ה; מחב"ר קלא, ו; מ"ב, יב; ועוד. ועיין בא"ח כי תשא ט). והעיקר שלא יהיה ניגון תחנונים. לכן אם רגיל לקרוא פסוקים בניגון של לימוד ולא בטעמים – רשאי לומר י"ג מידות במנגינת לימודו (אג"מ יו"ד ג, כא).
יש אומרים שמאחר ש"כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן לא פסקינן ליה" (תענית כז, ב), יחיד האומר י"ג מידות כקורא בתורה, צריך לסיים הפסוק כולו: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה… רִבֵּעִים" (סדר היום; חסד לאלפים קלא, ט; שו"ת דברי יעקב שור, ד; כה"ח קלא, כג; אג"מ יו"ד ג, כא; אול"צ ח"ב, ט, א). וי"א שאף היחיד מסיים בתיבת "וְנַקֵּה" (בא"ח בספרו רב ברכה, מערכת ו, א; פתה"ד; חזו"ע, עמ' ל).
ולמקובלים, אף היחיד יאמר הי"ג מידות כרגיל (ולא כקורא בתורה), אלא שאת שני שמות ה' שבראש הי"ג מידות יאמר בחילוף א"ת ב"ש – היינו מְצֹפָץ מְצֹפָץ א-ל רחום וכו' (זוהר פקודי רסב, א; שו"ת הרמ"ז בשם האר"י; שלמי ציבור; תולעת יעקב; חסד לאלפים קלא, ט). וכן מנהג תימן (עץ חיים א, נז, א).
ונלענ"ד שעדיף להמליץ ליחיד שרוצה לומר סליחות, שידלג לגמרי על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן.
ז, ג – האם יחיד רשאי להתפלל בארמית
משנה סוטה לב, א: "אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריאת שמע ותפילה". ובגמרא לג, א: "ותפילה בכל לשון?! והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בציבור". וביאר רש"י (שם 'יחיד'), שיחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, אך ציבור אינם צריכים את סיועם, וכפי שנאמר באיוב (לו, ה): "הֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס" – אינו מואס בתפילתן של רבים (ברכות ח, א).
"והשתא מזה תבין הטעם שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום, כי הסליחות נתקנו לציבור, להורות שהציבור כוחם גדול, והֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס, שאין צריכים לסיוע מלאכי השרת. אך יסדו רובם בלשון הקודש, משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי" (שו"ת תורה לשמה, מט).
שלוש דעות למעשה בדין זה, כפי שמבואר בטור וב"י או"ח קא, ד:
לרי"ף, כל הלשונות שווים לארמית, ולכן יחיד מותר להתפלל רק בלשון הקודש, וציבור בכל לשון.
ורבנו יונה הקשה שהרי הנשים נוהגות להתפלל בכל לשון, וכתב שרבני צרפת ביארו, שאם התפילה היא של ציבור, יכולים לאומרה אף ביחיד בכל לשון, ורק אם הנוסח הוא פרטי, צריך היחיד לאומרו דווקא בלשון הקודש.
ולרא"ש, רק לשון הארמית מגונה בעיני המלאכים, ואינם נזקקים לה, אבל בשאר לשונות אפשר לומר אפילו תפילות פרטיות ביחיד.
שלוש דעות אלו הובאו בשולחן ערוך קא, ד, ודעת הרא"ש הובאה כדעת י"א בתרא, שלפי כללי ההלכה – הלכה כמותה. וכ"כ פוסקים רבים, שאין ליחיד לומר סליחות שבלשון ארמית (א"ר תקפא, ט, בשם ספר תניא; שבולי הלקט רפב; מ"ב ד; קצוש"ע קכח, ט; עשה לך רב ב, מ; יבי"א א או"ח לה; הלח"ב עמ' כ).
אולם, ישנן קהילות שנהגו לומר את הסליחות שבלשון ארמית אף כשאין מניין. וסמכו על תשובת הגאונים (הרכבי, שעג), שחילקו בין שואל מהמלאכים לשואל מהקב"ה. שהמבקש מהמלאכים לא ישאל בלשון ארמית, "אבל מילתא דתבע אדם מלפני בוראו ישאל בכל לשון". וכ"כ ר' יהודה החסיד ב'ספר גימטריאות' (אות קפ): "כשמדברים כנגד ממונים לקבל התפילה, אז מדברים לשון הקודש, שאינם מבינים לשון ארמית; אבל כשישראל מדברין נגד הקב"ה, שמבין ויודע אפילו מחשבות לבב כל האדם, מבקשין תרגום, כדי שלא ישמע מידת הדין". בכה"ח תקפא, כו, כתב שכן משמע מסתימת הפוסקים שכתבו שיחיד יכול לומר כל הסליחות חוץ מי"ג מידות.
וכן מנהג תימן, שאף שאין מניין אומרים את כל הסליחות על הסדר, כולל הסליחות שבלשון ארמית (הרב יוסף צובירי בסדר הסליחות שלו, עמ' 23). וכ"כ הרב מאיר מאזוז (אור תורה אלול תשנ"ד, סימן קלג. איש מצליח ר"ה עמ' 64): "שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בביהכנ"ס, חוץ מי"ג מידות שאמרו אותם בטעמים". והעיד שכן היה המנהג פשוט בבבל, מרוקו, תוניסיה ועוד. וכ"כ בהרחבה ובביאור בשו"ת מגיד תשובה (לרב בוגיד חנינא סעדון רבה של ג'רבא-תוניס, ג, או"ח כא), וכתב שכן דעת השו"ע, ושלא כפי שכתב הגרע"י. וכ"כ בעלי הדס שכך המנהג (ח, ד). וכן מנהג לוב (נחלת אבות, מנהגי סליחות כ).
ועוד, שכאמור, לרבני צרפת קטעי הסליחות שבלשון ארמית נתקנו לציבור, ועל כן אין איסור ליחיד לאמרם. וכשיטה זו כתב בבן יהוידע (סוטה לג, א. ועיין שו"ת תורה לשמה, מט).
ז, ד – פיוטים שמוזכר בהם בכי ודמעה
ספר חסידים רנ: "ואומר: אזכרה אלוהים ואהמיה, ועונין י"ג מידות, ובאחרונה הוא אומר: תמכתי יתדותי בשלש עשרה, כמו שמנינו לך חברם יחד לאמרם. ולא יתכן לומר אותו פייט אלא א"כ בכה המתפלל או שבוכים העם כדי שלא יהא דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי (תהלים קא, ז), ואיך יאמר: יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ולא יתכן אא"כ בכה". וכ"כ א"ר תקפא, ט, ושדי חמד (מערכת ר"ה א, ו).
ובמקור חיים לבעל החוו"י, אחר שהביא דברי ספר חסידים כתב שאין דבריו מוכרחים. ואכן למעשה, המנהג שאין מדלגים על התיבות שמוזכר בהן בכי ודמעה. ויכוון בעת שאומרן לדמעות הציבור או דמעות כלל ישראל (רשז"א הליכות שלמה א, ג). וכן יכוון על דמעות שהוריד פעם, שהרי אינו אומר שמוריד עתה דמעות (מקור חיים לר' חיים דוד הלוי ד, רט, יט). ולחיד"א (שיורי ברכה שצד, ג. הובא בכה"ח א, כו), גם חזן שאינו בוכה, טוב שיעשה קול בכי, שנאמר: "כי שמע קול בכיי".
