משמעות יום תרועה
ב, א – השופר מעורר לחשבון נפש ותשובה
כתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
ספר החינוך תה: "משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה טז, א): בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון… על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי א-ל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר, שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע, יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (שם כו, ב): בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן".
ב, ב – סגולות השופר
כתב מרן הרב קוק (מדבר שור דרוש יט): "ונבאר תחילה מעט מסגולת השופר, ולמה היה במתן תורה קול שופר, ומה יחשֹ יש לקול שופר של מתן תורה לשופר של ראש השנה, עד שאנו מזכירים עניינו בשופרות: בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת. אמנם סגולת השופר היא לעורר הכוחות הנרדמים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה, ואצל ישראל הוא לעורר כח הקדושה הצפונה כמו שביארתי כמה פעמים. ומטעם שבתוך עומק הלב רצון של כל אחד מישראל נוטה לקדושה ולטוב מפני קדושת נשמתו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין (ב, כ), על כן מועילה כפייה לדבר מצוה, שבאמת הוא הרצון האמיתי שלו. על כן מתן תורה שהיה על ידי כפיית הר כגיגית, ורצה ה' יתברך שיהיה ברצון גמור לשעתו, על כן תקע בשופר לעורר קדושה הפנימית של ישראל ויהיו מוכנים בנפש חפיצה לקדושת התורה. והנה דבר זה הוא יסוד גדול לזכותן של ישראל, כי על ידי כך מוכח שכל העבירות הן רק מסיבות צדדיות ולא מליבם, על כן הם מקבלים בנקל תיקון. והנה בזה שעל ידי השופר מתעורר כח הקדושה של הנשמה שבישראל, מתחזק על ידי זה כח האחדות בישראל, שכל פירוד אינו כי אם מצד ענייני הגוף, אבל מצד ענייני הנשמה – מי כעמך ישראל גוי אחד".
ב, ג – כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה
ר"ה טז, ב: "ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחילתה – מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה – מרשית כתיב, וְעַד אַחֲרִית – סופה שיש לה אחרית".
כתב רש"י: "שרשה בתחילתה – שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כענין שנאמר (משלי יח, כג): תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ". וכ"כ תוס' שם: "שרשה בתחילתה – שמתוך שישראלים רשים, לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים".
ב, ד – רשה בתחילתה בהתבטלות היחיד לכלל – ממרן הרב קוק
הוסיף מרן הרב קוק ביאור רחב (מדבר שור, דרוש ט): "לפי הפירוש הפשוט 'שרשה' היינו שמרבין תחנונים כרשים ודלים. אך נראה עוד כוונה בזה, והיא להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה. והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלוא המשפט הוא ביום, כדאמרינן בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג): כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם אלא ביום, בשעה שהם עסוקים במצוות. אלא נראה שאנחנו מזרזים את עצמינו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהיה כל אחד מצורף אל כלל עם ה'. כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכויות גדולות, גם יחיד אימתי – דוקא בעשרת ימי תשובה הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן צריך לזה זכות הרבים. על כן הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבוא למחר בעזרת ה' יתברך ונהיה מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהיה זכות הרבים מסייעת אותנו. ואע"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כל אחד לתקן את עצמו בפני עצמו גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי…
והנה עיקר תיקון האחדות יהיה לעתיד לבוא, אבל מכל מקום כל מה שהאדם מתאמץ במחשבתו ורצונו להיות טפל אל הכלל, הוא יותר בטוח בהבטחתו בעניין התיקון שלו, וממילא השפע שלו יותר בטוח. על כן אמרינן כל שנה שרשה בתחילתה, פירוש – שמתנהגים כרשים לבטל עצמם אל הכלל ולהשתתף יחד, היא מתעשרת בסופה, הכוונה שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה". (יעויין עוד בזוהר בשלח מד, א, שבראש השנה אדם צריך לכלול את עצמו בכלל ישראל).
ב, ה – בכיה בר"ה
כהמשך לכך שיום ראש השנה הוא יום תרועה, שתרגומו – יבבה, בכי, מובא בשער הכוונות צ, א, בשם האר"י: "גם היה נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפילת ראש השנה, אפילו שהוא יום טוב, ומכל שכן בתפילת יום הכיפורים. והיה אומר מורי ז"ל כי מי שאין בכייה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה. גם היה אומר כי יש בני אדם נידונים ביום ראשון, ואז הם דינא קשיא, ויש נידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לרחם עליהם ודן אותם ביום הב'. ואמר כי האדם הנופלת עליו בכייה רבה מאליו בימים האלו בתפילה, הוא הראייה שנידון באותה שעה למעלה, אם ביום א ואם ביום שני". עוד בפרי עץ חיים סוף שער כה: "ויתחיל להתפלל תפילת השחר בבכי ותחנונים, כי מי שאין בוכה בימים האלו, אין נשמתו טובה ושלימה. גם אמר כי מי שבוכה אז מעצמו בבכייה גדולה מאליו, כי אותה שעה דנין אותו בבית דין של מעלה, דנפשו מרגשת ולזה בא לו בכייה". וכ"כ של"ה מס' ר"ה נר מצוה כ; א"ר תקפד, ו; סידור יעב"ץ דיני תפילת מוסף, ר"ה אות ד; שיורי ברכה יו"ד שצד, ג; באר היטב תקפד, ג; מטה אפרים תקפב, כח; וכף החיים תקפב, ס.
מאידך, במעשה רב רז, מובא בשם הגר"א: "ואין לבכות בראש השנה, כמבואר בעזרא (נחמיה ח, ט-י): אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים… וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
אכן יש בכי שמבטא עצב, ויש בכי שמבטא התרגשות ודבקות. כתב הרמ"א רפח, ב, לעניין שבת: "מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מליבו, מותר לבכות בשבת". ובמ"ב ד שם: "כתב הט"ז: היינו דווקא אם מחמת רוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות, שכן מצינו ברבי עקיבא, בזוהר חדש, שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעים. וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה, אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מליבו – לא, עיין שם. אבל באליה רבה ותוספת שבת התירו, כיוון שעל ידי בכייתו ירווח לו".
בספר קהילת יצחק (דרשה לר"ה צב, ב) כתב בשם רבי ישראל סלנט, שאין סתירה בין דברי האר"י לדברי הגר"א, שכמה דכייף איניש דעתיה – טפי מעלי. ולכן אנשים שדמעתם מצויה – לא יבכו בר"ה, ומי שקשה לו לבכות – צריכים לכוף עצמם ולבכות בר"ה (וזה אליבא דתנועת המוסר, שעיקר העבודה בשבירת המידות). ובפס"ת תקפד, ב, כתב שכבר פרשו שאין סתירה, והבכיה צריכה להיות מתוך תפילה ותחנונים והרגשת התקרבות לקב"ה, והגר"א אסר הבכיה הבאה ממחשבת עצבות ואבלות. וכמובא מר"ח מוואלוזין שמי שבאה לו הבכיה מרוב דביקותו להקב"ה, זה ודאי מותר ומדה טובה היא. והגר"א שאסר הוא במי שמביא עצמו לידי בכיה, כגון אלו החזנים המשתדלים לעורר את העם לבכיה.
אמנם נראה שמכל מקום יש כאן דעות שונות עד כמה צריך להדגיש את השמחה (גר"א) או את הבכי (אר"י). ע"ע יחווה דעת ב, סט; ברכת יהודה א, מז.
בספר ווי העומדים כתב בשם השל"ה שגם מי שיש לו לב קשה ואינו יכול לבכות, טוב שיעשה קול בכי כאילו הוא בוכה, וכדכתיב (תהלים ו, ט): כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי, קול דייקא, אע"פ שלא בכה ממש. ורחמנא ליבא בעי, לב נשבר, ובלבד שיכוון לבו לשמים.
ב, ו – הצער והעונג הפנימי שבתשובה
מרן הרב קוק כתב במקומות רבים שהצער של התשובה קשור עם עונג פנימי. באורות התשובה ג, א: "יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים, והאדם שֹם חטאו נגד פניו, ומתחרט עליו ומצטער… ונפשו מטפסת ועולה… והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי".
שם ה, א: "התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבוא לידי האושר הגדול של התשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החומרים המזיקים פועלת את פעולתה הטובה והמבריאה בגויה כשהיא שלימה בתכונתה. והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רישומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל ריחוק מהתוכן האצילי האלוקי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכיעור, מוכרחת היא לבוא כשהאורגן בריא מצידו הרוחני והגשמי יחדיו".
שם יג, יא: "גדול ונשגב הוא אושר התשובה. האש השורף של צער החטא בעצמו הוא מזקק את הרצון, מטהר את האופי של האדם בטהרה עליונה ומאירה, עד שהעושר הגדול אשר באוצר החיים של התשובה הולך ומתפתח לפניו. הולך הוא האדם ומתעלה על ידי התשובה, על ידי מרירותה ועל ידי נעמה ועל ידי יגונה ועל ידי שמחתה. אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת, כהעמקת התשובה, במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד, ב)".
שם טז, ו: "התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם. ונעימות חיים הבאה על ידי התשובה היא מתגלה מתוך כל אותם גלי המרורות, שהנפש מסתבכת בהם בתחילת מצעדיה במהלך החיים של התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מוות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים. והידיעה הנצחית הזאת הולכת היא ומתבררת בשכל, ברגש, בטבע הגוף ובטבע הנפש. והאדם מתחדש לבריאה חדשה, ויוצק בעז רוח, רוח חיים חדש על כל סביבותיו, ומבשר לכל דורו ולדורות עולם שמחות ישרים, גילת ורנן ובטחון גאולה, צהלה ורינה, וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ (ישעיהו כט, יט)". (עיין עוד שם טז, ז).
ב, ז – התשובה היא מקור הגבורה והיסוד לחיים אידיאליים
עוד כתב מרן הרב קוק, אורות התשובה יב, ב: "כל מה שיעמיק האדם יותר במהותה של התשובה, ימצא בה את מקור הגבורה, ואת התוכן היותר יסודי לחיים המעשיים והאידיאליים".
ב, ח – התשובה היא חידוש החיים ולכן חשובה אפילו עד יומו האחרון
עוד כתב מרן הרב קוק, אורות התשובה יב, י: "התשובה היא חידוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כולם, כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה אפילו כשהיא נעשית ביום האחרון, וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ… עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים (קהלת יב, א-ב)".
