ז – ראש השנה יומיים

שני ימים טובים של ראש השנה

ז, א – ראש השנה בזמן שקידשו את החודש בבית הדין

מהתורה יום טוב של ראש השנה הוא יום אחד בלבד, במדבר כט, א: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

אלא שהואיל וראש השנה חל בראש חודש, אחר שקידשו את החודש לא יכלו להודיע אימתי התקדש. שבזמן שהודיעו על ידי משואות, הרי רק בלילה יכלו להודיע, ואז כבר היה היום שלאחר ר"ה. וגם שליחים לא יכלו לשלוח מעבר לתחום שבת ויו"ט. אלא היו שולחים להודיע לכל קהילות ישראל אימתי נתקדש ר"ח אלול, היינו האם חודש אב היה חסר או מלא, כמבואר במשנה ר"ה יח, א: "על ששה חדשים השלוחין יוצאין… על אלול מפני ראש השנה". ונחלקו הראשונים אם נהגו ראש השנה יומיים או יום אחד:

רש"י (שם 'על') כתב שקיימו את ראש השנה יום אחד בלבד אפילו בגולה, כי הלכו אחר רוב השנים שאין אלול מעובר: "על אלול מפני ר"ה – מודיעים מתי התחיל אלול, ועושין ראש השנה ביום שלושים לאלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר. ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין, אי אפשר להן לדעת, ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים". וכ"כ תוס' רי"ד ר"ה יט, ב; ר"ן; מאירי; תשב"ץ ב, רז.

לעומת זאת, כתב רב האי גאון (מובא ברא"ש ביצה א, ד), שכל המקומות חוץ מירושלים עשו את ראש השנה יומיים מספק, מכיוון שהשליחים לא יכלו להגיע. וכ"כ הרמב"ם (הל' קידוש החודש ה, ז; ושם ג, ט): "יום טוב של ראש השנה – בזמן שהיו קובעין על הראיה, היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב". וכ"כ תוס' ר"ה יח, א, 'ועל'. וכך מבואר בפניני הלכה מועדים ט, א, 1.

ז, ב – פעם אחת נשתהו העדים מלבוא

כפי שלמדנו, לרב האי גאון ורמב"ם בזמן שקידשו את החודש על פי הראייה, חוץ מירושלים עשו ראש השנה יומיים מספק בכל ארץ ישראל. בשלב מאוחר יותר, מצינו שאף בירושלים לפעמים עשו יומיים ראש השנה, כמבואר במשנה ר"ה ל, ב: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ¹ ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש".

הרי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, למרות שהיה אפשר לקדש את אותו היום כיום טוב של ראש השנה, אעפ"כ לא קיבלו את עדותם, וקבעו יום טוב של ראש השנה למחרת. ובפועל נהגו שני ימים טובים של ראש השנה, כדברי המשנה: "נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש". והסביר רש"י ר"ה ל, ב, איך היו נוהגים בפועל: "נוהגים אותו היום קודש – בראש השנה קאי, דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש, שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין, ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא, וכן למחר כל היום עד המנחה. ואם באו עדים קודם המנחה – בית דין מקדשים את החדש, ונודע שיפה נהגו בו קודש, ואם מן המנחה ולמעלה באו, אף על פי שאין בית דין מקבלין אותן לקדשו היום, ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר – אף על פי כן גומרים אותו בקדושה, ואסור במלאכה".

ז, ג – למה נהגו לסיים את אותו היום בקדושה

כאשר באו עדים מן המנחה ולמעלה, ועל פי התקנה לא קיבלו בית דין את עדותם עד למחרת, לכאורה היו יכולים לנהוג את שאר היום מן המנחה ולמעלה כיום חול, ואעפ"כ נהגו לעשותו קודש. ביאר רש"י (ר"ה ל, ב, על פי עירובין לט, ב) את הסיבה: "דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה, ויעשו בו מלאכה כל היום, ויאמרו: אשתקד נהגנו בו קודש חינם, ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול".

בשועה"ר תר, ד, הוסיף שנהגו אותו היום קודש מכיוון שמעיקר הדין היה ראוי אותו היום להיות יום טוב של ראש השנה: "ומכל מקום, אף על פי שאין מונין למועדות מיום זה, וכחול הוא חשוב ויו"ט יהיה למחר, אעפ"כ לא היו מזלזלים בו והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה, אלא שניתן רשות לבית דין לדחות, ולמחר עושין יום טוב וראש השנה של תורה. ואלו שני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראים יום טוב של ראש השנה, יום ראשון מדברי סופרים ויום שני מדברי תורה". וכ"כ ריטב"א עירובין לט, ב: "ומה שעושין שני ימים אינו מפני ספק אלא שרוצין להחמיר בו, דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא יום טוב מן התורה שיבואו עדים קודם המנחה, וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו, הניחוהו בקדושתו כאילו הוא יום טוב ועשאוהו עם השני כיומא אריכא, אלא שהשני מן התורה וממנו מונין לכל המועדות והראשון מדבריהם".