ו – המלכת ה' בתפילות

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-03-06/

המלכת ה' בתפילות

ו, א – יסוד ראש השנה – המלכת ה'

ראש השנה טז, א: "אמר הקב"ה: אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".

מהר"ל חידושי אגדות ר"ה י, ב: "ונקרא הקב"ה מלך ביום הדין, לפי שמצד אשר מלכותו חל על הנמצאים הם נידונים". וכתב הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' עא-עד): "יסוד של ראש השנה הוא הכרת מלכותו יתברך שמו…".

ובליקוטי תורה לאדמה"ז: אף שהוא בורא ומקיים ומחייה, יש עניין להמליך אותו, לגלות את מלכותו בעולם. שעל ידי כך מתעורר רצון עליון להמשיך חיים לשנה הבאה.

ו, ב – ההמלכה לשם שמיים

אמרו חז"ל בראש השנה ד, א, שכורש החמיץ, וגם מה שתרם לבית המקדש היה בשביל שיתפללו עליו ועל בניו. ושאלו: "והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא – הרי זה צדיק גמור! – לא קשיא, כאן – בישראל, כאן – בנכרים".

ביאר רש"י ('כאן'): "כאן בישראל – שלבו לשמיים, ואם מריעין לו בחייו – אינו קורא תגר, אלא תולה היסורין בעוונו. אבל נכרי, אם אין מטיבין לו כגמולו – קורא תגר". והריטב"א (שם) כתב: "ישראל, אם אינו נשכר בעולם הזה – אינו חושש, כי מאמין הוא בעולם הבא. אבל אומות העולם, כשאינו נשכר – מקלל במלכו ובאלהיו". וביד רמה (ב"ב י, ב, 'תניא') כתב: "ומסקינן: בישראל – דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון, וכי אמר בשביל שיחיו בני – שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא – כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר. אבל באומות העולם, דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני, לאו מעליותא היא".

ועל זה נאמר (תהלים פט, טז): "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה". כיוצא בזה, כאשר הציע ה' לשלמה המלך לבקש דבר, ביקש חכמה כדי לדעת את ה', ובזה זכה אח"כ לכל שאר הברכות.

ו, ג – התפילה על כבוד שמיים ותיקון העולם ולא על ענייני הפרט

תפילות ראש השנה נאמרות על ענייני הכלל. ביאר הרב (בשיעור בעל פה) שרגילים לבאר את טעם בריאת העולם בשני אופנים: א' שתתגלה גדולתו ושכינתו בתחתונים. ב' כדי להיטיב לבריות. ועל שני העניינים הללו עיקר התפילה, שתתגלה מלכותו וידעו הכל ויכירו וכו'. ולהיטיב: ויראו ישרים וישמחו, ושמחה לארצך וששון לעירך.

וכך מובא בסידור הגר"א שנרשם על ידי תלמידיו (אשי ישראל, פתיחה לתפילות ר"ה; מובא בספרו של הרב משה צוריאל, לשעה ולדורות עמ' שפט): "לא נפנה לבקש בנים, חיים ומזונות וכו', רק נתמרמר ועינינו תרד דמעה על הדר כבוד אלוקינו אשר גלה, ונוטל כבוד מבית חיינו. לכן לא תיקנו לנו חז"ל לומר בתפילת ראש השנה שום בקשה על סליחה וכפרה ומזונות, חוץ מתפילה קצרה על בקשת חיים, לפי שרצונו של ה' מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים. רק כל התפילה מיוסדת על הדרת כבוד אלוקינו: ובכן תן פחדך, וייראוך, תן כבוד לעמך, שמחה לארצך וששון לעירך. ותמלוך אתה ה' לבדך. והוא כאדם האומר: רבונו של עולם, הרבה יש לנו לבקש על נפשנו, כי לב יודע מרת נפשו, כי צרכי עמך מרובים. רק כל זה אינו שוה לנו בזוכרנו את כבוד שמך המחולל בגוים, והדר גאון עוזך כי נתמעט. וזהו עיקר בקשתנו: וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו' ומלכותו בכל משלה".

ו, ד – התפילה על כבוד עצמו ככלב לעומת התפילה על כבוד שמיים

תיקוני זוהר תקונא ו, כב, א: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ (שמות ב, יב), אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון, באורחין דילהון. אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ (ישעיהו נו, יא), בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא): אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹוהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע. אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים, הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים. ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא, דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא, דאיהי מרחקא מיניה, למהדר לגביה. ואדמיין לכלבים, דאתמר בהון (תהלים קו, לה): וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה, דאיהי עונת זוגייהו, דאתמר בה (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (מבקשים רק על עצמם). ולא אית מאן דשאיל…" עבור השכינה שבגלות.

ו, ה – התפילות הן על ענייני הכלל כדי לעבוד את ה' מאהבה

כתב מרן הרב קוק (מדבר שור דרוש יח): "והנה כדי שיקָבע בליבנו גודל מעלת ישראל וחיבתם לפניו יתברך, שרצונו שתהיה עבודתם עבודת בנים למקום ויהיו עובדים מאהבה, קבע יום ראש השנה להמליך אותו יתברך קודם התשובה, ולשום אל לב כל העניינים המביאים לאהבתו יתברך. ועל פי חז"ל מנע אותנו מלהתוודות לפניו עד עבור כל סדר היום וקדושתו, כדי שיתעורר לבבנו בתשובה מאהבה, אז נוכל להתוודות כראוי. וכדי להורות על זה שישראל עומדים במדרגה רמה והם נתבעים מפני חיבתן בתשובה מאהבה, שאי אפשר כי אם אחרי הכנת היום הקדוש הזה, קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה כל העניינים המורים שאנו נתונים לאהבתו יתברך שמו, עד שביום המשפט אין אנו משימים על לב להאריך כל כך בצרכי עצמנו, וכל האריכות אינה כי אם בכבוד שמיים. וגם כשמבקשים על צרכי עצמנו, 'זכרנו לחיים', אני מסיימים 'למענך אלוקים חיים', למען כבודך שנראה בעולם על ידי הצלחת ישראל".

ו, ו – ישראל מעדיפים להתפלל על הכלל ולקבל ייסורים

ברכות ה, א: "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא".

ברכות לד, ב: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה! הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". ר' יוחנן מבקש על ענייני הכלל, ולכן בענייני הפרט לא ישמעו לו, כי הקדיש עצמו לענייני הכלל. אבל העבד שאינו עוסק בענייני הכלל, יכול לבקש על ענייני הפרט, ואם הוא צדיק – שומעים לו.

בזוהר פנחס ח"ג רכא, א-ב, מסופר שרבי שמעון סיפר ששמע משם רבי אליעזר, שפעם בא אצלו חכם גוי ושאל שלוש שאלות. והשנייה: "אתון אמרין דאתון קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא איהו חדי תדיר בלא צערא, בלא דחילו ובלא דחיקו, והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר יתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל (אנחנו אין הצער והדוחק והיגון קרבים אלינו כלל), אנן קריבין למלכא עלאה ואתון רחיקין מניה (הרי שאנו קרובים למלך העליון ואתם רחוקים), ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא מה דלא אית לן…" הסתכל בו ועשאו גל של עצמות.

אחר שנרגע מרוגזו בכה והחל להשיב. ועל השאלה השנייה: "דודאי אנן קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, ודאי הכי הוא, דישראל עבד לון קודשא בריך הוא לבא דכל עלמא, והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין. כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, הכי עמין כלהו לא יכלין למיקם בעלמא בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן כלבא בגו שייפין, ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא, כלבא גו שייפין. וישראל מתנהגן גו שאר עמין כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהו רכיך וחלש ואיהו קיומא דכל שייפין (הלב רך וחלש ומקיים את כל האיברים), לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא (ורק הלב מכל האיברים חש צער דוחק ויגון) דביה קיומא, דביה סוכלתנו (מפני שבו הקיום והתבונה). שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל דהא לית בהו קיומא (כי אינם מקיימים את הגוף) ולא ידעין מדי (ולכן לא מרגישים צער). כל שאר שייפין לא קריבין למלכא דאיהו חכמתא וסוכלתנו דשריא במוחא אלא לבא (רק הלב מכל האיברים קרוב למלך שהוא החכמה והתבונה), ושאר שייפין רחיקין מניה ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל למלכא קדישא קרבין ושאר עמין רחיקין מניה".

אורות התחיה ה: "ארוכים הם חיינו, וארוכים הם על כן דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'… מוסר השפענו רב בעולם, והננו נכונים להשפיע עמו גם כן עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה במצפוננו, וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו, הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר…".

ו, ז – הקב"ה קורא לפמליא שלו

זוהר ויקרא ח"ג כב, א: "כל זמנין דישראל אשתכחו בגלותא אתידע זמנא וקצא דלהון וזמנא וקצא דההוא גלותא (כל פעם שישראל היו בגלות נודע זמן הקץ של צרתם וגלותם), וגלותא דאדום הוא מַשָּׂא דּוּמָה (ישעיהו כא, יא) דלא אתגלייא ולא אתיידע כאינון אחרנין (וגלות אדום סתומה שלא נתגלה הקץ כמו בגלות מצרים ארבע מאות שנה וגלות בבל שבעים שנה). קודשא בריך הוא אמר (למלאכי מעלה) אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר קלא שמענא בגלותא דשעיר אינון דדחקי בינייהו אינון דשכבי לעפרא (קול שמעתי מגלות אדום, מאותם השוכבים לארץ מרוב צרותיהם). ומאי אמרי (ומה הם אומרים)? שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל, אינון תבען לי על מטרוניתא מה עבדית מן מטרוניתא דילי (במקום לבקש על צרתם הם שואלים עלי למה אינני מקרב את המלכה, שהיא השכינה, ששרויה בגלות שנקראת לילה). כדין קודשא בריך הוא כניש לפמליא דיליה ואמר: חמו בני רחימי דאינון דחיקין בגלותא ושבקין צערא דלהון ותבעין לי על מטרוניתא (והקב"ה אוסף את הפמליא שלו, ואומר: ראו את בני האהובים, שהם דחוקים בצער הגלות, ועוזבים את צערם ומבקשים על צער השכינה)…". ומשיב להם הקב"ה שגם בגלות הוא משגיח ונמצא עם השכינה, ומחכה לתשובתם של ישראל.

וכל זה לשם תיקון העולם, כאמור בזוהר (ח"ג אמור ק, א-ב), על עניין תקיעת השופר: "זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו". ושם ברעיא מהימנא צט, ב, שהתקיעה בשופר (שעניינה תיקון העולם כולו) היא העצה נגד הקטרוג על ישראל.

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן