ב – כיצד לשער את הבליעה והפליטה [טיוטה בלבד]

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/17-12-02/

כיצד לשער את הבליעה והפליטה

ב, א – כיצד לשער את החלב היוצא מהכחל

מהתורה מותר לאכול בשר עם חלב שחוטה (חולין קיג, א), וכסייג לאיסור בשר בחלב אסרו חכמים לאכול כחל, דהיינו עטין של בהמה עם גומות מלאות חלב, כל עוד חלבו כנוס בתוכו. הסתפקו חכמים במקרה שכחל שלא הוציאו את חלבו התבשל בקדרה עם בשר, כיצד לשער כמה חלב יצא מהכחל לקדרה.

חולין צז, ב: "אמר רב נחמן: גיד בששים – ואין גיד מן המנין, כחל בששים – וכחל מן המנין, ביצה בששים – ואין ביצה מן המנין. אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו – אסור, ואי נפל לקדרה אחרת – אוסר. אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן: כי משערינן – בדידיה משערינן (דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו, רש"י), או במאי דנפק מיניה משערינן (אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה, דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר, רש"י)? פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במה דנפק מיניה, מנא ידעינן? אלא מעתה, נפל לקדרה אחרת לא יאסר (הואיל ובדידיה משערינן, הא איבטיל כוליה, שהלך כל עצמו בתבשיל, דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו, וכיון דכוליה בטלתיה, נפל בקדרה אחרת אל יאסר, רש"י)! כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו – אסור, שויוה רבנן כחתיכה דנבלה".

מסקנת הגמ' שמשערים כנגד כל הכחל מכיוון שאין לנו דרך לדעת כמה חלב יצא מהכחל לתבשיל של בשר. כפי שנראה לקמן, דעת רוב הראשונים שכך משערים בכל האיסורים ובכל הכלים – כנגד כל האיסור או כל הכלי. תחילה נציג את הדעות האחרות בראשונים, ואח"כ את דעת רוב הפוסקים.

ב, ב – כשאפשר להפריד את האיסור מההיתר – דעת הראב"ד

כתב הראב"ד (שו"ת תמים דעים סי' ו), שדבר החוזר להיתרו, דהיינו שיש אפשרות להפריד את האיסור ממנו, כגון חתיכת בשר שבלוע בה דם, שאחר מליחה מותרת באכילה, או כלי שלאחר הגעלה מותר בשימוש, משערים במאי דנפיק מיניה. וזאת משום שאם אפשר להפריד את האיסור מההיתר לא שייך לשער כנגד כל האיסור, ורק איסורים שאינם חוזרים להיתרם, כגון נבילות וטריפות, או כחל שאסרוהו חכמים – משערים בדידיה.

וז"ל: "ולענין שאר החתיכות, אי משערינן בדידה או במאי דנפיק מינה, הלכה זו רופפת בידינו שאין לנו ראיה להיתר אלא שאנו נוהגים בה היתר מפי רבותינו, ודעתי נוטה להתיר, ומעשים בכל יום אנחנו עושים בכפות וקערות של חלב שנכנסות לקדרה של בשר או בהפך, ואנו מורים בהם להתיר. גם מפי הרב רבי יוסף בן פלאת ז"ל נעזרתי. ומזה הטעם כי כל דבר שהוא חוזר להיתרו אין משערים אותו בגופו, וכן הדין בחתיכה של בשר שאין אסורה אלא מטעם דם שהרי היא חוזרת להכשר על ידי מליחה, הלכך אין משערין אותה אלא ביוצא ממנה ואין חושבים אותו כולו לאיסור אלא שאומדים אותו יפה שלא יבוא לידי ספק. ואיך נחשוב אותן כולן אסור, וההיתר נשאר לפנינו בעין ונראה כי לא חסרה מדתו".

ב, ג – כשהאיסור הגיע ממקום אחר – דעת הרי"ד

כתב הרי"ד (ספר המכריע ערך סט) שכל איסור שהגיע ממקום חיצוני להיתר ונבלע בו, אפשר לשער כמה איסור נבלע בהיתר ולחשב כנגדו, והוא הדין בכלי שבלע איסור, אפשר לשער כמה מהאיסור נכנס לתוך הכלי ולשער כנגד כמות זו. ורק בכחל שאיסורו מגופו, דהיינו החלב שמצוי בו מתחילת ברייתו, או כבד שהדם בתוכו מתחילת ברייתו, אין אפשרות לשער כמה חלב או דם יצא מהם.

וז"ל: "ומאי שנא גבי כחל דאמרינן דבכוליה משערינן, ובכל האיסורין משערינן במאי דנפיק מיניה? משום דבכל האיסורין כשבלע ההיתר ממנו מצינן למיקם אקושטא דמילתא, שאם כל האיסור שהיה בצדו בלע, נשער בכל אותו האיסור, ואם קצת ממנו בלע, נשער במה שחיסר ממנו. אבל הכחל לא בלע מאחר אלא ברייתו היא, הלכך לא מצינן למיקם במאי דנפיק מיניה ומשום הכי משערינן בדידיה. והוא הדין בכבד שלא בלע דמו מאחרים אלא ברייתו בכך היא, דלא מצינן לשעוריה במאי דנפיק מיניה – משערינן בדידיה, אבל כל חתיכה דבולעת מאחרים שפיר מצינן למיקם ולשער אותה הבליעה, והלכך משערינן כמה שבלעה. והכא נמי גבי כף, נביא חלב רותח ונשים כף כיוצא בה לתוכו, ומה שמחסר הכף מן החלב כאותו נשער".

ותמה הרי"ד מאד על הפוסקים שהחמירו לשער כנגד כל הכלי: "אף על פי שראיתי לחכמי צרפת הקדמונים ז"ל שאומרים: אם הכניס אדם כף חולבת בתוך התבשיל של בשר, שאם אין ששים בתבשיל כנגד כל הכף שנכנס שם – התבשיל אסור, דלא משערינן במאי דנפיק מיניה אלא בכוליה משערינן, ומסתייעים ממאי דאמרינן בפרק גיד הנשה גבי כחל: 'פשיטא דבדידיה משערינן, דאי סלקא דעתך במאי דנפיק מיניה משערינן, מנא ידעינן'.

וקשה בעיני מאד דבר זה, דאם כן דבדידיה משערינן, אין תקנה להגעיל הכלי אלא א"כ יהיו במים ששים כנגד כל הכלי, והיורה גדולה לא תהיה לה טהרה לעולם, שאי אפשר שתכיל מים ששים כנגד כל היורה. ועוד, קדירה שבישל בה בשר ובישל בה חלב לאחר מכן, דאמרן לעיל בנותן טעם, אי בכל הקדירה משערינן היאך יתכן שיהיה בחלב ששים לבטל כל הקדירה… אלא לאו שמע מינה אין משערין בכל הכלים הבולעין אלא במאי דנפיק מיניה".

והביא עוד ראיות: "ובפרק כל שעה (פסחים ל, א) אמרינן נמי: אמר רב, קדירות בפסח ישברו, ומקשה: אמאי ולישהינהו לאחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן, ואי סלקא דעתך שבכל הקדרה משערינן, היאך מקשה שיעשה בהם לאחר הפסח שלא במינן, והא רב הוא דאמר התם חמץ לאחר הפסח בנותן טעם, אלא בודאי הדבר מבואר כשמש שאין משערין בכל הקדרה אלא במאי דבלעה קדרה. והכי תנן נמי (תמורה יב, א): אין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון, ואי בכוליה משערינן היכי תני 'לפי חשבון', אלא לאו שמע מינה במאי דנפיק מיניה משערינן".

וסיים: "וכשם שאין לו לאדם להתיר את האסור, כך אין לו לאסור את המותר, שבכמה מקומות מצאנו שהתורה חסה על ממונם של ישראל. אמנם יש לו לאדם להתרחק מן האיסור שלא לשער הדבר בכיוון ובצמצום, אלא שיהא ההיתר מרווח לעין שהוא יותר מששים, אבל לשער בכל הכף זה אינו נכון, שהכף היא יותר מכל החלב שנכנס לתוכו, כל שכן במה שבלע ממנו, וזהו איבוד ממון בידים בלא טעם ובלא שום סמך". 1

ב, ד – דעת רוב הראשונים

הקשו הרמב"ן (חולין צז, א) והרשב"א (תוה"א ד, א) על שיטת הראב"ד, הרי יסוד הסברא לשער כנגד כל החתיכה הוא משום שאנו לא יודעים כמה יצא ממנה, וסברא זו שייכת בין אם אפשר להפריד את האיסור מההיתר ובין אם לא. וז"ל הרמב"ן: "מצאתי שהראב"ד ז"ל אמר דכי אמרינן 'בדידיה משערינן' הני מילי בדבר שאינו חוזר להיתרו הראשון לעולם, כגון כחל דנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא. אבל בדבר שחוזר להיתרו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהן – משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה. ואף על גב דלא ידעינן מיהו משערינן ביה באומד יפה ובעין יפה, וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מן הרב ר' יוסף בן פלאט ז"ל. והסברא קרובה על דרך 'אפשר לסוחטו מותר', אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מיניה מי ידעינן כמה הוי, ולא עירב טעם אחר, אין הפרש וחלוק בכל איסור, שאין משערין אלא בו. ובודאי היכא דאיכא קפילא טעים קפילא, וכי ליכא טעמא שרינן ליה ולא אמרינן הא ליכא ששים בדידיה דהא ידעינן כמה הוי בטעמא, אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעינן לשעוריה חיישינן לכוליה". 1

עוד ביאר הרמב"ן שם שדוקא לגבי כחל הגמ' הסתפקה, "לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן, אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן". וכ"כ רוב הראשונים, שמשערים כנגד כל המאכל או הכלי: רשב"א; רא"ש (חולין ח, מה); ספר התרומה (נה); רא"ה (חולין צז, ב); רוקח (רנו); ריטב"א (חולין צז, ב); ר"ן (חולין צז, ב); טור (צח, ד). וכ"כ כמה ראשונים על חולין קח, ב, שהקשו איך הגעילו כלי מדין גדולים, הרי אין שישים בתכולת הכלי כנגד כל דופן הקדרה, ע"ש רשב"א ('סוף סוף') ועוד.

וכ"כ שו"ע (צח, ד; צד, א): "איסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר, צריך ס' כנגד כל הקדרה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו, בין שהם של חרס או עץ או מתכת".

ביארו ש"ך (יב) ופר"ח: "בין שהם של חרס כו'. כלומר ולאפוקי סברת הראב"ד דס"ל דבעץ ובמתכת כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה – אין משערין בכולו אלא אומדים אומד יפה כמה יצא ממנו, אלא אין חילוק".

וכ"כ כמעט כל האחרונים. וכתב הרשב"א שאף באיסור דרבנן משערים בכולו כמו כחל. וכ"כ ש"ך י.

ב, ה – הפוסקים כראב"ד

למדנו שדעת רוב הראשונים וכמעט כל האחרונים שמשערים כנגד כל האיסור או הכלי, ואעפ"כ כמה ראשונים ואחרונים פסקו או נטו לדעת הראב"ד. כן כתבו עיטור (שער הכשר הבשר דף יא, טור א); אשכול (ג, כז); ומאורות (חולין צז, ב). ולכך נטו רבנו ירוחם (טו, כה) וארחות חיים (הל' איסורי מאכלות יג).

וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (יו"ד א, כט), בנידון תרנגולת שלא נמלחה ולא היה שישים כנגדה בקדירה, שמכיוון שבפועל אפשר לשער כמה נפיק מיניה (עיין בהערה כיצד לשער 1), ראוי לפסוק כראב"ד: "כלל העולה, דבנידון דידן ראוי לפסוק כהראב"ד, ואין צריך לשער רק כלפי מה שנפלט דם מן התרנגולת בלבד, ומצינא למיקם עלה דמלתא כמ"ש. ואעפ"י שפסק זה הוא הפך פסק הראשונים שכתבו לשער בכל החתיכה, הרי האמת יעיד לעצמו שבידינו לשער כמה פלטה דם התרנגולת, וראוי לפסוק כהראב"ד שחכם גדול היה ומי כמוהו מורה, ומצינו שדוגמא לזו התירו לשער בכף חדשה".

ולכך נטה בתורות אמת (רבי רפאל בורדוגו יו"ד צח, א; צח, ד) והתיר בשעת הדחק ובהפסד מרובה לשער כנגד מאי דנפיק מיניה.

ב, ו – ספק איסור וצירוף דעת הראב"ד

נשאל הרדב"ז (ד, אלף שסח) אם מי שמחמיר לא לאכול משחיטה מסוימת צריך להימנע מלאכול בכלים של אנשים שסומכים על שחיטה זו. והשיב שאין לחשוש לכלים, משום שרוב שוחטים כשרים הם, ואף מי שלא, פעמים ששוחט ראוי, וטעם כעיקר מדרבנן, וסתם כלים לאו בני יומם, ואין לשנות מפני המחלוקת. ועוד נימק: "ותו, דרוב הפעמים יש בתבשיל יותר מששים מכדי פליטה, ואפילו לדעת המחמיר דבעינן כדי לבטל כל הכלי משום דלא ידעינן כמה פלט הכלי – לדעתי לא החמירו כולי האי אלא באיסורי ודאי ולא בספק איסור".

וכ"כ בשו"ת מהרש"ך (א, עז) שספק טריפה שנתבשלה ונאכלה, לא צריך להגעיל את הכלים, משום ספק ספיקא – שמא לא היתה טריפה, ואף אם כן – שמא הכלים לא יתנו טעם במאכל הבא המתבשל בתוכם. וביאר שמה שהחמירו לשער בדידיה הוא במצב של ודאי איסור ולא ספק. וחיזק עמדה זו ביביע אומר ח"ח יו"ד ד (ע"ע יבי"א ד, יו"ד ג). ועיין תשובות בן אברהם (אבוקארא) סי' מט באורך.

לעומת זאת, בערך השולחן (צח, יא) כתב שמדאורייתא צריך לשער כנגד כל הכלי, ואם כן הוא הדין גם בספק איסור, ודייק שכך דעת הבית יוסף סי' תמז (אמנם למעשה היקל בספק איסור דרבנן לשער במאי דנפיק מיניה).

ובפמ"ג (צד, מ"ז א) כתב יותר, שדברי הרדב"ז הם "חידוש גדול בעיני ולא מצאתי שיאמר אחד מהאחרונים זה, וספק ספיקא לא הוה, דחסרון חכמה כזה שכל אחד יבוא לשער כפי אומד דעתו ודאי אין בגדר ספק כלל, על כן כף שבלע ספק איסור משערין בכולו". והוסיף: "ואין לעשות ממנו כלל ספק אפילו אלף ספיקות כיוצא בו לא מהני". וכ"כ יד יהודה צח, קצר טז. וחיזק עמדה זו בשו"ת שמ"ש ומגן (חלק יו"ד: א, יד, ד; ב, טז; ג, כז).

ב, ז – אם ידוע כמה נבלע בכלי לכו"ע משערים רק כנגדו

כתב הרמב"ן (חולין צז, ב): "אם ניער מעט חלב בכף, וחזר וניער בו בשר, משערין באותו חלב, דהא ידעינן כמה הוא, ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו, ואי נמי נפלה טיפת חלב רותחת בכף משערינן בה דהא ידעינן כמה הוי. ויש לומר דדוקא בכף חדשה, אבל בכף ישנה לא משום דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולין אחרים נבלה ואוסר ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה נפיק מיניה, ומיהו בחדשה אפילו בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן". וכ"כ הרשב"א בתוה"א ד, א; טור שו"ע צח, ה.

ב, ח – ביאור הסברא לשער בדידיה

ביאר הרמב"ן (חולין צז, ב) למה צריך לשער כנגד כל האיסור או הכלי, הרי אפשר לאמוד לחומרא כמה יצא מהאיסור: "פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במאי דנפק מיניה משערינן, מי ידעינן כמה הוי. פי' ואף על פי שיש לומר ניזיל בתר אומדנא, מדות חכמים כך הם ביושר ובהשוויה שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו".

ובספר הרב הוסיף הסבר: "ומדוע תקנו חכמים להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות… וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, קבעו חכמים שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל שבושל בו. וכן מצינו פעמים רבות שקבעו חכמים גבול ברור לאיסור, מפני שמצב קבוע של ספק הוא מצב שעלול לערער את גבולות האיסור ושמירת הדת".


  1. . נראה שיש כמה נפק"מ בין הראב"ד לרי"ד. לראב"ד מאכל שחוזר להיתרו, כמו חתיכת בשר שיכולים למולחה, לא משערים כנגד כולה, ואילו לרי"ד משערים כנגד כולו משום שהאיסור בא מגופו. מאידך, בכלי חרס לפי הראב"ד משערים כנגד כל הכלי כי אין אפשרות להכשירו, ואילו לפי הרי"ד גם בכלי חרס שבלע איסור, מכיוון שהאיסור מגיע ממקום אחר, לא משערים כנגד כל הכלי אלא רק כנגד האיסור. 
  2. . ובאג"מ יו"ד א, סו"ס מא, יישב את הגמ' לשיטת הראב"ד: "יש לתרץ דהראב"ד סובר דהוא טעם דחוק זה שלא ידוע כמה נפיק, דודאי יכלו רבנן לשער כמה נפיק בזו שחלבה מרובה אם הוא מחצה או שליש מהכחל עצמו, וכשיעור הזה יצריכו ששים לכל כחל בין אם היה שם הרבה זמן או רק רגע אחד. וכל שכן מה שלמדים מזה לכלים הבלועים ודאי יכלו לשער, דהא לדיני ממונות מצינו ששיערו רבנן כמה בלע בב"מ דף מ', וא"כ ודאי יכלו לשער גם לענין איסורים בכל עניני בליעה. ולכן סובר דזה שהחמירו בכחל להצריך ס' נגד כולו מצד שלא ידעינן, הוא מחמת שכיון שבאיסורין משערינן בדידיה מדינא, החמירו גם בכחל לעשותו כאיסור מאחר שצריך לשער יותר ממה שנפק מטעם דלא ידעינן כמה נפיק והוצרכו לעשות שעור אחר העמידו השיעור ככל איסורין שהוא ככולו מדינא דהא גם כחל נעשה עתה איסור. אך בלא טעם דלא ידעינן כמה נפיק לא היה מקום לגזור כדבארתי במק"א שאין גוזרין בלא טעם לדינא. ויש למילף מזה לכל דבר שנעשה עתה איסור כמו כלי חרס, אבל כלי עץ ומתכות שיכולין להכשירו על ידי הגעלה אינו בדין לשער בכולו מאחר שאין כולו גוף איסור, ולא דמי לכל איסורין, ולכן צריך לשער באומד יפה כמה נפיק דאפשר לשער. זהו שיטת הראב"ד".

    כלומר, הספק בגמ' היה, האם לדמות את הכחל לאיסור כמו חתיכת נבלה כי הוא לא חוזר להכשרו, או שמא מכיוון שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת החלב שבו, יש לדמותו לכלי מתכת או עץ שחוזרים להכשרם.

  3. . ביאר גינת וורדים כיצד לשער כנגד הדם: "יש מקום לעמוד על שיעור פליטה זו בשלוקח חתיכת בשר כשיעורה של זו וידיחוה במים ויעשוה כמשפט שאחר ההדחה ימתינו מעט עד שיטפטפו המים שעל החתיכה וימלחוה בכלי מנוקב ויניחו כלי שאינו מנוקב תחתיו לקבל הדם שנוזל מן החתיכה וישהו שיעור מיל והדם המתקבץ בכלי ישערוהו, ובכה"ג ליכא תו ספיקא ויכולין לעמוד על שיעור דם שנפלט מחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה בקדירה".
פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן