א – הכשרת הכלים [טיוטה בלבד]

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/17-12-01/

הכשרת הכלים

א, א – מקור דיני הכשרת כלים – כלי מדין

בפרשת מטות (במדבר לא) לאחר נקמת ישראל במדיינים, ציווה משה את הלוחמים לטהר את עצמם ואת כליהם מטומאת מת. אלעזר הכהן הוסיף ללמד אותם דיני הכשרת כלים: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה" (במדבר לא, כא-כד). 1

א, ב – למה לא נצטוו ישראל על הכשרת כלים לפני מלחמת מדין

שאלו המפרשים למה לא נצטוו ישראל על דיני הכשרת כלים במלחמת סיחון ועוג, עוד לפני מלחמת מדין.

ביאר הרמב"ן (במדבר לא, כג), שבמלחמת סיחון ועוג עם ישראל ירשו את ארצם, ולכן הותר להם לרשת כל שללם, כולל הכלים כפי שהם, בלועים מאיסורים, ואילו במלחמת מדין עם ישראל לא ירשו את ארצם: "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב, לה): רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי, הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים, דכתיב (שם ו, יא): וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, ואמרו רבותינו (חולין יז, א): קדלי דחזירי אשתרי להו. אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם, ולכך נהג האיסור בכליהם". וכ"כ ריב"א, רא"ש ורבנו בחיי על התורה (במדבר לא, כג). 1

הקשו בעלי התוספות (הדר זקנים שם לא, כג): "וזה לא נהירא, משום דארץ סיחון ועוג לא היתה נחשבת מכבוש הארץ, כי גם ביכורים לא היו מביאים מהם. לגבי ביכורים כתיב (דברים כו, י): מן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי – ולא שנטלנו מעצמינו, ואינו קרוי כיבוש אלא מה שכבש יהושע".

והעלו שני ביאורים: א' "הטעם דלא נאמר גיעולי גוים בסיחון ובעוג, לפי שהיתה בחרם, כדאמרינן גבי עכן דמעל בג' חרמים בימי משה, וכן כתיב  (דברים ב, לד, ע"ש): ונחרם כל עיר מתים והיה אסור בהנאה, ולא היו יכולים לקנות מן הכלים". ב' "ועוד אמר ה"ר אהרן הטעם, לפי ששאר מלחמות היו בשדות ולא היו מצויין שם כלי תשמיש, אבל כאן שהמלחמה היתה במדין ושללו הבתים, הוצרך להזהירם על גיעולי גוים" (וכ"כ בדעת זקנים). וכ"כ רבי חיים פלטיאל (במדבר לא, כב): "דהתם (מלחמת סיחון ועוג) לא לקחו רק בהמות, דכתיב (דברים ב, לה, ע"ש): רק הבהמה ושלל הערים בזזנו, אבל כלים לא לקחו, וכאן (במלחמת מדין) לקחו כלים".

במנחת חינוך (תקכז, ו, 'עוד') יישב את הקושיות על הרמב"ן, שעיקר החילוק הוא במטרת הכיבוש, וההיתר הוא רק כשמטרת הכיבוש היא ליישב את הארץ: "אך תעיין היטב בדברי הרמב"ן במטות, עיקר תירוצו שהוא דוקא אם כובשין הארץ ויושבים בה כארץ סיחון ועוג, שהיה מארצנו וישבו ישראל בה, כדכתיב (במדבר כא, לא): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל וגו', אבל מדין דלא כבשו את הארץ רק שללו וחזרו – אין נוהג דין זה, עיין שם". ע"ע צל"ח חולין יז, א, 'אבל'; לב אריה שם יז, א, 'ר"ע'; חתם סופר שם צח, א, 'ומריש'.

א, ג – אופני ההכשר – אש ומים

במדבר לא, כג: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

נחלקו הראשונים בביאור הפסוק. לרש"י ורמב"ן, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ, הכוונה מאכלים שהוכנו על ידי האש, הן בבישול בנוזלים והן באפייה או בצלייה בלי נוזלים, צריכים לעבור הגעלה או ליבון. ואילו וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, אלו כלים ששימושם בצונן בלבד, ומספיקה להם שטיפה כדי להכשירם. וכ"כ רבנו בחיי; רא"ש פסחים ב, ז.

לעומת זאת, פירש הסמ"ג (לאוין קמח): "כל דבר שתשמישו באש, כגון השפודין והאסכלאות – תעבירו באש, ומפרש במסכת עבודה זרה בסופה (עו, א): מלבנן באש עד שתשיר קליפתן… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, כלומר שאין עיקר תשמישו על ידי האש לבדו אלא על ידי חמין, כגון הקדירות והיורות – תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, כלומר מגעילן במים רותחין ואחר כך מטבילן, כמו שפירש הכתוב לעניין הליבון". וכ"כ ראבי"ה פסחים תסד; איסור והיתר הארוך נח, א. ולדעה זו, לא היה צורך לצוות על שטיפת כלים ששימושם בצונן, כי ודאי שאסור לאכול כשהאיסור דבוק בעין על דפנות הכלי.

בבכור שור (שם לא, כג) פירש שתַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ היינו ליבון, ותַּעֲבִירוּ בַמָּיִם – היינו הגעלה או שטיפה בצונן, "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם – אם תשמישו בחמין צריך להגעילו בחמין, ואם תשמישו בצונן סגי בהדחה דכבולעו כך פולטו".

א, ד – פעולת ההגעלה והליבון

ההגעלה מפליטה את הטעמים הבלועים בכלי, ואילו הליבון אינו מוציא את הטעם הבלוע בכלי אלא שורפו במקומו, כ"כ רא"ה (בדק הבית ד, ד): "והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות, דהתם להפליט מה שבלע, אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כִלוי הוא, שהוא מכלה איסור שבתוכו". והובאו דבריו בש"ך קכא, יז; ט"ז ז; וכ"כ מאירי (ע"ז עו, א); וכך דעת רוב הפוסקים (עי' אנציקלופדיה תלמודית כרך ח 'הגעלה' אות ב; ספר הגעלת כלים מבוא אות ד).

ויש אומרים שגם ההגעלה שורפת את הטעם הבלוע בכלי מבלי להוציאו, כמובא בארחות חיים (הל' חמץ ומצה צה): "וטעם ההגעלה יש אומרים לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי. ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף, והמים נכנסין בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו. לפיכך צריך לדקדק מאד שלא למהר להוציא הכלי, שיהיה בו פנאי אל הרתיחה ליכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים למפרע".

א, ה – הכשרה בצונן

כפי שלמדנו, לפי רש"י ורמב"ן "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם", מתייחס לכלים שתשמישם בצונן. פירש רש"י (במדבר לא, כג) שתַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, פירושו להטביל את הכלי, "תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם – מטבילן ודיו, ודוקא כלי מתכות". וכ"כ רבנו בחיי שם, ונימוקי יוסף (ע"ז עה, ב). ביאר מהר"ל (גור אריה שם), ש"הטבילה עולה לו במקום הדחה וגם במקום טבילה, ולכן כתב מטבילן ודיו".

השיג עליו הרמב"ן (שם): "ואינו נכון בעיני, שאין לשון תַּעֲבִירוּ טבילה, כי היה אומר 'תביאו במים' שהוא לשון הטבילה, כמו בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יא, לב). ועוד, שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו, ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש. וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה, אלא דרשו (ע"ז עה, ב): אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא (שם) – מים שהנדה טובלת בהם. אבל פירוש תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם, לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם, שזהו הכשרן מן האיסור".

הרי שלרש"י ודעימיה שטיפה רגילה מספיקה כדי להכשיר כלי ששימושו בצונן. והחתם סופר (יו"ד קיד), כתב שבדיעבד אם שטפו מבלי לשפשף, הכלי הוכשר: "מדיחין ומטבילן והן טהורין, פירוש – אעפ"י שמטבילין לא סגי בלי הדחה ושפשוף בידים להסיר מה שבדופני הכלי. ומכל מקום נראה אם לא הדיח בידים רק הטביל בצונן וסר ממנו מה שבדופני הכלי סגי, והשתא אתי שפיר דתני: וכולן שלא הטביל וכו', ולא קתני שלא הדיח, לומר דוקא אם אפילו לא הטביל אסור ובעי ס' נגד הטוח שעל פניו, אבל אם הטביל אפילו לא הדיח לא אסרינן".

אמנם לרמב"ן, בנוסף לשטיפה צריך גם שפשוף חזק של הכלי. וכ"כ רשב"א (תוה"א ד, ד): "והדחה זו ששנינו בכלים שנתשמש בהן הגוי בצונן, היינו הדחה שיש בה שפשוף כדי להסיר מעליו מה שמדובק על פניו, ולא שיעביר עליו בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה, תיפוק ליה בטבילה לבד". וכ"כ רא"ה (בדק הבית שם): "הדחה האמורה בכל מקום אינה הדחה בעלמא אלא שפשוף יפה, אחר שבמקום הדחה הצריכו נעיצה עשר פעמים בקרקע ובמקום קשה". וכך כתבו רוב הפוסקים: ראב"ד; מאירי (ע"ז עה, ב); ר"ן (ע"ז לט, ב, מדפי הרי"ף); ארחות חיים (הל' טהרת כלים ה); ריטב"א (ע"ז עה, ב); אוהל מועד (שער או"ה ט, א). וכ"כ מהר"ל למעשה שם. וכ"כ שו"ע קכא, א, והאחרונים (מ"ב תנא, מט; כה"ח שם קיא, ו-רצג). 1

הטעם הבלוע בכלי והלכלוך הדבוק על גבי הכלי

א, ו – הקדמה

עשרות רבות של מקורות בראשונים ובאחרונים מעידים על כך שבליעת הכלי, פירושה טעם הבלוע בתוככי דפנות הכלי, וזו מטרת ההגעלה – להפליט החוצה את הטעם הבלוע בתוך דפנות הכלי. לפי זה, בדיני הכשרת כלים החשש הוא שמא מהבלוע בתוככי הכלי ייפלט טעם למאכל המתבשל בו ויאסור אותו. אמנם לא חוששים שמא נשארה שכבה חיצונית הדבוקה על גבי הכלי, ואף אם מציאותית נשארה, איננו חוששים שהיא תתן טעם.

ואע"פ שכך עולה בפשטות, מציאותית-עובדתית קשה לקבל שהטעם הגיע רק ממה שבלוע בכלי, ומסתבר שבמרבית הכלים נשארה שכבת לכלוך דבוקה לכלי, ושכבה זו יכלה ליתן טעם מורגש במאכל. וזאת משום שבמאות השנים האחרונות העולם התפתח מאד, הן בהרגלי הנקיון, הן ברמת תכשירי הנקיון, הן בתאורה, והן בהובלת מים זורמים לכל בית. לא נגזים אם נאמר שאינו דומה כלל נקיון כלי בזמנים עברו לנקיון כלי של זמננו זה. לא היתה אפשרות להגיע לרמה טובה של נקיון כפי שאנו מכירים כיום, כששטיפת סיר שמלוכלך בתבשיל סמיך ודביק מתבצעת בלי סבון או מסיר שומנים, במים קרים מצומצמים ששאבו מהבאר, על ידי עלים או צמר גפן, ובתאורה מוגבלת. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את אופן ייצור הכלים, ואת הסדקים והגומות שהיו שכיחים בהרבה כלים.

כיום ישנם עשרות סוגי חומרי ניקוי, שכל אחד מהם פוּתח במעבדה באופן מקצועי, ובדרך כלל כנגד סוג לכלוך מסוים. בכל בית מים זורמים בברזים, וכמעט תמיד ישנה אפשרות להשתמש במים חמים. בכל שעות היממה, התאורה החזקה מגלה את שכבות הלכלוך שפעם לא היתה אפשרות לראות. ולכן הנקיון היום שונה באופן מהותי מבעבר.

המסקנה המתבקשת היא שהחשש ההלכתי מטעם המועבר מהכלי למאכל המתבשל בו, מורכב הן ממה שבלוע בתוך דופן הכלי, והן מהידבקות חיצונית של לכלוך על גבי דופן הכלי. 1 עיין בסעיפים הבאים לביסוס טענה זו.

א, ז – בליעה היא טעם הבלוע בדפנות הכלי ולא איסור בעין

ממקורות רבים מוכח שכוונת חז"ל וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, שהבליעה שמחמתה הצריכה התורה הגעלה היא מה שבלוע בתוככי הכלי, ולגביה יש חשש שמא היא תתן טעם במאכל המתבשל בו. נזכיר מקצתם:

חולין צז, א: "תניא, קדרה שבשל בה בשר – לא יבשל בה חלב, ואם בשל – בנותן טעם, תרומה – לא יבשל בה חולין, ואם בשל – בנותן טעם". ביאר המאירי: "כיצד הוא דין זה? בישל בקדרה של איסור ולא הודחה ולא נתקנחה – הרי ודאי יש כאן שמנינות בעין, וכל שיש שם שמנינות בעין אינו בדין פליטת כלי להיות טעמו נידון בפגם או בשבח מחמת שהוא בן יומו או שלא בן יומו, אלא הרי הוא כשאר איסורין שנתבשלו עם היתר בקדרה, וכמו שאמרו בפרק כל הבשר קיא, ב, בצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח, ופירשו שם גדולי הרבנים מפני שהוא בולע מן השמנינות הנקרש על הסכין, וכן הדין בקערה וכף…", אלא "הודחה הקדירה או נתקנחה עד שאין בדפניה שמנינות בעין". והוסיף: "שכך הוא סתם הדברים, שאדם מקנח את הכלים דרך נקיות בעלמא ולא נשאר שם אלא איסור בלוע".

וכ"כ הרשב"א (ע"ז עה, ב) בשם הראב"ד: "דלא אמרו באיסור שאינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע שנפגם ונפסד בתוך דופני הכלי מפני שהוא קלוש מאד, ולפיכך נמר טעמו ונהפך כרגע לפגם. אבל באיסור הדבק בדפני הכלי שהאויר שולט בו, הרי הוא כחתיכת איסור העומד בעינו שאינו נפגם כל כך במהרה, ולזאת הסברא הסכימה דעת רבני צרפת זצ"ל בחולין…". וכ"כ הר"ן (חולין ב, א מדפי הרי"ף). וכ"כ שו"ע קג, ה: "כל קדרה שאינה בת יומא, חשיבה טעמה לפגם, ואינה אוסרת… ואם בישל בה כשאינה בת יומא, התבשיל מותר, דהוי נותן טעם לפגם, והוא שתהיה מודחת, שלא יהא שומן על פניה. שאם לא הדיחה, אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה. ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה". 1

פסחים ל, ב: "בעו מיניה מאמימר: הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא? ירוקא לא תיבעי לך, דודאי אסירי. כי תיבעי לך – אוכמי וחיורי מאי? והיכא דאית בהו קרטופני לא תיבעי לך, דודאי אסירי. כי תיבעי לך – דשיעי מאי? אמר להו: חזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי ואסירי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם". פירש רש"י: "דמידייתי – פולטין המשקין מדופנן החיצון… וכיון דמידייתי – ודאי בלעי, והואיל ובלעי – שוב אינן פולטין, שהתורה העידה על כלי חרס, שכיון שבלע – אינו יוצא מידי דופיו לעולם". ומוכח שמדובר על בליעה בתוככי הכלי.

חולין צז, ב: "אמר רבי חנינא: כשהן משערין, משערין ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות, ובקדרה. איכא דאמרי: בקדרה עצמה, ואיכא דאמרי: במאי דבלעה קדרה". נחלקו הראשונים האם 'בקדירה עצמה', פירושה כנגד כל העובי של דפנות הקדירה (רש"י), או כנגד כל המאכלים שבתוך הקדרה (רמב"ן, ריטב"א). מכל מקום לכו"ע, 'מאי דבלעה הקדרה', פירושו מה שנבלע בתוככי דפנות הקדרה. וכ"כ הרמב"ם (מאכ"א טו, כד): "כשמשערין בכל האיסורין בין בששים בין במאה בין במאתים, משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה, ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום". כלומר אומדים כמה היתר נבלע בתוככי דפנות הקדרה, ואת זה מצרפים להיתר שבקדירה כדי לבטל את האיסור.  1

וכך מוכח ממה שנחלקו הראשונים כיצד משערים את הבליעה והפליטה של הכלי, האם משערים כנגד כל עובי הכלי מכיון שאין לנו דרך לדעת עד כמה בלע הכלי, או אפשר לשער באומדן כמה הכלי בלע, וכמה יצא בבישול הבא, עיין לקמן ב, א-ח. לכל הדעות, הבליעה היא מה שבלוע בתוככי הכלי, וכל השאלה היא איך משערים את כמות הבליעה.

א, ח – הגעלה אינה מועילה כנגד לכלוך חיצוני

כתבו הפוסקים שההגעלה אינה מועילה ללכלוך בעין הדבוק לכלי, ואף בדיעבד אם נשאר לכלוך על גבי הכלי – ההכשרה לא עלתה.

במדבר לא, כב: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת". ספרי זוטא שם: "אַךְ אֶת הַזָּהָב, אמר אַךְ לחלוק חלודה שלהן". וכ"כ רש"י שם: "ורבותינו אמרו אַךְ אֶת הַזָּהָב, לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אַךְ, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא". וכ"כ רא"ש (פסחים ב, ז), ר"ן ועוד ראשונים.

וכ"כ תוס' (ע"ז עו, ב, 'אמר'): "לא מהניא הגעלה אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין אבל לא מהני להעביר איסור הנדבק, והשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק".

וכ"כ הרשב"א (שו"ת א, שעא): "שאלת עוד, כלים שמשתמשין בהן בחמין, שהיו בהן סדקין או חתיכות נוספות עליהן ורוצה להגעילן לצורך הפסח, אם יש לחוש לאותן סדקים שהם תחת החתיכה שאינו מפליט בבת אחת אחר שהוא מקום דחוק, או נימא כבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי הדחק כך פולטו? תשובה: צריכים כלים כאלו תקון קודם הגעלה. ולא מן השם שאמרת שההגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן. אלא שאנו חוששין שמא תחת אותן החתיכות נכנס מגוף האסור וממשות של איסור אינו נכשר בהגעלה. לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחין גומרי על מקום הסדקין אם הוא כלי של מתכת, כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילן".

א, ט – ראיות לכך שנשאר לכלוך חיצוני על גבי הכלי

כפי שלמדנו, מוכח שכשחז"ל והפוסקים דיברו על בליעה, הכוונה על הבלוע בתוככי דפנות הכלי. אעפ"כ, המציאות בימיהם היתה שלא יכלו לנקות את הכלים כפי שאנו מנקים אותם כיום, ומה שפעם היה נקרא נקי היום נחשב מלוכלך. ועל כן צריכים לומר שגם אחר ניקוי הכלי, כמעט תמיד נשארה שכבה חיצונית של לכלוך או שומן דבוק על גבי דופן הכלי. מכיוון שבימיהם הכלי היה נחשב נקי, השכבה החיצונית של הלכלוך שלא יכלו להוריד היתה נחשבת מבחינה הלכתית כבליעה ולא כאיסור בעין.

אכן לא מעט ראיות יש לכך שבימי חז"ל והראשונים נותרה שכבה חיצונית של לכלוך, שבנקיון שלנו היתה יורדת.

כתב הרא"ה (בדק הבית ד, ד): "אפשר דכי אמרינן דטיחה חשיבה איסור בעין ולא חשיבא פגומה משום דלאו בת יומא, טיחה נדבקת כעין טיחת שומן או רוטב, אבל טיחת דבר צלול כעין יין כיון שנתייבשה דינה כבלע, וכל שאינו בן יומו חשוב פגום". הרי מפורש שהיו שכבות חיצוניות של לכלוך שנחשבו הלכתית כבליעה, ואף שהרא"ה כתב על שכבת השומן שאין דינה כבליעה, נראה שמדובר על שכבה עבה שיכלו לנקות בימיהם, אבל שכבות של שומן שבימיהם לא יכלו לנקות – נחשבו אף הם כבליעה.

עוד כתב הרא"ה (בדק הבית ד, ד): "לפיכך צריך ליזהר שלא להרבות כלים בהגעלה לתוך יורה אחת בכדי שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים, וזה נכון מאוד. ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק". הרי שההגעלה גם נִקתה את השכבות החיצוניות הדבוקות לכלי, ולא רק הפליטה את מה שבלוע בכלי.

וכ"כ הר"ן (חולין מד, א, בדפי הרי"ף): "צריך ליזהר שלא להגעיל כלים יותר מדאי ביורה אחת עד שנשתנה צורת המים מחמת פליטת הכלים, דהוה ליה מגעיל ברוטב, אף על פי שאפשר לומר שאין כח אותה פליטה ככח הציר והשומן לבטל כח המים". בפשטות, אף בכלים המצויים בעבר, לא היתה אפשרות שפליטה בלבד תהפוך את המים לסמיכים ("מגעיל ברוטב"). הרי שהיתה שכבה חיצונית דבוקה על גבי הכלים, ואעפ"כ הר"ן כינה אותה "פליטת הכלים".

וכ"כ אור זרוע (ב, רנו): "ומשפט הגעלה היא בכלי שמחזיק ס' כנגד כלי הנגעל בתוכו, שאם לא כן המים נאסרים וחוזרים ואוסרים כלי הנגעל, שאי אפשר לומר שכל זמן שהמים רותחים אינו פולט שאם כן איך הוא נגעל, ועוד נראה לעיניים שהשמנונית נכרת בקדירה קודם שתרתיח מפני פליטת השמן שבקדירה".

וכן עולה ממה שביאר הרמב"ם על מריקה ושטיפה של כלי קדשים, שמריקה היינו ניקוי חיצוני במים חמים (עיין לקמן ד, ב), וכתב בפיהמ"ש (זבחים יא, ח): "ואמרו כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס, רוצה לומר שאינו חייב לדקדק בכך עד שיסיר כל סימן". הרי שגם לאחר מריקה נשאר לכלוך דבוק לכלי. 1

עוד ראיות ששכבה חיצונית של לכלוך נשארה, מספר האורה א, פא: "בא לטהר את כליו – שוטפן ומדיחן יפה, ואין צריך לגררן" (וכ"כ שם בחלק ב, יח. וכ"כ מחזור ויטרי הלכות פסח ג; סידור רש"י סי' שנז; או"ה לרש"י סי' ג). וכ"כ המאירי (ע"ז עה, ב) בשם חכמי צרפת שלמרות שצריך להסיר את החלודה לפני ההגעלה, אם "לא יכול להעבירה מכל וכל, פי' חכמי צרפת שהנשאר הרי הוא כעין מה שאמרו בטבילה, שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ". וכן מוכח מתוס' רי"ד (פסחים ל, א).

וכך משמע מ'אוהל מועד' (שער הפסח דרך ג נתיב ו): "קודם הגעלה צריך להעביר החלודה בנתר או בחול מהכלי שהוא צריך להגעיל ומהכלי שמגעיל לתוכו, כדי למעט השומן שבהם". משמע שגם לאחר הניקוי נשאר שומן מועט.

א, י – סיכום

לסיכום, על אף שמתוך לימוד סוגיות בליעה בכלים ודיני הגעלת כלים, עולה שכוונת חז"ל וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, בדברם על בליעה שיכולה לתת טעם, היא למה שבלוע בתוככי דפנות הכלי. אמנם בפועל, בגלל תנאי הנקיון שבזמנם, היתה דבוקה למרבית הכלים שכבה חיצונית של לכלוך או שומן, ברמות שונות של עובי, שיכלה לתת טעם מורגש. וקשה לשער כמה טעם הגיע ממה שדבוק על גבי הכלי, אבל מסתבר לומר שעיקר הטעם היה מורגש ממנה.


  1. . בפסחים סו, ב, ביארו חז"ל מדוע דיני הכשרת כלים נמסרו על ידי אלעזר הכהן ולא משה רבנו: "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה. דכתיב (במדבר לא, יד): וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וגו' (שהחיו את נשי מדין), וכתיב (שם כא): וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, מכלל דמשה איעלם מיניה". והרחיב רש"י (שם כא), על פי הספרי שם: "לפי שבא משה לכלל כעס – בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז): וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, בא לכלל כעס – בא לכלל טעות. וכן (במדבר כ, י-יא) בשִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים – וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, על ידי הכעס – טעה". ע"ע אבות דרבי נתן א, ד, 'הוו מתונים בדין'; ויקרא רבה יג, א.

    ואעפ"כ, גם אלעזר נענש על שהורה הלכה בפני רבו, כמבואר בעירובין סג, א: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו – ראוי להכישו נחש… אמר רבי חנינא: נקרא חוטא… רבי אליעזר אומר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר (במדבר לא, כא): וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא וגו'. אף על גב דאמר להו: לאחי אבא צוה, ואותי לא צוה (דחלק כבוד למשה, דכתיב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, רש"י) – אפילו הכי איענש, דכתיב (שם כז, כא): וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע (שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר, ולא אשכחן לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום, רש"י; עיין תורה תמימה במדבר כז, לה)".

    הרי שהטעות של חיילי ישראל הצריכה את משה להקפיד ולהעמיד את הדין על תילו, מה שגרם להלכה להיעלם, והצריכה את אלעזר להשלים את החסר וללמד דיני הכשרת כלים. אפשר ללמוד מכאן שכשיש מציאות סבוכה, אף שרצונם של הצדיקים לתקן את המצב ולהשלים את החסר, פעמים רבות גם הם ניזוקים.

    עוד הסבר למה אלעזר מסר דינים אלו מובא בספרי (קנז): "ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו: בחיי משה רבך לא היית מדבר, עכשיו מה אתה מדבר". עוד ביאר בעל הטורים (שם כא), שאלעזר לימד דיני הכשרת הכלים כי טהרתם מטומאת מת היתה על ידו.

  2. . הקשה הרדב"ז (ו, ב אלפים רה): "ואכתי קשה, שנראה שלא הותר להם האיסור אלא בשעת המלחמה, וכן כתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות מלכים, וז"ל: חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום ויִשְבּוּ מהם, מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכו', מפי השמועה למדו: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב וגו' (דברים ו, יא). משמע שלא הותרו קדלי דחזירי אלא אם הוא רעב ואין לו מה יאכל, ואם יביאום בכלל השלל למקומם שיש להם מה יאכלו – אסור, ואם כן גיעולי כלים אסור". וביאר: "ויש לומר דלעולם שלל הכנעניים מותר היה אפילו בלא רעב, כמו שאר השלל… והכי איתא בפ"ק דחולין דכל שבע שכבשו הותר להם דבר טמא ואפילו שלא בשעת מלחמה". ע"ע בספר 'בא לכלל כעס בא לכלל טעות' לרב יהודה קופרמן פרק ז (עמ' קיז), 'קדלי דחזירי'.
  3. . רבי אליהו מזרחי כתב שפשוט שאף רש"י מסכים שכחלק משטיפת הכלי צריך לשפשפו, "כי הכתוב לא הוצרך להזכיר אופן ההכשר אלא באיסור הבלוע בכלי בלבד, כדי להודיענו איסורו ואופן פליטתו, שלולא שהודיענו הכתוב זה, היינו חושבים כיון שאין אסורו נראה לעין אין לחוש בו, גם לא היינו יודעים אופן פליטתו, שאם בלע על ידי האש ילבננו באש, ואם בלע על ידי חמין, יגעילנו בחמין, דכבולעו כך פולטו. אבל באיסור העומד בעינו על שטח הכלים והיא החלודה שעליו, כמו הכוסות והצלוחיות וכיוצא בהם, לא הוצרך הכתוב לא להודיע איסורו ולא להודיע אופן הסרתו, כי מאחר שאיסורו עומד בעינו על שטח הכלי, והיא החלודה הנשארת מהאיסור, בהכרח הוא שיסירנו על ידי שפשוף והדחה וכיוצא בו, ואין צורך להודיענו בזה לא איסורו ולא אופן הסרתו, כי מבואר הוא בעצמו". והסכים עמו הפנים יפות (שם).
  4. . הדבר מוכח גם כיום בחלק מהכלים שלנו, על אף שהם כמעט לא בולעים, ללא שטיפה טובה של הכלי, פעמים רבות אפשר להרגיש טעם או ריח של המאכל הקודם. למשל, כוס זכוכית שהכינו בה קפה נמס עם חלב, ולאחר שטיפה רגילה שותים בה מים קרים, אם השטיפה לא היתה יסודית, פעמים רבות ירגישו טעם או ריח החלב במים.
  5. . נחלקו הראשונים אם ההיתר של 'נותן טעם לפגם' כולל רק מה שבלוע בכלי או גם שכבה חיצונית של לכלוך על גבי הכלי, ושתי הדעות מובאות בשו"ע למעלה. אף בעל הדעה השנייה שגם לכלוך חיצוני יכול להיחשב 'נותן טעם לפגם' כשאינו בן יומו, אינו מפרש שהבליעה בדברי חז"ל פירושה לכלוך על גבי הכלי, אלא הוא סובר שבפועל לכלוך זה פוגם את המאכל המתבשל בו, ולכן אם בישל לאחר עשרים וארבע שעות בקדירה כזו שלא שטפו אותה, המאכל כשר.
  6. . מה שכתב הרא"ה (בדק הבית ד, א): "אף הבלוע בדופני קדרה מצטרף לשיעור ששים, והוא שיהא קיים בלחותו", הכוונה שמצרפים לבטל האיסור רק את מה שבלוע בקדירה והוא עדיין לח, שאז הוא עתיד להפלט מהדופן ולהצטרף לבטל את האיסור. אך מה שהתייבש ולא עתיד להיפלט, אינו מצטרף. וכך ביאר הריטב"א, חולין שם.
  7. . במחקרם של הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר הביאו ראיה נוספת מהרמב"ם הל' מאכ"א יז, ז, שהשחזת הסכין מועילה כמו ליבון, למרות שהשחזה מועילה כנגד שכבה חיצונית של לכלוך ולא כנגד מה שבלוע בכלי, וז"ל הרמב"ם שם: "הלוקח סכין מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה, ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה".

    כאן המקום להזכיר שלאחר שכתבתי כמעט את כל ההרחבות לפרק הזה, עיינתי היטב בבירורים ההלכתיים המקיפים שכתבו הרב פרנק והרב פיקסלר. חלק גדול מהעיונים שם מתבררים כאן בהרחבות מזוית אחרת ובדגשים שונים.

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן