סיכום מאמרו של הרב יצחק רונס

תוכן עניינים

חלק א – הצגת השאלה

אשה עברה טראומה קשה, כגון פיגוע, וכעת זקוקה מאד למגע תומך של בעלה בעת נידותה. האם יש מקום להתיר זאת? וכן כאשר אחד מבני הזוג חולה במחלה סופנית, האם יש מקום להתיר לבן זוגו לעודד את רוחו במגע של אהבה, והאם מותר לבן זוגו להיפרד ממנו בחיבוק ונשיקה, כאשר האשה נדה?

חלק ב – גבולות חובת האדם בקיום המצוות, ובפרט במצוות דרבנן

גבולות המאמץ הנדרש מהאדם לקיים מצוות מדרבנן, אינם ברורים וחדים, ונתונים במחלוקת עד דורנו אנו. כך, למשל, נחלקו שבט הלוי והרב שטרנבוך האם אדם צריך להתאמץ לקיים מצווה כלשהי עד כדי חשש שיפול למשכב, על זמן שאין חשש סכנת חיים, או שמא אין הוא מחויב להכניס עצמו למאמץ שעלול להפילו למשכב כדי לקיים מצווה או להימנע מאיסור מדברי חכמים.
לאור זאת יש מקום לדון האם גם במקום צער רב מאד ישנה חובה לשמור על ההרחקות שתקנו חכמים לנדה.

חלק ג –  האם הותרו הרחקות דרבנן לצורך חולה

לרשב"א ההיתרים שהתירו חכמים לעבור על שבות לצורך חולה שאין בו סכנה, הם היתרים מקומיים שנאמרו לעניין חלק מהשבותים בשבת, אך אין ללמוד מהם היתר כללי לעבור על איסורי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. לעומת זאת, לתשב"ץ ורדב"ז ניתן להקיש מאותם השבותים לכלל איסורי חכמים, שלא העמידו חכמים את דבריהם במקום חולי. אלא שהרדב"ז מגביל את ההיתר למקום שהבעל חולה והאשה בריאה, אך כאשר האשה חולה – יש לשכור מטפלת שתטפל בה, ואל יטפל בה בעלה כל זמן שניתן למצוא מטפלת.
השו"ע קיבל את חלוקתם של תרומת הדשן והרדב"ז, בין מצב שהאיש חולה למצב שהאשה חולה. אולם הרמ"א התיר גם לבעל לטפל באשתו החולה שכאין ברירה (גם ללא שכירת מטפלת), ובאר ה'קנין תורה בהלכה' שהסיבה לכך היא שלא גזרו חכמים במקום חולי.
על בסיס דברי ה'חלקת יעקב', שמשווה חולי נפשי לחולי גופני, מבקש הרב רונס ללמוד שניתן למצוא בדברי הרמ"א פתח לכך שכאשר האשה נמצאת במצוקה נפשית שהיא בבחינת "צריכה הרבה לכך", מותר יהיה לבעל לסייע לה בתמיכה נפשית.

חלק ד – בין מלאכת שירות לסיוע המבטא חיבה

לכאורה יש לחלק בין ההיתרים שניתנו ברמ"א לסיעוד בת זוג חולה, לבין המקרה דנן, שכן שם מדובר על שירות סיעודי שאין לו אופי חיבתי כלשהו, ואדרבה, הפוסקים הזהירו שלא תעשה דברים שיש בהם אופי של חיבה וקירבה כהרחצת פניו, ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו, ולכאורה הוא הדין מגע נפשי אוהב.
אולם למעשה גם הפוסקים שהזהירו על כך, כתבו שכשאין כל ברירה אחרת, ניתן להקל אף במלאכות שמעוררות קרבה וחיבה. ולכן כאשר התמיכה הנפשית היא הרפואה והסעד, יש מקום להתירה.

חלק ה – הרחצת פנים וכו' לעומת חיבוק ונישוק

ניתן לומר שיש הבדל מהותי בין רחיצת פני"ו לבין חיבוק ונישוק, אולם מצאנו שהראב"ד סובר שחיבוק ונישוק באבל מותר כמו רחיצת פני"ו, ורק תשמיש אסור. וכן סובר גם הרמב"ן, ואמנם הרמ"א מחמיר בחיבוק ונישוק באבל, אך משמע שזו רק חומרא ולא מעיקר הדין. ועוד, שהמהרש"ל מבאר שהחומרה בחיבוק ונישוק לעומת רחיצה, נובעת מהעובדה שאלו דברים ש"מרגילים לדבר תשמיש", בעוד שרחיצה היא מעשה עדין יותר שאינו אקט שמביא לידי תשמיש במישרין.
לאור זאת, ניתן לטעון שחיבוק ונישוק בעל אופי שונה לחלוטין, כזה שוודאי לא נעשה ממניעים של רצון להגיע לתשמיש, עשוי להיות מותר כמו רחיצה.

חלק ו – חיבת ביאה מול חיבת קורבה

בפרק זה מבסס הרב רונס את הקביעה ההלכתית שיש מיני מגע שאינם נובעים מתשוקה מינית. הוא מזכיר את מדרש תנחומא על סוגי נשיקות שאינן מגונות גם כשהן ניתנות לקרובי משפחה (נשיקה גדולה, של פרקים, של פרישות ושל קריבות), וכן את הסיפור במובא בגמרא בקידושין על הדיון שהיה לרב חסדא וחותנו לגבי מגעו של הסב בנכדתו לשם 'חיבת קורבה' כפי שרש"י מבאר שם. כמו כן מזכיר הרב רונס את הש"ך הקובע שנגיעה שאינה בדרך תאווה אינה אסורה מהתורה, וכשמדובר על אשה שאינה אשתו, הדבר אף מותר לשם רפואה וכו'.

חלק ז – חיבת ביאה מול חיבת קורבה בין בעל לאשתו

הרב רונס מזכיר את דברי ה'קהילות יעקב' (הסטייפלר) המבחין בין שני סוגי אהבה בין בעל לאשתו: האחד הוא אהבה של משיכה מינית בין בני הזוג, והשני הוא אהבה חברית, שאוהב הבעל את אשת בריתו, שעליה אמר הנביא מלאכי ש"היא חברתך". כלומר אהבת חברוּת.
במצבי קיצון שבהם התירו לאשה אף רחיצת פניו, ידיו ורגליו, יש מקום לשקול על פי המהרש"ל הנ"ל, האם כאשר החיבוק או הנשיקה לא נועדו כלל לשם תאווה אלא לשם עידוד ותמיכה, שמא אינם חמורים מרחיצה והצעת המיטה בפניו. ואף לרבנו ירוחם שכותב בהדיא שחיבוק ונישוק חמור מרחיצה, אפשר שדיבר בחיבוק ונישוק דרך תאווה, ולא כבנידון דידן.
חילוק זה שבין סוגי החיבוקים ניתן ללמוד מדבריו של הרב יצחק ברקוביץ', שכתב שגם למחמיר בעונת הפרישה סמוך לווסת בחיבוק ונישוק, זה דווקא חיבוק ונישוק דרך תאווה, אך נשיקה של פרידה כשאדם יוצא מביתו וכדומה, אינה בכלל החומרה. כיוצ"ב מביא מדברי הרב מלמד לגבי חומרת הרמ"א בחו"נ באבלות, שזה דווקא כאשר החו"נ נעשים דרך תשוקה, אך חיבוק של נחמה ונישוק של נימוס מותרים.

חלק ח – אם בכל זאת יתעורר הרהור בליבו

הרב רונס מציע לומר שאין לחשוש שמא בתוך חיבוק או נשיקת התמיכה יבוא הבעל להרהר הרהור אסור, ומבסס את דבריו על פי מה שכתב בדי השולחן, שכשהבעל חולה ואשתו נוגעת בו כדי לטפל בו, הדבר מותר אף ש"אינם נמלטים מהרגש חיבה בנגיעה זו". ומוכיח טענה זו מהאגרות משה, שאדם הרואה אשה טובעת בנהר ונמנע מהלצילה מחשש להרהור או נגיעה בערווה הריהו חסיד שוטה, שעליו להצילה ואין בזה איסור נגיעה, כיוון שברור לכולם שנוגע בה כדי להצילה ולא כדי ליהנות, ולכן גם אם בהכרח יהנה – הדבר מותר.

חלק ט – ההבדל בין אדם לאדם ובין קהילה לקהילה

לסיום כותב הרב רונס שמצאנו בכמה תחומים בהלכה שאין בני האדם שווים בהם. למשל, 'הפסד מרובה' הוא דבר אינדיווידואלי, ומשתנה מאדם לאדם. וכן לגבי ברכת שהחיינו וכדו', יש אדם שישמח בבגד מסוים ויברך עליו, ויש שלא ישמח בו ולא יברך עליו. וכן בענייני רפואה, פעמים שאנו אומרים 'לב יודע מרת נפשו' גם בניגוד לעמדת הרופאים, כיוון שלא הכל זה כללים רפואיים גרידא, ויש מקום גם לתחושה האישית של החולה. ואף בענייני עריות מצאנו שלעיתים לאדם המכוון לשם שמיים הדבר מותר, ואדם שלא מכוון לשם שמיים צריך להיזהר (כמו בדיון הנ"ל בין רב חסדא לחותנו).
וכך גם לעניין חיבוק ונישוק של תמיכה ועידוד, לעיתים יש פער מנטלי בין אדם לאדם או בין קהילה לקהילה. שבני זוג שדרכם שלא לחבק ולנשק אלא לקראת תשמיש, סביר שלגביהם הצורך הנפשי בחיבוק תומך יהיה נמוך יותר מזוג שרגילים להתחבק כבדבר שבשגרה גם ללא קשר לתשמיש, אלא כדי להביע אהבה וקרבה. לכן במקרה של זוג שלא מרבה להתחבק בשגרה, חיבוק של תמיכה פחות יועיל אצלם, ומנגד החיבוק מתקשר אצלם לתשמיש, והחשש מחטא גובר. לעומת זאת זוג שרגיל להתחבק גם למטרות אחרות מלבד תשמיש, הצורך בחיבוק רגשי גבוה יותר, וחשש התקלה קטן יותר.
וכיוון שהדבר עשוי להשתנות גם בין סוגים שונים של חברות וקהילות, על כל פוסק להכיר בכך שגם אם שגרת החיים שלו מתנהלת באופן מסוים, בקהילות אחרות או בבתים אחרים יש התנהלות אחרת, וגם היא לגיטימית ויש להתחשב בה.

לסיום מסכם הרב רונס:

"נראה אם כן שבמקרים כגון אלו שתוארו בתחילת הדברים, כאשר קיים צורך נפשי גדול מאד, יש מקום לדון – בכל מקרה לגופו – להתיר לבני הזוג לתמוך זה בזה אף שהאשה בנדתה באותה שעה".

תפריט