סוגי דימום במהלך ההריון

תוכן עניינים

הרב יאיר וייץ

הסוברים שרק דם היוצא כדרכו אוסר[1]

רקע: אין כמעט דיון בפוסקים על דימומים בהריון כתוצאה מהיפרדות שלייה ואו המטומה שאינה במסגרת הלידה, וכן שליית פתח. הפוסקים דיברו בעיקר על מכות ברחם שגורמות לדם נידות (=דימום מכלי הדם שברירית הרחם) לצאת דרך המכה, אם דימום כזה אוסר או לא. הדיון סביב המטומה או היפרדות קטנה של השלייה שאינה כרוכה בהתכווצויות הרחם ואין לה קשר לפעילות מיילדותית של הרחם, כמעט ולא נידונה באחרונים (אך בכל זאת הוזכרה במספר אחרונים, וכפי שנביא בהמשך בע"ה).

דבר שמואל

בשו"ת דבר שמואל (לרב שמואל אבוהב, נולד בשנת הש"ע [1610]) עא, כתב שטחורים, מכות ומוסרות שגורמות לדימום של דם שהוא למעשה דם נידה (כי הוא מרכיב את רירית הרחם, בלשון ימינו) – אינם אוסרים. שאם נאמר שאוסרים, איך אמרו שאשה יכולה לומר שיש לה מכה ברחם, הלא ייתכן שהמכה גורמת לדם נידה לצאת דרך המכה, אין אפשרות לדעת זאת. לכן רק "הדם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמה בהרגשה כדרך הטבע" אוסר, ולא דם של מכה כטחורים ומורסות, גם אם בפועל דם זה הוא אותו דם שאשה רואה בעת נידתה:
"… על דין חולי הטחורים שנתהוה לאשה ברחמה… ואע"פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת הסיבות העצמיות להם הוא העצר דם הנדות, והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם דם היוצא מהם, דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופיה, כאילו מיפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה, כמו זר יחשב בעיני קיום החילוק הזה, שכמה מכות ומורסות הבאות שמה כפי הטבע, תהיה סיבתם גם כן עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת ריבויו, ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל, שאם כן, כל דם מכה היה אסור מספק, כיון שאי אפשר בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם, אלא שצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמה בהרגשה כדרך הטבע, שכך גזרה תורתנו הקדושה, כדדריש שמואל במסכת נדה פרק הרואה כתם: "בבשרה" – עד שתרגיש בבשרה".

חתם סופר

גם בשו"ת חתם סופר יו"ד קמב, כתב שכאשר יש מכה שגורמת לכך שדם הנידות ייצא דרכה – האשה טהורה, כי אחרי הכל אין זה דם נידות כדרכו, אלא דם שיצא כתוצאה מהמכה (ועל פי זה הסביר למה גם בעונת הווסת אשה יכולה לתלות בדם מכה כשיודעת שמכתה מוציאה דם):
"ונחזור עתה לקושיה הנ"ל אהרשב"א, שמתירה אפי' בשעת וסתה ממש, שצע"ג מכל הטעמים שכתבתי. ע"כ אמינא לולי דמסתפינא דמחכו עלי בבי מדרשא שאומר דבר פלוספיא, והוא כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכו שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים והעורקים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים. וכן הוא במה שקורים (פונטענע"לא בלע"ז), וכן הכי נמי אם יש לה מכה במקור המוציאה דם, אזי אין פלא אם עי"ז נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי הדמים שלה המה שופכים דרך מכתה באופן שאם תגיע עת וסתה לא יהיה לה מה להזיל דרך העורק מקום אשר דמי נדה שופכים שמה, ופשוט דדם המכה אינינו דם נדה. ומעתה תו לק"מ מכל מה שהקשינו לעיל דאין כאן רובא כלל לומר וכי נוציאנה מרוב נשים הרואות דם נדה. ועוד, הלא בההוא יומא דם מקור מצוי יותר, והשתא כ"ז ליתא, דרוב נשים אין להן מכה והיא גם היא כל היות שלא היה לה מכה קבעה וסת לזה היום. אבל עתה דמפקא אתתא דא מרובא ויש לה מכה מהמכות שיש שם דם א"כ אין כאן שום דם מצוי היום ולא שום רובא דמאן לימא לן דאין רוב הנשים שיש להם מכה נעצרים מדם הנדות ולא יהיה אלא ספיקא מוקמי' לה בחזקת טהרה ולא מקרי עשוי להשתנות היום שאינו עשוי היום להשתנות. ונראה דגם דעת התוס' כן, אלא דלא ניחא להו למסמך על סברא זו אלא בשעה שמרגשת שדם זה יורד מהמכה אז נימא שאין לה דם נדה והוא נעצר, אבל כל שאין מוכיחה קיים לא נסמוך על זה. והרשב"א הקיל יותר אבל אין כאן שום תימה על הרשב"א ז"ל וא"כ עכ"פ שלא בשעת וסת יש לנו עמוד גדול הרשב"א ז"ל לסמוך עליו בשיש לה מכה אפי' אין יודעת שמוציאה דם דהא איהו סומך על סברא הנ"ל אפי' בשעת וסתה".

חזון איש

גם החזון איש נדה פא, כתב לגבי אשה שלדברי הרופאים יש לה אבעבועות בפתחי העורקים "המזנקים את דם הנידות", כך שדם הנידות שותת בעקבות הפצע, שהיות וסמכו חכמים על האשה האומרת שיש לה מכה ברחם, אף שאינה יודעת אם יודע דם נידות דרך המכה או לא, אין לטמא דם זה כי "כל שהעורק פצוע ומוכה, אין דרך ראיה בכך וטהורה":
"על דבר אשה שלפי דברי הרופא יש לה אבעבועות במקורה בפיות העורקים המזנקים את דם הנידות, ולפיכך אינן נסתמין לעולם, ובראשית הימים של הוסת היא שופעת ואח"כ מתמעט, אבל אין לה טהרה לעולם גם ימים ששופעת נכנסות תוך ימי זיבה.
אבל מה שיש לדון בזה הוא מדין שיש לה מכה ותולין במכתה, ואע"ג דכתב רמ"א סי' קפ"ז דבשעת וסתה אין תולין במכה, כבר כתבו הש"ך והגר"א שאין דברי רמ"א רק באין ידוע שהמכה מוציאה עתה דם, אלא שהמכה מוציאה דם לפעמים, אבל אם המכה מוציאה עתה דם ואין הספק רק אם יש כאן גם דם נדה, אף בשעת וסתה טהורה. ובנידון דידן לפי דברי הרופאים הבעבועות מוציאת דם בודאי בשעת וסת, ואם כן יש להקל אף בשעת וסת, ואין לומר דנידון דידן גרע טפי, כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע, ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, על כרחך זה אינו, דאם כן נפלה טהרת מכה בבירא, דדלמא דם נדות עובר דרך המכה, והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה, ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה, אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה, אין דרך ראיה בכך וטהורה".
ובספר שאילת משה, שיעור עב, ז, ט, הביא את מכתבו של החזו"א שכתב לד"ר טאוב, ממנו עולה שדם שנוצר כתוצאה מאונס כלשהו, אך גורם לכך שרירית הרחם מתפרקת – אף הוא כלול באיסור נדה. ובככל זאת דימום שהוא תוצאה של תהליך לידה או הפלה. אך דם שנוצר כתוצאה משריטה ברירית הרחם, שמדממת כמו כל מקום אחר בגוף שמדמם אם יישרט – טהור:
"היקר מר רופא טאוב שיחיה, מכתבך היקר הגיעני, רצוני לציין כי ההלכה קובעת ג' עניני דמים: א. מותר הדם הניגר מן הגוף לחוץ כעין דם הפסולת המוכרח להסירו, שלא ירעיל את דם החיים, וזו עיקר הוסת. ב. דם היוצא שלא בזמן הוסת על ידי אונס, כמו דחיקה או הכאה ברחם הגורם נזילות דם [וכעין דם הנוזל מחמת לידה או הפלה]. ג. דם הבא מחמת שרט בעור הרחם או פצע בעור הרחם שבצבוץ הדם בא באותו האופן שבא בפצע בשאר הגוף.
השנים הראשונים מצד ההלכה הם אוסרים את האשה ומצריכים לה הפסקה של ז' ימים נקיים וטבילה, והדם השלישי טהור, ממכתב כבודו למדתי שאין הדם הבא בפעולת הנפיחה דם הוסתות, אבל שאלתי אם הדם הוא מהסוג השלישי שאין כאן עניין מיוחד של טבע הרחם וצנורותיה ולחץ זה הנעשה, לו פגע בבשר שאר הגוף גם כן מגרה דם, או דם זה מסוג השני המיוחד בטבע הרחם".

ציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר יז, לז, דן לגבי שרירן ברחם, ואחר שהביא את הדבר שמואל והחזו"א כתב שהוא הדין לגבי שרירן, שאף שלדעת הרופא אפשר שהגורם לדימום מהשרירן הוא הגורם לדימום הווסתי הרגיל, מכל מקום היות והשרירן נראה לעין כמכה – דין מכה לו, והדם היוצא ממנו אינו אוסר:
"נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייברוידז שמוציאים דם, והרופא אומר שקשה לקבוע אם הדם היוצא מהם הוא דם נדה או דם מכה.
ב"ה, ט"ז טבת תשמ"ה. ירושלים עיה"ק תובב"א. למכובדי הרב הגאון הנעלה מוה"ר דוד קאהן שליט"א. רב דביהמ"ד גבול יעבץ בברוקלין. אחדשכת"ר באהבה וכבוד. יקרת מכתבו קבלתי לפני מספר ימים, והנני נענה למבוקשו להשיב לו חו"ד על שאלתו למעשה, ובקצירת האומר.
שאלתו היא אודות נשים שיש להן שרירין בתוך הרחם שנקראים פייברוידז והרופא שהוא שומר תורה וידען בעניני הלכה אומר שקשה לומר אם הדם היוצא מהם הוא דם נדה או דם מכה, שיש לומר שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם נדות אלא ששאר עור הפנימי של הרחם חלק ואין הדם יוצא ואצל הפייברוידז יוצא, ונמצא דהוי דם נדה ממש, או י"ל שהם נראין לעין כמו מכות ומסתבר שהפוסקים לפני כמה שנים תיארו אותם כמכות שהרי הדם אינו יוצא משאר מקומות ברחם.
וכת"ר מצדד לומר דכשם שאיתא בנדה כ"א שאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת, דה"ה שאין זו ראייה נורמלית, וגם יש לדון דהוי שינוי עפ"י האגלי טל בפתיחה שהאריך לבאר דבכל התורה כולה לבד משבת יש דין שינוי, ומבקשני ללמדו איך להורות בזה כי הענין נוגע כמה פעמים בשלום בית שקשה לאשה שסובלת מהנ"ל להטהר לבעלה.
והנה לענ"ד נראה להורות להיתר מכיון שאין זו ראייה נורמלית, ובעיקר מכיון "שהם נראים לעין כמו מכות", לכן יש להחשיב זאת כמו דם מחמת מכה, ולא משנה בזה מה שהרופא אומר כי יתכן שאותו הגורם שמוציא הדם הוא באמת הגורם לדם נדות.
וחילי דידי ממה שמצינו בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב ז"ל סי' ע"א שהשיב אודות מורסות שומים וטחורים המתהוים במקור עצמו דדין מכה להם…
דון איפוא מדברי המהר"ש אבוהב ז"ל גם אל כגון נידוננו, דלא משנה בזה מה שהרופא אומר שיתכן שהדם בא בזה ג"כ מאותו הגורם שגורם לדם נדות מכיון שנראה מיהת לעין שרירין אלה הנקראים פייברוידז כמו מכות, והמה מיהת הגורם המציאותי שיצטבר ויצא על פני שטחן דם, ואם כן אין זו ראיה נורמלית ולא על כגון דא הוא שאסרה התורה דם היוצא מהמקור מכיון שיש לזה סיבה אחרת הגורם לזה, והיא, השרירין הנקראים פייברוידז שהתהוו בתוך הרחם, אשר דין מכות להם.
כן בקודש חזיתי בחזון אי"ש ה' נדה סי' פ"א ד"ה אבל מה שיש לדון, שכותב אודות אשה שלפי דברי הרופא יש לה אבעבועות במקורה בפיות העורקים המזנקים את דם הנדות…
הרי לנו שגם החזו"א ז"ל כוון מד"ע לקבוע בכגון דא שסובר הדבר שמואל, דדברי הרופאים בזה לא מעלין ולא מורידין, ולא משנה אם דם נדות עובר דרך המכה, כי כל שהעורק פצוי ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה, וא"כ ה"ה גם בנדו"ד אמרינן נמי דמכיון שעכ"פ השרירין הנקראים פיברוידז שנתהוו ברחם האשה המה הגורמים כך ונראים לעין כמו מכות אם כן לא משנה אפי' אם דם נדות עובר דרכם, כי כל שהשטח פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהורה.
והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודה וולדינברג".

נשמת אברהם בשם הגרש"ז אוירבאך

כיוצא בזה כתב הנשמת אברהם קצד, ב, בשם רש"ז אוירבאך:
"כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: ואע"ג שהמכה מוציאה דם גם מאותם הגידים שמתפקעים בשעת הוסת, מכל מקום דם נדה הוא רק הדם שיוצא מאליו כדרכו באופן טבעי, וצריכים לומר לפי זה דפתיחת הקבר אפילו מבחוץ לדעת הנודע ביהודה חשיב נמי כיוצא מאליו, והוא הדין בבדיקת אויר…

היפרדות שלייה ושליית פתח

נשמת אברהם בשם הרב נויבירט והרב אלישיב לגבי שליית פתח

בנשמת אברהם שם, כתב שבדרך כלל במציאות של שליית פתח הדימום מגיע מהשלייה עצמה ולא מרירית הרחם, ולכן האשה טהורה. וכתב שכן הורו הרב נויבירט והרב אלישיב, שכשברור לרופאים שהדימום מהשלייה – האשה טהורה:

  1. דימום מהשלייה. כידוע ברוב רובם של הריונות השליה נמצאת בחלק העליון של הרחם. לעתים רחוקות היא נמצאת למטה על ידי היציאה מהרחם לנרתיק ובמקרים אלו יכול להיות דימומים בזמן ההריון עקב פיצוץ של כלי דם בשליה משנית ללחץ מהעובר מחד גיסא ומחלק התחתון של הרחם (כשהרחם סגור) מאידך, או מעצם המיקום הלא תקין של השליה שגורמת למצב לא תקין של כלי הדם שם. אמרו לי מומחים, שבמקרים אלו שאשה מדממת בהריון ונמצא בבדיקת על-קולי שהשליה אמנם במצב כזה, שאז מאחרי 3 חודשי הריון ואלך – הסיכוי הוא כ-99% שהדימום בא מהשליה ולא מכותלי הרחם. גם לפני זמן זה, אם יש דימום הסיכוי הוא גבוה מאד שהדימום בא מהשליה עקב פגם בכלי הדם משנית למיקומה הלא רגילה. אם כן לכאורה הדם הוא דם מכה והאשה טהורה. וכן כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאם ברור לרופאים שהדם בא מהשליה אז מדובר על דם מכה והיא טהורה.

נשמת אברהם לגבי היפרדות שלייה

לגבי היפרדות שלייה כתב הנשמת אברהם שם בשם הרב נויבירט שזו נחשבת תחילת הפלה ולכן גם אם ההריון ממשיך – האשה טמאה:

  1. דימום עקב הפרדת השליה. אשה שדיממה בזמן הריון ובאולטרה-סאונד סימנים של הפרדה של השליה מהרחם נחשבת כמתחילה להפיל וטמאה, על אף שהדימום מפסיק אח"כ וההריון ממשיך באופן תקין. וכן שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א".

אבני שהם

האבני שהם קפז, ה, עמ' קמא, מביא את הנשמת אברהם הנ"ל שאחרי שלושה חודשים מתחילת ההריון, דם היוצא במצב של שליית פתח מקורו בפציעת השלייה, וממילא אינו אוסר. וכן מביא את דבריו לגבי היפרדות השלייה, שנחשבת לדם אוסר כדם הפלה:
"יתכנו בזה שני מצבים: האחד, שהדימום הוא מהשליה עצמה, כגון שליה תחתונה הנמצאת בסמוך לפתח הרחם שלא כדרך רוב נשים, אצלן השליה ממוקמת בחלקו העליון של הרחם, וכיון שדימום זה נגרם עקב פיצוץ כלי דם בשליה משנית הנובע מלחץ מצד העובר ומחלקו התחתון של הרחם, או מעצם מיומה הלא תקין של השליה, ולדעת המומחים בדבר, כל שעברו ג' חודשים להריון יש לתלות שהדימום הוא מהשליה ולא מרירית הרחם, וממילא טהורה, שאין זה דם נדה כלל ועיקר, וכמו שכתב בנשמת אברהם, ושכן שמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מצב שני – דימום עקב הפרדות השליה ממקומה ברירית הרחם, וכיון שדם זה נובע מרירית הרחם, דינו כדם נדה, ואף אם פסק הדם וההריון נמשך, צריכה לספור ז"נ ולטבול. והוא הדין לגבי דימום הנובע מהפרדות קרומי הלידה – העוטפים את שק ההריון – מרירית הרחם".

הרב הלפרין

הרב הלפרין ב"רפואה מציאות והלכה" סימן כ, נשאל על תשובה של הציץ אליעזר שהחשיב דם היפרדות שלייה כדם מכה, וענה שהיפרדות שלייה היא היא "דם הקושי" שנזכר בגמרא, ולכן פשוט שהוא אוסר. והוא אל מצא מקום בו הצי"א מתיר זאת:
"פרק ב. היפרדות שליה
שאלה:
מאן דהו העלה כי דמים בהריון הנובעים מ"הפרדות השליה" הם בגדר "מכה באותו מקום", ואינם דמים מן המקור האוסרים, וכי יש על כך תשובה, להתיר, ממרן בעל ה"ציץ אליעזר".
האם הדבר נכון להלכה?
תשובה:

  1. דימום עקב היפרדות שליה הוא הדימום השכיח ביותר בהריון.
  2. דם קושי האמור במשנה (נדה ד, ד; ובגמ' נדה לו, ב) הוא כמעט תמיד (99%) דם של היפרדות שליה. דם כזה (הנובע, כאמור מהיפרדות שליה) יכול להופיע גם בשליש הראשון של ההריון כאמור במשנה[2] (נדה ד, ה ; ובגמ' נדה לח, ב).
  3. לכן פשוט כביעתא בכותחא, שדם היפרדות שליה במצב שאינו מתאים להגדרות "דם קושי" שדווקא אותו התירה תורה – כגון ששפתה, או שנמשך ימים רבים מעבר לזמן האמור במשנה, או שאירע שלא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה – הרי הוא דם אוסר ומטמא מן התורה, ובמצב כזה קיים איסור כרת ודאי.
  4. לפני כתריסר שנים אמר לי בעל של מטופלת בשם ת"ח מפורסם, להתיר דם היפרדות שליה, לאחר ששמע הסברים של רופא שהתייחס אליו כדם מכה. נחרדתי אז מטעות זו בהוראה, טעות שנבעה מהבדלים ידועים בין שפת הרופאים לבין לשון ההלכה. במקום העמדתי אותו על הטעות, ובקשתי שיחזור לאותו פוסק ויעביר לו את האמור למעלה. מאז חלפו תריסר שנים ולא שמעתי יותר את ההיתר המוטעה הזה מפי שום אדם.
  5. לבקשת כת"ר בדקתי בשבת האחרונה גם במפתחות לשו"ת ציץ אליעזר, גם בספרי המאספים המיוחדים "נשמת אברהם" ו' חלקים, והאנציקלופדיה הלכתית-רפואית ו"כ, ולא מצאתי שום איזכור או עדות להתיר ח"ו דם היפרדות שיליה בהריון.
  6. ראוי להוסיף כי במהדורה החדשה של הנשמת אברהם (תשס"ז), יו"ד קפז ס"ק ב(2), מובא פסקו של הגרי"י נויבירט האוסר מטעם נוסף שיש לדון בו, עיי"ש.

לסיכום, היפרדות שליה, מבחינה רפואית איננה דומה לדוגמאות של דם מכה המובאות בחז"ל, ומבחינה הלכתית אין שום ספק שהדימום הנובע ממנה אוסר באיסור כרת, פרט למצבים בהם ניתן להגדיר את הדימום כדם קושי הסמוך ללידה בלא שפתה מן הצירים עד הלידה, וגם אז רק אם הדימום חל בי"א יום שבין נדה לנדה, כמבואר בפרק רביעי דנדה".
לגבי שליית פתח כתב שם שאם יש בסיס להניח שהדם הוא תוצאה של פציעת השלייה – הדם טהור. אך אם אין סיבה להניח כך, אזי מסתמא זהו דם היפרדות השלייה מהרחם, שאוסר מהתורה:
"פרק ג. שליית פתח
שליית פתח היא מצב מסוכן, בו חלק מהשליה מכסה את הפה הפנימי של צואר הרחם.
בזמן ההריון הסכנה במצב זה היא שכל חדירה של אצבע או מכשיר לתוך הרחם דרך תעלת הצואר עלול לפצוע את השליה החשופה מול הפתח, ולגרום לדמום מסיבי מפציעה זו.
בזמן הלידה קיימת גם כן סכנה לדימום מוגבר המסכן את חיי היולדת ולכן לא מיילדים עובר עם שליית פתח אלא בניתוח קיסרי.
שאלה:
מה דין הדימום הנובע משיליית פתח?
תשובה:
כאשר מדובר בשליית פתח, כאשר כל פגיעה קלה בשליה באזור החשוף לפתח הרחם עלול לגרום לדימום מסוכן, יש מקום לראות כדם מכה את הדימום הבא מהשליה עקב הפגיעה. הסיבה לדימום כאן היא פציעה של ריקמת השליה, שלא כמו בהפרדות שליה.
כן פסקו גם הגרי"ש אלישיב והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם במהדורה החדשה של הנשמת אברהם (תשס"ז), יו"ד קפז ס"ק ב(1).
אמנם אם לא היתה פגיעה ופציעה של גוף השליה, ובכל זאת יש דימום מהרחם, אין להקל. שהרי הדימום יכול להיות תוצאה של הפרדות שליה סמוך לפתח, ודימום של הפרדות שליה אוסר מהתורה כמבואר לעיל בפרק ב'".

ספר פועה על שליית פתח

בספר פועה א, יד, יג, כתבו שסתם דימום רחמי הוא דימום של היפרדות שלייה, שנחשב כדימום אוסר, גם במצב של שליית פתח:
"דימום מהשליה – מבחינה רפואית, כל דימום בהריון אשר מקורו מתוך הרחם, מוגדר – בהעדר סיבה ידועה אחרת – כדימום כתוצאה מהיפרדות השליה מהרחם. בשליה גבוהה ייתכן שהדימום לא ייצא החוצה אלא ייספג ברחם. לעומת זאת בשליית פתח בדרך כלל הדימום ייצא אל מחוץ לגוף האשה דרך הנרתיק. דימום כזה אוסר את האשה".
בהערה 37 נכתב שאף שהובא בנשמת אברהם בשם הרב נויבירט והרב אלישיב שדימום משליית פתח בדרך כלל מותר, בפועל בדרך כלל לא ניתן לדעת שמקור הדימום הוא מהשלייה עצמה, ועל כן יש לדונו כסתם דימום רחמי שמקורו בדרך כלל מהיפרדות שלייה, ועל כן האשה נאסרת:
"הרב יהושע נויבירט, נשמת אברהם… נימוקו: היפרדות שליה נחשבת כתחילת הפלה, ולכן אוסרת את האישה, אף על פי שהדימום מפסיק אחר כך וההריון ממשיך באופן תקין. למרות שבנשמת אברהם שם 1, כתב בשם הרב יוסף שלום אלישיב והרב יהושע נויבירט שבמקרים שהאישה מדממת בהריון ונמצא בבדיקה העל קולית שהדימום בא מהשליה ולא מחיבור השליה לרחם, דם כזה נחשב דם מכה והאשה טהורה, בכל זאת מבחינה רפואית דימום רחמי שמקורו לא ברור לא מוגדר כדימום מהשליה עצמה אלא רק מחיבור השליה לרחם, ודימום כתוצאה מהיפרדות שליה אוסר. בכל מקרה, אי אפשר לאבחן בבדיקת על שמע (אולטרא סאונד) האם הדימום בא מהשליה עצמה או כתוצאה מהיפרדות השליה מדופן הרחם".

שלום אהלך

בספר שלום אהלך יג, ב, ד, כתב שבמקרים של שליית פתח או המטומה יש לשאול רב כיצד לנהוג, כי לא תמיד הם אוסרים:
"יש לציין שלא כל דימום בהיריון אוסר את האשה לבעלה. לעיתים נגרם דימום בשל "שליית פתח" או קריש דם המצוי בין השליה לבין דפנות הרחם, שנוצר כתוצאה מהיפרדות השליה (המטומה). במקרים אלו יש לשאול תלמיד חכם כיצד לנהוג".
ושם יט, ג, 3, כתב שבמצב של שליית פתח יכול להיות דימום אחר תשמיש שאינו אוסר, כיוון שמדובר בדם מכה:
"לדוגמא: בהיריון המאובחן ב"שליית פתח" נגרמים לעיתים דימומים אחרי תשמיש. אם "דם מכתה שונה מדם ראייתה", והמראה לאחר התשמיש אינו כצבע ראייתה, אין האשה מוגדרת כרואה מחמת תשמיש, ואף בני הזוג אינם נאסרים (יש להתייעץ עם רופא האם נכון לשמש בתקופה זו)".
ובהערה 12 שם שוב כתב שדימום אחר תשמיש במקרה של שליית פתח (או שלייה הקרובה מאד לפתח) נחשב לדם מכה, וכמו כן כתב שיש מחלוקת אם דם הנובע מהמטומה ברחם נחשב לדם מכה או דם נידה, ולמעשה יש לשאול שאלת רב[3]:
"כשהשלייה מחוברת קרוב לפתח צוואר הרחם, ונגיעה במקום, למשל על ידי תשמיש, גורמת לדימום חוץ רחמי, דימום זה מוגדר כדימום מפצע. נוסף לכך, לעיתים מתפתח בהיריון "המטומה" ברחם, שבה נגרם דימום כתוצאה מהיפרדות השליה מהרחם. יש המתייחסים גם להמטומה כפצע רחמי שאינו אוסר, ויש אומרים שהואיל והדימום מהרחם, דינו כדין מחזור. במקרה זה יש לשאול שאלת רב".

מדרש רשב"י

במדרש רשב"י (לרב מסעוד משולם) ח"ב יו"ד עא, כתב שהסברה נותנת שגם דם משליית פתח וגם מהיפרדות שלייה יידון כדם מכה. וכתב שכן מבואר מהרב אוירבאך הנזכר בנשמת אברהם, ונראה שלכך נוטה הרב מסעוד משולם הלכה למעשה:
""שליית פתח" הינו מצב בו השלייה משתרשת בתחתית הרחם סמוך לפתח היציאה מהרחם אל צוואר הרחם. כיון שהשלייה מכילה כלי דם רבים, פגיעה קלה ביותר בה, תזוזה או מאמץ גופני עלולה לגרום לשבירה של כלי הדם ולדימום. הדבר יכול לגרום אף ל"היפרדות שליה" (חלקית) ממקום חיבורה לרחם, דבר המסכן את האם והולד. ויש לתת את הדעת האם דימום רחמי שפעמים מגיע מחיבור השליה לרירית הרחם (שהוא מקור הדמם הויסתי באשה) יחשב כדם נידות ואסורה, או כיון שאינו דרך ראייתה אלא אגב "מכה" נקרעו כלי הדם – חשיב דם מכה וטהורה.
וידידי וחביבי הרה"ג שבתאי (בוטרא) ברלב שליט"א אמר לי, שלדעתו כל דם המגיע מרירית הרחם – טמאה, דזה הוא דם שטימאתו תורה. ומה לי כי יצא עקב היפרדות שליה או עקב דבר אחר. ודם מכה שאמרו, אינו אלא דם המגיע שלא מרירית הרחם (אף אם בא מאותו מקום). ושוב הראני מה שכתב בספר אבני שהם להגר"צ פנירי שליט"א, ואמרתי אעתיק לשונו…
והנה חילוקו של ידידי הנז"ל הוא הוא מה שכתב הגר"מ פנירי (שידידי הנז"ל תלמידו המובהק בהלכות אלו), שהחילוק הוא האם הדם מגיע מרירית הרחם או ממקור אחר (וכמו שכמש"כ מהשליה עצמה). ברם מה שחילק בין המצב הראשון למצב השני, שבראשון הדימום מהשליה עצמה, ובשני מרירית הרחם, מבירור שערכתי הדברים אינם מדויקים כל צרכם, כי מצב של שלית פתחנמוכה יכול לגרום גם היפרדות שליה עקב תזוזת הרחםשליה (אף ש"היפרדות שליה" הוא בעיה רפואית בפני עצמה, ואינו מחייב שלה נמוכה), ולפיכך היה לו לאסור (לשיטתו) כל דימום, בין משליית פתח בין מהיפרדות שליה (ושמעתי שיש מורים כן).
והוסיף ידידי הנז"ל ואמר, שכל זה דוקא בראייה ממש, אבל בכתמים דעת הגר"מ פנירי להתיר, כל עוד אינו דימום חזק כראיה ממש. ודיברתי בזה עם ידידי שאהבה נפשי, החהש"ו הרה"ג אלקנה אליאסי זצ"ל, ואמר לי דהוי דם מכה לכל דיניו, דכל שלא ראתה כדרכה והרגלה אלא על ידי דבר אחר, לא נטמאה. וכדפסקינן גבי התקן (בחודשים הראשונים), דכיון שמתחכך ברחם, גורם לפצע וליציאת דם; והא החיכוך הוא ברירית הרחם ומשם יוצא הדם, מכל מקום כיון שאינו יוצא דרך טבעה אלא על ידי חיכוך ההתקן, חשבינן ליה לדם מכה (עי' טה"ב ח"א עמ' רנג), והוא הדין הכא. וכן אמר לי הרה"ג שמעון בלוקה שליט"א, דיש לתת לזה דין דם מכה וטהורה. ברם ידידי הרה"ג ליאור מונסה שליט"א העיר, דהלא גם רואה מחמת תשמיש אינו דרכה והרגלה אלא דבר חיצוני גרמא, ובכל זאת מטמאים. אלא כל שרואה מרירית הרחם שזהו מקור דם נדתה – טמאה. וכל שרואה מכל מקום אחר, וכגון מבשר הרחם וכיו"ב – חשיב דם מכה וטהורה. וכן אמר לו הרה"ג אמנון חגיגי שליט"א.
ובס"ד אתא לידי הספר נשמת אברהם הנז"ל, וראיתי שכתב שם וז"ל: "כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: ואע"ג שהמכה מוציאה דם גם מאותם הגידים שמתפקעים בשעת הוסת, מכל מקום דם נדה הוא רק הדם שיוצא מאליו כדרכו באופן טבעי…". והכי נמי יש לומר לגבי רמ"ת. ולפי דעתו אין חילוק בין "שליית פתח" ל"היפרדות שליה", דמה לי מהיכן הדם; וכן כשכתב שם על שליית פתח שהדם אינו מרירית הרחם אלא מהשליה עצמה, ולפיכך הוא דם מכה וטהורה, ציין הערה 4, ושם כתב: "ראה בפיסקא הקודמת בשם הגרש"ז אויעקבאך זצ"ל". והיינו דלסברתו אין חילוק. ומה שכתב בהמשך לאסור ב"היפרדות שליה" היינו כדכתב שם שמחשיב את זה כהתחלת הפלה, ולכאורה כוונתו דטמאה מדין "מפלת" (ולי הדבר צ"ע, מאי טעמא נחשיב זה כמפלת, הא לא הפילה כלום. ודם שיצא, הוא מחמת קריעת חוטי הדם המחברים בין השליה לרחם, ולדעת הגרשז"א הנז"ל הוא דם מכה לכל דיניו). ויש לעיין עוד בכל זה".


[1] בשולי הדיון על דימומים בהריון אוסיף שבפשטות ישנו הבדל משמעותי מאד בין אם הדימום הופיע יחד עם התכווצויות הרחם, שאז יש צד להחמיר בזה משני פנים: 1. אולי זו "הרגשה", שהופכת את ראיית הדם למטמאת מהתורה, באם זה לא דם פצע. אך דימום ללא הרגשה ייחשב ככתם והדיון יהיה ברמת הדרבנן. 2. יותר סביר להגדיר דם שהופיע עם התכווצויות כדם טבעי שיוצא כדרך לידה או הפלה, מאשר דם שהופיע ללא התכווצויות, שהוא דומה יותר לדם מכה. כלומר כשהגוף עצמו פועל "לדחוף" את העובר ובתוך כך גורם להתנתקות מסוימת של השלייה מרירית הרחם, זה ממש מה שקורה בפועל בלידה, ולכן הגיוני לומר שזה דם כדרכו ולא דם מכה, ואוסר. אך כשהדם הופיע ללא "התערבות" של הגוף, הווה אומר שיש כאן פציעה ולא פעולה טבעית של הרחם לפלוט את אשר בו. בהתאם לכך הצעתי בטיוטה על דימום בהריון לחלק בין דימום המלווה בהרגשת התכווצויות לדימום שאינו מלווה בהרגשה כזו.
[2] לא מצאתי במקורות שהוא הזכיר הוכחה לכך שדם קושי יכול להופיע בשליש הראשון של ההריון.
[3] הרב דני אמר לי (לאחר שביקשתי ממנו לברר מיהם המתירים שהרב אליקים מזכיר כאן), שזו "תורה שבעל פה", ובמילים אחרות: זו דעת הרב אליקים עצמו (מעין ה"אחרונים" של הרב מרדכי אליהו. כך הגדיר זאת הרב דני).

תפריט