הרב יאיר וייץ
כשהאיש חולה
רבינו ירוחם
רבינו ירוחם (תא"ו כו, ד) כותב שאדם שחולה ואשתו נדה, מותרת לשמשו בכל מלבד רחיצת פניו, ידיו ורגליו, והצעת מיטתו. אלא שלא ברור מה הוא מתיר, כי הרי גם בריא אשתו מותרת לעשות עבורו מלאכות (ולקמן דן בזה הבית יוסף, ונשאר בצ"ע):
"מי שהוא חולה ואשתו נדה, לא תרחץ לו פניו, ידיו ורגליו, ולא תציע לו המטה, ושאר המלאכות מותרות לעשות. כך כתבו הגאונים בתשובה".
רא"ש
בשו"ת הרא"ש כט, ג, כותב שאדם חולה שאשתו נדה, מותרת לשמשו, אלא שתקפיד לא לרחוץ פניו, ידיו ורגליו או להציע מטתו (אמנם לא נתבאר על איזה תשמיש מדובר, והאם הדבר כולל גם מגע, ובתרומת הדשן המובא לקמן ידון בזה):
"מי שהוא חולה ואשתו נדה, ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה לפניו; דמאחר שאין לו זולתה, אי איפשר שלא תשמשנו".
בשו"ת בשמים ראש (המיוחס לרא"ש אך כנראה בזיוף) קיח, כותב שכשאין מי שישמש זולת בן הזוג, מקילים גם בחולה שאין בו סכנה, ואף כשהאשה חולה:
"ועל דבר החולה ואשתו נדה, ואין לו מי ישמשנו זולתה, לא מבעיא ביש בו סכנה שהיא מותרת לשמשו בכל דבר, כי איך אפשר שתעיין בין דבר שהוא הכרח לשאינו הכרח, ופשיטא שלא יעלה על אדם לדמות זה למאי דגילוי עריות יהרג ואל יעבור, אינהו וכל אבזרייהו, ואמרינן: איזה חסיד שוטה? הרואה אשת חבירו טובע בנהר ואינה מצילה, שהוא חושש שלא להסתכל וליגע באשה ערומה. ואפילו בחולה שאין בו סכנה, כולי האי לא החמירו חכמים באותן הרחקות שעשו בנדה, דשמור בעלמ' הן, ולא אסור וודאי, דהא אין אסורין בשאר עריות. ורופא ואומן אינן אסורין לרפאות אפילו אין בדבר שום סכנה, אפילו במקומות הצנועין באשה. ויש עוד ראיות רבות לדבר, ואין להאריך, שכן מכל מקום מה שאפשר לה להזהר תעשה, וביותר בהרחצת פניו, ידיו ורגליו, וכן בחלתה היא".
טור
גם הטור יו"ד קצה, כתב בשם אביו הרא"ש שכאשר הבעל חולה והאשה בריאה, רשאית לסעוד אותו כשאין מישהו אחר שיסעד אותו, ובלבד שתזהר מרחיצת פניו, ידיו ורגליו ומהצעת המיטה בפניו (וגם בדבריו לא מבואר על איזה סוג סיעוד מדובר):
"כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה, שאם הוא חולה ואשתו נדה ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו".
תרומת הדשן
בתרומת הדשן רנב, דן בדברי הרא"ש והטור הנ"ל, ומסיק שגם אם נפרש את דבריהם באופן שהתירו אפילו סיעוד של מגע, אפשר שכל ההיתר הוא דווקא כשהבעל חולה ואשה מסייעתו, ולא ההיפך (כמבואר לקמן בדבריו, בכותרת 'כשהאשה חולה')[1]:
"שאלה: אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, שרי או אסור?
תשובה: יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה, ואף על גב דכתב ביורה דיעה, דאשירי כתב בתשובה דאם הוא חולה ואין מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשנו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, ע"כ. מהכא היה משמע דשרי, דסתמא קאמר דמותרת לשמשו. אמנם נוכל לומר דר"ל שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר. ואפי' אם תמצי לומר דרוצה לומר כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו, ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו וכהצעת המיטות בפניו אלא מילי דעבדות נינהו, מ"מ אין ללמוד היתר משם לנ"ד, די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי".
פסיקת ההלכה
בית יוסף
הבית יוסף יו"ד קצה, מביא תחילה את תשובת הרא"ש ומסתפק למה כוונתו בהתירו לה לסעוד את בעלה (מלבד שלושת דברי החיבה), ובהמשך מביא את תרומת הדשן הנ"ל, שמציע שתי הבנות בהסבר דברי הרא"ש (או שהתירו רק הושטה, או גם הקמה והשכבה וכו') ומהב"י משמע שמצדד כאפשרות הראשונה שמעלה תרוה"ד בדעת הרא"ש, שההיתר הוא רק הושטה[2] (וזאת, כפי הנראה, בהתאם לשיטתו של הב"י, שנגיעה היא ספק איסור תורה, ובחולה שאין בו סכנה לא יתירו):
"זה לשון הרא"ש בתשובה: רק שתזהר ביותר שתוכל מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה לפניו, דמאחר שאין לו זולתה, אי אפשר שלא תשמשנו, ע"כ. ונראה בהדיא דכל היכא דאיכא מי שישמשנו אפילו ע"י הדחק – לא שרינן לה לשמשו כלל. ואיכא למידק, מאחר שהוא כותב שתזהר מהרחצת פניו והצעת המטה, מאי נינהו שאר תשמישים שהיא אסורה לעשות לו אם היה לו מי שישמשנו? הא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ משלשה: הנך תרי, ומזיגת הכוס. ואפשר דמזיגת הכוס בלבד הוא דקא שרי לה, מפני שאין לו מי שישמשנו, אלא דלישנא ד'מותרת לשמשו' לא משמע דליהוי משום תשמיש חד לחודיה, ואפשר דמשום דהרחצת פניו והצעת המטה נמי שרו היכא דאי אפשר בענין אחר, וכדדייק לישנא ד'תזהר ביותר שתוכל', אלא דלפי זה לא היה לו לרבינו להשמיט תיבת 'שתוכל'. ושמא יש לומר דשאר תשמישים דקא שרו לה אם אין לו מי שישמשנו, היינו להושיט מידה לידו כל דבר, וכן נראה שהיה מפרש מה"ר איסרלן, שכתב בתרומת הדשן על אשה חולה שאסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה, ואף על גב דכתב ביורה דעה דאשיר"י כתב בתשובה ואם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, נוכל לומר דרוצה לומר שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו, וכן שאר שימושים שהם בנגיעה על ידי דבר אחר. ואפילו אם תמצא לומר דרוצה לומר כגון להקימו ולהשכיבו ולתמכו, ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו והצעת המטה בפניו, אלא מילי דעבדות נינהו; מ"מ אין ללמוד היתר לנדון דידן, די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי…".
שולחן ערוך
השולחן ערוך יו"ד קצה, טו, מביא את דברי הרא"ש ודעימיה, שאם הבעל חולה ואין מי שישמשנו, מותר לאשתו לשמשו, רק שתזהר ככל שתוכל שלא לרחוץ פניו, ידיו ורגליו, ולא להציע את מיטתו בפניו. ולא מבאר מה הכוונה שמותרת לשמשו, האם בהושטה או גם בנגיעה בו להקמתו והשכבתו. ומהב"י הנ"ל משמע שנוטה יותר לומר שלהקימו ולהשכיבו אסור[3]:
"אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו".
לבוש
הלבוש יו"ד קצה, טו, מביא את פסק השו"ע שאם הוא חולה ואין מי שישמשנו, מותרת למזוג לו את הכוס ולהושיטה לו, אך צריכה להימנע מרחיצה והצעת המיטה. ואם אי אפשר להיזהר אף מרחיצתו והצעת מיטתו – גם זה מותר. ולגבי נגיעה, הלבוש לא באר האם מותר להקימו ולהשכיבו, אך מהסעיף הבא (טז, המובא בסמוך) משמע שכשיש צורך גדול בדבר – נוהגים להקל כרמ"א אפילו כשהאשה חולה, וק"ו כשהאיש חולה:
"אם הוא חולה ואשתו נדה, מותרת לשמש לו אפילו למזוג לו את הכוס ולהושיטו לידו, רק שתזהר ביותר בכל מה שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו. ואם אי אפשר לה להזהר בכך מותרת גם באלו השתי מלאכות, שכיון שהוא חולה ותשש כוחו ואין לחוש כל כך שיבא לידי הרגל דבר התירו לה".
בסעיף טז כותב שכאשר האשה חולה, למ"ד שנגיעה בערוה דאורייתא (רמב"ם), אסור בשום אופן לנגוע בה, ולמ"ד שהוא דרבנן, כשאין ברירה מותר. וכך נוהגים:
"אבל אם היא חולה והיא נדה, לפי מה שכתבתי סעיף ב' דנגיעה דאורייתא, הכא אפילו אין לו מי שישמשנה אסור בעלה ליגע בה כדי לשמש לה, כגון להקימה ולהשכיבה לסומכה, שמא יפייסנה ויבא עליה. ויש אומרים דקיימא לן נגיעה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, לפיכך אמרו שאם אין לה מי שישמשנה זולתו, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך".
צמח צדק
הצמח צדק בפסקי דינים יו"ד קצה, טו, כותב שמותר לאשה להקים ולהשכיב את בעלה החולה, וק"ו להושיט מידה לידו. ואם אפשר שתימנע מהצעת המיטה בפניו ורחיצת פני"ו – עדיף. אך אם אי אפשר בלא זה – גם זה מותר:
"אם הוא חולה ואין לו שישמשנו אחר זולתה, מותרת לשמשו, כגון להקימו ולהשכיבו ולהושיט מידה לידו איזה דבר או הנעלת מנעל והתרת מנעל. וכן מזיגת הכוס מותרת. אך אם אפשר תזהר לעשות באופן היותר טוב. כגון על ידי שינויים המבוארים למעלה. או שתמזוג שלא בפניו, וכן תזהר כל שתוכל מהצעת המטה. וכן אם אפשר תתן לפניו כלי מים והוא ירחץ בעצמו. אבל אם אי אפשר בכולי עלמא מותר".
קיצור שולחן ערוך
הקיצור שולחן ערוך קנג, יד, כותב שאם אין מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו בלא נגיעה, על ידי דבר אחר (ונראה שהכוונה על ידי הפסק בגד, כי לא מסתבר שהתכוון להקימו ולהשכיבו ללא מגע כלשהו אפילו על ידי הפסק בגד):
"אם הוא חולה ואין מי שישמש אותו זולתה – מותרת לשמשו שימוש שאין בו נגיעה רק על ידי דבר אחר, אפילו להקימו ולהשכיבו ולתומכו, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו רגליו והצעת מטה בפניו".
ערוך השולחן
גם ערוך השולחן יו"ד קצה, כד, כותב שמותר לה לשמשו בכל מלבד הרחצת פני"ו, אך אם אי אפשר בלא זאת – גם את זה רשאי לעשות עבורו, וכ"כ האחרונים:
"אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, דכיון שהוא חולה לא ירגילנה לעבירה, והאשה אינה מרגלת לעבירה. ורק תזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו דזה מביא הרבה לידי הרגל דבר. ובמזיגת הכוס אין קירוב כל כך. ונראה דאם ההכרח גם לרחיצה והצעת המטה שא"א בלעדה – מותר ג"כ מטעם שנתבאר, וכ"כ האחרונים".
המצריכים לשכור אדם שיטפל בו
רב פעלים
בשו"ת רב פעלים ג, יו"ד יב, כותב תחילה שכשהבעל חולה מותר לאשתו גם להקימו ולהשכיבו על ידי הפסק בגד, אם אין מישהו אחר שיכול לעזור לו, אך כשהיא חולה אסור לו להקים ולהשכיב אותה. אמנם בהמשך מביא את דברי הרדב"ז, שאם ניתן לשכור – בין כשהוא חולה או כשהיא חולה, צריך לשכור אדם אחר שיטפל[4], ואם לא ניתן לשכור, אז גם כשהיא חולה חולי שאין בו סכנה וזקוקה לסיעוד – רשאי לעזור לה גם בהקמתה והשכבתה, ורק רחיצת פני"ו אסורה, בין כשהוא חולה ובין כשהיא חולה:
"שאלה. אשה מניקה שמשה עם בעלה וראתה דם בעד שלה שנאסרה בו, אך בעלה חלה ונפל למשכב ואין לו שום אדם להקימו ולהשכיבו ולהושיט לו דבר הצריך, והוא עני ואין לו להביא משרת בשכירות ובפרט לתשמיש הלילה, אם מותר שתטבול אשתו תוך שבעה נקיים כדי שתוכל לשמשו והיא אינה סומכת על אותה טבילה בשביל ביאה אלא רק כדי שתשמשנו דוקא ואחר ז' נקיים תחזור לטבול טבילה גמורה לצורך ביאה, ויבא דברו הטוב ושכמ"ה.
תשובה. מרן ז"ל יו"ד בסי' קצ"ה סעיף ט"ו פסק אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, ורק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מרחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המטה בפניו, ע"ש. ומקור דין זה הוא בהרא"ש ז"ל, וכתב מרן בב"י שנראה בהדיה דכל דאיכא מי שישמשנו אפילו ע"י הדחק, לא שרינן לה לשמשו כלל, והביא שם מתרומת הדשן שהותר לה לשמשו שמוש בלי נגיעה, דהיינו שתושיט לו ע"י דבר אחר. ואפילו להקימו ולהשכיבו ולתמכו נמי מותר, משום דלאו מילי דחיבה נינהו, ע"ש. מיהו אם היא חולה פסק מרן ז"ל אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולתמכה, ומפורש הטעם בב"י בשם תה"ד הנזכר, דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, כיון דהוא חולה ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני תשש כוחו, אבל כשהוא בריא והיא חולה איכא למיחש להרגל עבירה, שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה, ע"ש. ולפ"ז בנידון השאלה דאיירי שהוא חולה והיא בריאה, אם אפילו ע"י הדחק א"א שישמשינו אחר שאין לו זולתה, וא"א שלא תשמשנו – מותר לשמשו בתשמישים אלו, להושיט לו דבר הצריך וגם אפילו להקימו ולהשכיבו, ורק תזהר שתהיה נגיעתה בו ע"י הפסק דבר אחר, שלא תגע בבשרו ממש, דאע"ג דתשמישים אלו לאו דחיבה נינהו אלא עבדות נינהו, צריך ליזהר בכך. והרדב"ז ז"ל ח"א, הביאו הכנה"ג והובא ג"כ בספר לחם שמלה, כתב שאין דברי תה"ד אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא, דמחייבינן ליה לשכור לה אשה, ואם חלה הוא עליה לשכור מי שישמשנו וכו', אבל בנ"ד שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה, וכי יניחה שתמות? אין זה דרכי נועם וכו', ואפילו חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שא"א אלא בו וכו'. ותו, דאין זה דרכי נועם שאפילו שאין לה סכנה עכשיו אפשר קרוב הוא שע"י שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש בו סכנה, אבל מודינא שלא ירחץ פניה ידיה ורגליה שהם דברים של חיבה ביותר וכו', ע"ש".
שואל ונשאל
בשו"ת שואל ונשאל ה, יו"ד צה, כותב שהשו"ע הסתפק אם גם כשהוא חולה והיא בריאה אסורה להשכיבו ולהקימו, כמו כשהיא חולה והוא בריא, או שמא כשהוא חולה מותרת. ולכן בסעיף העוסק בבעל חולה, נקט לשון סתומה שיכולה להתפרש לכאן או לכאן. אמנם כל זה כשאי אפשר לשכור מישהו שיטפל בו, אך אם אפשר לשכור מישהו, לא רק שאסור לה להשכיבו ולהקימו, אלא אף להושיט מידה לידו אסור. וגם נגיעה דרך בגדיו נחשבת נגיעה, ולכן גם היא אסורה כל זמן שניתן לשכור מי שיעשה זאת במקומה:
"… איך שיהיה הדרינן לספיקין, אם יכולה לשמשו להקימו ולהשכיבו כשהוא חולה. ודייקנא לה מדברי הב"י דדוקא להושיט ומהיכא תיתי לן להוסיף. ומה גם דלמהר"י איסרלן הדבר מסופק אם התיר הרא"ש ז"ל גם בזה. וכן יש לדקדק מלשון מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קצ"ה סט"ו שכתב אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר מה שתוכל להזהר מהרחצת פניו ורגליו והצעת המטה בפניו. וע"ש להט"ז ז"ל, שכתב: אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולהסמיכה וגו', ע"ש. ואי איתא, היל"ל ברישא כלשון זה דמותרת ליגע בו וגו'. אמנם כלפי זה י"ל איפכא, דאי איתא דאסור היל"ל נמי ברישא דאסור, ולמה נטיר לה עד השתא באשתו חולה? ולכן נראה דמרן ז"ל גופיה מספקא ליה בדעת הרא"ש, וכמו דמספקא ליה להתרומת הדשן ז"ל, ולכן נקט לשונו של הרא"ש ז"ל, וכדרכו בקודש להעתיק לשון הפוסק המעתיק ממנו, ואשר יפורש באותו פוסק יפורש בדבריו, כמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי מרן סי' י"א ע"ש.
אך יש להסתפק איך שיעור אין לו מי שישמשנו. והנה מדברי מרן ז"ל בב"י שכתב ע"ד הרא"ש בתשובה הנז"ל: נראה להדיא דכל היכא דאיכא מי שישמשנו אפילו ע"י הדחק, לא שרינן לה לשמשו כלל, ע"ש. ולשון זה מורה שני ענינים. (א') דאפילו אם אפשר בשכירות – ישכירו ולא תשמשנו. דודאי לא עדיף שכירות מההמצאה שכתב ע"י הדחק. ועוד, דדייק לה מלשון הרא"ש ולא חילק כלל. (ב') דנלמד מזה אפילו הושטה מיד ליד אסור, וכמו שמבואר לעיל. ועי' גם כן להדרכי משה ז"ל שהעתיק דברי מרן ז"ל בב"י, שכתב דאפילו ע"י הדחק לא הותר לה כלל, ע"ש. ולכן לא נראה לי כלל להתיר בנדוננו, דאפשר שישכירו איש להיות עמו בתדירות ולעשות לו כל דבר שאסור לו לעשותו על ידי אשתו…
פש גבן לברורי אם יכולה להקימו ע"י בגדיו או דילמא דחשיבא נגיעה. ונראה דמקושית מרן ז"ל בב"י ומדברי התוס' הנז' משמע דלא שרי, ובטילי אגביה והויא נגיעה. דאם לא כן, הוה ליה להתיר בכה"ג, וצ"ע. וכעת אין כאן מקום להאריך, ועוד אשובה ללמוד בעה"ו לברר את הדבר היטב, וה' יצילנו משגיאות אמן, ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א".
מקור חיים (לגבי באיזה חולה התירו שתסעדנו)
המקור חיים (לרבי שניאור זיסקינד גונדרשהיים) קצה, נח, כותב שדווקא אם מדובר בחולה ממש התירו שתסעד אותו, אך אם יש לו רק מיחוש בעלמא, אסורה לשמשו מעבר למה שמותר לכל נדה:
"מותרת לשמשו – והטעם, כתב בתרומת הדשן הואיל דהוא חולה ותש כוחו, לא חיישינן שיבוא לידי הרגל דבר. ומיניה, אם אינו חולה ממש, אלא שיש לו מיחש וכאב בעלמא, דיכולה לחייש שיבוא לידי הרגל דבר – אסור".
הובאו דבריו בדרכי תשובה קצה, מט.
אחרוני זמננו
המקילים שאין צריך לשכור אדם אחר כדי לסעדו[5]
בטהרת הבית יב, מה, כותב שאם אפשר שמישהו אחר יטפל – עדיף. ואם אי אפשר, יכולה לטפל בו כולל להשכיבו ולהקימו וכו', ואם אפשר שלא תיגע ישירות בבשרו – תעשה על ידי הפסק. אם לא יכולה – מותרת גם לגעת בבשרו. ותזהר שלא תרחץ פניו וכו' ושלא תציע מיטתו וכו', ואם אי אפשר בלא זה – גם את זה מותרת לעשות לו. אך כל זה אם הוא שוכב על מיטתו חולה, אך אם חש בראשו והולך כבריא – אסור:
"חולה שאין לו מי שישמשנו זולת אשתו נדה, אפילו הוא חולה שאין בו סכנה – מותרת לשמשו, כגון להשכיבו ולסומכו ולהקימו ולהאכילו ולהשקותו ולהלבישו ולהנעילו או לפשוט בגדיו ולחלוץ נעליו, וכיוצא בזה. ואין צריך לומר שמותר לה להושיט לו מידה לידו, או לקחת מידו, כל שיש צורך בכך, שמכיון שהוא חולה ותשש כוחו, אין יצרו מתגבר עליו כל כך, ואין לחוש שיבואו להרגל עבירה, שאין דרך האשה להרגילו לעבירה. אבל אם יש לו מי שישמשנו זולתה, אין להתיר לה לשמשו. ומכל מקום, אפילו אם אין לו מי שישמשנו זולתה, טוב שתזהר שלא תגע בבשרו ממש, אלא על ידי הפסק מפה או בגד וכדומה, אם אפשר בכך. ואם אי אפשר, אלא אם כן נוגעת בבשרו – מותר, ורק שתזהר ביותר עד כמה שאפשר לה להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומהצעת המטה בפניו, שכיון שדרך חיבה הן, יש לחוש יותר פן יתגבר עליו יצרו ויבואו להרגל עבירה. ואם אי אפשר בשום פנים להזהר מהרחצת פניו ידיו וגילו, יש להתיר גם בזה. ובמזיגת הכוס אפשר בנקל למזוג הכוס על ידי שינוי, כגון ביד שמאל. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, והוא זקוק לאחרים לתומכו ולסעדו, אבל אם חש בראשו וכיוצא בזה, והוא מתחזק והולך כבריא – אסור".
הרב קנוהל, איש ואשה ח"ב פרק ז, עמ' 169, לא מחלק למעשה בין בני הזוג, אלא רק כותב באופן כללי שכשהאיש חולה הדין קל יותר (וההיתר כשהאשה חולה הוא בשעה"ד). בפועל הוא מתיר עזרה על ידי מגע, תוך הסתייגות שכשאפשר לעשות זאת על ידי בגד – יש לנגוע באופן זה, וכן שלא מדובר על מגע של מעבר לתפקוד בסיסי (לאפוקי מסז' וכדו'):
"אם אחד מהם חולה, והוא זקוק לסיוע הכרוך בקירבה יתירה ובנגיעה, ואין מי שיטפל בו, נוהגים להקל לעשות עבורו את הטיפול ההכרחי גם על ידי בן הזוג. כשהאיש חולה הדין יותר קל, אך בשעת הדחק התירו גם לאיש לטפל באשתו החולה, גם אם יצטרך לגעת בה, אם אין פתרון אחר. יש להשתדל ככל האפשר לתמוך בחולה באמצעות בגד, ורצוי בגד עבה שיחצוץ ביניהם, כגון שמיכה וכדומה, כדי שלא יחושו את מגע הגוף של הזולת. מכל מקום, במצב בו אחד מבני הזוג חולה, כדאי להתייעץ עם רב כיצד לנהוג למעשה. אין הכוונה בנאמר לעיל למסז'ים ודומיהם, אלא לסיוע ההכרחי בתיפקוד הבסיסי. אם הם זקוקים למסז' וכדומה, הם יחפשו אדם אחר שיעשה זאת. מובן שרצוי מאד שיהיה בן מינו של המטופל".
אורות הטהרה ט, ל, כותב שכשהאיש חולה ואין מישהו אחר שיטפל בו בחינם – מותרת להשכיבו וכו', אלא שעדיף שתעשה זאת על ידי הפסק בגד. וכמו כן, אם יכולה – תימנע מהרחצת פניו וכו', ואם אי אפשר להיזהר – מותרת. ואין חובה לשכור מישהו אחר בשכר:
"אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו. רק שתזהר ביותר שתוכל להיזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המטה בפניו. כשאין מי שישמשנו – מותרים באמור כאן, משום שכשהוא חולה תשש כוחו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך. הגדרת "לשמשו": להשכיבו, לסומכו, להקימו, להאכילו, להשקותו, להלבישו, להנעילו, לפשוט בגדיו, לחלוץ נעליו, וקל וחומר להושיט לידו או לקחת מידו. אם אפשר, הנגיעה בגופו תהיה על ידי חציצה (מפה, בגד וכיו"ב). "דברים של חיבה" (הרחצת פניו, ידיו ורגליו, והצעת המטה בפניו): יש להיזהר יותר, עד כמה שאפשר. אם אין מישהו אחר – יש להתיר. אחרים בשכר: אם אין מישהו אחר שיוכל לשמשו במקומה – אף שיש אומרים שצריך לשכור בממון, לרוב הפוסקים אין צריך לשכור. אם הבעל משותק, מותר לאשתו נדה לעזור לו, להעמידו ולהושיבו וללכת עימו זה בצד זה וזו בצד זה".
מעין טהרה (לרב דוד טהרני) ד, פא-פו, כותב שאם אפשר על ידי אחר בחינם – יש לטפל בו על ידי אחר. אם אין אחר, רשאי לטפל בו על ידי הפסק בגד. ואם הוא חש בראשו אך מתהלך כבריא – אינו נחשב לחולה. אם אשתו רופאה או אחות, והוא זקוק לטיפול רפואי (כזריקה, בדיקת דם, מישוש דופק וכדו') ואין מי שיעשה לו את הטיפול, רשאית אשתו לבצע את הטיפול תוך עטיית כפפות:
"חולה שאין לו מי שיטפל בו זולת אשתו נדה, אפילו הוא חולה שאין בו סכנה, מותר לאשתו להקימו, להשכיבו, להאכילו, להשקותו, להלבישו, להנעילו, ולעשות כל צרכיו. וכן לתת בידו וליטול מידו חפצים, ותזהר שלא תגע בבשרו ממש, אלא על ידי הפסק מטפחת, או שתלבש על ידה כפפות…
אם יש אדם אחר שיטפל בו זולתה, אסור לה לטפל בו, וכל זה כשיכולים להשיג אדם אחר בחינם, אבל אם אין ידו משגת לשכור או אם אינו רוצה לשכור אדם לטפל בו, מותרת אשתו לטפל בו.
כל זה בחולה שחלה כל גופו, וצריך לתומכו ולסעדו, ואפילו הוא בגדר חולה שאין בו סכנה, אבל אם הוא חש בראשו ומתחזק והולך כבריא, אסור לה לטפל בו בימי נדותה. אם היתה ידו הימנית נתונה בגבס, באופן שאינו יכול להניח תפילין של יד לבדו, ואשתו איננה טהורה ואין לו מי שיסייעו, מותר לאשתו להניח את התפילין על ידו, ובלבד שתזהר שלא תגע בבשרו, אלא תעשה זאת על ידי חציצה, כגון שתלבש על ידיה כפפות וכדומה, והוא הדין לגבי תפילין של ראש.
אם הבעל חולה ואשתו רופאה או אחות, ואין שם רופא אחר, מותר לה למשש לו את הדופק על ידי הפסק מטפחת או באופן שתלבש על ידיה כפפות, וכן מותר לה להזריק לו זריקה או לקחת ממנו דגימת דם או לטפל בו כל טיפול אחר, ובלבד שלא תגע בבשרו אלא על ידי הפסק מטפחת או כפפות".
משמרת הטהרה ח, קכד-קכח, מתיר לאשה לעזור לבעלה במה שצריך, ובלבד שלא תגע בבשרו (אלא ע"י כפפות, וכדו'). וכן תיזהר שלא להגיע למצב של רחיצת פני"ו והצעת מיטתו בפניו. אם יכולה לעזור לו להתקלח מבלי שתיגע בו – עדיף. אם אי אפשר, ומדובר בחולי שעלול לבוא לידי סכנה – תשפשף את גופו בספוג וכדו', ולא תיגע בגופו בידיה. אם צריכה לשבת על מיטתו כדי לטפל בו – מותר. וכל זה כשאין מישהו אחר, אך אם יש משרתת או אפילו ילדיהם הקטנים שיכולים לסייעו – יש להיעזר בהם ולא בה:
"שימוש לחולה – אם הוא חולה ואף שאין בו סכנה, וצריך לכך הרבה ואין מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו אף בדברים האסורים בימי נידתה, כגון הושטה מיד ליד או להלבישו ולהניח לו תפילין [באופן שלא תגע בבשרו, כדבסמוך], ואף אם צריכה להחזיק בו, כגון להשכיבו ולהוליכו ולתומכו ולסעדו וכיו"ב, ותזהר שלא תגע בו בבשרה, אלא על ידי הפסק בגד [כגון שתלבש כפפות].
גם באופן שהותר לה, צריכה ליזהר ביותר שלא תבוא לידי שימוש של הצעת המיטה בפניו, והרחצת פניו, ידיו ורגליו, דהיינו שתדאג מראש שלא תגיע למצבים שלא תוכל ליזהר בהם, ואפילו על ידי יציקת מים עליו בלא שנוגעת בו, אבל בהבאת מים לצורך רחיצה – מותרת, והוא ירחץ בעצמו.
אם אינה יכולה ליזהר באלו, יש להתיר גם בהם גם בחולה שאין בו סכנה. אבל לא תרחצנו על ידי שפשוף בבשרו, אלא רק באופן שיוצקת על בשרו המים. ואם אי אפשר, והוא חולי שעלול להסתכן – תרחצנו באופן שלא תגע בו בידיה, כגון בספוג או בגד וניילון וכדומה. ואין צריך לומר שיכולה ליטול ידיו לסעודה.
מותר לה לישב על מיטתו לצורך טיפול בו, כשמוכרחת לכך לצורך הטיפול בו, אבל באפשר בלא זה אין להקל לה לישב כשהוא שוכב במטה.
כל זה דוקא באין אחר לשמשו, אבל אם יש אחר לשמשו, אפילו על ידי הדחק, כגון בני ביתו הקטנים וכיו"ב – אסור לו להשתמש באשתו בדברים שאסורים בימי נידתה. וכן אם יש משרתת, יש לעשות על ידה כשאין חשש הרהור [שההרחקות נאסרו רק באשתו]. ומכל מקום, בדברים שהם רק בגדר חומרא, כגון הגשת מאכלים או הגשת מים לרחיצה וכדומה, יש להקל בכל אופן באשתו נדה לצורך חולה".
טהרה כהלכה (לרב יקותיאל פרקש) יד, קטז-קיט, סובר שאם אפשר למצוא מישהו שיעזור לו – יש לעשות כן, גם אם הדבר כרוך בבושה לבקש או אף יותר מכך (אך לא צריך לחפש בשכר). ורק אם אין שום אפשרות לכך, מותר שאשתו תעזור לו להקימו וכו', ותיזהר מלרחוץ אותו אלא תגיש לו את המים והוא ירחץ עצמו. ואם אין ברירה – יכולה גם לרחוץ אותו, אלא שתעשה זאת על ידי הפסק בגד. וכל זה אם חולה ממש, אך אם רק חש כאבים ומְתַפְקֵד – אין דינו כחולה:
"אם ח"ו הבעל חולה במצב שתש כחו, כך שאין כל חשש שיבוא לידי הרגל עבירה – הרי שבמקרה שאין שום אפשרות להשיג מישהו שישרת אותו, מותרת אשתו לעזור לו ולשרתו בכל הדברים שעשויים לעזור ולהקל עליו במחלתו. כגון להקימו, ולהשכיבו, ולהושיט לו איזה דבר, או הנעלת והתרת מנעליו. וכמו כן מותרת להוליכו בכסא גלגלים, במידת הצורך לתועלת בריאותו. אלא שעם כל זאת תזהר ככל האפשרי מלרחצו, ורק תניח הכלי עם המים לפניו, והוא יתרחץ בעצמו. וכן עליה להזהר מלהציע מיטתו בפניו, אלא יסב ראשו באופן שלא יראה כשעושה זאת. אמנם אם גם הדברים הללו הם הכרח גמור, ולא ניתן לעשותם באופן המותר – מותרים לצורך חולה שכזה.
גם במקרים שנתבאר, שמותרת לשרתו, מכל מקום כל שהדבר אפשרי – עדיף שתמנע מלגעת בו ישירות, אלא תעשה זאת על ידי הפסק בגד, מפה וכיוצא בזה. וכן מזיגת הכוס, תשתדל לעשותו באופנים המותרים שנתבארו לעיל. בכלל, כל דבר, גם כאשר מוכרחת לעשותו לרווחת בעלה החולה – עליה להשתדל לעשותו באופן היותר טוב והמותר.
אלא שכאמור, כל זה כאשר אין אפשרות שהדברים ייעשו על ידי אדם אחר. אבל אם קיימת אפשרות שכזו, גם כאשר היא רק בדוחק, ועל אחת כמה וכמה אם הדבר כרוך רק בבושה לבקש זאת, חייבת לעשות כן ולא לשרתו בעצמה. אבל אם לשם כך יש צורך לשכור אדם תמורת תשלום, אין בזה חיוב מן הדין.
כאמור, כל זה דווקא כשהבעל חולה באופן שממש תש כוחו, אף שאין בחליו משום סכנה. אבל אם אינו חולה ממש, אלא שסובל ממיחושים וכאבים – אסורה לשמשו, ודינו כלל אדם שחייב בכל ההרחקות ללא שום הוראת היתר. אלא שהולכת הבעל בכסא גלגלים, כשהדבר דרוש ביותר, ייתכן שניתן להקל גם כשאינו חולה באופן שתש כוחו".
נאות מרדכי (לרב מרדכי גרוס) עמ' סט, אם אפשר לסעוד את החולה על ידי אדם אחר – כך יש לעשות, אף אם הדבר כרוך בבושה או קושי, אך אין צריך להוציא כסף על כך. עדיף שכשהאשה עוזרת לבעלה עדיף שתעטה כפפות, ואם אין אפשרות – יכולה לגעת בבשרו. כנ"ל לגבי טיפול רפואי כזריקה וכדומה:
"כשהבעל חולה, שתש כוחו, כגון שיש לו חום גבוה או חולשה גדולה, ואין אחר שיכול לשרתו, מותרת האשה לעשות לו כל הדברים הנצרכים, ואף להשכיבו, להקימו, לסומכו, להושיט לו מה שנצרך, לנעול ולהתיר מנעליו. וכן להלבישו, לעוטפו בטלית ולהניח לו תפילין, אולם אם אפשר על ידי אחרים בחינם, ונמנע רק מחמת הבושה או מחמת הטירדה או קושי, אסור. אבל אין צריך ליקח אחר בשכר. וכן אם יש צורך ליגע בבגדו, כגון ליקח מכיסו, מותר.
בכל אופן, לכתחילה צריך להזהר ביותר שלא תגע בבשרו, אלא על ידי הפסק בגד, ויש להקל גם בכפפות, ובאין יכולה באופן זה, ואין מי שישמשנו, מותר אף שתגע בו. כשהבעל תש כוחו כדלעיל סעיף א', מותר לה לשמשו לצרכי רפואה, כשאי אפשר על ידי אחר כנ"ל, כגון למשש לו הדופק, לבדוק לו את החום כשאי אפשר על ידי מד חום, להזריק זריקה, בין לרפואה ובין להשקיט כאבים, להוציא דם לבדיקה, למדוד לחץ דם, וכל זה יש לעשות לכתחילה על ידי הפסק בגד כנ"ל, וכשאי אפשר, מותר. גם כשהבעל חולה כנ"ל, ברחיצה יש להזהר ביותר, ויש להחמיר גם כשאי אפשר על ידי אחר, ובזה ירחץ על ידי הפסק בגד, אבל להניח הקערה אצלו מותר בחולה, וליצוק עליו מים או ליטול ידיו, מותר[6]".
המחמירים להצריך לשכור אדם אחר כדי לסעדו
לעיל הובאו דבריהם של ה'רב פעלים' ו'שואל ונשאל', שלא התירו שהאשה תסעד את בעלה אלא אם אין אפשרות לשכור אדם אחר שיסעד אותו. אליהם מצטרפת דעתו של הרב מרדכי אליהו:
הדרכי טהרה ה, יב, כותב שגם כשהאיש חולה, אם אפשר לסעוד אותו על ידי מישהו אחר, גם תמורת תשלום – יש לשכור אדם אחר. אם לא מוצאים אדם אחר או שאין להם די כסף לכך, אשתו יכולה לסעדו על ידי הפסק בגד, ותיזהר מרחיצת פני"ו והצעת מיטתו בפניו:
"יש ג' עבירות שעליהן "יהרג ואל יעבור", ולא עליהן בלבד, אלא אף על אביזריהן (עבירות השייכות אליהן), ואחת מג' אלו היא "גילוי עריות", ובכלל העריות גם הנדה. לפי זה היתה אסורה קירבה בין בעל ואשתו נדה אף כשאחד מהם חולה שיש בו סכנה ויש חשש שימות. אך "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום", ומדרכי התורה שאיסור הקריבה לנדה הוא בקירוב ישי בו חיבה, ולכן במקרים מסוימים שבהם אין חיבה, התירו קירבה הכרחית.
אם הבעל חולה ואין הוא מסוגל להסתדר בכוחות עצמו, וצריך שיעזרוהו בקימה ובישיבה וכדו', אסור לאשתו לטפל בו, אלא אם כן אין אדם אחר שיטפל בו זולתה, אם יש מי שיטפל ודורש שכר על שימושו – ישלמו לו שכר. אך אם אין אדם שיטפל בו, או אם אין להם כסף כדי לשכור אדם לשם כך – אין צריכים ללוות, אלא תשמשנו אשתו. מותר לה לעזור לו, להקימו, להשכיבו ולסומכו, אם צריך הוא לכך. ורק שתזהר שלא לגעת בבשרו, אלא על ידי הפסק בגד וכדו', ואף שנגיעה זו אין בה חיבה אלא צורך, כיון שהקרבה הגופנית עשויה לגרום חיבה, יש להזהר מנגיעה ישירה בבשר. אף שצריכה לעזור לו, תזהר ככל שתוכל מרחיצת פניו, ידיו ורגליו, ומהצעת המיטה בפניו, כי בדברים אלה יש חיבה, ולא התירו דברי חיבה אלא לצורך הכרחי בלבד. הדברים שלעיל מותרים אף בחולה שאין בו סכנה, כי אין חשש לחיבה וגם אין לחשוש שיתפתה לדבר עבירה כי כוחו תשש, ואם לא יטפלו בחולה שאין בו סכנה, עלול הוא להגיע לכלל סכנה.
כשהאשה חולה [7]
המחמירים שלא למשש דופק של אשתו החולה חולי שאין בו סכנה
רשב"א
בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן) קכז, נשאל האם בעל ה'מבין ברפואות' יכול לבדוק דופק לאשתו, במידה ויש רופאים אחרים בעיר שיכולים לבדוק. הרשב"א משיב אסור לו, מכמה טעמים: 1. אפשר שיש איסור דאורייתא אף במגע שאינו של חיבה. 2. גם אם זה איסור דרבנן, לא כל איסור דרבנן מתירים מפני חולי שאין בו סכנה. 3. הרי אפשר לקרוא לרופא אחר, ותמיד מעדיפים 'הקל הקל תחילה'. 4. גם אם מדובר במצב שעלול להגיע לפיקוח נפש, צריך אומדן של מומחה כדי לקבוע אם אכן מדובר על חשש פיקוח נפש[8]:
שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר: היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה; הא נמי דכוותה? או דלמא שאני הכא, דיצרו תקפו. ו'לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב'?
תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת: 'אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב'. מקיש אשתו נדה לאשת רעהו – מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור, אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ופליגא דרבי פדת. דא"ר פדת: לא אסרה תורה, אלא קריבה של גילוי עריות, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך אמרין נזירא כו'; אפ"ה איסור דרבנן איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין… ועל כרחך אין אנו למדים להתיר שבות משבות, אלא במקום שאמרו להתיר – מתירין; ובמקום שלא אמרו, אין מתירין. ועוד, שהתירו בשבת, לעשות כל צרכי חולה על ידי נכרי, אף על פי שאמירה לנכרי שבות. ואפ"ה, לא מסתברא שנתיר לו סתם יינם, ושמנו של גיד, וגבינה של נכרים, ושאר איסורים דרבנן. ועוד, שהרי יש בעיר כמותו, ואפשר על ידי אותו אחר. ובמקום שיש היתר ואיסור, אין מאכילין האדם דבר איסור, ואפילו בשל דבריהם. דאטו מי שיש לו יין נסך בתוך ביתו, ויין כשר נמכר בעיר, מי נימא: דניתן לו יין נסך, מפני שהוא מזומן לו יותר? הא ודאי לא! ואפילו בחולה שיש בו סכנה בכיוצא בזה, אין מתירין בלא אומדנא. דחולה אומדנא בעי, אא"כ דבר ברור הוא שהוא מסוכן לאותו דבר, אם לא נתן לו מיד…".
אורחות חיים
האורחות חיים הלכות נדה יא, מביא את דברי הרשב"א הללו, ומבין ממנו שסובר שנגיעה בערוה היא מדרבנן (אף שבתחילת דבריו נראה שהרשב"א הסתפק בזה מעט), אך לא כל איסור דרבנן התירו לחולה:
"כתב הרשב"א ז"ל בתשובה, דבעל הבקי ברפואה ואשתו חולה ונדה, ויש בעיר בקי כמוהו – אינו יכול למשש הדפק שלה. אף על פי שאין נגיעת הנדה אסור אלא משום שבות, במקום שהתירו שבות מתירין ובמקום שלא התירו אין מתירין. והביא ראיות לדבריו לאסור, ע"כ".
תרומת הדשן
בתרומת הדשן רנב, נשאל לגבי מקרה שהאשה חולה והבעל רוצה לסעדה, האם הדבר מותר. ומסיק שגם אם נפרש את דברי הרא"ש והטור הנ"ל שהתירו אפילו סיעוד של מגע, אפשר שכל ההיתר הוא דווקא כשהבעל חולה ואשה מסעייתו, שאז חשש התקלה קטן כיוון שיצרו חלש והוא לא יוכל התקשות כדי לבעול, וגם מצד אשתו, אין דרכה של אשה לתבוע בפה. אך במקרה שהבעל בריא, אנו חוששים שיפייסנה ויבוא עליה אף שהיא חולה, כיוון ש'טכנית' זה אפשרי, וגם החשש שיגבר עליו יצרו – גדול יותר. לכן אפילו לבדוק לה את הדופק אסור, וקל וחומר לסעוד אותה, שיש בזה יותר צד חיבה וקרבה:
"שאלה: אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה כדי לשמשנה כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, שרי או אסור?
תשובה: יראה דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה, ואף על גב דכתב ביורה דיעה, דאשירי כתב בתשובה דאם הוא חולה ואין מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשנו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, ע"כ. מהכא היה משמע דשרי, דסתמא קאמר דמותרת לשמשו. אמנם נוכל לומר דר"ל שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו וכן שאר שימושין שהן בנגיעה על ידי דבר אחר. ואפי' אם תמצי לומר דרוצה לומר כגון להקימו ולהשכיבו ולסומכו, ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו וכהצעת המיטות בפניו אלא מילי דעבדות נינהו, מ"מ אין ללמוד היתר משם לנ"ד. די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו, ואין האיש מתקשה אלא לרצונו ואין דרך להתאוות בחוליו, ולהרגל דידה לא חיישינן דאין אשה תובעת בפה, ואף אם היתה תובעת אין בו כח להתאות ולהתקשות, אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יצרו מתגבר עליו ויפייסנה, ובחולי דידה אין קפידא כל כך, דאפשר לשמש עמה בחליה. וכה"ג תנן פ"ק דשבת: 'לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה', ודייק התם במרדכי דדווקא הוא אסור לאכול ממה שאכלה היא, אבל היא אינה אסורה ממה שאכל הוא. אלמא דאין הרגל עבירה תולה אלא בו, וכן העתיק אחד מהגדולים בשם גדול דאשה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק, וא"כ כ"ש בנ"ד דמשוש הדפק לאו דרך חיבה הוא כלל אלא דרך אומנות. אף על גב דבפ"ק דכתובות משמע איפכא: 'כאן באבילות דידיה – אסור, כאן באבילות דידה – שרי', ופרש"י משום דאבילות דידה אינה שומעת ומנחת לו אף אם יתגבר יצרו עליו, שפיר יש לחלק בין מניעה דאבילות ובין מניעה דתשש כח הגוף ואין להאריך".
לקט יושר
גם הלקט יושר (ב יו"ד כא, א), תלמידו של תרומת הדשן, מחמיר כשהאשה חולה:
"בחדושי מהר"ם קלוזנר כתב: ואם אשתו נדה חולה, אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. וכן אירע מעשה דבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק, ואוסר החכם, וכן דרש מורי יצ"ו. מלקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל [כתב בספרו]: וזכורני שפ"א היתה אשתו כמו אנושה שקורין בל"א אונמעכטיג, ואמר לי: אין לי רשות ליגע בה מחמת שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה אם יש לה חמימות או קרירות, ועשיתי כן".
המקילים למשש הדופק גם לאשתו החולה חולי שאין בו סכנה
כפתור ופרח
הכפתור ופרח פרק נח, 'קריבה לערוה', כותב שאם אין רופא אחר, או שאין בקי כמוהו, מותר לבעל למשש דופק אשתו, כיוון שנגיעה כזו אסורה רק מדרבנן, וכבר התירו שבות לחולה שאין בו סכנה:
"מזה הטעם התירו לרופא ישראל למשש בדופק אשה ואפילו היא נשואה וליכא משום יד ליד לא ינקה רע. או אשתו נדה והיא חולה חולי שאין בו סכנה ואין אצלה רופא בשר ודם אלא הוא או שיש זולתו אלא שהוא יותר בקי, מותר. דהא נגיעה מידו לידה לאו דאוריתא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביאה לידי גלוי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה וכדר' פדת. אבל עולא אומר (שבת יג, א) אפילו שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך. והר"מ הלכות איסורי ביאה פרק כא (ה"א) פסק ההיא דר' פדת. וכבר התירו שבות לחולה שאין בו סכנה כאמירה לגוי וכיוצא בו".
תשב"ץ
גם בשו"ת התשב"ץ ג, נח, ח, כותב שאיסורי דרבנן של עריות מותרים במקום חולי. אלא שאם אפשר על ידי אחר, אין הצדקה לעבור על איסור דרבנן. ובדבריו לא מחלק בין אם האיש חולה לבין אם האשה חולה, ומשמע שבכל אופן מותר כשאין אחר:
"בעת החולי, אם אסורה קריבה זה לזה והצעה, וכל הדברים האסורים משום הרחקה אם לא. הרשב"א זל"הה החמיר בזה בתשובה, ולא התיר אלא א"כ יש צורך פקוח נפש ואין אחר בעיר שיעשו דברים אלו על ידו, ולפי הנראה אפשר להקל באיסורין דרבנן להתרפאות בהם שלא במקום סכנה, כדמוכח בפ' כל שעה. וכל מה שאפשר להחמיר בזה הוא בדברים הנכנסים בגוף, שאין מתרפאין בהם אלא במקום סכנה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם, מ"מ אם אפשר על ידי אחרים לא נתיר איסורא דרבנן".
שלטי הגבורים בשם מהר"ם
בשלטי הגבורים על מרדכי שבת יג, ב, ב-ג, מביא את דעת הר"ם, הסובר שכשאין אחר שיסעד את החולה, יכול בן הזוג לסעוד אותו אף על ידי מגע אם צריך, בין אם האיש חולה ובין אם האשה חולה. אך לאחר מכן מביא את תרומת הדשן וה[מיוחסות ל]רמב"ן שהחמירו, והביא את הטור שהתיר כשהאיש חולה:
"כתב הר"ם, אותם שנזהרים מליגע בנשותיהם נדות כשהם חולות, שזהו חסידות של שטות. מפי הרב רבי טוביה מבראנה, עד כאן. והתרומות הדשן אסר, ע"ש. וגם יש בשו"ת מהרמב"ן, ע"ש. כתב אדוני אבי בתשובה, שאם הוא חולה ואשתו נדה, ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו, ידיו ורגליו, והצעת המטה בפניו, ולא יסתכל אפילו בעקבה, ולא בכל המקומות המכוסות בה".
הגהות שערי דורא
בהגהות שערי דורא נדה יח, יב, מביא את תשובת הרא"ש הנ"ל, וכותב על כך שנראה שהוא הדין אם האשה חולה מותר לבעלה לשמשה[9]. אך לאחר מכן מביא את תרוה"ד המחלק בין כשהאיש חולה לבין כשהאשה חולה:
"כתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו, שאם היה חולה ואשתו נדה, ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, רק שתיזהר ביותר הטוב שתוכל מדברים של חבה, עד כאן. ונראה אפילו אם היא חולה ואין לה מי שישמשנה זולתו, עכ"ל. אמנם בתשובת מהרא"י ז"ל (תרוה"ד סי' רנב) מחלק, וזו לשונו: אין להביא ראייה כלל מכשהוא חולה לכשהיא חולה, דכשהוא חולה ליכא למגזר דיצרו [אינו] תוקפו עליו כמו כשהיא חולה, עד כאן".
פסיקת ההלכה
בית יוסף
בית יוסף יו"ד קצה
"ואף על גב דכתב ביורה דעה דאשיר"י כתב בתשובה ואם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, נוכל לומר דרוצה לומר שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו, וכן שאר שימושים שהם בנגיעה על ידי דבר אחר. ואפילו אם תמצא לומר דרוצה לומר כגון להקימו ולהשכיבו ולתמכו, ומשום דלאו מילי דחיבה נינהו כהרחצת פניו והצעת המטה בפניו, אלא מילי דעבדות נינהו; מ"מ אין ללמוד היתר לנדון דידן, די"ל דוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני תשש כחו, אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנהו. ורבינו ירוחם כתב בשם הגאונים: מי שהוא חולה ואשתו נדה, לא תרחץ פניו ידיו ורגליו ולא תציע לו את המטה. ושאר המלאכות מותרות לעשות, עכ"ל. ומשמע דהני ב' מלאכות לא משתרי בשום גוונא כלל, אפילו אין לו מי שישמשנו. ומכל מקום מה שכתב 'ושאר המלאכות מותרות' איני יודע מה בא ללמד, דהא אפילו הוא בריא הוו שרו שאר מלאכות דאם להתיר מזיגת הכוס לא הוה ליה למימר 'שאר המלאכות' בלשון רבים".
יז וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה ואף על פי שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר נראה דלמאי דאסר לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע".
דרכי משה
דרכי משה הקצר יורה דעה סימן קצה
(ו) ובחולי דידה אין קפידא כל כך דאפשר לשמש עמה בחליה עכ"ל (תרומת הדשן) אמנם בשערי דורא בהגהה (סי' יח ד"ה כתב) כתב דיש מתירין אפילו היא חולה עכ"ל ואני מצאתי הגהה במרדכי פ"ק דשבת (שלטי הגיבורים סט: אות ה) שכתב וזה לשונו כתב הר"ם אותן שנזהרין מליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות שזהו חסידות של שטות מפי הר"ר טוביה מבראנה עד כאן לשון ההגהה שם
שולחן ערוך ורמ"א
ביו"ד קצה, טז, כותב השו"ע שאם האשה חולה, אסור לבעלה לגעת בה כדי לסעוד אותה. והרמ"א מציין שיש אומרים שאם אין מי שישמשנה – מותר בכל, ומעיד שכן נוהגים 'אם צריכה הרבה לכך':
"אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. [הגה] ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך".
בסעיף יז השו"ע כותב שאסור לבעל לבדוק דופק לאשתו. והרמ"א כותב שלמקילים בסעיף הקודם לשמשה אפילו כשאין סכנה בחוליה, קל וחומר שמותר למדוד לה דופק כשיש סכנה בחוליה (ומשמע קצת שהוא מבין שהשו"ע אוסר למדוד דופק גם במקום סכנה, כפי שנטה לומר בבית יוסף[10]):
"אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדפק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה, (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סימן קכ"ז)".
לגר"א השו"ע החמיר גם כשיש סכנה בחוליה
בביאור הגר"א שם ס"ק כ, מבאר בדעת השו"ע, שגם כשיש פיקו"נ, אסור לבעלה לעזור לה או למשש לה הדופק, כיוון שזה ב'יהרג ואל יעבור':
"אשה כו'. אם (בעלה) כו'. דאפי' בפיקוח נפש אסור, כמ"ש בפ"ב דפסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ כו' ובעצי אשירה ליכא אלא לאו בעלמא, אלמא אפילו לאו דג' עבירות אין מתרפאין בהן. ובסנהדרין ע"ה (א') בשלמא למ"ד כו' אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כה"ג אסור".
לערוך השולחן השו"ע מודה שמותר לטפל כשיש סכנה
בערוך השולחן קצה, כו, באר שאף שבב"י הסתפק אם מותר לנגוע באשתו הנדה לצורך הצלתה, בשו"ע פסק כרמב"ן ורדב"ז שהדבר מותר, כי מה שהחמירו ב'העלה ליבו טינא' זה משום שחטא כשהביא זאת על עצמו, ועוד, שידוע שכשבעבידתיה טריד מקילים במגע בעריות:
"ביאור דבריהם [של השו"ע והרמ"א] נראה לי, דרבותינו בעלי הש"ע תרווייהו סברי דבמקום סכנה מותר, ואף שרבינו הב"י בספרו הגדול מסתפק דאולי לדעת הרמב"ם דס"ל דכל מין קריבה בעריות אסור מן התורה, אין להתיר אפי' במקום סכנה, ע"ש, מ"מ כאן בש"ע פשיטא ליה כן, דכ"כ הרמב"ן והרדב"ז בתשובה. וטעמו של דבר, דאף ע"ג דבס"פ בן סורר ומורה אסרו חכמים בכל מין קורבה ואמרו: 'ימות ואל יעבור', ע"ש, זהו מפני שעבר עבירה והעלה טינא ע"ש, ועוד דכל שבמלאכתו עוסק לית לן בה, והרי הדבר פשוט להיתר ברופא מומחה שבודק בכל בית הסתרים אם צריך לכך [כרו"פ] משום דעוסק במלאכתו [וזהו כוונת הש"ך בסק"כ והסכימו לו כמה גדולים ולחנם השיג עליו הב"ש באה"ע סי' כ' סק"א ע"ש ודו"ק]".
המחמירים במישוש הדופק כשאין סכנה
לבוש
ביו"ד קצה, טז, כותב הלבוש שכאשר האשה חולה, למ"ד שנגיעה בערוה דאורייתא (רמב"ם), אסור בשום אופן לנגוע בה[11], ולמ"ד שהוא דרבנן, כשאין ברירה מותר. וכך נוהגים:
"אבל אם היא חולה והיא נדה, לפי מה שכתבתי סעיף ב' דנגיעה דאורייתא, הכא אפילו אין לו מי שישמשנה אסור בעלה ליגע בה כדי לשמש לה, כגון להקימה ולהשכיבה לסומכה, שמא יפייסנה ויבא עליה. ויש אומרים דקיימא לן נגיעה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, לפיכך אמרו שאם אין לה מי שישמשנה זולתו, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך".
בסעיף יז מביא את מחלוקת השו"ע והרמ"א (ולשיטתו, מבין שיש ביניהם מחלוקת לגבי חולה שיש בו סכנה), וכותב שהמנהג להקל במקום סכנה (או אף צורך גדול):
"ואם בעלה רופא, אסור למשש לה הדופק. ולפי ה'יש אומרים' דבסמוך, שמתירין לו שישמש לה אם אין לה מי שישמשנה – וכן אנו נוהגין אם צריכה הרבה לכך – הכא נמי אם אין רופא אחר מותר לו למשש לה הדופק כשרואין שיש סכנה בחוליה. וכי תימא אם רואין שיש סכנה בחוליה אפילו למאן דאמר נגיעה דאורייתא יהא מותר משום פיקוח נפש, לאו קושיא היא דהא איסור נדה היא כאיסור אחת מן העריות ובגילוי עריות הא אמרינן יהרג ואל יעבור, אבל נוהגין להקל במקום שיש סכנה".
ש"ך
דעת הש"ך יו"ד קצה, כ, שעל אף שלב"י ברמב"ם אסור לבעל למשש הדופק של אשתו אף במקום פיקוח נפש, הוא חולק עליו וסובר שהרמב"ם אינו אוסר בזה מהתורה, וממילא במקום סכנה הדבר מותר. אך בחולה שאין בה סכנה לא היקל, וכדברי תשובת הרמב"ן הנ"ל:
כ אסור למשש כו' – ומיהו אם החולה מסוכן, ואין שם רופאים, משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי, מפני פיקוח נפש. אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה – הכא אף על פי שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע, וצ"ע. עכ"ל ב"י. וכ"כ העט"ז. ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא. וכן המנהג פשוט, שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה, אפילו אשת איש או עובדת כוכבים, אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים. וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה. אלא הדבר פשוט כמ"ש. וזה נראה דעת הרב, דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם, וכמו שכתבתי שם בס"ק י', וכאן התיר מישוש הדפק. מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה, וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב".
צמח צדק
הצמח צדק פסקי דינים יו"ד קצה טז-יז, דן בדברי הרמ"א הנ"ל, וכותב שמשמע ממנו שלגבי דופק התירו דוקא כשיש סכנה, ואילו לגבי סיעוד התירו גם כשאין סכנה. ולמעשה דעת הצ"צ עצמו שרק אם התועלת שבבדיקת הדופק ברורה וקרובה – מותר להתיר לבעלה לבדוק לה דופק כשאין מישהו אחר ואין סכנה בחוליה, אך אם יש ספקות רבים באשר לתועלת, אין להתיר אלא כשיש סכנה:
" ואם היא חולה, אסור לו ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה. והטעם, לפי שכשהוא חולה אין יצרו מתגבר עליו מחמת תשש כוחו. אבל להיפך אפשר שיפייסנה ותתרצה, אע"פ שהיא חולה. ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה מותר. וכן נהגו אם צריכה הרבה לכך.
אם הוא רופא, יש אומרים שאסור למשמש לה הדופק, וליש אומרים שנתבאר לעיל שמותר לשמשה אם אין לה מי שישמשנה, כל שכן שמותר לו למשמש לה הדופק אם אין רופא אחר או שהוא בקי ביותר ויש שם סכנה בחליה. וכן נוהגין להתיר במקום סכנת נפשות כל מיני משמושים שעושים הרופאים מדרכי הרפואה. בין באשתו נדה בין בשאר עריות. וכן אם צריכה להקיז דם ובעלה אומן בזה, ויש סכנה בחליה, אע"פ שיש רופא אחר אלא שאינו בקי כמוהו. אם אין לחוש שיזיק לה האחר – טוב לחוש שיקיז לה האחר, אכן, אם יש לחוש שמא יזיק האחר – מקיז לה בעלה (כנסת הגדולה). ומה שכתב רמ"א כאן במשמוש הדופק, דוקא ביש סכנה ואין רופא אחר. ובשימוש להקימה ולהשכיבה כתב סתם דמותר אם אין לה מי שישמשנה. משמע אף באין סכנה. על כל פנים, הדבר צריך עיון. אם יש בו דוקא צורך והכרח אשר אי אפשר בלעדו השימוש להקימה או להשכיבה, וכן במשמוש הדופק צריך עיון אם אין צורך בו לרפואה, ואע"פ דעדיין יש בו צורך, על כל פנים אף באין סכנה כדי למהר רפואתה, על ידי זה שיבחין בדופק מה חליה, ויתן לה רפואות, נראה לי כיון דיש כמה ספיקות בדבר, אולי לא יבחין בחוליה, ואם יבחין, אולי לאידע רפואתה והתועלת שיגיע לה מזה רחוק הוא. על כן אין להתיר אלא במקום סכנה".
מקור חיים
המקור חיים (הנ"ל) קצה, סא, כותב שראה שכאשר צריך לבדוק דופק לאשה, מותר לבעלה למדוד לה בתנאי שאין רופא אחר כמוהו שיכול לבדוק, וגם יש סכנה בחוליה. והוסיף, שראה שמורים בפועל להניח בגד שיפסיק בינו לבינה, וכך לבדוק הדופק:
"אם בעלה רופא – כן כתב בתרומת הדשן הנ"ל בשם גאון אחד, ובתשובה לרמב"ן. ורמ"א מתיר בשלושה תנאים דוקא: (1) אם אין רופא אחר. (2) ואם יש רופא אחר ואין מומחה כל כך – כמי שאינו דמי. וכן אם בעלה מקיז דם, אם אין אחר דיכול להקיז דם כמותו בקל ובטוב כמו בעלה – מותר להקיז לה. (3) ותנאי שלישי וצריכה חליו, היינו שחשקה נפשה לרפאות אותה, ויש סכנה בחליה, דאיכא סכנות נפשות. ואפשר להתיר מפני פקוח נפש. וראיתי מורים שהורו בנדון זה להניח בגד דק על הדפק, ואז מותר לבעלה הרופא למשש הדפק על אותו הבגד המפסיק".
מנהג הפסק הבגד הובא בשמו של המקור חיים גם בפתחי תשובה קצה, יז.
המקילים למשש הדופק גם כשאין סכנה, אם אין רופא אחר
רדב"ז
הרדב"ז ד, ב, אלף עו, מחלק בין כשהוא חולה לכשהיא חולה: כשהוא חולה, אם אין אחר שניתן להביאו שיטפל בבעל בחינם, מותר לאשה לסעדו. אך אם היא חולה, עליהם לשכור אשה שתטפל בה. ואם אין כלל מי שמוכנה לטפל, גם בשכר – רשאי לטפל באשתו אפילו אם אין סכנה בחוליה (ומה שאמרו 'ימות ואל תספר עימו', זה משום שהחולי בא מחמת העבירה, שהתאווה לה). וכן אם הוא רופא, אם אין רופאים אחרים שיטפלו בה – רשאי לטפל בה ולמדוד לה דופק:
"שאלה: ראובן ואשתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם, וחלתה והיא נדה, אם יוכל בעלה ליגע בה כגון להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה, ואם הוא רופא אם יוכל למשש לה הדפק, ואם הוא אומן אם יכול להקיז לה דם, ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה?
תשובה: לכאורה היה נראה דדבר זה אסור, ואפי' ליגע בה באצבע קטנה. וכן השיב מהר"ר ישראל בתשובה בספר תרומת הדשן, וחלק ז"ל בין חלה הוא לחלתה היא, דאם חלה הוא – מותר, לפי שתשש כחו ואינו בא לידי עבירה. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה, וז"ל: דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה – מותרת לשמשו, ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, ע"כ. אבל חלתה היא אסור לשמשה שמא יצרו יתגבר עליו ויבא לידי עבירה, והיא לא תמנענו שהרי תשש כחה. והשתא ניחא הא דמשמע איפכא בפ"ק דכתובות: כאן באבלות דידיה ואסור, כאן באבלות דידה ושרי. כיון שהיא בכחה לא תשמע אליו. וכן כתב בשם אחד מן הגדולים דאשה חולה ובעלה רופא, שאסור למשש לה את הדפק. ולפי עניות דעתי אין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא, דמחייבין ליה לשכור לה אשה שישמשנה, ואם חלה הוא לא מחייבין לה לשכור מי שישמשנו, ודייקינן לה דקאמר דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו לו אין מי שישמשנו אבל לאחרים יש. ודכותה אסר מהר"ר ישראל, וז"ל: השאלה ששאלו מלפניו ז"ל: אשה שהיא חולה ורצה בעלה ליגע בה וכו', משמע שמרצון רצה ליגע בה, אבל בנ"ד שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה, וכי יניחנה שתמות? אין זה דרכי נועם. ואם תאמר: הרי ערוה וכל אביזרהא אמרינן 'ימות ואל יעבור' מההיא עובדא דההוא דהעלה לבו טינא! לא קשיא כלל, דהתם בא החולי מחמת העבירה, ולפיכך ימות ואל ידבר עמה מאחורי הגדר. אבל הכא לא בא החולי מחמת העבירה, ואפי' חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שאי אפשר אלא בו, שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור. וחששא רחוקה היא שיבא עליה מכמה טעמי: חדא, כיון שהגיע חוליה עד שצריך אחר להשכיבה ולהקימה, אין אדם מתאוה לה, כי אין אדם מתאוה אל המתה. ותו, כיון שהיא חולה ויש לה חולשה, לא תניחנו, ולא חיישינן שמא יבא עליה באונס. ותו, דאפי' הנכרים מרחיקין את הנדה, כ"ש ישראל הקדושים וכ"ש מיתה וחולה. ותו דאין זה דרכי נועם, שאפי' שאין לה סכנה עכשיו אפשרי, קרוב הוא שע"י שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש בו סכנה. אבל מודינא שלא ירחוץ פניה ידיה ורגליה, שהם דברים של חיבה ביותר, ואם היא מסוכנת אצל הרחיצה אפשר לו להשליך מים על פניה ידיה ורגליה, ואם אי אפשר אלא ברחיצה ממש – מותר, שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, ולא דמיא להך עובדא, כדכתיבנא לעיל. ואם לאו דמסתפינא, אמינא דיותר קל הוא רחיצת פניה וכו' מרחיצת פניו, כיון שכך דרכה בזמן שהיא טהורה – חיישינן שמא יתגבר יצרו עליו. אבל הוא אין דרכו לרחוץ פניה וכו', ולפיכך לא יתגבר יצרו עליו. וכ"ש שאם היה בעלה רופא, ואין שם אלא הוא – שמותר למשש לה הדפק, ואומן להקיז לה דם נמי מותר, דבאומנותיה טריד.
שוב מצאתי ששאלו להרשב"א ז"ל באשה חולה ואין בה סכנה, ובעלה רופא, ויש שם רופאים אחרים. והשיב ז"ל: דבר זה אסור, ונתן בה שני טעמים: חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לנכרי, אבל שבות אחר לא, אפילו שאיסור קורבה הוי דרבנן. ותו כיון שיש שם אחר, אפשר באחר. ולדעתי עיקר איסורו הוא מטעמא בתרא, דאי מקמא, כיון שאין שם אחר, דילמא תמות והוא לא יכיר מה היא צריכה. וכ"ש בנדון דידן, כיון שצריך אחר להקימה ולהשכיבה, שיכול למשש לה הדפק הואיל ואין שם אחר. ומודה הרב ז"ל בכיוצא בזו. והנראה לעניות דעתי כתבתי. שוב ראיתי שכתב בעל ספר כפתור ופרח כן, וז"ל: מותר למשש הדפק לאשתו נדה אפי' בחולי שאין בו סכנה, אפי' שיש שם רופא אחר אלא שאינו בקי בזה, מטעמא דאמרינן 'בעבידתיה טריד', כדאמרינן גבי מרביע מין במינו שמותר להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד וליכא פריצותא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביא לידי ערוה, שנאמר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'. גם הטעם הראשון שכתב הרשב"א ז"ל רוב פוסקים חלוקים עליו, הריא"ף והרמב"ם ז"ל מכללם, שכתבו שכל חולה שאין בו סכנה מותר ע"י מלאכה שאינה גמורה אפי' ע"י ישראל. והרא"ש ז"ל נסתפק והרמב"ן ז"ל התיר ע"י שנוי. ואיסור קריבה ודאי מדרבנן היא, דאי מן התורה אפי' בשאר עריות נמי. ואם אי אתה אומר כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שאסור ליגע בבתו או באחותו ואין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורין דרבנן, שהרי בישולי עכו"ם מותר לחולה שאין בו סכנה. כללא דמלתא, דבנדון דידן כ"ע מודו דמותר, וכן אם יש בה חולי של סכנה. אבל אם אין בה חולי של סכנה אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה – ראוי לסמוך על הרשב"א שהחמיר. אבל אם אין שם בקיאים כמו בעלה – מותר".
והביאו הלחם ושמלה, לחם ל.
קיצור שולחן ערוך
וכ"פ הלחם ושמלה בקיצור שולחן ערוך קנג, יד, שאם אין מישהו אחר שיכול לבדוק אותה, או שאין מומחה כמוהו – רשאי למשש לה הדופק (וכ"ש שרשאי לסעוד אותה כשאין אחר):
"ואם האשה חולה אסור לבעלה לשמשה אפילו בלא נגיעה, אלא אם כן בשעת דחק גדול שאי אפשר למצוא שישמשנה. ואם הבעל הוא רופא ואין שם רופא אחר מומחה כמוהו – מותר לו למשש לה את הדפק, כיון שאינו עושה דרך תאוה וחבה".
המסתפקים בדבר
ערוך השולחן
הערוך השולחן יו"ד קצה, כז, כותב שלגבי מישוש הדופק גם הב"י מודה שבמקום סכנה מותר, אך שלא במקום סכנה אסר. ולגבי דעת הרמ"א, ברור לערוה"ש שלגבי סיעוד היקל גם שלא במקום סכנה (כשאי אפשר למצוא מישהי אחרת וכו'), ולגבי מישוש הדופק נוטה לומר שהרמ"א היקל גם שלא במקום סכנה, כפי שהיקל בסיעוד שלא במקום סכנה, אבל בהמשך הביא את הש"ך שמפקפק בזה לגבי בעל ואשתו, ולא ברורה הכרעתו הסופית של ערוה"ש בעניין זה:
"וכל דינים אלו מיירי שלא במקום סכנה, ולכן כשהיא חולה אסר רבינו הב"י, ורבינו הרמ"א התיר מפני שאין זה בגדר גילוי עריות, כיון שעושה דרך שימוש ולא לתאוה. וזהו שכתב: "וכן נוהגין אם צריכה וכו'", ולא כתב "מקום סכנה". ובמישוש הדפק שאסר רבינו הב"י, מיירי ג"כ שלא במקום סכנה, וזהו שכתב רבינו הרמ"א דמותר כשאין אחר ויש סכנה וכו', כלומר דבזה גם רבינו הב"י מודה, שהרי מקורו מהב"י ע"ש, אבל לרבינו הרמ"א אפשר דמותר גם באין סכנה, כמו שהתיר מקודם, אך שכתב דכ"ש במקום סכנה, דלכ"ע שרי, [כנלע"ד]. ויש שכתבו שיניח דבר דק על מקום הדופק [וזהו שכתב הש"ך שם דהמנהג פשוט למשש הדופקים של אשת איש וכו' ע"ש מפני שבמלאכתו עוסק], ומ"מ באין סכנה אסור לבעל למשש הדפק של אשתו נדה [ש"ך שם], דאף דבכולם נהגו למשש, כיון שאינו מתכוין לשום קירוב מ"מ באשתו ממילא דהוי קירוב [הג' רב"פ], [וכ"מ מהח"ד סקי"ג דגם הב"י מיירי שלא במקום סכנה ע"ש]".
אחרוני זמננו
בטהרת הבית יב, מו, מחמיר שלא ייגע באשתו כלל כשהיא חולה, אלא ישכור מישהו שתטפל בה, ובמקום סכנה מותר לו לנגוע בה באין אפשרות אחרת:
"אם האשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה לנגוע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, ואפילו אם אין לה מי שישמשנה, שהואיל והוא בריא, יש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויפייסנה ויבא עליה. אלא ישכור לה אחות לשמשה ולטפל בה כראוי. ובמקום שיש חשש סכנה אם לא ישמשנה בעצמו, יש להקל".
דרכי טהרה ה, יב, כותב שכל עוד אפשר לשכור אשה שתסייע לאשתו החולה – חובה לעשות כן. אם אין אפשרות לשכור, והיא זקוקה מאד לסעד – כאשר זהו חולי שיש בו סכנה, או חשש שיגיע לידי סכנה, הפוסקים כרמ"א מקילים, וגם הפוסקים כשו"ע מקילים בשעת הדחק גדולה. אך לא ירחץ את אשתו, ואם תסתכן אם לא תתרחץ – יתיז עליה מים. ואם אי אפשר – ירחצנה ממש. אם בעלה רופא, ואין רופאים אחרים ויש סכנה בחוליה – רשאי לרפאה על ידי הפסק בגד, וכן רשאי לבדוק לה דופק בידה על ידי הפסק בגד:
"אם האשה חולה, האיסור הוא הרבה יותר חמור, כיון שהבעל בריא, ואם יגע באשתו, יש לחשוש שיתגבר יצרו עליו ויבוא לדבר עבירה, מה שאין לחוש באשה בריאה ובעל חולה. לכן, אף אם אין מי שיעזור לה, אסור לבעל ליגע בה כדי לעזור לה, כגון להקימה, להשכיבה ולסומכה, ואף על ידי הפסק בגד אסור. ומצוה וחובה לעזור לה בכל מה שצריכה ואינו כרוך בנגיעה, כהבאת אוכל ומשקה וכל כיוצא בזה, וימנע ככל האפשר מכל דבר הכרוך בחיבה וכדו' שאינו הכרחי לחולה, גם אם אינו כרוך בנגיעה. ואם האשה צריכה מאד את עזרתו הכרוכה בנגיעה, ואין מי שיעזור לה אפילו בשכר, הפוסקים כרמ"א מתירים, ואף הפוסקים כשו"ע, בשעת דחק גדולה מסתמכים על דעת הרמ"א ומתירים.
ואף שעל הנגיעה בנדה "יהרג ואל יעבור", כל זה הוא דוקא במתכוון ליהנות בנגיעתו, אבל אם אינו מתכוון ליהנות, ממילא האיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום מחלה הקלו. והקלו בחולה שיש בו סכנה, או בחולה שעלולה לבוא לכדי סכנה. ובכל מקרה אל ירחץ פניה, ידיה ורגליה, שהם דברים של חיבה. ואם מחלתה של האשה מחייבת רחיצתם, ואם לא ירחצנה – תסתכן, ישליך עליה מים מרחוק, ואם גם בכל אי אפשר – ירחצנה ממש.
אסור לבעל רופא לטפל באשתו נדה בדבר הכרוך בנגיעה וכדו', אך אם אין רופאים אחרים, ויש סכנה בחוליה, מותר לו לרפאה. וימנע ככל שיוכל מלנגוע בה ישירות, אלא יגע בה על ידי הפסק בגד, אם אין חשש סכנה בכך. ואף שיש מפקפקים בהיתר זה, אם אין בנגיעות אלו משום חיבה ותאוה – מותר. וכן מותר לו לבדוק את הדופק שבידה, על פי הסייגים דלעיל, וישתדל לבודקה ככל שיוכל על ידי הפסק בגד וכדומה".
הרב קנוהל, איש ואשה ח"ב פרק ז, עמ' 169, כותב שכאשר האשה חולה הדין חמור יותר, אך בפועל מתיר את אותם הדברים ביחס לשני בני הזוג, וגם אם האשה חולה ואין אפשרות אחרת – בשעת הדחק מותר שבעלה יסעד אותה, ועדיף שהמגע יהיה על ידי חציצה (אך הוא לא נכנס לשאלה אם צריך לשכור לה מישהי שתטפל בה):
"אם אחד מהם חולה, והוא זקוק לסיוע הכרוך בקירבה יתירה ובנגיעה, ואין מי שיטפל בו, נוהגים להקל לעשות עבורו את הטיפול ההכרחי גם על ידי בן הזוג. כשהאיש חולה הדין יותר קל, אך בשעת הדחק התירו גם לאיש לטפל באשתו החולה, גם אם יצטרך לגעת בה, אם אין פתרון אחר. יש להשתדל ככל האפשר לתמוך בחולה באמצעות בגד, ורצוי בגד עבה שיחצוץ ביניהם, כגון שמיכה וכדומה, כדי שלא יחושו את מגע הגוף של הזולת. מכל מקום, במצב בו אחד מבני הזוג חולה, כדאי להתייעץ עם רב כיצד לנהוג למעשה. אין הכוונה בנאמר לעיל למסז'ים ודומיהם, אלא לסיוע ההכרחי בתיפקוד הבסיסי. אם הם זקוקים למסז' וכדומה, הם יחפשו אדם אחר שיעשה זאת. מובן שרצוי מאד שיהיה בן מינו של המטופל".
האורות הטהרה ט, לא, מביא תחילה את דין השו"ע שאסור לבעל לסייע לאשתו בנידתה. אחר כך כותב שיש אומרים שאם אין מישהו אחר – נוהגים להקל. אמנם בהמשך כותב שלרוה"פ צריכה לשכור מישהי בשכר שתעזור לה בדברים הדורשים נגיעה, אך יש מי שמיקל שאינה צריכה לשכור. אם אין אפשרות שאשה תעזור, אין עדיפות שיעזור לה גבר זר ולא בעלה:
"אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל. וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך. יש מהדברים המותרים האמורים לעיל בבעל חולה, שאסורים כאן. משותקת בפלג גוף, הצריכה עזרה לדברים שזקוקים לשתי הידים כאחת, מותר על ידי חציצה של דבר אחר. כשהיא חולה ואין אשה שתשמשנה אלא איש בלבד, אין אפשרות זו חשובה כאילו יש בנמצא מי שישמשנה, משום שבושה היא שאיש אחר יגע בה או יראנה שלא בצניעות. אחרים בשכר: אם אין מישהי אחרת שתוכל לשמשה במקומו – לרוב הפוסקים צריך אפילו לשכור מישהי אחרת, אך יש אומרים כשאין מי שישמשנה והיא צריכה הרבה לכך, המנהג להקל. החיוב לשכור אחרים הוא דווקא לענין נגיעה ממש בגופה, אולם כשצריך להושיט לה וכיו"ב – מותר לו לתת בעצמו".
בסעיף לב, מביא את מחלוקת השו"ע והרמ"א אם מותר למשש לה את הדופק כשיש סכנה בחוליה או לא:
"אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדופק. כתב הרמ"א: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחלייה".
מעין טהרה (לרב דוד טהרני) ד, פז-צג, כותב שאם האשה חולה, אסור לבעלה לטפל בה, אלא ישכרו אחות שתטפל בה. אם היא חולה בחולי שיש בו סכנה, וצריכה לקבל זריקה וכדו', ורק בעלה יכול לתת לה – רשאי להזריק לה תוך עטיית כפפות. אם היא שוכבת במיטה בבי"ח, בעלה רשאי לכוונן את גובה המיטה. אם היא חולה מסוכנת ובהוראת רופא צריכה משיחה בשמן ורק בעלה יכול למושחה – רשאי למושחה עם כפפות:
"אם האשה חולה והיא נדה, אסור לבעל לטפל בה, כגון להשכיבה, לסומכה, וכדומה, אפילו אין מי שתטפל בה, אלא ישכור עבורה אחות שתטפל בה כראוי, שהואיל והוא בריא, יש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויפייסנה ויבוא עליה.
אם היא חולה שיש בה סכנה וצריכה לקבל זריקה, ואין מי שיזריק לה זולת בעלה, יעטוף ידיו בכפפות ויזריק לה, כמו כן אם צריך לקחת ממנה בדיקת דם, מותר על ידי הפסק בגד או שיעטוף ידו בכפפות. וכן כל טיפול רפואי הנדרש מותר לבעלה לעשותו כשלובש כפפות על ידיו.
אשה בימי נדותה השוכבת בבית החולים והיא נדה, מותר לבעלה להגביה או להנמיך את המטה שהיא שוכבת עליה, בין שההגבהה נעשית על ידי חשמל ובין שנעשית בצורה ידנית, וטוב שיכרוך מפה או מטפחת על ידיו להיכר.
צב. אשה בימי נדותה החולה בחולי שיש בו סכנה, והרופא אמר שצריך לסוך אותה במשחה, ואין מי שיעשה זאת זולת בעלה, מותר לבעלה לסוכה על ידי כפפות.
צג. אם היא חולה בחולי שיש בו סכנה, וזקוקה לערוי דם מבעלה, גם באופן שעובר הדם מגופו לגופה – מותר".
משמרת הטהרה ח, קלב, כותב שכשהאשה חולה ואפשר לשכור מישהי שתסעד אותה – יש לעשות כן. ואם אין אפשרות – מותר לבעלה לסעוד אותה, ובדברים המצריכים נגיעה יעשה על ידי הפסק בגד. ואם מדובר בפיקוח נפש ואי אפשר ע"י הפסק בגד – מותר גם ללא זאת:
"אשה חולה כשאין בה סכנה והיא נדה, וצריכה הרבה לשימוש הבעל, אם יכולים לשכור משרתת או אדם אחר שישמשנה – יש לעשות כן. ואם אי אפשר, ואין מי שישמשנה – מותר לבעלה לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולהזיזה, וכן בהושטה והגשת מאכליה והתרת מנעל וסנדל וליטול ידיה ולהגביה מיטתה ולהנמיכה. ומכל מקום, בתשמישים שעל ידי נגיעה יזהר שלא ליגע בה כי אם על ידי הפסק בגד [כגון כפפות], ואם היתה חולה שיש בה סכנה – מותר בכל אלו לגמרי".
בסעיף קלג מביא את מחלוקת השו"ע והרמ"א, ולמעשה נוקט כרמ"א שאם יש חשש פיקו"נ מותר כשאין רופא אחר, או שסומכת על בעלה יותר מרופאים אחרים. וכשאין סכנה אסור למשש הדופק, אך מותר לסעוד אותה כנ"ל:
"היה בעלה רופא, דעת המחבר שאסור למשש לה הדופק, ואפילו היתה חולה שיש בה סכנה, שיש בזה משום 'לא תקרבו', והוא בכלל אביזרייהו דגילוי עריות, ודעת הרמ"א דכיון שאינו עושה דרך תאוה וחיבה, אינו עובר ב'לא תקרבו' דבעבידתיה טריד, ולכן אם צריכה לכך הרבה, ואין רופא אחר שיעשה כן זולתו, או שאשתו סומכת רק עליו – מותר לו למשש לה הדופק, כיון שיש בה סכנה, אבל אם אין בה סכנה, לא ימשש לה הבעל הדופק אלא רופא אחר. וכל זה במישוש דופק, אבל לתומכה ולהשכיבה ולסעדה ושאר שמושיה – מותר אף באין בה סכנה, כדלעיל דין קל"ב".
טהרה כהלכה יד, קכא-קכה כותב שכאשר האשה חולה, אסור לבעלה לעזור לה, והם צריכים לשכור מישהי שתסייע לה, גם תמורת תשלום גבוה. אם לא מוצאים מישהי כזו, בעלה יכול לעזור לה בכל דבר שעשוי להקל על מחלתה, ויש אומרים שזה מותר רק כשמדובר בחולי שיש בו סכנה, אך כאשר נפלה וצריך לעזור לה – יחוש לעזרתה ככל הנדרש ללא חשבונות, אלא שאם אפשר יעזור לה ללא מגע ישיר. ולגבי רחיצתה, רק כשיש במניעת הרחיצה סכנה, ואין ברירה אחרת – יכול להתיז עליה מים כדי שתתרחץ. אם יש מישהי אחרת שתסעד אותה – אסור לו לסעוד אותה גם אם דורשת זאת בתוקף, אלא אם מתרשם שעלולה להגיע ברוגזה לידי סכנה (וצריך שאלת חכם אם זה המצב). נפצעה וכדו' – בעלה יכול להגיש לה עזרה ראשונה ככל הדרוש:
במקרה שהאשה חולה ח"ו, ואילו הבעל בריא, והיא זקוקה לאותם השירותים האסורים על פי הדין – אסור שבעלה יעשה לה אותם. אלא חייבים לשכור מי שתשרת אותה, אפילו תמורת תשלום גבוה. אבל אם קורה שאי אפשר להשיג זאת אפילו תמורת [הרבה] כסף, הרי שאם היא זקוקה מאד לכך, מותר לשרתה בכל דבר שעשוי להקל עליה במחלתה, הן אם זה לרפואתה והן בכדי למנוע הכבדת החולי. ויש שכתבו שרק אם יש סכנה בחוליה הדבר מותר. אלא שמובן שכאשר נוצר פתאום מצב שזקוקה לעזרתו, כגון שנפלה ויש צורך להרימה – אין מקום לחשבונות להערכת מצב הדברים, אלא כל עוד אין מישהו אחר במקום שיכול לעשות זאת, על הבעל לחוש מיד לעזרתה ככל הנדרש. וכאשר יש צורך להוליכה למקום שצריכה לכך ביותר, יכול להוליכה בכסא גלגלים.
גם באופן שנתבאר שמותר לשרתה, מכל מקום יזהר שלא לגעת בה ישירות, אלא רק על ידי דבר אחר. ובכל אופן אסור ברחיצתה, ואפילו להתיז עליה מים אסור, מלבד אם היא חולה שיש במניעת הרחיצה ממנה משום סכנה, שאז גם זה מותר.
כשיש מי שישרתנה, הרי גם אם היא עומדת על כך שדווקא בעלה יעשה זאת ולא אחר – אף על פי כן אסור. מלבד למצב שרואה שהעובדה שאינו נשמע לה גורם לה להתרגזות כזו, שעלולה להכביד חולייה. אלא שמן הראוי להתייעץ עם רב מורה הוראה, האם אכן זו היא הגדרת המצב.
נפצעה ואין במקום מי שיעצור הדם ויחבוש הפצע – נראה שפשוט שבעלה יכול לעשות כל הנדרש להגשת העזרה הראשונה, כגון חיטוי הפצע ועצירת הדם וכיוצא בזה. ובפרט שיש להביא בחשבון, שלפעמים עלול העיכוב בהגשת העזרה הראשונה לגרום לסיבוכים שיביאו לידי סכנה.
בסעיפים קכו-קכח, כותב הטהרה כהלכה שאם בעלה רופא, ואין להשיג רופא אחר כמוהו – מותר לו לטפל בה תוך השתדלות שלא יהיה מגע ישיר, ובתנאי שיודע שרפואתו תועיל לה. אך אם הוא רק בודק ומנסה, מותר לו לטפל בה רק אם יש חשש סכנה בחוליה. לקחת ממנה דם מותר לו רק אם יש חשש שרופא אחר עלול להזיק לה אם ינסה לקחת ממנה דם, ויש חשש במחלתה:
"אם בעלה רופא ואין להשיג רופא אחר הבקי כמוהו, אם סבור שטיפולו עשוי להועיל – מותר לטפל בה לרפואתה, גם בדברים הדורשים מגע, וזאת אף שאין סכנה במחלתה. אלא שכאמור לעיל, אם ניתן לבצע טיפולים אלו מבלי שיגע בה ישירות, אלא על ידי הפסק מפה וכיוצא בזה, בוודאי שעליו לנהוג כן.
כשאין ודאות שיעזור לרפואתה על ידי פעולה זו, כגון שרק מנסה לאבחן את מחלתה, וספק האם אכן יאבחן וידע לרפאה, וכדומה – הרי שרק כאשר יש סכנה בחליה מותר.
לקחת ממנה דם – אם אין חשש שרופא אחר עלול לגרום לה נזק בפעולה זו, עליה ללכת לאותו רופא אף שאינו בקי כמו בעלה הרופא. אבל כשקיים אכן חשש לנזק, מותר שבעלה יעשה זאת, כל שיש סכנה בחולייה".
[1] ואף שאמר דבריו ב'אם תמצי לומר', למעשה האחרונים כתבו כדבר פשוט, שכשאין מי שיעזור לו זולתה – מותרת להקימו ולהשכיבו וכו'.
[2] מכך שכתב: "ושמא יש לומר דשאר תשמישים דקא שרו לה אם אין לו מי שישמשנו, היינו להושיט מידה לידו כל דבר, וכן נראה שהיה מפרש מה"ר איסרלן, שכתב בתרומת הדשן על אשה חולה שאסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה, ואף על גב דכתב ביורה דעה דאשיר"י כתב בתשובה ואם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, נוכל לומר דרוצה לומר שימוש בלא נגיעה, כגון להושיט לו דבר מידה לידו, וכן שאר שימושים שהם בנגיעה על ידי דבר אחר. ואפילו אם תמצא לומר דרוצה לומר…". משמע שהב"י נוטה דווקא לפירוש הראשון שהציע תרוה"ד, שההיתר הוא דווקא הושטה וכדומה, ולא נגיעה בו לצורך הקמתו או השכבתו.
[3] וכתב ה'שואל ונשאל' (המובא בסמוך), שהשו"ע הסתפק בדבר כהסתפקות תרומת הדשן בדעת הרא"ש, ולכן ציטט את הרא"ש מבלי לתת לו פרשנות.
[4] כך כותב הרב פעלים בשם הרדב"ז, אמנם לפנינו ברדב"ז כתוב ההיפך, שכשהוא חולה לא צריך לשכור בשכר. וצ"ע.
[5] אמנם לגבי מקרה שיש בושה או קושי להשיג אדם אחר שיסעד, יש שהדגישו בדבריהם שגם אם זה כרוך בקושי או בושה צריך לתור אחר אדם כזה, ויש שכתבו שגם אם אפשר לסעדו בדוחק גדול על ידי אחרים (כגון בניו הקטנים) – כך יש לעשות, ויש שרק כתבו באופן כללי, שאם אפשר להשיג מישהו אחר, יעשו על ידי אדם אחר, ואם לא – היא תסעדנו.
[6] לא ברור למה ליצוק עליו מים וליטול ידיו קל מרחיצתו. הרי עיקר מה שאסרו הוא רחיצת פני"ו.
[7] יצוין שביחס למציאות שהאשה חולה יש אי בהירות בפוסקים. שכן הרשב"א (בתשובות הרמב"ן) נשאל על מישוש הדופק, והחמיר, ותרומת הדשן למד מכך ק"ו לשאר דברי סיעוד, כי מישוש דופק הוא דרך אומנות, ובכל זאת נאסר בחולה שאין בה סכנה, ק"ו סיעוד. לעומת זאת, אחרים דווקא ראו בסיעוד מציאות קלה יותר ממישוש דופק, כמו למשל הלבוש המובא בהמשך, ועוד אחרונים, כפי הנראה משום שמישוש דופק כלל נגיעה בחזה של האשה, שזה דבר שעלול למכשול יותר מהקמה או השכבה (וכעין זה כתבו חלק מהפוסקים שבארו למה הרשב"א ראה בזה חשש בתחילת דבריו לאיסור תורה, ושללו את ההסבר שכל נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה. אמנם דברי הפוסקים הללו מובאים בסיכום הכללי על נגיעה בעריות). לכן לא ניתן היה לעשות חלוקה ברורה בין אלו שמחמירים במישוש הדופק ובסיעוד בחולה שאין בה סכנה, לבין אלו שמקילים בשניהם.
[8] בפשטות מדובר במצב שניתן לקבל את האומדנא לפני הצורך במגע, אך אם ארע מקרה פתאומי של סכנה והיא זקוקה למגעו – נראה שהרשב"א יודה שלא צריך אומדנא אם הבעל סבור שנשקפת סכנה, וכמו שנוהגים ביחס לחילול שבת במקום חשש פיקוח נפש, וכיוצא בזה.
[9] אמנם הוא מסיים במילים 'עד כאן לשונו', ולא מובן כל כך לשונו של מי.
[10] אמנם יש אפשרות לבאר שהוא משלים את דברי השו"ע באמצעות הבית יוסף שאליו מפנים הסוגריים שאחרי דברי הרמ"א, וכדרכו לפעמים. ואזי לפי זה גם השו"ע סומך במקום סכנת נפשות על הרמב"ן.
[11] וצ"ע מה ההבדל בין אם האיש חולה או האשה, אם הנגיעה אסורה מהתורה? אפשר לומר שהוא סובר שאיסור התורה הוא רק כשיש חשש שהמגע יביא לידי גילוי ערוה. לכן אם הוא בריא, החשש קיים גם במגע שאינו של חיבה, כי מתוך כך קל לבוא למגע של חיבה ומשם לגילוי ערוה. אך כשהוא חולה החשש קטן מאד, והתורה לא אסרה. ואפשר לומר שלשיטת הלבוש איסור נגיעה הוא רק על הגבר, כלשון הפסוק 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו', אך לאשה אין איסור תורה לגעת בגבר (מלבד הבעיה של 'לפני עור'), ולכן במקום חולי היא מותרת לגעת בו. אך זה חידוש גדול. אפשרות שלישית, לומר שגם הלבוש מודה שמגע שאינו של חיבה מותר מהתורה, וכוונתו היא שכשהוא בריא, בקל עלול להגיע לאיסור תורה שהוא אביזרייהו, ולכן אסור לו למדוד את הדופק אף שזה עצמו איסור דרבנן שאינו ב'ייהרג ואל יעבור'. אך גם זה חידוש, ולא כל כך נכנס בלשונו.
