נגיעת הבעל באשתו בזמן הלידה

תוכן עניינים

ר' דוד שץ

בירור – נוכחות הבעל וסיוע מצידו בתהליך הלידה

כידוע, כחלק מתהליך הלידה בני הזוג נאסרים, השלב המדויק נתון במחלוקת הפוסקים. משכך, חלים עליהם דיני הרחקות, הכוללות נגיעה, איסור הסתכלות במקומות מכוסים ועוד.

ככלל, לא מצאנו איסור על הבעל להיות נוכח בחדר הלידה, ועוד שאם הדבר עוזר ליולדת – הרי שיש בכך מצווה של ו'אהבת לרעך כמוך' וסיוע ליולדת במצב הקשה בו היא נמצאת. מנגד, ישנו חשש שיבוא להסתכל במקומות המכוסים, ואולי אף לא סביר שיצליח לעמוד בזה, ואז 'סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב'.

יש פוסקים שנטו לראות את עצם המצאות הבעל בחדר לידה כאיסור, בשל חשש התסכלות, אך בכל זאת התירו בשל 'יתובי דעתא' של יולדת. מנגד, יש שראו בזה "מודה" שמגיעה מהגויים, והתפנקות יתירה שמנוגדת לכללי הצניעות הבסיסיים של עם ישראל. רבים מן המחמירים, ואף כמעט כולם, הודו שמעיקר הדין אין איסור בדבר, אלא שזה 'לא ראוי'.

סוגיא חמורה מכך בהחלט היא סוגית נתינת יד ליולדת המבקשת זאת. פשוט שנגיעה אסורה, וביחוד שיש בה חיבה, אלא שיש שרצו להתיר בשל 'יתובי דעתא' של יולדת, במצבים בהם היא סובלת מקושי נפשי משמעותי, או אף סתם כשהיא מבקשת.

היות ולרב כבר יש שיטה ברורה בנושא (בפנה"ל שבת דיני יולדת וחולה) לא ראיתי מקום לעסוק בהרחבה בדין יתובי דעתא, אלא רק להביא את דברי הפוסקים העוסקים בזה בסוגיא שלנו.

המקילים

אגרות משה (יורה דעה ב, סימן עה)

מתיר לבעל להיות גם אם אין צורך, ורק מדגיש שאסור לבעל להסתכל במקומות מכוסים וודאי במקום התורף.

"ובאם הבעל יכול להיות שמה להשגיח שתעשה הדבר בסדר הנכון וגם לחזק אותה ולאמץ לבה, הנה אם יש צורך איני רואה איסור ואף בלא צורך איני רואה איסור, אבל אסור לו להסתכל ביציאת הולד ממש שהרי אסור לו להסתכל במקומות המכוסים שבה בנדתה ובמקום התורפה הא אסור אפילו בטהורה, אך כשיזהר שלא להסתכל ליכא איסור, וע"י מראה נמי אסור להבעל להסתכל".

הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב ד, נח

מתיר במקרה שהאישה דורשת זאת כי היא מרגישה שזה יוסיף לה ביטחון. מציין שבעבר לא היו רגילים בזה וזה לא היה נדרש, אבל מעת שזה נעשה נפוץ זה נכלל בגדר פיקוח נפש אם האישה מבקשת זאת
אלא שמחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו שנוכחות ליד היולדת עוזרת לה מאד, וזה דבר מובן מאליו. וכיון שבבית – חולים יש יולדות רבות, וקשה להצמיד לכל יולדת אחות משך כל זמן ישיבתה על המשבר, נמצאת היולדת באותה שעה חלק מזמנה בודדה בפחדה ויסוריה, ובייחוד בלידה ראשונה שחסרה היא גם נסיון. לכן, נולד הרעיון שהבעל עצמו שיכול להיות צמוד לה משך כל זמן ישיבתה על המשבר, וגם שהוא קרוב לה מאד מבחינה נפשית, הוא יעמוד לידה עד שתלד.

כאמור, חדשים מקרוב באו המציאו דבר זה שלא שערוהו אבותינו. אלא שהחשש הוא שאחרי שמכניסים רעיון זה לתודעתן של נשים הרות, הן נתפסות לו, ונתקפות פחד בשעת הלידה, וחושבות שנוכחות הבעל יקל מעליהן הסבל והסיכון שבלידה. מעתה לגבי אותן נשים הפכה נוכחות הבעל להכרחית כמעט, וקרוב הדבר בעיני לפקוח נפש.

ולכן נראה שיש להקל אם יעמוד הבעל למראשותיה של אשתו וישתדל בכל יכלתו לבל יסתכל במקומות המכוסים והצנועים וכו' שבזה וודאי שיש איסור.

וכל זה כמובן מאליו באם אשתו תדרוש זאת ממנו ותטען שנוכחותו מקילה עליה את חבלי הלידה ונוסכת בה בטחון וכו', אבל בלאו הכי וודאי שיש להמנע בהחלט מנוכחות הבעל בשעת הלידה.

טה"ב (מהדורה חדשה, חלק ב, עמוד קעד, סימן יב אות כח)

מתיר לבעל להיות נוכח בחדר לידה, ובמיוחד אם היא רגישה ומפחדת בזמן הלידה. ובהערה כותב שמצא פוסקים שאוסרים ודבריהם הם חומרא יתירה לגדר ולסייג.

"מותר לבעל להיות נוכח בחדר לידה בשעה שאשתו יולדת, כדי להשגיח שהכל יעשה בסדר נכון, וגם כדי לחזק את רוחה ולאמץ את לבבה. ומכל שכן כשרואה שהיא רגישה מאד ונתקפת אימה ופחדים בשעה שאוחזים אותה צירים וחבלי לידה, שאז נוכחתו נחוצה ביותר. אולם אסור לו להסתכל בה בשעת יציאת הולד, אלא יהפוך פניו לצד אחר.

ובהערה: כן השבתי לשואלי דבר. וכן מצאתי להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ב מיורה דעה סימן עה). ע"ש. ואמנם בשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן ל שאלה ב כתב לאסור להכנס לחדר לידה של אשתו, אף על פי שאינו מסתכל במקום התורף, זולת אם יש חשש סכנה אם לא הייה הבעל נוכח שם, שאם נתיר להם תמיד שמא יבואו לידי מכשול. ע"כ. (וראה עוד בספרו שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן כז).  ועיין עוד בספר שבט הלוי (דף רסט ע"א ומהד"ב דף רסה ע"א). אולם נראה שזוהי חומרא יתירה לגדר ולסייג, אבל מעיקר הדין בודאי שאין לאסור להכנס לשם כל שנזהר שלא להתסכל בה בשעת הלידה, אלא הופך פניו לצד אחר, כיון שאז בודאי שהאשה בחזקת נדה, ואסור לו להסתכל במקומות המכוסים שבה ובפרט במקום התורף. וכן כתב בספר בדי השלחן (ס"ק קטו). וע"ע בשו"ת באר משה ח"ד (סימן קצד סק"ח). ע"ש.

דרכי טהרה פרק יא, אות ג, עמוד 160 במהדורה החדשה

"כאשר ראתה האשה דם או שהיתה לה פתיחה של שתי אצבעות ויותר נאסרת וחלים עליה כל דיני ההרחקות המזכרים בפרק ה', כגון אסורי נגיעה והסתכלות במקומות המכוסים, ועל כן אסור בעל סיעה לעלות לאמבולנס וכדומה בנגיעה ותמיכה. אולם אם אין מי שיסיע לה במקומו מתר לסיעה אפילו בנגיעה אך ישתדל לגעת בה דרך בגד. ונגיעה זו מתרת כיון שאינה נגיעה של חבה, אלא לסיוע בלבד. בשעת הלדה ולפניה אין לבעל לגעת באשתו או להסתכל בה במקומות המכסים, אלא יעודדנה בדברים מפתח חדר הלדה. יש לדעת כי התבוננות אסורה זו יש בה כדי להרחיק את האהבה מביניהם ולגנותה בעיניו".

הרב יעקב אריאל (מבוא בספר פוע"ה חלק ג, עמוד סד)

כותב שלכתחילה המצב הרצוי היה שבעלים לא יהיו נוכחים, וכך היה בעבר. אמנם, היות ונוצרה נורמה חדשה, הדבר מהווה צורך מוחשי עד כדי פיקוח נפש ולכן הדבר מותר

"לכתחילה היה רצוי שאם אין סיבה הכרחית לכך, בעל לא יימצא בחדר לידה עם אשתו. כשהנורמה הייתה שהבעלים לא היו כלל במקום היולדת לא חשה כל כך בחסרונו של הבעל וממילא גם לא בצורך בתמיכתו הדבר לא היה במודעות כלל וכלל. היו עמה אחיות ומיילדות והיא הסתפקה בתמיכתן. אולם ומאחר ונוצרה נורמה חדשה, וכל היולדות נמצאות עם בעליהן, היעדרו של הבעל נעשה מוחשי יותר וממילא נחוץ והכרחי יותר עד כדי פיקוח נפש".

עוד תשובות של הרב יעקב אריאל בנושא הזה יובאו בפרק על נגיעה בלידה.

הרב יעקב סעלמאן (ניו יורק, מובא בגיליון המאור כרך רפח, שנת תשמ"ו, עמוד 14)

כותב שבזמן האחרון הומצאה חומרא חדשה, שאין לבעל להיות בחדר הלידה. מדובר בהמצאה חדשה, מאז ומעולם בעלים היו נוכחים בחדר הלידה, ולא נמצא בשום פוסק שאסר זאת. ועוד, יולדת עוברת יסורים ויש לעזור לה ככל הניתן, ול'יתובי דעתא'.

"בזמן האחרון יצאו כמה רבנים, ובהם רבנים חשובים, באיסור חדש בשם "פרצה נוראה בצניעות" להיות בעל בחדר שאשתו יושבת בו על המשבר. תלוי עצמם באילן גדול מזקני הדור לאיו"ט, אבל נודע שמעולם התרחק מהכרזת איסורים באופן כזה. וכל דבר הלכה, בין דבר גדול בין דבר קטן, הוציאו בבירור ובראיות בטטו"ד, ע"כ כל דבר שלא נחתם בחת"י יש להסתפק אם יצא ממנו. גם לרבות שנודע שכמה וכמה מזקני בעלי הוראה משכו ידיהם מזה. כנראה מלבד מה שנשתמט מהרבנים הללו הלכה מפורשת בגמרא ומובא להלכה בכל הפוסקים, סתרו גם להמציאות וגם למנהג הדורות וגרמו בזיון רב בעיני המונים במה שקמו עליהם לבלרים שונים בעתונים שונים ומשונים לעשות לעג וקלס מכל הענין.

ראשית כל – הכי זה המצאה חדשה, הלא מאת הולדת בנה בכורה של חוה שייכת היות הבעל בחדר הלידה זה אלפי שנה ואעפ"כ לא יראה ולא ימצא, כנראה, לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בשום פוסק ראשון או אחרון שיאסר להיות הבעל באותו חדר עם היולדת. וודאי לא יעלה על לב לומר שחדר ביה"ח שונה מסתם חדר, אדרבה, חדר ביה"ח נמצא בו רופא ואחיות והוא עדיף מחדר שבביתה, ומה זה חששו פתאום יותר מבכל הדורות.

שנית הכל יודעים החבלים והיסורים הבלתי משוערים העוברים על אשה באותו זמן וכמחז"ל (ויק"ר כ"ז) בשעה שאשה יושבת על המשבר פועה מאה פעיות צ"ט למיתה וא' לחיים, ובמס' (יומא כ,ב) קול לידה הולכת מסוף העולם ועד סופה ובגמ' (שבת לב,א) שהיא שעת הסכנה. ומקרא מלא כמו אשה תקרב ללדת וגו' אשר לכן יש לה דין חולה שיש בה סכנה ומחללין עליה השבת וכו' וכו'. ולשיטת התוס' (שבת קכח,ב) היא חמורה מחולה ביו"כ, מפני שחולה  ביו"כ תלוי ברופא ורפואות אבל ביולדת תלוי בישוב ונייחא דעתה. מובא בט"ז (או"ח ר"ס של) .

אורות הטהרה, הרב זכריה בן שלמה, עמודים 423-424

מתיר נוכחות הבעל תוך הקפדה שלא להסתכל במקומות המכוסים

דברים רבים עושים ליולדת משום "ייתובי דעתה", חלקם ישירים, עבור המעוברת המעומדת ללדת…  4. נוכחות הבעל בחדר לידה בזמן הלידה לבקשת היולדת כשמקפיד שלא להסתכל במקומות המכוסים או במקום יציאת הולד".

תשובת הרב שרלו, אתר כיפה, בכותרת 'בעל בחדר לידה'

כתב שכיום מקובל שהבעל נמצא בחדר הלידה, ויש לזה בסיס בהלכה, ולכן אם לאשה זה חשוב – ראוי שיהיה שם. מתיר מגע אם היולדת זקוקה לזה באופן היסטרי. מפנה למאמרו של הרב דייכובסקי.

שאלה: האם מותר לבעל להיות בחדר לידה עם אשתו בשעת הלידה? כיצד עליו לנהוג מבחינת איסור נגיעה? (להחזיק יד, לעזור לאחר לידה?)

תשובה: שלום וברכה
כיום מקובל שבעל נמצא בחדר לידה, ויש לזה הרבה בסיס בהלכה, המתירה לעשות דברים רבים למען יולדת כדי שלא תיטרף דעתה. על כן, אם לאשתך זה חשוב – ראוי להיות שם לידה.

בדי השלחן סימן קצה, אות קטו

כתב שאסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים בזמן הלידה. ומשמע מדבריו שאין איסור שיהיה שם, אלא רק צריך להיזהר מלהסתכל. אמנם הדברים לא מפורשים

"מקומות המכוסים שבה – ולכן כשהאשה כורעת לילד אסור לבעלה להסתכל ביציאת הולד דנמצא מסתכל במקומות המכוסים שבה והאשה בשעת לידה היא בדין טומאת נדה".

דעות ביניים

הרב הרצל יהודה הנקין,[1] ספר אסיא ב, עמוד 117 ושוב בעמוד 124, (מופיע גם בשו"ת בני בנים א,לג).

סובר שכעיקרון בעיית הצניעות היא גדולה, (אמנם מעלה לחלק בין מקומות בהם היולדת מניחה רגליה על מתקן ומכוסה, לבין מקומות (כנראה כחלק מלידה טבעית) שהיא מחזיקה את רגליה ואזי היא גלויה מן המתניים ומטה. למעשה מתיר רק כאשר האשה רוצה בכך, ולא סתם. בתגובה לרב הלברשטאם שהפחד של נשים שדורשות את נוכחות הבעל הוא אמיתי, וגם אם נאסור הפחד לא יעלם, ואף רומז שהעושה כן נקרא 'חסיד שוטה', ולפי דבריו היינו צריכים לומר ליולדת מראש שאסור להדליק את הנר, ואז לא תבקש. בתשובה מאוחרת יותר כותב שאפילו אם יסתכל לא יעבור באיסור, כי הוא מסתכל כדי לראות פלאי הבריאה ולא באופן מיני, ולכן לא עובר בזה משום 'והצנע לכת'.

שאלה המתעוררת הרבה בזמן האחרון היא, האם מותר לבעל להיות נוכח בחדר הלידה? והנה, לדעתי, אם אין לבעל צורך להיות שם – אין להתיר לו, כי בקלות יבוא להסתכל במקומות המכוסים ולך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמך לא תקרב. ואף על פי שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ג,עה) בקיצור שאינו רואה איסור בדבר, בתנאי שלא יסתכל ביציאת הולד וכו', וגם לא דרך מראה, אין לעשות מזה היתר כללי, אלא אם מכיר במי שהוא בודאי יכול לעמוד בזה – אפשר להתיר. ויש הבדלים בשיטות הלידה, שבהרבה בתי חולים קושרים את רגלי האשה במעין רוכבות ואינן זזות, ומכסים הכל בסדין חוץ ממקום יציאת הולד, ויותר קל להיזהר מלהסתכל כשהבעל עומד אצל ראשה. מה שאין כן בלידה טבעית בכמה מקומות, שאין קושרים את רגלי האשה אלא היא תופסת ברגליה סמוך לברכים ומושכת בחזקה בשעת לחיצת הולד לצאת וכולה מגולה ממתניים ולמטה.

אבל אם האשה מפחדת, ולכן רוצה שבעלה יימצא אצלה – אינו צריך לפנים שמותר לו להיות אתה בחדר הלידה, ולע"ד מחויב להיות שם מפני פיקוח נפש, שחכמינו ז"ל העמידו פחדה של יולדת כסכנת נפשות, ואפילו שבת מחללים למנוע פחדה, כמו שאמרו במשנה (שבת קכח,ב): "מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת" וכו'. ובגמרא שאלו: "מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ותרצו לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן וכו'. והקשו גם על זה פשיטא, ותרצו לא צריכא בסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה, סברה אי איכא מידי חזיא חבירתא ועבדה לי" הרי שאפילו להדליק נר בשבת לאשה שאינה רואה את הנר ורק דואגת לתקלה – מותר לישב את דעתה, אף על פי שאין לה הנאת הגוף מזה, והוא הדין כאן שמפחדת להיות בלי בעלה מחויב להיות אתה, וזאת ההלכה בקיצור…

לכן אף על פי שיש מקום לאמור שיולדת רוצה מן הסתם שמישהו יעמוד אצלה כל רגע, כמשמעות הגמרא אי איכא מידי חזיא חברתאי וכו'. אבל כיון שלשון הברייתא אם היתה צריכה לנר וכו', משמע שאומרת כן, לכן לע"ד אין להתיר דבר שאיסורו קרוב בלי בקשתה לישב דעתה. ובחדר הצירים יכול הבעל להיות שם גם בלי זה שברוב המקומות הנשים מכוסות ואין שם איסור, אבל להיות בחדר הלידה, לדעתי צריך שאשתו תבקש זאת לישב דעתה כמו שכתבתי בראש".

ציטוט ממכתב, ספר אסיא ו, עמוד 68, תגובת הרב הנקין להרב הלברשטאם:

"ומח"כ אז לא תבקשנה (אם ידעו שאסור לא יבקשו שהבעל יבוא בכלל. ד.ש.) אבל פחדן לאן אזל, ולפי דבריו יאמרו לסומאת שבגמרא שאסור לה לבקש להדליק את הנר כשאין חברותיה צריכות לנר ואז לא תבקש. עוד הביא ראיה מדורות קודמים שאז לא היה שם הבעל, ואינה ראיה כי היתה מסובבת עם קרובותיה וחברותיה מה שאין כן היום. ועיין במסכת סוטה דף כ"א עמוד ב' היכי דמי וכו' כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולי עכ"ל."

ושוב כתב בשו"ת בני בנים חלק ד תשובה טז, עמוד נט:

"…ומכאן למה שכתבתי בשו"ת בני בנים חלק א סימן לג בעניין נוכחות הבעל בחדר הלידה, שהיסקתי שיש לבעל לשמור את עצמו מלהסתכל ואם נמצא שאינו נשמר עדיין אין זה עומד בפני פיקוח נפש שצריך להיות עם אשתו עיי"ש. ולפי האמור אפילו אם הסתכל לא עבר על והצנע לכת לדעת הרמב"ם וחבל הראשונים הנ"ל, ונראה שגם הראב"ד יודה כי כיון שכוונת הבעל לראות את יציאת הוולד שהיא מפלאי הבריאה ורק ממילא רואה גם את ערות אשתו אבל אין כוונתו לכך לא שייך בזה הצנע לכת, ועוד שאין הערוה כצורתה ולא אתי לאחלופי להסתכל שלא בשעת לידה, ובשעת הלידה אין היולדת מסורה לביאה כלל. ועכ"פ אין לאסור על הבעל להיות שם אם אשתו רוצה שיהיה לצדה".

נשמת אברהם ח"ב עמוד קח במהדורה קמא, ח"ב עמוד רב במהדורה בתרא, הובא גם בשולחן שלמה חלק ג, עמוד מג, 'דיני יולדת'

מביא בשם הגרש"ז אויערבאך שעקרונית אין איסור, אבל אין הדבר יפה ויש בזה מיאוס. אבל אם היא ממש מפחדת ודאי מותר.

הבעל להיות נוכח בחדר לידה, האם מותר לבעל להיות נוכח בחדר לידה, כותב האג"מ:… הגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר לי שעל אף שעקרונית אין כאן איסור לבעל להיות בחדר הלידה עם אשתו, אם הוא נזהר מלהסתכל במקומות המכוסים וכ"ש במקום התורפה וכ"ש שלא יגע בה, אבל אין הדבר יפה ויש בה משום מיאוס. אך כמובן אם היא ממש מפחדת אז ודאי מותר, עכ"ד…

המחמירים

שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן ל

אסר אלא אם כן יש חשש סכנה, כי ידע שאם יתיר יבואו למכשולים

"הנה בענין אם מותר לבעל להיות בחדר בשעת הלידה אם אינו רואה באותו מקום.

הנה בביה"ח שערי צדק כאן כאשר שאלו אותי ע"ז, אמרתי לאסור זולת אם יש חשש סכנה, אם הבעל לא יהי' שם, כי ידעתי אם יתירו יבואו למכשולים."

הרב דב ליאור, דבר חברון יורה דעה חלק ב, סימן רפד

כותב שלמרות שהבקשה מובנת – עצם הרעיון נוגד את כללי הצניעות הבסיסיים של תורת ישראל, ויש למצוא דרכים חילופיות לסייע ליולדת

"האם יש לאסור על הבעל להיות נוכח בזמן הלידה מחשש שמא תתגנה בעיניו או שמא יסתכל במקומות מכוסים?

האם אפשר להקל לבעל שיחזיק את יד אשתו (אולי ע"י בגד מפסיק) במקום צורך גדול?

תשובה:… אכן מובנת מאוד בקשת האשה הזקוקה לתמיכה וסיוע בזמן לחץ כזה, אולם נלע"ד שעצם הרעיון שהבעל יהיה נוכח בזמן הלידה נוגד את כללי הצניעות הבסיסיים של תורת ישראל. הבעל יכול לראות אותה עד הכניסה לחדר הלידה ולא יותר, והאשה יכולה להיעזר בתומכת לידה, באימה או בקרובת משפחה אחרת, אך לא בבעלה…

לכן כעיקרון אין להתיר לבעל להיות בחדר לידה ויש לחפש דרכים חלופיות להשקיט את המיית לבה של היולדת. לסיכום: אין לבעל להיות נוכח בחדר לידה.

שיעורי שבט הלוי, (נדה, עמוד רסה, צד ימין, סימן קצה,ז,ג)

אומר שזה חידוש מודרני, ואומר שיש למנוע את זה

"בזמן האחרון חידשו המודרנים שהבעל יוכל לשהות עם אשתו בשעת הלידה ויש למנוע מזה ואע"פ שאינו מסתכל ורק בזמן הצירים מותר כדי לחזקה".

שו"ת באר משה (שטרן) חלק ד סימן קכה (תשובתו תועתק גם לפרק על החזקת יד)

כותב שנשאל על ענין מבוהל ומטורף שלא שערו אבותינו שהבעל יגע באשתו בדרך חיבה, וזה יגרום שלא תרגיש צער אפילו בלי זריקות או הרדמה, והשיב שזה איסור גמור, היות שהיא נידה ואסור להסתכל בה כשהיא לא לבושה כראוי, ק"ו לגעת בה. וכתב שנשאל שוב, והפעם השואל אמר שהרופאים מציעים שיחזק בידיה וגם ימשמש בדדיה מדי פעם. ולכן כתב שבשום אופן שבעולם לא יהיה הבעל נוכח בחדר הלידה.

כא) נשאלתי, מחדש המציאו הרופאים דבר שהוא ענין מבוהל ומטורף לא שערו אבותינו. היינו, שבשעת הלידה ממש הבעל יעמוד לצד אשתו ויאחז בידי' וימשמש בהן דרך חיבה וידבר אל לבה ועי"ז היא לא תרגיש צער הלידה, אפילו בלא שום זריקות (אינדזשעקשן) או הרדמה (אנאסטעיזיע). ועתה שואל הבעל אם שרי לו לעשות כדבר הזר ומטושטש כזה.

השבתי שהוא איסור גמור.

הלא ידוע דברגע הראשון של התחלת הלידה היא טמאה נדה, היינו יולדת, ואסור ליגע בה, ואסור להסתכל בה בהיותה שוכבת ערומה כל כך, וק"ו למשמש בידיה דרך חיבה, ישתקע הדבר ולא יאמר ולא יעלה על הדעת, דהלא לאחר הלידה עוד נוסף על האמור יהי' מוכרח לנשקה ולומר לה מזל טוב, כי בלא"ה יהי' נראה בעיני הרופאים ובעיני יוצאי משרתיו כאיש היער בלתי מנומס, והודה לדברי דבודאי כן הוא, ושמו שמים כי כשנשאלתי מאיש אחר על שאלה זו אחר זמן מה, כבר הוסיף המצאה חדשה מרוח מסאבה דהרופאים, דמדי פעם בפעם צריך הבעל למשמש בידיה וגם בדדיה, חוצפה ועזות כלפי שמים, בפני אחרים בעלי תאוה ובעלי הנאה, ולכן בשום אופן שבעולם לא יהי' הבעל נמצא שם אפילו בהפכת פנים בחדר שאשתו יושבת על האבנים לילד עתה, והפורץ גדר ינשכנו נחש חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל.

שערי הלכה ומנהג, חלק ד, עמוד לט (הרבי מלובביטש)

כתב שאין לבעל להיות נוכח והתפלא על השאלה

נוכחות הבעל בחדר הלידה:

"פשוט שצדק הרב שליט"א בפס"ד שאין להיות נוכח כו', ולפלא שאלו עד"ז".

אבני שוהם חלק א עמוד תקפד

פסק שבשעת הלידה יצא הבעל לחוץ, ורק אם יש חשש סביר שתטרף דעתה יש להתיר

"שהיית הבעל בחדר לידה. מותר לבעל לשהות בחדר לידה בשעת הצירים כדי לעודדה ולחזק את רוחה, אולם בשעת הלידה עצמה יצא לחוץ. ולמי שהתירו לשהות גם בשעת הלידה כגון שיש חשש סביר שאם לא יעשה כן תטרף דעתה, יהפוך פניו ולא יסתכל במקומות המכוסים שבה, ואין צריך לומר שלא יסתכל בתהליך הלידה".

אסיא כא עמוד 18, הרב משה הלברשטאם

כתב שאם הנשים ידעו שזה אסור לא יבואו לבקש, וכל הבקשה נובעת מבקשת נוחיות יתר ואין בה פיקוח נפש

ברצוני להתייחס למה שנדפס בחוברת "אסיא" שבט תשל"ח (חוברת י"ט) בנדון "נוכחות הבעל בחדר הלידה" שכתוב שם ד'אם אשה מפחדת ולכן רוצה שהבעל יימצא אצלה, מחוייב הוא להיות שם מפני פקוח נפש". וביאר שם נימוקו "שחכמינו ז"ל העמידו פחדה של יולדת כסכנת נפשות ואפילו בשבת מחללים למנוע פחדה" והאריך שם הרבה בענין ההיתר והכל כדי ליישב דעתה שמפחדת להיות בלי בעלה, ולכן מחויב להיות איתה, אלו תוכן דבריו.

ולדעתי הרחיק לכת בהיתר זה אשר לדבריו הוא אף 'חיוב' ונראה שיש כאן הפרזה במנוח 'פקוח נפש' ובמהות הפחד של האשה אשר נכון יותר לקרותו רצון או "רצון נמרץ" מאשר פחד. והדבר ברור שאם תדענה הנשים שאין היתר לבעל להיכנס שם בשעת הלידה כמו שהיה נהוג מאז ומקדם ובכל מקום, לא יבוא בכלל לנימוק של פחד, וטענת אלו הנשים שרוצות שבעליהן ישארו אצלם בנימוק של פחד נובע בעיקרו מתוך בקשת נוחיות יתירה.

לעצם הדבר כבר הקדים הרב כותב המאמר הנ"ל בראש דבריו שבאין לבעל צורך להיות שם אין להתיר לו כי בקלות יבוא להסתכל במקומות המכוסים ולך לך אמרי' לנזירא לכרמא לא תקרב. על החשש הזה ועל המסתעף ממנו ודאי אין שום אדם מערער ועל כן הוא איסור וחשש אביזרייהו דג"ע, בפרט שבאופן שהזכיר שם כשהבעל נותן הנחיות לאשתו בשעת הלידה שהחוש יעיד שמהנמנע שלא יבוא לידי איסור אם בהסתכלות במקומות המכוסים או בנגיעה. וראה עוד מה שכתבתי בזה…

סוף דבר לדעתי יש לאסור, ואסיים במה שסיימתי בספר הנ"ל, וזה לשוני שם: סתם כדי לעודדה בשעת לידה ולהקל עליה כדברי הרופאים בודאי יש לאסור באיסור גמור וכמ"ש והנח להם לבנות ישראל כי חיות הנה ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו".

חוט שני נדה, סימן קצה, סעיף ז אות (ט) עמוד רלד צד ימין

וכן פסק להחמיר בחוט שני

"אין לשהות עם אשתו בחדר לידה, כיון דאסור להסתכל במקומות המכוסים".

תורת היולדת, הרב זילברשטיין פרק לא, עמוד קמא-קמב

הביא שיש אוסרים ויש מתירים במקום צורך, ובהערה ציטט את האג"מ

שאלה: האם מותר לבעל להיות נוכח בחדר הלידה, כשאשתו נפחדת ומבקשת שיהא על ידה כדי לאמץ בה, ולהשגיח על מהלך הלידה?

תשובה: יש אוסרים, זולת אם יש חשש סכנה. ויש שכתבו, אם יש צורך, איני רואה איסור בדבר. (ובהערה: אגרות משה יור"ד ח"ב ע"ה וז"ל: "הנה אם יש צורך איני רואה איסור. אבל אסור לו להסתכל ביציאת הולד ממש, שהרי אסור לו להסתכל במקומות המכוסים שבה בנדתה ובמקום התורפה אסור אפילו בטהורה. כך כשיזהר לא להסתכל אין איסור. ועל ידי מראה גם אסור להסתכל". עכ"ל. לכן אם הבעל נמצא בחדר הלידה, יש לו לעמוד ליד ראשה של היולדת כשפניו מסובים, ואינו רואה את המקומות המכוסים.)

כפי שניתן לשים לב, הרב זילברשטיין לא ציטט את האגר"מ כראוי, שהרי האגר"מ כתב: " הנה אם יש צורך איני רואה איסור ואף בלא צורך איני רואה איסור", והוא השמיט את החלק השני של המשפט כשציטטו בגוף הטקסט ובהערה. ופנה אליו אברך אחד ממקסיקו ושאלו לפשר הדבר, וכך השיב:

(לבושה של תורה (פלק) חלק ב עמוד תשפג (סימן ע, אות צט)):

כותב שהשמיט חלק מהאג"מ בכוונה, בהתייעצות עם גדולי הפוסקים. מסביר שהכניסה לחדר לידה על סמך 'עצימת עיניים' כמוה ככניסה למקווה נשים בעצימת עיניים, ואף שאינה אסורה מן הדין היא מגונה מכל וכל.

"ולזה השיב הגר"י זילברשטיין שליט"א וז"ל "יום ו' לפרשת ויברח וינס החוצה תשנ"ח… מה שהשמטתי חלק מהאג"מ עשיתי זאת לאחר התייעצות עם גדולי הפוסקים של דורנו שליט"א. ועתה שמע יקירי: אם יאמר לנו אדם שמותר מעיקר הדין לגבר להכנס בעצימת עינים למקוה בו טובלות נשים לא נוכל לומר לו דבר. כי אם יעצים עיניו אינו עובר מעיקר הדין כלום. אולם מנוול גדול יתקרא על כי לא ברח מהחטא כמו שברח יוסף. וכל ממש היא הלכתא דא. כשגבר נמצא בשעת הלידה בעצימת עינים לא עבר מעיקר הדין שום חטא, אולם באושפיזא של יוסף לא יבקר יוסף צדיקא בסוכתו, כי יוסף נס והוא נכנס. והאי גאון גדול בעל אגרות משה כפוסק מובהק כתב שמעיקר הדין אין חטא. אולם פשוט שמי שיש לו כח יראת שמים לא יכנס למקום כזה".

שערי אורה, הרב שלמה לוי, עמודים 398-399

כותב שבזמן הלידה עצמה וכן כשהמיילדת מגיעה לבדוק פתיחה – עדיף שהבעל להשאר מאחורי הוילון או מחוץ לחדר

מהרגע שבו האישה נטמאה טומאת יולדת – דיניה זהים בכל לדיני הנידה, על כל ההרחקות הנוהגות בה. לכן, ישנן הגבלות הלכתיות על נוכחות הבעל בזמן הלידה ועל יכולתו לסייע לאשתו. בזמן שהאישה שוכבת מכוסה בחדר הלידה – הבעל יכול לשהות עמה, לעודד אותה בדברים ולקרוא לאחות או למיילדת בשעת הצורך. אולם כאשר המיילדת בודקת את שיעור פתיחת הרחם ואת קצב התקדמות הלידה – על הבעל להישאר מאחורי הוילון או מחוץ לחדר הלידה.

בזמן הלידה עצמה, כאשר המיילדת מסייעת לאישה ומדריכה אותה כיצד ללדת – עדיף שהבעל יעמוד מאחורי הוילון או יצא מהחדר.

סיכום מצוין של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית

אנציקלופדיה הלכתית רפואית, חלק ד, ערך 'לדה'

נותן רקע לעניין ששיטות הלידה החדשות שמעודדות שותפות ואקטיביות של היולדת, ושיטות אלו לרוב דורשות תמיכה של אדם נוסף, לרוב הבעל. לאחר מכן מסכם היטב את הנימוקים של שני הצדדים

נוכחות הבעל בשעת הלידה:

רקע מדעי – בשנים האחרונות התפתחו שיטות פסיכולוגיות של הכנה ללידה, שמטרתן להפחית את כאבי הלידה. יסודות השיטה פותחו על ידי מיילדים רוסיים, ובשנת 1951 הובאה השיטה למדינות המערב על ידי המיילד הצרפתי לאמאז', ומכאן שם השיטה. בשיטות אלו מלמדים את היולדת להשתמש בכוחותיה הנפשיים, כדי להתגבר על תחושות הכאבים והסבל הכרוכים בלידה. רוב השיטות כוללות תוכניות הוראה במהלך ההריון יחד עם אדם נוסף, לרוב הבעל, אשר נוכח גם בלידה, ומזכיר ליולדת בשעת הלידה את תרגילי הרפיית השרירים ותרגילי הנשימה הנכונים.

ואמנם נחלקו רבני דורנו בשאלה זו, אם מותר לבעל להיות נוכח בשעת הלידה של אשתו:

יש שאסרו נוכחות הבעל מחשש למכשולים, שמא יגע בה שלא לצורך פיקוח נפש, ושמא יסתכל במקומות אסורים, ולא התירו אלא אם כן יש חשש סכנה אם הבעל לא יהיה שם, והכל לפי העניין. נימוקיהם: בקשת נוכחות הבעל הוא ענין של קלות דעת מצד האשה, ובקשת נוחות יתירה; אם תדע היולדת שאין היתר לבעל להיכנס, לא תבוא לידי פחד; בדורות קודמים לא היה הבעל בחדר לידה, ובכל זאת לא נגרם כל נזק ליולדות. ולשיטה זו יש מי שכתב, שצריך להסביר לאשה את עניין האיסור שיש בנוכחותו ולהרגיעה, ואם נרגעת בוודאי מוטב כך, אבל אם עומדת על דעתה שצריכה את בעלה בעת לידתה למרות שיודעת שיש מכשול בזה, יש לשקול להיתר.

לעומתם כתבו אחרים, שאם יש צורך שהבעל יהיה נוכח בשעת הלידה – אין איסור, ואף בלא צורך אין איסור, וזאת בתנאי שיזהר שלא להסתכל במקום ערווה, ולא יגע הבעל באשתו כלל בעת לידתה, רק יהיה נוכח וידבר אליה, ויזכיר לה התרגילים הנחוצים. נימוקיהם: יש בזה חסד לאשתו הסובלת, ויכול להישמר בצניעות כמו בביתו; יש נשים שבאמת פוחדות להישאר לבד, ובאמת יש להן תועלת נפשית מנוכחות הבעל; מה שכתבו אחרים, שאם תדע שאין היתר לבעל להיכנס לא תבוא לנימוק של פחד, אינו נכון, כי אמנם לא תתבע זאת, אבל הפחד להיכן הלך, ובאותו אופן יכלו להגיד ליולדת סומא שאסור להדליק לה הנר, ולא כך נפסק בגמרא; מה שכתבו, שבקשת נוכחות הבעל הוא עניין של קלות דעת ובקשת נוחות יתירה, לא משמע כן מהמחקרים החדישים, אשר הוכיחו כי כאשר היה מישהו מהמכרים של היולדת בשעת לידה, היו פחות סיבוכים ליולדת וליילוד, והלידה והתקופה שלאחריה היו קלים וטובים יותר; מה שכתבו לאסור מחשש שהבעל יגע באשתו היולדת- הנידה, ויסתכל במקומות האסורים, הרי אם החשש הוא למזיד, אטו ברשיעי עסקינן, ואם החשש הוא לשוגג, אין בידינו כוח לגזור גזירות חדשות; מה שכתבו, שבדורות קודמים לא היה הבעל בחדר לידה, אינו ראיה, כי היתה מסובבת בקרובותיה וחברותיה, שמשמע שהיו עוזרות לה חברותיה. ואמנם במחקר אנתרופולוגי נמצא, כי ב-150 תרבויות שונות, למעט אחת, תמיד היה מישהו מקרובי היולדת או מידידיה, לרוב אשה, נוכחים יחד עמה בלידתה, כדי לעודדה ולסייע לה; יתר על כן, גם אם לא ידעו בעבר שנוכחות הבעל עוזרת, אין זה ראיה לימינו, שיודעים שזה עוזר, וכפי שהוכח במחקרים המצוטטים לעיל; ונימוק עיקרי הוא, שמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד, ולכן התירו להדליק נר בשבת אפילו ליולדת שהיא סומא, וכן משמע מכל הפוסקים שהתירו נסיעה עם יולדת בשבת, שהתירו הרבה איסורים ממשיים מחשש לטירוף דעת של חולה, וכל שכן שאין לגזור גזירות כשאין איסור לפנינו, ועל כן מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פיקוח נפש; ועוד יש מי שכתב, שהדבר תלוי בכל אשה ובכל מצב, ועל מורה ההוראה לשפוט לפי מצב האשה בכל מקרה לגופו.

סיכום נוכחות הבעל בחדר הלידה:

ראינו פוסקים המתירים מכמה סיבות:

  1. אין לגזור גזירות חדשות.
  2. יש בזה חסד לאשתו, ועוד, מחללים שבת על יתובי דעתא של יולדת, אז ודאי שאין לאסור מדעתנו דברים שמעיקר הדין מותרים בחילוקים דקים.
  3. יכול להשמר בצניעות כשם שהוא נזהר בבית.
  4. יש נשים שבאמת פוחדות להשאר לבד ויש להן תועלת נפשית מנוכחות הבעל. אין זו נוחיות יתירה, שכן המחקרים מראים שיש תועלת רפואית גדולה בליווי של אחד מבני המשפחה.
  5. אין מקום לטעון שאם יגידו לה שזה אסור היא לא תרצה, כשם שלא אמרו כך בנר.
  6. יש שטענו שגם בעבר גברים היו נוכחים, ויש שכתבו שגם אם בעבר לא רצו בזה ולא ידעו שזה מועיל – כיום יודעים ורוצים וזה מה שקובע.

ויש שאוסרים מהנימוקים הבאים:

  1. יש חשש שיסתכל במקומות המכוסים.
  2. מדובר בנוחות יתירה.
  3. אם תדע מראש שהדבר אסור לא תצפה והדבר לא יקשה עליה.
  4. בדורות הקודמים לא היו עושים כך, וזה לא הפריע לאף אחד.
  5. אין זה מדרך הצניעות, וזה מגונה.

האם מותר לבעל לסייע בנגיעה בידה של אשתו במקרה של קושי נפשי

המחמירים

שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קלח

נשאל לגבי אשה שסובלת מחולשת עצבים ודורשת שבעלה יחזיק את ידה, ויש שהתירו ע"י כפפות. משיב שלדעתו מדובר בהבלים שאין להסכים להם בשום אופן. מוסיף שלדעתו זה כמעט יהרג ואל יעבור, כי זה מגע של חיבה, ואם האשה במצב מסוכן ומתקשה – יתנו לה הרדמה ותלד כך, ולא יתירו לבעל לעבור באביזרייהו דעריות.

אם יש היתר להחזיק בידי אשתו בשעת לידה

י"ז מנ"א התשמ"ז בנ"י יצו"א

מע"כ ידידי היקר מאד נעלה וו"ח מו"מ כו' כש"ת הרב מוה"ר יוסף דוד ויסברג שליט"א בעמ"ס אוצר הברית בירושלים עיה"ק ת"ו. אחדשכ"ת בידידות, וכו'.

ומה שהביא באשה הסובלת מחולשת עצבים רח"ל ודורשת מבעלה שיחזיק בידה בשעת לידה והתיר הגאון בעל מנחת יצחק על ידי כפפות או הפסק מטפחת להחזיק בידה במקום סכנה.

 ולפענ"ד אין לסמוך על זה כלל ואין דברי האשה אלו אלא פטפוטי דברים וישתקע הדבר וח"ו ליתן יד לפושעים בדבר כזה ואדרבה בשעה כזו שהוא שעת סכנה תחשוב על השם ותורתו וגם הוא ילך ויתפלל לה' שתלד בנקל ויתן להם ה' בן צדיק או צדקת ולא יחשבו אז על עניני הבל ותאות ח"ו.

 ולפענ"ד הוא כמעט בגדר יהרג ואל יעבור דהרי האחיזה בה לשם הנאה והיא וגם הוא נהנין אז מאחיזתם שעל מנת כן מבקשת וא"כ לא דמי הא ברופא שנוטל הדפק לאשתו כשאין רופא אחר (עיין יו"ד סי' קצ"ה ובאחרונים) שהתם ליכא תאוה כלל וגם עסוק במלאכתו והבן את זה, ואם מתאמצת יתנו לה הרדמה ותלד ולא שיעבור הבעל ח"ו איסור אבזרייהו ולא יתרגלו נשים לדרכי הפרוצות, ובאמת כי כבר כתבתי בס"ד דאסור לבעל בכלל ליכנס בחדר הלידה ומה לו לכהן בבית הקברות והקבר פתוח ואוי לו להנופל בו. והשי"ת שמו ירחם על הנשים הצדקניות שלא היו בחטא חוה וילדו בנקל ובריוח א"ס.

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן כז

דוחה את דברי הלב אריה (יובא בפרק של המקילים) להתיר ע"י בגד, על סמך דיוק ברמ"א שהתירו רק במקום סכנה, וכותב שאמנם במקרה שיש חשש לטירוף הדעת אפשר להתיר, אולם זה מסור למורה הוראה בכל מקרה, כי נשים דעתן קלות ויבואו לבקש משום קלות הדעת.

בנדון איסור נגיעה באשתו בעת לידתה אף בהפסק בגד להרב הגאון מוהאר"ל גרוסנס שליט"א דיין דק"ק לונדון.

ב"ה יום א' ויחי תשכ"ט לפ"ק. אחדשת"ה כמשפט. וע"ד רצונו שאכתוב חוו"ד העני', בענין מה שהאריך בקונטרסו, בדבר אשה העומדת לילד, והיא סובלת מחולשת העצבים, ומתוך פחד ויסורי הלידה, היא רוצה שהבעל יחזיק ידי' בעת הלידה, לאמץ את רוחה, אם מותר או לא, ואחרי האריכות, סיים כת"ר בזה"ל, אולם לפי מה שהביא הפתחי תשובה שם (יו"ד קצ"ה אות י"ז) בשם ספר מקור חיים, שהורו המורים, להניח בגד על הדפק, ואז מותר לבעלה למשש הדפק על אותו בגד המפסיק עיי"ש, ולפי זה גם כאן יכול הבעל לשים בתי יד, ובודאי גם כשיחזיק הבעל ביד מכוסה יאמיץ רוחה ויסיר פחדה, וא"כ הלא כיון שאפשר להצילה באופן זה, הלא ליכא היתרא דפק"נ, ואז הלא יהי' אסור בנגיעת ידה עכ"פ מדרבנן, ואפשר דבנגיעה ע"י בגד, יש להתיר אפילו בחולה שאין בה סכנה, כיון דל"ה נגיעה ממש, והרי בעובדא דידן, הוי כמו דליכא אחר שישמשנה, דמותר, כמו שהעלה הרמ"א שם (סעיף י"ז) עכ"ד…

תבנא לדינא לענ"ד, דאף בנד"ד אין היתר ע"י בתי ידים, רק במקום סכנה עדיף ע"י בתי ידים, וכבר הארכתי בספרי (ח"ד סי' ח'), באם ע"י חשש טירוף הדעת של החולה, נחשב לסכנה עיי"ש, אבל כ"ז, אם באמת יש לחוש לטירוף הדעת, אבל נשים דעתן קלות, ויש לחוש שמבקשין כן משום קלות הדעת, ולא משום טירוף הדעת, ועי' בתשו' הרי בשמים (מהד"ת סי' קפ"ט) שהובא בספרי שם, דאחרי שהאריך בנידונו וסיים להתיר חילול שבת באיסור דרבנן, משום חשש טירוף הדעת, סיים בזה הלשון, אולם ענין זה מסור למורה להורות כפי צורך השעה, שלא להקל בדבר, למען לא יזלזלו ההמון בקדושת השבת ח"ו וכו' עכ"ל, והה"ד בנד"ד.

ופסקו כמותו אוצרות הטהרה (עמוד רפה), פתחי תשובות נדה (עמוד שטז) קדושים תהיו – נידה ב (עמוד ת)

דרכי טהרה פרק יא, אות ג, עמוד 160 במהדורה החדשה

"כאשר ראתה האשה דם או שהיתה לה פתיחה של שתי אצבעות ויותר נאסרת וחלים עליה כל דיני ההרחקות המזכרים בפרק ה', כגון אסורי נגיעה והסתכלות במקומות המכוסים, ועל כן אסור בעל סיעה לעלות לאמבולנס וכדומה בנגיעה ותמיכה. אולם אם אין מי שיסיע לה במקומו מתר לסיעה אפילו בנגיעה אך ישתדל לגעת בה דרך בגד. ונגיעה זו מתרת כיון שאינה נגיעה של חבה, אלא לסיוע בלבד. בשעת הלדה ולפניה אין לבעל לגעת באשתו או להסתכל בה במקומות המכסים, אלא יעודדנה בדברים מפתח חדר הלדה. יש לדעת כי התבוננות אסורה זו יש בה כדי להרחיק את האהבה מביניהם ולגנותה בעיניו".

נשמת אברהם ח"ב עמוד קח, ח"ב עמוד רב במהדורה בתרא

הנשמת אברהם מצטט את דברי הרב וייס, ומקשה שהרי גם אם יש חשש היא מבקשת כי דעתה קלה, מכל מקום מכלל ספק פיקוח נפש לא יצאנו, ומקילים ביתובי דעתא של יולדת בדיוק מהסיבה הזאת. ומביא שהרב אויערבאך השיב לו על טענות אלו, שאנו מחללים בשבת בדבר שמקובל וידוע שיש סכנה שתטרף דעתה, אבל בדברים שאינם מקובלים וידועים ורק עקב 'מודה' בחברה המודרנית מבקשים הרגעת נפש בזה לא מתירים אפילו באיסורי דרבנן, אא"כ ממש חוששים שהיא במצב נפשי שתטרף דעתה בלי זה.

שאל הגרא"ל גרוסנס זצ"ל להמנחת יצחק בנוגע לאשה העומדת לילד והיא סובלת מחולשת העצבים ומתוך פחד מיסורי הלידה רוצה שהבעל יחזיק ידיה בעת הלידה לאמץ רוחה… אך כותב הגרי"י ווייס זצ"ל: דאף בנ"ד אין להתיר ע"י בתי ידים, רק במקום סכנה עדיף ע"י בתי ידים וכו'. וכל זה אם יש באמת לחוש לטירוף הדעת, אבל נשים דעתן קלות, וויש לחוש שמבקשין כן משום קלות הדעת ולא משום טירוף הדעת…עכ"ל. ולא הבינותי הלא מ"מ משום ספק סכנה לא יצאנו והלא אפילו בשמא תיטרף דעתה מותר לחלל את השבת ואפילו באיסורי תורה. ועיין בביה"ל דאין צריך מומחה כמו שצריך בחולה ביוהכ"פ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב, ועיין בדברינו שם. אך א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלא דמי, כי בדבר שמקובל וידוע שעלול שתטרף דעתה, כגון בסומא או כגון אדם שאומר שיש לו כאב בלב, אז אפילו בספק ספקא מחללין את השבת ואפילו באיסורי תורה, אבל בדברים שאינם ידועים ומקובלים ורק עקב "מודה" בחברה המודרנית מבקשים הרגעת הנפש, אז בזה אסור ואפילו באיסורי דרבנן, כגון להרגיע אותה ע"י שינגן בכלי ניגון בשבת. ולכן גם כאן אין להתיר לבעל לנגוע בה אפילו ע"י מפה או כפפות, אא"כ אנו ממש חוששים שהיא במצב נפשי כזה שתטרף דעתה ללא זה.

הרב זלמן מלמד, אתר ישיבה, תשובה בכותרת: "נגיעה באישתי בשעת לידה"

שאלה:

בענין להחזיק יד לאשתי בשעת הלידה, כשיש דרישה חוזרת ונשנית מצידה בטענה שהדבר מאד, מאד, יחזק ויעודד אותה. האם מותר? באילו תנאים? (אם ישנם). ראיתי מאמר בענין הנ"ל, ב"תחומין" (כר’ כג’), שמביא למסקנה, דיעה שמתירה הנ"ל. האם אני יכול לסמוך על הדעה ההיא בשעת הדחק?

תשובה

בשעת הלידה האשה אסורה לבעלה בנגיעה. איני יודע כל היתר לכך ולא צריך לחפש היתרים, כי דווקא בשעה גדולה זו של הלידה צריך להתנהג בהידור במצוות כדי שילד הנולד יוולד בקדושה. אני מאחל לכם שתיהיה הלידה בשעה טובה.

הצריך שאלת חכם

תורת היולדת, הרב זילברשטיין פרק לא, עמוד קמא-קמב

שאלה: מעשה ביולדת שסבלה ממשבר נפשי, ומתוך פחד יסודי הלידה, רצתה שבעלה יחזיק ידיה בשעת הלידה לאמץ את רוחה. האם מותר או מאחר והיולדת נדה אסור.

תשובה: דבר זה מסור למורה הוראה כפי צורך השעה.

המקילים

לב אריה (חלק ב תשובה כ)[2]

הלב אריה נשאל על אשה שיש לה חולשת עצבים ורוצה שבעלה יחזיק את ידה, והרופאים אומרים שהעצבים שלה יוצאים מהכלל, והחזקת היד תועיל לה. ראשית הביא את הגמרא, והעלה שמדברי תוספות עולה שרק אם היא מפחדת שתמות אם לא ידליקו את הנר יש להדליק, אך מלשון המאירי משמע שגם כאשר ברור שהדבר הוא לא לרפואה, והיא רק מפחדת, עולה שלהשקיט את פחדה זו מטרה רפואית שלשמה הגמרא התירה לחלל שבת, וכן דייק מהרמב"ם שהשקטת העצבים של יולדת או חולה הם פיקוח נפש.

לאחר מכן כותב שלפי הש"ך הרמב"ם אוסר מהתורה רק במגע בחיבת ביאה, אבל כאן אין חשש חיבת ביאה, ולכן גם הרמב"ם יודה שזה דרבנן. ומדייק כן מפירוש הערוה"ש את הרמ"א שהתיר במקום שאין בו סכנה שהבעל יטפל או ימדוד דופק. אם כן ודאי שבמקום שיש סכנה יש להתיר נגיעה אם הרופא אומר שהיא נחוצה אפילו אם היא של חיבה, כיון שאין בה חיבת ביאה.

אשה העומדת לילד והיא סובלת מחולשת העצבים ומתוך פחד יסורי הלידה רוצה שבעלה יחזיק ידיה בעת הלידה לאמצה והרופאים אומרים שמחמת שהיא מרוגזת עצבים יוצא מן הכלל שהחזקת יד הבעל נחוצה לה מאד שבזה תתאמץ רוחה אם מותר או לא.

והנה לכאורה נראה דאף כשהיא טמאה מותר לו ליגע בה. דאף לדעת הרמב"ם דסובר דיש לאו בנגיעת נדה, ומכ"ש לדעת הרמב"ן דסובר דליכא רק איסור דרבנן, דכיון דע"י החזקת ידה מתישבת דעתה וכיון דכל יולדת היא חולה שיש בה סכנה מותר מטעם פיקוח נפש וגם אימוץ עצביה הוא בכלל הצלה לפיקוח נפשה, וכדתיא בגמרא שבת (קכ"ב ע"ב) דתנו רבנן אם היתה היולדת צריכה לנר… הרי מתירוץ הגמרא דבסומא מייר משמע דבאמת אפשר לראות ולעשות כל צרכיה בלא נר ואין צריכין כלל להדלקת הנר, אלא כיון שהיא סומא וחושבת שא"א לראות וכששומעת שמדליקין הנר מתישבת דעתה מותר לעשות זה בשבת, הרי דבכדי להסיר הפחד מהיולדת הוי בכלל פיקוח נפש. ולפ"ז גם בנידון דידן יהא מותר לבעלה להחזיק ידה כדי להסיר פחדה, דכיון שזה גורם ליתובי דעתה הוי זה ג"כ בכלל רפואה שמותר לחולה שיש בה סכנה.

והנה בתוס' שם ד"ה קמ"ל כתבו "אע"ג דבפרק בתרא דיומא אמר חולה אין מאכילין אותו ביוהכ"פ אלא ע"פ מומחה והכא שרינן משום יתובי דעתה, היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שמתפחדת שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב". עכ"ל. ומשמע לכאורה מדבריהם דדוקא בפחד שהיא מתפחדת שבלא אור תסתכן תמות וע"י הדלקת הנר יצילו חייה אז מותר להדליק גם בלא אמירת מומחה, אבל כאן שהיא יודעת שהחזקת היד של בעלה אינה מועלת כלל לצורך עצם הלידה אלא רק להשקיעה ולחזק עצביה והיא יודעת שאין שום סכנה יותר אם לא יחזיק בידה, אפשר דאסור.

אמנם מפשטות לשון המאירי שכתב וז"ל: "יולדת שאמרנו שמחללים עליה את השבת לא סוף דבר מה שנעשה לה לרפואה אלא אף במה שנעשה לישב את דעתה וכו' ואע"פ שבאחרון של יומא החמירו שלא להאכיל אלא ע"פ מומחא, מכל מקום בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן וצריך לישב את דעתה ע"כ.

הרי מדכתב המאירי 'לא סוף דבר מה שנעשה לרפואה' משמע שאף באין כאן רפואה טבעית אלא רק חיזוק עצביה הוי ג"כ בכלל רפואה ומשמע מדבריו שלהשקיט פחד החולה שיש בה סכנה מותר לחלל שבת, וכן משמע נמי מפשטות לשון הרמב"ם (פ"ב מהלכ' שבת הלכה י"א) וז"ל: היולדת שכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללים עליה את השבת, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין את הנר אפילו היתה סומא מפני שדעתה מתישבת עליה אע"פ שאינה רואה, ע"כ. ומדכתב הרמב"ם אפילו סומא משמע דהא דכתב הרמב"ם שפיקח אם היתה צריכה לנר לא מיירי דצריכים הנר לתועלת הלידה דאם לא כן מאי אפילו סומא, אלא דהנר מישב אף על פי שיודעת שאינה רואה מכל מקום מתיישבת דעתה. הרי דהרמב"ם סובר דחיזוק עצבים לחולה שיש בו סכנה הוי כמו רפואה והוי כמו כל רפואה לחולה שיש בו סכנה, דמותר לחלל את השבת. וא"כ גם בכאן כיון שהיא מתפחדת ביותר מדי, והיא חלושת העצבים ואם הבעל יחזיק ידה ישקוט רוגז עצביה מותר כדי לישב דעתה שחיזוק העצבים נותן לחולה כח לסבול את החולי. וכן משמע בערוך השולחן (של,ב) וז"ל: כלומר כשאנו רואין שהיא דואגת ומתפחדת יותר מכל הנשים ואז בהכרח להדליק לה את הנר אפילו היא סומא למען תהיה בטוחה שמביטים עליה ועושין לה כל מה שצריכה דאל"כ הפחד עצמו יזיק בה וכו'. ולפי מה שכתבנו מתורץ שני הקושיות של המג"א ודו"ק עכ"ל. ועי"ש במג"א בקושיא ב' שהקשה ל"ל טעמא דמייתבא דעתה הלא צריכים להדליק הנר בכדי לראות מה שצריכה, וזה מיישב הערוך השולחן שבאמת יכולים לראות בלא הנר אלא שצריך להדליק כדי ליתובי דעתה שהיא בטוחה יותר שעושין כל מה שצריכה שהפחד גורם לה…

(כאן דן באריכות האם נדה זה ערווה ומה דין ספק ערווה בפיקוח נפש)

אמנם לפי מה שכתב הש"ך הנ"ל והעלה שם דאף להרמב"ם דוקא בנגיעה לשם קריבות ביאה אסור בלאו, אבל אם אינו מתכוון לשם תאות ביאה כלל אף דהוי חיבה ליכא איסור דאורייתא, א"כ כאן בנידון דידן דאין כאן חשש של נגיעת חיבת תאוה ואם כן אפשר דגם להרמב"ם הוי רק איסור דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. וכן מוכח מדברי הרמ"א יור"ד קצה,יז דבנגיעה שלא לשם חיבה ליכא איסור דאורייתא שכתב שם "דמותר לבעלה הרופא למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה ע"כ. א"כ גם בנידון דידן מותר דהוי כמו אין רופא אחר כיון דרק הבעל יכול לאמץ רוחה ולהסיר פחדה. וא"כ יש כאן תלתא ספיקי להתיר בנידון דידן , דאפשר שנדה לא הוי בכלל עריות וכשו"ת פנ"י הנ"ל וגם הר"ן מידי ספקיא לא נפיק, ואפילו אם נאמר דנדה הוי ערוה מ"מ אפשר דבנגיעה לבד ליכא איסור דאורייתא, ואפילו אם נאמר דבנגיעה אסור מן התורה אבל בנגיעה שאינה של חיבת תאוה אפשר דאין כאן איסור דאורייתא. אולם לפי מה שהביא בפתחי תשובה שם אות י"ז בשם ספר מקור חיים שהורו המורים להניח בגד על הדופק, ואז מותר לבעלה למשש הדופק על אותו בגד המפסיק עיי"ש, ולפי זה גם כאן יכול הבעל לשים בתי יד, ובודאי גם כשיחזיק הבעל ביד מכוסה יאמיץ רוחה ויסיר פחדה, וא"כ הלא כיון שאפשר להצילה באופן זה הלא ליכא היתרא דפיק"נ ואפשר דבנגיעה ע"י בגד יש להתיר אפילו בחולה שאין בה סכנה במקום דליכא אחר כיון שלא הוי נגיעה ממש. וכן מוכח מדברי הרמ"א לפי ביאורו של הערוך השולחן, דהנה ביור"ד קצה,טז כתב המחבר וז"ל: אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה והגיה הרמ"א וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכן, ובסעיף י"ז כתב המחבר אם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק, והגיה הרמ"א ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כ"ש דמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה" . וכתב בערוך השולחן שם אות כ"ז וז"ל: וכל הדינים אלו מיירי שלא במקום סכנה ולכן כשהיא חולה אסר רבנו הב"י ורבנו הרמ"א התיר מפני שאין זה בגדר גילוי עריות כיון שעושה דרך שימוש ולא לתאוה וזה שכתב 'וכן נוהגין אם צריכה" וכו' ולא כתב סכנה, ובמשוש הדופק דמיירי הב"י מיירי ג"כ שלא במקום סכנה וזהו שכתב הרמ"א דמותר כשאין אחר ויש סכנה וכו' כלומר דבזה גם הב"י מודה וכו' אבל להרמ"א מותר גם באין סכנה כמו שהתיר מקודם אף שכתב דכ"ש במקום סכנה דלכו"ע שרי. ולפ"ז כ"ש דמותר להחזיק ידה ע"י בגד אף דליכא סכנה כיון שהרופא אומר שהיא זקוקה לזה לחזק עצביה, מותר אפילו אם נאמר דפחדה לא יגרום לה סכנה, כיון דבודאי אין כאן חשש של נגיעת חיבת תאוה.

בדי השלחן סימן קצד, אות ל

כתב שאשה נאסרת בישיבת המשבר (אפילו שאין דם) אבל אם צריכה עזרה פיזית בשלב זה – יש להתיר (ולא ברור על איזה סוג עזרה פיזית הוא מדבר). ואמנם מעת שיורד המים נאסרת כנדה ממש ואסור לבעלה לגעת בה, אמנם אם צריכה הרבה לכך – מותר, כפי שהתיר הרמ"א בסימן קצה,טז.

"ונראה עוד שאם היא שעת הדחק כגון שנדרש עזר הבעל להקל על צערה יש להתיר לו ליגע בה אפילו אם הגיעה לישיבת המשבר ואינה יכולה להלך בעצמה שיש לסמוך בזה על הפוסקים שלא חששו לפתיחת הקבר בזה מן הטעמים שהבאנו בביאורים עיין שם אמנם אם כבר יצאו ממנה המים היוצאים קודם לידה דינה כנדה ולא יגע בה בעלה אלא אם כן היא צריכה הרבה לכך שאז מותר לו לשמשה אם לא נמצא אחר כדין אשה חולה שמותר בעלה לשמשה כדאיתא בסימן קצה,טז בהגהת הרמ"א".

והביאו בשתיקה, טה"ב מהדורה חדשה חלק ב עמוד נד.

ספר פוע"ה בשם הרב יעקב אריאל, הרב אברהם יצחק הלוי כלאב והרב דוב ליאור

בספר פוע"ה מביא שאשה שזקוקה מאוד לכך שבעלה יחזיק את ידה, יש מתירים בדוחק גדול כיון שהיא שרויה בחרדה גדולה ואינה מתפייסת בנוכחות בעלה ללא מגע, או במגע של אדם אחר. ויש להתיר דווקא ע"י כפפות. והרב אריאל הוסיף שהמחמיר בזה הוא חסיד שוטה.

"אשה שאומרת שהיא זקוקה מאוד לכך שבעלה יתמוך בה על ידי שיחזיק את ידה תוך כדי הלידה, יש פוסקים שהתירו שהבעל יחזיק בידה, אך רק בדוחק גדול מדין תמיכה במצב של פיקוח נפש, וכיוון שהאישה רוצה דווקא את בעלה, והיא שרויה בחרדה גדולה, ואינה מתפייסת בנוכחות בעלה ללא מגעו וגם אין אדם אחר שיכול לעשות זאת, ודווקא על ידי כפפה או דרך הבגד אך לא במגע ישיר.

ובהערה 69 שם: הרב שלמה דיכובסקי…. הרב יעקב אריאל, הרב אברהם יצחק הלוי כלאב, והרב דוב ליאור, תשובה לשאלת הרב מנחם בורשטין י"ז בטבת תשס"ז (תשובת הרב ליאור הובאה גם בשו"ת דבר חברון יור"ד חלק ב סימן קפד)

הרב יעקב אריאל הוסיף שבעל שנמנע ולא נענה לבקשת אשתו להחזיק בידה כשהיא מתייסרת בחבליה, הריהו בגדר חסיד שוטה, מפני שאין זה מגע של חיבה אלא של הבנה והשתתפות בסבל מצד האדם הקרוב אליה, ויישוב דעתה של היולדת הוא חלק מפיקוח נפש שהתירו לצרכו חילול שבת. ולמעשה ראוי להשתמש בכפפות לצורך כך. "

הרב יעקב אריאל (תשובה באתר מכון התורה והארץ, 'להיות נוכח בלידה')

כותב שמחד חדר הלידה אינו בהכרח המקום המתאים לבעל להיות, ולא פעם לא יוכל לסייע כראוי. ולכן רצוי שתהיה זו חברה או קרובת משפחה איתה בחדר הלידה. אמנם, אם אין מי שיהיה שם במקומו, יהיה שם ויזהר מנגיעה והסתכלות באותו מקום, ואם יש צורך לתמוך בה מתיר שיעשה זאת בכפפות

התמיכה באשה בשעת לידה ובמיוחד בלידה ראשונה חשובה מאד. הסיבות שבגללן המליצו הפוסקים שהבעל לא יהיה בתוך חדר לידה הן מחמת מגע שאסור מתחילת הלידה (פתיחה גדולה או צירים חזקים או ירידת מים וכד') מפני שהאשה נחשבת מאז כנידה. ועוד שהשהיה לצידה בחדר לידה יכולה לגרום להסתכלות אסורה במקומות המכוסים. כמו"כ מבחינת הסיוע הנפשי לא תמיד הבעל הוא המרגיע ומסייע, ולעתים הוא לחוץ ומבולבל לא פחות מהאשה, מה גם שלעתים הוא נפגש בצדדי התנהגות קשים וחריפים אצל אשתו בגלל הכאבים החזקים שעוברים עליה, והוא אינו יודע מה לעשות במצבים כאלו. ע"כ הרצוי שחברה קרובה או קרובת משפחה שעברה כבר לידה אחת או יותר תהא לצידה בכל תהליך הלידה. במידה ואין זה ניתן והיחידי שיכול לסייע הוא הבעל, ישהה עימה הבעל בזמן הצירים, אך ראוי שמתחילת הלידה יזהר מנגיעה יעמוד כשפניו מול פניה ואם יש צורך לתמוך בה יעשה זאת כשהוא לבוש כפפות (אלו מצויות בכל בית חולים ויש להצטייד בהן לפני הלידה) או שבלידה עצמה יצא מחדר לידה

דבר שיש לשים לב אליו זה שהרב אריאל מתיר נגיעה אם יש צורך, ולא דורש 'חרדה גדולה' או דברים דומים. בתשובה הבאה הרב אריאל ככל הנראה הולך עוד צעד, ומתיר בסתמא לאשה שצריכה מאוד את בעלה בלידה שילבש כפפות. מתשובתו שמוצטטת בספר פוע"ה מוכח שאין הוא עוסק כאן במגע שאינו של חיבה, אלא במגע של חיבה ממש.

ועוד שם (תשובה תחת הכותרת 'בעל כהן בלידה')

הרב אריאל מלכתחילה כותב לזוג שאם היא מאוד צריכה אותו בלידה הוא יכול להיות שם עם כפפות

"שאלה: בעלי כהן ואני מעוניינת ללדת בבית החולים תל השומר. האם יוכל להיות איתי בלידה?

תשובה:…. (לגבי טומאת אוהל המת בבית החולים). אך אם את זקוקה לבעלך מאוד הוא יכול להיות אתך בלידה בתנאי שילבש כפפות ולא יימצא במצב שיראה מקומות צנועים".

הרב דב ליאור, דבר חברון יורה דעה חלק ב, סימן רפד

הרב ליאור כותב שכעיקרון הגבר איננו אמור להיות בחדר לידה כיוון שהדבר מוביל לחשש הסתכלות ולצורך בתמיכה פיזית שאסורה, ולכן צריך שתהיה אשה איתה. אמנם, אם אירע מקרה ורק הגבר שם אפשר להתיר מגע שאין בו שום חיבה

"האם יש לאסור על הבעל להיות נוכח בזמן הלידה מחשש שמא תתגנה בעיניו או שמא יסתכל במקומות מכוסים?

האם אפשר להקל לבעל שיחזיק את יד אשתו (אולי ע"י בגד מפסיק) במקום צורך גדול?

תשובה: לכבוד הרב מנחם ברשטין מכון פוע"ה..

אם בדיעבד אירע מקרה שאין מי שיעזור לאשה מלבד בעלה, אפשר לסמוך על שיטת הש"ך (סימן קצה,כ) שמגע שאין בו שום חיבה אינו אסור מהתורה, אע"פ שמרן המחבר מחמיר בכל גוונא, אולם אין להיכנס לכתחילה למצב של פיקוח נפש כדי לסמוך על הש"ך. לכן כעיקרון אין להתיר לבעל להיות בחדר לידה ויש לחפש דרכים חלופיות להשקיט את המיית לבה של היולדת.

הרב שלמה דיכובסקי (תחומין כג, עמ' 237-40)

הרב דיכובסקי מביא את המקורות העוסקים בישוב דעתה של יולדת, מראה שיש ביולדת גורם מיוחדת של רגיעה נפשית יותר מחולה רגיל והדבר אף מתיר איסורים שונים. מכאן הוא מסיק שאם יש צורך רפואי והאשה זקוקה מאוד למגעו התומך של בעלה – יש להתיר. ויש להשתמש בכפפה כדי להמעיט באיסור. לאחר מכן הוא משיב שלשיטת הש"ך שרק מגע של חיבת ביאה אסור מהתורה לרמב"ם ודאי יש להתיר, ואף לשיטת הב"י יש להתיר, שהרי הב"י חילק בין בעל חולה לאישה חולה, מפני שבבעל חולה אין חשש שיפייס אותה ויבואו לעבירה. מכאן שכאשר אין חשש של ביאה הב"י מתיר מגע, וכאן שמדובר בשעת סכנה יש להתיר אף מגע של חיבה, שאין בו חיבת ביאה. מזכיר את האיסור להיות 'חסידים שוטים' ולכן מסיים שבמקום שהרופא סבור שיש לאשה צורך במגע מבעלה – יש להתיר. דוחה את החשש שההיתר יתפשט או שזו פריצת גדר.

שאלה: האם הרגעתה הנפשית של מעוברת או של יולדת, מהוה גורם הלכתי? האם מותר ליולדת לעבור בדיקות רפואיות פולשניות, לצורך כך?

תשובה: בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ש"ל א) נפסק: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא. ומכל מקום, בכל מה שיכולין לשנות משנין". ה'משנה ברורה' (סק"ג) כתב: "ומדליקין לה נר אם הוא לילה, ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך. וכתבו התוספות ישנים שלהי יומא, דמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום, נמי מדליקין".

הרי לפנינו הלכה, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי מהוה גורם הלכתי המתיר חילול שבת.

הלכה דומה קיימת ביום הכפורים. בשו"ע (או"ח סימן תרי"ז, ב) נפסק: "עוברה שהריחה – ופניה משתנים, אע"פ שלא אמרה צריכה אני (רמ"א) – לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתישב דעתה". וכתב ב"באר היטב": "ואם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה – אע"פ שאין פניה משתנות. ובשאר כל אדם, לא מהני אמירה אא"כ נשתנה פניו".

גם כאן, לא מדובר בצורך אובייקטיבי, שהרי בשאר אדם יש צורך בשני דברים: שינוי פנים ואמירה. אעפ"כ, במעוברת מסתפקים בדבר אחד בלבד: שינוי פנים, או אמירה. וזאת, משום הרגישות המיוחדת של אשה בהריון, שכתוצאה ממנה, קיימת השפעה נפשית חריפה – השפעה פסיכוסומטית – של הנפש על הגוף.

הלכה נוספת, לגבי איסור דרבנן, יש בשכיב מרע. במסכת גיטין (דף עז, ב) נאמר, שהתירו לו להקנות לאשתו בשבת, את המקום שבו מונח הגט, בכדי להרגיעו שלא תזדקק אשתו ליבם, אם לא תקנה את הגט. (עיין רש"י ותוס' שם).

ממקורות אלו נראה, שבמעוברת וביולדת, יש משמעות הלכתית לרגיעה הנפשית, וניתן להתיר איסור תורה – הדלקת נר בשבת – לצורך כך…

מקור הלכתי נוסף לחשיבות הרגעת היולדת, הוא במשנה במסכת שבת (פרק יז, ג): "וקורין לה חכמה ממקום למקום". מדובר באשה הכורעת ללדת, שניתן לקרוא לה מילדת בשבת ממקום למקום. ה"תפארת ישראל" במשניות כתב: "ונראה לי, דנקט חכמה, לאשמועינן דאפילו יש מילדת כאן, ורק דזו חכמה ביותר, אפילו הכי שרי". משמעות דבריו, לכאורה, שמותר לחלל שבת עבור הבאת מילדת חכמה ביותר, גם אם יש כאן מילדת חכמה שכישוריה מספיקים לטפל ביולדת…

מאותו טעם נראה לי (בתשובה לשאלתו של ד"ר דניאל מלאך הי"ו), שאם האשה הכורעת ללדת, דורשת בתוקף שבעלה יחזיק בידה בעת הלידה – בעיה בהלכות נדה – ונראה לעין שהיא זקוקה לכך, לצורך רגיעתה הנפשית, אזי יש מקום להתיר לו ולה. הדברים אמורים במקום שנראה בעליל, שלא מדובר בפינוק יתר, אלא בחרדה אמיתית ובחשש לשלומה. עצה חכמה בנושא זה, ניתנה בכנס של "מכון פועה", והיא חבישת כפפה רפואית דקה על ידו של הבעל, בדרך זו, הבעיה ההלכתית קלה בהרבה. מובן, שאין להתיר מגע מסוג זה, שלא לצורך רפואי, כאמור לעיל.

אדגיש במפורש, שהדברים אמורים רק כאשר קיימת בעיה אמיתית, שלא ניתן לפותרה בדרך אחרית. ברור, שאם אמה או אחותה נמצאות במקום וניתן להסתייע בהן, אזי אין מקום להתיר. אבל, כאשר אין אפשרות כזו, או שהיולדת מתעקשת ולא ניתן להרגיעה בדרך אחרת, יש מקום להיתר.

אחר הדברים האלה, הגיעתני תגובתו של כבוד הרה"ג אליהו אלחרר שליט"א רב העיר מודיעין, שהעיר על דברי. ההערה המרכזית בדבריו, היא ביחס לפסק השו"ע (יורה דעה קצ"ה יז): "אם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק". הרמ"א השיג וכתב: "ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן שמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה (כך דקדק הבית יוסף מלשון הרמב"ן סימן קכז)". מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, היא באיסור "לא תקרבו לגלות ערוה". לדעת הרמב"ם (אסורי ביאה כא יט), אסור מן התורה, ואילו לרמב"ן (ספר המצוות ל"ת שנג), האיסור מדרבנן, והפסוק אסמכתא בלבד.

אולם הש"ך (ס"ק כ), כתב שם: "ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכז דשרי מפני פקוח נפש. אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן, אבל לרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אע"פ שיש פקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דגלוי עריות, וצ"ע. עכ"ל ב"י. ואין נראה, דודאי אף לרמב"ם ליכא איסור דאוריתא, אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה… מה שאין כן הכא". אמנם ה"בית שמואל" (אבן העזר כ א), השיג על הש"ך, והסיק שלדעת הרמב"ם אפילו אם אינו עושה דרך חיבה, אסור מן התורה.

לדברי הבית יוסף, בפירוש דעת הרמב"ם, ולדעתו של הבית שמואל, כיצד ניתן להתיר לבעל להחזיק ביד אשתו הכורעת ללדת, ולא לחשוש לאיסור תורה?

יכולתי להשיב על כך, כי דעת הש"ך מקובלת על רוב הפוסקים – עיין ב"אוצר הפוסקים" אבהע"ז שם. בנדוננו, במדובר באשה הכורעת ללדת, שנחשבת לחולה שיש בה סכנה. ועיין ב"משנה ברורה" סימן תריז סק"ט, שיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה, "אפילו לא ילדה עדיין, רק אחזו לה צירי לידה". הבעל נחשב ל"רופא", לגבי יתובי דעתא, ואין אחר שיכול לישב את דעתה כמוהו. היות ויתובי דעתא נחשב בהלכה כדבר שמחללים עליו שבת, על כן ניתן להתיר באשה הכורעת ללדת לעבור על איסור, לצורך פקוח נפש, כדעת הש"ך.

אולם חשבתי, שגם לשיטת הב"י וכמסקנת הב"ש, ניתן להתיר. אפרש דברי.

יש הבדל בהלכה באשה נדה, בין אם האיש חולה וזקוק לסיועה של אשתו הנדה, לבין אם האשה הנדה חולה וזקוקה לסיועו של האיש. הרא"ש בתשובה (כלל כט) כתב: "מי שהוא חולה ואשתו נדה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו, שמאחר שאין לו זולתה אי אפשר שלא תשמשנו". כך גם פסק בשו"ע יור"ד סימן קצה טו.

מאידך, לגבי אשה נדה, נפסק בשו"ע שם סעיף טז: "אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה". הרמ"א חולק וכתב: "וי"א דאם אין לו מי שישמשנה מותר בכל ענין, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך".

דברי הב"י לקוחים מ"תרומת הדשן" סימן רנב, שכתב כי יש הבדל בין אשה נדה המותרת לשמש את בעלה, לבין איש האסור לשמש את אשתו הנדה, וזאת משום "שדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, כיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו ויפייסנה, ובחולי דידה אין קפידא כל כך דאפשר לשמש עמה בחוליה".

ברור לחלוטין, שכאשר האשה כורעת ללדת, ובפרט כשהיא בחדר לידה, אין כל אפשרות מעשית להרגל דבר, ויש סכנת נפשות לה ולעובר אם חלילה יגיעו לכלל מעשה. על אחת כמה וכמה, כאשר הצוות הרפואי נמצא במקום. אין בעל שפוי בדעתו, שיפגע באשתו ובעובר לעת כזאת. על כן, בנדוננו אין כל מקום לחשש של עבירה, ובכגון זה אין לאסור על הבעל לטפל באשתו ליתובי דעתא, אם יש צורך רפואי בכך, ולא ניתן להרגיע אותה בדרך אחרת.

יש לצרף כאן את דברי הגמרא במסכת סוטה (דף כא, ב): "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא אבעא איתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה". בודאי, שיש בזה מעין אביזרייהו דעריות, ואעפ"כ במקום פקוח נפש התירו, ומי שאינו עושה כן ומחמיר על עצמו, נקרא חסיד שוטה.

גם כאן העירני הרב אלחרר, שאין לנו לחדש מדעתינו קולות באיסור נגיעה, גם במקום שאין חשש להרגל עבירה, ודיני הרחקה באשתו חמורים יותר מאשר באשה זרה.

אינני מסכים לדבריו. חז"ל התירו לבעל לטפל באשתו הנדה במקום שאין חשש לעבירה, כאמור לעיל. אין סיבה שלא נראה את הרגעת היולדת כצורך רפואי לכל דבר, וכפי שהתירו להדליק אור ליולדת סומא בכדי שתתישב דעתה. טענה נוספת שהעלה, כי במציל אשה הטובעת בנהר, אינו מתכוון לעבירה, ואילו כאן מתכוונים שניהם לנגיעה של חיבה גם לכך אינני מסכים. הגמרא במסכת סוטה, עוסקת במפורש באדם שמסתכל ונהנה. בכל מקרה לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואדם מצוי אינו יכול להמנע גם מהסתכלות של הנאה. ברור לי, שגם כאשר ההצלה כרוכה בהנאה, אם ימנע מלהציל בכדי שלא ליהנות, הוא שופך דמים. האם יעלה על הדעת, שאדם הרואה את אשתו הנדה טובעת בנהר או במצב אחר של סיכון, ימנע מהצלתה בגלל צדקות יתירה של טענת אביזריהו דעריות, וימתין עד אשר יגיעו כוחות ההצלה. אדם הנוהג כך, הוא שוטה גמור וחסר דעה.

העירוני עוד, שיש חשש שההיתר יתפשט, ונשים ידרשו זאת מן הבעלים גם כשאין לכך צורך רפואי אמיתי. חושבני, כי הדרך הנכונה היא חינוך ולימוד של הזוגות הצעירים בטרם נישואיהם בכדי שידעו את חומר האיסור. אולם בד בבד, איני רואה שיש למנוע פרסום היתר במקרים קיצוניים. השמירה על הגבולות הרצויים, היא חלק ממלחמת היצר הקבועה, שכולנו שותפים לה.

סיכומם של דברים: "יהרג ובל יעבור" מצאנו. "יהרוג ואל יעבור" לא מצאנו. יכול אדם להחמיר על עצמו, וחייב אדם למסור עצמו להריגה בעבירות החמורות. אבל אינו יכול להחמיר על זולתו ולהכניסו לחשש פקוח נפש, גם בעבירות אלו. לכן, חובה על אדם הרואה אשה ערומה הטובעת בנהר להצילה, למרות שהצלתה כרוכה במגע פיזי בכל גופה. אשתו של אדם אינה שונה, ואדרבא, הוא חייב בהצלתה ופדיונה. במקרה, שלדעת הרופא, נמצאת היולדת במצב של היסטריה, או שיש חשש לישוב דעתה בתהליך הלידה, ובעלה הוא היחיד שיכול לסייע לה, אזי חובתו שלא להחמיר על עצמו.

אציין עוד, שההיתר שכתבתי ללבישת כפפה, הוא כתוספת להקלשת חומר האיסור. ברור, שבמקום איסור, אין מקום להתיר בכפפה, והדבר גם לא עלה על דעתי, אבל כסניף הלכתי ניתן לצרף את הדבר הזה. וכפי שכתב ב"פתחי תשובה" (יור"ד קצה יז) בשם ספר מקור חיים, שהורו המורים, להניח בגד על הדופק, ויוכל בעלה למשש את הדופק על אותו בגד המפסיק.

תשובת הרב שרלו, אתר כיפה, בכותרת 'בעל בחדר לידה'

מתיר מגע אם היולדת זקוקה לזה באופן היסטרי. מפנה למאמרו של הרב דייכובסקי.

שאלה: האם מותר לבעל להיות בחדר לידה עם אשתו בשעת הלידה? כיצד עליו לנהוג מבחינת איסור נגיעה? (להחזיק יד, לעזור לאחר לידה?)

תשובה: שלום וברכה… לגבי סיוע -בשל העובדה שגם על יולדת חלים דיני נידה אין לסייע, לגעת או להתבונן באותו מקום. רק אם היא זקוקה לזה באופן היסטרי הדבר מותר.

כדאי לקרוא את מאמרו של הרב דיכובסקי באחד מכרכי תחומין על הנושא.

שערי אורה, הרב שלמה לוי, עמודים 398-399

מתיר ליולדת שמרגישה צורך חזק מאוד להיעזר בבעלה בשעת הלידה לאחוז את ידו באמצעות כפפה. אמנם כתוב שראוי שלא.

היולדת מרגישה צורך חזק מאוד להיעזר בבעלה בשעת הלידה – יש מקום להתיר לו לאחוז בידה באמצעות כפפה, או לסייע לה באופן אחר מעין זה. אמנם, ראוה שבשעה גדולה זו תשים היולדת את מבטחה בבורא העולם, ותשמח בתפילתו של בעלה.

יש לשים לב שהוא לא מתנה זאת בהוראה רפואית, או בכך שאין בנמצא אם או אחות שיעזרו ליולדת

חוברת 'טהרת המשפחה ולידה', שאלות ותשובות שנשאלו יועצות הלכה של מדרשת נשמת בנושא לידה, עמודים 23-25

כתבו בתחילה שאסורים במגע, וצריך למצוא פיתרון אחר. אמנם, אם אין מישהו אחר שיתמוך והאשה דורשת מגע פיזי מהבעל – הוא חייב למלא את בקשותיה. ובהרחבה הביאו את מחלוקת השו"ע והרמ"א בסיוע לאשתו החולה הנדה, ואת מחלוקת הב"י והש"ך בפירוש הרמב"ם האם כל מגע אסור מהתורה או רק מגע של חיבת ביאה. סיימו שראוי שהבעל יזכיר לאשתו שאסור, ואם היא מתעקשת אזי יסייע לה.

אני מצפה ללדת בשבועות הקרובים בעז"ה. ברצוני לדעת במה אוכל להיעזר בבעלי בשעת הלידה: האם יש בעיה בנוכחותו בעת הלידה? האם מותרת עזרה פיזית בהתמודדות עם הצירים כמו עיסוי, תמיכה בתנוחות שונות וכדומה?

תשובה:

… משלב זו יכול בעלך להיות תומך פעיל ומעודד אך לא לגעת בך. נוכחות בעלך החדר הלידה אינה אסורה ובלבד שימנע מלגעת בך ומהסתכלות במקומות מוצנעים שבגופך.

יש יולדות המעסיקות תומכת לידה (דולה) ללוותן ולתווך בינן לבין הצוות הרפואי וזהו פיתרון מצויין לשלב הלידה בו נאסר המגע בין בני הזוג. תומכות לידה בד"כ מתחילות את הקשר עם האישה ההרה עוד במהלך ההריון, אך זאת הוצאה כספית גדולה וכן פיתרון שאינו מתאים לכל יולדת. אין חובה הלכתית להעסיק דולה.

יש לדעת שלמרות שתהליך הלידה הוא טבעי, היולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה, ואף שייך בה גדר הלכתי של יישוב הדעת. לכן, אם את זקוקה לתמיכה בשעת הצירים המתקדמים ולא נוכחת אשה שיכולה לתמוך בך דוגמת תומכת לידה, מלווה או מילדת, בעלך חייב למלא את בקשותיך כדי שתהיי מיושבת בדעתך, גם אם מדובר במגע פיזי. מגע זה מותר רק אם את דורשת אותו.

בהרחבה:

…בשו"ע נפסק שאין האיש יכול לסייע לאשתו החולה בזמן שהם אסורים, וכך אפילו בעל שהוא רופא אסור לו למשש את דופק אישתו הנידה. על דברי השלחן ערוך אלו כתב הרמ"א שכאשר אין אחר שישמשה מותר לאיש לשמש את אשתו החולה.

בית יוסף כתב שאם האישה חולה מסוכנת גם אם אין בסמוך מי שישמשה ייתכן שהרמב"ם יאסור שימוש על ידי הבעל מטעם אביזרייהו דעריות, שלפיו איסור "לא תקרבו לגלות ערווה" הוא מדאורייתא. ולעומת זאת ייתכן שיתיר זאת הרמב"ם מפני שסובר שנגיעת נידה אסורה רק מדרבנן. על כך חולק הש"ך ומסביר שגם לרמב"ם אין איסור דאורייתא אלא כשעושה כך דרך תאווה וחיבת ביאה.

היתר הרמ"א הוא כאשר אין בנמצא אדם אחר שיסייע לאישה. כאשר הלידה מתרחשת בבית החולים, האישה אינה לבדה והיא יכולה להסתייע בצוות חדר הלידה, ולכן אף לפוסקים כרמ"א, האישה לכאורה לא תזדקק לסיוע הבעל. אולם, במציאות המוכרת לנו כיום, לא תמיד הצוות הרפואי זמין לכל צרכיה של היולדת. לרוב, המיילדת נמצאת עם היולדת רק לסירוגין, והקלה על כאבי הלידה באמצעות תמיכה בתוחות לידה, או עיסוי, מתבצעת על ידי המלווה של היולדת ולא על ידי הצוות הרפואי….

ראוי שהבעל יזכיר לאשתו בעדינות שהיא נידה, אך אם היא ממשיכה לדרוש את עזרתו, עליו לסייע לה.

נגיעה בזמן לידה / יעקב קרויזר

האם מותר לאדם לגעת באשתו בשעת הלידה, כאשר היולדת זקוקה לכך?

מאמר באתר ישיבת מעלה גלבוע, א' אייר התשע"ח

מביאה את דבריהם של הרב דיכובסקי והרב שלמה לוי, שהתירו במקרים של צורך גדול או חרדה. מביא את ההיתר לחלל שבת לצורך ישוב דעתה של היולדת. כותב שאין לחלק בין איסורי שבת לאיסורי הרחקות, ולכן מסכם שאם יש לאישה צורך אישי (ואפילו לא רפואי) מותר לבעלה לתת לה יד, ואף אסור לו להמנע מפני פיקוח נפש, ואל לו להחמיר חומרות מיותרות

…(פסקה בנוגע לאיזה שלב נאסרים)

נגיעת בני הזוג בזמן הלידה

הרב אליהו פוסק שגם כאשרו נאסרו בני הזוג בקרבה מותר לאיש לסייע לאשתו בנגיעה, כגון לתמיכה ולעלייה לאמבולנס, אך דווקא במקרה שאין שם מישהו אחר שיכול לסייע לה ועדיף שהנגיעה תהיה דרך בגד (דרכי טהרה, עמ' קיא). הטעם לכך הוא שזוהי נגיעה שאינה של חיבה ויש בה סיוע ליולדת. הרב קנוהל מתאר את הערך שבסיוע ליולדת והנחת דעתה וסובר שכל עוד בני הזוג אינם אסורים בקרבה, לפחות לדעה המקלה, הם מותרים לגעת זו בזה, אך לא מזמן שנאסרו בקרבה לכל הדעות (איש ואישה, עמ' 207). הרב שלמה לוי כותב כי "כאשר יש ליולדת צורך חזק מאוד להיעזר בבעלה בשעת הלידה" יש מקום להקל בהחזקת היד בכפפה "או לסייע לה באופן אחר מעין זה", אך ניכר שהוא מסתייג מפתרון זה (שערי אורה, שער שביעי עמ' 247). הרב שלמה דיכובסקי ("הרגעת יולדת ומעוברת" תחומין כג, עמ' 237-40) דן בנושא בהרחבה וגם בדבריו סייגים – כגון שהאשה "תדרוש בתוקף" ושיהיה "נראה לעין" שיש לה צורך נפשי בכך מפני "חרדה אמתית וחשש לשלומה" ולא "מדובר בפינוק יתר". הוא מוסיף לכך "עצה טובה" ששמע בכנס של מכון פועה, לעטות כפפה רפואית דקה ובכך להקל על חומרת אסור הקרבה, בדומה לנזכר בדברי הרב שלמה לוי.2

הדיון בנגיעת בני הזוג בשעת הלידה מתחלק לשני נושאים. האחד – הדברים שהותרו לעשות לצרכה ולישוב דעתה של היולדת, בהסתמך על הסוגיה בשבת קכח ב' שנפסקה להלכה בשו"ע או"ח, של א וברמב"ם, הלכות שבת, פרק ב יא; השני – מעמדן של ההרחקות מקרבה והדברים שנקראים קרבה, נושאים העולים בסוגיות שבת יג א' וסד ב', כתובות סא א', נדרים כא א' ובפוסקים: טוש"ע יו"ד קצה, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא ובספר המצוות לא-תעשה שנג וראו גם את השגת הרמב"ן שם.

ישוב דעתה של יולדת

המשנה במסכת שבת (יח ג) אומרת כי מחללים את השבת על היולדת, מן הדיון בסוגיה (שבת קכח ב') עולה שמותר לחלל את השבת אפילו כשאין בכך צורך מלבד ישוב דעתה של היולדת. התוספות על הסוגיה מסביר כי פחדה של היולדת שלא עושים את מה שהיא צריכה כראוי עלול לסכן אותה, סכנה החמורה מסכנת רעב לחולה, ולכן מותר לעבור על איסורים לצורך יישוב דעתה (בדומה לכך מפרשים הט"ז והמשנה ברורה על שו"ע או"ח של א). תוספות ישנים (יומא, פג א ובציטוט במשנה ברורה שנזכר קודם) סוברים שבשל כך אין צורך לחכות לאמירה של היולדת כדי לחלל עליה את השבת. 3

הלכה זו נפסקה בשולחן-ערוך (או"ח של א) וברמב"ם (הלכות שבת פרק ב יא) המורים שהיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה ומותר לחלל עליה את השבת, אך במה שאפשר עדיף לעשות זאת בשינוי. על כך מעיר המשנה ברורה, על-פי סימן שכח, כי מדובר דווקא במקרה בו השינוי אינו מעכב כלל. היו מן האחרונים שהמשיכו את דברי המגיד משנה (על הרמב"ם, שם) לפיהם כאב הלידה הוא טבעי ורוב הנשים אינן מתות בלידתן, ולכן החמירו לחלל את השבת בשינוי במקום שאפשר, בשונה מדין חולה שיש בו סכנה.4 ברם, בעקבות חילוק ההלכות יא ויג ברמב"ם ובעקבות הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק, הרב וולדנברג (ציץ אליעזר חלק יז סה) פוסק שההוראה לחלל שבת בשינוי היא רק לפני שמתחיל דימום, ואילו לאחר מכן אין לעשות בשינוי. לדעתו, דין זה הוא גם לדעת המגיד-משנה וניתן לסמוך עליו אפילו אם היה חולק. הרב פיינשטיין (אגרות-משה או"ח א קלב) סובר שיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה מזמן שהיא מתחילה לצעוק בשל כאב צירי הלידה. באותה תשובה הוא מבקר את המחמירים וטוען: "אבל מ"מ לדינא כיון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פקוח נפש".

אמנם, כל האמור בסעיף זה עסק בחילול שבת לצורך היולדת, אך לא ראינו מקום בו נזכר חילוק בין איסורי השבת לבין איסורי הקרבה. הרב דיכובסקי אומר כך בפירוש: "היות ויתובי דעתא נחשב בהלכה כדבר שמחללים עליו שבת, על כן ניתן להתיר באשה הכורעת ללדת לעבור על איסור, לצורך פקוח נפש". נדמה לי שיש להדגיש, כפי שהדגיש הרב פיינשטיין, כי בפקוח נפש אנו פוסקים לקולא ולא מתחשבים ברוב להחמיר (ראו בתשובת שבות-יעקב חלק א יג). כדאי להזכיר בהקשר זה שהראי"ה קוק (שו"ת עזרת כהן לז) טען כי "כל יולדת היא בכלל סכנה" והביא לכך מקורות רבים. 5

גדרי הרחקות

ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי מעמדו של איסור הקרבה לנדה ולעריות. הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה שנג) סובר שהקרבה לנדה אסורה בלאו מדאורייתא, הרמב"ן (בהשגה שם) חולק עליו וסובר שאיסור הקרבה הוא מדבריהם, כלומר מדרבנן. השולחן ערוך בסימן קצה מפרט מהם הדברים הנכללים באיסור הקרבה. בסעיף ב' הוא אומר שבני הזוג אסורים לגעת אפילו באצבע קטנה. בסעיף טז הוא אוסר על האיש לסייע לאישתו החולה ובסעיף יז הוא אומר שאיסור זה חל גם על בדיקה רפואית בידי האיש, ואפילו אם הוא רופא. הרמ"א חולק וטוען שאם אין מי שיסייע לאישה, או שיש לה צורך גדול, מותרים בני הזוג לנגוע זו בזה בכל צרכי הסיוע וכך גם אם אין רופא אחר ויש בחולי סכנה. הש"ך על סעיף יז מעיר שהלכה זו של הרמ"א, בניגוד למה שניתן היה לחשוב, מתאימה גם לשיטת הרמב"ן וגם לשיטת הרמב"ם. הרי גם לדעת הרמב"ם אין איסור דאורייתא בנגיעה שאינה "דרך תאוה וחבת ביאה" (וראו עוד בנשמת אברהם על יו"ד קצה). בפתחי תשובה מובא מספר מקור חיים (על יו"ד קצה יז, אות סא) היתר למשש את הדופק דרך בגד דק. מעיון במקום נראה לי שהכוונה היא דווקא במקרה שאין סכנה בחולי, אך כאשר יש סכנה מותר בכל מקרה.

לגבי נגיעה בזמן הלידה הרב דיכובסקי אומר כך: "הבעל נחשב ל'רופא', לגבי יתובי דעתא, ואין אחר שיכול לישב את דעתה כמוהו." ולכן הם מותרים לגעת זו בזה משני טעמים – א. לצורך ישוב הדעת של היולדת; ב. מכיוון שהאיש נחשב לרופא שאין לו תחליף. בדומה לכך ראו למשל בדברי הציץ אליעזר (חלק יג נה): "דמכיון שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, גם כשיש רופא אחר ורוצים ברופא זה הוא ג"כ בגדר של חשש סכנת נפשות ומתירים איסור".

הבית-יוסף (יו"ד קצה טו-טז) סובר שהטעם לרבים מאיסורי הקרבה הוא הניסיון להתרחק מדברים שעשויים להוביל ל"הרגל דבר", כלומר למגע מיני האסור מדאורייתא בימי הנידה. בדרך זו הוא מסביר את ההבדל בדין בין טיפול האיש באישה לטיפול האישה לאיש (לאור דברי תרומת הדשן בסימן רנב). ההיתר לטיפול האישה באיש נרחב ופשוט יותר מן המקרה ההפוך מכיוון שבו לא קיים חשש להרגל דבר. הרב דיכובסקי סובר שבזמן הלידה לא קיים חשש כזה – בניגוד, אולי, לטיפול וסיוע בזמן מחלה פשוטה שאין בה סכנה – ולכן נראה שניתן להקל בנגיעה לאור הצורך הגדול והסכנה.

סיכום

נגיעת בני הזוג זה בזו בזמן הלידה אסורה מדרבנן ולא מדאורייתא משני טעמים: היא לא מובילה להרגל דבר והיא אינה בדרך תאוה (ולדעת הרמב"ן בכל מקרה איסורי הקרבה הם מדרבנן ולא מדאורייתא). מכיוון שלמגע תומך בזמן הלידה, ולפעמים דוקא לזה של האיש, עשוי להיות ערך רפואי נראה שניתן להקל בכך ולהתיר, 6 כפי שמותר לרופא לטפל באישתו כשאין רופא שיכול לטפל בה במקומו. בנוסף, ישנם מקרים בהם מותר לעבור על איסורי תורה לצורך ישוב דעתה של היולדת. בודאי שבמקרה הזה בו האיסור הוא מדרבנן אין צורך להחמיר, לא לפני ראיית דם (אז מותרים בני הזוג בקרבה) ולא לאחריה או משעת התגברות הצירים והרחבת הפתיחה (אז נחשבת היולדת לחולה שיש בה סכנה). אם האישה מרגישה שתצטרך את סיועו של האיש בזמן הלידה והיא רוצה בכך כדאי שתשוחח עמו על כך מראש. גם אם לא סיכמו ביניהם מראש, האישה יכולה לבקש את סיוע האיש במהלך הלידה וגם אם אינה אומרת כך, האיש יכול לסייע לה אם ניכר שהיא צריכה לסיועו ורוצה בו. חשוב לזכור שאם ליולדת יש צורך בסיועו של האיש, ואפילו צורך אישי שאין לו משמעות רפואית, יש בכך חשש פיקוח נפש ואסור להחמיר עליה החמרות יתרות.

יעקב קרויזר,

מעלה גלבוע תשע"ה

הרב אילעי עופרן (מאמר בגיליון 'דעות' 72, כסלו תשע"ו)

מזכיר שיולדת טמאה, ולכן נאסרים בנגיעה. אמנם, התירו חילול שבת כדי ליישב את דעתה. מביא את דברי הצי"א שמתיר לקרוא לרופא מומחה יותר אם האישה מבקשת זאת, גם אם אין צורך. מזכיר שיש שצמצמו את היתר ישוב דעתה (הכוונה למורנו הרב מלמד, כמובא בהערה שם) אך מעיר שהמנהג לא כדבריו. מזכיר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במגע של חיבה, ומעלה שגם לרמב"ם לא סביר שנגיעה בלידה תהיה איסור תורה. לכן, הדרך סלולה להתיר, ובכל זאת בנוף ההלכתי אין מי שמתיר כמעט. לאחר מכן מביע את מורת רוחו מהמצב ומונה את הנזקים החינוכיים שיש למצב ההלכתי הנוכחי: 1. תחושת אשמה וחומרה מיוחדת בכל הקשור במיניות. 2. אי הכלה של מגוון סוגי מגע בין בני הזוג. ישנו מגע שאינו מוביל למיניות, וגם לו חשיבות. 3. מתח בחיים הדתיים, תחושת סבל ומרמור אצל מי שעומד באיסור ולא נכשל, ותחושת כישלון וחוסר הזדהות עם ההלכה אצל מי שנכשל בו.

האיסור ההלכתי ודין "יישוב הדעת" ביולדת

לכאורה, הדין פשוט: כתב השולחן ערוך – "יולדת אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה".[1] ובמקום אחר כתב: "אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה".[2] מחיבור שתי ההלכות עולה ההבנה הפשוטה כי מרגע שהתחילה הלידה (מבלי להיכנס כרגע למחלוקת ההלכתית מאימתי חל על האישה דין "יולדת"), חל איסור הלכתי על מגע בין איש לאישה.

דין מיוחד ביולדת, המובא בגמרא ופסקוהו הראשונים הלכה למעשה, מתיר איסורים הלכתיים חמורים בזמן לידה, לא רק מן הדין הפשוט של "פיקוח נפש", המתיר לבצע פעולות מצילות חיים במסגרת סיוע ללידה, אלא אף בכל דבר שיש בו משום "יישוב דעתה" של היולדת, גם אם אין בו משום סכנת נפשות. כך היא לשון הרמב"ם:

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה.[3]

הדוגמה התלמודית, המובאת בדברי הרמב"ם, על כך שהתירו להדליק את הנר בשבת לבקשתה של היולדת אפילו אם היא עיוורת, מציגה באופן ברור את עצמת החידוש שבדין "יישוב הדעת". הדלקת הנר הוא חילול השבת האולטימטיבי – מה לנו חמור יותר מאיסור התורה המפורש "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".[4] ואף על פי כן, התיר הרמב"ם ביצוע פעולה שאיסורה כה חמור, אף שאין בה כל צורך אובייקטיבי ליולדת, שהרי היא עיוורת ואינה נהנית כלל מאור הנר. הנימוק להיתר הוא החשיבות הגדולה שראו חכמים בצרכיה הנפשיים של היולדת, מה שכינה הרמב"ם "שדעתה מתיישבת עליה בנר".

פוסקי זמננו החילו והרחיבו את דין "יישוב הדעת" על מציאות חיינו המודרנית. כך למשל כתב הרב אליעזר ולדינברג בתשובה לשאלה אם מותר להזמין ליולדת רופא ממקום רחוק, גם כאשר ישנו רופא קרוב יותר:

נראה בעליל מראש שיש להתיר, דהרי גבי יולדת עושין לה כל דבר שיש בה משום יתובא דעתה, אפילו דברים שלמעשה לא צריכים להם … ואם כן מהאי טעמא יש להתיר נמי בנידוננו להביא הרופא המקובל עליה יותר … מותר לקרוא להמומחה ממקום אחר אשר האשה רצונה בכך, אף על פי שהדבר כרוך בחילול שבת, ואעפ"י שגם בכאן נמצא מי שיילד אותה, בהיות והאשה סומכת ביותר על המומחה שנמצא במקום אחר.[5]

וכן כתב הרב פרופ' שטיינברג באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית:

יולדת רשאית לנסוע לכתחילה לבית החולים שנרשמה בו ללידה, ואפילו אם יש בית חולים קרוב יותר, אם היא סבורה שהטיפול יהיה טוב יותר בבית החולים שנרשמה בו.[6]

אמנם היו פוסקים שערערו על הרחבת ההיתר והדגישו שיש להשתמש בדין "יישוב הדעת" רק במצבים חריגים ונדירים וכשמדובר ביולדת הנמצאת בהיסטריה של ממש, וביקשו לוודא כי מדובר בצורך ממשי ולא ב"פינוק גרידא"[3].  אך דומני שמנהגם של שומרי מצוות רבים עולה בקנה אחד עם הוראת הפוסקים הנ"ל, וכי מנהג נפוץ הוא, במקרה של לידה בשבת, לנסוע לבית החולים הרצוי ליולדת גם כשאינו הקרוב ביותר וגם כשאין לו עדיפות אובייקטיבית, וזאת על אף שהארכת נסיעה שכזו היא חילול שבת דאורייתא לכל הדעות.

זאת ועוד, בשם הנימוק של "יישוב דעתה" של יולדת הפליגו חלק מפוסקי זמננו להתיר הזמנת דולה בשבת, שתגיע לבית החולים בנסיעה ותסייע ליולדת בסעד נפשי וגופני שאיננו צורך מוחלט ואובייקטיבי, שהרי רוב ככל היולדות אינן נעזרות בדולה. כך פסק למשל הרב אברהם יוסף:

תומכת לידה – יולדת שיש ליָדה "תומכת לידה" זהו מצב מצוין ומותר לתומכת לחלל שבת כדי לסייע. ההיתר לתומכת לידה אינו רק בלידה ראשונה, ששם זה בא לידי ביטוי מוחשי מחמת הפחדים הגדולים והתומכת לידה מיישבת את דעתה. גם בלידות מתקדמות, פעמים שיש תסבוכות בהריון, התומכת לידה אמורה לשחרר ממנה את הפחדים, אמורה להדריך אותה כיצד לנשום נכון ואת התנועות הנכונות. תומכת לידה זה מצב נפשי, ואף על פי כן מותר לה לחלל את השבת כדי ליישב את דעתה.[8]

הנה דוגמה נוספת להיתר מופלג שהותר מפני צרכיה הנפשיים של היולדת.

בחשבון ההלכתי הפשוט נראה שאם הותר לחלל שבת באיסורי תורה משום יישוב דעת היולדת, קל וחומר שיש להתיר נגיעה ביולדת במקרה שהיא רוצה בכך, וסבורה שמגע שכזה הוא אשר ירגיע אותה ויסייע לה

דין "יישוב הדעת" לגבי נגיעה בזמן לידה

אף על פי שפוסקי ההלכה הרחיקו לכת בהתירם חילול שבת דאורייתא מפני צרכיה הנפשיים של היולדת, כמעט ולא מצאנו בקרב פוסקי ימינו פוסק שכתב דברים דומים על מציאות שבה היולדת מביעה צורך במגע מסייע ומחזק מצד בעלה. אמנם הוראת הלכה למעשה דורשת היכרות מעמיקה עם כל מקרה לגופו וראוי שתיעשה מתוך התייעצות עם מורה הוראה, אך בחשבון ההלכתי הפשוט נראה שאם הותר לחלל שבת באיסורי תורה משום יישוב דעת היולדת, קל וחומר שיש להתיר נגיעה ביולדת במקרה שהיא רוצה בכך, וסבורה שמגע שכזה הוא אשר ירגיע אותה ויסייע לה. שהרי לדעת הרמב"ן, איסור נגיעה בנידה וביולדת אינו אלא איסור דרבנן.[9] אף לדעת הרמב"ם, שסבר שאיסור נגיעה הוא איסור דאורייתא,[10] הרי שאינו חמור מאיסור כרת של חילול שבת. זאת ועוד, היו מן האחרונים שכתבו כי "אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה",[11] ונראה לי פשוט וברור לומר כי לא שייך לדבר על "דרך תאווה" או על "חיבת ביאה" בחדר לידה. אין להעלות על הדעת כלל את הטענה כאילו איסור נגיעה חמור מחילול שבת בהיותו "אביזרייהו דעריות" שעליו נאמר "ייהרג ואל יעבור". וכי חס וחלילה יעלה על הדעת שאדם שאשתו הנידה נוטה ליפול מהגג לא יושיט לה ידו בנימוק הלכתי כלשהו?

מן האמור לעיל עולה כי הדרך ההלכתית להתיר מגע בין איש לאשתו היולדת במקרה שהאישה רוצה בכך לצורך יישוב דעתה, סלולה וקיימת. אף על פי כן, קשה למצוא פוסק שיורה כך הלכה למעשה. אדרבה, בספרי ההלכה שבידינו נמצא בדרך כלל פסיקות הפוכות בתכלית. כך למשל כתב הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות:

ומה שהביא באשה הסובלת מחולשת עצבים רח"ל ודורשת מבעלה שיחזיק בידה בשעת לידה … אין דברי האשה אלו אלא פטפוטי דברים וישתקע הדבר וח"ו ליתן יד לפושעים בדבר כזה ואדרבה בשעה כזו שהוא שעת סכנה תחשוב על השם ותורתו וגם הוא ילך ויתפלל לה' שתלד בנקל ויתן להם ה' בן צדיק או צדיקת ולא יחשבו אז על עניני הבל ותאות ח"ו.[12]

אמנם הרב שלמה דייכובסקי פתח פֶתח להיתר הנגיעה בין איש לאשתו היולדת:

נראה לי שאם האשה הכורעת ללדת, דורשת בתוקף שבעלה יחזיק בידה בעת הלידה ונראה לעין שהיא זקוקה לכך, לצורך רגיעתה הנפשית, אזי יש מקום להתיר לו ולה. הדברים אמורים במקום שנראה בעליל, שלא מדובר בפינוק יתר, אלא בחרדה אמיתית ובחשש לשלומה. עצה חכמה בנושא זה … היא חבישת כפפה רפואית דקה על ידו של הבעל, בדרך זו, הבעיה ההלכתית קלה בהרבה. מובן שאין להתיר מגע מסוג זה שלא לצורך רפואי, כאמור לעיל.[13]

על אף ההיתר הדחוק שבדבריו, באותו מאמר עצמו מתאר הרב דייכובסקי את הביקורת שנמתחה עליו בגין היתר זה. כאמור, עמדה זו אינו נפוצה כלל ועיקר בקרב פוסקי ימינו. וכאן הבן שואל – מדוע כה שכיח ההיתר לחלל שבת משום יישוב דעתה של היולדת וכה נדיר ההיתר למגע בין בני הזוג בשעת הלידה מאותו נימוק ממש, למרות שכפי שהראנו, איסור נגיעה חמור פחות לפי רוב מוחלט של הדעות?

קיימת חשיבות גדולה לעיצובו של מגע מכיל ורגיש בין בני זוג שאינו מוביל ליחסי אישות. אינני קורא חלילה לערער כהוא זה על דיני הרחקות או על איסור נגיעה, אך ההימנעות מהבחנה שכזו אפילו בסיטואציה הקיצונית של לידה מכריזה למעשה ש"הכול או כלום", וכי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש

המחיר החינוכי של ההימנעות מההיתר בעת הצורך

נראה כי במבט מעמיק, ניתן להבין מדוע נמנע רוב מניין ובניין של פוסקי ההלכה מלהתיר מגע בין יולדת לבעלה כאשר היא זקוקה לכך. המדרונות הפרוסים למרגלות היתר שכזה חלקלקים שבעתיים מן המדרונות הקיימים בהיתרים אחרים. לא דין "יצר חילול השבת" כדין היצר המיני. לאור כוחה הסוחף של התשוקה המינית, אך טבעי הוא שהצבת הגדרים והסייגים באיסורים בתחום המיני תהיה נוקשה וחריפה יותר מאשר בסוגיות אחרות. אף על פי כן, נראה שהכרעה מחמירה שכזו, שוברה בצדה, וכי ישנם מחירים חינוכיים וחברתיים חמורים הנובעים מהכרעה זו שיש לתת עליהם את הדעת. מחירים חינוכיים אלו אינם מנחים את הדיון ההלכתי ואינם חלק ממנו, אך אף על פי כן, מי שההלכה היא הבריח התיכון של חייו הרוחניים אינו יכול שלא לתת דעתו על השפעות אלו:

  1. אשליית חומרה: כפי שהצענו לעיל, הימנעות מהיתר נגיעה ביולדת משום "יישוב דעתה" אינו נובע מחומרת האיסור (שהרי חילול שבת, החמור שבעתיים, הותר מאותו נימוק ממש), אלא מכוחו הסוחף של היצר המיני. אך למרות זאת, ציבור לומדי ההלכה ושומריה עשוי שלא לרדת לעומקו של דיוק זה ולחשוב בטעות כי דין נגיעה ביולדת חמור מאיסורי שבת. העצמת חומרת האיסור מעבר למעמדו ההלכתי האמתי קושרת בעיני הלומד את היצר והמגע המיניים עם מושגים שליליים של אשמה, בושה ותסכול. מושגים אלו קשורים בתרבות שלנו בעולם המיני גם בלא העצמה שכזו, כנראה מכוחה הרע של ההשפעה הנוצרית שספגה התרבות שלנו בתחום המיני. דומני שזוג שעובר על איסור נגיעה בזמן לידה עשוי לחוות אשמה ובושה גדולים שבעתיים מאשר זוג שנוסע בשבת לבית חולים רחוק משיקולים קלושים. אשמה ובושה זו גוררות נזקים רוחניים, חברתיים וזוגיים בלא כל תועלת.
  2. שפה גופנית דלה: הימנעות מהיתר נגיעה בזמן לידה, על אף האפשרות ההלכתית להתירה, מונעת את ההבחנה בין סוגים שונים של מגע וכוללת את כולם בחדא מחתא. ברור כשמש בחצי השמים שהמגע שזקוקה לו היולדת כשהיא יושבת על המשבר אינו המגע המיני שעשוי להביא לידי תשמיש. אין מדובר במגע של תשוקה ותאווה אלא של תמיכה, חיזוק וסיוע. לחוסר הנכונות להבחין בין סוגי המגע השונים יש מחיר חינוכי חמור, בכך שהוא מעצב שפה גופנית בין בני הזוג שבה כל סוגי המגע אינם אלא השביל המוביל אל חדר המיטות. דומני שקיימת חשיבות גדולה לעיצובו של מגע מכיל ורגיש בין בני זוג שאינו מוביל ליחסי אישות. אינני קורא חלילה לערער כהוא זה על דיני הרחקות או על איסור נגיעה, אך ההימנעות מהבחנה שכזו אפילו בסיטואציה הקיצונית של לידה מכריזה למעשה ש"הכול או כלום", ועלולה ליצור בקרב לומדי התורה את המחשבה המעוותת כי לא ייתכן מגע בין בני זוג שאינו מוביל לתשמיש. קושי זה מגיע לכדי אבסורד לא רק במציאות המשמחת של לידה, אלא גם במציאות עגומה של מחלה קשה, ונראה שגם מציאות שכזו קובעת דיון לעצמה.
  3. קונפליקט מיותר בין האדם להלכה: כפי שנכתב לעיל, זוגות רבים חווים פער וקונפליקט חריפים בין הצורך האנושי, הפשוט והטבעי במגע התומך בזמן לידה לבין ההלכה הפסוקה האוסרת זאת מכול וכול. העדר הקול המתיר זאת בשעת צורך גדול מעמיק את הפער הזה וגורר, בקרב חלק מהציבור החווה זאת, את התחושה כי הדרישה ההלכתית אינה עולה בקנה אחד עם הקול המוסרי הפשוט הדורש מאיש לסייע לאשתו כשהיא כאובה וסובלת. בהינתן חשבון הלכתי הפותח פתח מרווח להיתר, נראה לי כי טעות היא לאטום את הלב מפני זעקתה של האישה הזקוקה לכך עמוקות, ברוח דבריו הידועים של הראי"ה קוק כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה".

[1] שביום כתיבת הסיכום קיבלנו את הבשורה המרה על פטירתו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

[2] ראש בית הדין בקהילת כנסת ישראל בלונדון, תלמידם של רבי ברוך בר לייבוביץ' והרב אלחנן וסרמן, התמנה לתפקידו ע"י הרב יחזקאל אברמסקי. נפטר ב1996.

[3] כוונתו לרב בפנה"ל, כמובא בהערה שם.

תפריט