הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

קביעת רגע הטומאה בלידה

תוכן עניינים

ר' דוד שץ

נפתח את הסיכום בסקירה קצרה של המקורות לטומאת לידה, וזמן תחילתה. לאחר מכן נעבור לשאלות המעשיות סביב 'פתיחת הקבר בתהליך הלידה', ודימומים שונים בתהליך הלידה

דין תורה – יציאת רוב הראש

התורה (ויקרא פרק יב,א-ב) אומרת: "(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא".
הגמרא (נדה כח,א) אומרת: "יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו – עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו".
הגמרא (נדה כט,א) אומרת: "ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו, אבא חנן משום ר' יהושע אומר: משיצא פדחתו, וי"א: משיראו קרני ראשו".
בית הבחירה (מאירי) מסכת נדה דף כח עמוד א: "ואיזה הוא רוב ראשו משיצאה פדחתו ר"ל מצחו".
תורת הבית הארוך בית ז שער ו: "מאיזה שעה מונין ליולדת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אם יצא כתיקונו כלומר שיצא דרך ראשו משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו. דתנן יצא כתיקונו משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. ולא סוף דברו שיצא לחוץ ממש אלא משיצא חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד לכל דבר".
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י: הרמב"ם כותב רוב פדחתו, בניגוד לפשט הגמרא, והכס"מ דן איך ליישב את זה. לא הארכתי במקורות בנושא.
"ואם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד אף ע"פ שנחתך אחר כך".
כסף משנה, איסורי ביאה פרק י: "ואיכא למידק למה כתב רבינו משתצא רוב פדחתו הרי זה כילוד דהא מפשטא דמתניתין משמע דכל פדחתו הוא רוב ראשו. ושמא י"ל שרבינו סובר שאינו נקרא רוב אלא הגלגולת לבד לא מקום העינים והפה והלחיים ואי אמרת דמתניתין משיצא כל פדחתו קאמר והיינו כל ראשו והא ודאי לא פדחת בלבד קאמר אלא פדחת עם הגלגולת וכדאיתא בירו' א"כ היינו כל ראשו והיכי קרי ליה מתני' רוב ראשו ולפיכך פירש דמתניתין ה"ק איזהו רוב ראשו משיצא רוב פדחתו שתיבת רוב הנזכר בתחילה מושך עצמו ואחר עמו וכוונת המשנה להודיענו דראש אינו נקרא אלא הגלגולת לבד שהוא נגמר בסוף הפדחת דאל"כ מאי איצטריך לאודועי איזה רוב ראשו אטו אנן לא ידעינן לשעורי אלא ודאי כדאמרן. אח"כ מצאתי ספר רבינו מוגה ונמחק בו תיבת רוב".
שו"ע יו"ד קצד,י: השו"ע פוסק כרשב"א וכנוסחא שמצא ברמב"ם שמיציאת פדחתו, כלומר מצחו – טמאה לידה
"ואם לא נתחתך ויצא כדרכו משתצא פדחתו ה"ז כילוד אף על פי שנחתך אח"כ ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור".

מדרבנן – יציאת יד או איבר אחר

יש להעיר שרוב הלידות כיום הן לידות ראש, ואז התרחיש של יציאת יד או רגל הוא לא אפשרי. גם בלידת עכוז אינני יודע אם הדבר אפשרי.
בנושא זה לא רציתי להאריך מאחר וברגע שיוצא איבר כלשהו האשה טמאה מדין 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם' (כפי שכותב הרשב"א שיובא לקמן) ולכן הנפק"מ היא מה הדין אם היד/רגל חזרו פעמיים והספיקה להטהר לפני שעברו שבועיים, וכמובן לספירת ימי טומאת לידה וטוהר לידה. ומאחר שזה לא מעשי – קיצרתי, אם יש צורך – אתקן וארחיב.

הגמרא (נדה כח,א)

אומרת: "אמר רב הונא: הוציא עובר את ידו והחזירה – אמו טמאה לידה. שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד. מתיב רב יהודה: הוציא עובר את ידו – אין אמו חוששת לכל דבר! אמר רב נחמן: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא, לחוש – חוששת, ימי טוהר – לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה. והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר! אמר אביי: אינה חוששת לכל דבר – מדאורייתא, אבל מדרבנן – חוששת. והא קרא קאמר! מדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא".
רשב"א על הגמרא (ד"ה 'הא דאמר') –
מקשה שאם 'אי אפשר לפתה"ק בלא דם' אז למאי נפק"מ שטמאה משום לידה דרבנן מהוצאת היד, ומתרץ שאו שרב הונא לא סובר את הכלל הנ"ל, או שזה נפק"מ אם אחר הוצאת היד הלידה נעצרה וכבר הספיקה לספור נקיים ולטבול לפני שעברו שבועיים מהמקרה.
"הא דאמר רב הונא: הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל".
ועוד בתורת הבית הארוך בית ז שער ו, הציג שיש סוברים שכל איבר מטמא בלידה מדרבנן כשמפלת איברים ולא רק יד
"ומסתברא דוקא הוציא ידו אבל הוציא רגלו לא דיד כתיב. ויש מרבוואתא ז"ל שאמרו אפילו במפלת לאיברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם ומצרפין האברים לרוב לדבר תורה. וראוי להחמיר בדבריהם".
תורת הבית הקצר בית ז שער ו,
כאן משמע שהסוברים שרק רגל נחשבת, אומרים זאת לגבי יולדת רגילה, ולא רק לגבי מפלת איברים, וצ"ע.
הוציא רגלו טמאה נדה שאי אפשר לפתיחת הקבר לאברים בלא דם. ונראה לי שאינה מטמאה לידה, לא אמרו [אלא] ביד, (אלא) שהסכימו הדבר למה שכתוב ויהי וגו' ויתן יד הכתוב עשה לידת יד לידה, אבל בשאר אברים לא אמרו. ויש מי שהורה בין ביד בין ברגל

הלכות נדה לרמב"ן פרק ז,

גם ברמב"ן אין הכרע כמו שמשמע מתורת הבית הקצר, ונראה שהחמיר דווקא במפלת איברים
העובר שהוציא ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים, ואם יצא אח"כ מונין אותו משעה שיצא, וכן הולד שיצא איברים איברים משיצא [אבר] אחד מטמאין אותה [משום] לידה".

האם נאסרת מעצם פתיחת הרחם?

כאן נעסוק בשאלה האם עצם הפתיחה של צוואר הרחם, שמתרחשת בתהליך הלידה, נחשבת 'פתיחת הקבר' ומטמאת, או שמא הטומאה מתחילה רק ברגע שיוצא דבר מה מהרחם ולא מעצם פתיחתו.
לא נעסוק כאן בשאלה מה הדין של 'בדיקת פתיחה' רפואית שעושה המיילדת, היות והנושא כבר נתברר ע"י הרב יאיר וייץ, לעניין בדיקה רפואית. כמובן, שמי שמחמיר בזה, ככל הנראה יחמיר מק"ו.
השאלה המרכזית שנידונה כאן היא מתי בדיוק אנו אומרים 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם': כאשר יצא דבר מהרחם, או כבר כשהרחם נפתח (מעצמו או מגורם חיצוני).
הדיון נפתח באחרונים בנחלת שבעה שתומך במנהג נשות פולין, שאשה שהתחילו צירים וקראה למילדת שבדקה אותה, צריכה שבעה נקיים, גם אם הלידה נעצרה. עיקר ראייתו מהגמרא בשבת שאומרת שמביאה כמה סימנים ל'מאימתי פתיחת הקבר'.
החולקים עליו באו מכמה צדדים:
1. אם הלידה נפסקה – הרי מתברר שלא הייתה פתיחה. לסיעה זו – מעת שיושבת על המשבר או משהו דומה לזה – כבר נאסרים, שכן סביר להניח שאכן תתרחש לידה וממילא הקבר נפתח, ופתיחה זו אוסרת.
2. החזקה נאמרה רק כאשר דבר מה יצא מהרחם, אבל עד שלא יצא – אין הכרח שיצא דם. לסיעה זו – בני הזוג נאסרים רק בעת שהתינוק מתחיל לצאת, או כאשר יש דם לפני כן.
יש לציין שבחלק מאחרוני דורנו בפרק זה, יובא דיון אודות אשה שהתחילה לה פתיחה של צוואר הרחם הרבה לפני הלידה, כפי שמצוי בנשים שכבר ילדו כמה פעמים. נתון זה לא היה ניתן לידיעה בעבר הרחוק, והדיון התחדש בדורות האחרונים כאשר זה נתגלה. ככלל כולם מקילים בזה, ומנסים לחלק מדוע אין לאסור בגלל פתיחה מוקדמת שיכולה להיות גדולה, אבל פתיחה שבלידה עצמה כן תאסור.

מקורות עיקריים בגמרא ובראשונים בנושא

משנה (אהלות פרק ז, משנה ד):
האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית, הראשון טמא בספק, והשני בודאי.
אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא ניטלת בגפים. אבל אם היתה מהלכת, הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך. אין לנפלים פתיחת הקבר, עד שיעגילו ראש כפיקה".
גמרא (שבת קכט,א)
"מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר? אמר אביי: שלשה ימים. רבא אמר משמיה דרב יהודה: שבעה ואמרי לה שלשים".

ב"י או"ח סימן של, סעיף ג

הב"י מסביר שהרי"ף פסק רק כאביי, ותמהו עליו הלא בספק פיקוח נפש מחמירים, ולכן יש לחלל את השבת גם על דם שותת ויורד
"ונקראת יולדת משתשב על המשבר וכו' בסוף פרק מפנין (קכט.) מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משתשב על המשבר ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות לה באגפיה כלומר בזרועותיה שאינה יכולה להלך וכתב הרי"ף דרב הונא קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא דם שותת ויורד ותשב על המשבר ותמהו עליו הרא"ש והר"ן היאך פסק בספק נפשות להחמיר והו"ל למיפסק משעה שהדם שותת ויורד וכ"פ הרמב"ם בפ"ב"
ובשו"ע שם:
נקראת יולדת לחלל עליה שבת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך כיון שנראה אחד מאלו מחללין עליה את השבת:

נחלת שבעה

הנחלת שבעה ב, ט, דן באשה שעקבות צירים המיילדות בדקו אם יש לה פתיחה, ובמדינת פולין נהגו להחשיב אשה שעברה בדיקה כזו כטמאה, ובאשכנז לא החשיבו אותה לטמאה. הנחלת שבעה מסיק שהיא טמאה מטעם שבדיקה זו נחשבת לפתיחת הקבר, ואין פתיחת הקבר בלא דם. עוד הוא קובע שוודאי מעת שיושבת על המשבר נחשב פתיחת הקבר לעניין נדה.
"נשאלתי שאלה לפני אשה אחת מלאה ימיה ללדת לפי דמיונה וחשבונה, ויהי היום בא חבל לה ודימתה בנפשה כי נהפכו עליה צירי לידה, שלחה אחר הנשים כדרכם וכולם הסכימו שהגיע עת ללדת, והיו קורין לה החכמה ונתעסקו עמה כנהוג הנשים הכורעת לילד, ואחר איזה שעות החכמה לא היתה רואה את הנולד, וחבלים לא נפלו לה בנעימים ועדיין היא הולכת וכרסה בין שניה כמו ארבעה שבועות.
והנה הנשים שהן ממלכות פולין מעידות, שהנהוג הוא בכל מדינות פולין שתכף שקורין לה חכמה והיא בודקת את האשה אם הגיע זמנה ללדת אם לאו, מחזיקים אותה בטמאה וצריכה לספור שבעה נקיים ואחר תטהר לבעלה על ידי טבילה, ושאר כל הנשים מבני אשכנז יצ"ו אמרו שלא שמעו דבר זה מעולם, כי אף על פי שהמילדת היתה בודקת אותה, אף על פי כן טהורה היא לבעלה. זוהי תורף השאלה…
מצאתי רמז קצת סוף פרק מפנין (דף קכ"ט ע"א) מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות לה באגפיה עד כאן לשונם…. וקיימא לן: אין פתיחת הקבר בלא דם, כמה שכתוב בטור יורה דעה סימן קפ"ח… ואם כן הוא הדין אם ישבה על המשבר קודם שהדם שותת גם כן טמאה, דהא תכף משישבה על המשבר הוא פתיחת הקבר לאביי, וקיימא לן דאין פתיחת הקבר בלא דם ואפילו לא ראתה כלום. ואם כן הכי נמי יש לדמות נדון דידן לפתיחת הקבר, מאחר שהמילדת בודקת אותה ודאי לפתיחת הקבר יחשב, ואין פתיחת קבר בלא דם אף על פי שלא ראתה. ועל כן לדעתי דינא קאמרי דאסורה לבעלה עד שתטהר".

פלתי על הלכות נדה סימן קצד

הפלתי דן בדברי הנחלת שבעה, ומסיק שהפסיקה היא שלרוב הראשונים ישיבה על המשבר לא מספיקה כדי להגדיר פתיחת הקבר, ואמנם לעניין פיקוח נפש החמרנו, אבל לעניין נדה ישיבה על המשבר לא מוכיחה שהייתה פתיחת הקבר. אמנם, בעת שיושבת על המשבר ודאי בעלה צריך להזהר לא לגעת בה, שמא הצירים האלו אכן יובילו ללידה ונמצא שהקבר כן נפתח, אבל למפרע אם לא הייתה לידה – אין הכרח שהייתה פתיחת הקבר, וטהורה.
[א] יולדת אפילו וכו'. בשו"ת נחלת שבעה (ח"ב סימן ט) הורה לאסור, באשה שבא חבל לה כי מלאו ימיה ללדת, וישבה על משבר ואח"כ פסקו הצירים וחבלים, והולכת וכריסה בין שיניה זה ימים כמה, דמ"מ אסורה לבעל וצריכה ז' נקיים, [דישיבת משבר הוי פתיחת הקבר]:
וראייתו דקיי"ל בשבת (קכט ע"א) מאימתי פתיחת הקבר… ובאמת אין המנהג כדבריו…
מכל מקום נראה לטהרה, דהא הרי"ף (שבת נא ע"ב בדפי הרי"ף) פסק הואיל ואביי אמר פתיחת קבר משתשב על משבר, ורב הונא [בריה דר"י] אמר משעה שהדם שותת ויורד ולא קאמר רב הונא "עד", ש"מ שדם שותת ויורד קודם ישיבת משבר ולכך בעי תרתי. והקשה [ה]רמב"ן (שבת קכט ע"א ד"ה אבל) דהאי "עד" אינו ראיה, דלא קאי אמילתא דאביי רק אמילתא דגמרא דשאיל מאימתי פתיחת הקבר. וגם [תמה עליו] כיון דפליגי [בספק נפשות], ספק נפשות להקל:
ובאמת יש ליישב בטוב דברי רי"ף, דס"ל לרי"ף דזהו סברא מוחלט דהך (סימנים) [סימן] לחוד דדם שותת ויורד אין סימן לפתיחת הקבר, דהא שכיחי דמעוברת שופעת דם, עד [שיש] שאמרו שאשה קובעת וסת בימי עבורה (הלכות נדה להרמב"ן פ"ה הכ"ה, הרא"ה בבד"ה ב"ז ש"ג יא ע"ב, מגיד משנה פ"ט ה"ד בהרמב"ם), ואיך יהיה זה סימן לפתיחת הקבר:
[ועל כרחין צ"ל דרב הונא בריה דרב יהושע לא ס"ל דדם שותת לחוד הוי פתיחת הקבר], רק צ"ל אחד משני פירושים, או דרב הונא [בריה דר"י] בעי לפרושי מילתא דאביי דאמר משישבה על המשבר היינו לא משבר לחוד, רק שהדם שותת ויורד כבר ואח"כ ישבה על המשבר ג"כ, זהו אות שנפתח הקבר, ואביי סוף מילתא נקט שהיא יושבת על משבר. או י"ל דפליג על אביי, דאביי ס"ל ישיבת משבר לחוד הוי פתיחת הקבר, ופליג ר"ה [בריה דר"י] ומוסיף ואמר דגם הדמים צריכין להיות שותתין ויורדין. ולפי פירוש זה הרי כאן מחלוקת והלכה כמקיל בפיקוח נפש:
ולכך קאמר הרי"ף דא"א לומר כפירוש הב' דבא להוסיף אמילתא דאביי, [דא"כ] הוי ליה למימר "עד" להורות דאין ישיבת משבר לחוד מספיק, אלא ודאי לפרש בעי, שקודם ישיבת משבר כבר זב דמיה וישיבת משבר דקאמר אביי, היינו בשכבר היו הדמים זב ויורד וא"ש. וא"כ דאביי ור"ה [בריה דר"י] לא פליגו הלכה כוותן, ולכך פסק כאביי ור"ה [בריה דר"י. דבלא דם שותת ויורד לא הוי פתיחת קבר אפי' ישבה על המשבר], ולק"מ:
וא"כ כיון דרי"ף פוסק כן [דישיבת משבר לא סגי בלא דם שותת], וכן דעת [ה]רמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ג) דלא סגי בישיבת משבר, וכן דעת הר"ן (שבת נא ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אמר) וסמ"ג (לאוין סה קרוב לסופו ד"ה היולדת), וכן נראה דעת הטור (ור"ח) כרי"ף, עי"ש בב"ח (או"ח סי' ש"ל ס"ב) שכתב דרוב פוסקים מסכימים להרי"ף ורמב"ם, רק מחמת ספק נפשות להקל קיי"ל כרמב"ן, אבל כאן ודאי דעיקר כהנך פוסקים:
וכל זה הוא לרווחא דמילתא, כי באמת האשה היושבת על משבר יש כאן ספק אולי [עכשיו] העת שתלד ונפתח רחמה, ואף כי לפעמים הוא רק צירים וחבלים שאין בהם לידה וחבלי שוא וכאב בעלמא, מכל מקום מאן מפיס, כיון דדרך האשה באשר יבא חבל לה ויושבת על המשבר [הגיע עת] שתלד, וא"כ איכא חשש פתיחת קבר, ואמרינן [לענין חילול שבת דעל ספק נפשות גם כן מחללין שבת, וכיון דהוי ספק פתיחת קבר אמרינן] דמחללין שבת:
ואף אני אומר [לענין לטהרה לבעלה] באותה שעה באמת יש לבעל להזהר בה [מספק שמא נפתח הקבר שהגיע עת לדתה, וטמאה]. אבל כאשר ראינו כי פסקו הצירים ועמדה ממשבר ולא ילדה, הרי אתגלי מילתא דלא כן היה, וכאב בעלמא היה ולא היה פתיחת הקבר כלל, דלא שכיח שיפתח ויהיה חוזר ונסתם מבלי לידה, ונראה שלא היה פתיחת הקבר כלל ופשיטא דטהורה, וכן המנהג בכל מקום. מיהו במקום דנהגו איסור יש להניח מנהגן, כי הוא חומרא שיש בו קצת טעם ומקום לסמוך".

חתם סופר

בשו"ת חתם סופר יו"ד קעט, חלק על הנחלת שבעה שהחמיר בבדיקת מיילדת לאסור את היולדת,
"שלום לידידי הרב המופלג החו"ש בעל פיפיות מופלא באנשים בנן של קדושים כש"ת מו"ה יוסף שמואל סג"ל נ"י.
גי"ה הגיעני, על דבר אשה שבחודש ששה לעבורה אחזוה צירים וחבלים, ובדקוהו הנשים החכמות והמילדות ומצאו פה הרחם סגור ומסוגר, ושוב פסקוהו הצירים והרי היא מתחזקת והולכת ככל הנשים, אם יש לחוש למה שכתב בתשובת נחלת שבעה סי' ט', שהעידו לפניו נשים מפולין שנהגו שם שאסורה לבעלה דחוששים לפתיחת הקבר. הנה כבר מחו ליה מאה עוכלא בעוכלא… אבל לעולם האשה מטמא משום שא"א לפה"ק כ"ש בלי דם משעה שיושבת על המשבר. אבל כל זה כשיולדת בסוף, אבל אם אינה יולדת בסוף איגלאי מלתא למפרע דבטעות ישבה על המשבר. והנה אמת נכון הדבר לדינא, אלא שחשש למנהג שהעידו נשי פולין לפני הגאון נחלת שבעה, אשר על כן סיים: במקום שכבר נהגו אי' בפולין – לא ישנו. ואני אומר שהם לא דברו אלא בסתם, אבל אם בדקו החכמניות ומצאו הפתח סגור, אין יוצא ואין בא, אז אפי' מנהגא ליכא….

סולת למנחה (רבי יעקב ריישר, בעל תורת השלמים), מצוטט בסדרי טהרה סימן קצד, אות כה

דוחה את דברי הנחלת שבעה, ומוכיח מהמשנה באהלות שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, ולכן כל עוד היא הולכת ודאי טהורה, וגם אם ישבה על המשבר ולאחר לא ילדה והלכה ברגליה – מוכח שטהורה
"וכתב על זה בספר סולת למנחה [תורת השלמים ס"ק ב*] וז"ל: ולענ"ד אין דבריו ברורים, וכל שכן אין מוכרחים, דאף דקיימא לן דמשתשב על המשבר הוי פתיחת הקבר, היינו אם יולדת אח"כ מתוך קישוי זה, מה שאין כן אם אינה יולדת אח"כ והלכה זמן רב ולא ילדה, איגלאי מילתא למפרע שטעות היה וחבלי שוא היה, גם המילדת טעתה. וראיה ברורה לזה, שכן איתא בפרק ז' דאהלות משנה ד' דמשנפתח הקבר אין פנאי להלך, ועיין [שם] בתוספות יום טוב. וא"כ זו שהלכה אח"כ, מוכח שלא היה פתיחת הקבר. גם נראה לי דבכהאי גוונא לא שייך מנהג, כי הוא דבר שאינו מצוי שתטעה המילדת וכל הנשים, ושתלך האשה אחר ישיבתה על המשבר כמה ימים, ובדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג. ולענין שבת דמחללין ביושבת על המשבר, משום דאזלינן בתר רוב נשים וחזקת המילדות הבקיאות שיודעין זמן הלידה וכו', גם לא יהא אלא ספק הא קיימא לן [יומא פה, ב] ספק פיקוח נפש מחללין השבת, עכ"ל".

סדרי טהרה סימן קצד, אות כה

דוחה את דברי סולת למנחה שאי אפשר ללכת מפתיחת הקבר, ומסביר שהמשנה מדברת לגבי טומאה שבה צריך שהעובר (הנפל) יהיה גלוי כדי לטמא באוהל, אבל לגבי שבת ונדה חוששים לפתיחה מוקדם יותר. אבל מסכים שאם הלידה נפסקה וחזרה לאיתנה מוכח שלא הייתה פתיחה.
ובאמת אני תמה על מה שכתב בסולת למנחה וראיה ברורה לזה מפרק ז' דאהלות וכו', דקושיא זו קשה על הגמרא למאן דאמר דפתיחת הקבר הוא משתשב על המשבר או משעה שהדם יורד ושותת, ופליג אהא דאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה, הא ממתניתין דאהלות מוכח דסבירא להו כמו הא דאמרי לה, ואיך פליגי הני אמוראי על המתניתין דמפרש דפתיחת הקבר הוי משעה שאינה יכולה להלוך והיינו כאמרי לה, וכבר הקשה קושיא זו הר"ש [אהלות] שם [ד"ה בגפיה] והניח בקושיא, ואפילו הכי פסק בשלחן ערוך [או"ח סימן של סעיף ג] ככל הני אמוראי. וא"כ מאי זה ראיה ממשנה הנ"ל, הא על כרחך הני אמוראי דיהבי הני שיעורא אחרינא לא סבירא להו הכי. מיהו מה שכתב כיון דאחר זה היא הולכת ואינה מרגשת חבלי לידה אתגלי למפרע שהיתה טועה וסברה שהם חבלי לידה, בזה דבריו נכונים:
ומה שכתב בספר כרתי ופלתי דבאותה שעה צריך הבעל להזהר בה, נראה לי דלאו דוקא באותה שעה שישבה על המשבר, אלא מיד שאחזוה צירים וחבלי לידה ומבקשת להביא לה חכמה צריך הבעל להזהר בה, דודאי לאו ישיבת המשבר גורם פתיחת הקבר, אלא כל שהיא קרובה ללידה כל כך שצריכה לישב על המשבר ואיכא למיחש אלו היתה המילדת מזומנת אצלה היתה מושיבה מיד על המשבר, לכן צריך להיות נזהר בה, ואם אח"כ נתגלה שטעות היה אצלה, אין כאן שום מיחוש, דהא חזינן דטעות היה, ואין לחוש דנפתח הקבר ואח"כ נסתם, דזה לא שכיח, וטפי מיסתבר למיתלי בטעות. אבל היכא דנהגו לאסור אין להתיר להם, כמו שכתב בספר כרתי ופלתי.
ומה שהקשה הר"ש על הני אמוראי דיהבי שיעורים אחרים לפתיחת הקבר דקשיא להו מתניתין דאהלות, נראה לענ"ד ליישב דהא אמרינן התם [אהלות שם] אין לנפלים פתיחת הקבר. ובודאי דאין לפרש שאין להם פתיחת הקבר כלל, משום הכי כל זמן שהוא במקור אמו אינו מטמא לאוהל אע"פ שהיא מתקשה לילד, ולפי זה צריך לומר כל זמן שלא עיגל ראשו כפיקה אפשר לצאת אף בלי פתיחת הקבר, דהא וודאי ליתא, דהא דרכו של מקור להיות סתום לגמרי, ומהאי טעמא קיימא לן בסימן קפ"ח סעיף ג' אם הפילה חתיכה, אם הוא גדול משפופרת דק שבדקין טמאה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וכל שכן לנפל שלא עיגל ראשו כפיקה דצריך פתיחת הקבר להוצאת הראש מן הרחם, ואמאי הבית הראשון טהור לשיטת הר"ש. על כרחך צריך לומר דהכי פירושו, אין לנפלים פתיחת הקבר, רצה לומר דין פתיחת הקבר, וכמו שאמרו [נדה לח, א] אין קושי לנפלים, ובהא ודאי דאין רצה לומר שאין להם קושי כלל, דהא חזינן דאיכא קושי לנפלים, אלא דר"ל שאין להם דין קושי לטהר דם, וכמו שכתבתי לעיל [סוף ס"ק א ד"ה ולכאורה]. הכי נמי פירושו אין פתיחת הקבר לנפלים, ר"ל שאין להם דין פתיחת הקבר לנפלים לטמא הבית הראשון מחמת פתיחת הקבר, דכיון שאין הקבר נפתח הרבה הוי טומאה בלועה ואין מטמאה באהל, אע"פ שסוף הטומאה לצאת, וכפירוש רש"י בבכורות דף כ"ב [ע"א ד"ה פתיחת הקבר], אבל אם עיגל ראשו כפיקה, דצריך לפתוח הרבה, אז לא הוי טומאה בלועה ומטמאה לאהל משום דסופו לצאת. וכן פירש הגאון מהרא"ה בסוף ספר דרכי נועםיב] דף ו' ע"א [ריש סימן ד]. לפי זה הא דאמרינן במתניתין משנפתח הקבר אין פנאי להלך, רצה לומר נמי כשנפתח הקבר הרבה כשיעור שיטמא באוהל, אבל בפתיחה מועטת י"ל דיש לה פנאי להלך:
לפי זה לענין סכנת נפשות לחלל עליה שבת סבירא להו להני אמוראי דמיד שהתחיל לפתוח הקבר אע"פ שלא נפתח שיעור גדול, מכל מקום קרובה ללדת היא ומחללים עליה שבת, ולא קשה מידי. וא"כ הוא הדין לענין איסור נדה, מיד שיושבת על המשבר איכא פתיחת הקבר פורתא, וצריך הבעל להזהר ממנה, אם לא היכא שנתגלה אח"כ שהיה טעות ובמקום דלא נהגו איסור".

חסד לאברהם

חולק על הנ"ש, אבל מטמא בפשטות ביושבת על המשבר
בשו"ת חסד לאברהם (לרבי אברהם תאומים, נדפס בשנת תרכח [1868]) תניינא יו"ד מו:
"על דבר שאלתו באשה שנבדקה על ידי רופא או מילדת אי נתעברה, אי צריכה טבילה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וראיתי מחמירין בזה. דע, כי בשו"ת נחלת שבעה סי' ט' הביא מנהג פולין, כיון שהמילדת בודקת האשה אם הגיע זמנה ללדת, מחזיקין אותה בטמאה. וכתב שם בטעמם, משום דחשיב להו כפתיחת הקבר, וקימ"ל כמ"ד אין פתיחת הקבר בלא דם. ואמנם במחילת כבודו, לא כוון כהלכה, דלא אמרינן 'אין פתיחת הקבר בלא דם' רק כשיצא הולד, או ביושבת על המשבר ונפתח הקבר על ידי דחיקת הולד, אבל כל שנפתח הקבר בלא ולד, ולא יצא דבר ממנה – אין בזה חזקה לצאת דם טמא

בינת אדם

הבינת אדם שער בית הנשים יג, כג, כתב ככרו"פ וסד"ט
"שאלה: אשה שמלאו ימיה ללדת, ושלחה לקרות חכמה ובדקה אותה ואמרה שעדיין לא נראה כלום מסימני לידה, אם מותרת לבעלה:
תשובה: כבר נתבאר זה בכרתי ופלתי סימן קצ"ד בשם תשובות נחלת שבעה, וכן כתב בסדרי טהרה, והסכימו ביושבת על המשבר, ואפילו מקודם שתשב על המשבר תיכף כשאחזוה חבלים – אסורה לבעלה, שמא הגיע זמן הלידה. ואמנם כאשר תפסוק החבלים, אף על גב שכבר ישבה על המשבר, כיון שפסק – הוא סימן שהיו חבלי שוא, ומותרת לבעלה בלא טבילה, אם לא במקום שכבר נהגו להחמיר אין להקל. ואם כן בנידון דידן, שאפילו חבלים לא היו לה, אף על פי שהחכמה הכניסה אצבעה בעומק מכל מקום זה אינו ענין כלל ליושבת על המשבר, ופשיטא לפתיחת הקבר. ולכן יש להתיר בפשיטות לכולי עלמא. כן נראה לעניות דעתי.

בית לחם יהודא (הרב צבי הירש בן עזריאל) – על השו"ע סימן קצד, אות ב:

חולק על הנ"ש, ומסתמך על שיטת הט"ז (של,ג) ששני הסימנים (הליכה וישיבה על המשבר) נאמרו רק אחרי ששותת הדם, ולא לפני, אבל למעשה לא מלאו ליבו להקל ביושבת על המשבר.
"ולי נראה בדין שני שהמילדות בודקת אין להחמיר חדא דלא מצינו בשום פוסק דין זה ועוד דפלוגתא בגמרא בשבת דף כט[1] מאימתי פתיחת הקבר חד אמר משתשב על המשבר וחד אמר משעה שהדם שותת וח"א משעה שחברותיה נושאין אותה וכ"כ השו"ע בא"ח סימן ש"ל וכתב שם הט"ז בס"ק ג' דהרי"ף סבר שהנך תרי סימנים דהיינו משבר וחברותיה נושאין אותה אינו שיעור מבורר לסמוך עלייהו אלא הנהו סימנים מועילי' אחר ירידת הדם וכן קי"ל כהרי"ף עכ"ל אף שמשמע כאן שאף יושבת על המשבר לא מקרי פתיחת קבר י"ל דוקא באיסור שבת שהוא לחומרא אבל לבעלה י"ל אפילו חד מנהון אבל מ"מ בגמרא אמרו בסתם מאימתי פתיחת הקבר משמע שחולקין בזה הדין של פתיחה הקב' ואין חילוק לאיסור שבת או לשאר דברים היינו לענין דם ואפ"ה לא מלאני לבי להתיר ביושב' על המשבר אבל בדיקות המילדות בודאי אין בו איסור ומה שהעיד משום נשים חשובות ממדינות פולין חקרתי ודרשתי הטיב והשיבו שלא ראו ולא שמעו זאת וכפי דעתיהם היה רוצה להתיר אף ביושבת על המשבר ואסרתי זאת להם קודם שראיתי התשובה נחלת שבעה מסברא דלעיל, אבל הבדיקות המילדות היה בעיניהם כשחוק ואומרים תכף כשבא המילדות בודקת ונשים שלנו שולחין אל המילדות כשעדין דומה לה שמרגשת ואף שעדיין אינה רוצה לישב על המשבר כדי יום אח"כ כנלע"ד".

ערוך השולחן יורה דעה סימן קצד

דוחה את הנחלת שבעה כשיטת הסולת למנחה, שכל שיכולה ללכת טהורה.
יש מהגדולים שהורה באשה שישבה על המשבר ואחזוה צירים וחבלים וקראו למילדת וסברו שתלד מיד ואח"כ עברו הצירים והחבלים והלכה עוד כירח ימים עד שילדה והורה דאסורה לבעלה דיושבת על המשבר הוה כפתיחת הקבר כדמוכח בשבת [קכ"ט א] שאמרו מאימתי פתיחת הקבר משתשב על המשבר ע"ש ואנן קיי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם [תשו' נ"ש סי' ט'] והשיגו עליו כמה גדולים דזה היה נחשב פתיחת הקבר אם היתה יולדת אח"כ אבל כיון שנמשך זמן רב איגלאי מילתא שטעות היתה ולא היתה יושבת על המשבר כלל ורק כאבים אחזוה ומשנה מפורשת בפ"ז דאהלות דמפתיחת הקבר א"א לה שתלך ע"ש ולכן דחו הוראה זו ומותרת לבעלה [כרו"פ בסי' זה ושבו"י בס' סולת למנחה וס"ט סקכ"ה והנוב"י בס' תשובה מאהבה סי' קי"ד ובעל תשובה מאהבה וכן יש להורות.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עו

מציג את ההבדל בין שיטת הסד"ט לשיטת החוו"ד ומעלה שתי נפק"מ: 1. האם צריכה לבדוק אם פסקו הצירים, או שטהורה מסתמא, ומצדד שיש להחמיר לבדוק. 2. האם עצם הצירים אוסרים, או שרק כאשר יוצא משהו. ובזה פוסק שיש להחמיר (בניגוד למה שכתוב בטיוטא של ההלכה)
הנה בדבר אשה שישבה על המשבר ואח"כ נפסקו הצירין והחבלים שבעל הנ"ש הובא בפ"ת יו"ד סימן קצ"ד סק"ח סובר שצריכה ז' נקיים משום דמחשיב זה פה"ק =פתיחת הקבר= מהא דבשבת דף קכ"ט אמר אביי דפה"ק הוא משעה שתשב על המשבר ופה"ק א"א בלא דם והאחרונים חולקים ומתירין ושואל כתר"ה אם הוא גם בלא בדיקה או שצריכה לכל הפחות בדיקה, הנה יש חלוק בין טעם החו"ד שפליג ומתיר ובין טעם הסד"ט, דהחו"ד בסק"א משמע דג"כ מודה להנ"ש דהיה פה"ק מאחר שהיו לה צירים וחבלים אך שמחדש דפה"ק כשלא יצא ממנה שום דבר אמרינן דגם דם לא יצא ממנה ואין ראיה ממה שחשובה חולה בפה"ק לחלל שבת אף בלא יצא עי"ז כלום לומר שיצא ממנה דם, עיי"ש שזהו כוונתו, דלכן מסתבר שיש להצריך בדיקה דכיון שעכ"פ היתה פה"ק שהוא להוציא איזה דבר דאין דרכו להפתח לפי רובא דרובא פעמים בלא הוצאת איזה דבר עב אבל מאחר שעכ"פ לא יצא כלום מוכרחין לומר שהיא מהמיעוט שנפתח גם בלא הוצאת שום דבר אלא ענין חולי הוא או מקרה בעלמא שגם לא מצד מחלה, וממילא לא על פה"ק כזה נאמר א"א לפה"ק בלא דם שזה נאמר על רובא פה"ק שמפילות איזה דבר, ולא על פה"ק דלא מצוי כלל דאולי גם דם אינו יוצא, אבל אין לומר בשביל זה שודאי לא יצא דם דהא גם זה לא נמצא בגמ' שלכן מסתבר שהוא ספק שמא יצא דם ותועיל בדיקה, אבל עכ"פ יש להצריך בדיקה. אבל הסד"ט /סי' קצ"ד/ בס"ק כ"ה בשם ספר סולת למנחה סובר דאיגלאי מלתא דלא הי' פה"ק כלל וחבלי שוא היו וכן הביא מכו"פ דלפ"ז אין להצריך בדיקה מאחר דאיגלאי שלא היה לה פה"ק כלל דלדידהו משמע שליכא כלל פה"ק בלא הפלת איזה דבר ולשון הכו"פ דלא שכיח שיהיה נפתח ויחזור ויסתום כוונתו דליכא כלל דבר כזה ולכן בהכרח שהיה טעות וכאבא בעלמא הוא דכאיב לה, ואולי יש לפרש כפשוטו דלא שכיח כלל היינו מכיון שלא מצוי כלל לא אמרינן דמה שראינו שלא יצא כלום שבאשה זו אירע מה שלא מצוי אלא אמרינן שהיה טעות וממילא ג"כ אין להצריך בדיקה כיון דאין חוששין כלל לזה. ומשמע שרוב האחרונים סברי דאיגלאי שהיה טעות ולא נפתח הקבר כלל וכן הוא בחת"ס חיו"ד סימן קע"ט דלכן אין להצריך בדיקה אך אולי מהראוי להחמיר לכתחלה לחוש להחו"ד להצריכה לבדוק אבל כשלא עשתה בדיקה שהוא לאסור אין להחמיר כלל.
והנה לכאורה יצא עוד מחלוקת בנפתח הקבר בשביל שצריכה לילד אבל עברו איזה שעות ולפעמים גם יום שלם שלא ילדה דבסד"ט מסיק דצריך הבעל ליזהר ממנה תיכף כשישבה על המשבר דאיכא כבר פה"ק פורתא אף שעדיין יכולה להלך, דהוא רק מחמת שסובר כהסולת למנחה דאם אך איכא פה"ק היתה נאסרת מצד איסור נדה אך שפליג עליו דהסולת למנחה סובר דכל זמן שיכולה להלך ליכא פה"ק והסד"ט סובר דאיכא פה"ק לחשש איסור נדה אף בפחות מעיגול הראש כפיקה שעדיין יכולה להלך ומתני' דאהלות פ"ז מ"ד מפרש דהוא דוקא לענין שלא יתחשב טומאה בלועה עיי"ש, דלכן כיון שישבה על המשבר דליכא טעות ומה שיכולה להלך הוא משום שהוא פה"ק פורתא נמי טמאה לבעלה משום נדה, אבל להחו"ד דסובר דפה"ק ממש כשלא יצא ממנה שום דבר אמרינן דגם דם אפשר לא יצא אין לאוסרה לבעלה כשבדקה ולא מצאה דם ולא צריך ליזהר מליגע בה, ולדינא בזה צריך להחמיר כהסד"ט
ובדבר מה שראה באיזה ספר רפואה שבשבועות האחרונות החלק של הרחם אצל פתח הרחם נעשם /נעשה/ דק מכח התכווצות ומתחיל לפתוח מעט ושמע שלפעמים נפתח כמטבע הנקרא ניקל וגם כמטבע הנקרא קוואדער, הנה אם היה האמת דנפתח כמטבע ניקל וכ"ש קוואדער היה זה פה"ק והיה תלוי במחלוקת החו"ד והסד"ט שהיה לן להחמיר, אבל האמת שאינו כן ועד סמוך להלידה אינו נפתח והנידון של הנ"ש הוא מצד הצירים והחבלים שישבה כבר על המשבר סובר הנ"ש דהיתה פה"ק ללידה ואח"כ עבר זה וחזר ונסתם וע"ז כתבו דלא שכיח דיחזור ויסתום שלכן אמרינן שודאי טעו מלומר שנסתם ולדברי מה ששמע כתר"ה הרי נשאר פתוח שלכן אין לחוש לדבריהם ואין לאסור כדלעיל

משמרת הטהרה (פרק א, אות יא)

מחמיר כסד"ט, ומכריע שאם לא יכולה ללכת או מעריכה שכבר צריכה לשבת על המשבר – טמאה.
"הכורעת לילד מאימתי נאסרת – אשה שאחזוה חבלים וצירים ושוב אינה יכולה להלוך על רגליה מרוב כאבים או שאחזוה צירים באופן שיש לשער ולחוש שאם היתה כאן מילדת היתה מושיבה אותה על המשבר ומילדת אותה, הר"ז כתחילת לידה ואסורה משום חשש פתיחת הקבר, אבל אם מרגשת צירים קלים ויכולה לילך בעצמה ומשערת שבאופן זה עדין לא יושיבוה על המשבר אין חשש פתיחת הקבר ומותרת. גם באופן שנאסרה בצירים, אם נפסקו הצירים וחזקה לבוריה כדרכה, מותרת לבעלה דאיגלאי מילתא שלא היה זה תחילת לידה".
ובהערה: פרט את המחלוקת בקצרה, וסיים: "ומ"מ למעשה שאר כל האחרו' הנ"ל נקטו לחוש לנחלת שבעה בזה כל זמן שיש לחוש שעומדת לילד וכן העתקנו בפנים. ועכ"פ נראה דחזי סברת הנו"ב וחוו"ד וסיעתם להצטרף במקום שמשערת בחבלים שלה שעדיין המילדת לא היתה מושיבה אותה על המשבר, כשלא הרגישה בפתיחת המקור וכדמשמע בסד"ט שא"צ לחוש יותר.

דרכי טהרה, פרק י"א:

מחמיר שפתיחה של 2 אצבעות (4 ס"מ) זו ההגדרה של פתיחת הקבר שקובעת לטומאה.
"פרישה סמוך ללידה, לקראת הלידה יש להבחין בחמישה מצבים שונים המראים על התקרבות הלידה:  א. האשה יושבת על המשבר. ב. אינה יכולה ללכת. ג. צירים תכופים וקבועים כל 5 דקות או פחות. ד. ירידת מים. ה. פתיחה של שתי אצבעות ויותר.
במצבים אב,ג,ד אין האשה נחשבת כנדה, אא"כ תראה דם עמהם, אך אסורה לשמש כמו בשעת וסתה. אם לא ילדה, מותרת לבעלה אחרי בדיקה. ויש שיש חולקים ואוסרים, נוהגים להקל. במצב ה, האשה נחשבת כנדה וחלים עליה כל איסורי קרבה  וכד', אף אם לא ראתה דם, וא אם לא ילדה אחרי פתיחה כזו, צריכה לספור ה' ימים וז' נקיים ולטבול".

רשז"א (מובא בספר מראה כהן, עמוד קפה)

מטמא בצירים חזקים
ממתי מקובל לטמא אשה העומדת ללדת ולא ראתה דם רק הרגישה בצירים? תשובה: בצירים חזקים יש להחמיר אבל לא בצירים רגילים.

חוט שני (נדה עמוד ריט):

מטמא מזמן שצריכה לשבת על המשבר או להביא מילדת
"ולמעשה נקט הסד"ט שיש לחוש לפתיחת הקבר מאותה שעה שישבה על המשבר, וכן אם מיד שאחזוה צירים וחבלי לידה ומבקשת להביא לה חכמה צריך הבעל להזהר בה, דכל שהיא קרובה ללידה כ"כ שצריכה לישב על המשבר צריך כבר לחוש בה, ואמנם אם לבסוף התברר שטעות היה אצלה אין כאן בית מיחוש, עיי"ש, והכי נקטינן, וה"ה באם אינה יכולה להלף לבדה וחברותיה אוחזות בה וכל כיוצ"ב חיישינן לפתיחת הקבר.
אמנם, מה שמצוי שיש פתיחה של כמה אצבעות לפני הלידה, אין זה נקרא פתיחת הקבר דהגדר בזה הוא שמה שמתעורר הרחם להיפתח בשביל יציאת הולד אע"פ שעדיין לא יצא, מ"מ מיקרי פתיחת הקבר, אבל מה שהמצב שהגוף מחייב שיהיה הרחם מעט פתוח לפני הלידה כשהגוף מתכונן ללידה, זה לא מיקרי פתיחת הקבר.

אוצרות הטהרה (עמוד תשנז)

מטמא בכמה עניינים: ירידת מים, צריכים תכופים, לא הולכת או יושבת על המשבר, פתיחה 4. ומביא עוד שיעורים שונים בשם הגר"מ גרוס, ומביא שבשעת הדחק ניתן להקל כנו"ב.
ובנפתח הקבר בשביל שצריכה לילד ועדיין יכולה להלך, צריך להחמיר בזה דטמאה. וביסוד הטהרה כתב דביולדת מתחילה טומאת הלידה לאחר שהתרחש אחד מד' דברים אלו: (א) ראתה דם או שהיתה ירידת מים בשפע, וכמו שיתבאר בסעי' כב. (ב) הופיעו צירים חזקים ותכופים, דהיינו כל שתים שלוש דקות בסדר קבוע, (ואם אח"כ פסקו הצירים לגמרי ולא ילדה הרי היא מותרת). (ג) אינה יכולה להלך על רגליה וצריכה לשכב על מטה או כסא הלידה. (ד) הופיעו צירים ואפילו לא תכופים ויש לה פתיחה של יותר משתי אצבעות בצוואר הרחם.
ובהערה עב:
יסו"ט פרק יג, סעיף יד ובתוספת טהרה שם. וכן כתב לי הגרי"מ שטרן דאם ע"י הצירים נפתח המקום קשה להקל… ובשיעורי הגר"מ גרוס כתב דהכלל בזה דגם אם האשה מרגישה צירים ואף צירים חזקים ותכופים אחת לחמש דקות, אבל עדיין יכולה להלך כדרכה – טהורה, אולם ממתי שכבר אינה יכולה לילך או שהולכת בקושי מחמת הצירים, חשיב שנפתח הקבר, ואסורה כלל דיני נדה, אמנם אם אח"כ פסקו הצירים, הרי היא מותרת באיגלאי מילתא דלא היה פתיחת הקבר, וראוי שתבדוק עצמה שאכן אין דם. ואם יש כבר פתיחה של 4 אצבעות (כ8 ס"מ) בזה אף שאינה מרגישה כאבים אסורה, דאמרינן שכבר יצא דם, וכן הדין בפתיחה של 2 אצבעות אבל הרופא אומר שזה כבר תהליך של לידה, כה"ג אמרינן שפתיחה זו נגרמה מחמת הלידה ונאסרת. אמנם במקרים של שעת הדחק שאין מי שיעזור לאשה חוץ מהבעל והדבר נחוץ, מקילינן במקרים אלו (ע"פ הוראת מורה הוראה) דהרבה פוסקים חולקים וסוברים שבכל המקרים האלו ואף ביושבת על המשבר באופן שמותר לחלל עליה שבת, מ"מ אינה נאסרת, דס"ל דהדין שא"א לפתיחת הקבר בלא דם נאמר רק כשיצא דבר מהרחם, ובשעת הדחק סמכינן על זה.

אבני שהם (חלק א, עמודים תקה – תקז)

פוסק כסד"ט, ומפרש שכל זמן שהצירים לא חזקים יש להקל, אבל מרגע שהגיע לחדר לידה ויושבת על המשבר טמאה, ומוסיף הערה חשובה שאם מצאה דם כלשהו – טמאה, כי הצירים נחשבים כהרגשה
"ונתנה ראש ונשוב לנידונינו מאימתי נאסרת על בעלה, ומדברי רוה"פ הנ"ל מוכח שמרגע שאחזוה צירי לידה וישבה על המשבר, אסורה לבעלה עד לאחר שתלד ותטהר כדין כל יולדת, אא"כ יפסקו הצירים ותחזור לאיתנה דאיגלאי מילתא למפרע שלא היתה פתיחת הדבר, אך לא נתבאר בדבריהם מהי ההגדרה המדוייקת, ומדברי הנחלת שבעה אין לדייק שמשעה שהתחילו הצירים יש לאוסרה שהרי כתב וישבה על המשבר וכלשון הגמ' בשבת, ולכאורה היינו מרגע שקבעו המומחים לדבר שהיא בתחילת לידה, ובסד"ט כתב שישבה על המשבר לאו בדוקא, אלא כל שיש לשער שאילו היתה כאן המילתד היתה מושיבתה על המשבר, יש לחוש שראתה דם, וכן אם אין בה כח להלך בעצמה וצריכה לסמיכת חברותיה, יש לחוש לפתה"ש.
ואם נתרגם הדברים לשפת המעשה, הרי שכל זמן שאין צירים סדירים ההולכים ומתגברים בעוצמתן ובתדירותן והולכת כדרכה, אין לחוש לפתיחת הדבר כל זמן שלא ראתה דם ומותר לבעלה לתמוך בה ולסעדה ואפילו ברור לו שישנה פתיחה של אצבע או שתי אצבעות, אין לחוש שיצא דם מפני שדבר זה מצוי בעיקר אצל נשים לאחר כמה לידות שנפתח אצלן המקור כחודש חודשיים לפני הלידה, ואין זו פתיחה פתאומית בה חשש התה"ד לשמא יצא דם ואבד אלא פתיחה הדרגתית בעקבות הלחץ הנובע מגדילת העובר, וכ"פ הגרש"ז זצ"ל (הובא בנשמת אברהם ח"ב עמ' צט).
ומ"מ מרגע שהגיעה לחדר לידה והושיבוה על המשבר, עליו להימנע מליגע בה כיון שא"א לשער הזמן שא"א לה ללכת, וכמ"ש השו"ת אג"מ, ובפרט שאפשר ע"י אחרים ואינה צריכה לו.
אמנם אם מצאה על בגדיה וכ"ש בקינוח אפי' טיפת דם, ה"ז טמאה, דכיון שהתחילו צירי לידה יש לחוש שראתה דם זה בהרגשת פתיחת המקור, וכן הורה למעשה הגר"ע יוסף זצ"ל להחמיר אע"פ שאח"כ פסקו הצירים וחזרה לאיתנה ומה שמוכח מהפוסקים שצירים לא חשיבי הרגשה, היינו דוקא בלא מצאה דם לאחריהם אלא שאתה דן לאוסרה מה דריש סי' קצ.

שיעורי שבט הלוי סימן קצד,ב אות ד:

"ומצוי שיש לאשה צירים בחודש שמיני או תשיעי ונפסקים, והמיילדת בדקה ולא היה דם, ובפת"ש שם הובא בשו"ת חת"ס דאם הפתח נמצא סגור טהורה לכ"ע ואפי' מנהג ליכא, ומשמע דבפתח פתוח קצת יש כבר חשש פתיחת הדבר, אבל למעשה המציאות דבהרבה נשים הפתח נפתח מעט כבר בחדש ששי או שביעי ואינו משום התחלת לידה רק שמלחץ העובר נפתח מעט צואר הרחם, ובפרט מלידה רביעית ויותר שצואר הרחם כבר פתוח מתחילה עד שהרופאים סוגרים לפעמים את פתח הרחם בחדש שני ושלישי כדי שלא יפילו מחולשת הרחם, וודאי אין לומר דטמאות בכה"ג, ולא שמעו שבודקים דבר זה, וברוב הנשים נפתח מעט כבר בחדש שמיני או תחילת תשיעי ואין זה פתיחת הקבר וטהורה כשאין דם, ולכו"ע אם אין דבר יוצא מהרחם אינו פתיחת הדבר, ועוד מבואר דיש לרחם שני פתחים וכדמשמע בגמרא, הפתח החיצון שהוא בין הפרוזדור לצואר הרחם, ואח"כ צואר הרחם, ובסופו פתח הפנימי של הרחם, והרופאים רואים רק את פתח צואר הרחם והוא באמת פתוח, ונראה ע"פ הנסיון דהפתח הפנימי סגור ולכן אין חשש במה שצואר הרחם פתוח, ואפילו כשהרופא בודק (ואם הרופא פותח יותר יש להחמיר ע"פ המבואר לק' אות ה') ואף דחשיב פתה"ק בפתח החיצוני לבד, מ"מ בסוג פתיחה כנידון דידן דהוי מאליו, יש לצרף להיתרא הא דלא נפתח פתח הפנימי. ולפ"ז גם כשיש צירים ממש טהורה כשאין דם, ויש נשים שיש להם צירים ימים רבים, ורק בצירים סמוכים מאד יש לטמא שמא יצא דם, וכן בצירים חזקים אפשר דבאמת טמאה, עיין שבה"ל (ח"ד סק"ו).
ובכל יולדת חשש פתיחת הקבר הוא כמש"כ הסד"ט משאינה יכולה לילך
. ואף כשיש לה צירים והרופאים אומרים שפתוח ב' וג' אצבעות טהורה כל זמן שיכולה לילך.

בדי השלחן (סימן קצד, אות ל)

פוסק כסד"ט, ומחמיר בישיבה על המשבר, או שראויה לישב על המשבר, וכן אם לא יכולה ללכת
מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ולכן משעה שהמעוברת יושבת על המשבר (ר"ל המקום שכורעת שם ללדת) כתבו הפוסקים שיש להחמיר לחושבה כנדה שמא נפתח כבר רחמה ואי אפשר שיפתח בלא דם ואפילו אם לא ישבה עדיין על המשבר כי המילדת טרם באו אצלה לסייע בלידתה אבל כבר אחזוה צירים וחבלים חזקים כל כך שמבקשת להביא לה המילדת ויש לשער שאילו היתה המילדת כאן היתה מושיבה מיד על המשבר ג"כ יש לחוש שראתה דם ובעלה צריך לפרוש ממנה וכן אם אין בה כח להלך בעצמה וחברותיה צריכות לסמוך אותה בזרועותיה כשרוצה ללכת ממקום למקום גם כן חוששת לפתיחת הקבר אפילו לא ישבה עדיין על המשבר אבל כל זמן שלא הגיעה לזה היא טהורה לבעלה אע"פ שהתחילו אצלה קצת חבלי הלידה ונראה עוד שאם היא שעת הדחק כגון שנדרש עזר הבעל להקל על צערה יש להתיר לו ליגע בה אפילו אם הגיע לישיבת המשבר ואינה יכולה להלך בעצמה שיש לסמוך בזה על הפוסקים שלא חששו לפתיחת הקבר בזה מן הטעמים שהבאנו בבביאורים עיין שם

דבר חברון, חלק ב, סימן רפב

סובר שנאסרת ב'לא יכולה ללכת' או ביציאת הפקק הרירי, אך פתיחה גדולה/צירים/ירידת מים לא אוסרים
מה הוא השלב הקובע שבו אשה נאסרת לבעלה בזמן הלידה, אם נאמר שכבר בפתיחה מסוימת, הרי שהאשה תיאסר לבעלה זמן רב לפני הלידה?
תשובה: יולדת אינה נאסרת לבעל בפתיחת הרחם למרות שאנו פוסקים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, מפני שהני מילי רק אם הייתה פליטת גוף מסוים ולא רק פתיחה בעלמא. לכן אם השתחרר הפקק הרירי או שאינה יכולה ללכת לבד – אסורה, אך קודם לכן אינה אסורה אע"פ שיש לה צירים או ירידת מים.

בשבילי הלכה – נדה ב (הרב יואל שוורץ) עמודים רנז-רנח

חידוש למדני שאם הלידה פסקה לא אומרים שכלל לא הייתה פתיחה, אלא שהפתיחה לא הייתה מספיק משמעותית כדי שנאמר עליה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ולפי זה מחדש שכולם מודים שאם יש חשש שהיא בתהליך לידה יש להחמיר, גם לפי החוו"ד, ואם היא במצב שהמילדת אומרת שהיא עוד לא בתהליך לידה – כולם יודו שטהורה. הבאתי רק בגלל שראשית דבריו מצאה חן בעיני בעניין לידה שנפסקה (שאין הכוונה שאיגלאי מילתא למפרע שלא הייתה שום פתיחה, אלא שהפתיחה לא הייתה משמעותית מספיק).
ועפי"ז יוצא לנו הבנה מחודשת בכוונת התוה"ש והכרו"פ ודעימיה, שאין כוונתם דאיגלאי מלתא למפרע שלא נפתחה הקבר כלל, וכהבנת האגרו"מ שהבאנו לעיל, אלא דבודאי יתכן שכבר נפתחה קצת, אלא דמ"מ סו"ס איגלאי מלתא למפרע דאכתי לא נפתחה פתיחה גמורה שיהא בכלל דינא דאי אפשר לפתיה"ק בלא דם, דכל מש"כ לאסור בשעת הרגשת הצירים באופן שאי אפשר לה לילך אז, היינו משום שיש לחוש שכבר נתרחב כולו, ועכ"כ שיהא פתוח לגמרי ושוב יסתם זה אי אפשר, ומאחר שלמעשה לא ילדה הרי איגלאי מלתא למפרע דמיעקרא לא נפתחה פתיחה גמורה שנחוש לפתיחת הקבר…
ולפי"ז נראה דמש"כ לעיל דיכא נפקותא באשה בעודה מרגשת צירי לידה, האם אסורה או לא, וכתבנו דתליא בפלוגתת התוה"ש והחוו"ד, ולהנ"ך נראה דדזה אינו, דלכו"ע באופן שכבר יש לחוש שעומדת במצב של פתיחה גמורה, אסורה אליבא דכו"ע, וכל עוד דברור הוא שעדיין אינה עומדת במצב של פתיחה כזו, כגון באופן שאין ההרגשה במצב שהמילדת אומרת דכבר צריכה לישב על המשבר, בכה"ג לכו"ע טהורה.

הסוברים שא"א לפתיחה נאמר רק כשיצא דבר מהרחם

רבי ברוך פרנקל

גם בהגהות רבי ברוך פרנקל (נולד בשנת התק"כ [1760]) על נודע ביהודה תניינא יו"ד, הערה 4, מצדד כדעת התפל"מ, שרק כשהרחם נפתח מעצמו להוציא דבר מה, אומרים 'אין פתיחת הקבר בלא דם', כי זה מראה שהרחם פולט מתוכו את תוכנו, אך כשנפתח ממקור חיצוני, אין הכרח שייצא דם:
"נ"ב: יעוין בתפל"מ סימן קפ"ח ד"ה 'בש"ע ס"ס ג", שכתב בזה"ל: שא"א לפה"ק בלא דם כו', היינו אי נפתח מבפנים, אבל מבחוץ ע"י אדם לא כו' עכ"ל. ומלבד זה נראה דאשתמיטתיה להמחבר דברי הרמב"ם בפירוש המשניות ר"פ המפלת, שכתב בזה"ל: שר"י אומר שא"א לפה"ק בלא דם, מעת שיצא מהרחם דבר – א"א מבלי שיצא דם בהכרח, ע"כ (יעוין ברש"י נדה כ"א ע"א ד"ה בלא דם. דם לידה). והטעם פשוט, כאשר בררתי במקום אחר לדחות דברי המ"ב בסימן מ"ט, שסבר שברחם יש תמיד דם בעין בחלל הרחם, ולא כן הוא, דלא בשעת וסת או סמוך לה דעורקין וגידין סתומין, אין שום דם ברחם, ע"כ אם נפתח הרחם בידי אדם – אין הכרח שיצא דם. מה שאין כן כשמתפעל הרחם להוציא דבר, שבזה שפט ר"י בחכמתו שמתפעל ג"כ לפתיחת פיות העורקין שיפתחו אז יזלו דם ויצא".
וכ"כ גם בשו"ת שלו, עטרת חכמים יו"ד יח:
"… ובזה דחיתי כבר מה שכתב בשו"ת נחלת שבעה בסי' ט', באשה שאחזוהו צירי לידה וישבה על המשבר… ולפי דברי הפירוש משניות, אין מקום לדבריו, דלא אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר כו' אלא כשיצא מהרחם דבר, והדעת נותן דאף שבמקור תמיד נקי מדם, מכל מקום היה קים להו לחז"ל שבהתעוררת כח הדוחה במקור להוציא דבר ממה שכנוס בתוכו, אינו מוצא לבדו אלא עם דם, ואין לדמות לזה אם המקור אינו מוצא כלל, רק שבעצמותו מתהפך בדרך אומווענדונג כנ"ל, אף שמציאות ההיפוך הוא דרך פי המקור, אפשר שתהיה בלא יציאת דם עמה".

תשובה מאהבה

בשו"ת תשובה מאהבה א, קטז, מביא בשם רבו הנו"ב, שרק כאשר הרחם נפתח להוציא מתוכו דבר גוש, אומרים 'אין פתיחת הקבר בלא דם', אך אם מפתח להוציא נוזל, או שלא יצא ממנו דבר – אפשר שלא ייצא דם (ישנה סתירה בזה בין דברי הנו"ב, ורבו הניסיונות ליישבה, עיין בסיכומו של הרב יאיר וייץ בנושא פתיחת הרחם בבדיקות רפואיות). בנוסף, צירף גם את דעת הרמב"ם:
"וע"ד אשר נשאל שאשה אחזוהו צירים וחבלים וסברה שהגיע עת לדתה ושלחה אחר המילדת כו' כבר דבר עמי בזה המנוח הגאון מוהר"ר מאיר פישלס זצ"ל והוריתי להיתר ומה לנו בדברי קצת לקוטי' המתפשטים למצוא חומרות חדשות, ובעל נחלת שבעה בתשובה סימן ז' מחמיר בזה, ולא משגיחין בדבריו ובחלומותיו, דמה בכך אם זה הוא התחלת פתיחת הקבר, ורז"ל שאמרו 'אין פתיחת הקבר בלא דם' היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש, כמו ולד או חתיכה, כל שאינו דק כשפופרת דק של קש' אמרינן בודאי יצא גם דם עמו, אבל על פתיחת הקבר לבד ולא יצא ממנו דבר גוש – לא אמרו שאי אפשר בלא דם, רק כשילדה רוח כיון שעכ"פ יצא דבר מהקבר בפתיחתו, דהיינו רוח, ג"כ אמרינן בו 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם'… אבל כשלא יצא דבר, או שיצא דבר דק מאד, או שיצא משקה, אף שנפתח הקבר – לא אמרינן 'א"א לפתיחת הקבר בלא דם', דאל"כ היכי משכחת דם טהור? הרי עכ"פ יצא מהרחם ונפתח הקבר, וכ"ז פשוט.
וגם גוף הדין דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אינו מוסכם, והרי הרמב"ם ס"ל אפשר לפ"ה בלא דם וכרבנן, וכמפורש בדבריו (בפ"ה מהל' א"ב הלכה י"ג), ואף דאנן קיימ"ל לחומרה, וכמבואר בש"ע (סי' קפ"ח סעיף ג'), היינו בהרגישה בפתיחת הקבר, שאז הוא איסור תורה ואיסור כרת, אבל זו שלא הרגישה בפתיחת הקבר כלל… ובדרבנן אולי סמכינן על רבינו הגדול הרמב"ם, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ובפרט שזה גופא ספק הוא גבי לידה, מאימתי נקרא פתיחת הקבר, פשיטא דלענין לטמא אותה לבעלה אזלינן להקל שאין כאן איסור תורה, כמ"ש. ויש כאן גם ס"ס: שמא אין זה פתיחת הקבר, ואת"ל זה פתיחת הקבר, שמא הלכה כהרמב"ם".

בית מאיר

הבית מאיר על יו"ד קצד, כתב שרק כשיוצא דבר מה מהרחם אומרים 'אין פתיחת הקבר בלא דם', אך אם נפתח ולא יצא דבר – טהורה. הוא צירף לכך גם את שיטת הרמב"ם שהלכה כחכמים, ואת השאילתות שלפני ארבעים יום יש פיה"ק בלא דם:
"מכל מקום יש לענ"ד ללמוד היתר מטעם ספק ספיקא: חדא, אם ההלכה כהרי"ף ורמב"ם הנ"ל, ואם תמצי לומר כהרמב"ן, הא השאלתות והרמב"ם הביאו תוס' פרק ד' מחוסרי כפרה בשם השאלתות, דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, כמבואר סי' קפ"ח בב"י. ונהי דאנן מחמרינן דאי אפשר, מכל מקום מידי ספיקא לא נפיק, והוי ס"ס דפלוגתא, ושוב אינו תרתי דסתרי. ותו, נלענ"ד עיקר, מדחזינן שכל הראשונים לא הרגישו כלל בדברי הנחלת שבעה, וזה ענין תמוה מאוד, לכן לבי אומר לי שהשוו כל הפוסקים בזה, דכל ענין פתיחת הקבר בלא דם לא נאמר אלא מפלת מידי, יהיה מה שיהיה, ואפילו רוח, אבל ביושבת ולא מפלת מידי, כולי עלמא מודו להשאלתות דאפשר בלא דם. ונהי דהרמב"ן חולק על רב אחא משבחא דמחלק ואומר דוקא כי הפילה ולד בן מ"א יום, הוא דאמרינן אי אפשר וכו', הא בפחות מזה מיא בעלמא הוא, ולית ליה פתיחה, והרמב"ן חולק, כמבואר בב"י הכא, מכל מקום יש לומר דכולי עלמא מודו בלא הפילה מאומה ואפילו רוח לא יצאה ממנה – דאפשר לפתיחה בלא דם… אלא משמע דדוקא לענין מסוכנת הוא דהוי פתיחת קבר ביושבת על המשבר, אבל לענין לומר שאי אפשר בלא דם – אינו אלא כשמפלת על כל פנים מידי מהרחם, ואפילו רוח, אבל בלא מידי – לא".

חוות דעת

וכ"כ החוות דעת יו"ד קצד, ביאורים א, שרק כשנפתח הקבר והפילה דבר מה, אמרינן שודאי יצא עימו דם, אך אם נפתח ולא יצא דבר – טהורה, ודלא כנחלת שבעה:
"יולדת כו'. בתשובת נחלת שבעה פוסק באשה שישבה על המשבר ופסקו החבלים וצירים דצריכה ז' נקיים, משום הא דאמר בשבת: מאימתי מחללין עליה שבת משעת פתיחת הקבר, וקתני עלה: מאימתי פתיחת הקבר? משעה שישבה על המשבר, ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ע"ש. ולענ"ד לא נראה כן, דאם כן הא דאמרינן בסוף הסימן ביוצא דופן דטהורה מנדה, וכי מיירי בלא ישבה על המשבר כלל? אלא ודאי נראה דהא דאמרינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, היינו דוקא כשהפילה איזה דבר, דנפתח הקבר כל כך עד שיצא ממנה, אז אמרינן דאי אפשר בלא דם, אבל כשנפתח הקבר ולא יצא ממנה [דבר], אף דם אינו יוצא, ואין ראיה ממה שחשובה חולה לומר שיצא גם כן ממנה דם".

מהרש"ג

וכ"כ בשו"ת מהרש"ג א, יו"ד יא, בשם אביו, וכתב שזו סברה נכונה. ואמנם לדינא היקל בזה במקרה שאין וודאות שנפתח הקבר.
"ולפענ"ד היה נראה בזה דכל שאין כאן דבר ברור בראיות עינים שנפתח הקבר, אין לחוש לדבר, ומשום דגוף הענין של מה שאמרו חכמז"ל: א"א לפה"ק בלא דם', אף שהב"י בסימן קפ"ח הקשה מזה על הך דינא דמבואר שם דראתה דם בשפופרת דטהורה, ולמה? הא אי אפשר לפה"ק בלא דם, ומתרץ דאיירי בשפופרת קטן, ובסוף הסי' כתב דמיירי בשפופרת דקה מן הדקה, אבל אאמו"ר הגאון זצ"ל כתב לי שפעם אחת כתב בתשובה להרב מו"ה משה יוסף זצ"ל שהיה אב"ד של קהל ספרדים באוהעל[2] גם כן על נדון שאלה כעין שלנו, שהיה הרופא צריך לבדוק איזה אשה באצבעו באותו מקום של אשה, בשביל איזה ענין רפואה, וכתב שנראה לו עיקר שעד כאן לא אמרינן 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם' אלא באם יוצא איזה דבר מהקבר, כעין לידה או מפלת, דעל זה נאמר בש"ס שפליגי בו רבנן ור"י, ועל זה אמרינן שהדבר היוצא מן הרחם מוליך עמו איזה דם מן הרחם שעלול הוא לדמים. אבל באם אינו יוצא שום דבר מן הרחם, רק שנפתח מעצמו בלא יציאת שום דבר, וכל שכן אם נפתח מבחוץ על ידי רופא אשר כנדון שלנו לא נאמר הך כללא דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואין עתה לפני גוף התשובה של אאמו"ר זצ"ל לראות אם הביא ראיות לדבריו ומה הם הראיות, אבל גוף הסברא אני זוכר, והיא סברא נכונה ונראית אמיתית גם בלא ראיות, ואם נתפוס סברא הנ"ל, אם כן שאלתו נפשטת דאין לחוש בכל הנ"ל לדם, בשאין רואין שום רעותא
אמנם חפשתי אח"כ ראיות אחרות, וגם בדברי האחרונים, ומצאתי סברא הנ"ל מפורש בספר חוות דעת סימן קצ"ד בהשגותיו על ספר נחלת שבעה, כתב בפשיטות סברא הנ"ל דבלא יצא ממנה שום דבר לא אמרינן 'אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם', וגם בהגהות הגאון רבי ברוך פרנקל ז"ל כתב שכן הוכיח הוא מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, עיי"ש. וגם בספר בית מאיר על היו"ד שם בסימן קצ"ד משיג על דברי הנחלת שבעה כנ"ל, כיון שלא ראינו שיצא מהרחם איזה דבר, לא שייך לומר 'א"א לפה"ק בלא דם". [ושם בספר בית מאיר הנ"ל עושה עוד ספק, דשמא הלכה כהרמב"ם דלא סבירא ליה להך כללא דאי אפשר לפה"ק בלא דם, והוא אצלי חידוש קצת לעשות ספק משיטה שלא מובאת כלל בש"ע, והרבה אחרונים כתבו דאפילו קים לי לענין דיני ממונות אין יכולין לומר בשיטה שלא הובא כלל בש"ע, אך ידוע שהגאון בעל בית מאיר רב גובריה וגדול כוחו בהוראה…
אמת כי הנחלת שבעה המובא באחרונים בסימן קצ"ז, והנוב"י במהדורה תניינא חלק יו"ד סימן ק"כ הנ"ל, ובחת"ס סי' קע"ט, נראה שלא ירדו לסברא זו, אמנם הדברים נראים נכונים כמו שכתבנו, ואף גם זאת כי החוו"ד והרב"פ והבית מאיר והחסד לאברהם הנ"ל הם נגדם וראו דבריהם ולא ישרו בעיניהם, ולא עוד, דבנוב"י מצאתי שסובר בעצמו את דבריו, שהרי בפ"ת בסימן קצ"ד הביא שבספר תשובה מאהבה נדפס תשובה מהנוב"י, וכתב שם כדברינו וז"ל…
קיצור כללו של דבר, כיון דהסברא הנ"ל נראית נכונה, ורוב האחרונים מחזיקים בה כנ"ל, וגם הבאנו לה ראיה מבדרי רש"י בנדה כ"א, הגם שהב"י בסימן קפ"ח נראה דלא ירד לסברא זו, מכל מקום אפילו באם נרצה להחמיר, מכל מקום די להחמיר באם היינו רואין בבירור שנפתח הקבר, אבל כל שאין אנו יודעין בבירור גמור, יש לסמוך להקל…".

שאילת יעב"ץ

גם בשו"ת שאילת יעבץ ב, ה, כתב שלכל הדעות לא אומרים 'אין פיה"ק בלא דם' כשאין הוכחה שיצא דבר מה מהרחם:
"ואם אולי יעלה על הדעת לסמוך דת"ה (ולהפוך בזכותו אף על גב דאיהו לא חזי), משום דפסקינן: אי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם. איברא, אדרבה, מהא נמי תהוי תיובתיה ולא אתאן לפלוגתא. דהא אפי' למ"ד הכי, היינו במקום ולד, או בחתיכה גדולה או קטנה. מה שאין כן בלא ולד ולא שום הוכחה, ליכא למ"ד. כל שכן דהא רבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם. ואיתא בכמה דוכתי. ואין להאריך בזה כאן. עאכ"ו בהרגשת מקור בעלמא דלית דחש לה. דודאי לא דמי מרגשת שנפתח מקורה, לפתיחת קברה".

בצל החכמה

בשו"ת בצל החכמה ה, מב, צירף את דברי התשובה מאהבה לסברות נוספות, והיקל על פי זה בנשים שצוואר רחמן נפתח כמה שבועות לפני הלידה:
"על שאלת כבדהר"ג שליט"א בנוגע לנשים מעוברות שכפי הגדת הרופאים הרחם שלהן נפתחת במידת מה כשבועיים שלשה לפני הלידה, וחושש מעכת"ה שליט"א שאם כדבריהם, נמצא לפ"מ דקיי"ל אין פתיחת הקבר בלא דם, תהינה נשים ההן אסורות לבעליהן כל אותו הזמן עד אשר תטהרנה כדין, אמנם לא שמע מי שיחוש לכך על כן רצונו לשמוע חו"ד העני', וה' יעזרני עדכ"ש להורות כהלכה.
א) בס' שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' קט"ז) נדפסה תשו' רבינו הגאון בעל נוב"י שכ', דמה שאמרו חז"ל אין פתיחת הקבר בלא דם, היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה שאינה דקה כשפופרת דק של קש או שילדה רוח שעכ"פ יצא דבר מהקבר בפתיחתו, אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או שיצא משקה לא אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם, ע"כ. ועיי' פ"ת (סי' קצ"ד סק"ד) שמעתיק דבריו בקצרה. – מעתה בנד"ד לו יהא כדברי הרופאים הנ"ל כי כשניים או שלשה שבועות קודם הלידה כבר נפתח הקבר קצת, מ"מ הרי לא יצא לא רוח ולא שום דבר גוש, וממילא שאין לחוש ליציאת דם והיא מותרת לבעלה.
ב) עוד כתב רבינו הנוב"י בתשו' הנ"ל, דאף דקיי"ל לחומרא דאין פתיחת הקבר בלא דם, מ"מ היינו כשהאשה הרגישה בפתיחת הקבר דאז הוי איסור תורה אם יצא דם, אבל לא הרגישה בפתיחת הקבר כלל נהי דאמרינן דמשעה שחברותי' נושאות אותה בזרועותי' או משעה שיושבת על המשבר הוי פתיחת הקבר (נראה דכוונתו לש"ס שבת קכ"ט א'), היינו שאנן אמרינן שאז נפתח מקורה, אבל היא הרי לא הרגישה וטהורה היא מה"ת ודאי ואינה טמאה רק מדרבנן, ובדרבנן אולי סמכינן על הרמב"ם דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם עש"ה. – ובנד"ד גם אם כדברי הרופאים הרי היא לא הרגישה בפתיחת הקבר והבן.
ג) זולת זאת שאלתי פה לרופא מומחה בעל מקצוע והוא אסברה לי, כי פי המקור וצואר המקור הכל עשוי חומר גמיש הנמתח בעת הלידה. ולכן גם אם אחר הלידה הוא חוזר ומתכווץ מ"מ אחר שתים או שלש לידות הוא רפוי קצת ולכן בקל הוא מתרחב וגם נפתח קצת בסוף ימי עיבורה קודם הלידה, אבל זה רק פי צואר הרחם, אבל אינו פתוח עד לתוך הרחם. – ואם כנים הדברים אין בנד"ד חשש כלל. וגם במקום ספק מבואר בתשו' נוב"י הנ"ל להתירה לבעלה בפשיטות דאיכא ס"ס בדרבנן, ספק אין כאן פתיחת הקבר ואת"ל יש פתיחת הקבר שמא הלכה כהרמב"ם דיש פתה"ק בלא דם ע"ש. – אמנם לקושטא דמילתא אפי' יש פתה"ק ודאי, יש להקל בלא הרגישה מטעמים דלעיל (אות א' ב').
בדר"ש ברכת ישועה הצלחה וכו' ידידו מצפה בקרב כל ישראל לישועת ה' כהרף עין. בצלאל בהגמהר"א זצוקללה"ה שטרן".

תורת נתנאל (לבעל הקרבן נתנאל על הרא"ש, חלק א סימן ה):

כותב שההכרעה בהלכות שבת לגבי פתיחת הקבר היא לחומרת פיקוח נפש וכדי שלא יבואו להתרשל, אבל בנדה אין לומר שישיבה על המשבר היא סימן לפתיחת הקבר, ודי בכך שתבדוק עצמה לראות אם יצא דם. אמנם, צ"ע בדבריו מה הדין אם המילדת אומרת שהרחם נפתח כך וכך – האם זה כבר נחשב פתיחת הקבר.
"מה שהכריע בשו"ת נחלת שבעה בשאלה ט' לע"ד לא כיון להלכה, דמה שכתב על מנהג אשכנזי אין נחשב נגד מנהג פולין, ע"ש, עיין בספר ווכוח מים חיים שחיבר הגאון מוהר"ר חיים שהשיג על מנהגי פולין והאריך שם למעניתו שמנהגי אשכנז מיוסדים על אדני פז ומשובחים יותר ממנהגי פולין, ע"ש…
ומה שכתב שמצא רמז קצת מפרק מפנין דף קכט דאמר אביי מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר, היינו שמחמיר לענין חילול שבת אבל בנידון דידן יושבת על המשבר לחודיה ס"ל דהוי פתיחת קבר, ע"כ. ונהפוך הוא דמה שהרמב"ן ס"ל אפילו ביושבת על המשבר לחוד דמחללין עליה השבת היינו משום דספק נפשות לקולא, וכן הוא בהרא"ש אבל בעלמא לא הוי כפתיחת קבר. ותדע דהא משנה שלימה היא בפרק ז' באהלות אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא נטלת בגפים אבל אם היתה מהלכת, הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין לה פנאי להלך, וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות טומאת מת. א"כ קשה מאי פריך בשבת מאימתי פתיחת הקבר ה"ל למפשט ממתני' משנטלת בגפים. ואח"כ ראיתי שמרגיש הר"ש בזה אלא צריך לומר דלענין פיקוח נפש בעי מאימתי פתיחת קבר, ופליגי הני אמוראי לענין פיקוח נפש, אבל לענין טומאת מת ויש בו כרת טומאת מקדש וקדשיו לא הוי פתיחת קבר כי אם משנטלת בגפים. אף כי לטמא לבעלה בא וראה כמו חשו חז"ל לטהרה לבעלה ביורה דעה סי' קפ"ו ושהאריך שם בש"ך ומה בכך אם ישבה על המשבר ואם גם ראתה בה החכמה עם כל זה אין פתיחת קבר. והאי דמקילין לחלל שבת כי רוב פעמים הוא תחילת הלידה, ופן אולי יתרשלו בפיקוח נפש. ובאמת כשהיא יושבת על המשבר, אח"כ צריכה בדיקה. וגם למנהג פולין אין זה אלא שצריך לפרוש יום או יומים אבל מי שהולכת בריאה כמה שבועות ובדקה עצמה אין מי שיפסוק שם בפולין להפרישה מבעלה.

שו"ת משנה הלכות חלק ז סימן קכו

מקל כנו"ב ודעימיה שרק כשיוצא התינוק אומרים 'אי אפשר לפתיחת הקבר'
מתי נקרא חבלי לידה שנאסרת לבעלה
בדבר שאלתו עוד באשה שאחזוה חבלים וצירים ונראה לה שהם חבלי לידה ואח"כ פסקו מתי נאסרת על בעלה ומתי מותרת. הנה דבר זה הוא מחלוקת רבותינו בשו"ת נחלת שבעה סימן ט' כתב האשה כיון שישבה על המשבר אע"פ שלא ראתה דם דקיי"ל פתח הקבר משתשב על המשבר ואין פה"ק בלא דם וצריכה ז"נ ואחר תטהר לבעלה וה"ה בשעה שהמילדת בודקת אותה שתחשוב אותה בדיקה כפתיחת הקבר לטמאה לבעלה והעיד שכן העידו לו נשים מפולין שהוא מנהג ישראל, ומיהו הנוב"י הובאו דבריו בתשובה מאהבה ח"א סימן קט"ז כתב וז"ל, וע"ד אשר נשאל שאשה שאחזוה צירים וחבלים וסברה שהגיע עת ללדת ושלחה אחר המילדת וכו' כבר דבר עמי בזה המנוח הגאון מוה"ר מאיר פישעלס זצ"ל והוריתי להיתר ומה לנו קצת לקוטים המתפשטים למצוא חומרות חדשות ובעל נ"ש בתשו' סימן ז' מחמיר בזה ולא משגחינן בדבריו ובחלומותיו ע"ש. גם החוו"ד הבאתי דבריו לעיל בסימן קצ"ד חלק על הנ"ש ובספר בית לחם יהודה ג"כ חלק עליו בבדיקת המילדת ודרש היטב במנהג ובעדות נשים חשובות בפולין שהעיד מהם בעל נחלת שבעה והשיב שלא ראו ולא שמעו זאת. ומיהו ביושבת על המשבר נראה לו להחמיר כדעת הנ"ש ועי' באחרונים כי אין לי זמן לעיין אחר כל דבריהם הקדושים.
ומה שנלפענ"ד דהני נשי דידן ודאי כל שמתקשות בחבלים ובצירים בסתם אפילו עשה הרופא בדיקות באצבעו וכיוצא בזה אין להם לחוש כלל לטומאה. ומיהו אם ישבו על המשבר כבר ויושבת על המשבר אמרו ז"ל הוא בשעה שכורעת ואינה יכולה עוד לילך הגם כי אז ע"פ רוב כבר ראתה דם ג"כ מ"מ אם מתרמי שלא תראה דם בכה"ג לפענ"ד הרוצה להחמיר לעצמו יש לו על מי לסמוך ואם רוצה לסמוך על רבותינו הצדיקים הגאונים אשר ממימיהם אנו שותים הנוב"י והחוו"ד והגאון ר"מ פישעלס והגאון בעל תשובה מאהבה ודאי יכול לסמוך עליהם בריוח ולאחרים ודאי דאין להחמיר אפילו בכה"ג.

טהרת הבית (חלק ב, עמוד נד בהוצאה השניה)

טה"ב פסק להקל נגד הנחלת שבעה. ומכך שהביא כסיוע את 'משנה הלכות' שפסק להקל אפילו בפתיחה גדולה – הרי שדעתו להקל כמותו, ולא כמו חת"ס ודעימיה (שמקילים רק במקרה שפסקו הצירים).. ועוד ראיה שכך פסק בנו בתורת הטהרה (יובא לקמן), ובפתיחה לספר ישנה מודעה מהגר"ע שעבר על כל הפסקים וסומך עליהם להלכה ולמעשה
"…וכן פסק ידינו הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות חלק ז, סימן קכו, ושאפילו אם בדקה אותה המילדת באצבעה וכיוצא בזה אין לה לחוש כלל לטמאה לבעלה, וכל הסומך להקל על הנודע ביהודה והחוות דעת והתשובה מאהבה בודאי שיכול לסמוך עליהם בריוח. וכן יש להורות לאחרים להקל והמחמיר לא יחמיר אלא לעצמו. ע"ש. ומסתמות דברי כל הפוסקים הנ"ל נראה שאינה צריכה לבדוק עצמה לאחר מכן, ומה שכתב בשו"ת אגרות משה לדייק מהחוות דעת, שצריכה על כל פנים לבדוק עצמה, ורק להכרתי ופלתי וסיעתו אינה צריכה לבדוק, ומהראוי להחמיר לכתחילה כדברי החוות דעת להצריכה לבדוק עצמה, ואפ לא עשתה שום בדיקה אין להחמיר כלל. ע"כ. אינו מוכרח, שאף לכתחילה נראה שאינה צריכה בדיקה, והרי היא בחזקת טהרה. וכן משמעות האחרונים להקל אף בלא בדיקה. ומכל מקום המחמירה על עצמה לבדוק תבוא עליה ברכה.

תורת הטהרה (הרב דוד יוסף, ובפתיחת הספר יש מודעה מהרב עובדיה שסומך להלכה ולמעשה על כל הכתוב בספר) פרק יג, הלכה טז.

פסק כמו אביו, ובצורה מפורשת יותר
"אשה מעוברת שאחזוה צירי לידה, והיא עומדת לכרוע ללדת, ולא ראתה עדיין דם כלל, אין בעלה צריך לפרוש ממנה מאותה שעה, ולכן מותר לו לאחוז בה ולסייע בידה, ואינה טמאה לא משום יולדת ולא משום נדה. ובפרט אם היא זקוקה לעזרתו של הבעל, שמותר לו לתמוך בה ולסעדה כל שלא ראתה דם. וכל שכן אם אחר שאחזוה צירי הלידה שוב פסקו ממנה הצירים וחזקה לאיתנה, שהיא טהורה, ואינה צריכה לחשוש שמא בשעה שאחזוה הצירים ראתה דם. ואינה צריכה אף לבדוק עצמה לאחר מכן כדי להווכח אם יצא ממנה דם. והמחמירה לבדוק עצמה לאחר מכן, תבוא עליה ברכה. ואם יצאה ממנה אפילו טיפת דם, הרי היא טמאה נדה, וצריך בעלה לנהוג בה כל דיני הרחקות.

שיעורי טהרה (הרב מרדכי גרוס, עמוד ע)

פסק להקל
ומ"מ רבים מהאחרונים הסכימו עם התשובה מאהבה
אף בעיקר סברתו שאין שייך הדין של א"א לפתיה"ק בלא דם אלא כשיצא ממנה דבר מה ולא בפתיחה סתם, ועכ"פ להלכה למעשה כן הוא, דאשה שאחזוה צירי לידה אינה טמאה מחמתם. ויש שצירפו את דעת הרמב"ם דלא ס"ל להלכתא דא"א לפתיה"ק בלא דם, ובשו"ת מהרש"ם כתב דכיון שלא הובא בשו"ע אין לצרף.
כמו כן אשה שקרוב זמן הלידה ונבדקה ע"י רופא או מילדת ומוצאים שיש לה פתיחה של שתים או אפי' קרוב לשלוש אצבעות, אינה טמאה מדין א"א לפתיה"ק בלא דם, דלכו"ע אין בכך משום יושבת על המשבר, וכל סיבת הפתיחה היא רק משום הלחץ של העובר".

לסיכום:

המחמירים עיקר שיטתם נשענת על הגמרא בשבת, או על הפרשנות של 'פתיחת הקבר'= הרחם נפתח, ואם כן, מעת שהרחם פתוח מעט (כגון שבדקו את זה ע"י מיילדת, או שישנם סימנים כמו אינה יכולה לילך וכו') – יש להחמיר.
המקילים דחו את ההשוואה לגמרא בשבת, ופירשו שפתיחת הקבר פירושה שבעת שהרחם הוציא דבר מתוכו – ודאי שיצא גם דם. לשיטתם אשה תאסר בלידה רק בעת שתראה דם, או בעת שהתינוק יתחיל לצאת.

במשקל הלכתי נוכל להעלות לסכם את הסיבות להקל:

  1. ספק שמא פתיחת הקבר פירושה יציאת דבר מהרחם.
  2. ספק שמא הלכה כרמב"ם ודעימיה שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
  3. אם הרגשה פירושה – מודעות ליציאת הדם/פתיחת מקור וכדומה – ניתן לומר שאשה שלא הרגישה יציאת דם דווקא בעת הצירים (כלומר הופתעה כשמצאה את הדם) תהיה אסורה רק משום כתם, ופשוט להקל. להגדרה שהרגשה פירושה הרגשת ווסת – אינני יודע איך לתרגם את הצירים (הם אינם מחזור בשום צורה, אך עוצמתיים ממנו פי כמה ומדובר בסוג כאב דומה במקצת).
    מצאנו שבפשטות כך טען הנו"ב בתשובה מאהבה.
  4. בשאלה האם נאסרת בפתיחה מסוימת – למעשה כנראה מדובר בספק דרבנן, כיוון שוודאי שלא יבואו לידי ביאה, אלא רק לידי מגע של חיבה (שלרמב"ן ודעימיה הוא דרבנן, וגם לרמב"ם רבים מפרשים שאסר מהתורה רק חיבת ביאה).
    ואפילו אם ישוחררו מבית החולים ויש חשש שיבואו לתשמיש אין בכך סתירה להוראתנו – כי גם החת"ס ודעימיה יקלו שכן התברר שהצירים לא גילו על פתיחה משמעותית ואמיתית כנ"ל.
  5. התפיסה הרפואית כיום היא שאין הכרח ליציאת דם לפני הלידה עצמה, ויש בפסיקה מקילה קירוב ההלכה לתפיסה הרפואית.

 

ירידת מים

שו"ת באר משה (שטרן) חלק ג סימן קנב

מתאר ששאל רופא ונאמר לו שאין קשר מידי בין ירידת מים לבין דימום ולידה, וכן פסק למעשה.
בחודש סיון שנת תשל"ב הטעלעפאן מצלצל ועל הקו איש אחד מחוץ לעיר רחוק הרבה מברוקלין שואל ברעדה, היות שאשתו מעוברת ולפי חשבונם וחשבון הרופא דשם היא עומדת בתחלת חודש השביעי, ואתמול פתאום, התחילו לזוב המים מאותו מקום שדרכן לזוב סמוך ללידה, קראו להרופא, ואמר לו שלפי ראות עיניו עדיין אין האשה סמוכה ללידה, ומה שהמים זב ממנה אינו שום ראיה לכך, אבל צריכה להיות זהירה מאוד שלא לעשות שום מלאכה וכיוצ"ב, רק לשכב במטה כמעט כל היום או רוב היום, כי מחמת זיבת המים אפשר להתפתח הסתבכות (קאמפליקאציאן בלע"ז). ועתה נפשו לשאול הגיע אם היא טהורה או לא. וביותר נפשו עליו עגומה שאם היא טמאה אז לא תעלה בידה לטהר עצמה עד אחר הלידה כי אסרו עליה לעשות בדיקה ח"ו, ואפילו תשמיש אסר עליו ג' וד' שבועות עד שיראה מה תהיה בסופה, אם יפתח מקורה, כי אז תהיה אסורה לשמש עד הלידה, ואם יסגר המקור אז אפשר שתהי' מותרת לשמש, והעולה על כולנה הוא שצריך הוא לסייע לה מאוד בכל הדברים בעת שהיא שוכבת במטה במשך הג' או ד' שבועות, בסיוע שיש בו ממש, ואם תהי' טמאה מה יעשה הוא ומה תעשה היא, דקצת סכנה היא לה לעשות במצב כזה בעצמה בלא סיוע מצד בעלה. נבהלתי בעצמי לקבל אחריות גדולה להשיב הלכה ולמעשה על אתר בשאלה חמורה כזו כמעט שלא מצאתי בשום ספר שבעקד ספרים שלי. בקשתי מהשואל שיפנה אל רב אחר כי איך אקבל אחריות גדולה כזו, אבל השואל התחנן לפני וממש בכה בדמעות שאל ידחנו כי בכל שאלותיו הוא פונה אלי. שפכתי שיח לפני ה' שח"ו בל אכשל בדבר ה' זו הלכה ובכיתי יחד עם השואל שהוטל עלי משא כבד כזה על כפתי החלושות.
התקשרתי על ידי הטעלעפאן עם רופא מומחה גדול והשבני בסבר פנים יפות בס"ד, בבירור נמרץ שאין שום קשר לזיבת המים עם ראיית דם וחבלי לידה והמים יכולים לזוב ממנה בלא שום חבלי לידה, רק על ידי מקרה בעלמא כמו קפיצה או נפילה וכיו"ב הרבה. אחרי שיחתי עם הרופא – המומחה השבתי להבעל – השואל שאשתו טהורה היא בלי שום חשש

מראה כהן בשם הרשז"א (עמוד קפד):

פסק להקל
"אשה שהרגישה בירידת מים בחודש התשיעי בימים הסמוכים ללידה ובדקה ומצאה עצמה טהורה ולא ניכר על המים שום אדמומית האם האשה נטמאת או נשארת בטהרתה. תשובה: בירידת מים גרידא אינה טמאה".

טהרת הבית (חלק ב, עמוד נד בהוצאה השניה)

סקר את הדעות השונות, ופסק כבאר משה להקל.
ומיהו אם ירדו ממנה המים היוצאים בעת הלידה, כתב בספר בדי השלחן בשם בעלי הוראה, שדינה כדין נדה, ולא יגע בה בעלה יותר אלא אם כן צריכה הרבה לכך, שאז מותר לו לשמשה אם לא נמצא שם אחר לשמשה, וכדין אשה נדה חולה, שבכל כיוצא בזה מותר לבעלה לשמשה, כמו שפסק בשלחן ערוך בהגהה. ע"כ. גם בספר שבט הלוי… ולפע"ד כל שאין רואים דם עם המים אין לחוש לכלום, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכן ראיתי בספר תורת היולדת שהביא מה שכתב הדי השלחן הנ"ל, וכתב על זה, אבל כמה מגדולי ישראל חולקים על זה, וסוברים שאין לחוש לשמא מעורב דם במים. ויש מחלקים בין ירידת קצת מים, לבין ירידת כל המים בפעם אחת, שאז פי השליא פתוח, ויש לחוש שמעורב בהם דם. ע"כ. ובספר מחשבת הטהרה כתב, יש מן המלקטים שכתבו בשם בעלי הוראה לאסור אם ירדו ממנה המים היוצאים לפני הלידה, והטעם מפני שהם חוששים שמא נתערב דם במים, אבל רבנים רבים חולקים על זה, וכן שמעתי מפיו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך להתיר בזה. ומכל מקום נכון לברר אם לא נתערב דם במים ואז היא טהורה ללא כל חשש. ע"ש. גם בשו"ת באר משה חלק ג, סימן קנב, הורה להקל בזה, על פי עדות רופא מומחה שאין כל קשר לירידת המים עם ראיית דם הלידה והצירים וכו'. ע"ש. וכן עיקר.
תורת הטהרה (הרב דוד יוסף) פרק יג, הלכה טז – פסק כאביו
הלכה י"ז: אשה שירדו ממנה מים היוצאים בשעת הלידה, הרי היא טהורה, ורק אם יצא דם עם המים, הרי היא טמאה משום נדה. ואם יצאו ממנה מים ואינה יודעת אם היה דם עמהם, הרי היא טהורה, ואין לחוש שמא נתערב בהם דם".

אבני שהם (חלק א, עמודים תקה – תקז)

פסק להקל
ירידת מים: התשובה מאהבה כתב בשם רבו בעל הנו"ב שאם יצא דבר דק מאוד או משקה מהרחם, לא אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ יולדת שהתחילה אצלה ירידת מים ואפילו היתה מלווה בצירים אין לאוסרה, ובלבד שבדקה את עצמה ולא מצאה דם, וכמ"ש בס' נשמת אברהם (ח"ב סי' קצד עמ צח) ובשיעורי שבט הלוי יצא לחלק בין ירידת מים בחודשים האמצעים שבזה אין לחוש לדם, לבין ירידת מים במצב שהיא ממש לפני הלידה, אולם בטה"ב פסק שאין לחלק בזה וכל זמן שאינה רואה דם עם המים אין לחוש לכלום, וכ"פ בס' מחשבת הטהרה (עמ' קכא) וששמע מהגרש"ז אוירבך זצ"ל להתיר בזה ע"י בירור שלא נתערב דם במים, וכ"פ בשו"ת באר משה (ח"ג סי קנה).

דרכי טהרה, פרק י"א:

פסק להקל
"פרישה סמוך ללידה, לקראת הלידה יש להבחין בחמישה מצבים שונים … ד. ירידת מים. ה. פתיחה של שתי אצבעות ויותר.
במצבים אב,ג,ד אין האשה נחשבת כנדה, אא"כ תראה דם עמהם, אך אסורה לשמש כמו בשעת וסתה. אם לא ילדה, מותרת לבעלה אחרי בדיקה.

נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ב (יו"ד) סימן קצד, אות א) בשם הרב נויבירט

פסק להקל
פתיחת צואר הרחם וירידת המים. כנראה שכשהמים התחילו לשתות ולירד אע"פ שמותר לחלל עליה את השבת, אך אם היא בדקה את עצמה ולא מצאה דם טהורה, כי הנה כותב התשובה מאהבהבשם רבו הנודע ביהודה: אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או משקה, לא אמרינן אין פתיחת הקבר בלא דם וכו'. ועיין מה שהבאתי לעיל מהחוות דעת, וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאם בדקה את עצמה ולא מצאה דם טהורה. גם ברור שאצל כמה נשים יש ירידת המים ללא כל קשר עם צירי לידה, ואמנם אם זה קורה בחודש התשיעי ואין לה צירי לידה תוך עשרים וארבע שעות אז מקובל לזרז את הלידה כדי למנוע אפשרות של זיהות, אך אם יורדים המים לפני חודש התשיעי, אז נותנים לה להמשיך את ההריון עם מעקב קפדני כדי לגלות סימנים הראשונים של דלקת, וזה לפעמים לתקופה של חודש או חודשיים. כמו כן באשה ברוכת ילדים, יש לעיתים פתיחת הקבר של שתי אצבעות עוד חודשים לפני הלידה (ללא כל הרגשה מצד האשה). ולכן בכל המקרים הללו אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמסתמכים על תשובת הנודע ביהודה לתלמידו התשובה מאהבה הנ"ל, והאשה טהורה….
אך כותב האג"מ… והראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א פוסק לקולא.
וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאפילו אם נבדקה ע"י רופא או מילדת ומוצאים שיש פתיחת הקבר, עדיין טהורה כל זמן שלא הרגישה בזה ולא מצאה דם, וכנ"ל. והסכים אתו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, וכתב לי: הואיל ויודעים שהפתיחה היא בגלל העובר, עכ"ל.

דבר חברון, חלק ב, סימן רפב – מקל

…אך קודם לכן אינה אסורה אע"פ שיש לה צירים או ירידת מים.

איש ואשה עמודים 205-206

מאימתי הם נאסרים בשעת הלידה
משעה שהחלה הלידה הם אסורים כדלהלן: עם יציאת הולד הם אסורים כמפורש בתורה, לשבוע או לשבועיים. גם קודם ללידה עצמה, אם ראתה דם, הם אסורים בקירבה, אך אם ראתה רק כתם, דינה כרואה כתם על כל המשתמע מכך…
במקרה שהחלו לרדת מי שפיר לפני הלידה, אם לא היה במים שום סימן לדם, אין ירידת המים אוסרת אותם.

המחמירים:

שיעורי שבט הלוי סימן קצד,ב אות ד:

מעלה את הסיבות להקל אך מסיים שנראה להחמיר בירידה שסמוכה ממש ללידה
ובירידת מים יש להסתפק דבאמת מכח הדין עדיין אינה טמאה אע"פ שהמים באים מן המקור וכן מוכח מהסד"ט וכל הפוסקים שהוכיחו דאין לחוש לדין פתיחת הדבר אלא כשיוצאת חתיכה, מהא דבמראה טהור לא חיישינן שיצא גם דם טמא, הרי דאע"ג דיש נזילה מבפנים אינה טמאה, וכן יש שיעור לפתיחת הקבר לענין דחיישינן לדם, ועד שפופרת דק שבדקין כדלעיל אינו פתיחת הקבר, אמנם למעשה נראה להחמיר כשנראה מהמצב שהיא ממש לפני הלידה (כשיש צירים עם פתיחה כמו לפני לידה והמים יוצאים בשפע דיש לחוש שיש דם עם המים (ולכן יש לחוש אף אם אח"כ פסקו הצירים והמים) אך יש מקרים שיוצאים מים גם בחדשים אמצעיים ובזה אין לחוש לדם.
פקק הרחם שיוצא לפני הלידה יש לחוש עליו משום פתה"ק ויעשה שאלת חכם.
בדיקת מי שפיר אין בו משום פתיחת הרחם אם אין חשש פתיחה ע"י המכשיר וצריך לברר ע"י שאלת חכם.

חוט שני (נדה עמוד ריט):

מחלק בין מים מרובים למועטים
אשה שבזמן ההריון יורד ממנה מים שנקרא ירידת מים דינה כדלהלן: אם היו המים מרובים, וכמו שמצוי כן בסוף ההריון, חיישינן לטומאה דאפשר שיש שם דם. אמנם אם אין המים מרובים, וכמו שמצוי לפעמים באמצע ההריון, הרי היא טהורה".

אוצרות הטהרה (עמוד תשנז)

פוסק להחמיר במים מרובים
ובנפתח הקבר בשביל שצריכה לילד ועדיין יכולה להלך, צריך להחמיר בזה דטמאה. וביסוד הטהרה כתב דביולדת מתחילה טומאת הלידה לאחר שהתרחש אחד מד' דברים אלו: (א) ראתה דם או שהיתה ירידת מים בשפע, וכמו שיתבאר בסעי' כב.

בדי השלחן (סימן קצד, אות ל)

מחמיר, ורק מעלה להקל בזה אם צריכה שבעלה ישמשה, כדין חולה המבואר ברמ"א
אמנם אם כבר יצאו ממנה המים היוצאים קודם לידה דינה כנדה ולא יגע בה בעלה אלא אם כן היא צריכה הרבה לכן שאז מותר לו לשמשה אם לא נמצא אחר כדין אשה חולה שמותר בעלה לשמשה כדאיתא בסימן קצ"ה סעיף ט"ז בהגהת הרמ"א ועיין מש"כ עוד בזה בביאורים לענין אשה שישבה על המשבר ללדת ואחר כך פסקו ממנה חבלי לידה וקמה מן המשבר".

השתחררות פקק הרחם

המחמירים מציינים שני בעיות:

  1. הפקק פותח את הרחם.
    1. מנגד יש מקילים כיוון שהפקק נמצא בחלקו החיצוני של צוואר הרחם, וכלל לא פותח את חלקו הפנימי של הרחם, ועוד שאולי הוא לא מוסיף לפתיחה שגם ככה ישנה כבר ברחם (בעיקר בלידות חוזרות).
  2. ישנו דם שיוצא עם הפקק
    1. מנגד יש מקילים כיוון שמקורו של הדם בצוואר הרחם (שכן הפקק נוצר ונמצא בצוואר הרחם ולא ברחם עצמו), ולכן זו מכה שידוע שמוציאה דם.

בשיחתנו עם המיילדת הילה שמוע והגניקולוג ד"ר לסרי נאמר לנו באופן ברור שהפקק הרירי ממוקם ונוצר בצוואר הרחם, ואם יש בו דם – הדם הזה נובע מקריעה של כלי דם בצוואר הרחם בעת ההניתוק של הפקק ויציאתו החוצה.
וכפי שמתואר בתרשים זה:
באשר לשאלה האם מדובר כאן בספק איסור תורה: יש להעיר שיציאתו תהיה ספק איסור תורה רק אם הרגישה ביציאתו. פעמים רבות הוא יוצא לפני הצירים, ולכן אין שום סיבה לחשוש שהרגישה, אם היא אומרת שלא הרגישה.

המחמירים:

נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ב (יו"ד) סימן קצד, אות א):

מביא בשם שבט הלוי והרב נויבירט והרב אלישיב שטמאה משום פתיחת הקבר, אם הפקק יוצא כגוש ולא במצב רירי.
פליטת פקק הרחם (הכפתור). שעות או ימים לפני התחלת תהליך הלידה נפלט פקק הרחם שבדרך כלל מעורב עם קצת דם. אם הוא כריר בלבד ואין בו דם לכאורה אין שאלה של פתיחת הקבר, אבל מה הדין אם הוא מוצק כגוש ואפילו אין בו דם? כותב השבט הלוי: פקק הרחם שיוצא לפני הלידה, יש לחוש עליו משום פתיחת הדבר, ויעשה שאילת חכם, עכ"ל. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהיא טמאה אפילו אם לא היה דם בפקק וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאם הפקק הוא כגוש היא טמאה אפילו ללא ראית דם משום פתיחת הקבר".

דרכי טהרה (פרק יא, אות ב, הערה) – מחמיר

שאלה: אשה לפני לידה שיצא פקק הרחם האם נאסרת בזה? תשובה: כן.

דבר חברון, חלק ב, סימן רפב – מחמיר

…לכן אם השתחרר הפקק הרירי או שאינה יכולה ללכת לבד – אסורה…

איש ואשה עמודים 205-206

הפקק הרירי יוצא לעיתים קודם לתחילת תהליך הלידה. אם הוא נקי מדם, הם מותרים בקירבה. אם היה בו מראה דמי, הוא אוסר אותם, כדין כל דם שיצא מהרחם. לכן, אם הופיע ככתם ללא הרגשה, דינו ככתם, ואם ראתה אותו על עד בדיקה דינו כשאר הבדיקות.
הרב ד"ר הלפרין מתוך אמונת עתיך 103 עמוד 23 – מסכים שהדם עובדתית אינו מהרחם, אך סובר שחל כאן דין פתיחת הקבר"
כידוע, אחד מן התהליכים שעוברת אישה מעוברת לפני הלידה הוא יציאת פקק הרחם. האם אישה נידה בשלב זה?
תשובה: דין יציאת פקק הרחם תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים… לדעת רבי יהודה דימום פקק הרחם אוסר את אישה, ולדעת חכמים הוא איננו אוסר. לכן, הסוגיה תהיה פשוטה, אם נניח את ההנחות האלה:
א. לפני כל לידה יוצא הפקק הרירי, ומעורב בו מעט דם.
ב מקור הדם הזה איננו דם שיצא מן הרחם, אלא דם שיוצא מצוואר הרחם בתהליך פתיחתו מחיקתו, כאשר מחיקת צוואר הרחם הושלמה, והפתיחה היא פתיחה מלאה, אנו מניחים בוודאות שיצא גם דם הפקק הרירי.
ג. אם ראינו דם במהלך השלב הראשון של הלידה – שלב הצירים, המחיקה והפתיחה – גם חכמים אוסרים את האישה כי קיימת חזקה שכל דם שנראה יצא מן הרחם.
ד. אם לא ראינו שיצא דם, והאישה הגיעה לפתיחה מלאה, אין לנו סיבה להניח שיצא דם מן הרחם, אך אנו יודעים בוודאות שיצא דם הפקק הרירי. רבי יהודה סובר ש'אין פתיחת הקבר בלא דם', היינו ש'אין פתיחת הקבר בלא דם' הפקק הרירי – שאוסר את האישה לדעתו – ולכן האישה נאסרת. לעומתו חכמים סוברים שדימום הפקק הרירי איננו אוסר, ולכן אם לא ראינו דם, וכל שאנו יודעים בוודאות הוא שיצא הפקק הרירי, האישה איננה נאסרת.

המקילים:

נשמת הבית סימן י – בשם הר"י ורהפטיג להקל כאשר יוצא כגוש וברור שמדובר בפקק
נשירת הפקק הרירי היא בדרך כלל סימן מבשר להתקרבות הלידה, אולם אינה בהכרח התחלת הלידה, ולכן אינך טמאה בטומאת לידה. כיוון שהפקק ממוקם בצוואר הרחם בצדו החיצוני, נשירתו אינה נחשבת כ'פתיחת הקבר' (הרחם). יחד עם זאת ישנו חשש שאולי מקורה של ההפרשה שראית אינו מהפקק הרירי אלא מהרחם, ועל כן חלים על מה שראית גם דיני כתמים (בתנאי שלא חשת הגשה הלכתית אוסרת). ולפי תיאורך, ההפרשה שראית לא הייתה בגוון אוסר, ולכן את עדיין טהורה ואינך צריכה לנהוג בדיני הרחקות עם בעלך…
הרחבה: הפקק הרירי הוא הפרשה רירית צמיגה האוטמת את פתח צוואר הרחם במהלך ההיריון, ומשמשת כאחת ההגנות מפני זיהום. הוא יכול לצאת כגוש שלם או כהפרשה. הפקק הרירי ביציאתו עשוי להופיע במגוון צבעים: צהוב, אדום חום ואף שקוף, והינו אחד הסימנים המבשרים על התקרבות הלידה. אולם הלידה עשוייה להתפתח בפרק זמן שנע בין כמה שעות מיציאת הפקק ועד לשבועיים לאחר מכן, לכן אין זה סימן מובהק לתחילת הלידה…
הפוסקים חלוקים לגבי מיקומו ההלכתי של הפקק הרירי. יש מן הפוסקים הרואים בו חלק מהרחם, ולכן חוששים לפתיחת הקבר אם הפקק יצא כגוש ולא כריר נוזלי. בשיעורי שבט הלוי כותב שביציאת הפקק הרירי יש לחוש לפתיחת הקבר "ויעשה שאלת חכם", אך אינו מכריע באילו מצבים האישה תיאסר ובאילו לא. אחרים מפרשים שאם הפקק הרירי יצא בחתיכה, הוא נחשב כפתיחת הקבר, ואז האישה נטמאת גם ללא ראיה של דם. בשערי אורה כותב שאם יציאת הפקק הרירי מלווה בדימום היא מטמאת את האישה.
לעומת זאת, הר"י ורהפטיג סובר שמכיוון שידוע לנו היום שהפקק הרירי מונח בצוואר הרחם הצידו החיצוני, ברור שהוא אינו יוצא מתוך הרחם, ואף אינו פותח את צוואר הרחם הפנימי. לאור זאת ליציאת הפקק הרירי יש דין של מכה שנמצאת מחוץ לרחם. בנוסף לכך, החשש לפתיחת הקבר על ידי נשירת חתיכה עיקרו כאשר יוצא ולד, ואילו הפקק הרירי הינו הצטברות של הפרשות צמיגיות אך אינו חלק מהולד.
יחד עם זאת, כיוון שקשה להבחין בין הפרשה צמיגה רגילה לבין הפקק הרירי, נידונה יציאתו גם ככל הפרשה דמית אחרת שאישה חווה: הפרשה דמית המלווה בהרגשה מטמאה מדאורייתא, ואילו הפרשה שנמצתא ללא הרגשה נידונה על פי דיני כתמים.
ובהערה 10: הר"י ורהפטיג מורה עוד שכאשר יצא גוש בעל גוון אדום על בגד לבן או אף אם ראתה אותו יוצא ממנה, כאשר ברור שזה הפקק הרירי, אינה נטמאת כיוון שהפקק חיצוני לרחם.

אבני שהם (חלק א, עמודים תקה – תקז) – מקל

חקר אצל רופאים ואומר שמקורו לא ברחם אלא בצוואר, ולא סביר לחשוש בו לפתיחה כיוון שהוא לא פותח אלא את חלקו החיצוני של הצוואר, ועוד שהרי הצוואר כבר פתוח ממילא ברמה מסוימת (כמבואר בשאלות רבות לאורך הסיכום) ואיננו מחמירים בזה. ועוד שאם בא בלי הרגשה אין סיבה להחמיר, ואם מדובר בכמות גדולה של דם יש להצריך שאלת חכם, שמא מדובר בעוד דם.
השתחררות פקק הרחם:
השתחררות הפקק הרירי המצוי בתעלת צואר הרחם – המתרחשת ע"פ רוב כיום יומיים לפני הלידה כתוצאה מפתיחת הצואר, פעמים שהיא מלווה ביציאת טיפת דם, ולדינא דם זה אינו מטמא כיון שאינו בא מהרחם אלא מצואר הרחם, כפי ששמעתי מגינוקולוג ומיילד חרדי, וכך כתבנו בהוספות למהדורה חמישית. אך כיון שראיתי שיש מהנדזין לטמא מכמה וכמה טעמים, שבתי וחקרתי אצל מומחים נוספים, ומהם שמעתי את תהליך הווצרות הפקק ומקור הדם המתלווה אליו:
בלוטות צואר הרחם, מפרישות ריר ממנו נוצר החומר הקרוי פקק הרירית, שתפקידו להגן מזיהומים הבאים מכיוון הוגינה (הבית החיצון): ריר זה צבעו לבן ופעמים שיש בו חלקים בגוון חום הקפה ועכ"פ אינו נוטה כלל לאדמימות, כפי שנוכחתי לדעת במעשה שהובא לפני ריר המורכב מלבן וחום כהה, אך פעמים יתכנו שינויים בצואר עקב תהליך טרום לידה, וכתוצאה מכך יתכן דימום קל מהצואר עצמו, הדם מתערב עם הריר ונפרש עמו מן הגוף, לכן נראה שיש לטהר דם זה כיון שאין מקורו מרירית הרחם אלא מצואר הרחם.
ויש מטמאין את האשה כשהפקק מוצק כגוש ואפילו אין בו דם מטעם שא"א לפתיחת הקבר בלא דם (נשמת אברהם, מהדורה שניה סי' קצד בשם הגרי"ש אלישיב ושיעורי שבט הלוי) ושתי תשובות בדבר, האחת שהפקק מצוי בתעלת הצואר ואינו נפרש החוצה אלא דרך הפתח החיצון וקי"ל כדברי הפוסקים שדוקא הפתח הפנימי שסגור ומסוגר היטב ופתיחתו מעידה על יציאת דם נדה שלפנים ממנו, אמרינן ביה הכי משא"כ פתח החיצון שהוא בין תעלת הצואר לבין הבית החיצון (וגינה), ותו דאפילו להחולקים שהבאנו לעיל שאני הכא שבמשך ההריון נפתח הרחם בהדרגה עד שלפני הלידה ישנה פתיחה של שתי אצבעות ואפילו הכי לא מטמאינן ליה חרף עדות הרופאים שיש לה פתיחה, כדבארנו לעיל בסמוך שאין זו פתיחה פתאומית אלא הדרגתית, וה"נ הפקק אינו משתחרר אלא לאחר שישנה פתיחה של הפתח החיצון, ועוד שבמציאות עד כה לא ראינו פקק גושי ובדרך כלל הוא רירי ונמרח בנקל,  כך שיש להקל בזה. לגבי טענתם שיציאתו מלווה בטיפת דם, כבר הבאנו עדות רפואית שדם זה מקורו בצואר הרחם וגם לשיטתם יש להקל מדלא הרגישה ביציאתו וכיון שהוא בא בכמות מועטת ושלא בבדיקה פנימית אין להחמיר ואה"נ שאם יצאה ממנה כמות גדולה דליכא למימר שמקורה בצואר הרחם, אין להקל ללא שאלת חכם, וכ"ש אם היתה יציאת הדם בעקבות צירי לידה,  שבזה כבר כתבנו שיש לאוסרה בלא"ה מחשש שציר חשיב כהרגשה.

הרב נבנצאל (מובא בספר פוע"ה כרך ג, עמוד סד)

פסק להקל, בדומה לאבנ"ש
ויש מי שכתב שאינה נאסרת אף אם יש דם, כיוון שמקורו מצוואר הרחם ולא מהרחם עצמו. (הרב אביגדר נבנצאל, תשובה לשאלת מחברי הספר, א' באלול תשע"ו).

אורות הטהרה עמודים 410-412 – מסיק להקל מדין פתיחת הקבר, ובהערה נראה שגם כאשר יש דם נוטה להקל

פקק הרירי… פוסקי זמננו: נחלקו בדין זה, כדלהלן… הלכה למעשה: נראה לענ"ד להקל,  מהנימוקים דלעיל, בדין חברותיה נושאות אותה.
בהערה לב: צ"ע מדוע הפוסקים שדיברו בענין הפקק הרירי לא הזכירו הסברא לאסור אלא משום "פתיחת הקבר" אולם בענין המראה של הפקק לא התייסו אם מראהו טמא אם לאו. ויש לעיין בזה… ומסתבר אם החתיכה גושית מתחילת ההריון הרי המראה הטמא שהה בה מאז התקשותה. משא"כ בהפרשה צמיגית יתכן שרק כעת בזמן יציאת ההפרשה התווסף המראה הטמא. ונראה כי הפקק היריר הוא מקרה חריג שאין ללמוד ממנו, כיון ששוהה חודשים רבים בסביבה שיכולה לשנות את מראהו ואין סופו מעיד על תחילתו.

רופא אומן, הרב חנן אפללו, פרק א אות טו

"דימום המגיע בעקבות שיחרור "פקק הרירי" הינו טהור בדרך כלל, מאחר והוא מוגדר כדם פצע מצוואר הרחם"
והערה 67: פקק הרירי שהוא מעין קרום צמיגי המשמש כפקק ונמצא בתחילת צוואר הרחם תפקידו לאטום את הצוואר מתחילת ההריון עד הלידה בכדי למנוע חדירת חיידקים, לעיתים הפקק הרירי משתחרר בסמוך למועד הלידה ולפעמים גם שבוע או שבועיים לפני הלידה, כאשר הוא יוצא הוא נראה כהפרשה וצבעו יכול להשתנות מבהיר עד כהה כמעט כצבע של הפרשת סוף מחזור, בכ"א יש להתייחס לדמים הבאים ממנו כדם פצע.
ואכן הפקק הרירי נפלט כאשר צוואר הרחם מתחיל ליפתח. לפני הופעת צירים יכולה גם להגיע הפרשה דמית קלה בצבע ורוד כהה או בצבע אדום בהיר, עקב שינויים בצוואר הרחם הנובעים מתהליך טרום לידה. הדם שבקק הרירי אינו דם שיצא מן הרחם, אלא דם שיוצא מצוואר הרחם בתהליך פתיחתו ומחיקתו. הפרשה זו (הדמית) מופיעה לרוב בכמות מועטת ומהווה סימן ליציאת הפקק הרירי הנמצא בצוואר הרחם.
לכן כיון שמקור הדם כשנמצא בפקק הרירי הנ"ל, ודאי שמקורו מצוואר הרחם ולא מגוף הרחם יש לטהר את האשה. ועוד שעל פי רוב, הינו תוצאה מפצע בצוואר הרחם ולא דם היוצא מנימי הדם העוברים בתוכו, שעל כן דינו כמכה וטהור. ושו"ר אצל ידי"ן בכ"י שדבר עם הרבה רופאים מומחים בנידון, שפה אחד אמרו שהדם שבפקק הרירי הינו מהצוואר ובדרך כלל בא כתוצאה מפציעה באזור. ואף אם נחשוש שמקורו מנימי הדם ולא מפצע, עדיין יש כר נרחב להתיר, והוא דאינו ברור בכלל שדם מהצוואר דינו כדם נדה, שהרי מחוץ לפתח המקור הוא, כדאיתא ברוב האחרונים הסוברים שפתיחת פי המקור היינו שנפתח הפה הפנימי של הצוואר ולא החיצון, ואין לחשוש שמא הדם בא מהרחם, כיון שיש לנו במה לתלות תולין אפילו בתליה רחוקה…"

חוקת הטהרה קפח,לה עמוד עג

פקק הרחם שהוא כפתור הנעשה מריר שאחוז את המקום סגור, וקרוב ללידה הוא נופל מאליו, ובדרך כלל הוא סימן שמוכנה ללידה, אם הפקק נופל אין לחוש לפתיחת הקבר, ואף אם ראתה דם אינו מטמא, משום שדם זה הוא מצואר הרחם ולא מהרחם

קובץ שם משמעון, ג, הרב דן מיימון – מקל לאחר שדיבר עם הרבה רופאים

הפקק הרירי הינו מעין הפרשה או קרום צמיגי המשמש כפקק ונמצא בתחילת צוואר הרחם. צבעו לבן ויכול להיות גם מעורב עם צבע חום כהה. במהלך ההריון חסום צוואר הרחם לחלוטין על ידי הפקק המיוחד הזה בעל תכונות אני בקטריאליות, שתפקידו למנוע חדירת חיידקים לתוך חלל הרחם. פקק רירי זה נושר דרך הנרתיק בזמן שצוואר הרחם מתרחב בלידה או זמן קצר קודם לכן. לעיתים הפקק הרירי משתחרר בסמוך למועד הלידה ולפעמים גם שבוע או שבועיים לפני. יש מקרים שבהם הפקק הרירי יוצא כגוש אחד גדול ומקרים בהם הוא יצא טיפה טיפה, בשלבים.
הפקק הרירי נפלט כאשר צוואר הרחם מתחיל ליפתח. לפני הופעת צירים יכולה גם להופיע הפרשה דמית קלה בצבע ורוד כהה או בצבע אדום בהיר, עקב שינויים בצוואר הרחם הנובעים מתהליך טרום לידה. הדם שבפקק הרירי אינו דם שיצא מן הרחם, אלא דם שיוצא מצוואר הרחם בתהליך פתיחתו ומחיקתו. הפרשה זו מופיעה לרוב בכמות מועטת ומהווה סימן ליציאת הפקק הרירי הנמצא בצוואר הרחם.
לכן כיון שמקור הדם כשנמצא בפקק הרירי הנ"ל, ודאי שמקורו מצוואר הרחם ולא מגוף הרחם, יש לטהר את האשה. ועוד שעל פי רוב, הינו תוצאה מפצע בצוואר הרחם ולא דם היוצא מנימי הדם העוברים בתוכו, שעל כן דינו כמכה וטהור. וזכורני שדיברתי עם הרבה רופאים מומחים בנידון, שפה אחד אמרו שהדם שבפקק הרירי הינו מהצוואר ובדרך כלל בא כתוצאה מפציחה באזור. ואף אם נחשוש שמקורו מנימי הדם ולא מפצע, עדיין יש לנו כר נרחב להתיר, והוא דאינו ברור בכלל שדם מהצוור דינו כדם נדה, שהרי מחוץ לפתח המקור הוא, כדאיתא ברוב האחרונים הסוברים שפתיחת פי המקור היינו שנפתח הפה הפנימי של הצוואר ולא החיצון, כמבואר בסמוך. וגם אין לחשוש שמא הדם בא מהרחם, כיון שיש לנו במה לתלות תולים אפילו בתליה רחוקה, כ"ש הכא דכמעט באופן מוחלט הדם בא מהצוואר. ועוד דאף אם נרצה להחמיר גם בזה, הרי שלכל היותר דינו ככתם שהרי בא בלא הרגשה…"

קובץ דרכי מבשר ח:

וראיתי בספר פתחי טהרה שכתב בשם הרופאים שהדם שמגיע מחמת יציאת פקק הרחם אינו מגיע מהרחם אלא מהתפרדות הפקק מצואר הרחם, שהוא מקום עדין…

ברכת יהודה עמוד רצט

ולפעמים בחודש התשיעי נופל פקק הרחם המיאקיס פלא"ג, ונקטו האחרונים שהגם שיצא כמראה דם עם ליחות, הרי זה רק מה שכבר היה שם מתחלת העיבור [וגם פתיחת הקבר לא נהיתה בזה]

ים שמחה – הלכות טהרה, עמודים צה-צו – מקל אם מבררים עם הרופא

ולגבי פקק הרחם קבלתי דאם לא בא יחד עם דם בודאי טהורה דאין זה בא מהמקור, ואף אם ראתה דם אפשר דיש לתלות דזה בא ממכה של קריעת העור ונאמן הרופא על זה ויש לברר הדבר אצלו, ואם אינו כן הוי סימן שזה בא מן הלידה וטמאה.

חידושים ברפואת נשים – אשרי יולדתו עמוד 49 – מקל עפ"י הוראת חכם

"פקק הרחם הוא כפתור הנעשה מריר שאוחז את המקום סגור, וקרוב להלידה הוא נופל מאיליו ובדרך כלל סימן הוא שמוכנת ללידה. ואם נפל הפקק בלי דם טהורה, מיהו הרבה פעמים מתערב בו טיפת דם או מראה אדמומית ואינו יודע להבחין כראוי, ע"כ תתקשר עם מורה הוראה שיתברר הדבר לנכון"

כאמור לעיל, העובדות הרפואיות מגובות בשיחות שערכנו עם גורמים רפואיים, ונראה שאין חולק בנושא.

סטריפינג

בפעולת הסטריפינג ישנם שני חששות:

  1. הרופא יפתח את צוואר הרחם בשיעור ניכר, ואזי למחמירים נאמר "אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם".
    מנגד, המקילים בפתיחה חיצונית של הרחם (מפני שפתיחה שאוסרת היא רק פנימית, או שנאסרים רק בעת שיוצא דבר מהרחם) – יקלו בשאלה זו לחלוטין.

עוד, גם למחמירים הדבר תלוי כמה הרופא פתח את הרחם, והרב בטיוטא הקל עד פתיחה של 15 ואף 19 מ"מ.

  1. ברוב רובם של המקרים פעולת הסטריפינג (הפרדת הקרומים מדופן הרחם) גורמת לחיכוך ושפשוף של דופן הרחם על ידי האצבע של המיילדת/רופאה, דבר הגורם לדימום.
    מנגד, דימום זה נחשב כמכה שמוציאה דם, וככל הנראה אף כמכה שידוע שהוציאה דם כעת. לכן מסתבר להקל. זאת בתנאי שכמות הדם גדולה מן הצפוי (דבר שמוביל להשערה שהתחיל גם דימום הפרדות שליה, שאותו אנו מטמאים). (ואני תמה על מה שכתבו בספר פוע"ה שאם הסטריפינג נעשה תוך כדי צירים נראה שגם בדימום מועט יש להחמיר שמא זה מהלידה, והרי מדובר כאן באשה שהיא בחזקת טהרה ומכה שידוע שהוציאה כעת דם).

ספר פוע"ה חלק ג עמוד סד:

אישה שעברה סטריפינג תשאל את הרופא האם במהלך ביצוע הפעולה נגרמה הגדלה של פתיחת הפה הפנימי של צוואר הרחם, ואם כן – בכמה גדל שיעור הפתיחה. כמו כן תשאל את הרופא האם נגרם דימום במהלך הפעולה. התשובה ההלכתית משתנה לפי הנתונים הרפואיים, כדלהלן:

  • אם הרופא אומר שלא הייתה פתיחה לפני ואחרי הפעולה או אפילו אם הייתה פתיחה לפני הפעולה אך היא לא השתנתה כתוצאה מהפעולה, וגם לא נגרם דימום כתוצאה מהפעולה – האישה טהורה.
  • אף אם נגרם דימום כתוצאה מהפעולה – אם מדובר בדימום נקודתי בלבד שנראה סמוך לאחר הפעולה, יש מקום להתיר את האישה, כיוון שהפעולה הרפואית גורמת לרוב לשפשוף ולקריעה של כלי דם שיכולים להיחשב כדם מכה.
  • אם כתוצאה מהפעולה נגרמת הרחבה של צוואר הרחם, לדעת רוב הפוסקים האישה נאסרת אף אם לא נגרם דימום.
  • אם האישה רואה דימום מוגבר יש לחשוש שמדובר בהיפרדות שליה או שמדובר כבר בתחילת לידה וממילא האישה נאסרת.
  • בביצוע של סטריפינג תוך כדי הופעת צירי לידה סדירים ותכופים, יש יותר מקום לחשוש ולאסור את האישה, גם אם נגרם דימום מועט בלבד, כיוון שיש לחשוש שמדובר בלידה שכבר התחילה.

ובהערה הביאו מספר מכתבים מרופאים המתארים את הפעולה:
"לכבוד הרופא שלום, הנושא – שאלות רפואיות על סטריפינג שיש להן השלכה הלכתית…
האם במהלך הפעולה נכנס הרופא המבצע אל מעבר לפה הפנימי של צוואר הרחם ואל תוך הרחם?
האם נוצרת הרחבה של צוואר הרחם הפנימי בעקבות הפעולה של סטריפינג, ואם כן – באיזו מידה?
מהו מקור הדימום שנוצר בדרך כלל לאחר ביצוע סטריפינג? האם יש הבדל בין דימום נקודתי לבין דימום גדול יותר, וכן – האם יש הבדל בין דימום שמתחיל מיד לבין דימום שמתחיל לאחר זמן?
האם הקרומים אותם מפריד הרופא בעת ביצוע הפעולה דבוקים או מחוברים לרחם?
האם מציאות שבה אין דימום לאחר ביצוע סטריפינג מלמדת על כשלון הפעולה?
תשובות הרופאים:
ד"ר הילה הוכלר, מומחית במיילדות וגניקולוגיה, רופאה בכירה במחלקת הנשים ויולדות במרכז הרפואי הדסה עין כרם:

  • כן. הרופא נכנס מעבר לפה הפנימי של הצוואר, לחלקו התחתון ביותר של הרחם.
  • בדרך כלל כן. זו שאלה ספציפית לכל מקרה כי אצל כל אישה הצוואר מתחיל מפתיחה אחרת ומגיע לפתיחה אחרת בתום הפעולה.
  • מקור הדימום הוא שפשוף וקריעה של כלי דם בשכבת דופן הרחם הנמצאת מתחת לקרום הכוריון. אינני יודעת מהו דימום נקודתי. בדרך כלל יש דימום בכמות סבירה שכל רופא מכיר כדימום הנגרם מהפעולה והוא דימום קל. הדימום אמור להופיע מיד בתום הפעולה על כפפת הרופא.
  • הקרומים אינם דבוקים או מחוברים אלא יושבים על שכבת דופן הרחם.
  • העדר דימום לאחר ביצוע סטריפינג אינו מעיד על כשלון הפעולה. היעדר דימום הינו מצב נדיר מאד לדעתי אך אפשרי.

לעצם הגדרת הפעולה – סטריפינג הינו הפרדת קרומי הכוריון והאמניון מדופן הרחם. הקרומים עצמם אינם מכילים כלי דם. בשכבה של דופן הרחם שמתחתיהם ישנם כלי דם, ולכן פעולת ההפרדה גורמת שפשוף של כלי הדם בדופן הרחם, וכתוצאה מכך הם מדממים ברוב רובם של המקרים.
בהמשך, הפרדת הקדומים גורמת לשחרור הדרגתי של פרוסטגלנדינים העושיים לגרום להבשלת צוואר הרחם והתפתחות צירים ולידה. פעולה זו מובילה ללידה תוך 72 שעות ב70% מהמקרים. לכן סטריפינג אינו נחשב כזירוז לידה.
מבחינה רפואית הדימום אינו נחשב כחלק מתהליך הלידה (מאחר שבשליש מהמקרים לא תתרחש לידה, וגם כאשר תתרחש – היא תתכן לאחר כמה ימים (אלא כתוצאה ישירה של הפעולה).
הדימום בסטריפינג שונה מדימום בהפרדות קרומים כיוון שבהיפרדות קרומים ישנו דימום גם מהשליה . בסטריפינג מופרדים רק הקרומים ולא השליה, ולכן אין דימום מהשליה.

תשובת ד"ר שרון מסלוביץ' מומחה במיילדות מנהל מחלקת מיון נשים ויולדות 'ליס' – 'איכילוב'

  • במהלך הפעולה יש כניסה אל מעבר לפה הפנימי של צוואר הרחם ולתוך הרחם.
  • נוצרת הרחבה של צוואר הרחם הפנימי לרוחב של 1.5 ס"מ לפחות.
  • מקור הדימום שנוצר בדרך כלל לאחר ביצוע סטריפנג הוא מצוואר הרחם. אין משמעות לכמות הדימום או לעיתוי שלו.
  • הקרומים אותם מפריד הרופא בעת ביצוע הפעולה דבוקים לרחם.
  • חוסר דימום לאחר ביצוע אינו מלמד על כשלון הפעולה.

תשובת ד"ר יעקב רבינזון, מומחה בפוריות מיילדות וגניקולוגיה, רופא בכיר בברזילי
לדעתי אי אפשר לתת תשובה נכונה בכל המקרים משתי סיבות:

  • הפעולה מתבצעת בצורה לא אחידה, יש רופאים ומיילדות שעושים עם האצבע סיבוב אחד של 180 מעלות או של 360, ויש שעושים כמה סיבובים.
  • אופן ביצוע הפעולה משתנה מאישה לאישה כי המצב של צוואר הרחם אינו אחיד אצל כולן.

 

  • במהלך ביצוע הפעולה לעתים נכנסים לתוך הרחם ולעיתים נכנסים רק נמוך יותר לצוואר הרחם, ולעיתים נמצאים רק באזור הפה הפנימי.
  • לפעמים גורמים להרחבה מכנית של הפה הפנימי של צוואר הרחם, אך לא תמיד נגרמת הרחבה. התשובה תלויה גם בשאלה כמה כח הופעל בעת ביצוע הפעולה.
  • הדימום יכול לנבוע מעצם הפגיעה בצוואר הרחם (והראיה לכך היא שיש מצבים שמנסים בכח לעשות סטריפינג אך הפה הפנימי של צוואר הרחם עדיין סגור, ובכל אופן יש דימום – כלומר מקורו חיצוני). אך הדימום יכול לנבוע גם מהפרדת הקרומים שהם דבוקים לרחם. הפעולה עצמה מוגדרת הפרדה באצבע של הקרום הכריואמנטי מהדופן של הסגמנט התחתון של הרחם והמהצוואר".
  • לדעתי כל הדימומים שקשורים בהשפעה מכנית של פעולת הסטריפינג מתחילים מיד, אמנם לפעמים לוקח זמן עד שוראים זאת. יש מצבים שפעולת הסטריפינג לא גרמה לדימום מיידי, אך היא גורמת להפרשת פרוסטגלינדינים מהקרומים, מהדסידואה של הרחם ומהצוואר( שזו לאמיתו של דבר עיקר ההשפעה של פעולת הסטריפינג), ואז נגרמים כעבור זמן צירים ולידה שבעקבותיהם מתחיל דימום – כמו בכל לידה. במקרים נדירים הדימום נובע מהיפרדות של שליית פתח – שהוא מצב מסוכן.
  • אכן יש מיילדות ורופאים שאומרים שסטריפינג שלא כואב לאישה שאו שלא מלווה בדימום משמעותו היא שלא נעשה כנדרש. אינני חושב שזה נכון תמיד, אמנם נכון שלרוב יש כאב.

ד"ר ברונו רוזן, מומחה לרופאת נשים וגניקולוגיה:

  • לקראת הלידה צוואר הרחם מתחיל קצת להיפתח עוד לפני המחיקה. כדי לעשות סטריפינג צריך שתהיה כבר פתיחה של אצבע, פתיחה כזאת אפשרית עוד לפני המחיקה. במצב כזה מבצעים את פעולת הסטריפינג מעבר לפה הפנימי של הצוואר – בתוך הרחם. באופן כזה הפעולה אינה יעילה בדרך כלל אך עדיין ייתכנו הצלחות.

לעומת זאת אם צוואר הרחם כבר התחיל להימחק (הצוואר נמחק מבפנים החוצה) הקרומים שמכסים את הפה הפנימי של צוואר הרחם יורדים כבר למטה, ואז האצבע של הרופא נכנסת בין הקרומים לצוואר הרחם ולא לרחם ממש.

  • לפעמים פעולת הסטריפינג גורמת להרחבה. הרופא אמור לדעת אם נגרמה הרחבה כזאת.
  • הדימום מגיע מנגיעת הרופא ברחם או בצוואר הרחם, כמו בפצע.
  • אין כלי דם בין הקרומים לבין הרחם, כיוון שהקרומים אינם מחוברים לרחם.
  • דימום או היעדר דימום אינם מהווים סימן להצלחה או לחוסר הצלחה של פעולת הסטריפינג. מדד הצלחת הפעולה הוא הרגשת הרופא באצבעו שאכן נוצרה הפרדה.

דימום בעת בדיקת פתיחה

כחלק מהמעקב הרפואי אחר תהליך הלידה, כל אשה עוברת (לעיתים כמה פעמים) בדיקה וגינלית בידי רופאה או מילדת שמטרתה לבחון את מצבו של צוואר הרחם. המדדים הנבדקים הם קוטר הפתיחה (בס"מ. 10 היא פתיחה מלאה) ואורך הצוואר (מה שמכונה אחוז מחיקה).
אם בבדיקה זו לא נמצא דם, אזי הנידון היחיד הוא האם עצם הבדיקה פתחה את הרחם.
אלא, שבבדיקה זו פעמים רבות המיילדת מוצאת דם על הכפפה, ונשאלת השאלה האם האישה נאסרת בכך. המקורות הרפואיים מראים שצוואר הרחם רגיש מאוד, והבדיקה עלולה לגרום לדימום. לכן, זו מכה שיכולה להוציא דם. לעיתים, המיילדת תוכל להעריך בצורה ברורה שמקורו של הדבר בצוואר הרחם, ואזי זו כבר 'מכה שודאי הוציאה דם עתה'.
דברים שעלו בשיחה עם המיילדת הילה שמוע, ואושררו על ידי הרב יאיר בשיחת טלפון עם הגניקולוג ד"ר לסרי:
צוואר הרחם רגיש מאוד למגע בעת הלידה, ונוטה לדמם בעת הבדיקה.
לרוב הבדיקה היא רק בצוואר הרחם, והמיילדת לא פותחת יותר. לעיתים בבדיקת הפתיחה המיילדת מרחיבה בכוונה את צוואר הרחם מעבר לגודלו הנוכחי, או מחטטת פנימה אל השליה והרחם, כדי לעזור לתהליך הלידה להתקדם (ואז צריך לדון מצד פתיחת הקבר בבדיקה חיצונית. ניתן להציע לזוג שבוחר להחמיר בזה לבקש מהמיילדת מראש שלא להרחיב את הצוואר אם ברצונם לא להאסר).
לעיתים המיילדת מחטטת יותר עמוק וגורמת לדימומים מהשליה או מהקרומים או מהרחם, ממש בדומה לתהליך הסטריפינג.
המיילדות מורגלות להבחין בין דימום מהצוואר או דימום של סטריפינג או דימום אמיתי, בשל החשיבות הרפואית של העניין (דימום מהרחם שלא קשור לחיכוך עלול להעיד על מצב מסוכן של היפרדות שליה) וזה דבר שהן עושות בשגרה.

מקורות רפואיים

ד"ר יסכה לנדסברג מומחית במיילדות וגיניקולוגיה; רופאה בכירה היחידה לאשפוז טרום לידתי; ביה"ח "ליס" ליולדות
דימום מרקמת צוואר הרחם עצמו – בהריון צוואר הרחם עובר שינויים הורמונליים הכוללים בין השאר ריבוי כלי דם. כלי דם אלה נוטים לדמם ולהכתים, בעיקר לאחר מגע מיני או בדיקה גינקולוגית. במקרים אחרים ינבע דימום מנגע כלשהו על צוואר הרחם כפוליפ

פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות ב' בסורוקה. מתוך אתר כללית.
דימום מצוואר הרחם
בזמן היריון רקמת צוואר הרחם הופכת לרגישה יותר בגלל השינויים ההורמונליים, ולכן תיתכן שחיקה באזור. הדבר שכיח אחרי בדיקה גינקולוגית או עקב זיהום בצוואר הרחם. אפשר לראות את הממצאים בבדיקת רופא נשים במפסק (ספקולום) ולעתים ניתן לשלוח (גם בהיריון) משטח מצוואר הרחם

מקורות הלכתיים

אתר נשמת, בכותרת 'טומאת לידה'
כותבות שנאסרים מבדיקת פתיחה שנמצא בה דם, אא"כ יש סיבה לכך שהדם יהיה דם מכה, ויש לשאול שאלת חכם
מצב אחר שבו יתכן שבני הזוג יאסרו הוא ראיית דם על האצבע של מי שביצעה בדיקות פתיחה והכניסה את אצבעה לנרתיק:  מכיוון שהאצבע נכנסת לתוך הנרתיק, יש לראיית דם במקרה כזה דין של "ספק הרגשה", ובכל מקרה של מראה בצבע אוסר שמקורו ברחם, בכל כמות שהיא, תאסרי. (על הסיבות לכך תוכלי לקרוא כאן) במקרה שישנה אפשרות שהדם הוא דם מכה, ואין מקורו ברחם, יש לברר את הנושא עם רב או יועצת הלכה. אינך צריכה לשאול האם נראה דימום בעת הפתיחה.(

הרב אודי רט, אתר פוע"ה
כותב שדימום שמופיע בעת פתיחה, והרחם סגור, אינו אוסר, ויש לברר זאת היטב עם הרופא
אשתי בהריון-שבוע 40.
נבדקה היום שגרתית ע”י רופא נשים- בדיקה צוואר הרחם סגור.
הרופא בעת הבדיקה הזהיר שעלול להיות דימום כתוצאה מהבדיקה אך הדימום אינו מהרחם.
האם דימום שכזה אוסר?
שלום וברכה,
אם אכן ברור כי מקור הדימום אינו מהרחם וכי הפתח סגור הרי שאין דימום זה אוסר, אבל יש לברר זאת היטב עם הרופא.
לידה קלה ובעיתה וגמר חתימה טובה
אודי רט
רב משיב מכון פועה


[1] כנראה צ"ל קכט
[2] היא העיר אויהעל.

תפריט