דין דם בבדיקה פנימית בשבעה נקיים לאשה בעלת התקן תוך רחמי

גרסת טיוטה
מחברים הרב אפרים שחור והרב אליה גוטליב

פתיחה

התקן תוך רחמי הוא גוף קטן, לרוב בצורת האות T, שמוכנס בהליך רפואי (כירורגי) לתוך רחמה של האשה, על מנת למנוע הריון. עד היום אופן המניעה אינו נהיר דיו לעולם הרפואה. מעבר לפעולת הכנסת ההתקן שבדרך כלל גורמת לפציעה ולדימום, פעמים רבות גורמת הימצאות ההתקן ברחם להארכת משך הווסת של האשה, וממילא לקיצור ימי הטהרה שלה. תופעה מצויה נוספת היא, שנשים בעלות התקן תוך רחמי רואות דימומים קלים, גם בימים שאינם במסגרת הווסת. תופעה זו מצויה בחודשים הראשונים לאחר החדרת ההתקן, ולעיתים מתרחשת גם בהמשך.

בשנת תש"ס, אושר על ידי ה-FDA התקן תוך רחמי הורמונלי, כלומר התקן תוך רחמי שהוסיפו לו הורמונים^[1]. ההתקן משחרר באיטיות פרוגסטרון שמדקיק את רירית הרחם. לרוב פעולת ההתקן ההורמונלי תגרום לכך שכעבור מספר חודשים הדימום הווסתי יחדל, או שיהיה דימום קל. עם זאת, בחודשים הראשונים שלאחר הכנסת התקנים הורמונליים, שכיחים יותר דימומים והכתמות בין-וסתיים.

לעיתים כאשר אשה בעלת התקן תוך רחמי בודקת את עצמה במהלך שבעת הנקיים היא מוצאת עליהם דם שהגיע בעקבות ההתקן. השאלה אם בדיקה כזו אוסרת את האשה מטרידה זוגות רבים וחובה עלינו לברר את ההלכה מיסודה. במאמר זה נבקש לברר את דינו של התקן תוך רחמי (הורמונלי ושאינו הורמונלי), מסוגיית הגמרא ודעות הראשונים והאחרונים, ועד ההלכה למעשה.

לפני מספר חודשים יצא לאור ספרו של מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א, 'פניני הלכה טהרת המשפחה', שם נפסק שאשה שיש לה התקן תוך רחמי, ובסיום ימי הווסת עשתה הפסק טהרה נקי ולאחר מכן מצאה דם בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת – ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן.

וכך פסק בפרק ב סעיף יד:

אשה שיש ברחמה 'התקן תוך רחמי' למניעת היריון, ולאחר סיום וסתה מצאה כתמים על לבניה – טהורה. שכן ידוע שהתקנים אלו לעיתים פוצעים את הרחם וגורמים לדימומים, ובדיני כתמים תולים להקל. ואם הדם נמצא בבדיקה פנימית, יש מחמירים, מפני החשש שמא דימומים אלו נגרמים כתגובה דלקתית למציאות ההתקן ברחם, שגורמת להתפרקות הרירית כדוגמת מה שקורה בווסת, ולכן אין דינם כדין דם פצע. אולם להלכה, לאחר שהווסת הסתיים ופסקה בטהרה, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת, ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן. אמנם כדי לצאת מהספק, נכון שאשה שיש לה התקן שגורם לדימומים, תימָנע מקיום בדיקות פנימיות שאינן הכרחיות לטהרתה, ומלבישת תחתונים לבנים (להלן ד, 10).

ובהערה 16 שם:

פעמים רבות קיומו של התקן תוך רחמי ברחם גורם להארכת הווסת בכמה ימים, ולעיתים אף גורם לדימום ברוב החודש. לא ברור מה הסיבה המדויקת לכך. יש אומרים שקיום ההתקן ברחם גורם לתגובה דלקתית שנועדה להוציא את הגוף הזר וגורמת לדימום או להתפרקות הרירית שהיא מעין מה שקורה בווסת, ולכן יש לאסור דימומים אלה (נשמת אברהם קצד, ה, 6 בשם ריש"א והרב נויבירט; באהלה של תורה א, כד; הרב יונתן בלס תחומין לא). מנגד, יש סוברים שמדובר בדם פצע, ולכן הדימומים שאינם במסגרת הווסת שאותה אשה היתה רגילה בו לפני הכנסת ההתקן, אינם מטמאים (הרב אליהו אברז'יל בדברות אליהו ו, לו, הרב קאפח, וכן עולה מטה"ב א, ה, ועמ' רסז; הרב ד"ר הלפרין 'רפואה מציאות והלכה' כא). למעשה, כאשר מדובר בכתם, בוודאי יש לטהר, שבכתמים הלכה כמיקל. אולם נראה שגם בבדיקה פנימית אפשר להקל שלא בעונת וסתה, שהואיל ויש מחלוקת בין הרופאים אם הדם יצא מפצע או מתגובה דלקתית, וגם אם הוא מתגובה דלקתית, לא ברור שדינו כדם וסת ולא כדם פצע. לפיכך, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה, יש לתלות שאולי יצא מפצע ואינו מטמא (כמובא לעיל הערה 14, ובמיוחד לשיטת הרשב"א). אמנם אפשר להקל בכך בתנאי שברור שמדובר בדימום שנגרם בעקבות ההתקן. כגון, שלפני שהיה לה התקן הווסת נמשך ששה ימים בלבד, וגם עתה הצליחה לפסוק בטהרה בסוף היום השישי ולצאת בכך מחזקת טומאה, אולם שלא כפי שהיתה רגילה, מצאה במשך שבעת הנקיים דם בבדיקה הפנימית, ויש להניח שהגיע מחמת ההתקן. אמנם אם בעקבות התארכות הווסת לא הצליחה לבצע הפסק טהרה, הרי שמדובר בדימום רב יחסית ויש להחשיבו כהמשך הווסת, ורק לאחר שתפסוק בטהרה, אם תמצא דם בבדיקה הפנימית מעבר לימים שהיתה רגילה לראות, תוכל לתלות שהוא מפצע שנגרם מההתקן. כמו כן, אם לאחר שתפסוק בטהרה, תראה כמות גדולה של דם, כדוגמת הדם שמוצאים לקראת סיום הווסת, יש להחמיר, שכן לעיתים רוב דם הווסת יוצא ברציפות, ואח"כ פוסק ושוב חוזר לצאת עד סיומו.

לגבי התקן שיש עימו הורמונים, יש סוברים שצריך להחמיר, כי אולי ההורמונים גרמו להמשך הדימום, שכן ההורמונים הללו גורמים לרירית הרחם שתיעשה דקה וממילא היא נוטה יותר להתפרק, והחומר הדמי שיוצא הוא מרירית הרחם כדוגמת החומר שיוצא בווסת (הרב ד"ר הלפרין שם, ועי' שמחת הבית וברכתו ה, 18). אולם נלענ"ד שגם בו אפשר להקל בבדיקה פנימית ולתלות שהדימום מחמת מכה, שכן למרות שבעקבות ההורמונים הרירית נעשית דקה ונוטה לדמם, עדיין ישנה אפשרות שההתקן פצע את הרחם או עורר תגובה דלקתית שגרמה לדימום מחמת פצע, וממילא דינה כדין אשה שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, שאם זו לא שעת וסתה יכולה להקל. ובתנאי שמדובר בדימום מועט, שאינו יכול להיחשב כווסת קל, שכן לעיתים בעקבות ההורמונים יש בווסת פחות דמים. (ראו לעיל הערה 8 לגבי כתמים מחמת נטילת כדורים הורמונליים). בכל אופן, אשה שרואה כתמים מחמת התקן או גלולות הורמונליות, ראוי שתמעט ככל האפשר בבדיקות פנימיות, וכפי שכתבתי להלן ד, 10.

על פסק זה בפניני הלכה יצאו עוררים שכתבו שאין לתלות את הדם במכה. חשוב להדגיש: אם ראתה כתם – לכו"ע אפשר לדון בו ככל דיני כתמים המבוארים בסימן קצ (ובפרט בסעיפים ה, י, יח). מאידך, אם ראתה דם בהרגשה, או כשעוד אין לה חזקת טהרה (כלומר בהפסק טהרה), או בדם מרובה כדרך וסת (אפילו וסת קל) – מוסכם להחמיר. המחלוקת היא בדם שנמצא בבדיקה פנימית לאחר שהווסת הסתיים ולאחר שעשתה הפסק טהרה, בכמות שאינה מרובה כדרך וסת.

נקדים ונבאר, שראיית דם שאוסרת את האשה מהתורה, היא דווקא של דם שיצא מהרחם בהרגשה^[2].

כמו כן, דם פצע שהגיע ממכה שיש ברחם – מותר. דין יסודי זה מוסכם בפוסקים, ומבואר בגמרא נדה טז, א; סו, א; ובשולחן ערוך קפז, ו.

בחלק הראשון של מאמר זה נבאר את היסוד המרכזי של דין תליה במכה, לפיו גם כאשר מקור הדם אינו ברור לנו, כל עוד ישנה אפשרות סבירה לתלות שהדם הגיע ממכה, והאשה בחזקת טהרה – מעמידים אותה על חזקת טהרתה. אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה מתי אפשר לתלות ומתי אי אפשר לתלות, אך מוסכם בפוסקים שהדיון הוא לפי גדרי תלייה – גם אם אין לנו וודאות שהדם הגיע ממכה, אם יש לנו ספק סביר, כל אחד לפי שיטתו, אפשר לתלות ולהניח שהדם הגיע ממכה והאשה טהורה. את הבירור נתחיל מדברי הרשב"א שעסק בסוגיה זו בהרחבה ובבהירות ומשם נמשיך לשאר דעות הראשונים והאחרונים.

דין תליה במכה

יסוד הדין הוא תליה בספק

יסוד דין תלייה במכה מבואר בגמרא במסכת נדה סה, ב – סו, א:

תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך – לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך – לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת את עצמה – מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך – בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו – בידוע שמן הצדדין הוא בא. ואם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה, ואם יש לה וסת – תולה בוסתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא – דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור – טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו.

הגמרא עוסקת באשה שרגילה לראות בכל פעם שהיא משמשת ומן הדין אסור לה לחיות יותר עם בעלה. אמנם כאשר יש לה מכה ואיננו יודעים אם הדם הגיע מהמכה או שהוא דם נידות – "תולים במכתה", אנחנו תולים שמדובר בדם מכה. כלומר, כאשר לפי ההלכה אפשר לתלות שהדם הגיע ממכה – אין הכוונה שאנו יודעים בוודאות שבפועל הדם שהאשה ראתה אכן הגיע ממכה, שאם כן אין זו תליה אלא ידיעה.  הדרישה ההלכתית איננה לדעת שהדם הגיע ממכה, אלא בהסתמך על האפשרות שהדם הגיע מהמכה – אנו קובעים שמבחינה הלכתית האשה טהורה.

דין זה נזכר גם בדף טז עמוד א, לגבי אשה שהגיע זמן וסתה וראתה דם, אלא שכיוון שיש לה מכה היא איננה יודעת אם הדם הוא דם מכה או דם וסת, ומבואר בגמרא שאם וסתות דרבנן^[3] תולים לקולא ומטהרים את האשה^[4]:

דתניא הרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה^[5] – טהורה,  דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת – חוששת לוסתה. מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר סבר – וסתות דאורייתא, ומר סבר – וסתות דרבנן? אמר רבינא: לא, דכ"ע וסתות דרבנן, והכא – במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה – טהורה, ודם טמא – דקאתי דרך מקור, ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת – אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת – מקור מקומו טהור הוא.

והכריעו הפוסקים שאשה שיש לה מכה במקור – תולה שממנה הדם יוצא וטהורה (שולחן ערוך קפז, ה):

אם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה.^[6]

יש לשאול, מדוע אנו תולים לקולא ולא מחמירים מספק, ובפרט בעניין שנוגע לעיתים לאיסור כרת?

הרשב"א (תורת הבית הארוך בית ז שער ד) מסביר שכיוון שהאשה בחזקת טהרה, כל עוד איננו יודעים שהדם הוא דם אסור, אנחנו מעמידים אותה על חזקתה ולא מטמאים אותה:

כל שאי אתה יכול לעמוד עליה תולה להקל, סופה כתחילתה, מפני מה אמרו שתולה במכתה, ואף על גב שדומה דם מכתה לדם ראייתה? – לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת. אפילו הגיע שעת וסת – וסתות דרבנן, ומספק אל תאסרנה לעולם.^[7]

על סמך הבנה  זו, שהאשה בחזקת טהרה כל עוד לא נאסרה, חידשו הראשונים חידוש מעשי. בגמרא מבואר שמי שיודעת להבדיל בין דם לדם ומזהה שהדם שיצא ממנה הוא דם וסת, אינה יכולה לתלות אותו במכתה. יש שכתבו^[8] שבימינו, כאשר איננו בקיאים בדמים, לא יהיה ניתן לתלות במכה, שכן ייתכן שאם היינו בקיאים במראות היינו יודעים שהדם שלפנינו הוא דם ווסת שאין להסתפק בו. אמנם ההלכה היא כדעת רוב הראשונים שגם בימינו ניתן לתלות במכה^[9]. הסיבה לכך היא שכיוון שיסוד הטהרה הוא בתליה מספק לקולא הרי שכל עוד אין לנו ידיעה לאיסור אנחנו תולים להקל. וכך כתב הרשב"א:

אם כן, הוא הדין והוא הטעם בשאי אתה יכול לעמוד על עיקר מראה דמים שלה אם משתנה אם לאו – תולין להקל, ומן הסתם אנו אומרים שלא נשתנו מראה דמים. ותדע לך, דאי לא, ליתני אם יש לה מכה רואין אם אין [דם] מכתה משונה מדם ראייתה – תולה במכתה, ואם לאו אינה תולה. אלא ודאי סתמא תולה, עד שיתברר שנשתנו מראה דמים שלה. כנ"ל. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל.

יתירה מזאת כתב הש"ך (קפז, יט) עפ"י הרא"ש, שאשה שיש לה מכה, אינה חייבת להביאה בפני החכם שאולי ידע להבחין שהדם שונה מדם מכתה ולכן אין לתלות בו^[10]:

ומשמע מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י והאחרונים.

שאלה נוספת שהתחבט בה הרשב"א היא האם על האשה לדעת בוודאות שיש לה מכה המוציאה דם או שדי בכך שהיא יודעת על קיומה של מכה למרות שייתכן שהיא לא מוציאה דם. הרשב"א פושט גם שאלה זו מכח הסברה היסודית שעל האשה לא מוטלת חובת בירור ודאי שהדם הוא דם מכה, מפני שהכרעה זו היא מסובכת, אלא די בכך שמתעורר לנו ספק על מנת לתלות לקולא:

תורת הבית הארוך בית ז שער ד:

ומסתברא, דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה. חדא דאין עיניה בין מכתה, ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת כדרך שאמרו בפרק תינוקת ברואה דם מחמת תשמיש. והתם משמע ודאי דברואה דם מחמת מכה אינה צריכה שפופרת דתניא התם: הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושלישית וכו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת וכו'. ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד. אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה, דאף בשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה, אלמא מן הסתם היא תולה במכתה. והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד, לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר, אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קא אמר שאין אנו צריכין לדעת בבירור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד. ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ע"כ. ^[11]

תליית הדם במכה נעשית לא רק כאשר רוב הסיכויים הם שמדובר בדם מכה, והאפשרות שמדובר בדם ווסת היא לא  סבירה, אלא גם כאשר יש סבירות גבוהה שמדובר בדם וסת, כל עוד גם האפשרות של מכה היא סבירה – אנו תולים מספק לקולא שאין כאן דם נידה. כך מבואר מדברי הגמרא (טז, א) שהובאו לעיל. הגמרא מתלבטת בשאלה האם "וסתות דאורייתא או דרבנן". כלומר, האם על אשה בעלת וסת קבוע יש חובה מן התורה לחשוש לכך שראתה דם במהלך עונת וסתה הקבוע. ממהלך הגמרא עולה שלהלכה שפסקנו 'וסתות דרבנן'  אשה שיש לה מכה יכולה לתלות בה את הדם היוצא ממנה בשעת הווסת. הרי שאף אשה שיודעת שהיא מקבלת את וסתה מידי חודש ביום ובשעה מסויימים, ונולדה לה מכה, יכולה לתלות את הדם היוצא ממנה במכה אף אם הגיע בדיוק באותו יום ובאותה שעה שהוא מגיע כל חודש^[12].

ולפי זה פסק הרשב"א (תורת הבית הארוך בית ז שער ד דף כג עמוד א)^[13]:

ואף על גב שדומה דם מכתה לדם ראייתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפילו הגיע שעת וסת וסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם:

ואמנם יש מהראשונים שחלקו על דברי הרשב"א וסברו שאין לתלות בשעת הווסת אך עיין בהערה שגם הם מודים לעיקרון שניתן לתלות גם במקום שיש שכיחות גבוהה של דם וסת ומחלוקתם היא מסיבה צדדית.^[14]

הרי לנו שגם כשיש סיבה רצינית מאוד לחשוש לדימום אוסר, אם יש גם סיבה סבירה לחשוב שהדימום מחמת פצע – תולים בדם מכה.^{[15] [16]}

מה הוא הגבול התחתון לתלות במכה?

לאור המבואר בדברי הרשב"א שבכל ספק סביר אפשר לתלות ולהקל שמקור הדם הוא מהמכה ולא חלק מהוסת, נשאלת השאלה האם יש 'גבול התחתון' להקל? כלומר האם יש  דרישות סף כדי שנוכל לתלות את הדם במכה?

האחרונים דנו באריכות ב'גבולות הגיזרה' של דעת הרשב"א. נעיין בנימוקיהם, ונראה שכולם מודים לסברה היסודית כפי שראינו בדברי הרשב"א – שכאשר יש לנו ספק שקול שהדם ממכה – אפשר לתלות בו לקולא. רק במקרה שבו לא התעורר לנו ספק או שהספק נוטה במובהק לצד החומרא – אין לתלות.

השו"ע, הרמ"א והב"ח הבינו שיש מחלוקת בין הרשב"א לראשונים אחרים, לדעת הרשב"א די בכך שהאשה תדע שיש מכה ואין היא צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם. הש"ך (קפז, כד) והחכם צבי (מו) חלקו עליהם וביארו שגם לדעת הרשב"א אין תולים אלא במכה שדרכה להוציא  דם. אחרונים רבים, וביניהם זרע אמת^[17], פרדס רימונים^[18] והגר"א (על יו"ד קפז, יד), הצדיקו את הבנת השו"ע והרמ"א ברשב"א ומתוך כך דנו בגבולות המינימום הנדרשים על מנת לתלות במכה^[19].

אחרון חשוב ששרטט גבולות אלו הוא החתם סופר (יו"ד קנג). בדבריו ביאר שסתם כאב או מחלה עדיין אינם מעוררים ספק שקול שאפשר לתלות בו לקולא, אבל סוג מכה שיש בו דם גם אם לא ידוע אם המכה מוציאה דם, יוצר ספק שקול אם הדם הגיע מהמקור או מהמכה ולכן אנו תולים במכה ומתירים את האשה:

וצריכה שתדע שיש לה מכה שיש בה דם כגון פצע וחבורה או בועה מלאה לה דם, אף על גב דאפשר דמ"מ אינה מוציאה דם מ"מ כיון שיש שם דם תלינן משם יצא הדם. והטעם לזה נ"ל מסברא כי אין אנו מכניסים בספק אלא אם שני הצדדים שקולים. והנה במקור יש דם בודאי תמיד אלא שאין דרכו להוציאו שלא בשעת וסת, אבל מ"מ ידעי' בודאי שיש בו דם והמכה לא ידעי' אם יש בה דם כלל, ואינו נכנס לגדר הספק כלל, לכן הצריך הרשב"א שעכ"פ צריכה שתדע בודאי שזהו מכה שיש בה דם עכ"פ. ואע"פי שאין אנו יודעים אם מוציאה דם הרי הוא שקול עם דם מקור ושרי' מספיקא להרשב"א משום דמוקמי' בחזקת טהרה ולרמ"א סמכי' עכ"פ להתיר' לבעלה משום דהוה ספיקא דרבנן, וא"כ הכא שאין הרופא יכול להעיד אם זו היא מכה שדרכה להוציא דם אין בדבריו כלום ועיי' ש"כ סקכ"ד מחמיר יותר בכוונת רשב"א ומה שנלע"ד כתבתי.

ובסימן קמב חידד שסוג המכות שבו לא תולים הוא כאב וכד' שאין להם שייכות לדימום, אולם כאשר האשה יודעת שיש לה מכה שייתכן שמוציאה דם אין היא צריכה לדעת בדיוק את מצבה של המכה, שהרי מטבע הדברים האשה אינה יכולה לדעת בדיוק את המתרחש בתוככי רחמה בלא בדיקה רפואית. אלא הואיל וייתכן שהמכה תוציא דם – האשה טהורה.

והנלע"ד בזה דשני מיני מכות יש: א' פצע וחבורה ומכה טרי' ואבעבועות וצמחים שמדרכם להאסף שם דם וליחה סרוחה וחמוצה כידוע, ויש שיפתחו ולא יסתמו לעולם ושכיחי טובא ברגלי' מכות כאלו, ומין השני הוא כאב וחולי באבר מהאברים ואין שם דבר ניכר לעין וקורין לו הרופאים רעמאדיסימוס^[20] וכדומה לזה.

והשתא אומר אני דס"ל לרשב"א אין צריכה שתדע שמכתה הוציאה דם בשום פעם כלל, שא"כ תצטרך לזה שפופרת. אמנם תדע עכ"פ שהמכה הזאת היא מאותן המכות שיש שם דם עכ"פ, ואז נאמר שממנה שותת ויורד. אבל אי לא יודעת כן, אף על פי שמרגשת כאב, מ"מ מאן לימא לן שיש שם קבוץ דם כלל? דלמא הוא מן המין השני הנ"ל! וזהו שהתחיל הרשב"א לומר דאפי' אינה מרגשת ממש, פי' צריך שתרגיש עכ"פ ותבחון איזה מין מהמכה היא. וכ"כ בסדרי טהרה בשם תשובת דבר שמואל, שהאשה מרגשת אם הוא ממין זה מהמכה או לא ע"ש. אלא שלא נחית למ"ש, והיינו נמי מ"ש "ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם", פי' במכה יש דם אבל אינה יודעת אם יוצא ממנו דם. ולזה מייתי ראי' לדבריו מתוספתא דתני סתם מכה ואינו מפרש כלל אי צריכה שתדע שממנה יוצא דם בשום פעם או אפי' עתה שותת ממנו, וכל כה"ג ה"ל לתוספתא לפרושי, אע"כ דלא בעי' אלא שתדע שהוא ממין המכה שמוציאה דם בעלמא. וזהו פשוט ולא צריך לפרושי, דאיך תתלה במכה שאין דרכה בעלמא להוציא דם!? והש"ס הוסיף ביאור בעלמא ללא צורך רק לתוספות ביאור, וא"ש כל דברי רשב"א בדקדוק נכון…

למעשה, גם בדברי האחרונים המחמירים כדברי הש"ך וסוברים שלדעת הרשב"א אין תולים אלא במכה המוציאה דם – מבואר שטעמם הוא בגלל שלדעתם מכה שאין ידוע שמוציאה דם אינה נחשבת לספק שקול. כלומר, יסוד הדין שבכל ספק שקול אנו תולים להקל – מוסכם גם עליהם. וכפי שכתב החכם צבי (סימן מו):

אבל באינה יודעת אם מכתה מוציאה דם מהי תיתי לתלות בה? דאף שהאשה בחזקת טהרה עומדת ומוקמינן לה אחזקתה, מ"מ לא אמרי' הכי אלא כשהוא ספק שקול, וכיון שיש לה מכה המוציאה דם בודאי – הרי הוא ספק שקול: ספק מן המקור, ספק מן המכה שיש בה דם.

אבל כשאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם, הרי אין כאן ספק שקול. שהרי דרך המקור להוציא דם בודאי ודרך המכה ספק. ונהי דשלא בשעת וסתה היה אפשר לומר דאין דרך המקור להוציא דם שלא בשעת וסתה, ולכך יש לתלות לקולא, אבל הרשב"א ז"ל מטהרה אפי' בשעת וסתה כמבואר בדבריו בתה"א דקפ"א ע"ב, וא"כ היכי אתי ספק דם דמן המכה ומוציא מידי ודאי דם המקור, אף דהאשה עומדת בחזקת טהרה? אלא ע"כ הרשב"א מיירי בדידעה בודאי שדרך מכתה להוציא דם אלא שאינ' יודעת אם דם זה הוא מן המכה.

נמצאנו למדים מדברי כל הפוסקים הנ"ל, שכולם מודים בדעת הרשב"א שכדי שנוכל לתלות במכה, אין צורך בוודאות שהדם הגיע מהמכה אלא די בספק סביר ולאפוקי תלייה דחוקה או אפשרות תאורטית שאין לה בסיס. וכל עוד יש ספק סביר – הרי שאפשר לתלות בו.^[21]

נחדד מעט את ההגדרה של ספק שקול. כאשר אנו לא יודעים מה מקור הדם – זה נחשב ספק שקול. כלומר, כדי ליצור ספק שקול, לא צריך שנבדוק 10,000 נשים בגיל ובמבנה גוף דומה, שיש להן בדיוק פצע זהה, ונמצא שלפחות אצל 5,000 מתוכן מקור הדם הוא מהפצע, מפני שמהותן של הלכות ספקות הוא כיצד עלינו להתנהג במצב של חוסר ידיעה. ולכן גם כשהרופאים, לפי הערכתם וניסיונם, אומרים שאצל נשים רבות הדימום מפצע ומאידך אצל נשים רבות הדימום הוא הורמונלי – זה נחשב ספק שקול ואפשר להקל בו. גם הרשב"א, החתם סופר, החכם צבי, או פוסקים אחרים, לא בדקו באופן מדעי נשים רבות ווידאו שיש 50% לכל צד. מספיק שאנו באמת לא יודעים, ושלא מדובר בסבירות גבוהה לאחד הצדדים דווקא.^[22]

לדעת רוב האחרונים השו"ע (קפז, ה) פסק כדעת הרשב"א שכאשר יש לאשה מכה היא יכולה לתלות בה אף אם לא ידוע שהיא מוציאה דם, והרמ"א (שם) פסק כמותו רק באשה שיש לה וסת קבוע שלא בשעת וסתה או במקרה שמצטרף ספק נוסף:

אם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה. ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה. הגה: וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אף על פי שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם. וכן אם אין לה וסת קבוע, והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור, שמא הוא מן המכה.

יש מהראשונים שחלקו על הרשב"א וכפי שיבואר להלן^[23]. ואמנם בשעת צורך כבנידון דידן – נראה שהיה אפשר לסמוך על הרשב"א בלבד, ולתלות במכה בזמן שהיא לא רגילה לראות בו וסת שכן לרוב האחרונים זוהי דעת שו"ע (ובפרט בצירוף השיקולים הנוספים להיתר שיבוארו בהמשך)^[24]. אמנם למעשה מסתבר שהפסיקה להקל בנידון דידן נכונה גם לדעת החולקים על הרשב"א וכפי שיבואר להלן.

החולקים על הרשב"א החמירו כי רוב המכות לא ראויות להוציא דם

המרדכי (הלכות נידה רמז תשלה) ובעקבותיו ראשונים נוספים חלקו על הרשב"א, וסברו שדווקא במכה שדרכה להוציא דם אפשר לתלות, אך לא במכה שלא ידוע שדרכה להוציא דם.

הגהות שערי דורא (טז) מבאר את טעמם של המרדכי וסיעתו. לדבריו, הם החמירו מכיוון שאין רוב מכות ראויות להוציא דם בסתמא, ומכאן הוציא מסקנה שמכה שראויה להוציא דם – נתלה בה גם לדעת המרדכי ודעימיה אף אם לא ידוע לנו שמוציאה דם:

וכל שכן הכא שיש לתלות במכת הולדות ונתחלשו והוכו הצדדים ונכאבו, ואיכא למימר על ידי תשמיש עד זמן שנתחזקו דחייתה מכת הלידה, יוצא משם דם בתשמיש, ולאו דם טמא הוא. דהא חזינן שהגמרא תולה להקל אם יש מכה או אם יש לה וסת. וכתב הרשב"א דהא דנאמנת גבי מכה לומר שממנה יוצא דם, לא איירי שהיא אומרת ודאית שממנה יוצא דם, אלא שנאמנת שאומרת שיש לה מכה, ואנו אמרינן על ידי כך שממנה שותת הדם. דבתוספתא לא כתיב יותר אלא נאמנת לומר שיש לה מכה. ואף על פי שהמרדכי הוא חולק ומחמיר ואומר שצריך שתאמר שיודעת שממנה יוצא דם, היינו לפי שאין רוב מכות ראויות להוציא דם סתמא, אבל הכא באשה זאת שכבר אתחזוק בכחות היתר, ולא באו אלא ביאת דם תשמיש אלא לאחר לידה, וידעינן דראויה מכת לידה להוציא דם, וכל לידה מוציאה דם מרובה, ועד שנדע שתחיה המכה שלא יצא ממנו דם על ידי מגע ודוחק, איכא למיתלי בלידה. דהא בבתולי תינוקות דקאמר בית הלל עד שתחיה המכה, ומחלק בספר בין עומדת ויושבת, דבעומדת המקום נדחק מדופניו, ואם יוציא דם אכתי לא חייתה המכה מבתולים.

האחרונים צמצמו עוד יותר את המחלוקת בין הרשב"א לחולקים עליו, וביארו שגם לדעת הראשונים החולקים על הרשב"א, שלשיטתם אפשר לתלות רק במכה שדרכה להוציא דם, אין הכרח לדעת שדרכה של מכה זו להוציא דם אצל אשה זו, אלא גם אם אצל נשים אחרות דרך מכה כזו להוציא דם – היא נחשבת 'מכה שדרכה להוציא דם', ולכו"ע תולים שהדם הגיע מהמכה. כך כתב הט"ז (קפז, י):

ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אף על פי שזו אינה יודעת יש לתלות במכה.

וכ"כ גם חכמ”א קי, י; תורת השלמים קפז, כב, לחם ושמלה אות מג, שו"ת ר' עקיבא איגר מהדורה קמא עח ועוד.

דין בדיקת עד לאשה בעלת התקן תוך רחמי

לאחר שלמדנו את יסודות הסוגייה, נפנה ליישם את הדברים בעניין התקן תוך רחמי רגיל, והתקן תוך רחמי הורמונלי.

בהתקן תוך רחמי שאינו הורמונלי, נשים רבות נפצעות מחמת שפשוף של ההתקן וזה גורם אצלן לדימומים.[25] הדעה הרווחת אצל הרופאים היא שהכתמה קלה לאחר סיום הוסת, היא דם מכה^[26].

גם בהתקן תוך רחמי הורמונלי, חשש ה'פציעה', כלומר דימום מחמת  שפשוף  של ההתקן בדופן הרחם – אינו פחות מבהתקן רגיל, שכן צורתו דומה לזו של התקנים אחרים, וכך אישרו לנו גם כמה רופאי נשים עימם שוחחנו.^[27] ואף שבהתקן הורמונלי יש גם אפשרות משמעותית שהדימום הגיע בעקבות ההורמונים, כיוון שמידי ספק לא יצאנו – ניתן לתלות לקולא.^[28]

לדעת מו"ר הרב מלמד, אשה שיש לה התקן, וּוסתה הסתיים ועשתה הפסק טהרה, יכולה לתלות בו מעט דם גם אם נמצא בבדיקה פנימית. שכן כמבואר לעיל, בכל מקרה שיש לנו ספק אם הדם הגיע ממכה או שהוא דם וסת – יש לתלות ולהקל שהוא הגיע מחמת מכה. יסוד זה נכון לדעת הרשב"א ודעימיה שמספיק לדעת שיש מכה. ונראה שיסוד זה נכון גם לדעת המרדכי ודעימיה, שצריך לדעת שהמכה מוציאה דם. מפני שלמדנו שגם לדעת המרדכי, כתבו האחרונים שאם אצל נשים אחרות המכה רגילה להוציא דם – הרי שגם אשה שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם – יכולה לתלות בה.^[29]

חשוב להדגיש, שאם ניכר מאופי הדימום שיש כאן דם וסת (אפילו וסת קל, שמצוי פעמים רבות אצל נשים בעלות התקן הורמונלי) ולא דם מכה – אין להתיר, והרי זה כמי שדם מכתה משונה מדם ראייתה – שאינה תולה בו (כמבואר בגמרא נדה סו, א).

בהמשך יבוארו נימוקים נוספים להקל.

מה נחשב מכה?

כאן אנו מגיעים לנקודת המחלוקת העיקרית. יש שפקפקו על היתר זה וטענו כי כל מה שלמדנו לעיל שתולים במכה, החל מהגמרא ועד לשו"ע, מדובר באשה "שיש לה מכה". ולכן לדעתם כל עוד לא הוכחנו שההתקן התוך רחמי פגע בדופן הרחם ופצע אותה, אין לנו ידיעה על קיום 'מכה' ברחם. ומכיוון שכך, אין לתלות להקל, שהרי לא תולים במכה אלא במקום שידוע לנו שיש מכה.^[30] כשם שאשה שחשה כאב בלבד, אין בכך כדי להניח שיש כאן מכה ולתלות בה, וכפי שהבאנו לעיל מדברי החתם סופר.

אמנם, לדעת מו"ר הרב מלמד מצב זה של אשה שחשה בכאב בלבד, שונה בתכלית מאשה שהכניסו גוף זר לרחמה שידוע שפוצע נשים רבות (לפי דברי הרופאים כאמור לעיל). במקרה כזה ודאי שהאשה מוגדרת כאשה שקיבלה מכה. נתאר לעצמנו אשה שבן בליעל השחיל מחט ברחמה^[31], ולאחר כמה ימים ראתה דם, האם כשהיתה באה לפני הרשב"א או החת"ס, לא היו מחשיבים זאת למכה, ולפחות 'ספק שקול' שתולים בו לקולא?^[32]

נוסיף ונתבונן: כיצד היה ניתן לדעת בזמן חז"ל והראשונים על מכה? כפי שלמדנו בגמרא (סו, א), אמרו חכמים ש"נאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא". יש לשאול, כיצד ידעה האשה שיש לה מכה ברחם? שאלה זו חשובה מאוד מכיוון שעל פיה קובעים האם אפשר לתלות שהדם שלפנינו הוא דם פצע – והאשה טהורה, או שאין אפשרות לתלות שהדם הוא מפצע – והאשה טמאה כי אנו מניחים שהדם הוא הורמונלי.

בזמן הגמרא, כשאשה טענה שיש לה מכה ברחם, לא היה מדובר בוודאות. אשה שלפני מאות או אלפי שנים טענה שיש לה מכה ברחם – לא יכלה לדעת את זה על סמך מידע וודאי, הרי "אין עיניה בין מכתה" (כדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך בית ז שער ד), אלא שהיו לה אינדיקציות שונות, כגון שיודעת שקיבלה מכה פיזית באותו המקום^[33], או שעברה אירוע שדרכו לפצוע, כגון לידה^[34], או שיש לה מכה שדומה בעיניה למכה של נשים אחרות, או שיש לה סימנים נסיבתיים כגון שיש לה כאב חד, שינוי צבע וכד'. על סמך אינדיקציות אלו^[35], האשה העריכה שיש לה מכה – ועל זה סמכו חכמים ופסקו שהאשה נאמנת, ומתירים לתלות במכה (- דווקא מכה שמוציאה דם, או כל מכה, כמפורט לעיל באריכות בבירור דעות הראשונים).

יסוד זה מבואר יפה בדברי החתם סופר (ח"ד, אבן העזר ב, סימן פב ):

והנה במס' נדה פ' התינוקת אי' נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו דם שותת ויורד הרי דנאמנת י"ל התם מיירי שיש שינוי' לפנינו שרואית דם מחמת תשמיש או שלא בשעה שראוי לראות ואינו יכולה לטהר עצמה מה שאין דרך בכל הנשים ואין לך היכר חולי יותר מזה וע"כ נאמנת לומר מכה יש לה באותו מקום ואפ"ה בשעת וסתה אין תולי' במכה לשיטת תוס' ורוב פוסקים ולרשב"א דתולין במכה אפי' בשעת וסתה תולי' הדם במכה מ"מ היינו כנ"ל שרואה דם שלא בעונתה המורה על חולי ושינוי' אבל אשה בריאה שאין לה שום שינוי בזמן ולא במראה דם ואינה רואית דם אלא בשעת וסתה התאומן לומר מכה יש לי ולרשב"א כל שיש לה מכה תולי' אפי' בשעת וסתה היעלה על הדעת שאשה נאמנת לומר כל דמי' מחמת מכה ישתקע הדבר ולא יאמר ונהי מהתם אין ראי' לדידן דהכא פ"נ שאני מ"מ אין ראי' בהיפוך ממה שאשה נאמנת לומר מכה יש לה ודי ראי' ממעוברת שהריחה וכו' ואדם דעלמא בעי שישתנה פניו ש"מ אפי' לענין פ"נ לא מהימן להאכילו ביהכ"פ.

לאור זה, מובן שכאשר יש לאשה גוף זר בתוך רחמה, וכאמור לעיל, על פי דברי הרופאים ידוע שהוא פוצע נשים רבות – אין מקרה זה גרע מהאשה שאומרת "מכה יש לי במקור", וכפי ששם התרנו לתלות שהדם הוא דם פצע – כך גם אשה בעלת התקן תוך רחמי שראתה על עד הבדיקה לאחר שהסתיים וסתה ופסקה בטהרה דם שאינו מרובה כדרך וסת – לא גרעה ממנה, ויכולה לתלות את הדם בפצע.^{[36] [37]}

ולפי זה יתבארו גבולות הדיון והמחלוקת. כאשר מדובר באשה שראתה כתם על בגדיה – אפשר לתלות אפילו בחשש קל כגון מכה שנתרפאה ויכולה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך (נידה נח, ב, שו"ע קצ, יח) ולכן אשה שיש לה חשש שהדימום הגיע מחמת חבלת ההתקן יכולה לתלות בו^[38]. כאשר האשה ראתה דם בהרגשה, או דם שמרובה כדרך וסת – כולם מסכימים לאסור, וכן כאשר האשה טרם פסקה בטהרה. המחלוקת היא במקרה ביניים של אשה שהפסיקה בטהרה ולאחר מכן בבדיקה פנימית בשבעה נקיים מצאה דם שאינו מרובה כדרך וסת.

מכיוון שמשורת הדין יש להתיר מקרה זה, עלינו להזהר מלהחמיר בו, וכדרכו של דוד המלך שהתאמץ לעיין היטב בהלכה על מנת לטהר אשה לבעלה^[39]. אף השארת ההלכה במעמד של 'שאלת חכם' במקום שאפשר לפרט את התנאים מתי ניתן להקל, היא פגיעה בזוגות רבים שיחמירו בלי לדעת שניתן להקל, וזוהי חומרה הבאה לידי קולא.^[40] יש לציין שדרכו של התקן תוך רחמי שבדרך כלל  הוא מאריך את הווסת וממעט את ימי הטהרה כך שימי הטהרה מצטמצמים ממילא. לכן, אם לפי שורת הדין ניתן להקל – אין לנו לאסור מעבר לכך, שנימצא מקלים במצווה החשובה של שמחת עונה, ולעיתים יגיעו הדברים אף לידי פגיעה בשלמות המשפחה.

שיקולים נוספים להתיר

דין בדיקה פנימית

נושא חשוב נוסף שיש לברר בהקשר של נידוננו, הוא דין בדיקה פנימית. יסוד הדין הוא בגמרא נדה נז, ב. נחלקו הפוסקים בביאור הגמרא, והובאו בפניני הלכה פרק ב הערה 12:

לדעת המקילים, גם כאשר האשה סבורה שהרגישה שיצא מרחמה דם, אם הרגשה זו היתה לאחר הטלת מי רגליים או בדיקה פנימית או חיבור, תולים את הרגשתה בפעולות אלו, ומתייחסים לדם כדין כתם. כך הוא פשט הגמרא, וכ”כ מהר”ם מלובלין ב; נטע שעשועים יו”ד כא; צמח צדק יו”ד צח-צט; לחם ושמלה קפג, ב, ויסדו דבריהם על רש”י ומהר”ם מרוטנבורג שהובא בהגה”מ (איסו”ב ד, כ). מנגד, יש שביארו שהגמרא עסקה במקרים שבהם האשה לא הרגישה יציאת דם מהרחם, אלא שהואיל ופעולות אלו של הטלת מי רגליים, בדיקת עד וחיבור, מקהות את ההרגשה, כאשר מסתבר שהדם הגיע מהרחם, מחשיבים את הדם שמצאה כדם שיצא בהרגשה, ומחמירים בו גם כשהוא פחות מגריס ועל בגד צבעוני ושאינו מקבל טומאה. כ”כ כרתי ופלתי קפג, א; שב יעקב לו; חו”ד קצ, א; בינת אדם ז, ח; רע”א קמא סב; חת”ס חידושים על קפג, וכך למדו מתוס’ ורשב”א. וכן בימינו שיעורי שבט הלוי קפג, ד; חוט שני קצ, י, ולכך נטה באג”מ יו”ד ח”ד יז, יג; טז^[41]… גם המקילים מסכימים שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק, כל שאינה יכולה לקבוע בוודאות שלא הרגישה, דין הדם שמצאה כדין דם שטמא מהתורה. וכפי שמבואר ברמב”ם (איסו”ב ה, ה), שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק – חזקתו מהרחם “וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים. ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר (רחם)”.

ועוד יש לזכור, שכמה פוסקים מאלו שכן מחשיבים בדיקת עד כהרגשה דאורייתא, מחשיבים זאת לספק, ולא לטומאה ודאית מהתורה, ומצרפים זאת לספקות אחרים (למשל סדרי טהרה קפג, ב; חת"ס חידושים ליו"ד תחילת סימן קפג, דינים העולים ג-ד; ועי' ערוה"ש קפז, נט).

סוגייה זו התבררה בהרחבה על ידי הרב דני קלר בסיכומו "האם דם על בדיקת עד אוסר מדאורייתא", ועל ידי הרב יאיר וייץ בסיכומו "בחזקת שבא בהרגשה". שני הסיכומים נמצאים באתר האינטרנט של ישיבת הר ברכה.

ספקות בעד

כשיקול נוסף להקל בדם שנמצא על העד, יש להביא את דברי הבית יוסף, הרמ"א והאחרונים (יו"ד קצ, לד), שבבדיקה פנימית שייתכן מקור אחר לדם הנמצא בה אפשר להקל. הרמ"א מבאר שכשיש מקום לתלות – תולים, כפי שתולים כתמים. והט"ז דן באשה שרגילה להוציא דם מפי הטבעת מסיבה כלשהי, ובשעת הבדיקה נגעה גם שם – תולה בה שלא בשעת וסתה, שאין כאן ספק דאורייתא כיוון שלא הרגישה:

לשון הט"ז יורה דעה סימן קצ ס"ק כג:

ויש מקום לתלות בו. משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה מהני בו לתלות בשום דבר ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכמ"ש ב"י כאן בד"ה ומ"מ כו'…

האחרונים הדגישו שדין זה נכון אף  לסוברים שראייה בבדיקה פנימית נחשבת כראייה בהרגשה האוסרת מדאורייתא מספק.^[42] כ"כ למשל מחצית השקל יורה דעה סימן קצ:

מיהו גם מאן דסבירא ליה התם בספק שע"י בדיקה דהוי ספק דאורייתא, על כרחך מודה לדינא של הט"ז, דהא יצא לו כן מדברי המחבר והרב, ודברי המחבר גמרא ערוכה היא, אלא ודאי גם הם מודים לדינים אלו רק דלא סבירא להו הטעם כמו שכתב הט"ז דמשום הכי גם בספק שע"י בדיקה תולין, הואיל והוי ג"כ רק מדרבנן כשלא הרגישה, דליתא, אלא אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא אפילו הכי תולין במצוי כשיש לתלות בשום דבר.^[43]

ספק ספיקא

עיקרון הלכתי נוסף שעל פיו ניתן לטהר מעט דם הנמצא בבדיקה פנימית בשבעה נקיים לאשה בעלת התקן, הוא סברת 'ספק ספיקא'. מבואר ברמ"א יו"ד קפז, ה, שכאשר יש לאשה ספק אם הדם הגיע מהמקור (כלומר מהרחם) או מהצדדים (כלומר מהנרתיק או מצוואר הרחם), גם אם לא ידוע שמכתה מוציאה דם – יכולה לתלות בה מכח ספק ספיקא: שמא הדם הגיע מהצדדים, וגם אם הגיע מהרחם, שמא הגיע מהמכה^[44]. דין זה נאמר בכל הנשים, אולם הסיכוי לראיית דימום נרתיקי מצוואר הרחם אצל נשים עם התקן, גבוה משמעותית מאשר אצל נשים שאין להן התקן (כך על פי עדות של בודקות טהרה רבות. לפי ההערכה, בשל החוט המשתלשל אל צוואר הרחם, ומתחכך בצוואר וגורם להיותו רגיש). ואם כשאין סיבה לחשוב שהדימום מגיע מהנרתיק, פסק הרמ"א שכל עוד האשה לא יודעת מה מקור הדם, ניתן לדון זאת כספק ספיקא; ודאי שאם ידוע שההתקן יכול להיות גורם משמעותי לדימום מצוואר הרחם, שניתן לדון זאת כספק ספיקא שניתן להקל בו גם ללא ידיעה שהמכה עשויה להוציא דם, וק"ו שללא צורך בידיעה מדעית מפורשת שההתקן פצע את רירית הרחם.

כלומר, כשאשה שיש לה התקן עושה בדיקה פנימית ורואה דם, יש סבירות לא מבוטלת שהדם נובע מרגישות צוואר הרחם כתוצאה מחיכוך החוט של ההתקן שם, ואז יש כאן מקום גדול לומר ספק ספקא: שמא הדם מצוואר הרחם וטהור, וגם אם לא, שמא הוא מפצע שפצע ההתקן את הרחם. וכאמור, הרמ"א פסק להתיר ספק ספקא כזה אפילו במקרה חמור יותר (כלומר כשאין לה סיבה מיוחדת לחשוב שהדם הוא מהצדדים, ואילו אצלנו – הרי יש את החוט שמשתלשל אל צוואר הרחם). ^[45]

הגדרת דם מכה לעומת דם וסת

הדיון עד עתה יצא מנקודת הנחה שדימום שמגיע מחמת גורם שנכנס לרחם וגורם לשיבוש הורמונלי, אינו נחשב מכה ואוסר את האשה. אך יש לציין שיש סוברים שכל דימום שנגרם מחמת גורם זר שנכנס לרחם וגרם לשיבוש בתפקודו הרגיל נחשב כדם מכה. ק"ו אם סיבת הדימום מההתקן היא תגובה דלקתית של הגוף להחדרת הגורם הזר (ניתן לראות חלק מדברי הפוסקים בזה במאמרם של הרב בן פורת ופרופ' קליינמן באסיא פג-פד עפ"י הדבר אליעזר).

בנוסף לכך, חלק גדול מחששם של המחמירים הוא מחשש לכך שההתקן גורם ללחץ על רירית הרחם הגורמת לנמק מקומי (ספר פוע"ה 408). הרב בלס (תחומין לא) כתב שכיוון שיש מאפיינים משותפים לדלקת ולווסת החודשית יש להתייחס לדלקת זו כדם וסת. אמנם נראה שאף אם יש דמיון בתהליך הכימי המתרחש בשני המקרים, יש מקום רב לחלק בין דימום מקומי הנגרם בעקבות גוף זר ובין התהליך החודשי הרגיל העובר על האשה.[46]

זו סוגיא קשה, שכן צריך להגדיר היטב מה ההבדל בין דם מכה וראיה שלא כדרכה, לבין מי שראתה מפני שאכלה שום, או אפילו זבה רגילה. ואף שלא באנו להכריע בה כאן, בוודאי שיש בדבר כדי לצרף.

דין התקן לא הורמונלי, ופוליפים

עד כאן דנו בשאלה הכללית האם יש להחשיב את עצם הימצאות ההתקן ברחם כמכה, על מנת לתלות במכה דם שנמצא בבדיקה פנימית כל עוד יש יסוד סביר שהדם הגיע ממנה, והעלנו שאפשר להקל. כמו כן, דנו בשאלה זו מצדדי היתר נוספים. גם מי שלא יקבל דברים אלו, ששייכים הן בהתקן רגיל והן בהתקן הורמונלי, יוכל להסכים להתיר דם מועט שאינו כדרך וסת שנמצא בבדיקה פנימית בשבעה נקיים לבעלת התקן שאינו הורמונלי, וזאת מכיוון שהמציאות בפועל היא שלדעת רוב הרופאים דם בתנאים הנ"ל – הוא ככל הנראה דם מכה שנובע משפשוף 'מכני' של ההתקן בדופן הרחם, ולא דם הורמונלי, כמבואר בהערה.^[47]

לדעתנו 'הגישה המיקרוסקופית', לפיה עד שלא ננתח בוודאות ובדיוק מה הוא אופן פעולת ההתקן לא נוכל להתיר, מגיעה לידי דין תמוה להחמיר באשה שיש לה גידולים סרטניים ברחם ויש לה דימומים מחמת זה כיוון שייתכן שהדם לא בא מהפוליפ עצמו אלא מהשפעה שלו על סביבתו. ויש לתמוה שהרי מאז ומעולם טיהרו חכמים דמים על סמך תליה במכה, ומבלי שהייתה להם את היכולת המציאותית לבדוק אם המכה איננה גורמת גם לתופעות הורמונליות שגורמות ליציאת דם!

וכיוצ"ב כתב הצי"א (חלק יז סימן לז):

וחילי דידי ממה שמצינו בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב ז"ל סי' ע"א שהשיב אודות מורסות שומים וטחורים המתהוים במקור עצמו דדין מכה להם, ואף על פי שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת הסיבות העצמיות להם הוא העצם דם – הנדות ויש איפוא בזה קצת פיקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה לבין דם היוצא מהם דשמא דיינינן יתיה כדם הנדות גופיה כאילו מיפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה, אפ"ה כמו זר יחשב קיום החילוק הזה לומר שכמה מכות ומורסות הבאות שמה כפי הטבע תהיה סיבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת ריבויו, ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שאם כן כל דם מכה היה אסור מספק כיון שאי אפשר בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם, וצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא הדם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע, שכך גזרה תוה"ק כדדריש שמואל בנדה פרק הרואה כתם, בבשרה עד שתרגיש בבשרה יעו"ש. [וצוין בקצרה גם בדר"ת סי' קפ"ז ס"ק נ"ה].^[48]

יש טוענים, שכיוון שהיום התגלה שייתכן והדימום לא מהפוליפ אלא מסביבתו, איננו יכולים להקל^[49]. אמנם לדעתנו פסיקה להחמיר בדין זה לא עולה בקנה אחד עם הטענה המרכזית שנאמרה ברשב"א, נשנתה בחת"ס ושולשה בצי"א^[50]: אין לאשה אפשרות לדעת בדיוק את האופן שבו מכתה מוציאה דם וההלכה לא דורשת זאת ממנה. די בכך שאנו יודעים על קיומה של מכה שיוצרת 'ספק שקול' האם הדם היוצא ממנה הוא דם מכה, וממילא אנו יכולים לתלות בה לקולא.

דעת פוסקי דורנו

בדינו של ההתקן נאמרו דעות שונות בין פוסקי דורנו, שנסקרה בספר פוע"ה ח"ג עמ' 409-411. יש לציין שהידע הרפואי מתעדכן תדיר, ודברים מתבררים יותר עם השנים. כך למשל סבר האגרות משה אה"ע ג, כא^[51], בעקבות הידע הרפואי בזמנו, שההתקן גורם להפלת העוּבר, חשש שנדחה על ידי המאוחרים לו. כמו כן יש פוסקים שהתייחסו להתקן כמצב של ספק כללי שהרופאים לא יודעים את פשרו, בעוד שבפועל יש מקרים רבים שבהם ידוע שההתקן פוצע את דופן הרחם. חלק מהפוסקים התייחסו להתקן הורמונלי כמצב שבו ברור שהדימום הוא מחמת ההורמונים, מה שאינו נכון לגבי דימום קל על העד כפי שהתבאר, שהימצאות ההורמונים אינה מבטלת את האפשרות שההתקן גרם לפציעה מכנית של רירית הרחם.^[52]

יש מי שכתב, שאף הפוסקים שהתירו במפורש דם שנמצא בבדיקה פנימית לאישה בעלת התקן – לא היו מתירים כיום מכיוון שהמציאות הרפואית לא הוסברה לפוסקים אלו כפי האמת, או מכיוון שכיום המציאות ברורה יותר לרופאים שההתקן אינו פוצע את הרחם. אומנם מעבר לכך שחובת ההוכחה מוטלת על מי שכתב כך, גם כיום רופאים רבים מעריכים שאם נמצא דם מועט בבדיקה פנימית לאחר שהפסיק הווסת לאשה בעלת התקן – ישנו סיכוי גבוה שמקור הדם הוא שפשוף של ההתקן את הרירית, ולכן נראה שאין בסיס מספיק לטענה שמי שפסק להקל לפני כמה עשרות שנים – היה מחמיר כיום.

לגבי מירנה: חשוב לזכור שמדובר בהתקן חדש יחסית (אושר על ידי ה-FDA רק בשנת תש"ס), הרב ד"ר מרדכי הלפרין כתב במאמרו[53] בדרך אגב כדבר פשוט שאי אפשר להתיר דימומים של התקן תוך רחמי המפריש פרוגסטרון ומאז הועתקו דבריו על ידי כמה ספרים, אבל כמעט לא ראינו בירור חדש בעניין זה, או מי שדן בזה לאור סוגיית מכה. ^{[54] [55]}

סיכום

דין הגמרא לפיו אשה שיש לה מכה באותו מקום יכולה לתלות את הדם שהיא רואה באותה מכה – אינו מבוסס על וודאות (או קרוב לוודאות) שאכן כך המציאות, אלא על כך שמחמת הספק שנוצר אנו מעמידים את האשה על חזקת טהרתה. יסוד זה מבואר ומבוסס בדברי הרשב"א שפסק שאין צריך לדעת שדרכה של המכה להוציא דם, ולדעת רוב הפוסקים כמותו פסק השולחן ערוך. גם האחרונים שדנו בגבולות ההיתר של הרשב"א, התבססו על אותו עיקרון יסודי, שכיש ספק שקול אם הדם הוא דם וסת או דם מכה – תולים להקל, וכפי שביארו החכם צבי והחתם סופר. גם בדעת המרדכי ודעימיה שחולקים על הרשב"א ומצריכים לדעת שדרכה של המכה להוציא דם, כתבו אחרונים רבים שאין צורך לדעת שמכה זו מוציאה דם אצל אותה אשה, אלא די בכך שאצל נשים אחרות דרכה של מכה כזאת להוציא דם. ונמצא שגם הם מסכימים לעיקרון היסודי.

בנוסף לכך, ישנה דעה חשובה של ראשונים ואחרונים המחשיבים בדיקה פנימית ל'כתם', כאשר האשה אומרת שהיא לא הרגישה. ואזי כל עוד ישנה אפשרות כלשהי שהדם הגיע ממכה – תולים בכך לכל הדעות.

לאור זאת, אשה בעלת התקן תוך רחמי, שלאחר שהסתיים וסתה והיא פסקה בטהרה, מצאה דם על העד בבדיקה פנימית בשבעה נקיים, אם הדם אינו מרובה כדרך וסת (ואפילו לא כדרך וסת קל) – ניתן לתלות שהוא יצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן.

זאת מכיוון שאנו מתייחסים לגוף זר המונח בגוף האשה כמכה ומכיוון שיש סיכוי סביר שהדם שלפנינו הגיע מפציעת הרחם, כלומר משפשוף של ההתקן את הרחם (ואף רופאים רבים מעריכים שבהתקן לא הורמונלי, רוב הסיכויים שדימום כזה נובע מפצע). היתר זה נכון גם לגבי התקן ובו הורמונים מפני שגם בו קיים סיכוי סביר שדימום מועט כנ"ל הגיע מפציעה.

ישנם שיקולים חשובים נוספים להתיר, והם:

1. יש כאן ספק ספיקא: ספק אם הדם הגיע מהצדדים או מהרחם, וגם אם הגיע מהרחם – האם הוא דם וסת או שהוא מפצע. ספק זה חזק יותר מהמציאות אותה התיר הרמ"א (קפז, ה) מכיוון שאצל אשה בעלת התקן תוך רחמי הסיכוי למכה בצדדים – עולה משמעותית, שבשונה מאשה שלא ידוע לנו שיש לה מכה בנרתיק, כאן יש בסיס להניח שיש מכה בצוואר הרחם.
2. היתר שכתבו כמה פוסקים באופן כללי, שכאשר יש במה לתלות דם שנמצא בבדיקה פנימית – תולים.
3. יש לדון האם דם שיצא מהרחם בעקבות דלקת (ולא בעקבות פצע 'מכני') יכול להיחשב כדם פצע ולא כדם וסת.

הערות שוליים

^[1] המצוי שבין התקנים מסוג זה הוא ה'מירנה'.

^[2] נדה נז,ב: "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר בבשרה – עד שתרגיש בבשרה". וכן פסק שו"ע קצ, א.

^[3] נחלקו התנאים אם וסתות דרבנן או דאורייתא, כלומר האם האם אשה שעבר שעת וסתה ולא בדקה צריכה לחשוש מן התורה שמא ראתה דם באותו זמן.

^[4] ורק לגבי דין 'מקור מקומו טמא', כלומר טומאת הדם עצמו לעניין טומאה וטהרה – נחלקו התנאים.

^[5] אפילו בתוך ימי נדתה – כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה, רש"י שם.

^[6] הבית יוסף (קפז, ה) כתב: "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שדם זה יוצא ממנה. גם זה שם בברייתא פלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל, ופסקו הפוסקים כרבי דאמר הכי". למעשה גם אילו היינו פוסקים כרשב"ג לא הייתה נאסרת לבעלה, שכן דין 'מקור מקומו טמא' נוגע רק לטומאת הגוף לאכילת קדשים, ולא לאיסור אשה לבעלה. כמבואר בסיום הגמרא שם: "אמר רבינא: לא, דכ"ע – וסתות דרבנן, והכא – במקור מקומו טמא קמיפלגי; רשב"ג סבר: אשה – טהורה, ודם טמא – דקאתי דרך מקור, ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת – אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת – מקור מקומו טהור הוא".

^[7] אמנם הנודע ביהודה (יורה דעה מז) כתב שכיוון שיסוד ההיתר הוא חזקת טהרה הוא אינו מועיל בשבעה נקיים. אך אחרונים רבים הוכיחו מדברי הראשונים שגם בשבעה נקיים האשה בחזקת טהרה. עיין בינת אדם (בית הנשים סימן ז, י), ערוה"ש (קפז, ס), יביע אומר (ח"ד, יו"ד י, אות ד). והחתם סופר (יורה דעה ב קמב) אף כתב, שאפילו אשה שלא פסקה כלל בטהרה, נמצאת בחזקת טהרה מפני שהיא מוחזקת שלא תראה זמן רב כל כך.

גם הנוב"י עצמו כתב (מהדו"ק יו"ד סימן נז) שלדעת רש"י האשה בחזקת טהרה ואף לדעת תוס' היא אינה בחזקת טומאה ולכן במקרה של ספק ספיקא גם הוא מודה שאפשר לתלות. במקרה שלנו יש ספק ספיקא כפי שיבואר לקמן

^[8] רמב"ן (הלכות נדה ג, ח, הו"ד בב"י קפז, ה)

^[9] רשב"א תורת הבית הנ"ל, רא"ש (נדה י, ג), טור וב"י קפז, ה.

^[10] ועיין ט"ז ועוד שחלקו על חידוש זה.

^[11] מסיבה זו גם לא הצריך הרשב"א את האשה 'בדיקת שפופרת':

אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה דאף בשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה אלמא מן הסתם היא תולה במכתה.

^[12] אמנם לחתם סופר (ב, קמב) הסבר ייחודי לדין זה לפיו קיומה של המכה מקטין את הסבירות לווסת:

אך קושיתו השני עצומ'… הא לעולם תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר והכא ביום הוסת אפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ דם המקור מצוי אז ודם המכה ההיא לא ידעינן שהיא מצוי וק' גדולה היא זו…

ע"כ אמינא לולי דמסתפינא דמחכו עלי בבי מדרשא שאומר דבר פלוספיא והוא כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכו שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים והעורקים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים וכן הוא במה שקורים (פונטענע"לא בלע"ז) וכן ה"נ אם יש לה מכה במקור המוציאה דם אזי אין פלא אם עי"ז נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי הדמים שלה המה שופכים דרך מכתה באופן שאם תגיע עת וסתה לא יהיה לה מה להזיל דרך העורק מקום אשר דמי נדה שופכים שמה ופשוט דדם המכה אינינו דם נדה ומעתה תו לק"מ מכל מה שהקשינו לעיל דאין כאן רובא כלל לומר וכי נוציאנה מרוב נשים הרואות דם נדה ועוד הלא בההוא יומא דם מקור מצוי יותר והשתא כ"ז ליתא דרוב נשים אין להן מכה והיא גם היא כל היות שלא היה לה מכה קבעה וסת לזה היום אבל עתה דמפקא אתתא דא מרובא ויש לה מכה מהמכות שיש שם דם א"כ אין כאן שום דם מצוי היום ולא שום רובא דמאן לימא לן דאין רוב הנשים שיש להם מכה נעצרים מדם הנדות ולא יהיה אלא ספיקא מוקמי' לה בחזקת טהרה…

אך אם נדקדק בדבריו נראה שלא כיוון לומר שכיוון שיש לה מכה מוכח שהדם הוא דם מכה אלא רק שאל למה לא ניטה אחרי רוב הסיכויים והשיב שיש כאן ספק שקול. מפני שיש אפשרות שדם המכה יבטל את הווסת. נראה שהדברים מוכחים מהגמרא עצמה שתלתה את הדין בשאלה אם ווסתות דאורייתא או דרבנן. אילו היינו אומרים שרוב הסיכויים הם שהמכה ביטלה את הווסת היינו יכולים לתלות גם למ"ד ווסתות דאורייתא.

^[13] בב"י כתב שזו היא גם דעת הרמב"ם, והש"ך (ס"ק כו) חלק וסבר שאין ראיה שהרמב"ם סבר כרשב"א. השו"ע (קפז, ה) לא חילק בין רואה בשעת הוסת לרואה שלא בשעת הוסת. והבינו האחרונים שפסק כדעת הרשב"א, (טהרת הבית עמ' רנא, אבני שהם קפז, ה, ח).

^[14] יש ראשונים שחלקו על דברי הרשב"א וסברו שאין להקל ברואה בשעת הוסת אלא כאשר היא מרגישה ביציאת הדם מהמכה.

כך כתבו למשל תוספות (טז, א), שכשהאשה מרגישה שדם יוצא מהמכה – תלוי הדבר במח' אם וסתות דאורייתא או דרבנן. וכאשר האשה אינה מרגישה שהדם יוצא מהמכה – טמאה לכו"ע:

ומר סבר וסתות דרבנן – נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת.

במבט ראשון היה נראה שלשיטתם אין ראיה להקל גם במקום שבו יש חשש משמעותי לדימום אוסר.

אמנם כשנעיין בדבריהם נראה שאף הם מודים לעיקרון הבסיסי שבמקרה של ספק תולים לקולא גם כשיש חשש משמעותי שהדם הוא דם אסור. הסתייגותם לדברי הרשב"א נובעת מכך שאם נאמר שאשה תולה גם בשעת הוסת – האשה לעולם לא תיטמא, וזה דבר שלא ייתכן (וראה בחזון איש, יו"ד סי' פ אות יא ד"ה 'אמנם הטעם', שביאר סברה זו).

על פי זה הסיקו האחרונים (ש"ך קפז, כו וקפח, טז; נו"ב מהדו"ק יו"ד מא, יב; חזו"א פא ד"ה בנו"ב סי' נ"ח, ועוד) שבמקום שבו לא שייכת סברה זו, יש להקל אף לדעת החולקים על הרשב"א (עיקרון זה עולה גם מדברי התוספות עצמם. התוספות כתבו: "אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם". כלומר, למאן דאמר וסתות דאורייתא עלינו לחשוש בזמן הווסת לכך שנתווספו לדם המכה דמים טמאים. ומדבריהם למדנו שלהלכה שווסתות דרבנן אין אוסרים את האשה אף שיש מקום לחשש שמא מעורב כאן דם נידה).

^[15] כיוצ"ב ניתן להוכיח מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ז שער ד דף כג עמוד א), שמדבריו עולה שגם אשה שראתה פעמיים מחמת תשמיש ואח"כ נולדה לה מכה תולה במכתה בפעם השלישית, למרות שמובן שבפעם השלישית שראתה מחמת התשמיש, יש סיכוי גבוה שהדם הוא ממחמת וסתה, כפי שהיה בשתי הפעמים הקודמות, ולא מחמת המכה.

והא נמי דתניא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה לא אמרו אלא בזו שהיתה למודה לראות פעם ראשונה ושניה שלא מחמת מכה ואי נמי לבעל ראשון ועכשיו נעשית לה מכה שזו היא שאתה יכול לעמוד על דם ראייתה ועל דם מכתה כענין שאמרו גם בבועל את הבתולה נשתנו מראית דמים שלה טמאה. אבל בזו שאי אתה יכול לעמוד עליה לא.

^[16] ועיין בשערי טהרה סימן כה אות טז, שהוכיח מדברי הרשב"א וראשונים נוספים שכל דם שלא ברור מקורו יש לו דין כתם ואין טומאתו מן התורה אף אם נמצא בבדיקה פנימית. ולדבריו פשוט שכל הדיון בנידון דידן הוא מדרבנן ויש להקל בו.

^[17] בחתם סופר (ב, קמד) כתב שמסתימת הראשונים והאחרונים לא משמע כדברי הש"ך.

בשו"ת זרע אמת ב, יו"ד עט, דוחה את דברי הש"ך בגלל הסברה היסודית שמוזכרת ברשב"א, לפיה אי אפשר לצפות מהאשה לדעת בדיוק את המתרחש בתוככי רחמה:

אכן, לא אוכל להתעלם שדבריו תמוהים בעיני, דאי אפשר להעמיס כונה זו בדברי הרשב"א אל עין הקורא דבריו, הרי הם בתורת הבית… הרי סבירא ליה להרשב"א שהמציאות הוא שאי אפשר לה לידע אם מכתה מוציאה דם, דאין עיניה בין מכתה, ואם כן איך אפשר שתדע שמכתה לפעמים מוציאה דם? דהלא לעולם אי אפשר לה לידע שמכתה מוציאה דם מהאי טעמא, דאין עיניה בין מכתה…".

^[18] עיין בדברי הפרדס רימונים (פתיחה לסימן קפז אות ו) שמבאר שכדי לתלות במכה – צריך מכה שיש אפשרות שיוצא ממנה דם, ורק מכה שידוע שאין מוציאה דם – אין תולים בה:

אמנם לדעתי אין צורך לזה דהא ודאי אם אומרת שיש לה מכה שידוע לנו שאין דם במכה כזו לא תלי' במכה, וכמ"ש הס"ט בסי' קפ"ח בשם כמה תשו' בחולי השבירה דאין מחזיקים בה דם עי"ש וע"כ אין תולין במכה רק באומרת שיש לה מכה שיכול להיות שיהי' דם במכה כזו, וזה שאמרו בכתמים אם יכולה להגלע ולהוציא דם והיינו דבעי' שתדע שיש לה מכה כזו שיכול להיות שימצא בה דם וכמו כן כאן בעי' שתדע שיש לה מכה כזו אך לא בעי' שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם רק כיון שאומרת שיש לה מכה שיכול להיות שיהיה דם במכה כזו – תולה בה. וזהו ג"כ כוונת הרשב"א מ"ש בתוה"א שם ונאמנת לומר מכה י"ל שיש שם דם תולה במכתה.

^[19] ועיין סדרי טהרה קפז ס"ק יד ופרדס רימונים פתיחה לסימן קפז אות ו, שהוכיחו כן כבר מדברי ר' יוחנן בן מתתיהו המובא בהגהש"ד סימן טז.

^[20] כנראה כוונתו לשיגרון – Rheumatism, שהוא כאב מפרקי שאין לו קשר לדימום.

^[21] כיו"ב יש שהקשו מדברי  החזו"א (פא, ד"ה בנ"ב סי' מא), שביאר שטעמו של הרשב"א "אבל הכא הנידון במכה טריה שאין ספק שסתמו יש בפיה דם". אמנם המעיין בדבריו בשלמותם יראה שגם הוא כיוון לאותה נקודה. החזון איש מסביר מה ההבדל בין מכה שהתרפאה שאין תולים בה אלא אם מדובר בכתם, ובין מכה שאין ידוע שמוציאה דם שתולים בה (לדעת הרשב"א) גם בראיה בהרגשה. תשובתו של החזון איש היא שבכתמים תולים אפילו במכה שלא מסתבר שהוציאה דם וזו אפשרות רחוקה בלבד. ומסיבה זו השואלת לא מעלה בדעתה לתלות בה. בניגוד לכך, במכה שעליה דיבר הרשב"א האפשרות להוצאת דם מן המכה היא סבירה מאוד אף שאין חזקה ששופע ממנה דם.

בנ"ב סי' מ"א הביא קו' הח"צ על הרשב"א שמיקיל אף באין ידוע שהמכה מוציאה דם מהא דתנן נדה נ"ח ב' במכה שיכולה להתגלע דדוקא בכתמים דרבנן מיקילינן אבל לא בראיה. ותמוה, מה ענין זה לכאן התם כבר חיתה המכה וידוע שאינה מוציאה כבר דם ולכך לא עלתה על דעת האשה השואלת לתלות בזה, וכמו שהשיבה "הן, וחיתה", שכבר אין עכשיו מכה ומפני שעדיין מקום רפה ובדחק חזק אפשר להוציא דם – תלה בה ר"ע בכתמים, אבל לא בראי' כה"ג הכא הנידון במכה טרי' ואין ספק שסתמו בפיה דם, אלא שאינה מוחזקת לשפע דם שימצא בפרוזדור הזלת דם מכתה, ובזה הרשב"א כיון שיש במכה דם תולין שנזל הדם לחוץ.

^[22] "ספק שקול" יכול להתפרש במובן של סיכויים גבוהים לשני הצדדים. ויכול גם להתפרש במובן של 'נקודת מוצא' יציבה וברורה. בנידו"ד של התקן תוך רחמי שתי המשמעויות קיימות: קיים סיכוי גבוה שהדם הוא מפצע, וכמו כן ידוע שאצל נשים רבות מקור הדם לאשה בעלת התקן – הוא מפצע.

^[23] למעשה, במקרה רגיל שבו האשה (שאינה בעלת התקן) חוששת שיש לה מכה בנרתיק למשל, ואינה יודעת אם היא מוציאה דם, הפסיקה הרווחת היא לנהוג לחומרא כדעת המרדכי וסיעתו וכ"כ בפניני הלכה טהרת המשפחה פרק ב הערה 14 :

"לגבי המצב השני, שבו האשה מסופקת אם הדם מהפצע: יש מקילים לתלות גם במכה שלא ידוע אם מוציאה דם (רשב”א, שו”ע קפז, ה, לרוב האחרונים; ערוה”ש קפז, מו; באר יצחק יו”ד יז). ויש מחמירים לתלות רק במכה שידוע שיכולה להוציא דם, אבל במכה שלא ידוע אם יכולה להוציא דם, אין תולים (התרומה, מהר”ם מרוטנבורג, מרדכי, תה”ד). וכן הורו רבים מהאחרונים (ש”ך קפז, כד; נו”ב, חכ”צ, חו”ד ז; משפטי עוזיאל ח”ב יו”ד כו; דרכי טהרה ד, ח; טה”ב ה, ו). וכן יש לנהוג, ובמיוחד כיום, שניתן להיבדק על ידי רופאה או אחות, ולדעת האם המכה יכולה להוציא דם."

אומנם לעניין התקן תוך רחמי, נכון להיום אי אפשר לברר האם דם מועט שאשה בעלת התקן מצאה בבדיקה פנימית בז"נ הוא דם פצע או דם הורמונלי ועיין לקמן הערה 45. כמו כן, בשונה ממכה שאשה חוששת שיש לה בנרתיק, שאין בידינו כלים לדעת אם היא עשויה להוציא דם או לא אלא בבדיקה, לגבי התקן ידוע שישנן נשים שהימצאות ההתקן ברחמן גורמת לפציעה ודימום.

^[24] האחרונים ביארו שפסיקת הרמ"א לסמוך על דעת הרשב"א באשה בעלת וסת קבוע נכון לכל אשה בימים שבהם היא אינה רגילה לראות. (עיין פת"ש, קפז כו; משמרת הטהרה קפז, נב) ולפי זה נראה שבנידון דידן מדובר על אשה שרואה דם בימים שבהם היא אינה רגילה לראות ואף לדעת הרמ"א ניתן לסמוך על דעת הרשב"א ואפילו בלא שעת דחק. אמנם כפי שיבואר לקמן נראה שבמקרה שלנו גם החולקים על הרשב"א יודו.

[25] לעיתים ההתקן זז ממקומו באופן משמעותי ויוצר דימום גדול הדורש התערבות רפואית.

^[26] ד"ר יעקב לוי, 'בין דם לדם', ספר אסיא א, עמ' 125-127

ההלכה מתעניינת ביותר בדימומים הנגרמים על ידי המכשיר התוך רחמי… אם כן, עלינו לברר מהן הסיבות הגורמות את הדימומים הללו.

בעיקר יש למנות ארבע סיבות, וכלל גדול הוא שלפי כולן מקור הדם הוא בבית הרחם הפנימי:

א. המכשיר מגרד או דוקר את הרירית הפנימית של בית הרחם וגורם שם מכה (פצע) המוציאה דם. יש להדגיש שנוכחותו של המכשיר בתוך הרחם אינה מוכיחה עדיין שיש שם פצע מדמם, ואם אנו רואים דימום, אין מכך הוכחה שהדם נובע מן הפצע. יש רק הוכחה שבתוך הרחם נמצא גוף זר העלול לגרום לדימום.

ב. המכה הזאת מביאה לידי זיהום, דלקת הרירית וכיבים בבית הרחם. כיבים כאלו מוציאים לפעמים דם.

ג. המכשיר מגביר את הדימום של הווסת, ולכן יש להחשיב את הדם שבימים אלה כדם הווסת. לפעמים נמשכת הווסת זמן יותר ארוך בצורה של דימומים קלים או כתמים. אם ימים ספורים אחרי הפסקה מוחלטת של הווסת מופיעים דימומים או כתמים, אין להניח שבהם מתחילה וסת חדשה…

ד. אם הביצית המופרית כבר קננה בתוך הרירית של בית הרחם, יכול המכשיר לפגוע בביצית, ולגרום הפלה, המפסיקה את ההריון. הדם היוצא הוא לפי זה דם של הפלה…

מתוך מכתב של פרופסור רוי הומברג, מנהל יחידת הפריון בבית חולים השרון, לד"ר אורי לוי מתאריך 9.12.92 (הובא באסיא סג-סד, עמ' 144)

לפי דעתי, דימומים בין וסתיים בנוכחות התקן תוך רחמי הם כתוצאה מחיכוך ההתקן ברירית הרחם. בשלבים מסוימים של המחזור הביוצי, סביבת ההורמונים גורמת לרירית רחם דקה ובגלל מגע פשוט של ההתקן התוך רחמי עלולה להיוצר שריטה הגורמת לדם טיפתי.

דעה זו מקבלת חיזוק מהספרות המקצועית והיא מקובלת היום בקרב רופאי הנשים.

מתוך מכתב של פרופסור ג'ון גילבוד, פרופסור בפקולטה לתכנון משפחה ובריאות הילודה של הקולג' המלכותי למילדים וגניקולוגים באנגליה והמנהל הרפואי של המרכז לחקר והדרכה בתכנון המשפחה בלונדון, לד"ר אורי לוי מתאריך 3.11.97 (הובא באסיא סג-סד, עמ' 147, תורגם לעברית ע"י הרב ד"ר מרדכי הלפרין)

מבחינה מדעית, אין עדות שנוכחות IUD המכיל נחושת ברחם, גורמת לתנודות ברמת ההורמונים ככלל, ולשינויים ברמות האסטרוגן ו/או הפרוגסטרון בפרט.

פרופסור אברהם סופר אברהם, נשמת אברהם מהד"ב, יו"ד סימן קפח עמ' קסא

היום דעת הרפואה שאין הדבר ברור שהדימום היא מחמת עצם ההתקן שתקוע ברחם אלא אולי שהוא משינוי רמת הורמונים בגוף – ובמיוחד שהיום יותר ויותר משתמשים בהתקנים שמפרישים הורמונים במשך כל הזמן – וא"כ האשה תהיינה טמאה, לפחות מספק.

וכתבו על דברי הנשמת אברהם בספר פוע"ה (ח"ג עמ' 408 הערה 95. נציין שהם ציטטו רק את תחילת דבריו עד המילים "משינוי רמת הורמונים בגוף", ונראה שהתייחסותם היא רק להתקן שאינו הורמונלי):

אך פרופסור שמחה יגל כתב לנו בתשובה לשאלתנו שהדעה הרפואית המקובלת היא שמדובר בדם מכה, ורק מיעוט סבור שהשינוי הורמונלי.

^[27] אדרבה, הרירית נעשית חלשה יותר בעקבות ההורמונים ועלולה יותר להפצע.

^[28] כפי שהבאנו לעיל יכולה אשה לתלות במכתה אפילו כאשר היא אשה בעלת וסת קבוע שהגיע שעת וסתה (היינו אשה  שרגילה לראות בכל יום א בחודש בשעה 1:00, ויודעת שיש לה מכה תולה בה אפילו כשתקבל דימום ביום א בחודש בשעה 1:00). לדעת הרשב"א, היינו אפילו אם אינה מרגישה שהדם יוצא מהמכה.  וגם החולקים על הרשב"א עשו זאת משום ש'וכי לעולם לא תראה' אבל כאשר אין טענה זו כתבו האחרונים שגם הם יודו (לעיל הערה 14) .

ולכן, גם לדעתם, במקרה שלנו שאנו יודעים שהיא עתידה לקבל וסת משמעותי יותר ניתן היה להקל אפילו בשעת הוסת (ועיין אורות הטהרה ה, טו בשם הגרז"נ גולדברג ופוסקים נוספים שהתירו לאשה שיש לה מכה לתלות בשעת הוסת דם מועט שנמצא על העד אם אין דרך וסתה לבוא בכמות מועטה. וע"ע אבני שהם קפז, ה, ח).

אמנם באמת אין צריכים לכל זה, מכיוון שגדרי אשה בעלת התקן קלים יותר מגדרי אשה בזמן הווסת. שכן ברור שחששה של אשה בעלת התקן, אפילו אם הוא הורמונלי, שהדימום שראתה על העד ברגע מסוים הוא וסתי, רחוק מאוד מחששה של אשה בעלת וסת קבוע שהדימום שראתה בשעת וסתה הקבוע הוא וסתי. ולכן אף החולקים על הרשב"א לעניין תליה במכה בשעת הווסת יוכלו להודות לו באשה בעלת התקן הורמונלי שאין בחשש לדימום לא סדיר לדחות את היכולת לתלות במכה.

^[29] הרב אודי יפרח, במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן, ובשיתוף עם מכון פוע"ה, ערך מחקר שמטרתו לבדוק את מקור הדימומים של אשה בעלת התקן תוך רחמי לא הורמונלי לאחר חודשי ההסתגלות. נכון להיום, המחקר לא הצליח להוכיח או לשלול את ההנחה הרווחת אצל הרופאים שהדימום הוא ככל הנראה מפצע (וראה להלן הערה 45), אך לפי המתבאר אין לנו צורך להוכיח שהדימום הוא מחמת המכה, אלא די לנו בספק. כל עוד לא יוכח שלא סביר שהדימום הוא מחמת פציעה – אנו יכולים לתלות בו לקולא.

^[30] עיין במאמרו של הרב אריה כץ 'דימום בנוכחות התקן תוך רחמי', אמונת עתיך 129 עמ' 136-139.

^[31] אין הכוונה למכה שגורמת לאשה לזרז את הופעת הווסת הטבעי, אלא למכה שגורמת באופן פיזי לדם לצאת. עיין כיוצ"ב ספר פוע"ה א, יד, ו.

^[32] יש להוסיף, שאין מקום לחשש שמא ההתקן גם גורם לתהליך הורמונלי, שהרי בכל מכה שהייתה מאז ומעולם תמיד היה חשש שהפצע או המכה גם מפרישים חומרים שיוצרים תגובה הורמונלית, ואם כן עקרת כל דיני תליה. וכיו"ב כתב החזו"א (סי' פא ד"ה אבל):

ואין לומר דנידון דידן גרע טפי כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, על כרחך זה אינו דא"כ נפלה טהרת מכה בבירא דדלמא דם נדות עובר דרך המכה והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נידות עובר דרך המכה אלא ודאי כל שעורק פצוע ומוכה אין דרך ראיה בכך וטהור.

^[33] מדברי שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות נדה סימן קפז, נראה שהצורה המובהקת ביותר של מכה היא 'מכת מחט':

"ומכה גמורה יש בה דם נצרר בודאי, כמו שאמרו: אם אין שם מכה קורט דם מנין. ולא במכה שעל ידי מחט בלבד אמרו כן, אלא אף במכה הבאה על ידי חולי שלא על ידי מחט, כדלעיל סימן ל"ג וסוף סימן מ'."

^[34] ראה בדברי ההגהות שערי דורא שהובאו לעיל.

^[35] ואע"פ שהן לא ודאיות, וכפי שדנו הפוסקים במקרים שונים האם אפשר להחשיב על סמך אינדיקציות כאלה או אחרות שיש לאשה מכה.

^[36] ראיה לכך שכשיש ריעותא מציאותית ברורה לקיום מכה שממנה הדם, תולים בה גם כשקיום המכה אינו ברור כלל, אפשר להביא מדברי הגמרא (נדה סד, ב):

איתמר, בעל ולא מצא דם, וחזר ובעל ומצא דם: רבי חנינא אמר – טמאה, ורבי אסי אמר – טהורה. ר' חנינא אמר: טמאה, דאם איתא דהוה דם בתולים – מעיקרא הוי אתי. ורבי אסי אמר: טהורה, דילמא אתרמי ליה כדשמואל. דאמר שמואל: יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם. ואידך – שאני שמואל דרב גובריה.

הרי מפורש להדיא בגמרא, שיסוד המחלוקת בין רבי חנינא לרבי אסי, הוא האם המקרה של בעילה בלא דם הוא מקרה סביר לתלות בו, שלרבי אסי תולים, כדשמואל. ולרבי חנינא לא תולים, מכיוון ששמואל רב גובריה והוא מקרה נדיר ביותר (לשון הרמב"ן כתובות ו, ב: "ואמרינן: שאני שמואל דרב גובריה. אלמא אין הרוב ולא המיעוט יכולים לבעול בלא דם אלא כגון שמואל"). מדויק מכאן שלכו"ע אם יש סיכוי סביר שמקור הדם הוא ממכה – הרי שיש לתלות בו! אף שיש סיכוי שאשה זו אין לה בתולים, וממילא אין לה שום מכה. על כרחנו הסברה היא שכיוון שיש לנו ספק מבוסס האם הדם הוא דם מכה – תולים בו.

ובהגהות שערי דורא נדה טז (תשובה ממה"ר יוחנן בן מוה"ר מתתיהו), הובאו דבריו לעיל, מצאנו שבמקרה של דימום כמה חודשים אחר לידה, כיוון שמצוי שאחר לידה האשה מדממת ממכה, נחשב הדבר שידוע שיש לה מכה המוציאה דם, ואפשר לתלות בה (ואין לומר ששם שאני כיוון שידוע לנו שמכה זו הוציאה בעבר, שהרי דם הלידה עצמו הוא ממקור הנידה ואוסר, ואין בו כדי להוכיח על דם פצע. ועוד שהמדובר שם על כמה חודשים אחר לידה, כשרוב מוחלט של הנשים כבר נרפאו.

אגב, גם בהתקן תוך רחמי, בדומה ללידה – בשעת הכנסתו, האשה כמעט תמיד נפצעת.

יתירה מכך, רואים בדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א החדשות מכתב יד, סימן צב, ועי"ש גם סי' צד) שנטה ללמוד מסוגיין שכאשר יש ריעותא משמעותית, אנחנו תולים בה להקל גם אם היא לא בגופה של האשה כלל, אלא בגורם חיצוני לגמרי כמו הבעל:

שאלת מי שיוצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה, ובשעת תשמיש המטה נמצאו בעדי האיש והאשה טיפי דמים, גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח מוציא טפות דם יוצאות דרך פי האמה. אם יש לחוש לספק נדה או תולה בבעלה…

מיהו ודאי מסתברא דתולה היא זו, דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם אפילו שלא בשעת הטלת המים ומצאתה בשעת תשמיש, ודאי תלינן.

והא דקתני נאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה דם שותת, האי נאמנת לא קאי אממנה דם שותת, כלומר שתעיד היא שאין הדם בא אלא מן המכה, דהיא אינה יודעת בבירור, דאין ידיה בין עיניה. אלא אמכה יש לה קאי, כלומר נאמנת היא לומר שמכה יש לה, לפי שמרגשת היא במכתה, וכיון שיש לה מכה אני אומר שממנה הדם שותת ויורד. וזה אין צריך לפנים. וכן מוכיח בהדיא בפרק כל היד בשמעתא דוסתות דאורייתא או דרבנן. וכיון שכן אף בנדון שלפנינו תולה בזה, שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה.

^[37] הערת הרב יאיר וייץ:

זאת ועוד, הדרישה המובאת בראשונים, שתהיה זו מכה שידוע שמוציאה דם, איננה 'גזרת הכתוב'. שכן בסופו של דבר, מה שמטהר את הדם הוא לא המכה, אלא העובדה שאין זה דם וסת. אלא שכל עוד אין לנו ידיעה שיש מכה, אין סיבה להניח שהדם הגיע ממקור טהור ולא מהווסת כדרכו של הרחם תמיד. לו יצויר שהיתה לנו ידיעה שדם ה"עליה" מדמם אצל אשה זו באופן תדיר השווה בערכו לתדירות הדימום הווסתי, אזי אם הדימום הופיע שלא בשעת וסתה – היינו תולים שמקור הדם בעליה, ומטהרים את האשה. כיוצא בדבר ביחס להתקן, גם אם נאמר שהוא לא מוגדר באופן פורמלי כ'מכה', אין זה גורע מהעובדה שבפועל הוא עלול לגרום להופעתם של דמים טהורים מהרחם, וממילא כשהדימום מופיע שלא בעונת הווסת – ניתן לתלות בו את הדם שלפנינו ולטהר את האשה, לא פחות משניתן לתלות במכה שידוע שיכולה להוציא דם.

^[38] הואיל וראתה כתם ללא הרגשה, אפשר להקל בו ככל דיני כתמים (שאם אינו גדול מגריס או שנמצא על דבר צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה – טהורה). כאשר מדובר בכתם גדול מגריס שנמצא על דבר לבן שמקבל טומאה – פסק השולחן ערוך (קצ, יח): "כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות" ואפשר לתלות אם "יש לה מכה בגופה אז תולה בה, אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם. ואפילו נתרפאת, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך, תולה בה, ואף על פי שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת".

^[39] ברכות ד, א. הפוסקים הרחיבו בחשיבות עניין זה, עיין פניני הלכה טהרת המשפחה פרק א הערה 10.

^[40] ובפרט בדור שלנו, שאם הדור יראה שאנו מחמירים מעבר לשורת הדין – ייפגע הרצון לשמור את ההלכה אפילו כשהדין מחייב. ויעוין עוד בדברי הש"ך בקיצור הנהגת או"ה בסוף סי' רמב (סעיף ט), ובדברי מרן הרב קוק באורח משפט עמ' קכג ועמ' קכו.

^[41] עוד נזכר שם שיש גם דעה ממוצעת, שבבדיקה פנימית, גם אם האשה בטוחה שלא הרגישה ביציאת הדם – מחמירים. אבל בבדיקה חיצונית, גם לאחר מי רגליים וחיבור, דין הדם ככתם. כ”כ פרדס רימונים, סדרי טהרה קצ, לו; הר המור כ; מהרא”ל צינץ משיבת נפש ל; מלבושי טהרה. וכ”כ בימינו ציץ אליעזר ו, כג; חשב האפוד ב, קנא.

^[42] כמה נימוקים הובאו באחרונים לדין זה, שאפשר לתלות לקולא בספק בדיקה פנימית (עי' בסד"ט קפג, ב וביבי"א י, נח ועוד):

1. לסוברים שבדיקה פנימית כשהאשה אומרת שלא הרגישה דינה ככתם – מובן מדוע תולים לקולא.
2. גם לסוברים שבדיקה פנימית כשהאשה אומרת שלא הרגישה דינה כראיית דם – הרי שלדעת חלקם אין זה וודאי דאורייתא וודאי הרגישה, אלא ספק. וכאשר יש ספק נוסף שיש במה לתלות – הרי שיש כאן ספק ספיקא להקל וכ"כ סדרי טהרה סימן קפג, ב:
   • וטעמא דמלתא יש לומר, משום דכיון דחזיא שלא בהרגשה, אע"ג דאיכא למימר דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא, מכל מקום כיון דלפעמים חזיא בלא הרגשה,[ג] איכא כאן ספק ספיקא, שמא לאו מגופה חזיא, ואם תמצא לומר דמגופה חזיא שמא לאו בהרגשה אתיא, שהרי לפעמים איכא דם בלא הרגשה
3. גם לסוברים שבדיקה פנימית כשהאשה אומרת שלא הרגישה דינה כראיית דם – הרי סוף סוף היא אומרת שהיא לא הרגישה. הסיבה שאנחנו מחמירים עליה היא שהרי דם לפנינו, וחזקתו של דם שבא בהרגשה. ולכן אין לנו שום הסבר הגיוני אחר מהיכן הדם – אז אנו מחמירים לומר שבא בהרגשה. אומנם כאשר יש במה לתלות, כלומר יש סיבה הגיונית אחרת לדם – מכיוון שלא הרגישה – לא נתחזק לומר שבא בהרגשה, אלא נקבל את דבריה ונחשיבו כדם שלא בא בהרגשה וכ"כ שב יעקב לו:

א"כ נשאר הקושי על הט"ז דכתב בס"ק כ"ג על בדיקת העד הבדוק כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור. אך אף דאין טעמו נראה לפענ"ד, מ"מ י"ל דדינו אמת דכיון דיש מקום הדם לא אמרי' דחזי מגופא כיון שלא הרגישה וצ"ל דטעות זה מלתא דלא שכיח ולא אמרי' כן אם לא היכי דידעי' וודאי מגופה ומזה הטעם אמרי' בש"ס הנ"ל עגול טהור משום שיש בדבר אחר ואף דמשני דאיירי שהרגישה ואפ"ה היכי שיש לתלות תלינן ואמרינן דהרגשת עד הוא…

ואם יקשה המקשה על סברה זו, שהיום נשים רבות לא מרגישות אז מדוע אנו מקבלים כעת את דבריה ומקלים לה. נשיב, שהרי אם היא לא מרגישה, אין לנו ברירה אלא לומר שהיא נטמאת מהתורה כשהיא רואה דם ווסת, שניכר לפי שהוא בכמות גדולה וכד' וכמבואר בדברי הפוסקים האחרונים ואכמ"ל. והרי מה שאנו רוצים להתיר בנידו"ד, הוא דם שנמצא בבדיקה פנימית לאחר הפסק טהרה שאינו מרובה כדרך וסת (אפילו לא כווסת קל) – ולכן וודאי שכאן לא מדובר בווסת, וכאמור יש כאן במה לתלות – האשה טהורה.

^[43] כיוצא בזה כתב ערוך השולחן יורה דעה סימן קפז נח-סא שיש להקל בבדיקה פנימית בבדיקות שבעה נקיים יותר מאשר דין רואה מחמת תשמיש, ומכח זה התיר לאשה שיש לה מכה לתלות בה לאחר הפסק טהרה אף אם לא ידוע שמכתה מוציאה דם:

ונלע"ד דאפילו למי שסובר ברואה מחמת תשמיש דאין לסמוך על המכה להתיר הדם מ"מ בבדיקה קילא טפי שאין זה כראייה ממש מחמת תשמיש לענ"ד כמו שאבאר בס"ד. דהנה חז"ל אמרו ר"פ הרואה [נ"ז ב] דיכולה לטעות מהרגשת פתיחת פי המקור להרגשת אבר וכן להרגשת עד ע"ש ומטעם זה כתבנו בסעי' ו' דרואה מחמת תשמיש יכול להיות שטמאה מן התורה שהדם בא בהרגשה וסברה שזהו הרגשת אבר ע"ש וגם בבדיקה יכול להיות הטעות הזה שסברה שזהו הרגשת עד. אמנם במחמת תשמיש אתי שפיר, שזה אי אפשר להיות רק פעם אחת כמובן דהרי בראייתה הוא פורש ממנה עד טהרתה ועכ"פ יותר מג' פעמים א"א דאחר ג' פעמים הרי נתברר אם לטהרה או לטמאה כמו שנתבאר, ואלו הג' פעמים הם בריחוק זמן, דכל אחד נמשך מחבירו עד שתטהר, ושפיר יכול להיות שבג' זמנים אלו היה הרגשה וטעתה בהרגשת אבר. אבל בבדיקות שהיא בודקת עצמה כמה פעמים ביום ובודקת עצמה ימים רבים זה אחר זה, האפשר לומר דבכל פעם נפתח פי מקורה? הלא באחת מאלף נשים לא יארע פתיחת פי המקור הרבה פעמים ביום אחד ובהרבה ימים! ופשיטא דהרבה בדיקות לא היה אצלה פתיחת פי המקור, והם מגלות על שארי הבדיקות כמו ברואה מחמת תשמיש כשלא ראתה פעם אחת מחמת תשמיש נטהרת. ולפ"ז בבדיקות וודאי אין כאן איסור תורה וזהו שאמרנו שיכול להיות שאפילו מי שמחמיר ברואה מחמת תשמיש שאין לסמוך על המכה יכול להודות בבדיקות ועכ"פ זהו וודאי דלא גרע מינה וא"כ נוכל לסמוך בפשיטות על הוראת רבינו הרמ"א [וראיתי מי שאומר דבדיקות גריעא ממחמת תשמיש וזהו וודאי דאינו כן ובכל תשו' רבותינו למדו זה מזה והשוו זל"ז]….ודע דיש מי שכתב דבימי ליבונה אינה בחזקת טהרה [נוב"י] וכבר השיגו עליו גדולי עולם דברור הדבר דאם רק הפסיקה פעם אחת בטהרה אחרי ראייתה דנקראת שעומדת בחזקת טהרה…ולפ"ז הדבר ברור באשה שאינה יכולה ליטהר עצמה לבעלה שמוצאת תמיד בבדיקותיה אדמומית אם נבדקה ע"י רופא או ע"י נשים ומצאו ברחמה איזה פצע או חבורה או מכה אף על פי שאינו ידוע אם מוציאה דם מ"מ שלא בשעת וסתה אפילו אין לה וסת קבוע תולה במכתה ואפילו עומדת בימי טומאתה אם בהגיע ימי לבונה הפסיקה בטהרה שבדקה עצמה בחורין וסדקין ונמצאת טהורה דאל"כ הרי היא בחזקת טמאה ואין תולין במכה נגד החזקה אך כשהפסיקה בטהרה נקראת לעניין זה שהיא בחזקת טהרה וכל הבדיקות הטמאות וכ"ש כתמיה תולין בהמכה…

ועיין משמרת הטהרה קפ"ז, נג ובבה"ל שם.

^[44] יש לציין שהש"ך בס"ק כב חלק על הרמ"א, אומנם נובי"ק יו"ד מא אות ד; ובבינת אדם שער בית הנשים סימן ד (ד), ערוה"ש קפז, נו  ועוד, יישבו את דברי הרמ"א ופסקו כמותו.

^[45] לכאורה אפשר להקשות: הרי אחד מהספיקות שמרכיבים את הספק ספיקא הוא  שמא הדימום מצוואר הרחם, וכיוון שניתן לברר זאת על ידי בודקת טהרה או רופאה, אין זה נחשב ספק!

אמנם ראשית, נחלקו הראשונים האם ס"ס שיכול להתברר נידון כס"ס (עי' חת"ס על כתובות מהדו"ב ב, א, ד"ה: 'שאם'. ש"ך יו"ד קי, בקיצור דיני ספק ספקא).

שנית, לדעת רבים כאשר קשה לברר את הספק, לא מחשיבים אותו לספק שיכול להתברר (פמ"ג א"א נה, ז; דרכ"ת קי, רכב; שו"ת שמחת כהן או"ח פז). מצב בו רק בודקת מקצועית יכולה לברר את הספק בהחלט יכול לענות להגדרה 'קשה לברר את הספק', שכן יש להביא בחשבון שהליכה לבודקת טהרה או לרופאה היא לא דבר קל. לפעמים מדובר בנסיעה לא קצרה, או בזמנים מאד מסוימים שלא נוחים, ובכל אופן זו פרוצדורה לא נעימה, שגם כרוכה בתשלום. כמו כן, במידה ומקור הדימום בצוואר הרחם, העובדה שהבודקת לא מצאה שם דם בבדיקתה, אינה שוללת את האפשרות שמקור הדם הוא מהצוואר, הואיל ופעמים רבות אורך זמן רב בין מציאת הדם על העד לבדיקת הבודקת, וייתכן שבינתיים הדימום ורשמיו נעלמו.

שלישית, גם אם נרצה להחשיב את הספק הראשון כיכול להתברר, כתבו הפוסקים שאם רק אחד הספקות יכול להתברר, לא צריך לבררו (נובי"ק יו"ד מג, פת"ש על הש"ך שם). ושמא תאמר: גם הספק השני יכול להתברר, כי ניתן לבדוק על ידי ציוד רפואי אם הדם הגיע מחמת מכה שההתקן יצר, או מסיבה הורמונלית! על כך יש להשיב שבפועל אין אפשרות מעשית לברר זאת. כדי לשבר את האוזן: הרב אודי יפרח, בשיתוף אוניברסיטת בר אילן ומכון פוע"ה, ערך מחקר יסודי ומקצועי במטרה לבדוק מדגם של נשים בעלות התקן שדיממו, כדי להתחקות אחר מקור הדימום. המחקר ערך מספר שנים והושקע בו הון רב. הוא גם הצריך תיאום סבוך בין שני מומחים לדבר, כולל בדיקה פולשנית וביטול מלאכה של חצי יום לאשה. בסופו של דבר, מספר הנשים שהצליחו להשתתף במחקר היה 8, מה שמעיד על הקושי הרב לבצע בדיקה שכזו. בנוסף, תוצאות המחקר לא היו חד משמעיות: אצל 3 מהנשים הנבדקות זוהה פצע, אצל יתר הנשים לא זוהה פצע וטרם אובחן המקור לדימום. הרי שמדובר בפרוצדורה קשה מאד לביצוע, שגם לא מבטיחה את פשיטת הספק. לכן נראה שספק זה, האם במקרה ספציפי ההתקן פצע את רירית הרחם וגרם לדם לצאת, אינו נחשב לספק שניתן לבררו.

(אגב, יש לציין שנבדקו רק נשים לאחר 3 חודשים מאז הכנסת ההתקן, מתוך הנחה שלגבי דימומים בחודשים הראשונים, הסיכוי גבוה יותר שיגיעו מקשיי ההסתגלות של הגוף להתקן, [בדומה לקשיי ההסתגלות של החניכיים למכשיר ליישור שיניים].).

אם בעתיד תפותח אפשרות מעשית לבדוק את הדבר בצורה פשוטה נצטרך לחזור ולדון בשאלה האם יש כאן חובת בירור.

[46] ועיין בדברי החזון איש (פא ד"ה בנו"ב סי' נח) שדן באשה שהשתנה מבנה הרחם שלה, האם יש להחשיב את הדימום שלה כדם 'שלא כדרך ראיה' או לא. החזו"א הביא את הדעות השונות והכריע שהדבר תלוי בשאלה האם בפועל הדימום נגרם מחמת השינוי: "ויש מקום להכריע, דאותו הדם שבא שלא בסיבת עקירת המקור מקרי שלא כדרך הרואין". לפי דעתו נראה שדימום שברור שהגיע מחמת ההתקן לאחר סיום הראיה הרגילה של האשה נחשב 'שלא כדרך ראיה'.

וכיוצ"ב כתב מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן עב אות יח בשם שו"ע הרב, שדם יצא מחמת שפופרת שברחם אינו מטמא אפילו אם היציאה הייתה כדרכה.

^[47] הרב ד"ר הלפרין והרופאים שהביא בסוף מאמרו (רפואה מציאות והלכה, סימן כא), וכך גם הרופאים שהתייעצנו איתם (וראה לעיל בהערה 26), אומרים שדימום קל שבא לאחר סיום הווסת, ככל הנראה מקורו במכה פיזית (וכך כתב הרב אריה כץ במאמרו ב'אמונת עתיך' 129: "רוב הרופאים שהתייעצנו איתם בנוגע למקור הדימום בנוכחות התקן תוך רחמי שאינו הורמונלי, שיערו שאם הדימום נצפה במרחק של כמה ימים מהווסת ולא בסמוך לה, נראה שמדובר בדם של פציעה שנוצרה כתוצאה מחיכוך של ההתקן ברירית הרחם, אולם אי אפשר לומר זאת בוודאות ללא בדיקה של אותה אישה", עיין שם).

לדעתנו נראה שסברת הרופאים מתוך הבנתם את המערכת (הביטוי 'השערה' בהקשר זה הוא לא נכון. הקביעה של הרופאים נובעת מתוך ההיכרות שלהם את הידע הרפואי הרווח ואת המציאות), טובה לאין ערוך מהאינדיקציות ששימשו בעבר, כגון כאב חד, שינוי צבע וכד', טענת האשה 'מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא', או דעת רופאי קדם על סמך סברותיהם והידע הרפואי הדל שנצבר באותה תקופה. ולכן גם מי שירצה לומר שאין להתייחס לעצם נוכחות ההתקן כ'מכה', נראה שיכול להקל בהתקן שאינו הורמונלי.

^[48] וכדבריו מוכח בדברי החתם סופר שהוזכרו לעיל בהערה 12.

^[49] עיין ספר פוע"ה ח"א יד, י. מובן שאין חשיבות לשאלה האם הפוליפ נוצר בעקבות פעילות הורמונלית.

^[50] ועיין לעיל הערה 32 בדברי החזו"א.

^[51] בשנת תשס"ה יש שעוד אחזו בדעת האג"מ, במראה הבזק ו, פב.

^[52] הרב אשר שקאני אסיא קג-קד עמ' 121: "אמנם אם ההתקן משחרר הורמון פורגסטרון, הרי שהגורם לדימום הוא ההורמון, לפיכך הרי היא טמאה נדה לכל הדעות".

[53] דימום מחמת התקן תוך-רחמי (IUD), אסיא סג-סד.

^[54] לעניין חובתו של הפוסק להורות כפי מסקנתו העולה מבירור הסוגייה, עיין בפתיחה ליבי"א ח"א, אגר"מ יו"ד ג פח; ואו"ח א קט. ועיין גם בחבל נחלתו ט לב ובהערת הגר"י אריאל בסופו.

^[55] דעת טהרת הבית:

טהרת הבית לגרע"י יצא בשנת תש"נ.  בח"ב עמ' רסז כתב כך:

"אשה שיש לה טבעת ברחם למניעת הריון וראתה דם ע"י בדיקת עד שלא בשעת וסתה והרופא אומר שהטבעת גרמה לה דימום נראה שיש מקום להקל בזה"

הרב הלפרין במאמרו שיצא לראשונה בשנת תשנ"ט (אסיא ספר י. חוברת סג-סד עמ' 138 ואילך) שלל באופן מעשי את האפשרות שהדימומים מגיעים מאפשרויות שאינן מכה. מכאן מגיעה המסקנה המתבקשת שלדעת הרב עובדיה אין צורך לשלוח כל אשה לייעוץ פרטי אצל הרופא. מסיבה זו במהדורה הראשונה של 'פניני הלכה טהרת המשפחה', הוזכר טהרת הבית כאחד הפוסקים שמתירים לתלות דם בבדיקה פנימית לבעלת התקן תוך רחמי שאינו הורמונלי. השלכה זו אינה חידוש של הרב מלמד ונאמרה כבר לפניו בשם הרב עובדיה שנים רבות לפני פטירתו במאמרו של הרב הלפרין, ובנשמת אברהם ח"ב מהד"ב סימן קפח ס"ק ב, עמוד קסא. כאשר נוסיף לעניין את דעת הרב עובדיה הכללית לגבי בדיקה פנימית שפסק כדעת הנטע שעשועים (ואף שחזר בו לאחר מכן ביבי"א ח"ט או"ח קז, נראה שלא חזר בו לגמרי והשאיר זאת לשיקול 'והיה ה' עם השופט'.) – נראה שאפשר להקל כאן. ועיין יבי"א י, נח שכתב להקל בבדיקה פנימית באשה שהסתפקה אם כשהוציאה את העד לאחר בדיקה פנימית נגעה במקום הטחורים.

אמנם לאחר יציאת הספר 'פניני הלכה טהרת המשפחה' לאור העירו את תשומת לבנו שהרב עובדיה עצמו חשש להקל בדבר בשנים האחרונות (ייתכן שהמציאות לא הייתה ברורה לו דיה). ולכן שונה הנוסח קצת בהדפסה השניה (ועיין עוד באבני שהם ח"א מהדורת תש"ס עמ' קמב-קמג).

מ"מ הבסיס לפסיקת הרב מלמד איננו דברי טהרת הבית אלא דברי הגמרא, הראשונים והאחרונים בסוגיית מכה ובסוגיית בדיקה פנימית בלי הרגשה שבשניהם יחד וודאי שתולים להקל.