פסלים בבית הכנסת

דעת רבנו אליקים

ראבי"ה בשם רבו אליקים, סבי אימו

הראבי"ה אלף מט, מביא את תשובת סבי אימו (אבי אם אימו) רבנו אליקים, שהורה להסיר צורות של אריות ונחשים שהיו על החלונות הצפוניים של בית הכנסת בקולוניה, מחמת שני נימוקים עיקריים: 1. יש איסור תורה של 'לא תעשה לך פסל' לעשות צורות אלו. 2. כיוון שנהגו בבית הכנסת שם להשתחוות לצד צפון, כדי לקיים "הרוצה להעשיר – יצפין", והצורות היו בחלונות כותל הצפון, נראים המתפללים כמשתחווים לצורות אלו. ואין ללמוד מבית הכנסת שף ויתיב בנהרדעא, כי שם לא הייתה להם ברירה, ובאונס כפו עליהם להציב את האנדרטא בבית הכנסת:

"… וכעניין זה מצאתי אני אבי העזרי תשובת[ו] של זקיני אבי אם אמי רבינו אליקים בר' יוסף, שהשיב והנה תשובתו. על הבניין שבנו לשם בית הכנסת בקולוניא בכותל צפוני, וצרו בחלונות צורות אריות ונחשים. ותמהתי הרבה על מה עשו כן, ובאו לשנות מנהג הקדומה מה שלא נהגו הראשונים בכל מקום גלותם. והלא גלוי הוא אצל רבותיי שמנהג ראשונים תורה (שלהם) שלימה היא, וגם יתד תקועה ולהתלות ולהשען עליה. ואף על פי שכוונתם לשמים היה להתנאות לבוראם במצות, הרי הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן, מדכתיב 'לא תעשה לך פסל', ותניא (מכילתא יתרו פ"ו): לא יעשה לו גלופה, אבל יעשה לו אטומה? – תלמוד לומר: 'וכל תמונה'. לא יעשה אטומה אבל יעשה לו מטע? תלמוד לומר: 'לא תטע לך'. לא יטע לו מטע, אבל יעשה לו של עץ? תלמוד לומר: 'כל עץ וכו". ומסקנא: 'לא יעשה תמונת כל אלה, אבל יעשה לו דמות בהמה וחיה? תלמוד לומר: תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור וגו'. לא יעשה לו [כל אלה, אבל יעשה לו] דמות דגים וחגבים ושקצים ורמסים? תלמוד לומר: תבנית כל רמש באדמה תבנית כל דגה וגו". נמצינו למידין מכאן שאסור לעשותן.

ואם יעלה על לב האדם לומר: והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות והואיל והותרו לשם הותרו נמי לבתי כנסיות! הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן, דתניא (מכילתא שם ספ"י): 'לא תעשו לכם', שלא תאמר הואיל (ולא) [ו]נתנה רשות לעשות בבית המקדש, הרי אני עושה בבתי כנסיות ובתי מדרשות – תלמוד לומר: 'לא תעשו לכם'. ואף בבית עולמים נמי, בדבר שנצטוו כגון בשני כרובים זהב, אם הוסיף על השנים ועשה ארבע – הרי הן כאלהי זהב. ולכך נכתב 'אלהי זהב'…

ומדרבן גמליאל נמי ליכא למילף היתר בדבר זה, [דקא] מסיים ביה ואזיל: להתלמד עבד, אבל בעשייה שלא להתלמד – אסור. ולא מיבעיא הא דאיסור קל הוא, אלא אפילו באיסור חמור, כגון חייבי מיתות בית דין, מצינו דלהתלמד מותר. שהרי נטיע(ו)ת קישואין חיוב סקילה ואפילו הכי לימדו ר' אליעזר. וכן לעניין הוגה השם באותיותיו אף על פי שיש בו איבוד עולם שכולו טוב שימש בו ר' חנניא בן תרדיון עשייה גמורה להתלמד אסור הכא נמי לא שנא.

ועוד מאחר שהמתפלל מצוה שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר, וגם שנינו הרוצה שיעשיר יצפין, כששוחה בברכות נראה כמו ששוחה לאותן צורת הפרצופין. ויש לחוש לכך, דתניא: ישב לו קוץ בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלנו, מפני שנראה כמשתחוה לה. והוא הדין למעות ומעיין, פרצופין המקלחין מים בכרכים לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק להן, הכא נמי נראה כמשתחוה לאותן הצורות.

ואל ישיב המשיב מאנדרטא דבבי כנישתא דנהרדעי, דהתם מלך פרס העמידו כדי להעבירם על דתם וכשבטלה הגזירה לקחוהו משם. וכמו כן רבותיי יחושו לכבודם ויסלקו אותן צורות מן הכותל כדי שלא יבואו לידי מכשול עון. וגם יש לנו ללמוד מחזקיה מלך יהודה שכיתת נחש נחשת שנצטווה משה רבינו מפי הקודש לעשותו דכתיב (מ"ב יח ד) וכיתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן, וקיימא לן (מד ע"א) דאע"ג [דהיו] מקטירין לו לא נעשה ע"ז ולא היה צריך כתות, דהא כתיב (במדבר כא ח) עשה לך שרף, לך משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא כיון דחזא חזקיהו מלך יהודה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכיתתו כדי שלא יכשלו בו, ועל זה הודו לו כל שעתו, הכא נמי לא שנא. אליקים בר יוסף".

דעת רבנו אליקים הובאה גם באור זרוע ד, רג-רד; הגהות אשרי ע"ז ג, ה, ב; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) ד, תרי; ועוד.

דעת רבנו אפרים מרנשבורג

אגודה בשם רבנו אפרים

האגודה על עבודה זרה ג, לח, כותב בשם רבנו אפרים (בתשובה לרבנו יואל, אביו של הראבי"ה) שמותר שיהיו צורות עופות וסוסים, כי לגבי דין השהייה רק חמה, לבנה ודרקון, שעובדים להם, אסורים, ושאר הצורות מותרות, כולל צורת אדם (אמנם לא מפורש בדבריו שההיתר הוא גם בבית הכנסת. ודנו בזה חלק מהאחרונים). אך לדעת רבי אליקים חמיו של ראב"ן אסור:

"כתב רבינו אפרים מרעגנשפורק לרבינו יואל הלוי: על צורת העופות וסוסים ששאלת, אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם שהוא דמות פרצוף אדם או הוא דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדים להם; וצורת דרקון הוא נחש בריח ושמו תלי הגדול ומושל במזלות, ומשום הכי חשיב ליה בהדי חמה ולבנה. אבל צורת עופות אין עובדין להן, ותניא: 'כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם', ומוקי לה במוצא. ודווקא לרבי יהודה, אבל לרבנן אפילו פרצוף אדם מותרת במוצאה.

ורבי אליקים חמיו [של ראב"ן] פירש הא דתנן: 'כל הפרצופין מותרין חוץ משל אדם' היינו בעשה, כדמשני אביי. ולאו דווקא, דהוא הדין צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור, ובמכלתין [יתרו פרשה ו'] אוסר לעשות אפילו פרצוף בהמה וצפור וחגבים. ועל פי הראיות האלה צוה להסיר צורת אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקולוני"א".

דברי רבנו ירוחם שגם כשמותר ברבים, "מכוער הוא להם"

רבינו ירוחם בתולדות אדם וחוה יז, ה, כותב שאף במקרים שאין בעיה של חשד בהשהיה משום שמדובר במקום שרבים מצויים בו, מכל מקום "מכוער הוא להם". ואף שדבריו לא נסובים דווקא על בית הכנסת, בפועל פוסקים רבים הזכירו את דבריו ביחס לבית כנסת, וכדלהלן:

"ועוד פשוט ואסור לעשות חיות ואופנים ושרפים וכרובים ומלאכי השרת, ולא בית תבנית היכל ולא אכסדרה תבנית אולם… ונשר ושור ואריה, כתבו הפסקנים כי כל אחד לבדו מותר לעשותו ולשהותו, ואינו אסור אלא דמות ד' חיות יחד. ועוד כתבו הפסקנים, אף על גב דבדרבים ליכא חשדא – מכוער הוא להם".

פרי מגדים

הפרי מגדים או"ח משבצות זהב צ, ו, כותב שהגם שברבים אין חשש לחשד, מכל מקום בבית הכנסת יש לאסור (מעין מה שכתב רבנו ירוחם, אלא שהוא כתב שמכוער הדבר, ומהפמ"ג משמע שבבית הכנסת אסור מדינא:

"דברי תפלות. עיין ט"ז. ועיין אליה רבה [ס"ק] כ"ז ביו"ד [סימן] קמ"א (סעיף ד' בהג"ה), בשל רבים ליכא חשדא, אפילו הכי בבית הכנסת אסור. ולפי זה לאו דווקא דברי תפלות, אפילו לצור כך ציורים שנראה כעבודת עכו"ם אסור בבית הכנסת".

פולמוס בית הכנסת בקנדיה

רקע

בקנדיה, בירת האי היווני כרתים, התעורר פולמוס נרחב בראשית תקופת האחרונים, כאשר אחד מבאי הקהילה רצה לעשות מעל ארון הקודש פסל בדמות אריה וכתר לראשו. רבי אליהו קפשאלי התנגד לכך נחרצות, ושלח לגדולי התורה שבדור שאלה, האם הדבר מותר. השאלה נשלחה למהר"ם פדוואה (איטליה), לרבי יוסף קארו (צפת), למבי"ט (צפת) ולרדב"ז (מצרים).

תשובות הפוסקים

מהר"ם פדוואה (מובא בבית יוסף)

תשובת מהר"ם פדוואה מובאת בשו"ת אבקת רוכל סה, שם כותב המהר"ם שאין לאפשר הצבת האריה הזה, מכמה טעמים: 1. דעת רבנו אליקים הייתה להוציא צורות חיות מבית הכנסת. 2. אפשר שהרמב"ם שהמרדכי מביא אחר דברי רבנו אליקים, שהיקל בצורת חיות, יודה שבבית הכנסת כאשר העם משתחווים לצורה, יש יותר מקום לחשד, ולכן אסור לשים שם פסלי חיות (לפחות למול המתפללים). 3. מה שהתירה הגמ' באנרדטה בנהרדעא, אפשר ששם האנדרטה לא הייתה כנגד המתפללים, וגם אז ההיתר הוא רק במקום רבים, שאין חשד. 4. גם אם לפי הבבלי אין בזה איסור, מכל מקום לפי המכילתא (שמזכיר רבנו אליקים) יש, ולפעמים אנו פוסקים כמו מדרשים חיצוניים גם מול הבבלי, ובפרט לחומרא. עוד כותב המהר"ם שגם בצורות הרקומות על מעילים יש חשד (מהמובא להלן בהגהה בסוף התשובה, אפשר שהכוונה למפה שפרסו על הבימה, ולא למעיל של ספר התורה):

"זהו העתק שכתב יד החכם השלם האלוף כמהר"ר מאיר אשכנזי י"ה מפדואה:

מרחוק אקרא שלום לחבורה קדישא שבעיר קאנדייא יצ"ו, שמועה שמעתי ותרגז בטני, שאחד מתושבי עירכם רמות רוחיה הוא דנקטיה להעמיד ארי של אבן על ההיכל, מקום אשר כל העם משתחוים כנגדו, ומקלו יגיד לו. כאשר לפי דיני הגמ' מינא להקל כי אין איסור כי אם בפרצוף אדם? גם בבית הכנסת מינא לו סמך היתר מההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדריטא כו', ובאמת הבניין הזה חשב לדחות דברי רבינו אלייקים הנזכר במרדכי בפרק כל הצלמים, שצוה להסיר צורות נחשים ואריות שציירו בבית הכנסת בקאלוניא, וכמו שהביאו האלוף מוהר"ר אליהו קאפסאלי י"ה בפסקו, ומי טוהר שפך שם. וההוא גברא כתב שהמרדכי אינו מסכים לדבריו, כאשר הביא אחריו דברי הרמב"ם שהעלה דיני הגמרא. ואני אומר שהבל יפצה פיהו, שהרמב"ם אינו מדבר בבית הכנסת אשר עליו בנויים דברי הר' אליהו, שהעם משתחוים שם ונראה כמשתחוה לצורה. וכן דברי מהר"מ במחזורים אין העם משתחוים כנגד המחזורים אשר בהם קוראים פיוטים לבד כסדר האשכנזים, כי מהר"ם היה באשכנז. וכדי להשיב אחור דברי המתירים אערוך לפניכם התשובה של רבינו אליקים הנזכר לעיל בארוכה, כאשר היא לפני עם יתר דברים בספר אשר בו חדושי המרדכי שאינם בספר המרדכי המפורסם. וז"ל בספר ההוא[1] ועל פי הראיות האלה צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקאלונייא.

הנה העתקתי הדברים כצורתן וכהוייתן, ואם יש קצת טעיות בספר נקל למבין יתקנם. הרי לפניכם שאסור אף שעל המעילים שאין בהם צורות בולטות. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' ע"ז שהצורות שרוקמים באריגה לא חשיבי בולטות, ופי' גלופא ואטומא גלויה וסתומה, היינו בולטת ושוקעת דגלופא היא כתרגומו של פתוחי חותם… וכן מפורש במרדכי פרק חזקת הבתים וכן רמז בסוף באומרו דהתם יש לפעמים צורות שאינם בולטות. ואל יטעה אתכם לשון הספר שאמר וז"ל: מכאן מצינו למדים שאסור לעשותן כו' דנראה שאסו' דוקא לעשותן, שהרי תכף אח"כ כתב וז"ל: ויש לחוש לכך דתנייא ישב לו קוץ כו' שנראה כמשתחוה כו'. א"כ אסור אף להניח במקום השתחוייה אף אם אחרים עשו, מאחר שטעמו משום חשדא שנראה כמשתחוה.

והנה הרב הזה רמז רמז בראש דבריו שהוא אמת באומרו איך ישנו מה שלא נהגו, ובה אמינא אף אנא על ההוא גברא: איך ישנה מה שלא נהגו, ואף לא להתגאות לפני בוראנו דהנהו מעילים רק לכבוד עינימו בהיותו סימן דגלו, מה לו פה ומי לו פה כי יחצוב לו במקום קדוש דגלו?! ואפשר ליישב ולומר דההוא אנדריטא דבי כנישתא דשף מדוכתיה ויתיב בנהרדעא לא הייתה עומדת במקום שהעם משתחוים כנגדו, רק אמרי בי כנישתא או באיזה זוית שהעם אינם משתחוים כנגדו, ואפי"ה אם לא היה היכא דרבים שכיחי שם – היה אסור משום חשדא, כמו טבעת של חותם שם. ואף כי נאמר: בטח שלפי התלמוד שלנו הוא מותר, הלא כתב הרב שמצא לו סמך אסור מן מכילתא, ואין דבר חדש לנהוג כספרים חצונים כנגד התלמוד שלנו, ובפרט לחומרא. כי כן כתבו התוס' בסוף פרק כל שעה, שבהרבה דברים אנו נוהגים ע"פי ספרים חצונים כנגד התלמוד. לכן אני אומר: כל המשנה – ידו על התחתונה. ובכן אני מתרה באיש ההוא ובשיעתו /שמא צ"ל ובסיעתו/ שלא יעשו כדבר הרע הזה, ואם לא ישמעו בקולי – אחשוב הדבר לאפקרותא ואשמיע עליהם דברים עם חברי אשר לא ייטיבו בעיניהם".

בסוף תשובת המהר"ם פדוואה שבאבקת רוכל סה, מובאת הגהה שבפרויקט השו"ת נכתב עליה: "במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגר כהגהה בשולי העמוד". בהגהה זו כותב מהר"ם פדוואה שאין להשהות מעילים עם צורות עופות, דגים, סוסים ואריה, שפורסים אותם על הבימה כשעורכים ברית מילה. וטעמו, שמבואר בגמ' שיש לחשוש לחשד שעובד אותם, והגם שבמקום רבים אין חשד, בבתי כנסת של כפרים הרבה פעמים מתפללים שם יחיד. ואפילו בבתי הכנסת הגדולים של קאלוניה ומגנצא פעמים שיחידים נשארים שם לבד ומתפללים, ויש חשד. אחר כך הביא את דברי רבנו אליקים שיש בריקום צורות אלו איסור תורה, ולכן בפועל מחמיר בזה:

(הגהה: על המעילים שנותנים על הבימה או על הקתררעות /שמא צ"ל הקתדראות/ של המילה, ויש בם צורות עופות דגים וסוסים וארי, אם מותר או לאו. דדרשינן בפרק כל הצלמים… והשתא נמי בבתי כנסיות שלנו בכפרים שיחידים מתפללים שם, יש לחוש בחשדא. ואפילו בבית הכנסת של קאלוניא ומגאנצא, פעמים שיחידים נשארים ומתפללים והוי איסור. ואף על גב דאמרינן התם: הני ג' דחשיבי ציירי ופלחי, כגון חמה ולבנה וצורות דיירקון /דרקון/, מיהו הא אמרינן התם: למפלח – לכל מה דאשכחי פלחי. והואיל והן עובדים לכל הצורות, היה לחוש לחשדא, דהא אנדריט' בכרכים לא פלחי ליהו, כדאמרינן בריש פרקין. ונהרדעא כרך, ואפי"ה אי לאו דרבים שכיחי – חיישינן לחשדא. והואיל ובכפרי' פלחי ליהו, מאי? וכתב רבינו אליקים: איך ישנו מה שלא נהגו? ואף על פי שכונתם להתנאות לפני בוראנו, הרי הזהרנו /הוזהרנו/ 'לא תעשה לך פסל', ותנייא: 'לא יעשה לו גלופא, יכול יעשה לו אטומא? ת"ל: 'וכל תמונה'. לא יעשה אטומא, יכול יעשה מטע? ת"ל: 'לא תטע לך', לא יטע לו מטע, יכול יעשה לו של עץ? ת"ל: 'כל עץ'. מסקנא: לא יעשו תמונה, יכול יעשה דמות בהמה חיה או עוף? ת"ל: 'תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור כו". מכאן מצינו למדין, שאסור לעשות כו". ויש לחוש לכך, דתניא: ישב לו קוץ בפני עבודה זרה – לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה. והתם יש גם לפעמים צורות שאינן בולטים. עכ"ל:)".

אבקת רוכל

תשובה סג

כאמור, גם בשו"ת אבקת רוכל סג, נשאל את השאלה הנ"ל, האם מותר לשים על ההיכל בבית הכנסת אבן המפוסלת בצורת אריה. רבי יוסף קארו שולל בתוקף את הדבר, מנימוקים רבים: 1. לר"ן, מהר"ם מרוטנבורג ורבנו אליקים, יש כאן בעיה של חשד. 2. גם לרבנו אפרים שהתיר בבית הכנסת של קולוניא, אפשר שהתיר רק כשהצורה לא בולטת, אך בתבליט יחמיר אף הוא. 3. אפשר שמה שהתיר זה רק כשהצורות בצידי בית הכנסת, אך אם שמים את הדמות על ההיכל (או לצידו), גם הוא יודה שיש בזה חשד שמשתחווים לו. 4. צורת אריה בעייתיות יותר משאר צורות שהתיר רבנו אפרים, כי הגויים (נוצרים?) מקדשים דמות זו שהיא אחת מארבע הדמויות שבמעשה המרכבה. 5. אפשר שהרמב"ם שהתיר צורות של בעלי חיים אף בתבליט, יודה בבית הכנסת שאסור משום חשד. ונראה שהרמב"ם, הרי"ף והרא"ש לא קיבלו את ההיתר של 'רבים' כדי לבטל את החשד. ובכל אופן גם המתירים יודו שלכה"פ מכוער הדבר לשים פסל של אריה בהיכל של בית הכנסת:

"אם מותר לשים על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא בה.

תשובה: ראינו את אשר כתב החכם כה"ר אליהו קפסאלי י"ה, על דבר מי שרצה לשים על ההיכל אבן שיש מצוייר בה צורת אריה, והפליא החכם הנזכר להחמיר ולאסור בטענות וראיות, ודרש מאתנו אם כנים דבריו נחזיק בידו ונדרשנו. נמצינו לבקשתו כי ראוי לכל אשר נגע ה' בלבו למחות בדבר זה עם היות שלדעת הרמב"ם שאר צורות חוץ מצורת אדם מותרים אפילו בולטים, כבר הכריע הר"ן בפרק כל הצלמים דשאר בולטות אסורות משום חשדא. וזה על דרך רבינו מאיר אשר הוא ג"כ דרך התוספות ורבי אליקים אסר לצור צורות בעלי חיים, כדאיתא במרדכי ובהגהות אשירי. ואע"פי שרבי אפרים מתיר, דברי רבי אליקים עיקר, שעשה מעשה וצוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקאלונייא, כדאיתא במרדכי. וכן יש להוכיח מדברי הגהות אשירי שהביאו דברי רבינו אליקים, ולא חשו להביא דברי רבינו אפרים.

ועוד נראה לומר דבכי האי גוונא דבנידון דידן לא יתיר רבינו אפרים, דהא אפשר דלא איירי בבולט, וכמו שכתב החכם הנזכר. ועוד יש לחלק דשאני התם שכבר ציירו אותם, כמבואר בלשון המרדכי, אבל אם היו שואלים ממנו לצור צורות בבית הכנסת לא היה מתיר, אי משום חשדא ואי משום דמתוך שמסתכלים באותם צורות אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים, כמו שכתבו התוס' ביומא, וכתבו המרדכי בפרק כל הצלמים בשם רבינו מאיר.

ועוד יש לחלק, דהתם היו אותם הצורות לצדדי בית הכנסת, אבל אם היו מציירים בכותל שהקהל היו מתפללים כנגדו – היה מצוה להסירם משום חשדא, דאע"פי שאין הגוים עובדים לאותם הצורות, כיון שרואים תמיד הקהל משתחוים כנגדם – הוה חייש לחשדא.

ועוד יש לומר דעל כרחך לא התיר רבינו אפרים אלא בצורות עופות וסוסים מפני שאין הגוים עובדים אותם, אבל צורת אריה, כיון שהגוים מציירים אותו לאחד מארבעה חיות שבמרכבה, כמ"ש החכם הנזכר – אפשר דמודה רבינו אפרים דאסור. ואפילו להרמב"ם נראה לאסור, דעד כאן לא שרי אלא בצורות שבבתים, אבל בבית הכנסת אפשר דמודה דאסור משום חשדא, ואף על גב דרבים נינהו, נראה דלא חש לההוא תירוצא, מדלא חילק בין רבים ליחיד. וגם הרי"ף והרא"ש לא חלקו בכך בפסקי הלכותיהם, ואפילו מי שרצה לומר דרבים שאני, מודו דמכוער הדבר כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל.

וכבר נמצא להרא"ש ז"ל שנשאל על מחצלת שדרך הישמעאלים להתפלל עליה, אם מותר לתלותה בבית הכנסת, אע"פי שחלילה וחס לשום אחד מישראל להתפלל עליה בשום כוונה לשום דבר איסור. והשיב: אסור לתלותה בבית הכנסת כלל. ואין ראוי לשום אדם מישראל לערער על זה. וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישרה לרעה, וראוי לייסרו. עכ"ל. ומטעם אחר נמי אסור לדעת הרמב"ם, שכתב בתשובה: הבגדים המצויירים, אף על פי שאינן בולטות – אין נכון להתפלל כנגדה, כדי שלא יהיה מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו.

ומעתה מי הוא זה אשר מלאו לבו לצור צורה כזו בהיכל, ולא שמע לקול מורה להחמיר כי אם לקיים בעצמו 'מקלו יגיד לו', אין זה כי אם גובה לב לעשות מעשה להקל בדבר. ומה גם בהיות כי לא היה לו תועלת בדבר כי אם מילוי חפצו ורצונו העולה על רוחו, ותיתי להו להחכם והנכבדים אשר מנעוהו ע"י הערכאות. וכל כהני מילי מעלייתא לימרו משמייהו. נאם הצעיר יוסף בכמהרר"א קארו זלה"ה".

תשובה סו

שוב בשו"ת אבקת רוכל, סימן סו, נשאל על פרוכת שמאוירות בה דמויות של עופות. ועל אף שהפרוכת מוצבת על ארון הקודש שאליו משתחווים כולם – התיר את הדבר ודחה את הטענות לאיסור: 1. אין מקום לחשד היכן שמצויים רבים. ומה שהרי"ף לא כתב היתר זה, משום שלגבי צורת אדם וכוכבים זה לא מועיל, אך גם הוא יודה שלגבי צורת עופות אין חשד ברבים מצויים שם. 2. אף שרבנו אליקים החמיר בזה, רבנו אפרים היקל כיוון שלא עובדים להן. 3. מדברי הר"ן נשמע שמסכים לרבנו אפרים שכל שלא עובדים להם – אין חשש. 4. רבנו אליקים אסר לעשות את הפסל בידיים, אך אם מצא פסל כזה – מותר לשים אותו. ובמקרה דנן האיור כבר היה קיים על הבד שרוצים לעשות ממנו פרוכת לארון. 5. כיוון שהצורה שעל הבד נחשבת כ'נמצאת' ולא שהכינו אותה מראש עבור כך, מותר לשים אותה אף מול המתפללים, ואין לחשוש שייראו כמשתחווים לה. ואף רבנו אליקים יודה בזה. 6. מדברי הרמב"ם משמע שהיה מתיר לעשות אפילו דמות אדם על הפרוכת, וכ"ש דמות עופות. 7. אין לחשוש לביטול כוונת המתפללים, כי חזינן שהמנהג הוא לעשות צורות על הפרוכת, וכנראה שסוברים שכבוד התורה עדיף, והחושש שלא יתכוון לא יביט בציורים שם, או שסומכים על כך שכיום ממילא לא מכוונים כראוי, או שסוברים שכשם שארון לא חוצץ בין המתפלל לקיר, ואין חשש לביטול הכוונה, כך הדין לגבי פרוכת שעל הארון:

"נשאלתי על בגד משי שאורגים בו מיני ציורים ובתוכם דמות עופות, אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקדש. לפי שיש מגמגמים בדבר, לפי שכשעומדים הצבור להתפלל משתחוים לצד ההיכל, ונראה כאלו חס ושלום משתחוים נגד הצורות ההם.

תשובה: נראה דודאי שרי, ואין בו בית מיחוש. ואפילו אם היה צורת אדם אפשר דשרי, כדמוכח בפרק 'אם אינם מכירים'. ובפרק 'כל הצלמים' דפריך 'ומי חיישינן לחשד, והא בי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמו ביה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלי בגויה, ולא חייש לחשדא!' ומשני 'רבים שאני'. אלמא כל היכא דשכיחי רבים, ליכא למיחש לחשדא כלל. והביאו הרא"ש. ואף על פי שלא כתבו הרב אלפס, שאני התם דצורת אדם הוא, וכן בדמות צורות לבנות כרבן גמליאל, שהן צורות שאסרה תורה. אבל שאר צורות, בלאו טעמא דרבים נינהו שרי לכולי עלמא, כיון דלית בהו חשדא.

ואם דעת המגמגמים הוא מדכתב במרדכי ובהגהות אשירי פרק כל הצלמים שרבינו אליקים צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקאלונייא, הוה להו למיסק אדעתיהו דאין לסמוך על שום פסק שנמצא כתוב עד שידרשו לדעת אי יחידאה הוא או אם /שמא צ"ל עם/ רבים אשר אתו. וגם להבין תוכן דבריו, דהא ממקום שבאו נשיבם, שכתב המרדכי בפרק הנזכר שהשיב רבינו אפרים לרבינו יואל על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת, שמותר להתפלל שם, שאין הגוים עובדין להם אפילו כשהן תבנית בפני עצמן. כל שכן כשהן מצויירים על הבגדים. ואפילו בפרצוף אדם מותר דרבנן במוצא.

והרב רבינו נסים כתב בפרק הנזכר, וז"ל: 'ונראה לי שלא חששו לחשדא אלא בצורת שהיה מנהג הגוים לעבדן, אבל מותר לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל. וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שימחה בכך'. עכ"ל. וזה כדברי רבינו אפרים.

ועוד, שאפילו רבינו אליקים לא אסר אלא לעשותו בידים, אבל במוצא מותר, כמבואר יפה במרדכי. ונידון דידן מוצא עשוי הוא, שהרי אינו עושה עכשיו צורות הללו. ואפילו רבינו אליקים מודה בזה.

ואין לדחות לומר דלא שרי רבינו אפרים אלא שיהיו אותן צורות בבית הכנסת, אבל לא שיהיו לפני הכותל שמשתחוים נגדו, דמאחר דליכא חשדא בצורות הללו – כך למשתחוה נגדם כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה. ואע"פי שבהגהות אשירי כתוב כדברי רבי' אליקים וז"ל: 'כיון דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, והרוצה שיעשיר יצפין, יהא נראה כמשתחוה לאותן צורות'. יש לומר דכיון שעשאום בידים, כדקאמר שציירו בבית הכנסת, וגם ממה שכתב והשיב דאסור לעשות שום צורה איכא למיחש לחשדא לדידיה דסבר דאסור לעשות, אבל במוצא גם לרבינו אליקים שרי לשים הצורות ההם בכותל שמשתחוים נגדו.

וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שנשאל מה הוא הדבר הנקרא בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו, ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותם על כותלי הבית לנוי ובהן צורות שאינן בולטות, אם זה בכלל האיסור או לא. והשיב שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בשעת התפלה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים. אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית, כי הדברים האלו מבטלים כונת התפלה. והבגדים המצויירים, אע"פי שאינם בולטות – אין נכון להתפלל כנגדם מהטעם שאמרנו, כדי שלא יהא מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו. ואנחנו רגילים להעלים עינינו בתפלה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר. עכ"ד. ומדכתב והבגדים המצויירים אע"פי שאינם בולטות, משמע דבצורת אדם איירי, דבצורת אדם דוקא מפליג הוא ז"ל בין בולט לשוקע, כמבואר בדבריו בפ"ג מהלכות ע"ז. ואם בצורת אדם מתיר להתפלל נגדה, כ"ש למתפלל נגד שאר צורות חיות ועופות דשרי. וליכא למימר אדרבא, משם ראיה, שהרי כתב שאינו נכון שיפסיקו בינו ובין הקיר, מאחר שפשט המנהג בכל תפוצות הגולה לשים פרוכת מצוייר ומרוקם, ולא חששו לביטול כונת התפלה מפני כך, אי משום דעדיף להו כבוד התורה והמתפלל נגדו יעלים עיניו כדי שלא יהא בציורם, ואי משום דהשתא בלאו הכי אין בני אדם מכוונים בתפלה כראוי, וכמו שפסקו הפוסקים גבי חתן שפטור מק"ש, ואי משום דדמו לארון ותיבה שכתבו הפוסקים דאין חוצצין.

א"כ כך נראה לי לשים פרוכת זה כמו פרוכת אחר, כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור מפני הצורות, הילכך שרי, ושפיר דמי לאתנוחי קמי היכלא. את הנראה לע"ד כתבתי, ולהיות במקום שאירע מעשה זה יש רב מוסמך, אם יסכים כת"ר לדברי – הריני מורה להתיר כדלעיל, אך אם לא יראו דברי בעיני כת"ר – דברי הרב שומעין. נאם הצעיר יוסף בכמוהר"ר אפרים קארו זלה"ה".

ברכי יוסף

בשיורי ברכה יו"ד קמא, ג-ד, פסק כשתי תשובות האבקת רוכל: מצד אחד אסר פסל בדמות אריה, וגם הביא את הרד"ק שאסור לעשות שום צורות של בעלי חיים בבית הכנסת. ומאידך פסק שמותר לארוג ציורים של מיני עופות על הפרוכת של ארון הקודש:

"דין ג. צורות הבהמות חיות ועופות וכו'. בבית הכנסת או בבית, מקום שמתפללין בקביעות – פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף. וכל הראיות שהביא בב"י כנגדו יש לגמגם בהם. והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו – עתידין ליתן את הדין. הרד"ק בהגהותיו כ"י. ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר"ם מפאדוה שם סימן ס"ה. והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר. ע"ש.

ד. פרוכת בגד משי שאורגים בו מיני ציורים ומיני עופות, מותר להשימו לפני ארון הקדש. מרן בספר אבקת רוכל סימן ס"ו".

מבי"ט

גם בשו"ת המבי"ט א, ל, כותב שנשלחה אליו איגרת מרבי אליהו קפשאלי אודות פסל האריה, וכתב שהוא מסכים לדבריו לאסור, מחמת הטעמים הבאים: 1. לרבנו מאיר בתוס', רמב"ן ור"ן, כל צורה בולטת יש בה איסור השהייה משום חשד. 2. גם הרמב"ם שהתיר לעשות פסלים של בעלי חיים, זה דווקא במקום רגיל, אך בבית הכנסת החשש מחשד איסור גדול יותר. 3. גם רבינו אפרים שהתיר צורות עופות וסוסים בבית הכנסת, אפשר שהתיר רק כשאינן בולטות, וכאן זה פסל בולט. 4. אין להקשות איך התירו להתפלל בנהרדעא, כי שם הפסל הועמד בבית הכנסת בהוראת המלך, והם היו אנוסים בדבר:

"ראתה עיני כל יקר אגרת שלוחה מאת החכם ה"ר אליה קפסלי נר"ו, אוגרת טענות וראיות להחמיר ולאסור שומת אבן חדא בהיכל בית הכנסת, מצוייר בה צורת ארי בולטת וחוסמת היא את העברים העוברים בקביעת האבן הנזכרת על היכל הקדש.

וראינו דבריו נכוחים דרך כלל בענין הדין הנזכר להחמיר, כי גם שלדעת הרמב"ם ז"ל שאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרין בין בולטות בין שוקעות, הרי יש מחמירין בזה, וכמו שהביא הר"ן ז"ל פ' כל הצלמים. והכריע בלשון אח' על דרך מה שפי' הרב רבינו מאיר ז"ל, דשאר כל הצורות כולן בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן, שוקעות מותרות, ומשום חשדא. וכתב בשם הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין, אבל על המבוזין מותר. וכן כתוב בס' יורה דעה.

וא"כ צורת אריה זה הבולטת אסורה לדעת הרמב"ן ז"ל, והר"ן הכריע כדבריו, ואף הרמב"ן ז"ל אסר במכובדין משום חשדא, וצורת אריה זה על אבן שיש שבהיכל חשיבא על המכובדין. ונראה כי אף לדעת הרמב"ם ז"ל המתיר, יאסור בבית הכנסת דאיכא חשדא טפי מבשאר מקומות. וכן רבי' אפרים המתיר צורות עופות וסוסים בבית הכנסת, נראה דלא איירי בבולט. ולכך צורת אריה זה אסור להניחה בבית הכנסת, וכמו שכתב במרדכי ובהגהות האשר"י משם רבי' אליקים ז"ל.

ואין צורך לחלק חילוקים הרבה בין זה לההוא כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדריט', כדמייתי פ' כל הצלמים ופ' אם אינם מכירים, דהתם שאני דאניסי' /דאנוסים/ היו בדבר, וכמו שכתב בערוך ערך אדריטאל, שגזר המלך והעמידוה על כרחן של ישראל, וכשבטלה המלכות סלקוה. ולכן ראוי לכל מי שמלאו לבו לעשות כן, כי לא ידענו מי הוא שיפריש ויסלק עצמו מזה ויטול שכר על הפרישה, ולא תהיה מצותו באה בעבירה. ואם מאן ימאן – גם אנחנו נהיה לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר לביתו ולכל הנלוים אליו, ועצתינו תנחה אותו למען ילך בדרך טובים ואורחות צדיקים ישמור. משה בן יוסף".

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ד, קז, דן באריכות רבה מאד בשאלה הנ"ל, ומסיק לאסור מטעמים רבים מאד: 1. לרמב"ן וריטב"א אסור להשהות צורה בולטת מפני החשד. 2. גם לחולקים עליהם. מכוער הדבר אפילו ברבים. 3. לרבנו אליקים ואור זרוע אסור להשהות דמויות של בעלי חיים בבית הכנסת. 4. מהרי"ף משמע שלהלכה רק התירוץ של "להתלמד שאני" נשאר להלכה, וממילא כל אחת מארבע החיות שבמרכבה אסורה בפני עצמה, כי לא מקבלים את הכלל של אביי שלא אסרה תורה אלא ארבעתן יחד. 5. הגויים באותו מקום עובדים לדמות אריה, ויש בזה משום 'בחוקותיהם לא תלכו'. 6. יש לאסור בקל וחומר מהמחצלת של המוסלמים שאסר הרא"ש להשתחוות עליה, אף ששם אין זו עבודה זרה ממש. 7. האריה הוא מלך החיות, וכששמים כתר לראשו נראה הדבר שנותנים לו מלכות וממשלה במקום לה' ח"ו. 8. דמות האריה מול עיני המתפללים טורדת את כוונת התפילה. 9. יש בזה חילול השם. 10. המתפללים נראים כמשתחווים לו. 11. בכל ענייני עבודה זרה יש להחמיר במחלוקות וספקות:

"שאלה: מעשה היה בקנדיא, בראובן שסד בית הכנסת וליבן אותו ותקן אותו יפה יפה, ורצה לכתוב על גובה ההיכל שמו ושם אבותיו, ולהתעטף ולהתהדה בטלית שאולה. ולא זו בלבד, אלא שגבה לבו עד להשחית, ורצה להשים למעלה מן ההיכל סימן דגל משפחתו הנקרא ארמ"א בלעז, והוא צורת אריה וכתר בראשו. ולא זו בלבד אלא שרצה לעשותו גולם ממש בולט, ולקח לו אבן שיש וצוה את האומנין לעשות לו פסל דמות אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו, ויצר אותו בחרט וגו'. והיה מסדר ליתנו בצמרת ההיכל ובגובהו כנגד המשתחוים. גם כתב על אבן שיש "פלוני בן פלוני הגאון". והקהל יצ"ו כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו, והשתדלו בכל כחם ואונם למנוע את ראובן מהמעש הרע הזה. ובהיות ראובן זה בעל זרוע קרוב למלכות, לא אבה שמוע להם, עד שהוצרכו לפזר מעות הרבה על זה ומנעו אותו בכח השררה יר"ה. ושאלו ממנו אם דבר זה מותר או אסור.

תשובה: יפה עשו הקהל יצ"ו שמנעו ובטלו שמץ עבודה זרה מבהכ"נ, ועליהם תבא ברכת טוב ושכרם כפול מן השמים בזה ובבא. ואלו הוינא התם מסרנא נפשאי עלה. יהא חלקי עמהם ועם החכמים יצ"ו אשר החזיקו את ידם על ככה. וקרוב אני לומר שראובן חייב בכל ההוצאות שעשו הקהל לבטל ענין מכוער כזה. ומפני שלא נשאלתי על זה לא אכתוב בו דבר, שלא אהיה נדרש ללא שאלו. ועל הרועים המחזיקים ביד ראובן חרה אפי, שאפילו לפי דעת מי שסובר דמותר לעשות שאר צורות לנוי, מכל מקום יש לחוש כמה חששות כאשר אני עתיד לבאר בעזרת האל.

חדא, שעיקר הדין בעשיית שאר צורות תלוי במחלוקת. דגרסינן בפרק כל הצלמים… ומכל מקום מתירוצו של אביי למדנו דצורת אריה לבד, וכן כל שאר הצורות – מותר לעשותם, חוץ מפרצוף אדם. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל פרק שלישי מהלכות ע"ז… וכן נראה סברת הריא"ף זכרונו לברכה, שכתב הברייתא כצורתה, משמע דבכל גוונא מותר, בין מוצא בין עושה בין שוקע בין בולט. וכן היא סברת הרשב"א ז"ל ורוב פוסקים נמשכו אחריהם. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב שכל הצורות הבולטות אסור לעשותם מפני החשד, וז"ל… עכ"ל.

ואם תאמר: איך התיר הרב זכרונו לברכה לעשות צורת אריה, כאשר העיד עליו הרשב"א זכרונו לברכה בתשובה! לא קשיא, דאיכא למימר לרפואה שאני. וכן נראה שאפי' הרשב"א לא התיר אלא לרפואה, כדמשמע לשון תשובתו. ואף על גב שהרב זכרונו לברכה סובר דלהלכה מותר, דילמא למעשה לא התיר אלא לרפואה, ובני דורו חלוקים עליו אפי' לרפואה. וגם הוא זכרונו לברכה לא החליט הדבר להיתר, ועיין בתשובתו סימן תי"ג. אי נמי יש לתרץ שהצורה שעשה הרמב"ן זכרונו לברכה לא היתה בולטת אלא שוקעת. אי נמי שלא היה אלא צורת חצי הגוף כדרך שמציירים בטבעות או על הלוח, אבל גוף שלם כנדון דידן לא התיר, אלא אדרבא אוסר בהדיא.

וא"ת נהי נמי דנפקא מינה דלראובן שלא יעשה צורה זו בביתו לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה משום חשדא, אבל בבית הכנסת דאיכא רבים ליכא למיחש לחשדא, כההיא אנדריטי דהוי בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ורב ושמואל הוו עיילי ומצלי ביה! יש לומר דאע"ג דליכא חשדא, מכוער הדבר להיות צורה זו בבית הכנסת. וההיא אנדריטי באונס הניחוהו בבי כנישתא, ומשום הכי הוו מצלו ביה, דאי משום חשדא – ליכא, דרבים הוו. ואי משום מכוער הדבר מאד, הם לא הניחו שם אלא באונס הונח שם.

וכן ראיתי לאחד מן הגדולים – אחשוב שהוא הריטב"א זכרונו לברכה – שכתב אחר שהביא דברי הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה, וז"ל: ונראין דבריו, שהרי צורת אדם אינה נעבדת בודאי, כדאמרינן לעיל אי במוצא פרצוף אדם מי אסור והתנן וכו'. ואפי' הכי אמרינן בההיא אנדריטי דאוקימו בבי כנישתא דנהרדעא, דאי לאו דחיישינן לחשדא הוה אסיר לצלויי התם. והוא הדין לשאר צורות, אעפ"י שאינן נעבדות בודאי. ואאין נראה לדחות משום דמכוער הדבר מאד להניח שום צורה בבית הכנסת, דכיון דהוי במקום תפלה חיישינן לחשדא טפי, דאדרבא, מאחר שהורגלו להתפלל שם להשי"ת קודם לכן, ועכשיו הכניסו שם זה האנדריטי באונס, לא היה לנו לחוש לחשדא. ואעפ"כ אלמלא שהרבים מתפללים שם לא היה מותר להתפלל שם. עד כאן. הרי לך בהדיא שמפני שהכניסו בו האנדריטי באונס לא היה מכוער הדבר. אבל להניחו שם מדעת וברצון אין לך דבר מכוער מזה. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ז"ל, שכתב וזה לשונו: ונשר ושור ואריה כתבו הפוסקים שכל אחד לבדו מותר לעשותו ולהשהותו, ואין אסור אלא דמות ארבע חיות יחד. ועוד כתבו הפוסקים ז"ל, אף על גב דברבים ליכא חשדא מכוער הוא להם. עד כאן.

הרי לך בהדיא שאפילו לבעלי השטה האחרת מכוער הדבר לרבים לעשות להם צורה כזאת, וסברא זו של הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הוא הלשון הראשון שכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות, והכריע אותו וזה לשונו: ושאר כל הצורות כולן בולטות אסור לקיימן ואסור לעשותן, שוקעות מותרות לעשותן. עד כאן. וכן כתבה הר"ר דוד הכהן[2] ז"ל בחדושיו לע"ז, אלא שיש הפרש ביניהם, כי לדעתם לא אמרוהו אלא בצורות הנעבדות בברי, אבל מן הספק לא חיישינן לחשדא, כאשר כתב הר"ן בהדיא. ואלו לדעת הרמב"ן אפילו מן הספק חיישינן לחשדא, ואליו ז"ל ראוי לשמוע, דכיון דהוי ספקא בחשש ע"ז – ראוי להחמיר. ואפילו לדעת הר"ן ז"ל ולדעת הר"ר דוד הכהן ז"ל, אני אומר כי צורה כזו בארצות ההם היא ודאי נעבדת ואסור לעשותה ולהשהותה בשום מקום משום חשדא, ולרבים מכוער הדבר, וכדכתיבנא התם. קמן דאפילו למאן דפסיק כתירוציה דאביי, איכא פלוגתא בעיקר דינא.

ואם תאמר: היכי פסקו כתירוציה דאביי במקום רבא? דהא אמרינן בכוליה גמרא כל היכי דאיפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם! הא לא קשיא, דלא אמרינן האי כללא אלא היכא דאיפליגו במימריה דנפשייהו, אבל היכא דאיפליגו בפירושה דמתניתא כי הכא – לית לן האי כללא. ומכל מקום איכא מאן דפסיק כרבא, דאמר כולה במוצא ואמצעיתא רבי יהודה היא במוסיף וכו'. הילכך לפי האי תירוצא, הא דתניא: 'כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם', במוצא דוקא מיתניא. אבל בעושה – הכל אסור, אפי' שאר צורות ופרצופות. והכי איתא במרדכי פרק כל הצלמים בשם רבינו אליקים ז"ל, וזה לשונו: ועוד יש לומר, דדוקא אביי הוא דמוקי לה הכי בעושה. אבל אנן קיימא לן כרבא, דאמר כולה במוצא ומציעתא רבי יהודה היא וכו' אלמא במוצא מותרין ובעושה אסורין. ובמכילתא אוסר אפי' לעשות פרצוף בהמה וצפור וחגבים ודגים שנאמר כל אשר בארץ. ועל פי הראיות האלו צוה להסיר צורות אריות ונחשים ממינים שונים שציירו בבית הכנסת בקולונייא עד כאן. ודינו של הרב זכרונו לברכה אמת הוא…

וזה הענין כתוב בהגהה באשרי בארוכה, וזה לשונו: מעשה היה בקולוניא שצרו בחלונות בית הכנסת צורות אריות ונחשים. שאלו לרבינו אליקים זכרונו לברכה והשיב שאסור לעשות שום צורה שלא להתלמד, וגם כיון דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר והרוצה להעשיר יצפין – נראה כמשתחוה לאותן הצורות. וכשהיה אבא מארי זכרונו לברכה והיו מציירין בבית הכנסת צורות אילנות ועופות ודן לאיסור. והשתא איתברר לן דכולהו אסורי בעשייה כגון הפרצופין, דהיינו אדם ובהמות וחיות; וצורות, כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים; צלמים כגון תבנית כל דבר ודבר העשוי במדות – כולם העושה אותם עובר בלאו; ואם עשו לו אחרים מותר מן התורה ואסור מדרבנן עד שיפחות את צורתו, מאור זרוע. עד כאן.

הרי אתה רואה בעיניך כי לדעת כל הני רבוותא דבתראי נינהו, העושה צורה כזו בודאי עובר בלא תעשה. ואם אחרים עשו לו צורה – מותר מן התורה ואסור מדרבנן. ולדעת הרב רבינו משה ב"נ זכרונו לברכה ותלמידיו ז"ל איכא איסורא משום חשדא ואם הוא במקום רבים דליכא חשדא מכל מקום מכוער הדבר מאד. ואם כן הם עשו מעשה להחמיר, ואנו הדיוטות נעשה מעשה להקל בדבר שיש בו שמץ ע"ז? אין זה כי אם רוע הלב.

ותו יש להוכיח דאפי' לדעת הריא"ף זכרונו לברכה, צורת אריה או שור או נשר, כיון דאיתנהו במדור העליון – אפילו כל אחד לבדו אסור לעשותו, דכיון שהשמיט הרב ז"ל כולה שקלא וטריא דפרק כל הצלמים, וכתב התירוץ האחרון דלהתלמד שאני, משמע דכולא מלתא בהכי תליא: אם עושה אותן להתלמד – מותר, ואם לאו – אסור. והדרינן נמי מכל הנך תירוצי דאביי דאמר לא אסרה תורה אלא שמשים שאפשר לעשות כמותן, ולא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי, דהיינו אריה שור נשר ואדם. ולא אסרה תורה אלא שבמדור העליון. וכן כתב ה"ר [משה בר'] נחמן ז"ל כי לדעת הריא"ף ז"ל הדרינן מכולה סוגיין אלא שלא הזכיר בהדיא דהדר נמי מהך מימרא דרבא דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי. ואפשר שמפני שזה כנגד סברת הרב זכרונו לברכה לא הזכירם בהדיא. אבל קושטא דמלתא היא דלדעת הרב רבינו יצחק אלפסי זכרונו לברכה הדרינן מכולהו תירוצי דאביי, שלא כדברי רבינו יצחק ז"ל דכתב דכולהו תירוצי דאביי הלכתא נינהו, מדלא קאמר גמרא 'אלא'. וכן כתב הרב רבינו ניסים ז"ל דשטה זו נכונה היא, אלא דהוה ליה לגמרא למימר 'אלא'. ולדידי הא לא קשיא, דבתירוציה דאביי לא מצי גמרא למימר 'אלא' כיון דחד מינייהו לא קאי לפי המסקנא. ובמסקנא דקאמר להתלמד שאני נמי לא מצי למימר 'אלא', כיון דמעריב ותני שלשה תירוצים בחדא מחתא, והם כיון דשכיח גבי רבים גבי נשיאה ליכא חשדא ודפרקים הוה ולהתלמד שאני. וכיון דלהנך תירוצי קמאי לא שייך למימר 'אלא' דהא לא הדר ביה, גבי תירוצא דלהתלמד שאני נמי אף על גב דהדר ביה משינויי קמייתא לא אמר 'אלא' דוק ותשכח.

אם כן נמצא לפי שטה זו דהדרינן נמי ממאי דקאמר אביי 'לא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי', ואסרינן אפילו כל אחד לבדה, משום דאיתנהו במדור העליון. ואם תאמר היכי מתפרשא ברייתא דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם לפי שטה זו? אי כפשטא – קשיא, וכי תימא דהכי קאמר: כל הפרצופות שאינן במדור העליון מותרין, אם כן מאי 'חוץ מפרצוף אדם' דקתני? והרי אדם בכלל פרצוף ארבע חיות איתיה! ויש לומר דתנא דברייתא כולל אמרה לכל הפרצופים, אבל אנן לא סבירא לן כוותיה, ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, ומוקמינן לה בדמסתבר טפי הנך דאיתנהו במדור העליון, דהיינו אריה שור נשר ואדם, אפילו כל א' לבדו אסור, ושאר כל הפרצופות מותרין. אי נמי הכי קאמר: כל הפרצופים מותרין חוץ מפרצוף אדם וחביריו, דאיתנהו במרכבה העליונה. והא דנקט אדם לאשמועינן דאפילו במוצא אסור, ובודאי דאם כך היתה כוונת הריא"ף זכרונו לברכה, לא הוה לסתום הברייתא כולי האי. לפיכך נראה דהריא"ף ז"ל מוקי לה במוצא, כרבא, ואתיא כפשטה. אבל בעושה – אסור, והני מילי הצורות שהיו במרכבה, אפי' כל אחד לבדו, דלית לן תירוצי דרבא, אבל שאר כל הצורות מותרות. וצורת אדם אפילו במוצא אסור.

נמצאו שלשה חילוקים בדבר: צורת אדם – בכל גוונא אסור; שאר כל הצורות – בכל גוונא מותר; צורת אריה ושור ונשר – במוצא מותר ובעושה אסור. הרי לך לפי שטה זו, שהיא הנכונה לדעת הר"ן ז"ל, דצורת אריה לדעת הריא"ף ז"ל אסור לעשותה. ואפילו אם תרצה לומר שדעת הריא"ף כדעת הרמב"ם שהתיר כל הצורות ואפילו צורת אריה, לא תיקשו לן כולי האי למה השמיט הרב מימריה דאביי, דכיון דכתב תירוצא בתרא ד'להתלמד שאני', והביא שתי הברייתות – הכל בכלל. ואי לאשמועינן דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע חיות בהדי הדדי, כיון דתני 'חוץ מפרצוף אדם', ידעינן דלא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי. דאי כל אחד לבדו, הרי אדם בכלל דמות ארבע פנים, ואדרבא בעלי החדושים הקשו: 'תרתי למה לי', ותירצו: 'לעבור עליו בשני לאוין'. אי נמי, אם מצא פרצוף אדם, שאסור להשלים עליו דמות ארבע חיות.

מכל מקום אפילו לפי שטה זו, למדנו דחמירי הצורות שהם במרכבה יותר משאר צורות, דהא איצטריכא ליה לאביי לחדותי 'לא אסרה תורה אלא דמות ד' חיות בהדי הדדי'. ותו איכא לאוכוחי דאפי' המתירים שאר הצורות, ואריה בכלל, בנ"ד מודו דאסור לעשותו בבית או בשדה, דאיכא משום לא תלכו בחקות הגוים, לפי שחק הוא לעובדי כוכבי' ומזלות בכל מקומות מושבותם ודירתם שמציירים אותו הכוכב שעובדים בבית תפלתם ובבית ועדם ועל פתחיהם ועל הנס שלהם.

כללא דמלתא, אין בית ולא כלי מכובד אשר אין שם מת, ואומרים שזה הוא הגדול שבכולם ועל כן מציירין אותו עם כתר בראש אותו הכוכב, או דבר אחר. ואף על גב דבנדון דידן אין הצורה דומה לצורה שהם עובדים, שפעמים עושים אותה בעלת כנפים כנשר לעוף, מ"מ גם הם לפעמים מציירין אותו בלא כנפים ובלא דבר אחר. וכמדומה לי שמעתי מפי אחד מאלו שעובדים כוכבים או דמות כל, ואמר לי כי בזמן שעולים לבית תפלתם או ביום אידם מציירין אותו בכנפים כנשר יעוף בשמים, ואעפ"י ששקר נחלו אבותם, מ"מ למדנו מהם כי במיני ציורים מציירין אותו. אם כן כל ישראל המצייר צורה כזו על פתח ביתו או על הארמש שלו או בכל מקום שיהיה בממשלה ההיא – עובר משום 'ובחקותיהם לא תלכו', שהוא מראה בעצמו שהוא תחת ממשלת השר שלהם, ומה' יסור לבו, ואינו בכלל יעקב חבל נחלתו. וכי תימא דלא שייך בכי האי 'לא תלכו בחקות הגוים', ליתא, דהא כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עכו"ם וזה לשונו: ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של ע"ז כדי שיכנסו בו רבים כמו שהם עושים, וכל העושה אחד מאלו וכיוצא בו – לוקה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: איני יודע מהו זה, אם יאמר שלא יעשה בו צורות כמו שהם עושים, או שלא יעשה חמנים לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים. ע"כ. הרי לך בהדיא כי עשיית הצורות כמו שהם עושים הוי בכלל הלאו. ולדעתי שכן הוא, כיון שצורה זו חוק הוא להם. והשתא ומה אי אערקתא דמסאנא אמרינן 'יהרג ואל יעבור', כל שכן בצורה כזו. ואף על גב דמוקמינן לההיא בשעת הגזרה, מכל מקום איך נעשה אנחנו מדעתנו ורצוננו בלי אונס וכופה דבר מכוער כזה אשר לא שמענו ולא ראינו מימינו כמוהו?

ואי לאו דמסתפינא, הוה אמינא דרוח מינות זרקה בראובן, ורוצה שישתחוו לבבואה שלו. ותו איכא לאוכוחי מתשובת הרא"ש ז"ל כתובה סימן ה' על ענין המחצלת הנקראת סיג"אד' בלשון ערב ואסר לתלותה בבית הכנסת וצוה להוציאה משם ולא לישב עליה. והשתא ומה אם הסיגאד"ה, שמפני שנהגו בני הישמעאלים לסגוד עליה – שעל כן נקראת סגאד' – והישמעאלים אינם עובדים ע"ז, כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה, ואפילו הכי אסר להניחה בביהכ"נ, כל שכן צורה כזאת ובארצות עובדיה! וזה לשונו בסוף תשובתו: כיון שכן נראה שאסור לתלותה בבית הכנסת, וכל שכן בצדי ההיכל, וצריך להוציאה משם כדי שלא ישאר לה שום זכר בביהכ"נ, כי מה לנו להניח בבהכ"נ דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפלתם. ואין ראוי לשום ישראל לערער על זה כדי להניח שום מחצלת כזו בבית הכנסת, וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישרה לדרך רעה וראוי ליסרו. עד כאן.

וגם על האוסר תמהתי, איך לא זכר תשובה זו שהיא תשובה נצחת לנדון דידן, כי מי הוא אשר חננו ה' דעה והשכל שלא יודה שיש בצלם אריה בולט מוזהב וכתר בראשו בארצותם יותר שמץ ע"ז ממה שבמחצלת שסוגדין עליה הישמעאלים, שאין בה אלא צורת משקל שחור, וגם בטוליטולה נהגו איסור בזו המחצלת. וגם אנו בעניותנו נהגנו במצרים כשאנו מתפללים בבית מן הבתים בברית מילה או בבית האבלים, ופורשים מאלו הסיגאדאש בבית, אנו מצווים להסירם בשעת התפלה. גם מאותה תשובה של הרא"ש זכרונו לברכה למדנו כי ראובן זה ראוי ליסרו אם לא יאבה שמוע, דכתיב 'ואם לא ישמעו – בשלח יעבורו'. ותו איכא ראיה מהא דתניא במסכת שבת פרק השואל: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – אסור לקרותו בשבת, ודיוקנה עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, דכתיב: 'אל תפנו אל האלילים'. וכתב עלה רש"י והר"ן זכרונם לברכה: כגון בני אדם שצרין בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם, כמו מעשה דדוד המלך עליו השלום וגלית הפלשתי. הרי לך בהדיא דשאר צורות של חיות אסור להסתכל בהן אף בחול, מפני שמפנה אל מדעתו. וכל שכן גולם אריה מוזהב וכתר מלכות בראשו בבית הכנסת שהכל יהיו מסתכלין בו, וראובן זה חוטא ומחטיא. ואעפ"י שכתבו התוספות דאיירי שעשאוה לשם ע"ז ועדיין לא עבדום, הרי רש"י והר"ן ז"ל חלוקים, וכל פוסקי ההלכות כתבוה סתם, משמע דבכל גוונא איירי. וכן הדין, דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם, מה לי צורת ע"ז מה לי אחרת. ומהאי טעמא נמי לא מפלגינן בין דיוקנאות לשאר צורות חיות משונות. והא דקתני ודיוק' עצמה, ה"ה לצורות חיות משונות, ואסיפא קאי. גם הראיה שהביאו מתוספות ז"ל אינה מכרחת, דכתבו ז"ל דהא בנן של קדושים לא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא, מכלל דאחריני הוו מסתכלי. ע"כ. ואיכא לדחויי דילמא אחריני נמי לא הוו מסתכלי בשאר צורות משום 'אל תפנו אל האלילים', אבל צורתא דזוזא כיון דרגילי בה ודשו בה – אף על גב דהוו מסתכלי בה, לא הוו מפנה דעתייהו מאתו יתברך. ובנן של קדושים אפילו בצורתא דזוזא לא הוו מסתכלי. הילכך צורה משונה כאריה מוזהב וכתר מלכות בראשו מונח למעלה מן ההיכל, הכל מסתכלים בו ומפנים אל מדעתם. וזה דבר ברור לכל בעלי היושר המודים על האמת.

ותו איכא טעמא אחרינא, שהרי האריה הוא מלך על כל בני שחץ ומושל על כל החיות ועל כל הבהמות והוא הגבור על כולן, ועל כן נמשל בו יתברך, דכתיב: אריה שאג מי לא יירא. וכבר ידעת שכל הדברים יש להם שר ומושל ודוגמתם למעלה, ואם כן ראובן זה שעשה צורת אריה ונתן כתר מלכות בראשו כאלו מכתיר וממליך את דוגמתו על כל העולם, ונמצא שהוא נותן כח וממשלה לאל אחר. וזה הוא סוד ע"ז ליודעים, רחמנא ליצלן. ונוסף על זה שנותן אותו למעלה מספר התורה הנתון בהיכל. וקרוב בעיני שהוא קוצץ בנטיעות. ואל יהי טעם זה קל בעיניך, שהרי הוא נכון כפי הנגלה והנסתר, ובפחות מזה טעו הראשונים. והוא הדין והוא הטעם אם מכוין ראובן להגביה דגלו ונסו, שנראה כאלו מגביה אותו למעלה מספר תורה וכאלו רוצה שישתחוו לדגלו ונסו, שיש בזה שמץ ע"ז. ואעפ"י שיאמר ראובן כי מעולם לא נתכוון לדבר מזה, גם אנו נודה לו. אבל מ"מ אין ראוי לעשות דבר שאינו הגון מצד עצמו, אעפ"י שלא תהיה הכוונה רעה, כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מה שבלב. וזה מבואר מעצמו אין צורך באורך.

תו איכא טעמא אחרינא, כיון דאיכא כמה וכמה עכו"ם שהורגלו בעבודת צורתם וצלמם, א"כ גם לצורה שהם מכבדים אותה יותר משאר הצורות שלהם בארצות היושבים שם, ודאי עובדים אותה, שהרי אין מבחינין בין צורה זו לצורה זו אלא הפקחים שבהם, וכמה פעמים ראיתי אותם נשבעים בכוכב שלהם. וכיון שכן, ראוי להחמיר בצורה זו בארצכם כצורת דרקון בשאר ארצות. ואפי' אם תמצא לומר דספיקא הוא, ראוי להחמיר כיון שהוא ספק עבודה זרה, שכן מצינו שהחמיר הכתוב 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וגו'.

תו איכא טעמא אחרינא, שע"י שמסתכלים בצורה זו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים, וכן כתוב במרדכי בשם הר"ב וז"ל: נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות אם יפה הם עושים או לא. והשבתי שלא יפה הם עושים שמתוך שהם מסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים. מיהו אין כאן איסורא משום 'לא תעשה לך פסל', דהא מסקינן בפ' כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשד ליכא בציורים שהם ממיני צבעונים בעלמא ואין בהם ממשות כלל דלא חיישי לחשדא אלא בחותם בולט וכו'. למדנו מדבריו שבכל הצורות כולן איכא למיחש לחשדא אם הם בולטות, ולא חילק בין אם הן נעבדות או בלתי נעבדות. וכן נראה שהיא סברת רבינו אליקים ז"ל וההג"ה שכתבנו לעיל. וטעמא דמלתא נ"ל כיון דעכו"ם כל מאי דמשכח מן הצורות פלח, אם כן איכא למיחש לחשדא. ומיהו חומרא גדולה היא בעיני שיהא אסור לעשות שום צורה בולטת, אלא מינקט מלתא מציעתא עדיף, והוא דעת הרמב"ן ותלמידיו ז"ל, שאם הצורה ידעינן בודאי שאינה נעבדת – לא חיישינן בה לחשדא. ואם הוא ספק אזלינן לחומרא. א"נ כאשר פירשתי אני בדעת הריא"ף, דצורת אריה ושור ונשר דאיתנהו במדור העליון, אף על גב דידעינן בודאי שאינן נעבדות – איכא למיחש לחשדא. אבל שאר הצורות לא. וכן נראה לי דעת רבינו ירוחם ז"ל שכתבנו למעלה, והיינו דנקט הני תלת.

ובנדון דידן נפקא מינה לראובן בעצמו בביתו, שהוא אסור לעשותו ולהשהותו משום חשדא, ובבית הכנסת דאיכא רבים דליכא חשדא מכוער הדבר לכולי עלמא. עוד יש בענין המכוער הזה חלול השם גדול לאין קץ מכמה צדדין וצדדי צדדין. ומפני שראיתי להר"ר אליה קפשאלי נר"ו שהאריך בטעם זה בקונדריסו, קצרתי בו ותראנו משם.

עוד יש ראיה ממה שאמרו ז"ל אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו, ושמעתי בטעמו של דבר שלא יאמרו משתחוה הוא לרבו. וכמדומה לי שהוא מן הירושלמי, אלא שלא נפנתי לבקש. ומזה הטעם בעצמו אנו אוסרים להתפלל כנגד המראה, שלא יאמרו משתחוה הוא לבבואה שלו. ואם הם ז"ל חששו לחששא רחוקה כזו אנו לא נחוש שלא יאמרו משתחוים הם לצורת אריה שהוא מכלל נושאי המרכבה?! ובכמה מקומות חששו רבותינו ז"ל למראית העין.

עוד יש טעם אחר כללי, דתנן: אל ישנה אדם מפני המחלוקת, וכל דבר שיש בו קנאה ושנאה – ודאי באים לידי מחלוקת. ועוד כי למחר יבא אחר לחדש דבר בבית הכנסת, ויאמר: גם אני אשים הארמש שלי בבית הכנסת, ונמצא הבית מלא זבחי ריב. ומזה הטעם אני אומר שאין לראובן לחדש שום דבר בבית הכנסת אשר לא עשו הראשונים, ולא לשים בבית הכנסת שום דבר אפילו שאין בו צורה כלל חוץ מהנהוג, מפני המחלוקת. וכבר ידעתם עונש המחלוקת, כי מנפש ועד בשר יכלה, וראוי להתרחק ממנו כהתרחק מן האפעה. ומזה הטעם בעצמו אין ראוי לשום יחיד שיעשה דבר בבית הכנסת שנראה כמחזיק בו. דאע"ג דאין מחזיקין בשל רבים מכל מקום יש מחלוקת. ודרך כלל כל דבר שימשך ממנו מחלוקת ראוי למונעו. ועל ענין שמו ושם אבותיו לא אדבר בזה פן אחלל כבוד המתים שכבר מתו, אבל בדרך כלל אומר לך שאין דרכנו לקרא גאון אלא לאותם שהיו אחר רבנן סבוראי קודם הריא"ף ז"ל. ושמעתי אומרים שתנאי הגאון היה שיהיה יודע שיתא סדרי על פה גמרא ומשניות. אבל מה נעשה לדורות אחרונים שכבר נהגו.

כללא דמלתא שהמעשה המגונה הוה אסור מכמה טעמים: חדא – שעיקר הדין פלוגתא. ותו דיש לחוש לאחרונים שעשו מעשה. ותו דמקצת הראשונים לא התירו אלא לרפואה. ותו דמינקט לחומרא באיסורי תורה עדיף טפי. ותו כיון שיש בזה שמץ ע"ז ראוי להחמיר. ותו, דקרוב לודאי שעובדים לצורה זו. ותו דאפילו אם הוא ספק יש להחמיר משום חומרת ע"ז. ותו כיון דצורה זו מכלל נושאי המרכבה, ראוי להחמיר בה. ותו דבבית הכנסת מכוער הדבר. ותו דאית בה משום 'ובחקותיהם לא תלכו'. ותו דאסור להסתכל בדיוקנאות. ותו דאיכא חלול השם. ותו דאין ראוי שיהיה בבית הכנסת שום רמז להם. ותו דעל ידי שמסתכלין בצורה אין מכוונים לבם. ותו דמגביה את כח האריה למעלה מספר תורה בהיכל. ותו דנראים כמשתחוים לצורה. ותו שיש בדבר מחלוקת. הרי לך כמה טעמים שכל אחד לבדו מספיק לכל חרד אל דבר ה', כל שכן בהצטרפות כולם. ואם יסכימו חברי אמינא בשמתא דשמתיה ברק למרוז ליהוי כל מי שיניח צורה זו או כיוצא בה בבית הכנסת. ושאר ישראל הכשרים פטורים ועליהם תבא ברכת טוב".

תשובות נוספות

מהרי"ט (פרצוף אדם בולט)

בשו"ת מהרי"ט ב, יו"ד לה, דן באריכות במנורות שמציירים עליהן פרצופי אדם, אם מותר להשהותן בבית הכנסת. למעשה הוא מחמיר מכמה טעמים: 1. יש לחשוש לרי"ף (והרמב"ם), שלא הזכיר את התירוץ של "אחרים עשו לו", ומשמע שלא פוסק אותו להלכה, אלא סובר שגם אם אחרים עשו לו יש איסור תורה להשהות פסל של ירח. ורק להתלמד ולהורות מותר. 2. גם לחולקים על הרי"ף וסוברים שכל התירוצים של אביי נשארו להלכה, עדיין יש איסור תורה להשהות שמשים של מדור עליון, ואיסור דרבנן של חשד להשהות שמשים של מדור תחתון. ופרצוף אדם נחשב כשמשים שבדור העליון שאסור להשהותם מהתורה. 3. גם הרמב"ם שמיקל בפרצוף אדם, זה דווקא בשוקע, אבל בבולט מודה שאסור לעשות, ומבין המהרי"ט שאוסר גם להשהות. 4. בשונה מטענת הבית יוסף, רבנו אליקים לא יחיד בדעתו, וגם הר"ן ומהר"ם בתוס' ביומא סוברים כמותו שאסור אף שאר חיות בבולט. (5.) בסוף דבריו דן בחידושו של הרא"ש שאין איסור אלא בגוף שלם, וכתב שמהר"ם רבו של הרא"ש חולק עליו, וגם הר"ן חולק עליו ואוסר אף בפרצוף בלבד, ובספק תורה יש להחמיר:

"נשאלתי באלו המנורות שמציירים בהם פרצופי אדם, ויש מהם פרצוף שלם, מהו לקיימן כמות שהם בבית או בבית הכנסת?

ונראה לי שיש לחוש בהם לשיטתו של הרי"ף ז"ל, דלא מייתי שינויא ד'אחרים עשו לו', וכל הני שנויי דמני גמרא ב'כל הצלמים' אדמות צורות לבנות שהיו לו לר"ג בטבלה בכותל, דפרכינן: 'ומי שרי? והכתיב 'לא תעשון אתי' – לא תעשון דמות שמשי וכו", ומשני התם אחר שינויא 'שאני ר"ג שאחרים עשו לו, ולא מתסר אלא משום חשדא. ור"ג כיון דנשיא הוא, שכיחי גביה רבים וליכא חשדא'. ולבסוף מסיק: 'ואיבעית אימא: להתלמד שאני, דתניא: לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות'. והרי"ף ז"ל לא הביא כל הנהו שינויי אלא זה בלבד, מוכח מדבריו דכל שאינו להתלמד, אפי' דאחרים עשו לו – אסור לקיימן מן התורה. וגם הרמב"ם ז"ל לא הזכיר התם דאחרים עשו לו כלל, וכתב הר"ן ז"ל שטעמן דכיון דלקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי, מעתה לית לן למימר ברבן גמליאל דאחרים עשו לו, ומדחיין הני אוקמתא דאחרים עשו לו ודפרקין, לפיכך לא הזכירן הרי"ף בהלכותיו.

ותו, בפירוש לדברי האומר דלא מדחיין כל הני שינויי, כתבו התוס': אומר ר"י דכל אלו תירוצים של אביי אמת הם, מדלא קאמר בכל אחד ואחד 'אלא', והתוספות ביומא דפרק 'הוציאו לו' האריכו לפררש שמועה זו, וכן הביא דבריהם הר"ן ז"ל בשם רבינו מאיר מרוטנבורג, וכתב: 'ומשני: שאני ר"ג דאחרים עשו, ולא קאמר 'אלא' דמימרא קמייתא דאביי אכתי איתא, והכי קאמר: לא אסרה תורה לקיימן כשאחרים עשו אלא שבמדור העליון, אבל שבמדור התחתון – כל שאחרים עשו לו מותר לקיימן'. אלמא אף לפום הך שינוייא, שמשים שבמדור העליון לא שרו לקיימן בכל ענין. והר"ן ז"ל הביא שתי לשונות: ללישנא קמא כל צורות שאסרה תורה שבמדור העליון בין בולטות בין שוקעות אסורות, ושבמדור התחתון בולטת אסור לקיימן משום חשדא, שוקעות מותרות דליכא חשדא. ולשון אחר אמרו שכל הצורות שאסרה תורה דוקא בולטת אסורות שוקעות מותרות. והר"ן ז"ל הכריע כלשון ראשון. וכן תפס עיקר. מ"מ לכלהו לישני שמשים שבמדור העליון אסורות לקיימן אף באחרים עשו.

ופרצוף אדם דומיא דשמשי מרום הוא, ומ'לא תעשון אתי' נפקא, כדכתבו התוספות בפרק 'הוציאו לו', ואסור בכל ענין אפי' אחרים עשו לו, ד'לא תעשו לכם' לגמרי משמע – לא ימצא לכם, דכי האי גוונא דרשינן בתורת כהנים בפרק 'קדושים תהיו': 'ואלהי מסכה לא תעשו', יכול יעשו אחרים? תלמוד לומר: 'לכם'. ומשמע דלאו דוקא דאחרים עשו לו, כלומר לצורך ישראל, אלא אפי' עשו לצורך עצמן – אסור ישראל לקיימן, מדכתבו התוספות דמשמע 'לא ימצא לכם'. ועוד דההיא דספרא ד'אלהי מסכה' בעבודה זרה ממש מיירי, ומרבה עשו אחרים מדכתיב 'לכם', והתם ודאי אעפ"י שעכו"ם עשה ע"א לעצמו – אסור לקיימה. אלמא 'לכם' משמע איסור קיום לגמרי. וכן מוכיח לשון הר"ן שכתב: 'ושאר כל הצורות כולן בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן'.

והרא"ש כתב בפ' כל הצלמים: 'שאני ר"ג דאחרים עשו לו – קנאם מן העכו"ם'. ומיהו מדברי התוס' בפרק 'ראוהו ב"ד' משמע דאחרים עשו לצרכו קאמר, שכתבו: 'ואף על גב דבכל מילי אמירה לעכו"ם שבות, הכא לא גזרינן משום מצוה'. ע"כ. מ"מ זהו לענין התרה בשאר שמשי שבמדור התחתון, דשרו אף בעשו לצרכו משום מצוה. אבל לענין איסורא דשמשי' מעלה – אסירי אף בלקוח מאחרים, דאילו לעצמו אף בשאר שמשים אסור שלא לצורך מצוה. אלמא כי אתסר דשמשי' מעלה אף בלקוח באחרים, כדמוכח בתוס' דיומא שהבאתי, ומדברי הר"ן, אלא דנקט 'אחרים עשו לו' גבי ר"ג לאשמועי' רבותא, דשרי במקום מצוה אף בעשו לצרכו. אי נמי נקט 'אחרים עשו לו' לענין איסורא דשמשי מרום ואדם, לעבור עליהם בשעת עשיה אפי' שלא לעובדה, כדכתבו התוס' בפ' הוציאו לו בסוף דבריהם. ובהא ודאי לא מחייב אא"כ עשו לצרכו ועל פיו. וקשיא לי בהא דאמרינן בריש מציעא דאין שליח לדבר עבירה, דלא מצינו זה חוטא וזה מתחייב. ובר"פ האיש מקדש אמרי' מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד, ופרכינן למאן דאמר ב' כתובים מלמדים מאי איכא למימר? ואם איתא, הא איכא הך דהכא דמחייב שולחיו!

והנה הרמב"ם ז"ל בעניינים אלו לא השוה מדותיו, דבשמשי מרום אסר אפילו אינן בולטות אלא מצויירות על הלוח, אבל בצורות אדם כתב 'אסור לעשות צורות לנוי, אף על פי שאינן ע"א', שנאמר 'לא תעשון אתי וכו". לפיכך אין מציירין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת אדם והוא שתהיה הצורה בולטת.

וכבר השיגו הראב"ד ז"ל, דמנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום? ואף הר"ן ז"ל תמה עליו בכך, וכתב: אולי סובר הרב דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף, וכן חמה ולבנה מפני שאינן נראין בולטין אף בגלגלן, אלא משוקעים בתוכו – ליכא לאפלוגי בהו. והרב בכסף משנה כתב: 'איני יודע למה כתבה כמסופק, שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה ככבים ומזלות אין חילוק בין בולטים לשוקעים, ומן הטעם שכתב הר"ן ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו'. עכ"ל…

והיוצא מכלל דברינו, שמדברי כלם נלמוד דבפרצוף אדם בולטת אף בלקוחה מאחרים אסור לקיים, לא מבעיא לדברי הרי"ף ז"ל דאדחיה לגמרי ההיא שנויא 'אחרים עשו לו', אלא אפילו לדברי האומרים דלא אדחיה, מ"מ מתוקמא מילתא בשמשים שבמדור התחתון, כמ"ש הרב ר' מאיר ז"ל, אבל שמשים שבמדור העליון, ואדם בכללן – אסור. ואף להרמב"ם דמחלק בין צורת אדם לשאר שמשים זהו בצורה שוקעת, אבל בבולטת אסור.

והוי יודע שבמרדכי בהגהת אשרי הביא בשם רבינו אליקים ז"ל שאסר בדמות אריות נחשים ועופות שבחלונות בית הכנסת, וצוה להסירם, והרב מהרי"ק ז"ל בטור י"ד ס' קמ"א נתקשה בדבריו ודחאן מהלכה, וכתב שכדברי רבינו אפרים נקיטינן, דכלהו רבוותא סברי כותיה וליתא לדרבי' אליקים מקמי רבוותא דהו"ל יחיד לגבי רבים. ונ"ל שדברי רבינו אליקים הולכים על לשון א' שהביא הר"ן ז"ל, והכריע כן, דבשאר צורות יש לאסור בבולטות, וברייתא דמכילתא בהכי מתני' – אפי' חיות ועופות ודגים, וגם לקיימן אסור משום חשדא, כדכתב הר"ן. ובהכי ניחא כל מה שהקשה עליו. וכן הביאו התוס' מיומא שהם ממהר"ם ז"ל וכתב דתניא במכילתא דאפי' אטומה אסור, פירוש אטומה הוא שוקעת, ואמר: דוקא שוקעת, שהם פרצופים חקוקים, אבל ממין הצבעים שרי. ואמר: אבל על כסא שלמה אני תמוה, דכתיב: י"ב אריות וכו'. ותירץ דלמגדר מילתא – לאיים על העדים – שפיר דמי. ומיהו י"ב בקרים שעשה בעזרה ג' פונים צפונה וכו' והים עליהם מלמעלה וללא לצורך היה. בין כך ובין כך אין רבינו אליקים יחיד, ומצאנו לו חברים מקשיבים לקולו לאסור.

מיהו קשיא לי, כיון דליכא איסורא במקיים אלא משום חשדא, הא אמרינן דבבה"כ דשכיחי רבים ליכא חשדא! ושמא דההוא אנדרטי דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב לא היה במקום שהעם מתפללים כנגדו וליכא חשדא אלא מפני הרואים אותו שם בבית הכנסת, וגבי רבים ליכא חשדא. אבל צורות הללו כנגד המשתחוים היו, ויש לאסור, דנראה כמשתחוה להם. דהכי אשכחן שאמרו פרצופין המקלחים מים בדרכים, דאסור לשתות מהם משום חשדא, אף על גב דברשות הרבים הם דשכיחי רבים. וכן אמרו נפלה מידו סלע לא ישוח ויטלנו שלא יהא נראה כמשתחוה. ומיהו בצורות שאין מנהג העכו"ם לעבדן הורה היתר הר"ן לקיימן, דהא ליכא חשדא. אבל רבינו אליקים לא ס"ל הכי ושמא בההוא עובד' החמיר משום דישראל עשו אותם צורות של נחשים ואריות ואיכא חשש איסור דאורייתא. ולא התיר הר"ן אלא בעשו אחרים דליכא חשש איסור דאורייתא, וכן מוכח בדברי הר"ן ז"ל. ובנידון דידן בצורת אדם עם כנפים וכיוצא בהם דמות מלאכים שמשים של מעלה הם, ואסור בבולטים להרמב"ם, ולדברי התוספות ושאר מפרשים אסורים אפילו הם משוקעים.

וכשאין כל הצורה שלמה, כתב הרא"ש שם בהצלמים: 'והא דאמרינן צורת אדרקון, דוקא בגולם שלם, אבל צורת הראש בלא גוף שלם – מותר. ו'לא תעשון אתי' דרשינן, וגם ליכא חשדא אם אין כל הדמות שלם'. עכ"ל. וקשיא לי… מ"מ למדנו שמהר"ם רבו ורבינו נסים ז"ל חלוקים עליו בדין זה ובאיסור ע"א דאורייתא אזלינן לחומרא. הנראה לעניות דעתי יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה".

זקן אהרן (פרוכת עם צורת אדם שאינה בולטת)

בשו"ת זקן אהרן (לרבי אליהו הלוי, שימש כרבה של קושטא החל משנת הרפ"ה [1525]) סימן קטו, נשאל על פרוכת שעליה צורות אדם, אם מותר להשתמש בה לצורכי חול משום שהקדשתה עבור בית הכנסת הייתה הקדש בטעות, כיוון שלא ידע המקדיש שאסור לתלות פרוכת כזו בבית הכנסת. הזקן אהרן השיב שאם היו הצורות בולטות – ההקדש היה בטל כיוון שפשוט שאסור להתפלל כנגד הצורות. והגם שהתפללו בבית הכנסת בנהרדעא, שם הפסל לא היה מול המתפללים, אך כאן הוא על הפרוכת. והגם שרבנו אפרים מתיר זאת, רבנו אליקים אוסר, ובפלוגתא של רבוותא יש להחמיר. אך כאן הצורות שוקעות, ובשוקעות מן הדין אין איסור, אך כיוון שדרך הגויים בזמנם להשתחוות לצורות (אדם), יש להחמיר שלא לתלות פרוכת כזו על ארון הקודש:

"שאלה: ראובן הקדיש פרוכת שיש בה צורות שאסור להתפלל כנגדה, ומת, אם ההקדש כזה יקרא הקדש בטעות, דומיא דמקדיש בעל מום ואין שם הקדש עליו. ואם תמצא לומר שהוא הקדש, אם יכול בנו להשאל על הקדש אביו, כיון שעומד במקומו, וכגון שלא באה ליד הגבאי אי לא…

נשאול נשאלתי מגברא דכולא ביה, סביר וגמיר והלכה כמותו רוחת, על ענין פרוכת שהקדיש אדם אחד לבית הכנסת ונמצא בו שמץ איסור מפני שיש בה צורות אדם, ולכאורה נראה שאסור להתפלל כנגדה, אם זה יקרא הקדש בטעות דומיא דמקדיש בעל מום וצריך להישאל עליו, ואם מת הוא – אם אפשר בנו להשאל על אותו הנדר כיון שהוא יורש ובמקומו עומד.

יראה לענ"ד שאף על פי ששם צורות מעשה אורג שאינם בולטות, אפילו צורת אדם מדינא מותר לקיימו במקום דליכא חשדא, דהכי משמע מעובדא דרבן גמליאל, מההיא שקלא וטריא כשתדקדק יפה. ועדיין יש לספק גם כן אם היו בולטות במקום דליכא חשדא, אם הוא מותר לקיימו ולהתפלל בו, מההיא אנדרטי דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב, דהוו עיילי שמואל ולוי התם, וליכא למימר דציור בסמנים הוה, מדקאמר: 'ואוקימו בה אנדרטי וכו", ולא קאמר 'וציירו בה'. ועוד, מדפריך לדעת רבי יהודה מההיא כנשתא ולא מדחי ליה למימר דשוקע הוי, וכל שכן להרמב"ם דמחלק לצורך אדם בין בולט לשוקע. וכן משמע מטבעת שיש עליה חותם וכו', משמע דבולט הוה, ואחרים עשו הוה, ומשום דליכא חשדא – שרי. מיהו יש לחלק, דההיא אנדרטי היה עומד על פתח בית הכנסת, אבל אילו הוה קאי צלם בהיכל, לא הוו מצלו גביה, כמו בנדון שלפנינו. גם מדברי מרדכי שהביא תשובה מרבנו אליקים שצוה להסיר הצורות מבית הכנסת, יראה שאסור, אע"פ שרבינו אפרים יראה מדבריו שמותר. וכיון דפלוגתא דרבותא היא, להתפלל כנגדה אסור. ואפילו אם היו שוקעות – יש להחמיר כיון דגוים בזמן הזה משתחוים לצורות, אע"פ שאינם נראות הצורות יוצאות על הפרוכת, שהן צורות ארוגות אע"פ שאינם חקוקות בסמנים שאינם בולטות. והוי מספיק זה האסור להפקיע ההקדש שלא יהיו דמיו הקדש. ואם כן הוי הקדש בטעות, ולא חל עליה דין הקדש כלל… ולפי זה אם הצורות בולטות, שאסור להתפלל כנגדם – לא חל עליו דין הקדש, ואינו צריך פתח לחרטה ושאלה כלל, ואין צורך להוריש חרטה לבאים אחריו, ומעותיו היו חולין, ואפילו למשתי בהו שכרא…".

רבי שמואל ארקוולטי

בספר אסופות חלק ז, מובאים כתבים של רבי שמואל ארקוולטי, שהיה מחכמי צפת בדור שאחרי רבי יוסף קארו. בעמ' צו-צט מובאת תשובתו בעניין ציורים בבית הכנסת, שם הוא כותב שאין לצייר ציורים בבית הכנסת, בעיקר מחמת ביטול כוונת המתפללים אך גם מצד חילול השם שיהיה מכך שהגויים יאמרו שהיהודים עובדים עבודה זרה. את האיסור הוא מסייג בכך שיסכימו עמו "קצת מחשובי חכמי דורנו", ואכן לאחר תשובתו מצורפת הסכמתם של מהר"ם אלשיך, רבי שלמה אבסבאן ורבי יעקב בירב (שני האחרונים הם נכדיו של רבי יעקב בירב המפורסם, מהר"י בירב):

"פסק זה פסקתי לאסור הציורים בבית הכנסת, ונתקיימו דברי בצפת תוב"ב.

להשיב שואלי דבר אם יש לצייר כותלי בית הכנסת אם לאו, ואפילו בדשאים ואילנות ופטורי צצים. הנה זאת חקרנוה כן היא, לכאורה נראה דמותר…

ותו, דחזינן בויניציאה שציירו כנסיות האשכנזים ולא מחו בידם חכמים, נראה דמותר למעבד הכי, אלא דכי ניזיל לאידך גיסא נראה ודאי דאסור… מעתה דקא יהיב טעמא שלא יכוין בתפילתו, שמעינן דליכא לאיפלוגי בין צורות בעלי חיים לדשאים… אבל בבית הכנסת דהוי מקום קבוע לתפלה, ולא דרך מקרה, אסור לצייר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול'…

ובלעדי זה, הלא עינינו הרואות בכמה מקומות, ובפרט בכל ארץ המזרח, שלא נהגו לצייר בתי כנסיות, ואם בקצת כנסיות ויניציאה לא מחו בידם חכמים מכ"ה או ל' שנה עברו, מסתמא לא נמלכו עמהם המציירים, דאלו נמלכו הוו חיישי לתשובת הרמב"ם ויתר ראיות דלעיל. אך זה נהגו ברוב מקומות ישראל דרים בם לצייר ארון הקדש או לצייר במקומו כעין ארון הקדש, וזה מפני שלא יעמוד נגדו כי אם הש"צ, שהפליגו בתאריו: זקן ופרקו נאה וביתו ריקן… ועל הכל אימתא דצבורא עליה, ולא מצי לאסתכולי חוץ למחזור שלפניו מפני יראתו לטעות ולהיות סימן רע לשולחיו ח"ו, ומשום הכי לא חיישינן ביה אם שציור הארון או רקום הפרכת יבטלו כונתו…

ועוד, הרי מניעת הציור מבית הכנסת היא מן הדברים שאִלו לא נכתבו הם ראויים להכתב, כי למה לא נחוש לכבוד אלקינו? ומדוע יהיו בתי כנסיותינו כמלונות האורחים השותים במזרקי יין בחדרים המצויירים? ואיך יהיו כותלי בית הכנסת ככותלי טאטראות של קומידיאנטים? או למה יאמרו הגויים כי נעבוד לעשב השדה ולצמח האדמה ולשאר ציורים? הלא כדי בזיון לנו! ומי יודע אם איזה ציור בית הכנסת הביא אפיאוני היוני לענות בנו סרה? כי אמר שהיהודים היו עובדים לצורת חמור!

זכינו אם כן להוכיח אסור הציורים בבתי כנסיות, וראוי למנעם ולגזור על עושיהם שיחזרו בהם, אמנם תנאי שמתי בדברי הנ"ל, אם יסכימו בהם קצת מחשובי חכמי דורנו, ויהי נעם ה' אלקינו עלנו, נאם הצעיר שמואל ארקוולטי.

קיום מעלת חכמי צפת תוב"ב:

לכתחלה ראוי לחוש לדברי המפקפקים לאסור לצייר ציורים בבית הכנסת מפני הכונה.

משה אלשיך, שלמה אבסבאן, יעקב בירב".

בעי חיי

בעי חיי יו"ד קעה.

כמה הפנו אליו, אך לא מצאתי את דבריו בפנים (יש דילוג מסימן קעד לסימן קפג). אמנם הבאתי בסמוך את דברי 'עיקרי הד"ט' שמביא את מסקנת דבריו.

עיקרי הד"ט

והביאו בספר עיקרי הד"ט (לרבי דניאל טיראני, נפטר בשנת התקע"ד [1814]) יט, יא:

"ועיין להרב בעי חיי בחלק יו"ד סימן קע"ה בדין מנורות שבהן מצויירות צורת אדם או בהמה, חיה ועוף, מהם גולם שלם מהם פרצוף לבד שלם, דהאריך וסיים דהירא את דבר ה' ירחק מהם, ולא ידבק בידו שמץ עבודת כוכבים. ע"ש".

כנסת יחזקאל

בשו"ת כנסת יחזקאל או"ח יג, נשאל על פרוכת שיש עליה צורת חמה, אם מותר להשתמש בה, ומסיק שאפשר להשתמש בה כיוון שהצורות אינן בולטות או שוקעות, וגם מטעמים נוספים.

"גי"ק קבלתי, שאל ממני לחוות דעי גם אני אם יש לי כתוב בנדון ווילון המיוחד לפרוכת, שנשתמש כמה עידנים לקודש, ועליו צורות המצויירים בצבעונים, וקם חד ואמר שקצת ציורים מורים על עובדי חמה, עוד ציורים תיבת נח וכריתת ברית דויד ויהונתן, והאי גברא רוצה להטיל מום מכח ציורי עובדי חמה, חמ"ה כתיב. ומעלת כבוד תורתו מתיר, מטעם מה שכתב הש"ך ביורה דעה סי' קמ"א ס"ק טו"ב, על דברי רמ"א דכתב 'ויש מחמירים בכל צורות הנזכרים, פירוש של חמה אפילו בזמן הזה, אע"ג דידעינן דלא פלחי להו. והש"ך מתמיה שאין ראיה מדברי תוספת שכתבו ויש שהיו רוצין וכו' שלא לחגור אותן רצועות שיש בהן צורת אדם בכל גופו בידים ורגלים, ומדקדק הבית יוסף ודרכי משה מדלא חילק בין זמן הזה שמע מינה דלא שנא, ועל זה כתב הש"ך דהתם טעם האיסור להשהותן משום חשדא, ובזה ודאי אין חילוק בזמן הזה וכו'…

אמנם לענין הלכה, נכונה דיבר מעלת כבוד תורתו את והב בסופו, הטעם דצורות אלה מצויירים בצבע וזה לא בולט ולא שוקע, כמו שכתב בדרכי משה בשם תשובת מהר"מ, הובא במרדכי פרק כל הצורות של עכומ"ז, מה שאוסרים בצורת חמה בשוקעת, דוקא שוקעת. אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע. עכ"ל. ודבריו נכונים, דטעם דאוסרין צורת חמה שוקעת, דברקיע שקועים אמנם לא מצויירים. וכן איתא בתשובת מהרי"ט הנ"ל. גלל כן המצוייר בצבע לית דחש להו".

דברי יוסף (ציור כוכבים על דלתות ארון הקודש)

בשו"ת דברי יוסף (לרבי יוסף אירגס, נולד בשנת התמ"ה [1685], איטליה) ח, נשאל אודות דלתות היכל בית הכנסת שציירו עליהן צורות כוכבים ב"סממנים ועפרות זהב" שאינם בולטים או שוקעים. והשיב שלר"י, ר"ת וריב"א יש בזה בעיה (גם של עשיה וגם של השהייה), וכן דעת הרא"ש והרמב"ם ורבנו אליקים. והגם שמהר"ם היקל בשאינו בולט או שוקע, ראייתו מרב שצייר דג, ולשיטתו לצייר דג בתבליט או תחריט יש איסור, וממילא יש משם ראיה שציור מותר. אך לדידן שאין כלל איסור לצייר דג אפילו בתבליט, אין משם ראיה להתיר.

לכן מסיק למעשה שאסור לצייר אותם, וגם שיש בזה בעיה של חשדא, ולא מועיל שזה נעשה במקום רבים כדי למנוע את החשד, כי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא כתבו את ההיתר של 'רבים' למניעת חשד. וקל וחומר שיש חשד כשהציור נמצא על הדלתות של ארון הקודש מבפנים, שכל העם נראים כמשתחווים להם כשפותחים את הארון ורואים את הכוכבים:

"שאלה: בכותלי ההיכל ובדלתות מבפנים של בית הכנסת שבעיר הזאת, ציירו צורות כוכבים בסממנים ועפרות זהב. ונסתפקתי אם יש איסור בזה כיון שהם שוין, לא בולטים ולא משוקעים. ואף אם תמצא לומר דאסור ליחיד בביתו, בבית הכנסת דאיכא רבים, אי חיישינן לחשדא או לא.

תשובה: בפרק שני דראש השנה תנן: דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל… והקשו התוספות שם ובפרק כל הצלמים דף מ"ג… דאמאי לא משני דצורת לבנה לא היתה בולטת, ולכך עשאה רבן גמליאל, ותירצו וז"ל: ואומר ר"י ור"ת וריב"א כי בחמה ולבנה וכוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין, כי ברקיע שוקעין הם ולא מפלגי בהכי אלא גבי פרצופים וכיוצא בהם, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בדף פ"ט וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' קמ"א, ע"ש.

וכיון שכן, דצורת חמה ולבנה וכוכבים אסורים אפילו שוקעין מטעם דנראין לעינינו כאלו שוקעין הם ברקיע, נראה ודאי דהוא הדין המצויירים על הלוח בסממנים דאסורים, שהרי יותר נראה מראיתן לנו במצויירים ברקיע ממה שנראין בשוקעין. ואי לא תימא הכי, תיקשי דכד פריך בגמרא 'ומי שרי', אמאי לא משני דהיו מצויירות במיני סממנים, ולכך עשאן רבן גמליאל! אלא ודאי דאפילו המצויירים בכותל ובטבלא דאסור לקיימן.

וכן מצאתי שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עבודה זרה וז"ל… הרי בהדיא דצורה של סמנים מיקרי שוקעת ואסור לצור דמות חמה ולבנה וכוכבים אפילו על הלוח בסמנים. והמרדכי בפרק כל הצלמים כתב דהשיב רבינו אפרים על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת, לא דמי לטבעת שיש עליה חותם, הוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדים להם, אבל צורות עופות וסוסים אין הגוים עובדים להם אפילו כשהם תבנית בפני עצמן, כ"ש כשהם מצויירים על הבגדים וכו', הילכך אין כאן בית מיחוש.

ורבינו אליקים הביא ראיות לאסור, וצוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקולוניא, ע"ש. והביא לשונו מרן בבית יוסף. ומשמע דרבינו אפרים לא התיר אלא משום דסבירא ליה דהצורות ההם היו מותרות אפילו כשהם תבנית וצורה בולטת, וכדכתב גם כן הרמב"ם בפרק ג' מהלכות עבודה זרה, וכל שכן כשהם מצויירים על הבגדים דבהא אפילו הרמב"ן ודעימיה מודו דמותר גמור הוא, שהרי לא אסרו אותם צורות אלא כשהן בולטות, אבל כשהם שוקעות מישרא שרי. והמצוייר בסמנים דין שוקעת יש לו. ולפיכך אמר רבינו אפרים דאין כאן בית מיחוש. אבל בצורת חמה ובלנה וכוכבים, דאסור בין שוקעת ובין בולטת, יודה הוא דאסור המצוייר בסמנים דלא גרע משוקעת.

אמנם רבינו מאיר ז"ל שהביא שם המרדכי, נראה שהוא חולק על הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל: נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות, אם יפה הם עושין אם לאו… עכ"ל. ולדבריו נראה לי דהא דלא משני בגמ' דדמות צורות לבנות שהיו לו לרבן גמליאל, שהיו צורות של סמנים, משום דקים ליה לתרצן שלא היו הכי, ומכל מקום הא חזינן דלא הביא מהר"ם ז"ל ראיה לסברתו הלזו דהמצוייר בסמנים מותר. אלא מהא דרב דקנה לגינתא דבי רב בצורתא, והא ניחא אי סבירא ליה דאסור לצור צורת חיה ועוף כשהיא שוקעת, יליף שפיר דמצייר רב צורת חיה ועוף במיני צבעים. אלמא מותר, דלא מקרי שוקעת.

אבל לדידן דקי"ל דצורת חיה ועוף מותר לצור אפילו בצורה בולטת, אין משם ראיה להתיר המצוייר בסמנים, וזה פשוט. ולענין הלכה, ראוי לפסוק כהרמב"ם, ומה גם להחמיר דהמצוייר בסמנים מיקרי שוקעת, ודין אחד להם. ומה שנסתפק אם בבית הכנסת דאיכא רבים אם יש לחוש לחשדא, הנה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא לחלק כלל בין יחיד לרבים, וכוותייהו פסק מרן בספר הקצר וז"ל… עכ"ל. דסבירא להו דקושטא דמלתא דלהבין ולהורות שרי, ומשום הכי עשאן רבן גמליאל, וכלהו אוקמתי דאביי מדחיין.

ועוד, דאפילו לדעת הפוסקים דבשל רבים ליכא חשדא, מכל מקום מכוער הוא להם, וכמו שכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ז ח"ה, ע"ש. ותו, דנלע"ד דאפילו הפוסקים המתירים בשל רבים, היינו דוקא במקום שאין בו קדושה, כההיא דרבן גמליאל שהיו לו בעלייתו, אבל בבית הכנסת שהוא מקום קדוש ומיוחד להתפלל לאלקינו שבשמים, פשיטא ופשיטא דיודו דחיישינן לחשדא טפי מביחיד בביתו. ואאל תשיבני מההיא אנדרטי דהוה בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, דרב ושמואל הוו עיילי ומצלו ביה, דהתם שאני שהונח באונס, וכמו שכתב הערוך בערך אנדרטא, ומשום הכי ליכא חשדא.

אבל בדעת וברצון במקום קדוש מיוחד להתפלל שם, אין לך חשדא גדולה מזו, וכולי עלמא יודו דאסור. תדע, שהרי הרא"ש ז"ל הוא מכת הפוסקים דבשל רבים ליכא חשדא, וכמו שכתב הטור משמו. ואפילו הכי כתב בתשובותיו כלל ה' סימן ב', וז"ל: מה ששאלת בענין מחצלת קטנה הנקראת סגאד"ה בלשון ערבי, שדרך ישמעאלים להתפלל עליה, ויש בה כמו צורת משקל שחור, אם מותר לתלותה בבית הכנסת לצד ההיכל וכו', וכיון שכן נראה לי שאסור לתלותה בבית הכנסת כלל, כל שכן בצדי ההיכל, עכ"ל.

הרי דאסר לתלותה בבית הכנסת, ולא התיר מטעם דברבים ליכא חשדא, אלמא בבית הכנסת איכא חשדא טפי מבשאר מקומות.

וכל שכן דאיכא למיחש לחשדא בנדון דידן, שהכוכבים הם מצויירים בדלתות ההיכל מבפנים, וכל העם משתחוים כשפותחים דלתות ההיכל להוציא הספר תורה, ונראה ממש כמשתחוים להם ח"ו, ולפיכך צריך למחוק אותם ולהסיר המכשול. זהו הנלע"ד, וצור ישראל יצחלנו משגיאות אמן כן יהי רצון. הצעיר יוסף בלא"א כמוהר"ר עמנואל אירגאס זצ"ל".

ערך השולחן (לגבי צורת אריה)

ערך השולחן יו"ד קמא, י, כתב שמהשו"ע משמע שמותר לעשות צורת אריה, וכ"מ מרבנו ירוחם. אולם המרדכי בשם רבנו אליקים אוסר. עוד כתב שדעת הרמב"ן ו'גדול אחד' שהרדב"ז זיהה אותו כריטב"א (כנ"ל) היא שיש איסור עשייה והשהיה גם בדברים שאין רגילים לעובדם, וכדעת רבנו אליקים. ומשמע שנוטה לפסוק כמותם. אמנם יש לציין שערך השולחן לא מתייחס לבית הכנסת בדווקא:

"דין ו': צורות הבהמות וחיות וכו'. משמע דאפילו אריה מותר, וכ"כ רבנו ירוחם נתיב י"ז ח"ה, וז"ל… וכ"כ התוס' ביומא דף נ"ד, והרשב"א בתשובה סי' קס"ז וסי' קי"ג, ע"ש. והמרדכי כתב בשם רבנו אליקים… ומה שתמה מרן בבית יוסף על רבנו אליקים: כיון דשאר פרצופים מותרים במוצא, דליכא חשש עבודה זרה, אמאי אסר לקיימא? ע"ש. לא קשיא מידי, דלשהותו אפילו פרצוף שאין הגוים עובדים איכא חשדא, דהוא קבלו לאלוה, דלאיזה צורך הוא משהה? כמו שהוכיח הש"ך ס"ק ה', וכמו שכתבתי לעיל, ע"ש. וכן דעת הרמב"ן שכתבתי לעיל, דכל הצורות אסור לעשותן או לקיימן משום חשד עבודה זרה, ודלא כדמשמע מב"י דהרמב"ן סבירא ליה כהר"ן דצורות שאין הגוים עובדים – מותרים. ע"ש. והרדב"ז סימן ק"ז הביא לשון הרמב"ן שאסר, ואחר כך כתב דגדול אחד – אחשוב שהוא הריטב"א – הסכים עם הרמב"ן, וזו לשונו… מכל מקום הרי דעת הרמב"ן וגדול אחד כמו דחיישינן לחשד עבודה זרה בכל הצורות…

ומכל מקום הרי דעת הרמב"ן וגדול אחד עמו כרבנו אליקים, ודלא כמרן הבית יוסף שכתב שהוא יחיד בדבר. ומה שכתב בתשובה בספר אבקת רוכל סי' ס"ו דלא אסר רבנו אליקים אלא לעשותו, אבל במוצא מותר, כמבואר במרדכי, ע"ש. תמהני, דמה שכתב המרדכי במוצא מותר וכו', היינו לענין איסור הנאה, אבל ודאי דאסור לקיימו משום חשד, כמו שאסור לעשותו מהאי טעמא, וכבר כתבתי לעיל דעת הריטב"א דאפילו בצורת דרקון מותר לעשותו ואסור להשהותו משום חשד, אלמא חיישינן לחשד בשהייה טפי מעשייה, ואם כן מאן דאסר בעשייה משום חשד, כל שכן בשהייה. וכן דעת הרמב"ן שם. ומרן עצמו בתשובה סי' ס"ג אסר לשים על ההיכל אבן מצוייר צורת אריה, וכתב שדברי רבנו אליקים עיקר, וגם רבנו אפרים אפשר דלא מיירי בבולט. ועוד דשאני התם דכבר ציירו אותם, אבל אם היו שואלים אותו לצייר אי מושם חשד וכו', ע"ש טעמים אחרים. וזה הפך תשובה אחרת. מיהו דבריו שם תמוהים, שהרי רבנו אפרים כתב 'אבל אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם, שהוא פרצוף אדם וכו", וטבעת אינו אסור אלא בבולט. אלמא מתיר שאר צורות אפילו בולטים, ומשמע שם במרדכי דמתיר רבנו אפרים אפילו לעשות, ע"ש".

מעשה איש (פרוכת שעליה צורת אדם שחסרה לו יד)

בשו"ת מעשה אי"ש (לרבי יעקב שאול אלישר, נולד בשנת התקע"ז [1817], שימש כראשון לציון החל משנת התרנ"ג [1893]) יו"ד א, נשאל על פרוכת שעליה צורת אדם שלם אלא שחסרה לו יד. והשיב שראוי להתרחק מכך, כיוון שהצורה הרקומה בפרוכת בולטת, וכיוון שהפרוכת היא כנגד המתפללים, יש כאן 'לתא' דעבודה זרה, וראוי להתרחק מכך:

"על אשר שאלת, ידיד נפשי האברך השנון מאל אביך ויעזרך, אודות פרוכת אשר הציבו לפני ארון הקודש והפרוכת, עשוי בתבנית אדם ראש וגוף וכל איבריו, רק חסר יד אחת, אי אצריך למיעבד הכי.

הלא אמרתי לך שאין לי הפנאי מסכים אתי מרוב טרדותי, כאשר ידעת שאיני מופנה משום צד להשיב שואלי דבר, ובפרט בימים האלו, ימי חג הפסח הקדוש הבא עלינו לטובה, וספקותיו מרובים. ואולם אערכה לעיניך את הרשום בזכרוני. הנה אמת שהרא"ש ז"ל בפרק כל הצלמים התיר צורת ראש בלא גוף שלם… והאמת דרבים לוחמים על סיעת הרא"ש ז"ל…

ומר"ן ז"ל שם בתשובותיו בסי' ס"ו נשאל על בגד משי שאורגים מיני ציורים, ובתוכם דמות עופות, אי שרי לעשות פרוכת לפני ארון הקודש, והשיב דשרי, ואפילו אם היה צורת אם אפשר דשרי, יע"ש… (ומהתימא, כי הוא ז"ל עצמו בסי' ס"ג נסתיע מדברי הר"מ ז"ל להחמיר)…

גם הרב בעי חיי בחלק יו"ד סי' קע"ה סיים בדבריו: והירא את דבר ה' ירחק מהם, ולא ידבק בידו שמץ עבודה זרה, יע"ש. ועי' להרב זרע אמת… והרב כנסת יחזקאל… לדידי חזי לי כי פרוכת כזה שהוא תמונה שחתכו הבגד ועשהו כצורת אדם, זהו שמ"ש במכילתא שלא לעשות שום תמונה או של עץ או של מתכת וכו', וזה לפי דעתי נקרא צורה בולטת בלי ספק, ואסור, דאית בה לתא דעבודה זרה, ובפרט להניחו לפני ארון הקודש. ואפילו הוא אנדרטא דנרדעא, כבר פירשו הפוסקים ז"ל שהיה מן הצדדים ולא לפני ההיכל. הנלענ"ד כתבתי בקצר אמיץ, כיאין לי פנאי להאריך…".

בית לחם יהודה (צורות בכותל שאליו משתחווים המתפללים)

בספר בית לחם יהודא (לרבי צבי הירש מווילנה, נפטר בשנת התצ"ג [1733]) יו"ד קמא, יב, כותב שאסור לעשות שום צורה בכותל בית הכנסת שהמתפללים משתחווים כנגדו. ומסתימת דבריו נשמע שזה גם כשהצורה לא בולטת, אם כי לא מפורש:

"כתב בהגהות אשר"י דאין לצור בבית הכנסת צורות, שלא יהא נראה כמשתחוה להם. ע"כ. ולכאורה נראה דוקא בכותל המזרח, שמשתחוין שם, ובעוונותינו הרבים ראיתי בכמה קהילת קדושת שאינן נזהרין בזה, ואיני יודע טעם שלהם, אדרבה, שראוי למחוק מכל הדפנות שמציירין צורה, דהא יש באיזה בתי כנסת הפתח בצד דרום או בצד צפון, וכשיוצאים מבית הכנסת משתחוים לצד שכנגדו, אם כן אסור להיות שם שום צורה. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עתיד ליתן את הדין".

ויאמר יצחק (צורת עופות על גבי ההיכל)

בשו"ת ויאמר יצחק (לרבי יצחק בן וואליד, נולד בשנת התקל"ז [1777], היה רבה של קהילת תטואן, קהילת מגורשי ספרד שהתיישבה בצפון מרוקו, לא רחוק ממיצרי גיברלטר) ח"א או"ח י, נשאל על ידי בני קהילת "שישואן" הסמוכה לתטואן האם מותר שתהיינה צורת עופות על גבי ההיכל. והשיב שמצד כוונת המתפללים אם הצורות מעל גובה אדם – מותר. אך מצד חשד באנו למחלוקת רבנו אפרים ורבנו אליקים, והמהרי"ט והרדב"ז החמירו כרבנו אליקים. ואמנם הבית יוסף נקט כרבנו אפרים, אך זה לעניין להסיר את הצורות, אך לשים לכתחילה בבית הכנסת, אפשר שגם רבנו אפרים מותר שאין לשים, ולכן למעשה אומר ה'ויאמר יצחק' שראוי לחוש לדעת החמירים ולא לשים צורות אלו לכתחילה, בפרט אם זה כנגד המתפללים:

"לעיר ש'יש'ואן יע"א.

על מה ששאלת על צורות העופות שעשו על גבי ההיכל, אם הוא מותר. הנה מרן בבית יוסף ביו"ד סי' קמ"א הביא דברי רבינו אליקים שאסר צורת אריות ונחשים ועופות שציירו בבית הכנסת, וצוה להסירם. והקשה על דבריו ודחאן מהלכה, וכתב דכל הפוסקים חלוקים עליו, שכדברי רבינו אפרים עיקר, שכיון שאין הגוים עובדים לאותן הצורות – מותר, ורבינו אליקים יחיד הוא בדין זה.

אלא שהרב מהרימ"ט בשניות חלק יו"ד סי' ל"ה כתב שאין רבינו אליקים יחיד בדין זה, ומצא לו חברים מקשיבים לקולו לאסור בשאר צורות בבולטות, ותירץ מה שהקשה מרן בבית יוסף על דבריו, וכתב דאע"ג דאין אסור בשאר צורות אלא בעושה, אבל במוצא אינו אסור אלא משום חשדא, ובמקום שכיחי רבים ליכא חשדא. ואם כן אמאי צוה רבינו אליקים לאסור אותן צורות שבבית הכנסת אחר שכבר היו עשויות, ושכיחי רבים דליכא חשדא!

ותירץ דכיון דאותן צורות היו כנגד המשתחוים, נראה כמשתחוה להם, דהה אשכחן שאמרו: פרצופין המקלחין מים בדרכין, דאסור לשתות מהם משום חשדא, אע"ג דברשות הרבים הם, דשכיחי רבים, וכן אמרו: נפלה מידו סלע – לא ישוח ויטלנו, שלא יהא נראה כמשתחוה, יעו"ש.

גם הכנסת הגדולה סימן הנזכר, הגהות בית יוסף אות ס"ד, כתב משם הרדב"ז שהסכים לדברי רבינו אליקים, יעו"ש. אלא דמרן בשו"ע סי' הנזכר כתב בצורות בהמות וחיות ועופות וכו', מותר לצור אותם ואפילו היתה הצורה בולטת, ומדלא חלק בין בית הכנסת למקום אחר, משמע דבכל גוונא מותר, וכמו שכתב ב"ה (בדק הבית?) שדחה דברי רבינו אליקים.

ובאורח חיים סי' צ' סכ"ג כתב וז"ל: הבגדים המצויירים, אע"פ שאינם בולטות – אין נכון להתפלל כנגדן, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר, יעצים עיניו. עד כאן. מוכח מזה דלעשות ציורים בבית הכנסת אפילו אינם בולטים – אסור. וטעמא הוי משום שמבטל הכוונה, ולכן כתב מר"ן ז"ל שאם אירע מקרה שהתפלל באיזה בית שיש ציורים בכותל – יעצים עיניו כדי שלא יתבטל כוונתו. וזה דוקא אם אירע דרך מקרה שהתפלל שם, אבל לכתחילה אסור. ומטעם זה כתב שם המגן אברהם ס"ק ל"ז וז"ל: נראה לי דגם בכותל בית הכנסת אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש וכו', עד כאן. דכיון דטעם האסור הוא מפני שמתבטל כוונת התפלה, אם כן כשהוא למעלה מקומת אדם, שאינו מסתכל בצורות – מותר, כיון שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה כמבואר בש"ס. וזה הוא אפילו בציורים שאינם בולטים, מטעם בטול הכוונה. אבל בציורים הבולטים, באנו למחלוקת רבינו אליקים ורבינו אפרים, ולרבינו אליקים דאוסר מדכתיב 'תבנית כל בהמה וגו", אפילו שיהיו למעלה מקומת אדם אסור. ולאו דוקא בבית הכנסת, דאפילו בבית אסור, משום לתא דעבודה זרה. וגם לטעם האחר שכתב מרן משם הגהות אשירי, דנראה כמשתחוה להם, אפילו יהיו למעלה מקומת אדם, אם הם בולטים – אסור.

נמצא לפי זה, דהכא בנידון דידן לצור אותם לכתחילה בבית הכנסת ראוי לחוש לדברי המחמירים, ובפרט דלא מצינו להדיא שמרן מתיר לצור אותם בבית הכנסת לכתחילה. אלא דב"ה על זה כתב דמותר לצור אותם, ואין כאן משום 'לא תעשה לך פסל' אחר שצורות אלו אין דרך הגוים לעובדם, ועדיין אפשר לומר דלא התיר לצור אותם לכתחילה אלא בבית, והגם שב"ה הסכים לדעת רבינו אפרים דמתיר בבית הכנסת, היינו באותו נדון שכבר היו מצויירים, דלדעת רבינו אליקים צוה להסירם, ורבינו אפרים התיר להניחם. אבל לצור אותם לכתחילה בבית הכנסת אפשר דסבירא ליה דיש לאסור, ובפרט כשהם על גבי ההיכל, שהוא כנגד המשתחוים".

שמו יוסף (אריות על מעיל ס"ת)

בשו"ת שמו יוסף (לרבי יוסף בן וואליד מאוראן שבאלג'יריה) ריד, אסר לרקום צורת אריה על מעיל של ספר תורה:

"ראובן הקדיש מפה לס"ת והיה רוצה לצור בה צורת אריה בחוטי זהב מעשה רוקם, ושאל ממני אם מותר לעשות כן. ואמרתי לו דזה אסור. ע' ערך השלחן ז"ל חיו"ד סי' קמ"א, וע' להרב עקרי הד"ט חיו"ד סי' י"ט סי"א, ולא"א הראש ז"ל בספר ויאמר יצחק חאו"ח סי' י"א ודוק".

טהרת הקודש (צורת אריה ונשר בולטים על ארון הקודש)

בספר שם משמואל (לרבי שמואל הלר [העליר], נולד בשנת התקס"ח [1803]. חי בצפת) מובאים בתשובה ג' דבריו שנדפסו בתחילה בקונטרס נפרד בשם טהרת הקודש "בענין איסור צורות בבית הכנסת", שהודפס בשנת התרכ"ד [1864]. בתשובתו הוא מאריך מאד להתפלפל בכל סוגיית עשיית צורות והשהייתן, מצדדים שונים, ומסיק שאמנם בחו"ל יש יותר מקום להקל, וכך נהגו, אך בארץ ישראל יש להחמיר בזה, ולכן למעשה צריך להסיר את הצורות:

"שאלה: ילמדינו רבינו בדבר אשר פה עיר הקודש צפת תובב"א, התנדבו קצת יחידים נדיבים לפאר ולרומם בית ה', מקדש מעט, בית הכנסת האר"י זיע"א, לתקן ארון הקודש בציורים נאים וכונתם לשמים, והבעל מלאכה הלך ועשה כמה מיני צורות נפש חיה בולטים שלמים, צורת אריה ונשר ושאר צורת חיות משונים, מהם צורות שלימות הראש עם כל הגוף, ויש מהם פרצוף עם מקצת הגוף, ורבים מהת"ח יראי ה' קמו לערער בדבר, ומקצת ת"ח מורים להיתר, ואני בעניי הכינותי הפסק הזה מה שלפע"ד נראה לאיסור, ואחלה פני קדושת הדרת גאונו אשר ילמדנו ויורנו מדבריו בדבר הזה, איזה דרך ישכון אור על פי דברי תורתנו הקדושה, ואשר עלה במצודתי בזה לענ"ד הנני מציע לפני הדרת גאונו, ונצפה אשר לאור תורתו נסע ונלך, וזה החלי בעזר צורי וגואלי…

זאת ועוד, כיון שהישמעאלים הם מאמינים בחמד, ואין להם ע"ז ולא שום דמות וצורה בביתם ולא בבית תפילתם, אם כן הוי חילול השם, וכמו שכתב המג"א… וראינו שהגוים מבזים ק"ק אשכנזים על הדבר הזה, ויש בזה דררא דנזקים ח"ו…

זאת ועוד, כיון דבכל מדינות הישמעאלים וכל קהלת הספרדים הי"ו תפסי הדבר לאיסור, לו יהי שדעת ר' אליקים יחיד בדבר, הרי אסור להתיר דברים שאחרים נוהגים בו איסור…

ומעיד אני כי נמצא פה ת"ח זכי הנפש ידעים ומכירים, כי מיום שקבעו הצורות האלו נתחלל קדושת הבית כנסת האר"י זיע"א, תחת אשר היה מקום קדוש נפלא זה שער השמים. ויש נמנעים לכנוס בה. ועתה מי שעומד למחות ימצאו בני תורה לטהר השרץ ולהביא ראיות מהתורה שהוא מותר, כאשר כתב מהרמ"פ הנזכר בימי מהר"י מינץ הנזכר, ואנן מה נענה אבתריה?…

והנה הן אמת אשר חלילה לנו לערער או להרהר אחר כמה מקומות אחינו שבגולה בחו"ל, אשר שמענו מקילים בזה כי הסכימו לעשות על פי דעת הרמב"ם גם בבית הכנסת, אבל כבר הבאתי כמה אנפי אשר פה בארץ הקודש ת"ו חמור טפי מה שיש בהם די לאיסור, וגם בלי זה נראה שיש חילוק בין ארץ הקודש ת"ו ובין חו"ל, כי בארץ ישראל שמץ עבודה זרה חמור טפי מחו"ל, כאשר כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות עבודה זרה ה"א: בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואי אתה מצווה לרדוף אחריהם בחו"ל, ובספר המצות כתב שלא ישאר רושם עבודה זרה בארץ ישראל, ויש טעם כמוס בזה, ורמז לדבר: ישראל שבחו"ל וכו' בטהרה והמ"י, ובערכין דף ל"ב ע"ב אמרו: והיינו דק אקפיד קרא עילוי דיהושע וכו', משום דהווה ליה זכותא דארץ ישראל, ובמסכת עבודה זרה דף כ', ובשו"ע יו"ד סי' קנ"א – אפילו במקום שמשכירים, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה, והיינו בארץ ישראל, וכדפירש הר"ן והפוסקים. במטי מיניה דמר, אם יטיבו דברי אלה לפני הדרת גאונו, יעמוד נא לעזרת ד' בגבורים ויעריך ויאריך וירחיב הדיבור ויגזור להסיר כל הצורות והפרצופים, וגם צורות ידים ואצבעות שעשו, דהא הוי צורת ידים עומדים על בסיסם ממש, והכל מסייעים לדבר מצוה, ויזכה לבנין ציון וירושלים כיר"א דברי השואל. ה"ק שמואל העליר".

ישרי לב (חיות בולטות בבית הכנסת)

בספר ישרי לב (לרבי חיים דוד חזן, נולד בשנת התקנ"א [1790], שימש כאב"ד באיזמיר, ובהמשך כראשון לציון בירושלים. תשובה זו היא מחודש חשוון שנת התרכ"ה [1864]) או"ח אות צ, חיזק את פסקו של קונטרס 'טהרת הקודש' הנזכר, וכתב שכן הורה גם רבי שלמה משה סוזין, הראשון לציון כ-30 שנה קודם לכן, על צורות של אריות בולטים שנעשו בפתח בית הכנסת בירושלים, באומרו שאסור לעשות שום צורה בולטת בבית הכנסת, ובארץ ישראל יש להקפיד יותר בזה:

"צורות בולטות – היום הזה ראינו מראות אלוהים, תורת חכם מקור חיים משנה שלימה יוצאה בהנומא, האי פסקא דדינא יצא טבעו בעולם זה שמו קונטרס 'טהרת הקדש' אשר אסף וקבץ האשל אשר ברמה, הרב המופלא וכבוד ה' מלא, כמהר"ר שמואל העליר הי"ו, מר דיינא בקהל חסידים, בעה"ק צפת את"ל, בענין איסור עשית ציור צורות בולטות מחיות ואריה וכיוצא בבית הכנסת, והאריך ומשקה מתורתן של ראשונים ואת אחרונים לאסור איסר אי מדינא אי ממנהגא, דמגדר מלתא דלא להשנאה, והוא יתן מעדני.

ולפי רוב האהבה שדר לן מר זאת התורה אשר ריבה וקבץ חמדה גנוזה, ובעי מר מינן לעמוד על דבריו ולבא על התורה כיאודה ועוד לקרא, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, לאפושי גברי לאפרושי מאיסורא רבא כדנא, וכל העם ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות שום ציור דמות צורות בולטות בשום מקום, וכל שכן במקום קדוש זה, שער השמים ובית אלוהים, ב"ב וב"מ, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד – אי עביד לא מהני.

ואנן בדידן ראינו כל דבריו רא"ש טובה ורחבה, דשקיל וטרי בהויות דאביי ורבא וחפצים היינו לבא בארוכה ולמשקל ולמטרי לא נצרכה אלא לפלפולא איידי דחביבותיה גבן, ברם לא יכולנו לבא בארוכה מרוב טירדות הצבור, אבל בקושטא לענין דינא, הנה אנקט… ומסכימים לכל דברי הרב הפוסק מר שמואל נר"ו, כי יפה דן יפה הורה, הלכתא כוותיה דמר הן בפרט דגדול כח המנהג דאסור לעשות צורה בולטת בבית הכנסת בשום צד שבעולם, וכל שכן בארץ הקדושה דיש לנו להזהיר בקדושה יתירה כאשר הביא לנו מדברי הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, ובפרט דאיכא למיחש בח"ה מהגויים, כי בקושטא ילעיגו למו, והיינו חרפה לשכנינו אשר יחדיו ירננו כולי עלמא מרנני.

ונוספה נחלתנו, תסמר שערת בשרינו, לשמע אזן דאבה נפשנו, שמענו ותרגז בטננו כי הכי הוה עובדא פה עיר הקדש זה ימים רבים במספר השנים בעת בנין הבתי-כנסיות פה עיר עז לנו תוב"א, והגוי הבנאי בלתי כונה עשה מעצמו וצייר במשקוף בית הכנסת בפתחו דמות שני אריות בנוי לתלפיות, והמה בולטים ליופי והדור לבית אלוהינו. ובה שעתא קם כארי רבינו הגדול הגאון ראשון לציון מהר"ם סוזין ז"ל, וצווח ככרוכיא להרוס ולנקות כל המשקוף, והכי אמר רב: לא יעשה כן במקומינו, על ארצנו ועל נחלת אבותנו, דהגם אם בחו"ל המצא ימצא מי שמקלו יגיד לו, 'לא זו היא הדרך בעי"ק' אשר עיני ה' בה לדרוש אותה תמיד, 'ועבד עובדא' והסירו הצורות צרורות הנז"ל.

ואם במשקוף פתח בית הכנסת החמיר כל כך, מינה אתה דן ק"ו בן בנו של ק"ו לבלתי עשוא כדבר הרע הזה לפני ה' בהדרת קדש, ומי זה אמר וערב אל לבו להעמיד צלם בהכל ולא יחוש לעצמו דודאי דבכגון דא ראוי לחוש להמחמירים, וכאשר האריך הרחיב הרב הפוסק נר"ו ואיפסיקא הלכתא מבית דין של שמואל הרמתי, וממנו הוראה יוצאה לאסור איסר והלכתא כוותיה דרב באיסורי, וכשמואל בדיני.

ובכן תיטוף מילתינו ידינו תכון עמו, כי כל דבריו נאמנו מאד, ולשלומי מלתא חוקה חקקנו גזרה גזרנו, ודא גזרא דאורייתא על כל עם הקהל הטו אזניכם ותחי נפשיכם למען יטב לכם, הסירו את אלוהי הנכר ואת מקדשי תראו, זה מקדש מעט, ואל תפנו אל האלילים, ובפרט המעון הזה ארץ ישראל מקודשת באתר דמאריה דביתא תלא זייני…".

אוצר החיים (צורת מזלות או נשר בבית הכנסת אפילו אינו בולט)

בספר אוצר החיים (לרבי יצחק אייזיק ספארין, האדמו"ר השני מקומרנה, נולד בשנת התקס"ו [1806]) בתשובה הנספחת למצווה לט, כותב שהרב שמואל הלר, מחבר קונטרס 'טהרת הקודש' הנ"ל, שלח אליו את השאלה על עשיית צורת אריה ונשר בבית הכנסת.

האדמו"ר מקומרנה כותב שהוא מסכים עם הרב הלר שיש להסיר את הצורות הללו, שהגם שבבית מותר להחזיק צורות כאלו, וכך המנהג, בבית הכנסת יש להחמיר בזה יותר כיוון שמכוער הדבר. ואף שבעבודה זרה גמורה אין חשש לחשד ברבים, דווקא לעניין מזלות שחשש הטעות גדול יותר, יש יותר מקום לחשד שמתפלל אליהם, ולכן צריך להסיר צורות אלו ואפילו אם הן לא בולטות. למעשה כותב האוצר חיים שצורות של מזל מהמזלות, או צורת נשר שהיא אחת מחיות המרכבה – אסור מן הדין להשאירה בבית הכנסת, אפילו אינה בולטת. ושאר צורות מותר מן הדין אך מכוער הדבר.

אמנם הוא מציין בתוך דבריו שקהילות האשכנזים (כלומר יוצאי גרמניה, אלו שאינם מקהילות החסידים כמו חסידות קומרנה) כן נוהגים לצייר בבית הכנסת צורות אלו. אך הוא עצמו נמנע מלהתפלל שם בשל כך:

"וזהו התשובה שהשבתי לחכמי ארץ ישראל, ולהרב הגדול המפורסם מוהר"ר שמואל העליר מצפת, בענין לאו זה, ששאלו אותי אודות הצורות בולטות בהמות חיות שעשאו שם בבית הכנסת, וזו לשון התשובה…

ומעתה עיקר הלכה מבואר, דבבית – ולא בבית הכנסת – כל צורות מותרות, בלבד שלא יעשם לשם איזה מזל ולשם איזה רוחני, וכך פשט המנהג שיש לכל אחד כלים מכלים שונים, ויש עליהם צורת אריה, צורת דרקון, צורת צבי, ולית מאן דחש לאסור, כי עשאן לנוי בעלמא על שם צורה הגשמיות שיש בעולם הזה, ומותר לכל הדעות…

ומעתה נעיין בדיני בית הכנסת, ונבוא לדברי ר"א שבמרדכי, האי 'כל' לאו דוקא, היינו במה שכולל כל פרצופי גשמי בכלל היתר, דהרי חמה ולבנה גשמיים ואסור, והוסיף צורת דרקון…

סוף כל סוף בבית הכנסת מכוער הדבר מאוד לעשות צורת מכמה טעמים, אפילו צורת משוחים בששר ובסממנין, דהא חשש גדול יש בבית הכנסת כשעשה צורת אריה ונשר שעשאום לשום כבוד בית הכנסת על שם אריה ונשר שלמעלן, וזה איסור גמור בלאו. ודוקא בעבודה זרה ליכא כלל חשדא לרבים, דהוא איסור מבורר וגלוי. אבל בענין זה איכא חשדא אף לרבים שעשאם לשם מזל שברקיע, ובפרט כנגד המשתחוים איסור גמור ומכוער מאוד. וכבר האריך בזה ידידות נפשי די והותר בדברים נאים אמיתים, דבבית הכנסת מכוער מאוד.

ובאמת שיש כאן בית הכנסת של אשכנזים, והוא נתייסד על ידי צדיקים עליונים, ויש בה קדושה, ותמיד על ידי שום עילה וסיבה הייתי רץ להתפלל שם, וכעת בלתי ידיעתי ציירו בששר צורת אריה על היכל, ועוד העמידו מנורה של נחושת בדרום, עומדת על ארבע אריות של נחושת, ובאמת כך המנהג בכל בתי כנסיות של אשכנזים להתיר.

אבל אני מונע עצמי מליכנוס ולהתפלל בה מיום ההוא והלאה, כי מכוער הדבר מאוד בעיני, ומימינו לא שמענו ולא ראינו בביתי הכנסת של צדיקים שיהיה בהם דמות וצורות חלילה וחלילה.

כללו של דבר, צורת אריה ונשר ודגים וטלה וסרטן וכיוצא שיש במזלות, איסור גמור להעמיד אותו בבית הכנסת, כי קרוב הדבר לודאי שעשה אותם לשם מזלות, וזה אסור אפילו בסמנים להרמב"ם. ושאר צורת מכוער הדבר מאד לזכי נפש, ואין בידינו לאסרם, ותשובות מרן סימן ס"ג וס"ו לכאורה סותרין זה את זה, יעוין שם.

ומעתה בנידון דידן, שהרי אותו הקהל הקדוש שמתפללים שם הם מכת חסידים, והרי כל רבותינו אסרי זה בהחלט, ולא נהגו שיהיה צורת קטנה וגדולה, ובודאי חייבים לנהוג מנהג מקומם, בפרט בדבר שהוא מכוער ביותר…".

שושנים לדוד (תליית תמונת פלג גופו העליון של אדם צדיק בבית הכנסת)

בשו"ת שושנים לדוד (לרבי דוד צבאח, נולד בשנת התרכ"ט [1869], מרוקו) יו"ד יד, נשאל על תליית תמונה של פלג גופו העליון של אדם צדיק בבית הכנסת. וכתב שכיוון שלרמב"ם ושו"ע אין איסור לעשות צורת אדם שאינה בולטת, מן הדין גם אין איסור לתלות את תמונתו בבית הכנסת. ואף הדברי יוסף (הנ"ל) לא החמיר אלא בשמש וירח, שאסורים בעשייה גם ללא תבליט. ומכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו ברכה:

"נדרשתי אודות תמונה גדולה בפוטוגראפ"י על לוח גדול ובמצנפת גדולה על מצחו, וכתוב בה תיבות אלו וז"ן: קדש לה'. ובסוף הלוח כתוב וז"ן: זה תמונת הרשב"י זיע"א. ותמונה זו אין בה גוף שלם אלא מראשו ועד חצי גופו דוקא, אם מותר לתלותה לנוי ולכבוד בבית הכנסת הי"ג (ה' ירחיב גבולו) הנקרא 'צלאח בן עיזיר'. ותמיד ליבי מהסס בזה, על כן אמרתי לבוא בחיפוש אם יש צד היתר לזה או לא…

ועל כן נראה לקו"ד דהמקיל בזה לא הפסיד, מאחר שאין כאן צורה בולטת, ומצינו בפירוש שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות עבודה זרה וז"ל: אסור לעשות צורות לנוי, ואע"פ שאינם עבודה זרה, שנאמר: 'לא תעשון אתי וכו'. לפיכך אין מציירין לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם, והוא שתהיה הצורה בולטת, כגון הכיור והציור שבטרקלין וכיוצא בהם. ואם צר – לוקה. אבל אם היתה הצורה משוקעת או צורה של סמנין וכו' – הרי אלו מותרות. יעו"ש. והוא מה שפסק רבינו בטור כמו שכתבנו לעיל, ומרן בית יוסף ובשולחן הטהור כמו שכתבנו לעיל, ולא חילקו בזה ביתלאם[3](?) בביתו או בבית הכנסת.

וגם הרב אירגאז בדברי יוסף הנזכר, נראה דלא החמיר אלא בצורת חמה ולבנה, דמן הדין אסורה משום חשדה אף בשוקעת, וברבים מותרת דלא שייך חשדה, על זה חילק דבית הכנסת הוי כיחיד, דאיכא חשש חשדה. לא כן בצורת פרצוף כנידון דידן, דמן הדין בשוקעת מותרת אף ביחיד, אם כן גם בבית הכנסת מותר, דלא יהיה עדיף מביחיד דמותרת בשוקעת. והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה".

חתם סופר (חלון בצורת שמש)

בשו"ת חתם סופר ב, יו"ד קכט, נשאל על בית כנסת שעשו לו חלונות עגולים בצורת שמש עם קרניה, ולצידו כיתוב 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה". וכתב החת"ס ש"שתים רעות עשו בשגגה": 1. יש איסור תורה לצייר את השמש, ואיסור דרבנן להשהות ציור שמש משום חשד, וברבים זה לכה"פ מכוער. וקל וחומר אם עושים ליד היצירה כיתוב המוכיח שמדובר על השמש. 2. גם ללא הכיתוב, זה נראה כהגשמה, כיוון ש"מעשה גויים מגשימים" להדפיס בשערי ספריהם או במטבע דמות שמש שניצוצות בוערות ממנה, כדרך שהיהודים מציירים את קרינת עור פניו של משה רבנו, וזה נראה שעושים דמות וצורה לה' יתברך חס ושלום. וקל וחומר שאין לעשות כן בכותל המזרח שאליו כולם משתחווים בעת התפילה. לכן יש לבטל מנהג זה:

"שלום לידידי הנגיד התורני המופלא מו"ה הרש נ"י.

אשר אִוְתה נפשו היפה לחוות לו דעתי בבית הכנסת שעשו בחלון זכוכית עגול כצורת חמה, וניצוצות בולטות סביבת העגול כניצוצי חמה בזריחה. ובתוכו כתוב שם הוי"ה ובצידו 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם'.

לעניות דעתי שתים רעות עשו בשגגה: מבואר בש"כ י"ד סי' קמ"א סק"ח דעגול השמש, נהי המוצא מותר בהנאה מפני שאינו נעבד, אבל עכ"פ העושהו עובר על לאו דאורייתא. והמשהה עובר על איסור דרבנן משום חשדא. וברבים נמי איכא למ"ד לחד לישנא בש"ס דליכא חשדא, מ"מ מכוער הדבר, כמ"ש ר' ירוחם מביאו ש"כ שם סקכ"ז. והכא מגרע גרע, שהרי כתוב להדיא בצדו: 'ממזרח שמש עד מבואו וכו", הרי אומר שמתכוון לצורת השמש ממש, וגרוע ממ"ש ט"ז ססקי"ג מצורת המזלות שבמחזורים, כיון שמכוונים להדיא לצורת המזל שמוזכר שם בפייט גרוע טפי. וש"ך בנה"כ שם לא חלק עליו אלא משום דלהתלמד עביד, משא"כ הכא. ומ"ש בשם א' סברת הכרס כיון שכתוב שם הו"י בתוכו, ממילא אין כאן צורה ממש של עיגול השמש – אין שומעין לו, שלא אמר כהלכה.

וזאת שנית, אפי' לא כתוב בצדו 'ממזרח שמש', מ"מ מעשה גוים מגשימים היא זו, שדרכם להדפיס בשערי ספרים או במטבע של שווידן /שבדיה/ עיגול או משולש ובתוכו הו"י ונצוצים בוערים ממנו, כדרך שמציירים היהודים קרני הוד של מרע"ה, כל עושין אלו צורות ודמיונים לזיו הודו יתברך שמו, רחמנא ליצלן כי מה דמות תערכו לו. ובפרט במקום קדוש ובמזרחו, שהכל משתחוים למולו בכניסה לפתח בהכ"נ, בודאי מכוער הדבר. ועיין רדב"ז ח"א מ"ש בענין צורת אריה שרגילים בבה"כ, ע"ש. על כן נראה לי מי שיכול לבטל זה – יזכה לשמש מרפא בכנפיה ב"ב הכ"ד א"נ. נגהי ליום ד' חמשה עשר באב תקצ"ז לפ"ק".

מעשה אברהם (פרוכת עם צורת עופות ואריה בולטים)

בשו"ת מעשה אברהם (לרבי ניסים אברהם אשכנזי, נפטר בשנת ה'תר"כ [1860], איזמיר) יורה דעה לה, מביא בשם אביו רבי רפאל אשכנזי תשובה על שאלה שנשאל בדבר פרוכת שיש עליה ציורי עופות ואריה בולטים, והשיב שעל אף שמלשון השו"ע אפשר היה להבין שזה מותר, ואין לאסור ליצור צורת אריה בפני עצמו אלא רק כחלק מי"ב המזלות או ארבע החיות שבמרכבה, בפועל בבית הכנסת יש לאסור, שכן: 1. אפשר שכל מה שהתיר רבנו אפרים, שכמותו פסק השו"ע, הוא דווקא בצורות שאינן בולטות. 2. בנוסף, אפשר שרבנו אפרים התיר רק לא להסיר את הדמויות, אך לשים לכתחילה אף הוא היה אוסר. 3. אפשר שרבנו אפרים התיר רק בכתלים הצדדים של בית הכנסת, ולא בכותל שלכיוונו מתפללים (4. רבנו אפרים התיר רק צורות שלא עובדים אותן [אך הוא מנגיד זאת לצורת אדם שעובדים אותה, ולא לצורת אריה]):

"נשאלתי אי מותר לשום פרוכת על ההיכל שבבית הכנסת מבגד משי ומרוקם קלאו'י שאורגים בו מיני ציורים מכמה דמות עופות, ובתוכם דמות אריה, או לא.

תשובה: לכאורה נראה דמותר, שהרי פסקו הפוסקים, ומכללם מרן ז"ל בשולחנו הטהור… דמזה נראה דאפילו אריה מותר, וכמו שכן ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה סי' קפ"ז, יע"ש…

ואף שיש כמה מגמגמים בדבר, דאיך הותר לעשות ממנו פרוכת לפני היכל הקדש, שהרי כשעומדים הצבור להתפלל משתחוים לצד ההיכל, ונראה כאילו ח"ו הם משתחוים נגד הצורות ההם. מכל מקום אתה הרואה דאין בו בית מיחוש כלל. וכנראה ממה שכתב רבינו אפרים ז"ל, הביאו המרדכי בעבודה זרה פרק כל הצלמים… ועוד, שאפילו רבינו אליקים ז"ל לא אסר אלא לעשותו בידים, אבל במוצא מותר וכו', יע"ש…

אך אמנם הרב כ"ח ז"ל בקונטרס אחרון אסר אריה, וטענתו דהלא הכוכבים ומזלות במדור התחתון הם, ואסורים, ומזל ארי עומד לבדו בחֹדש אב, ושור בחֹדש אייר, ואסור לעשותן, יע"ש. והרב ט"ז ז"ל שם הביא דבריו, וכתב: ולפי דבריו כל הי"ב מזלות אסור לעשותן, אפילו כל אחד בפני עצמו, ומעולם לא שמענו מי שנזהר בזה. וגם במרדכי ואגודה פרק כל הצלמים במחלוקת רבינו אפרים ורבינו אליקים משמע דמהאי טעמא דעומד בחדש אב לבדו אין לאסור אריות, יע"ש.

הלכך נראה דהא דאמרינן דמזלות אסורים, היינו כל י"ב מזלות ביחד, דומיא דד' פנים להדדי, כנ"ל…

ומיהו יש להחמיר ולאסור לשים על ההיכל שבבית הכנסת הפרוכת מצוייר בצורת אריה בולטת, וכל אשר נגע יראת אלוהים בלבו צריך למחות בדבר הזה, מכמה טעמי… ואף לרבינו אפרים ז"ל שמתיר, כמו שכתב שם המרדכי ז"ל, בנדון זה לא יתיר, דהא אפשר דלא איירי בבולט. ועוד יש לחלק דשאני התם שכבר ציירו אותם, כמבואר בלשון המרדכי ז"ל. אבל אם היו שואלין ממנו לצור צורות בבית הכנסת – לא היה מתיר, אי משום חשדא ואי משום דמתוך שמסתכלין באותן צורות אין מכוונים לבם לאביהם שבשמים. ועוד, דהתם היו אותם הצורות לצדדי בית הכנסת, אבל אם היו מציירים בכותל שהקהל היו מתפללים כנגדו – היה מצוה להסירם משום חשדא וכו'. ועוד יש לומר דעד כאן לא התיר רבינו אפרים ז"ל אלא בצורות עופות וסוסים, מפני שאין הגויים עובדים אותם, אבל צורת אדם, כיון שהגויים מציירים אותו לאחד מארבעה חיות שבמרכבה, אפשר דמודה רבינו אפרים ז"ל, וכמו שכתב מרן ב"י ז"ל בספר אבקת רוכל הנזכר מעלה סי' ס"ג… והשתא לפי זה הפרוכת שרוצים הק"ק הנזכרת לקנות מחדש, דאית ביה דמות אריה, כדי לשים אותו על ההיכל שבבית הכנסת – אסרתי להם לקנותו, וכמדובר. ואיין בתשובת הרב בעי חיי ז"ל יורה דעה סי' קע"ה, יע"ש. והנראה לעניות דעתי כתבתי. הצעיר רפאל אשכנזי ס"ט".

כרך של רומי (צורות שוקעות של עופות על הפרוכת)

בספר כרך של רומי (לרבי ישראל משה חזן, נכדו של רבי רפאל יוסף חזן, היה רבן של רומא ואלכסנדריה. נולד בשנת התקס"ח [1808]) סימן ד, נשאל על אדם שרצה להקדיש פרוכת לבית הכנסת, שעליה רקומות בזהב צורות של עופות. בתשובתו הביא את הסתירה בדברי האבקת רוכל, וכתב שכיוון שדבריו סותרים אלו את אלו, ובתשובה ס"ו כתב שפסקו להקל קיים רק אם רב המקום יסכים עימו, ונראה שאותו מקום הוא קהילת קנדיא שרבה הוא הרב אליהו הלוי בעל הזקן אהרן שאסר, לכן יש להחמיר. וגם אם אין כוונת האבקת רוכל אליו, בפועל הוא רב מוסמך שהחמיר בזה בהדיא, ולכן לדבריו יש לשמוע הואיל ודברי האבקת רוכל סותרים.

לכן לגבי עשיית צורות על הפרוכת לכתחילה – מחמיר ה'כרך של רומי', אפילו בצורות של עופות ואפילו שאינן בולטות. אולם אם כבר עשו צורות על הפרוכת – מותר להשאירן:

"מעשה בא לידי פה רומא, בשנת התרי"א, באיש אחד שהיה רוצה להקדיש חתיכת משי מרוקמת זהב בצורת עופות, ואחר העיון וההשקפה אסרתי לעשותו מחדש. והגם שמבית יוסף בתשובת אבקת רוכל סימן ס"ו מתיר בשופי, וכן הרב כנסת יחזקאל סימן י"ג הוא מן המתירין, על כל פנים מי שעומד על בוריין של דברים בשתי תשובון של מרן שם מסימן ס"ג, בעיניו יראה ולבבו יבין דדבריו מרפסן איגרי. ודבריו שם בסימן ס"ג עולים לפו"ד. מאחר דבנה דייק בסוף דבריו על כונת המתפללים, ובענין הכונה בכל הצורות איתא להאי טעמא, ועל הכל שהרב זקן אהרן סימן קט"ו אסר להדיא כיעו"ש בדבריו באורך. ורב גובריה ורב חיליה לאורייתא, כנודע. ולבי אומר לי שמה שכתב מרן שם בסוף סימן ס"ו וז"ל: ולהיות כי במקום שאירע המעשה יש רב סמוך, אם יסכים לדברי הרב מורה להיתר, אך אם לא יראו דברי בעיני כבוד תורתו – דברי הרב שומעין. עכ"ד. ואין ספק שהוא הרב זקן אהרן, שהיה רב מוסמך בדורו של מרן כנודע… וגם מריהטא דענינא נראה שכל אלו התשובות בסימן ס"ג ואילך אירעו בקושטאנטינופולי, אתריה דמוהר"ם קפסאלי והרב זקן אהרן ז"ל[4], ועל הכל שעל כל פנים כיון שדברי מרן מרפסן איגרי וגם שהוא כתב שאם הרב המוסמך לא יסכים להתיר – דברי הרב שומעין. ואם כן הרי רב מוסמך שאינו מסכים, ומה לי אם הוא אותו שכיון מרן או אחר? ושוב ראיתי להרב ערוך[5] השולחן י"ד סימן קמ"א סוף אות יו"ד… שתמה על דברי מרן ז"ל מתשובה לתשובה, עלז לבי בה'. ועיין עקרי הד"ט שלא דקדק ברשימת התשובות הללו. ודוק.

וכן זה שכתבתי לעשות מחדש, אבל מה שכבר הקדישו מזה זמן, מאי דהוה הוה. וכן הוראתי למעשה בקהילת קודש יראי ה' שיש להם מפות מצויירות, והתרתי אותם על פי האמור. אבל מחדש הא ודאי אין לנו להורות שום צורה לא שוקעת ולא בולטת ולא צורת אדם ולא שום צורת עופות וחיות. ועל זה אני מדקדק בכל מקדיש מפות או פרוכיות, שלא ירקמו הארמ'ה שיש בה צורות בשום אופן, ואני מחדש להם סימן הארמ'ה מבלי שום צורה, וה' יצילנו משגיאות. ועיין שיורי ברכה י"ד סימן קמ"א אות ו' וד', שיש להעיר עליו שלא הרגיש מתיר פסקי מרן ז"ל הנ"ל, ודברי הרד"ק בהגהותיו מדוקדקים הרבה, ודוק היטב. ועי' הרדב"ז ח"א סי' ק"ז".

מחנה חיים (אריות מעץ מעל ארון הקודש [וביאור טעם המנהג לעשות כן])

בשו"ת מחנה חיים (לרבי חיים סופר, נולד בשנת התקפ"ב [1821], רב העיר מונקטש) ב, יו"ד כט, נשאל על דמות שני אריות מעץ ששמים אותם מעל ארון הקודש, אם יש בזה משום 'לא תעשה פסל'. וכתב שפשוט שאין בזה איסור תורה, ואין לומר כן כי זו הוצאת לעז על דורות הראשונים שעשו כך. והמחלוקת באחרונים היא רק משום חשד, והאם בבית הכנסת שאין בעיה של חשד בכל זאת זה דבר מכוער או לא. למעשה כתב שאם האריות לא שלמים – מותר לשים אותם מעל ארון הקודש, אך כתב שאם כבר שמו אותם שלמים – אסור לחתוך מהם חלקים משום האיסור "לא תעשון כן לה' אלוהיכם".

עוד כתב שהמנהג לעשות אריות מעל ארון הקודש הגיע כזכר לכרובים שהיו על ארון הברית, שנועדו להעיד על קיומם של המלאכים, שרק מכוחם הנביאים יכולים להתנבא מאת ה', כיוון שהמלאכים מוסרים לנביאים את דברי ה':

"שאלה: הבעלי בתים מפה עשו מעץ שני אריות לשום אותם למעלה מארון הקודש בבית הכנסת, ויש מהם אשר אוסרין, שאומרים שהיא בכלל 'לא תעשה פסל', ויש מהם מתירין, והלומדים שבכאן חולקים על הדבר. ועל כן ימחל מעכ"ה א"פ ויכתב התשובה, כי הקהל כולם כאחד אמרו נעשה ונשמע עכ"ה.

תשובה: דבר זה מחלוקה[6] ישנה בין ראשונים פרק כל הצלמים, ועיין בבית יוסף… ובש"ך… ובתשובת מבי"ט… ויעיין במרן חת"ס… שכתב וז"ל: עי' רדב"ז חלק א', מה שכתב בענין צורת אריה שרגילים בבית הכנסת, ע"ש. עכ"ל. וחלילה לומר שהוא בכלל 'לא תעשה פסל', לחשוד ח"ו דורות ראשונים שהיו כמלאכים כאלו עברו על לאו דעבודה זרה, האומרים כן דוברים עתק על קדושים אשר בארץ, והחולקים שאומרים שהוא אסור, הוא משום חשדא, הגם דברבים ליכא חשדא, בבית הכנסת גזרינן טפי שהוא מקום תפלה. ועי' בר"ן פרק כל הצלמים, ובמרדכי.

והנה לדעתי האיסור אם שני האריות שלימים, אבל אם יהיה כל אחד חצי אריה, וחצי השני לצד הכותל יהיה חלק תחת היקף – אין איסור…

אך כל זה אם לא נקבע על הארון הקודש, אז הזמנה לאו מילתא ומותר לחתוך חצי ארי מכל האורך, אבל אם כבר הוצגו על הארון, יש בחתיכה לאו ד'לא תעשו כן לד' אלוקיכם', עי' מכות דף כ"ב, ובמג"א סי' קנ"א ובפרמ"ג שם, ודו"ק.

ואעתיק שורש הדבר מאי זה בא להעמיד שני אריות, הוא לדעתי כדברי רמב"ם והוספת רבינו בחיי פרשת תרומה, על הפסוק 'ועשית שנים כרובים זהב', וז"ל: על דרך הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים, שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת, והוא העיקר הראשון מעיקרי התורה, וכענין שכתב 'אנכי ד' אלקיך', כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים, והוא העיקר השני, לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת, שאלמלא כן אין נבואה. ואם אין נבואה, אין תורה. ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים, להורות על מציאת המלאכים, ומה שהיו שנים ולא אחד, כדי שלא תחשב שהוא צורת האל הנעבד. ואם תאמר: יש לכל להסתפק בשתי רשויות! אין זאת, שהרי פורשים כנפים למעלה, ומקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה. זה דעת הרמב"ם בענין הכרובים עם קצת לשונו. עכ"ל. מזה בא המנהג להיות אריות על הארון הקודש דוגמא לזכר למקדש. ודו"ק.

אך קשה, איך בפרוכת וביריעה צורת ארי ונשר פרצופים? הלא שם לא היה אפילו בנשר פורשים כנפים למעלה, אלא עכ"ח יען שלא היה נראה בכל צד רק חצי ארי או חצי נשר, ולא שייך חשש כלל, כנלע"ד…

סוף דבר, לא אוכל בשעה זמניות לעיין בדבר גדול כזה, ולא באתי להשיב אלא מפני לעשות שלום. דברי הד"ש הק' חיים סופר".

נטע שורק (פסלי אריות על ארון הקודש)

בשו"ת נטע שורק יו"ד מו, נשאל על קהילה שהציבו ללא ידיעת פרנסי הקהל שני אריות מוזהבים מעל ארון הקודש, ובידיהם מחזיקים כתר של עץ מוזהב. ודעת השואלים שיש לאסור זאת מטעמיהם של הרדב"ז ואבקת רוכל, ואף שכבר שמו את הפסלים – יש להסירם כיוון שהושמו שם שלא על דעת "אלופי קהילה".

הנטע שורק הסכים עימם שלכתחילה ודאי שאין לשים פסלים כאלו בבית הכנסת, אך לעניין אם חובה להסירם כתב שלא מספיק בארו בדבריהם מדוע לדעתם במקרה דנן אין זה נחשב ל'דיעבד' (ומשמע שכולם מסכימים שבדיעבד אין צריך להסיר, והשאלה היא רק אם זה נחשב 'דיעבד' או לא). מכל מקום, הבית שלמה פסק שאין איסור נתיצת אבן בהסרת צורה מבית הכנסת כשיש חשש איסור בצורה, ולכן מותר להסיר אותם. אך כתב שצ"ע קצת למה זה מותר, הואיל ואין כאן איסור ודאי, ומאידך אסור להסיר דברים הקבועים בבית הכנסת משום 'לא תעשון כן לה' אלוהיכם':

"ידידי היקרים, מכתבם מג' שלח הגיעני אמש, ואח"ש להשיב על שאלתכם דעתי בדבר השאלה אשר בקהלה הסמוכה לשם העמידו הגבאים דשם שני אריות מוזהבים למעלה מארון הקודש, וברגליהם מחזיקים כתר של עץ מוזהב בלי ידיעת אלופי קהלה, אם יש איסור בדבר להשהותם או נאמר יען שברבים ליכא חשדא, כמו שכתוב ביו"ד סי' קמ"א, שפיר דמי להניחם על עמדם. ואם יש איסור בדבר להעמידם שם לכתחילה, אם רשאים להסירם ולא שייך בזה לאו דנתיצה 'לא תעשון כן לה", כן הבנתי תוכן השאלה ממכתבכם.

ודעתיכם נוטה לאיסור לכתחלה – על כל פנים – לחלוטין, כאשר בא בארוכה במכתבכם מתשובת אבקת רוכל ותשובת הרדב"ז… והא דסי' קמ"א לא איירי בבית הכנסת, דבבית הכנסת איכא הרבה טעמים לאיסורא, כמו שכתב ברדב"ז ובאבקת רוכל הנ"ל, וחדא מיניהו דנראים כמשתחוים לצורה, וכן כתב בתשובת דברי יוסף, מובא בפתחי תשובה… ובנדון דידכו לא הוי כדיעבד, כיון שהעמידוהו שלא ברשות ודעת הקהל ואלופי הקהלה. זה תורף דברי תשובה זו.

הנה אנכי מה אענה אבתריכם, הנה האמת אתכם, שבבית הכנסת גרע טפי בלעדי כל הטעמים שבאבקת רוכל הנ"ל, הנה הטעם אחרון שנראה כמשתחוים לתורה הוא טעם נכון, דנהי דאיסור שהה לא שייך ברבים, משום דברבים ליכא חשדא, אבל איסור השתחויה, שנראה כמשתחוה לצורה – שהוא החשד על כל יחיד ויחיד שכוונת השתחויה הוא להצורה – שפיר שייך חשדא, והוא פשוט וברור.

אבל מה שכתבתם דאף אם היה שרי בדיעבד, מכל מקום בנדון זה שהועמד שלא בידיעת האלופים והקהל לא נחשב בדיעבד, הנה לא בארתם באר היטב בזה טעם ונמוקי שלכם, ואין בכדי שילך מכתבי ויבא מכתבכם אלי בזה להביננו דעתיכם, כי אני הולך אם ירצה ה' ביום א' למרחץ קרעניץ לחזק גופי ברצות ה', אבל הנה הבאתם בשם שו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' קצ"ט דאין בזה חשש נתיצות אבן, ואף אם כבר נעשו – רשאין להסירן כיון שהוא מחמת חשש איסור, ולפי זה מכל שכן מאחר שהסכימו רוב הפוסקים דבבית הכנסת יש איסור אף ברבים, אף דברבים ליכא חשדא, אם כן פשיטא דרשאין להסירן, ולית חשש דנותץ אבן. אמנם טעמא בעי אף דיש איסור ודאי משום חשדא וכדומה, מכל מקום אין איסור זה כדאי לדחות הלאו ד'לא תעשון כן', ומכל שכן אם הוא רק חשש איסור…".

נהרי אפרסמון (להתפלל בבית ספר שיש בו צורת אדם על הכתלים)

בשו"ת נהרי אפרסמון (לרבי יעקב טננבוים, נולד בשנת התקצ"א [1831], רב העיר פוטנוק בהונגריה) יו"ד קיח, נשאל האם מותר להתפלל בבית ספר שכתליו מלאים בצורות של חיות ואילנות כדי להראות לילדים להתלמד, ויש שם גם צורת 'מלכי הגר'.

והשיב שמצד חשד אין כאן בעיה, כיוון שפסק הרמ"א שבשל רבים אין בעיה של חשד, ואף בבית הכנסת. ועוד יש לצרף שגם לרמב"ן שמחמיר בעשייה, מודה שאין איסור להשהות צורת אדם שאינה בולטת. וכשאין צורת כל הגוף, גם לב"ח אין איסור. אך מכל מקום צריך לוודא שהצורות הן מעל לקומת אדם, כדי שלא ייראו המתפללים כמשתחווים להן, וכפי שכתב רבנו אליקים. וגם אם איסור ממש אין בזה, מכל מקום מכוער הדבר. וציורים שיש בהם אלמנטים של עבודה זרה ממש – בכל אופן אסור:

"אשר שאלת בבית המיוחד לחינוך נערים, אשר הכתלים מלאים צורת חיות ואילנות שצריך להראות לתינוקות, וצורת מלכי הגר, האם אין חשש לקבוע שם להתפלל בציבור בימות החורף?…

ולדינא קיימא לן דבשל רבים ליכא חשדא, כמבואר ברמ"א שכתב דינו דהרא"ש והטור לפסק הלכה, ועיין מגן אברהם סימן רמ"ד לענין בנין בית הכנסת בשבת, שכתב דברבים ליכא חשדא, ואי לאו מטעם חילול השם היה מתיר. ובאליה רבה ותוס' שבת שם רצו לומר דרק בעבודה זרה הוא דליכא חשדא ברבים, אבל איסור שבת, בפרט קיבולת, שהחשד הוא שיאמרו שהוא שכיר יום, דליכא רק איסור שבות – אולי גם בשל רבים איכא חשדא. ובנודע ביהודה תנינא או"ח סי' ק"ג כתב להיפך, דבעבודה זרה דאיכא איסור סקילה, יש לחוש לחשד, ומהאי טעמא כתבו תוס' ראש השנה כ"ד ד"ה 'סמי', דעל עשייה ליכא חשד, שהוא רק לאו ד'לא תעשון', מה שאין כן עבודת כוכבים, דאיסור סקילה.

מיהו פסק הלכה ברמ"א כשיטת הרא"ש דבשל רבים ליכא חשדא, וסבירא ליה לרמ"א גם בבית הכנסת לא שייך חשדא, כיון שהוא של רבים, וכמו שכתב המחצית השקל סי' צ"א ס"ק ל"ו בשם אליה רבה לתרץ קושיית הטו"ז אשר כן מבואר גם כן בתשובת כנסת יחזקאל שהביא בפתחי תשובה סי' קמ"א אות ב'.

לכן יש לצרף גם זאת לסניף למה שכתבתי שאין איסור אף בצורת אדם, כיון שאינו צורה בולטת אשר גם לפי חומרת רמב"ן אין איסור להשהות בשקוע, וכשאינו צורה שלימה בכל הגוף, אף לפי דברי הב"ח הנ"ל אין להחמיר. ומכל מקום יהיו צורות אלו למעלה מקומות איש, וכמו שכתב המג"א דלמטה מקומות איש יש לחוש לדברי רבינו אליקים שלא יהיה נראה כמשתחוה להם, ועל כל פנים מכוער הדבר. ובציורי דברי תפלות ועניני עבודת עכו"ם אסור אף אם הם למעלה מקומות איש, אע"ג דלא שייך טעמא דנראה כמשתחוה להם, כמו שאסור אותן בגדים שמצויירים עליהם דברי תפלות וענין עבודת עכו"ם שמיוחדים לישב עליהם, אע"ג דלישב עליהם לא שייך טעמא דנראה כמשתחוה להם, ולא טעמא שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר. מכל מקום אסור בבית הכנסת כיון שהוא דברי תפלות ועניני עבודת עכו"ם..".

פרי השדה (ציור י"ב המזלות על כותלי בית הכנסת)

בשו"ת פרי השדה (לרבי אליעזר דייטש, נולד בשנת התר"י [1850], הונגריה) א, ס, נשאל על בית כנסת שעשו על כתליו צורות של י"ב המזלות. ולאחר שדן בדברים מצדדים שונים סיכם: 1. אלו שעשו את הציור – עברו על איסור תורה של "לא תעשון אתי". 2. גם אם מותר להשהות את הציורים – מכוער הדבר. 3. לברכי יוסף ופרי מגדים, גם מה שמותר משום חשד ברבים, בבית הכנסת אסור. לכן מסיק שיש להסיר את ציורי המזלות מקירות בית הכנסת:

"נעימות ימינו הגיענו היום, ושמחתי כי ראיתי מכותלי מכתבו כי גם במדינתו לא השבית ד' גואל, ונמצאו שם ברוך ה' רבנים תלמידי חכמים גדולים, כן ירבה ד' בישראל. ועל דבר השאלה אשר מעלת כבודו נ"י הציע לפני בקהלה אחת שבנו בית הכנסת וציירו על הכותלים דמות כל הי"ב מזלות כסדר טלה, שור תאומים וכו'. ומעלת כבוד תורתו נ"י עיניו שוטטו במקום מוצא הדין בש"ס ופוסקים, והאריך אם מותר לקיים לאחר שכבר נעשה כן, ובא להתיעץ עמי לשמע גם חוות דעתי בזה, ונחזי מה דקמן בס"ד…

סיומא דמילתא, בנידון דידן כיון שגדולי הראשונים, והרי"ף והרמב"ם מכללם, אסרו בצורת מזלות אפילו אינו בולטת, וכן משמע דעת הרא"ה גם כן בספר החינוך מצוה כ"ז ומצוה ל"ט, ואם כן כבר נעשה איסור גמור בעשיה. ובעניין שהייה גם כן, אפילו להמתירין בשל רבים, מודו דמכל מקום מכוער הדבר, וגדולי האחרונים – הברכי יוסף והפרי מגדים – כתבו בפירוש דאפילו מה שמותר בשל רבים, מכל מקום בבית הכנסת אסור (ומהך דבית הכנסת דשף ויתיב בנהרדעא, דעיילי בה אבוה דשמואל ולוי, אע"ג דהוי שם אנדרטא, על כרחך צריך לומר שלא היה בידם להסיר משם, ובאונס הועמד שם האנרדטא, וכבר ראיתי מי שפירש כן) אם כן באו ונסמוך על הראשונים ועל האחרונים לתקן דבר טוב וקיים לעד, להסיר משם אלו המזלות, ובזכות זה יזכו שהקב"ה שומע תפלות יהפוך מזלו של כל אחד ואחד לטובה, ואם ירצה אחד להתעקש ולומר דכמו דלרבן גמליאל היה מותר לדבר מצוה, הכי נמי כוונת אלו העושים היה לדבר מצוה, לפאר ולרומם בית ד', אומר לו: אמת כי במרדכי איתא שם להדיא דלדבר מצוה שאני, מכל מקום פשיטא דלא דמי הך מצוה למצוה מה שהיה צריך רבן גמליאל לקידוש החודש, אשר כלל המועדות תלוי בזה, וכי לא נוכל לפאר בית ד' בדרך היתר במרווח ולא באופן הזה? ובפרט לפי מה שכתבתי מסברא בס"ד, דלצייר צורות מזלות במקום תפלה הוא עניין המורה(?) היפוך כוונת התפלה, שבזה אנו מעידים שאין אנו נתונים תחת המזל. לזאת נראה לי ברור בס"ד שחיוב גמור להסיר משם אלו ציורים, ועל ידי זה יכופר להם מה שעשו איסור בעשיית אלו הצורות, ונסלח לכל עדת בני ישראל, ושומע תפלה יאזין בקשתכם".

תפארת צבי ודרכי תשובה (צורת אריה רקומה על מעיל ספר התורה)

בשו"ת תפארת צבי (לרבי צבי הירש שפירא, נולד בשנת התר"י [1850], הונגריה. בעל ה'דרכי תשובה', וכדלהלן) א, סוף סימן לו, מתייחס למעילי ספרי תורה שרקומות עליהם צורות של אריות, וכותב שיש בזה שמץ של עבודה זרה כי האריה הוא אחד מארבע הצורות שבמרכבה, ולכן צריך להימנע מכך:

"ומדי דברי בו, ראיתי להזכיר מה שאני חוכך במנהג גרוע של ההמון עם שעושין מעילים לספרי תורה שלהם, ומציירין על המעיל צורות שני אריות בטווי זהב וכסף ומשי, ולפי מה שכתבתי בחיבורי דרכי תשובה יש בזה משום שמץ עבודה זרה, כי האריות הם מד' צורות, וכמו שכתבתי שם באורך".

וכ"כ בדרכי תשובה קמא, מח:

"… ועיין בספרי שו"ת צבי תפארת סוף סימן ל"ו, שהנני קורא תגר על מנהג גרוע של כמה עמי הארץ מהמון עם, שאינם יודעים ונכשלים במעילים לספרי תורה שלהם, שמציירים על המעיל צורות שני אריות בטווי זהב וכסף ומשי, כי יש בזה איסור דשמץ עבודה זרה, כי צורת האריות הוא אחד מהד' צורות וכו'".

מערכי לב (אריות על ארון הקודש)

בשו"ת מערכי לב (לרבי יהודה לייב צירלסון, נולד בשנת התר"כ [1859], רומניה) אורח חיים ט, נשאל על ידי רבי אבא שנקמן, רבה של גאלאץ (עיר ברומניה), האם מותר לעשות שני אריות מעל ארון הקודש, והשיב שאין להתיר זאת, כפי שכתבו אחרונים רבים שמונה את שמות חלקם. וגם מה שנהגו לעשות כן אין זה מנהג שמעיד שהדבר מותר, כיוון שנעשה בניגוד לעמדת "תופשי התורה":

"על דבר שאלתו בנדון מה שרוצים לעשות בבית הכנסת ממעל להארון הקודש צורות בולטות של שני אריות שלמים, האם יתכן להתיר זאת?

הנה מה שנעשה כבר כך באיזה מקומות, אין לזה שום ערך הוראה לסמוך עליה למעשה. יען כי לאו 'הוראה' היא זו, אלא 'רעה'. שלרגלי סבות שונות נעשתה על אפם ועל חמתם של תופשי התורה, מחמת שמדינא אסור לכונן בבית הכנסת תמונות מצוירות או בולטות כאלה, כמו שפסקו הט"ז והברכי יוסף והבית לחם יהודה והחכמת אדם והשדי חמד בשם כמה רבוותא, שביניהם יתנוססו "רבני גאוני בית הדין הגדול שבירושלים תובב"א".

ובכן, יישר כחו של כבוד תורתו שעמד בפרץ למחות באלה שרוצים להעביר הדרך ביחס התמונות ההן…".

משיב דברים

בשו"ת משיב דברים (לרבי גרשון ליטש סג"ל רוזנבוים, תלמיד הכתב סופר ומהר"י אסאד. בשנת תר"ל [1870] החל לשמש כרבו של הכפר טאיה בצפון מזרח הונגריה) יו"ד קה, נשאל לגבי אריות שמוצבים באופן מסוים, והשואל טען שצריך להעמידם זה כנגד זה, כפי שהיו הכרובים על ארון הברית. הרב רוזנבוים משיב לו שאמנם מוטב להסיר את האריות מבית הכנסת, אך אם הקהל לא מעוניין בכך, מוטב שלא לשנות את מיקומם, הן משום שזה נחשב להצבתם מחדש לכתחילה, והן משום שמסתמא הרבנים שליוו את אופן הנחת האריות בבית הכנסת הציבו אותם בתנוחה זו בכוונת מכוון, אף שאיננו יודעים את טעמם:

"על דבר שאלתו בענין האריות שעומדים בבית הכנסת לנוי ולהדר, ומעמדם בזה האופן: הלוחות עומדים ממעל לארון הקודש, וסביב להם חונים שתי האריות בפניהם אל הבית ואחריהם אל הלוחות. אריה אחד מצד זה והשני מצד אחר. ונשאלתי דלפי מה דאמרו חכז"ל בב"ב דף צ"ט… אם כן בודאי אינו נכון הוא להעמיד האריות כי אם באופן שיהיו פניהם איש אל אחיו, כמו שהיו בעושין רצונו של מקום…

ולבי אומר לי לעיין בהדבר, כי באמת כמה שאגו בקול מאורי אור גאוני העולם, על המנהג הזה להעמיד אריות צורות בולטות בבית הכנסת, מקום המקדש, מקום התפילה, ויש בו איסור דאורייתא 'לא תעשון כן', עי' בהג"ה אשרי… ובמרדכי… בשם רבנו אליקים שהיה חמיו של הראב"ן ז"ל, ציוה להסירם מבית הכנסת של קלוניה מחשש דנראה כמשתחוה להם… ואם כן לכאורה תמוה מאוד למה נכנסו הדור הקדום בפרצה דחוקה להעמיד על ארון הקודש דבר שיש בו חשש איסור דאורייתא?…

וראיתי בספר מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' כ"ט שחפש ומצא איזהו טעם להעמדת האריות, וכתב… ולפי זה אם המה רומזים על הכרובים, בודאי צריך שיהיה העמדתן כפני הכרובים, שהיו פניהם איש אל אחיו… אבל לדעתי בכוון לא העמידו הרבנים כשהיו בונים הבית הכנסת הנהו אריות איש אל אחיו, אלא שינו להפוך, להראות כי אין האריות רמז אל הכרובים… ולפי זה באריה לבד אין איסור, אלא מתוס' יומא דף נ"ד מבואר דאף צורות ארי ונשר לבד אסור, ותוס' שם רוצים לומר אם קבועים בכותל אין בו איסור, דבטל לגבי כותל. ואולי על זה סמכו העולם בעשיית האריות בבית הכנסת, דהמה קבועים. ודוחק.

ולדעתי הכונה בהאריות בבית הכנסת לרמז על האש שבמזבח, שהיה רבוץ כארי, וגם רמז לדברי הנביא: אריה שאג מי לא יירא, ה' אלקים דיבר מי לא ינבא? וכתיב: 'ה' כאריה ישאג'. ועי' במג"א בשם זוהר ממעלות של הבימה שיהיו שש על שם שש מעלות לכסא, ועל הכסא של שלמה עמדו אריות…

העולה מהנ"ל: אם אפשר להסיר האריות לגמרי מבית הכנסת – מה טוב היה, וזכות יקבלו בני הקהילה על הרחקה זו מבית ד'. אבל אם אין רצונם להסירם לגמרי, רק לשנות העמדה שלהם ממה שהם כעת, זאת לא נראה לי נכון לעשות כן, כי זה תחילת העמדה. ועוד, בודאי דורות קדמאי בכוון עשו כן, ולא גילו לנו הטעם, אבל הם ידעו מדוע עשו ככה. את זאת אמרתי להודיע לכבודו, ואי"ה לעת הפנאי אשים דעתי עוד הפעם על הנשאל. והנני חותם, ה"ק גרשון בהגאון מו"ה משה ליב ליטש סג"ל ר"ב זצוקלל"ה".

פולמוס ב'תל תלפיות'

בביטאון התורני-הונגרי 'תל תלפיות' תרע"ג גליון 24 סי' רלח, מובאת שאלה:

"הרב אב"ד דקהלתנו נ"י אינו נכנס בבית הכנסת שלנו, יען שעל הארון קודש ישנן צורות שני אריות. ובאמת ראיתי בשה חמד מערכת בית הכנסת אות י"א גם כן מביא הלכה למעשה שהסירו צורות הנ"ל, וצווח ככרוכיא על העושים ככה, ונפשי אותה לדעת מדוע נתפשט מנהג הרע הזה בהרבה קהלות קדושות ממש, ואין פוצה פה ומצפצף, ובלתי ספק יש להם על מה שיסמוכו. נא את אשר אתו דבר ידיעהו בשער בת רבים.

וזולת האיסור, נכספתי לדעת מקור המנהג שבחרו דווקא בצורת אריה, הרי כפי הנראה טעם במנהג הוא כמו שהיה במשכן על הארון כרובים, כן עושין בבית הכנסת – שהוא משכן מעט – גם כן ככה. ואם כן היה להם לעשות צורות תינוק, כמו שהיה שם, ולמה חלפוהו בצורת אריה?".

תשובת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז

באותו הגליון, בסימן רמב, משיב לו הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז, רבה של העיר ג'נג'ש (המכונה ביידיש: דינדיאש) ואביו של הרב עמרם הלוי יונגרייז. הרב יונגרייז משיב:

"לאות רל"ח בתל תלפיות, בענין עשיית צורות אריות בבית הכנסת. הנה דבר זה נשאל להגאון בעל מחנה חיים זצ"ל, וכתב בח"ב תשובה כ"ט… וחלילה לומר שהוא בכלל 'לא תעשה לך פסל', לחשוד ח"ו דורות ראשונים שהיו כמלאכים, כאלו עברו על לאו דע"ז, האומרים כן דוברים עתיק על קדושים אשר בארץ, והחולקים שאומרים שהוא אסור הוא משום חשדא, הגם דברבים ליכא חשדא, בבית הכנסת גזרינן טפי, שהוא מקום תפלה. ועיי' בר"ן ובמרדכי. עכ"ל…

וגם קשה לי על הרב הגאון בעל מחבר 'משיב דברים' זצ"ל, שכתב בחלק יו"ד סימן ק"ה, בשאלה הנ"ל דהעולם סומכים בעשיית האריות בבית הכנסת על תירוץ התוס' דיומא, דר"ל דאם קבועים בכותל אין בו איסור, דבטל לגבי כותל. ע"כ. ולמה לא להביא ממרחק לחמו, לזכות עם קדושים מתירוצים אחרונים בתוס'? הלא תוס' הק' ביומא דף נ"ד על כסא דשלמה, דכתיב: 'ושנים אריות וגו', ותירצו דאחרים עשו לו, וחשדא ליכא, דברים שכיחי גביה… הרי מטעם דברבים ליכא חשדא מותר להתפלל בבית הכנסת אשר נעשו על ארון הקודש אריות. ועיין בפתחי תשובה קמ"א אות ז', ובתורה תמימה הק' פרשת יתרו על רבינו אליקים, הובא בב"י קמ"א, שכתב דאין לצייר…

והטעם למה מעמידים אריות דוקא, כבר כתב בשו"ת משיב דברים הנ"ל לרמז על האש שבמזבח, שהיה רבוץ כארי, וגם לרמז על דברי נביא: 'אריה שאג', והמנ"ח כתב על פי רבינו בחיי, עיי"ש.

ולי נראה לפי מה שראיתי לפרש מהרב הגאון הקדוש ר' הילל קאלאמעא זי"ע, הפירוש: "דוב אורב הוא לי, ארי במסתרים", דגלוי וידוע דגם במה שמייסר היה אותנו ונראה בנגלה לרע, מכל מקום בסתר הוא כולו נחמד ונעים, כמו שכתבו חכז"ל: 'לעתיד לבא כולו הטוב ומטיב', עיי"ש בצל"ח. והנה הדוב הוא בטבע אכזר, כמו שכתוב: 'דוב שכול', והארי הוא בהיפך, רחמן, כידוע. וזהו שכתוב: 'דוב אורב הוא לי' – הקב"ה נראה בנגלה כדוב אורב לי, ובאמת ארי במסתרים, ר"ל בנסתר הכל לטוב לנו, ולחייותינו כארי, עכל"ה… ונכון לפי זה הרמז מהאריות, להראות דגם בגלות המר הקב"ה חס עלינו והוא לנו מלך רחום וחנון, ואני לדודי ודודי לי…

כתבתי כל זה רק להצדיק רבנים הה"ג שליט"א, אשר מתפללים בבית הכנסת כזה שאריות עומדים על ארון הקודש או על הכותל, אבל כבר כתב הבית לחם יהודה בענין צורות אלו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – הוא עתיד ליתן את הדין".

רבי יקותיאל יהודה קויפמאנן מראקאס

בהמשך שם (עמ' רפג) מובאת תשובתו של רבי יקותיאל יהודה קויפמאנן מראקאס, שהשיב אף הוא לשואל. רבי יקותיאל יהודה מציין לשו"ע יו"ד קמא, ו, שמיקל בצורת חיות ועופות, ולש"ך שם שהוא הדין לאריה. ומנגד מציין לב"י בשם רבנו אליקים. ולא מכריע בדבר.

לעניין הטעם מדוע דווקא אריות, מציין שהוא משום "הוי… גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים":

"לאות רל"ח. הדבר מפורש ביו"ד סי' קמ"א ס"ו: צורת חיות ועופות ודגים כו', וכיוצא בהם – מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת. ועי' ש"ך שם, שגם צורת אריה בכלל… ותמהני למה זה מביא משד"ח לחמו? הלא גם הב"י בסי' קמ"א מביא עובדא מרבנו אליקים, שצוה להסיר צורת האריות וכו' מטעם הנ"ל.

ולמה בחרו באריות? – יבואר בפשוט על דרך מאמר חכמז"ל: 'וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'. ונתון למעלה מהארון כדי שמיד בבואו לבית הכנסת יעוררהו על זה. ולמה אין עושין כרובים צורת תינוק? יש לומר מאחר שאין לעשות תבנית היכל, שולחן, מנורה כו' (סק"ח שם), על כן אין עושים זאת, כדי שלא יהא דומה ממש למקדש, שהוא אסור, מה שאין כן באריות".

רבי מנחם מנדל טננבוים

עוד רב שהגיב לשאלה בתל תלפיות הוא רבי מנחם מנדל טננבוים, בנו של רבי יעקב טננבוים בעל ה'נהרי אפרסמון', וחתנו של רבי שרגא צבי טננבוים בעל 'נטע שורק', רבה של טארנא שבסלובקיה, ומי שכיהן כנשיא הכבוד של "ועד הרבנים הארצי" בצ'כוסלובקיה.

"ראיתי באות רל"ח שקלי הדעת עושים צורות בבית הכנסת. ובלא ספק בעת בנין הבית כנסת לא היה להם רב, או אינם צייתי. ודכירנא כד הוינא טליא, בנו בטאליא הבית כנסת ולא צייתי לדברי אדוני אבי מ"ו זצלה"ה. ולפני כ"ה שנים בנו פה טארנא בית כנסת ורצו לעשות ב' אריות, והיה אז פה אדוני אבי מ"ו ז"ל, וביקש אותם שלא יעשו, ואמר: לא האריות יחזיקו העשרת הדברות, רק אתם הבעלי בתים תחזיקו ותקיימו אותם. וב"ה לא נעשה דבר. בקהלה אחת היו גם כן צורות, ובחינם צעק הרב להסירה, עד שלקח סולם והסירם בעצמו ובכבודו, ולא כל רב בטבעו לצאת במלחמה, ולאו כל העתים כו'.

אמר העורך: כעת מצאתי בשו"ת נטע שורק[7] יו"ד סי' מ"ו מפלפל אם רשאי להסירם משום לאו דנתיצה, עיי"ש".

רבי משה נתן נטע יונגרייז

בגליון העוקב, משנת תרע"ד סימן כג, כתב גם רבי משה נתן נטע יונגרייז[8] תשובה אודות שאלת האריות בבית הכנסת, ובה הוא מתאר שמנהג רוב הקהילות היה לעשות אריות רקומים על הפרוכת.

"אודות הפלפול בתל תלפיות משנה שעברה, אודות הנהו צורות דמות אריות שבבית הכנסת, לפי עניות דעתי דין זה צע"ג. וכבוד הכותבים הרבנים הגאונים נ"י קיצרו באמרים במקום שהיה להם להאריך ולברר הלכתא, דלא אשכחן בהדיא מבואר בתשובת האחרונים.

וריש כל מילין צריכין אנו לדעת שתבנית צורות האריות האלו לאו שווים הם, ולא דמו להדדי. כי לא ראי זה כראי זה, ויש מקומות רבות שעושין מעשה מקשה מעץ או מאבן תמונת אריות, ומעמידין אותם על כותל הארון מלמעלה בשני צדיו, זה למול זה, ובמקצת מקומות צובעים בצבע צורות אריות על עץ ואבן, ומעמידין אותם גם כן על כותל הארון, אבל יש אשר נתפשט כמעט ברוב הקהילות הקדושות שדמות אריות מצויירים ממשי של זהב בפרוכת שלפני הארון, והוא בולט גם כן היטב, והקדמתי זו דכשם שתוארותיהם משונים כל כך דיניהם חלוקים זה מזה, כמו שיבואר לקמן לפנינו בעזרת השם יתברך.

והנה בצבע לכולי עלמא מותר לעשות כל הצורות, אפילו ישראל לצורך עצמו, וכמו שכתב המרדכי בשם מהר"ם… וכן דעת התוס' במסכת יומא… וכן כתב במרדכי… והטעם מבואר, דצורות מצבע לא הוה לא בולט ולא שוקע… ואם כן הנהו אריות שצבועים בצבע על עץ ואבן – פשיטא דמותר לגמרי, ולית בהו חשדא כלל… אבל אם הצורות בולטות, בזה נחלקו אבות העולם גדולי הפוסקים, ואמרתי מה שנראה לפי עניות דעתי בהך הלכתא…

סוף דבר הכל נשמע, שאלו המתירים יש להם על מה שיסמכו – מרן הב"י והש"ך; והאוסרים יש להם גם כן על מה שימסכו – הב"ח והטו"ז והרדב"ז, ואלו ואלו דברי אלקים חיים".

תשובות במהלך הדורות האחרונים

ישכיל עבדי (פרוכת שמצוירות עליה צורת אריות)

שו"ת ישכיל עבדי א, יו"ד ה, נשאל על פרוכת שמצויירות עליה צורות של אריות מימין ומשמאל, אם מותר לתלות אותה על ארון הקודש. תחילה הביא את מחלוקת רבנו אליקים ורבנו אפרים, וכתב שהבית יוסף פסק כרבנו אפרים שלא צריך להסיר את צורות העופות והסוסים מבית הכנסת. אך אחר כך הביא את הברכי יוסף שפסק כשתי התשובות של האבקת רוכל, ולגבי התשובה הראשונה כתב שכן היא דעת מהר"ם פדוואה המובאת באבקת רוכל, וכן דעת הרד"ק. עוד הביא את הבית יוסף בשם רבנו ירוחם, שגם כשאין חשד ברבים, מכל מקום מכוער הדבר.

אחר כך הקשה על הברכי יוסף איך התעלם מהסתירה שבין תשובות האבקת רוכל, וכתב שלדעתו האבקת רוכל חזר בו ממה שכתב בבית יוסף ובתשובה ס"ו באבקת רוכל, והעיקר כתשובה ס"ג, ששם החמיר, וכן צריך לפסוק למעשה.

לכן בנידון דידן, כיוון שלא מדובר על ציור שכבר צויר על הקיר, אלא על תליה של הפרוכת על ארון הקודש בכל פעם מחדש, אסור לעשות כן לכתחילה, אך יש מקום להקל אם יכסו את הצורות "במטלית או בנייר":

"שאלת עוד בפרוכת של היכל שמצויירין בה צורת ארי מימין ומשמאל שאינה בולטת, אם מותר לתלות אותה על ההיכל או לא?

תשובה א) הנה מרן בב"י יו"ד סי' קמ"א הביא פלוגתא דרבינו אפרים ור' אליקים בזה, דר' אפרים (הבי"ד המרדכי בפר' כל הצלמים סי' תת"מ) כתב על צורות עופות וסוסים שציירו בבית הכנסת, דאין כאן בית מיחוש מאחר דאין העכו"ם עובדין להם. ור' אליקים צוה להסיר צורת אריות וכו' שציירו בבהכ"נ בקלוניא, על פי דברי המכילתא שאסרה לעשות אפילו פרצוף בהמה, ציפורים וחגבים ודגים וכו'. ובהגהות אשרי כתב משם אור זרוע דנתן טעם עוד לדברי ר' אליקים, משום דכיון דאיתא בברכות ד"ז דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, וגם אמרו 'הרוצה להעשיר – יצפין', יהא נראה כמשתחוה לאותם הצורות. וכשהיה אבא מארי נער, היו מציירין בבהכ"נ צורות אילנות ועופות, ודן לאסור. ע"ש. והנה מרן הב"י האריך להוכיח דלא כדברי ר' אליקים, וכתב וז"ל: הילכך מדברי כולם נלמוד דבכה"ג שהיו מצויירים בכותל – שרי, ושלא כדברי ר' אלקים וכו'. הילכך נקטינן כדברי ר' אפרים, דכולהו סברי כוותיה, וליתא לדרבינו אליקים מקמיה דה"ל יחיד לגבי רבים.

עוד כתב בסוף דבריו וז"ל: 'אבל כבר כתבתי שכל הפוסקים חלוקים עליו ומתירים לעשות כן אפי' לכתחילה. עד כאן. וכן פסק בשה"ט בסי' קמ"א ס"ד וס"ו ע"ש. ועי' להש"ך ז"ל סק"ל דהוכיח דאפי' צורת ארי מותר, דלא כהב"ח בק"א, ע"ש. וכ"כ בנקודות הכסף שם, דלא כהט"ז סקי"ג. ע"ש. ומור"ם בד"מ שם כתב וז"ל: 'ולכן אותם המציירים צורות במחזורים ותפלות, ליכא למיחש משום איסור עכו"ם. אבל אסור לעשות כן משום שמסתכלים בהן בשעת התפלות ואין מכוונים לבם לשמים'. עכ"ל. וכן פסק מרן ומור"ם בא"ח סי' צ' סכ"ג, וז"ל: 'הבגדים המצויירים, אף על פי שאינם בולטות – אין נכון להתפלל כנגדם וכו". ובהגה: 'ולכן אסור ג"כ לצייר ציורים בספר שמתפללים בהם, שלא תתבטל הכוונה וכו". ע"כ. וכתב הבאר היטב שם סק"ל בשם המ"א, וז"ל: ומטעם זה אסור לצייר ציורים בכותל בית הכנסת נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש. עכ"ל. וכן עלתה הסכמת האחרונים, עי' להכף החיים אות קל"ז. באופן דבר הלמד מכל האמור, דהגם דמשום סרך איסור ע"ז ליכא, כדברי ר' אפרים ודלא כדברי ר' אליקים, אך סו"ס אסור לצייר אותם בבהכ"נ כנגד פניו של אדם משום בלבול הכוונה אלא למעלה מקומת איש, כאשר עלתה הסכמת האחרונים כנ"ל.

ב) שוב ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה יו"ד סי' קמ"א אות ג', שכתב וז"ל… עכ"ל. הנה ממה שהחליט המאמר לאסור כדברי ר' אליקים, מבואר דאפילו היכא שמצויירין למעלה מקומת איש אסור, מהטעמים שכתב ר' אליקים. אלא דלכאורה אני תמה, דאם כן גם במקום שאין מתפללין כלל, אפי' בבית דעלמא, ראוי לאסור. דהא ר' אליקים מטעם איסור עשייה נגע בה, כדברי המכילתא הנ"ל, ומה לי בבית הכנסת ומה לי במקום אחר? ועל כרחך לא דיבר ר' אליקים בבית הכנסת אלא משום שמעשה שהיה כך היה, דאין רגילין לצייר אלא בבית הכנסת משום נוי ויופי, אך הרד"ק שדקדק לכתוב 'מקום שמתפללין בקביעות', מבואר דבמקום שאין מתפללין בקביעות – לא מתסר. והוא תימה. ונראה דהרד"ק אינו חושש רק לאותו הטעם שכתב האור זרוע לדברי ר' אליקים, שלא יהא נראה כמשתחוה לאותם הצורות. ולכן במקום שאין מתפללין בקביעות – גם שלפעמים מתפללין שם דרך עראי, אין מקום לאסור, מאחר דאינו אלא מפני מראית העין שנראה כמשתחוה. וזה נראה טעמו שכתב דכל הראיות שהביא הב"י כנגדו יש לגמגם בהם. והוא מטעם האמור, דהגם דמכל הראיות שהביא מרן בב"י שם מבואר דאין איסור בעשייתם, אך סוף סוף עכ"פ אותה החששא שכתב הא"ז משום שלא יהא נראה כמשתחוה – אכתי במקומה עומדת, דסו"ס מפני מראית העין שלא יהא נראה כמשתחוה להם ראוי לאסור.

והגם שבמקום רבים ליכא חשדה, כדאיתא במ' ר"ה דכ"ד, ופסקו הטור ומור"ם שם ס"ד. כבר כתב מרן הב"י בבד"ה בשם ר' ירוחם, והביאו הש"ך סקכ"ז, דמכל מקום מכוער הדבר. ע"ש. איברא דשוב ראיתי להב"ד ז"ל ביו"ד סי' ע"ה, שכתב דבדבר שהוא משום איסור 'לא תעשון אתי' איכא בבהכ"נ איסור אחר, כדאיתא במכילתא הובאה בילקוט ס"פ יתרו. וכתב רש"י שאסור לעשות צורות כרובים בבהכ"נ. עכ"ל. האמנם כבר כתב שם דאין זה אלא בצורת אדם. יעו"ש.

ג) והנה שוב עיינתי בתשובת מרן (שהביא בשיו"ב הנ"ל) בסי' ס"ה, היא התשובה של מהר"ם מפאדאוה שכתב ע"ד החכם המתיר, וז"ל: ובאמת הבנין חשב לדחות דברי ר' אליקים וכו', וההוא גברא כתב שהמרדכי אינו מסכים לדבריו כשאר הביא אחריו דברי הרמב"ם שהעלה דיני הגמרא. ואני אומר שהבל יפצה פיהו, שהרמב"ם אינו מדבר בבית הכנסת אשר עליו בנויים דברי הרא' שהעם משתחוים שם, ונראה כמשתחוה לצורה. וכן דברי מהר"ם במחזורים אין העם משתחוים כנגד המחזורים וכו'. ע"כ. הרי לך מדברי מהר"ם מפאדאוה שעיקר דחייתו לחכם המתיר הוא משום שבבית הכנסת העם משתחוים שם, וא"כ הוא הדבר יש לומר גם כן בטעם הרד"ק שהביא השיו"ב הנ"ל.

ד) גם מרן ז"ל שם בסי' ס"ג האריך להוכיח שדברי ר' אליקים עיקר (היפך ממ"ש בב"י) וגם שאפי' ר' אפרים מודה בבית הכנסת מטעם האמור, אלא שהוסיף עוד בטעמים אחרים וז"ל… עכ"ל. באופן נימ"ל מכל האמור דר' מרן ז"ל לדינא דבבית הכנסת ליכא מאן דפליג דאסור, ואפי' רבנו אפרים מודה בזה מכל הטעמים האמורים.

ה) האמנם זו היא שקשה דעינא דשפיר חזי למרן ז"ל שם בתשובה סי' ס"ו, שהאריך להוכיח להתיר כל בתר אפכא ממ"ש בסי' ס"ג, ושאפי' ר' אליקים יודה דשרי דעד כאן לא אסר אלא בעושה, אבל במוצא מותר. ונידון דידן [בפרוכת של משי שארגו בה מיני ציורים ובתוכם דמות עופות] מוצא עשוי הוא, שאינו עושה עכשיו צורות הללו, ע"ש באורך.

ומהתימא על הגאון חיד"א ז"ל שם בשיו"ב שפסק דינו של מרן דסי' ס"ג הנ"ל באות ג', ודסי' ס"ו הנ"ל באות ד', ולא העיר בהסתירה שיש בהם. דהגם דבעיקר מה שפסק לשניהם אין סתירה, דההיא דסי' ס"ג מיירי בבולטת וההיא דסי' ס"ו מיירי בשוקעת, מ"מ מאחר דמכללות דבריו שבתשובות הן נסתר מחמתו, גם בעיקר הדין דמההיא דסי' ס"ג מבואר דאפי' בשוקעת אסור, היפך ממה שהעלה בס' ס"ו. אם כן לא הי"ל לעבור ע"ז בשתיקה. והקרוב אלי דהנה ודאי דע"כ לומר דמרן ז"ל הדר הוא לכל חסידיו בתשובה דסי' ס"ג ממ"ש בב"י, וא"כ הוא הדבר י"ל ג"כ בב' התשובות כנ"ל, דההיא דסי' ס"ו נשנית קודם חזרה וההיא דסי' ס"ג נשנית אחר חזרה. והגם דבדפוס ההיא דסי' ס"ג נסדרה קודם, אין מוקדם ומאוחר. וכן נראה עיקר, שהרי שם בסי' ס"ו לא רצה להתיר אלא בהסכמת הרב המוסמך של אותה העיר, כמ"ש וז"ל… ושם בס" ס"ג כולם היה דעתם לאסור.

וא"א דההיא דסי' ס"ג היא הראשונה ודסי' ס"ו היא האחרונה, שרוצה לחזור בו נגד כל הרבנים שהסכימו גם הם לאסור אם יסכים עמו הרב המוסמך, א"כ מה יתן ומה יוסיף אותו החכם המוסמך שיעלה עמו בהסכמה? והלא הוא יחיד לגבי אותם הרבים דפליגי עליה, הם מהר"א קאפסולי ומהר"ם מפדאוה והזקן מאוה"ג ר"י מינץ ובנו הגאון ר"א מינץ חמיו של מהר"ם מפדאוה, שדעתם לאסור כאשר העיר עליהם מהר"ם מפדאוה שם. ועוד, דאם הוא חושש לאותו החכם היחיד, אם כן מכל שכן דהיה לו לחוש לגבי אותם הרבים שלא יחלוק עליהם. וא"כ מזה נראה בעליל דההיא דסי' ס"ו היתה בראשונה, ובו בפרק היה הדבר באין ולאו ורפיא בידיה, ולכך לא מלאו לבו להתיר בלי הסכמת הרב המוסמך הנ"ל. ושוב נתיישב בדבר והראה פנים לאסור, והיא אותה תשובה דסי' ס"ג שעלו עמו בהסכמה כל אותם הרבנים הנ"ל, וכן נראה נמי מדבריו בשולחנו הטהור בא"ח סי' צ' סכ"ג הנ"ל. שוב ראיתי להגאונים ערך השולחן ז"ל בסי' קמ"א אות יוד', ומעשה איש חיו"ד סי' א', שהעירו בזה על מרן ולא יישבו כלום. ע"ש.

ועכ"פ מה שנלע"ד אנכי כתבתי. באופן כלל העולה מכל האמור, דודאי הוא דלדינא נקטינן בדברי מרן לאסור כאותה תשובה דסי' ס"ג, שהיא בתר חזרה כאשר הוכחנו. וגם שכן מבואר בדבריו בא"ח סי' צ' סכ"ג, כנ"ל. והגם דבדיעבד יש להקל, מ"מ נידון דידן הוי כלכתחילה, דבכל פעם שתוליהו הוי כלכתחילה ואינו דומה לצורות המצויירים בכותל. האמנם אפשר דיש מקום להתיר אם יכסו אותם הצורות במטלית או בנייר, על דרך שהורה מהר"ם מפדאוה בצורת צבי בתשובת אבק"ר שם בסי' ס"ה, יע"ש. וצו"י יצילינו משגיאות ומתורתו יראינו נפלאות כיר"א. הצעיר עבדיה הדאיה ס"ט".

חסד לאלפים (צורות הרקומות על הפרוכת)

בספר חסד לאלפים (לרבי אליעזר פאפו) יו"ד קמא, ה, כתב:

"אין לצור שום צורה בבית הכנסת, וכל שכן בהיכל ופרוכת… ונר חנוכה שיש בו צורת חצי גוף בולט ושאר צורות – צריך לפוחתן, ואפילו היתה של רב גדול אין לחוש על כבודו, דזהו כבודו שלא יזכר שמו על תקלה [שיורי ברכה]".

נהר מצרים

בספר נהר מצרים (לרב אהרן בן שמעון) ח"א יו"ד הלכות ע"ז ז-ח, כותב:

"בבית הכנסת ובכל מקום שמתפללים שם בקביעות, אסור לצייר בכותלים צורות בהמות וחיות ועופות. וכן עשה רבנו אליקים ז"ל, וציוה להסיר מכותלי בית הכנסת שבקולוניא צורות אריות ונחשים שציירו שם, וכמו שכתב מרן הב"י שם משם המרדכי, יעו"ש. והגם שמרן בב"י שם הראה פנים לסברת רבנו אפרים שהתיר, מ"מ בתשובות מרן אבקת רוכל סימן ס"ג חזר בו… ועיין לגאון עוזנו בשיורי ברכה אות ג', יעו"ש. והכי נהוג בכל תפוצות ישראל, שלא לצייר בבית הכנסת שום צורת דבר חי כלל. האמנם לצייר ציצים ופרחים ושושנים לנוי אין קפידא ושרי, וכן ראיתי גם בעיר קדשנו ותפארתנו ירושלם ת"ו, והדברים ברורים.

על גבי ארון הקדש אסור לצייר שום צורה, כמו אריה וכיוצא בו, אפילו שהיא צורה מותרת בעשייתה, מכל מקום הדבר מכוער מאד לעשות צורות כאלה במקדש ה' לפני היכלו. ועיין בהרדב"ז בתשובות הישנות סימן ק"ז, תשובה ארוכה מאר"ש עד"פ, והרדב"ז נתן כמה וכמה טעמים לאסור הדבר. וכתב שם הרדב"ז שמפני שראה להרב מוהר"א אפסאלי ז"ל בקונטריסו שהאריך באיסור הדבר, על כן קצר הוא את דבריו, יעו"ש. וכן כתב מרן ז"ל [באבקת רוכל] בתשובה ס"ג באיסור לשום אבן מצוייר בה צורת אריה על גבי ארון הקדש… ואתה תחזה כי כולהו מרבוואתא כאריות שאגו על האריה הזה, ומי לא יירא לעבור על דבריהם חלילה?!

ממוצא הדבר נשמע דלאו דווקא אריה, דכל שכן לעשות צורת כוכבים ולבנה ועננים על גבי ההיכל, דכל זה אסור. וק"ו הוא, דהרי אלו אסורים בעשיתם בכל מקום, כל שכן בבית הכנסת ועל גבי ארון הקדש, ודי בזה".

שמחת כהן (תמונות רבנים על כותלי בית הכנסת)

בשו"ת שמחת כהן או"ח מד, נשאל אם מותר לתלות על קירות בית הכנסת תמונות של רבנים. ולאחר שמאריך לדון בצדדים שונים בסוגיה, ובסתירה בין תשובות האבקת רוכל, כותב שאם התמונות נמצאות בכותל המזרח – צריך להסירן. ואם דמות האדם הייתה בולטת – גם כן צריך היה להסירה. אך תמונות שהדמות לא בולטת וגם לא תלויות בכותל המזרח, אפשר אף לכתחילה לתלות. וכן נוהגים לתלות ציורים של משה רבנו ואהרן הכהן. אלא שיש להקפיד שיהיו מעל קומת איש, שלא יפריעו כוונת המתפללים. כמו כן, ציורים שאינם בולטים בפרוכת גם כן מותר, כיוון שכבר נהגו לעשות כך, ואין חשד שמשתחווים לצורות, וכפי שכתב אבקת רוכל סו:

"נשאלתי מרבני עי"ת [עיר תהלה] זרזיס יע"א, על דבר התמונות של הרבנים ז"ל מארי דאתרא העשויים ע"י פוטוגרפייא התלויים בבתי הכנסת של העיר, ובא חכם אחד עובר אורח ואמר להם שצריך להסירן דמן הדין אסור לתלות בבית הכנסת שום תמונה. ונפשם לשאו'ל הגיעה, אם האמת כדברי החכם הנזכר דצריך להסירם או לא.

הנה מצד התמונה עצמה, אין בה חשש מדינא, כמ"ש מרן ביו"ד סי' קמ"א סעיף ה' דצורת אדם שרי בשוקעת, ע"ש. ורק ממדת חסידות יש ליזהר, כמ"ש הרב בן איש חי (שנה שניה פרשת מסעי אות ט'). וע' להרב ישכיל עבדי נר"ו [ז"ל] ח"ב בקונטרס אחרון יו"ד סי' י"א, ע"ש.

מיהו מצד מה שהם תלויים בבית הכנסת, ראיתי למרן באבקת רוכל סי' ס"ג שנשאל אם מותר לשים על ההיכל אבן מצויירת בצורת אריה, והשיב דגם דלהרמב"ם שאר צורות חוץ מצורת אדם אפילו בולטות מותר, כבר הכריע הר"ן בפרק כל הצלמים דשאר צורות בולטות אסורות משום חשדא, והיא דעת רבינו מאיר והתוס' ור' אליקים שהובא במרדכי ובהג"א… וגם למי שרצה לומר כך דרבים שאני, מ"מ מודה דמכוער הדבר, כמ"ש רי"ו, ע"ש. וזה נגד דבריו בב"י שכתב דרבינו אליקים הוי יחיד נגד רוב הפוסקים, ונקטינן כדברי רוב הפוסקים, ע"ש. גם דבריו בתשובה זו הם סותרים לדבריו בתשובה אחרת סי' ס"ו שנשאל בבגד משי שאורגים בו מיני צורות ובתוכם דמות עופות אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקודש. והשיב דודאי שרי… עכ"ל מרן בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ו. וזה סותר לתשובה דסימן ס"ג וכבר עמד בזה הרב ערך השלחן אות יו"ד, והרב מעשה איש יו"ד סי' א'. גם הרב ישכיל עבדי נר"ו בח"א יו"ד סי' ה' כתב דגם דבעיקר ב' התשובות אין סתירה, דההיא דסי' ס"ג מיירי בבולטת וההיא דסי' ס"ו מיירי בשוקעת, מ"מ מכללות דבריו יש סתירה, דמההיא דסי' ס"ג מבואר דאף בשוקעת אסור הפך מ"ש בסי' ס"ו. וכתב דהקרוב אליו דמרן בתשובה דסי' ס"ג חזר בו ממ"ש בב"י ומההיא תשובה דסי' ס"ו והכריח כן, ע"ש.

והנה מ"ש הרב [ישכיל עבדי] נר"ו [ז"ל] דמההיא תשובה דסי' ס"ג נראה דאוסר בשוקעת, נראה דכוונתו ממה שכתב מרן שם דדברי רבינו אליקים עיקר. ומדבריו בב"י מבואר דרבינו אליקים מיירי בשוקעת. ואי מהא י"ל דמרן בתשובה דסי' ס"ג לא הדר ביה ממ"ש בב"י בעיקר הדין אלא דבתשובה הבין דדברי רבינו אליקים איירי שהצורות שבכותל היו בולטות, וכמו שנראה מדבריו דאיירי דוקא בבולטות, ושוב כתב דאפשר דרבינו אפרים לא איירי בבולטת ור"ל דלא פליג רבינו אפרים על דברי רבינו אליקים דב' נדונים הם, כמבואר במרדכי. ולמה שהבין דרבינו אליקים איירי בבולטת, לכך כתב דדברי רבינו אליקים עיקר, דלאו סברא יחידאה היא שכן דעת לשון ראשון שהביא הר"ן, והכריע כוותיה. וכן דעת הרמב"ן שהביא הטור וכן דעת רבינו מאיר הביאו המרדכי, שהתיר לצייר צורות במיני צבעונין משום שאינו בולט. משמע הא בולט – אסור. אבל בב"י ובתשובה דסי' ס"ו הבין דרבינו אליקים איירי בצורות ע"י מיני צבעונים שאינן בולטות ולכן כתב דסברא יחידאה היא נגד כל הפוסקים שלא אסרו אלא בבולטות.

ומה שנראה לכאורה סתירה אחרת דבסי' ס"ג כתב דלא התיר רבינו אפרים אלא התם שכבר ציירו אותם אבל אם היו שואלים ממנו לצור צורות בבית הכנסת לא היה מתיר, משום חשדא או משום דאין מכוונים לבם בתפלה. ומזה אסר בנדונו לשים על ההיכל אבן מצויירת בצורת אריה דחשיב לכתחילה. ואילו בסי' ס"ו כתב להפך, דאפילו רבינו אליקים לא אסר אלא לעשות אבל במוצא שרי משום שהבגד כבר עשוי וחשיב מוצא. י"ל דבנדון מרן דסי' ס"ג איירי שאותה אבן ציירו עליה צורת אריה אדעתא דהכי לתלותה בבית הכנסת כמבואר בתשובת הרדב"ז בישנות סי' ק"ס שהוא אותו נדון עצמו שנשאל עליו מרן, לכך חשיב ליה עושה ולא מוצא, ואדרבא חמיר טפי שרוצים להניחו לכתחילה על ההיכל. ולכך כתב מרן דבכהאי גוונא אפילו רבינו אפרים מודה. גם במ"ש מרן בסי' ס"ג דרבינו אפרים מודה דאסור אם היו מצויירים בכותל שהקהל מתפללים נגדו, משום דכיון שרואים תמיד שהקהל משתחוים נגדו חיישינן לחשדא, אין זה סותר למה שכתב בסי' ס"ו שאפילו שיהיו הצורות לפני הכותל שמשתחוים נגדו מתיר רבינו אפרים, דכיון דליכא חשדא בצורות הללו – המשתחוה נגדם נמי כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה, ע"ש. דדוקא באבן שיש בה צורת אריה, דאין דרך לעשות כן בהיכל, שייך שפיר חשדא כשרואין שהקהל משתחוים נגדה. אבל בההיא דסי' ס"ו דאיירי בפרוכת, שהמנהג בכל תפוצות הגולה לעשות פרוכת על ההיכל מצוייר ומרוקם, כמ"ש מרן שם – ליכא למיחש שיאמרו שמשתחוים נגדו, אלא יאמרו שנעשה לשם פרוכת.

גם מ"ש בסי' ס"ג דאפילו הרמב"ם דשרי בבולטות אינו אלא בצורות שבבתים אבל בבית הכנסת מודה דאסור משום חשדא, אין זה סותר למה שהוכיח בסי' ס"ו מדברי הרמב"ם בתשובה דאפילו בבית הכנסת מותר להתפלל נגדם אלא שאינו נכון משום ביטול הכוונה, ע"ש. דהתם מיירי באינם בולטות, כמבואר בתשובת הרמב"ם גופה, ודוקא בבולטות הוא דאיכא חשדא בבית הכנסת גם להרמב"ם. אי נמי יש לומר דבגדים מצויירים שאני, שתולים אותם בכותל לשם פרוכת דבכהאי גוונא ליכא חשדא כמו שכתבנו לעיל משום שכן הוא המנהג וכנז"ל. גם מ"ש בסי' ס"ו דאפילו צורת אדם אפשר דשרי משום דברבים לא חיישינן לחשדא, נראה דלאצדודי הוא שכתב כן בדרך 'אפשר', אבל לענין דינא כתב בסי' ס"ג דגם ברבים שייך חשדא משום דהרי"ף והרמב"ם (כצ"ל) לא חלקו בכך, וכן נראה דעתו בש"ע שהשמיט זה. וכ"כ הרב דברי יוסף סי' ח' בדעת מרן ז"ל, ע"ש. והשתא עלו דברי מרן כהוגן בב' התשובות דסי' ס"ג וסי' ס"ו, ואין נסתר מחמתו לא מתשובה לתשובה ולא מהתשובה דסי' ס"ו למה שכתב בב"י וכנז"ל.

פש גבן ליישב דבריו בתשובה דסי' ס"ג למ"ש בש"ע דשם כתב דאע"ג דהרמב"ם מתיר בכל הצורות חוץ מצורת אדם אפילו בבולטות, כבר הכריע הר"ן וכו'. ואף על גב דרבינו אפרים מתיר, דברי רבינו אליקים עיקר שעשה מעשה וכו', דמבואר דדעתו דאוסר בשאר צורות בבולטות שלא כדעת הרמב"ם, ואילו בש"ע סי' קמ"א ס"ו פסק כהרמב"ם. וגם לזה נ"ל ליישב דמ"ש בתשובה כבר הכריע הר"ן דשאר צורות בולטות אסורות משום חשדא, אין כוונתו לדחות דברי הרמב"ם מהלכה, אלא דסמך על מה שכתב אח"כ דגם הרמב"ם לא התיר אלא בצורות שבבתים אבל בבית הכנסת מודה דאסור משום חשדא. והיינו משום דבבית הכנסת שייך חשדא טפי, כיון שהקהל משתחוים תמיד נגדם, כמ"ש מרן שם. וזהו שכתב מרן: כבר הכריע הר"ן דאסור משום חשדא. וא"כ י"ל דגם הרמב"ם חייש לחשדא בבית הכנסת טפי מבתים, וראיה לזה ממה שכתב: 'ואף על גב דרבינו אפרים מתיר, דברי רבינו אליקים עיקר וכו". ואמאי לא כתב 'ואף על גב דהרמב"ם ורבינו אפרים מתירין דברי הר"ן ורבינו מאיר ורבינו אליקים עיקר וכו"! דבב"י מבואר דהרמב"ם ורבינו אפרים בחדא שיטה קיימי! אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דלא כוין מרן כלל לדחות דברי הרמב"ם מהלכה, שהוא אחד מעמודי ההוראה ואינו יחיד בדבר, דלשון אחרון שהביא הר"ן ורבינו אפרים קיימי כוותיה. אלא כוונת מרן כדכתיבנא, דסמך על מה שכתב אח"כ דגם הוא מודה בבית הכנסת ולא כוין לדחות אלא דברי רבינו אפרים שהתיר אפילו בבית הכנסת, דדברי רבינו אליקים עיקר לגבי רבינו אפרים, משום דרבינו אליקים עשה מעשה וכו'. ושוב כתב דאפילו רבינו אפרים לא התיר בנדונו וכו'. ושוב ראיתי למהר"י פלאג'י ז"ל בתשובה הובאה בס' ישכיל עבדי ח"ב חיו"ד סי' ט' שהאריך ליישב סתירת דברי מרן בשתי התשובות הדדי, וכן הסביר לדבריו שבב"י ובש"ע קרוב לדרך שכתבתי בעניותין, ומהם כמ"ש בעניותין. וע' למה שהשיב על דבריו הרב ישכיל עבדי שם והנלע"ד כתבתי בס"ד.

באופן דלפי מה שנתבאר בדברינו, דעת מרן להתיר בצורות שבבתים אפילו בולטות, כדעת הרמב"ם ודעמיה. אבל בבית הכנסת דעתו לאסור בבולטות ולהתיר בשוקעות אפילו בצורת אדם, כמו שהוכיח בסי' ס"ו מתשובת הרמב"ם. אבל ראיתי להרב ישכיל עבדי שם שכתב דהרב כרך של רומי סי' ד' אסר בפרוכת גם שהצורות שוקעות, משום דמרן סתיר דידיה אדידיה מתשובה דסי' ס"ג לדבריו שבסי' ס"ו, ודבריו בתשובה דסי' ס"ג עולים לפום דינא מאחר דבסוף דבריו בנה דייק על ביטול הכוונה בתפלה, ובכל הצורות איתא להאי טעמא, ועל הכל שהרב זקן אהרן סי' קט"ו אסר. ומרן בתשובה דסי' ס"ו כתב דלהיות דבמקום השאלה יש רב מוסמך אם יסכים לדבריו טוב ואם לאו לדברי הרב שומעין, ואין ספק שכוין על הרב זקן אהרן ז"ל, שהיה רב מוסמך בזמנו של מרן, ואת"ל שלא כוין עליו, מ"מ הרי מצינו רב מוסמך שאינו מסכים לדברי מרן. ומה לי הוא או זולתו, ע"ש.

גם הרב לב חיים ח"ב סי' קע"א הביא תשובת מהר"ם ב"ב שאסר בבית הכנסת אפילו במיני צבעונים, וציין לכמה פוסקים שדברו בזה והביאו הרב ישכיל עבדי נר"ו שם וכן דעתו שם ובישכיל עבדי ח"א יו"ד סי' ה' לאסור בפרוכת אף על פי שהצורה אינה בולטת, ע"ש. וע' למוהרמ"ז ז"ל בספר קרן דוד (הנדפס בסוף ספר שלום דוד ח"ב אות ב') מה שצדד להתיר אפילו בצורה בולטת ע"ג ההיכל דגם דמרן בתשובה סי' ס"ג אסר מ"מ דבריו בב"י הם עיקר נגד התשובה כמ"ש הרב ויקרא אברהם בקונטרס "זה הכלל" אות פ"ד ע"ש. ולאחר המחילה רבה דבריו תמוהים, דמרן בב"י לא התיר אלא בשוקעת, כמבואר בדבריו. ומדבריו בש"ע אין ראיה, דבבתים איירי ולא בבית הכנסת, כמ"ש מרן בתשובה סי' ס"ג על הרמב"ם. ומ"מ גם מוהרמ"ז שם בסוף דבריו החמיר, וצוה לגזבר להסירם, ע"ש.

ואם כן בנידון דידן אם הצורות הללו הם תלויות בכותל המזרחי שמתפללים נגדו – יש לאסור גם שהם שוקעות, כמ"ש האחרונים שזכרנו. וגם לדעת מרן ז"ל נראה דיש לאסור, כמ"ש בתשובה דסי' ס"ג דגם רבינו אפרים מודה אם הם מצוירים בכותל שמשתחוים ומתפללים נגדו, משום חשדא שרואים שתמיד הקהל משתחוים אצלו. וכן גם הרמב"ם מודה בבית הכנסת דאיכא חשדא טפי, ע"ש. וכן כתב המבי"ט ח"א סי' ל' ע"ש.

ומה שהתיר מרן בתשובה סי' ס"ו היינו בפרוכת, דליכא חשדא מאחר שנהגו בכל תפוצות הגולה לעשות פרוכת על ההיכל, כמ"ש מרן שם. אבל אם בנ"ד רוצים לתלותם בשאר כותלי בית הכנסת נראה להתיר, דכל הטעמים שכתב מרן בתשובה דסי' ס"ג לא שייכי בזה. דמ"ש מדברי רבינו אליקים כבר כתבנו לעיל דבבולטת איירי, אבל בשוקעת גם מרן מתיר, כמ"ש בב"י ובש"ע סעיף ו' ובתשובה סי' ס"ו. וגם אי נימא דבאותה תשובה דסי' ס"ג פסק להתיר בשוקעת, י"ל דסמי חדא מקמי תלת. ועוד דדבריו שבב"י הם עיקר נגד דבריו בתשובות, וכמ"ש הרב ויקרא אברהם שזכרנו לעיל. וכל שכן כאן דאיכא נמי תשובה דסי' ס"ו שהיא מסכמת לדבריו שבב"י.

והטעם שכתב מרן דרבינו אפרים לא איירי בבולטות, וכן מ"ש דהרא"ש לא התיר אלא בצדדי בית הכנסת, הרי בנידון דידן נמי איירי בשוקעת ובצדדי בית הכנסת. וכן הטעם שכתב דלא התיר רבינו אפרים אלא משום דכבר ציירו אותם וכו', הרי בנידון דידן כבר תלו אותם. וגם אי נימא דהתם שאני דאיכא טורח להסירם, אבל בנידון דידן דאין טורח להסירם חשוב לכתחילה, מכל מקום יש לומר דדוקא בבולט הוא דמחלקינן בין דיעבד לכתחילה, דהא בההיא תשובה דסימן ס"ו מתיר מרן אפילו לכתחילה, ועל כרחך משום דאיירי בשוקעת. ואף על גב דמרן כתב דרבינו אפרים לא איירי בבולטת, וא"כ לכאורה משמע דמה שמחלק בדעת רבינו אפרים היינו בשוקעת, יש לומר דמתחילה כתב דאפשר דרבינו אפרים לא איירי בבולטת, ושוב כתב עוד וכו'. דאפילו אם תמצי לומר דרבינו אפרים מתיר גם בבולטת, מכל מקום יש לחלק וכו'…

וא"כ בנידון דידן יש להתיר אפילו לכתחילה, וכמו שנתבאר לעיל. וכל שכן דנראה שכן המנהג באיזה בתי כנסיות לתלות איזה תמונות של מרע"ה ואהרן הכהן וזולתם, ואין פוצה פה ומצפצף, רק שמקפידים שלא יהיו בכותל המזרחי שמתפללים נגדו. ואם מפני ביטול הכוונה – יש להורות להם להניחם למעלה מקומת איש, כמ"ש המג"א והאחרונים בא"ח סי' צ', והביא דברים הרב כף החיים שם אות קל"ז, ע"ש".

מהרש"ם (תנור חימום שיש עליו צורת צלב)

בשו"ת מהרש"ם ג, קטז, נשאל על תנור חימום שקנו לבית המדרש, שיש עליו צורות בולטות של צלב. והשיב שעל פי הפתחי תשובה שכתב שבבית הכנסת יש יותר חשש לחשד, יש לחשוש גם כאן. כמו כן הזכיר את תשובה הרדב"ז לגבי פסל אריה, שהחמיר לאסור זאת מצד מראית העין וחילול השם, וכתב המהרש"ם שקל וחומר שיש לאסור צורת צלב. ולכן יש לפגום את צורת הצלב, וגם ישראל יכול לעשות זאת כיוון שאין כאן ביטול עבודה זרה ממש אלא רק ביטול חשש מראית העין:

"להרב מו"ה משה קרייטשיין נ"י ברומניב בבית הגה"צ שליט"א.

מכתבו הגיעני. ועל דבר שאלתו היות שקנו לבית המדרש תנור ברזל מפאבריק בוויען בעד שבעים ר"כ, ועל התנור צורות של השתי וערב בולטת…

אך דמכל מקום יש לחוש לחשדא, וגם ברבים הדבר מכוער. ובפרט לפי מה שכתב הפתחי תשובה בשם ז"י, והביאו גם רום מעלתו, דבבית הכנסת יש לחוש טפי לחשדא. וא"כ הכי נמי בנידון דידן. ובפרט דנראה כמשתחוה לו בשעה שמשתחוה לאותו צד. ואני מצאתי בתשובת רדב"ז ח"ד סי' ק"ז, שהאריך בדין צורת אריה בבית הכנסת, והעלה גם כן דיש חשדא ומכוער הדבר בביהכ"נ. וגם דנראה כמשתחוה לו, וגם חשש מראית עין וחלול השם, ע"ש באורך. ומכל שכן בנידון דידן.

ולכן נראה דיש לפחות הצורות ההמה ע"י מקבת ברזל וכדומה, ויוכלו לעשות גם ע"י ישראל, כיון דאין בזה חשש ע"ז רק משום מראית עין. וכדומה אם ישחקו הצורות ההם, שוב ליכא חשש כלל, ומותר לקיים התנור בבית המדרש כיון שלא יהיה נראה עוד צורות שתי וערב כלל על התנור, בכה"ג יש להתיר בזה".

חסד לאברהם

בשו"ת חסד לאברהם (לרבי אברהם תאומים) תניינא יו"ד סו"ס לט, כתב שלכתחילה אין לעשות ציורים בבית הכנסת כלל, אך אם מדובר בציורים של דברים שאין עובדים להם, אין להסירם משום חשש "לא תעשון כן לה' אלוהיכם", אך אם הם נעבדים פשיטא שיש להסירם:

"ומכללות דברינו אלה שמענו ללמד זכות על מה שנהגו במדינתינו אלה להקל לצייר בבית הכנסת צורות שאינן נעבדות, ועל כל פנים דעבד אחר שכבר נעשו – אין צריך להסירם, כי יש לנו לחוש לכמה דעות הסוברים שיש היתר בזה, ואם כן אסור לקלקלם מחשש איסור נותץ אבן מהיכל, דישנו בלאו ד'לא תעשון כן'. ואלו היה בא לידי לעשות מעשה לכתחלה, הייתי מוחה בזה, כי מה לנו להכניס את עצמנו בספק פלוגתא דרבוותא? וכן נראה דעת הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל שהחמיר בזה בסי' ס"ג, ובסי' ס"ו הקיל בדבר אם לא שנחלק בין תחלה לדיעבד.

אולם במדינתם בארץ הקודש, שנהגו להחמיר, וגם אותן הצורות נעבדות בסביבות שלהם לאומה דראז, פשיטא דאף אחר שכבר נעשו צריך להסירם, ואין זה דרך השחתה כי אם דרך תיקון, שלא להקל בדבר שנהגו בו איסורא, והוא מוסכם מהרבה מרבותינו הגדולים קדמאי ובתראי לאסור, מה לנו לתפוש קולות להקל במקדש ה' במה שכבר מתקבל שם דעת האוסרין? ביחוד בצורות הנעבדות – הס מלהזכיר! ולהשומע תבוא ברכת טוב ויזכה לחזות בנועם ה' בבנין ציון וירושלים".

דבר משה

בשו"ת דבר משה (לרבי משה תאומים, נדפס בשנת תרכ"ד [1864]) לז, כתב:

"ומעתה גם בנדון דידן להחמיר שומעין באיסור עבודה זרה לחוש לדעת רבינו אליקים ז"ל שצוה להסיר צורת אריות ונחשים שציורו[9] בבית הכנסת בקלוניה. ואם כי הבית יוסף הרבה להשיב על דבריו ודחאו מהלכה, וכתב שדעת רבנו אליקים הוא דעת יחיד, וכן ערך הדין בשלחנו הטהור סי' קמ"א, דכל הצורות, אפילו בולטות, חוץ מצורת אדם מותר לצור אותם, וכ"ש לקיימן, ואולם גדול האחרונים המהרי"ט ז"ל בתשובותיו ח"ב סי' ל"ה השיב נדחו של הרב בית יוסף והחזיק בדעתו רבינו אליקים וכתב שאינו דעת יחיד, ומצא לו חברים מקשיבים לקולו לאסור, וכתב שדברי רבינו אליקים הולכים על לשון אחד שהביא הר"ן והכריע כן דבשאר צורות יש לאסור העשיה בבולטות, וגם לקיימן אסור משום חשדא, יעוין שם.

ובאמת כשנבא למנין רבו האוסרין בזה, כאשר האריך כבוד תורתו בפסקו, והרחיב הדיבור בשיטת הפוסקים, והוכיח בראיות דאפילו בצורות שאינן נעבדות איכא משום חשדא, ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. וגם הלא הבית יוסף בעצמו בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ג כתב דדברי רבנו אליקים עיקר, שעשה מעשה וצוה להסיר הצורות בקלוניה, ובעבור זה החזיק ביד מוהר"א קפסאלי ז"ל שאסר לשום על ההיכל אבן שמצויר בו צורת אריה, וכתב דבצורת אריה גם לדעת רבנו אפרים יש לאסור, כיון שמצירים אותו לאחת מד' חיות שבמרכבה… ובסס"ה הועתק שם שו"ת אא"ז המוהר"ם פדוואה ז"ל, ומפיו לפידים יהלוכו, לעמוד לימין האוסר בזה… וגם בשו"ת המבי"ט ז"ל ח"א סי' ל' גם הוא השיב אמריו למוהר"א קפסאלי ז"ל על הנידון המובא בשו"ת אבקת רוכל והשיב דברים נוכחים לאסור".

אגרות הראיה (אריות בולטים על ארון הקודש)

באגרות הראיה א, י, מובא מכתבו של מרן הראי"ה קוק לחותנו הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אביה של אשתו השנייה, רבקה), בו שואלו חמיו לגבי ארון קודש שצווה הרב קוק לבנות בהיותו רב בזיימל. האומן שעשה את ארון הקודש עשה בו דמות בולטת של אריה, והרב רבינוביץ' שאל את חתנו הרב קוק מה הדין בזה. הרב קוק השיב שאמנם אם היה יודע על כך מלכתחילה, ודאי שהיה מונע מכך, אך כיוון שהדבר כבר נעשה, והושקעו בו עלויות כספיות גבוהות – אין להסיר את האריה, כי יש לחשוש ללעז על הראשונים שלא מיחו על כיוצא בזה. ועוד העלה סברה, שכל מקום שמיחו בזה, היה זה מפני שלא נהגו כך בקהילות ישראל ויש מקום לחשד, אך כיום שהדבר נפרץ, אין לחשוש כל כך לחשד. לכן למעשה יסמאו אחת מעיניו ולא יותר:

"והנה בימים אלה נגמר ארון הקודש וכו', אך כתב לי הרב הראב"ד שיחיה, כי בהפתוחים של הכנפים שעשה האומן לארון הקודש, עשה בו צורות בעלי חיים בולטים, ביחוד אריות, וכבר נודע מה שגדולי עולם הרעישו על זה בבית הכנסת, ביחוד במקום שכנגד המשתחוים, ומבקש ממני שאכתוב להם שימנעו מלהעמיד הכנפים.

ובאמת הדבר קשה מאד, ודאבון לב הוא להעוסקים, כי זה עולה להוצאה גדולה. ואנכי בעניי אף שלו ידעתי מראש, ודאי הייתי מונע בכל עז, לחוש לאותם גדולי עולם האוסרים, אבל בדבר שכבר נעשה, וכבר ראו כל ההמון להיתר בפומבי, בכמה בתי כנסת של קהילות קדושות שהיו בהם גאוני עולם וצדיקים גדולים, אחשוב כי על כל פנים יש להם על מה שיסמכו בעיקר הדין. כי רבים הפוסקים גדולי הראשונים דלא סבירא להו כלל איסור זה, ולהאוסרים כי אם איסור דרבנן (זולת מקצת כמעט יחידים, שיש לומר דלדידהו הוי איסור תורה, וגם זה יש לדון ואין כאן המקום), אחשוב בעניי לאידך גיסא, דיש לחוש ללעז הראשונים.

ולעניות דעתי כיון דטעם האוסרים הוא משום חשדא דעבודה זרה ח"ו, וכיון שאנו רואים הגדולים צדיקי עולם שלא מיחו, ואנן ניקום ונמחה? יש בזה לעז גדול ח"ו. ולעניות דעתי כל מקום שהרעישו אז, היה מפני שלא היה מנהג, אבל עכשיו שנפרץ הדבר והונהג – ליכא חשדא כלל. על כל פנים ליותר מסמיית עיניה ודאי חוששני, ובטח ראה הדרת גאונו שיטת האמור בספר הנחמד בית שלמה.

חתנו כבנו דבק באהבת נפשו".

לב חיים (צורות של משה ואהרן בכותל המזרח)

בשו"ת לב חיים (לרבי חיים פלאג'י, איזמיר) ב, קעא, נשאל אם מותר לתלות בכותל שאליו פונים המתפללים, טבלה עם דמויות של משה ואהרן וביניהם שם הוי"ה. הרב פלאג'י השיב שיש בזה איסור גם מצד הסחת דעתם של המתפללים מהתפילה, וגם מצד שנראים כמשתחווים לדמויותיהם:

"שאלה: בבית הכנסת עשו טבלה אחת, כתוב שם הוי"ה ברוך הוא באמצע, מב' צדדים עשו צורת משה ואהרן, אם מותר לקבוע בבית הכנסת ולהשתחוות כנגדה או לא.

תשובה: הנה הרב מהר"ם בן ברוך… והובאו דבריו בתוס' יומא דף ד"ן ע"א… שכתב וז"ל… הרי מבואר מדברי הרב מהר"מ ז"ל דאף על גב דליכא איסור משום 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' בצר צורה בדיו ושאר מיני צבעים, עם כל זה בבית הכנסת אסור משום שהעם מסתכלים, וכל שכן כשיהיה לצד מזרח שמשתחוים כל העם לאותו צד, כי אינו נכון להשתחוות נגד הצורה, ואין מקום לחלק בין צורת אדם צדיק כמשה ואהרן לשאר צורות דבני אדם דעלמא, שהרי דעת רש"י בשבת דף קמ"ט ע"א סבירא ליה דצורות בני אדם כגון דוד וגלית, הרי דלא הבדיל בין דוד המלך ע"ה, צדיק וחסיד, לרשע וחוטא כגלית, ולדעתו אסור. ואף לדעת התוס' ושאר ראשונים שחלקו על רש"י וסבירא להו דמותר… מכל מקום בבית הכנסת אסור. ועיין עוד בתשובת הרב זקן אהרן סימן קט"ו, ועיין להרב שאלת יעבץ ח"א סימן ק"ע, ובח"ב סימן י"ד וספר דבר שמואל סימן ש"ט ולמהרימ"ט… ובספר בעי חיי… ועיין בספר אבקת רוכל… ועייין זרע אמת".

מים חיים (רימוני ספר תורה שיש בהם צורת יונה)

בשו"ת מים חיים (לרב יוסף משאש) או"ח פ, נשאל אודות צורות יונים ושאר ציפורים שעשו על רימוני ספר התורה. ולאחר שדן בסוגיה והביא דברי הברכי יוסף, וכן עדות מאביו שהחמיר מאד בדבר, הסיק שאין לעשות שום צורת בעל חיים בבית הכנסת, ובטח שלא על הרימונים שכשהספר תורה עובר לפני הקהל, הם מבקשים ומתפללים לפני ה', ומשתחווים:

"עוד שאלת ידידי על רמונים של ספר תורה שעשו הצורפים על ראשיהם דמות יונים וצפורים שלמים, אם יש אסור בדבר וצריכים להסירם או לא.

תשובה: רבינו הבית יוסף ביו"ד סימן קמ"א הביא דעת רבינו אליקים שכתב… עוד הביא דברי הגהות אשרי בשם אור זרוע… ואך רבינו הבית יוסף פליג על דברי רבי אליקים ז"ל הנזכר, וכתב שמותר לעשות כן לכתחילה, ע"ש…

והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף… כתב עליו… בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללים בקביעות – פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בבית יוסף כנגדו יש לגמגם בהם. והמורים היתר להתפלל בקביעות במקום שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין…

גם הגאון בעל מנחת יהודה… וסיים: וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עתיד ליתן את הדין, ע"ש.

עוד נהירנא כד הוינא טלייא בימי מור אבי זיע"א, שטלו השמשים על כותלי בית הכנסת ביום שמחת תורה פרוכיות של בגדי צבעונים שמכללם היה בגד אחד שמצויירים בו זבובים ודבורים, וחרה למר אבי ז"ל על השמשים, וציוה להסירו תכף, וכן עשו.

הראת לדעת ידידי שבבית הכנסת כל מין צורה אסורה, וכל שכן וקל וחומר בנידון דידן, שכל העם הם משתחוים מול הספר תורה, ושופכים לפני האל שיחם בזכותו מדי עוברו לפניהם, אם כן ודאי שאסור גמור הוא להניח עליו שום צורה, ופשוט וברור שצריך להסיר אותם הצפורים והיונים מעל הרמונים, והמעכב בדבר עתיד ליתן את הדין, וחטא הרבים תלוי בו, ה' יצילנו. עד כאן".

דברי יציב (אריות מעל ארון הקודש)

בשו"ת דברי יציב יו"ד לח, נשאל על אריות שעושים מעל ארון הקודש וביניהם לוחות הברית, ולאחר שדן ארוכות במחלוקת רבנו אפרים ורבנו אליקים, ובהבדל בין הלאו של 'לא תעשון אתי' ל'לא תעשה לך פסל', ובשיטות הראשונים השונות, סיכם וכתב שהדבר מותר מכמה נימוקים: 1. על אף שמצאנו עוד כמה ראשונים שסוברים כרבנו אליקים (מהר"ם, רבנו שמחה, אור זרוע), ודלא כבית יוסף שכתב שהוא יחידאה, עם כל זה, אחרי הכל השו"ע דחאו מהלכה. והרמ"א שתק לו. 2. גם הט"ז שחושש לרבנו אליקים בבית הכנסת, זה משום שנראים כמשתחווים להם, ולכן אם האריות מעל גובה קומת אדם – אין חשש. 3. אפשר שגם רבנו אליקים מודה שאין איסור אף בבית הכנסת אם ברור שאיש לא עובד כיום לצורה הזו. 4. לסוברים שהאיסור הוא משום 'לא תעשון אתי', זה נחשב חצי צורה הואיל ורואים את האריה בפרופיל. 5. בבית הכנסת, שבו מצויים רבים, אין חשש לחשד. וגם אין בעיה של 'מכוער הדבר' כאשר אף אחד לא עובד לצורה זו. ופוק חזי שבכל בית יש ציורי ילדים וכדו' של אריות, ולמה שיחשבו שדווקא לאריה זה עובדים? 6. אפשר שכל האיסור שהזכירו הפוסקים לאייר אריה בפני עצמו, זה דווקא כשמכוון לאריה שבמרכבה, אך אם מתכוון לאייר סתם אריה – מותר. 7. האיסור הוא רק אם מאייר בצורה "מעולה", שנראה ממש כמו אריה אמיתי. אך אם זה "חיקוי גרוע" – אין בזה איסור. 8. כשיש לוחות הברית בין האריות אין חשד ולכן אם גבוה מקומת אדם ודאי שמותר. 9. יש מעלה לאייר צורת אריות בבית הכנסת כי יש בזה כבוד שמיים " שהכתר והכבוד לחי העולמים נותן התורה". ולכן יש להתיר:

"על דבר צורת אריות מעל ארון הקודש

ב"ה, קרית צאנז, י"ב שבט תשל"א

קבלתי מכתבו, ומחמת הטרדות שאפפוני מכל צד אחרתי עד עתה. ועל דבר שאלתו, שאחד תרם לביהמ"ד שלו צורת אריות לקבעם על ארון הקודש מלמעלה, אם שפיר דמי לעשות כן, והביא כ"ת מהדרכי תשובה בסי' קמ"א ס"ק מ"ח שצוה להסירם.

א) אמרתי לעיין בס"ד במקור הדבר, והוא בע"ז דף מ"ב ע"ב עד מ"ג ע"ב…

והנה איכא ב' לאוין בתורה: א) לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'. ב) לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם. והלאו ד'לא תעשה לך פסל' היינו לע"ז, וכמ"ש הרמב"ם… אבל התוס' ביומא נ"ד ע"א ד"ה כרובים, סבירא להו בפירוש קמא דלאו ד'לא תעשה לך פסל' שייך גם כשעושה לנוי בעלמא, וצורות חיות ועופות שבמחזורים שאני, שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא, והאיסור רק בפרצוף גמור חקוק בששר… והוא בתשו' מהר"ם מרוטנבורג… וכן הוא בר"ן בע"ז שמה. אבל לה'עוד נראה' שבתוס', משמע שלש"ס דילן בכל הפרצופין שאינן לעבוד ליכא משום 'לא תעשה לך פסל', וע"כ הך מכילתא דייקא בלעבוד.

ובמרדכי שם סי' תת"מ, במחלוקת רבינו אפרים ורבינו אליקים, ס"ל לרבינו אליקים דגם כשאינו לעבוד איכא הך לאו עיין שם. ולהדיא הכי באור זרוע הגדול ח"ד בפסקי ע"ז סי' ר"ג, ששם מובא כל הלשון מתשובת רבינו אליקים, שצרו בביהכ"נ צורות אריות ונחשים, והשיב: הוזהרנו בדיבור שני מלעשות כן, דכתיב 'לא תעשה לך פסל'. והביא המכילתא הנ"ל עיין שם. הרי דגם כשנעשה לנוי איכא הך לא תעשה. וכן הוא גם בהגמ"י פ"ג מע"ז ה"י אות ג' בשם רבינו שמחה, עיין שם….

ומ"מ לעיקרא דמילתא חזינן שם, שזה אינו מ'לא תעשון אתי' אלא מ'לא תעשה לך פסל', כנ"ל, אלא שכוונתו לומר דגם ש"ס דילן אינו מתנגד לזה, ואף שנקט: כל פרצופות מותרין, האי 'כל' לאו דוקא, שהרי חמה ולבנה ודרקון בהכרח שהם בכלל האיסור, ודו"ק….

יח) תבנא לדינא מכל הנ"ל:

א) המחבר בשו"ע סתם דצורות הבהמות חיות וכו' מותר לצור אפי' בבולטת. ומשמע אפי' אריה מותר, וכמ"ש הש"ך בס"ק ל'. ושכן פסק הרשב"א בתשובה ח"א סימן קס"ז עיין שם. והמחבר דחה לגמרי שיטת רבינו אליקים, ובב"י שם בסוף הסימן קראה שיטת יחיד, ואף שנתברר מהנ"ל שלאו יחידאה הוא דגם מהר"ם מרוטנבורג בפי' קמא ורבינו שמחה ואו"ז הכי ס"ל, וכ"כ במהרי"ט הנ"ל דאין רבינו אליקים יחידאה, מ"מ הרי המחבר סתם דלא כותייהו.

ומה שכתב בברכ"י שם אות ג' מתשובת אבקת רוכל שבסי' ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, וכן הסכים מהר"ם פאדובא שם בסי' ס"ה, והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר עיין שם. חידוש הוא אצלי, ששם באבקת רוכל בסי' ס"ו מבואר להדיא דלא ס"ל כרבינו אליקים, עיין שם. ועיין בעיקרי הד"ט יור"ד סי' י"ט אות י"א [בד"ה ועיין] שהביא זה. ומ"ש בעיקרי הד"ט שחילק ידע בין אלו לאותם שבסימנים הקודמים עיין שם, מ"מ בדברי התשובה עצמה שבסי' ס"ו להדיא דלא כהרבינו אליקים עיין שם, ולא נדע איזה תשובה כתב מקודם, ותשובת מהר"ם פאדווא שמה היה קודם שנת שכ"ה שבו נסתלק כמ"ש בשם הגדולים [מערכת גדולים מ' אות כ"ו], ואם חזר בו המחבר היה לו לשנות בשו"ע שנדפסו עוד בחייו בשנת של"ד, ומזה נראה דהמחבר למסקנא לא ס"ל כהרבינו אליקים. וההרמ"א שתיק ליה. ובלבוש ס"ו סתם ג"כ כהמחבר, וכתב דלא שייך משום 'לא תעשון אתי' שאינן שמשין וכו', וגם אין דרך לעשותן לע"ז. ובס"ג הביא היש מחמירין עיין שם, וע"כ כנ"ל דגם לעיקר אין עובדין ודו"ק.

והש"ך כתב: מעולם לא שמענו מי שנזהר בזה. ובגר"א ס"ק ל"א כתב שממכילתא אין ראיה דבעובדין מיירי וכו' עיין שם, ובליקוט שמה, נראה ג"כ להדיא שפוסק כהמחבר. והטו"ז הביא מרבינו אליקים רק בבית הכנסת שלא יהא נראה כמשתחוה להם עיין שם, ולא מ'לא תעשה לך פסל' או 'לא תעשון וגו", הרי שחש רק בבית הכנסת משום שלא יהא נראה כמשתחוה, וא"כ למעלה מקומת איש לא שייך, וכנ"ל מהפוסקים ודו"ק. והרי שולחן ערוך לפנינו להיתרא, ומשלחנו של מקום לא נסור זיז כ"ש, והמה אמת ותורתם אמת.

ב) יש לומר דגם רבינו אליקים מסכים להיתר בכהאי גוונא דליכא שעובדין אותו כלל, ואף לעיקר שלהם.

ג) לשיטת הרי"ף דמשום 'לא תעשו אתי', יש להתיר בנידון דידן באריה דהוי חצי צורה.

ד) ומשום חשדא, הרי ברבים ליכא חשדא כמ"ש בסוגיין בע"ז שם. וענין מכוער הדבר שהזכירו הפוסקים, ג"כ לא שייך דזה רק כשאיכא עובדין עכ"פ, משאין כן בזמן הזה, וכנ"ל. וגם דכיון שמצויין בכל הבתים צורות שנעשין לנוי וליילדים, וכן תמונות שכיחי טובא, למה ניחוש לחשדא שיעבוד לצורה זו דייקא? ודו"ק. ועיין מנחת פתים יור"ד סי' קמ"א ס"ד ובהוספות לשם [נדפסו בסוף חלק אבהע"ז].

ה) יש לצדד שדייקא אם עושה הנך צורות לכוונת הצורות שבמרכבה, וכמ"ש לפי המשמעות שבאבקת רוכל וצידדנו כן גם בדברי הטו"ז, וכן להב"ח בקונ"א, שדייקא אם רוצה ומכוין לצייר צורת אריה שבמזלות, ולא כשמצייר לנוי בעלמא לדמיון האריה שבינינו.

ו) יש לומר שאסור רק כשמצייר ציור מעולה של אריה וכדו', באופן שנראה כמו שהוא חי, מה שאין כן כשעושה רק איזה ציור וחיקוי ודמיון גרוע לאריה. ולא שכיח כלל שיציירו ויפסלו מעץ וכדו' באומנות גדולה שיהא נראה כמו ע"י צילום וכחי, וצילום הוי רק דבר שאין בו ממש ודו"ק. וא"כ בציור דידן שאין האריה נראה כן לאמיתו, י"ל דלכו"ע שרי, וכמ"ש להנקוה"כ.

ז) בכה"ג שמשימין שני לוחות הברית באמצע, לכו"ע ליכא חשדא ושרי. ולמעלה מקומת אדם לא שייך הטעמים להחמיר, וכנ"ל.

ולזה מכל הלין צדדים היה המנהג פשוט בגלילות שלנו ששמו צורות אריות, שהיו רק חצי צורה, על הארון קודש מלמעלה כששני לוחות הברית באמצע והכתר על הלוחות, להיפך ממ"ש הרדב"ז בעובדא של הר"א קאפסאלי. ואדרבא, זה כבוד שמים שהכתר והכבוד לחי העולמים נותן התורה, וה' מתגאה על גאים, ולה' המלוכה, והמתנשא לכל לראש. ויש בזה כבוד התורה, וכמ"ש האבקת רוכל בסי' ס"ו הנ"ל בדבר הפרוכת שאורגים בו מיני ציורים ובתוכם דמות עופות, שאין לחוש להתפלל נגד צורות וכי מאחר שפשט המנהג וכו' אי משום דעדיף להו כבוד התורה והמתפלל נגדו יעלים עיניו עיין שם, (ומכל שכן בנידון דידן למעלה מקומת אדם, דליכא חשש לכוונת התפלה וכנ"ל), אשר זה כבוד התורה לכבדה ולרוממה בכל מה דאפשר.

ובפרט האידנא דרבו המלעיגים ומחרפים רחמנא ליצלן זה לעומת זה, ועיקר מבטחם וכוחם בזרוע ידם ותחבולות אנוש, אנו מראים בזה שכח הגבורה אף בגבורת הארי כאין וכאפס לנו, ועל סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו [הושע י"ד ד'], רק בשם ה' אלוהינו נזכיר, ועל תורתו נמסור נפשינו להדרה ולשבחה ולפארה בכל כוחנו ויכולתינו, ובה' נשים מבטחינו ומה' מחסה לנו. אמן כן יהי רצון".

נאה משיב (בשם הרב יעקב מאיר)

בשו"ת נאה משיב (לרב ניסים אוחנה) שאל הרב אוחנה את הרב יעקב מאיר אודות ציור אריות על הפרוכת. הרב יעקב מאיר השיב:

"אודות איזה יחידים שהתנדבו פרוכת להיכן הקודש מרוקמת בחוטי זהב צורת שני אריות, אם יש היתר לתלותה על ההיכל שבו הספרי תורה, או שמא יש חשש איסור בדבר?

תשובה: זה נוסח המכתב אשר שלחתי למעלת כבוד ידידינו הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר יעקב מאיר הי"ו שליט"א, ראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל, ועיר קודשנו ותפארתנו ירושלים תובב"א.

אדוני רם, אחרי פרישת נס השלום, כמשפט האהבה ליראי ה' ולחושבי שמו, הנה ברך לקחתי וברך את רום מעלת כבוד תורתו בברכת חג טוב ושמח ויז"ל רנ"ו, אבא בזה לבקש מעלת כבוד ת"ה לחוות לנו את דעתו הרחבה בענין זה, שאיזה יחידים התנדבו פרוכת לתלותה על היכל הקודש, ומרוקמת בצורת שני אריות, אם יש היתר לתלותה על גבי ארון הקודש? הגם שמרן הקדוש בשו"ע יו"ד סימן קמ"א ס"ד כתב וז"ל… אשר מזה נראה לענ"ד להחמיר במרוקמת, כי על כל פנים הציור בולט, אם לא הרבה – מעט, וחכמים לא נתנו דבריהם לשעורים. ובנהר מצרים בהכות ע"ז ס"ח כתב, וז"ל: על גבי ארון הקודש אסור לצייר שום צורה, כאריה וכיוצא וכו', אפילו שהיא צורה המותרת בעשייתה, מכל מקום הדבר מכוער מאד לעשות צורות כאלה במקדש ה' לפני היכלו, ועיין בספר כרך של רומי סימן ד' בנדון זה ממש. וסוף דבר כתב: אין לנו להורות היתר בשום צורה, לא שוקעת ולא בולטת, לא צורת אדם ולא צורת חיות ועופות, עכ"ל. ואולם רבים מיראי ה' העידו לפני שראו בערי אירופה, וכעת אומרים שראו גם בירושלים ת"ו פרוכיות תלויות על גבי ארון הקודש, ועליהן רקמת שני אריות, ואין פוצה פיו ומצפצף, על כן לא הרהבתי עוז בנפשי למחות בזה, אף שהדבר מכוער בעיני עד שאלי את פי קדשו ופי רבנן סבוראי היושבים על מדין בעיר קודשנו ותפארתנו ירושלים הבנויה, כי מציון תצא תורה וכו', והנני פונה לכבוד תורתו שישמחני בתשובתו הרמה אשר מהרה תמצח והיה זה ביום כי בי ירבו ימיך חדש ניסן שנת התרפ"ד.

וזאת תשובת כבוד הרב הגאון יעקב נ"י הנז"ל אלי:

פה עיר הקדש ירושלים ת"ו, יום כ"ה תברכו לחדש ניסן התרפ"ד.

לכבוד ידידינו הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר ננסים אוחנה הי"ו שליט"א, ואתו מעלת כבוד הגביר המרומם ומפורסם ביראת ה' כש"ת מנחם משה הי"ו בעי"ת פורט סעיד יע"א.

הנני להשיב למעלת כבודו על שאלת חכם חצי תשובה, בדבר הפרוכת שהתנדבו איזה יחידים להיכל הקודש פרוכת מרוקמת בצורת שני אריות, אם יש היתר לתלותה על גבי ארון הקודש וכו', ואען ואומר: דברי פוסקים ראשונים ואחרונים החולקים בדין זה ידוע, ואין צורך להאריך בו, כי הוא קמחא טחינא. כן מה שהאריכו רבני האחרונים החולקים בדין זה לישב דברי רבנו המחבר מר"ן ב"י הק' זלה"ה בפסקיו לתשובותיו בספרו הבהיר אבקת רוכל בדין זה כנראה דסתרי אהדדי ידוע לכל, לזאת אין בי כח להכריע לפסק הלכה ברורה, לא לאסור ולא להתיר, רק את זה אגיד כי לדעתי בנדון זה שצורת אריה בולטת ברקמה ככתוב בדברי קדשו, וז"ל: המרוקמת בצורת ב' אריות, ע"כ המרוקם אינו אריג כי אם בולט, בזה בודאי חיישינן לדברי הפוסקים דסבירא להו דאסור, אלא דגם אם אריג בכל זאת חוששני להתיר, אחרי שהה"ג המפורסם כמוהר"ר אהרן בן שמעון ז"ל בספרו 'נהר מצרים' פסק להלכה וז"ל: על גבי ארון הקודש אסור לצור שום צורה, כמו צורת אריה וכיוצא בו, אף שהוא צורה המותר לעשותה, מכל מקום הדבר מכוער לעשות צורות כאלה במקדש ה' לפני היכל קדשו, וכו', עכ"ל.

והיות והרה"ג הוא מאריה דאתרין לכל ארץ מצרים, ומרבה פורט סעיד בתוכה, שגם היא בכלל מצרים, על כן חייבים לשמוע להוראתו, כי כן פסק מרן הב"י ז"ל בתשובתו סימן ס"ו בנדונו על צורת אריה ובתוכו דמות עופות ארוגות. ובסכינא חריפא פסק להלכה להתיר בארוגות, וזה לשונו…

וגם אני הצעיר, בבית הכנסת שאני מתפלל בו, אשר ישא את שמו "בית יוסף" מוסאיוב כן נהגתי, ולא נתתי לתלות נייר שבו נדפס מנורה עם צורת משה ואהרן הכהן, אפילו בכותלי בית הכנסת, וכל שכן על גבי היכל הקודש, שכל העם בכניסתם וביציאתם משתחוים לפני ההיכל, וגם מנשקים בחבה את הפרוכת התלויה עליו, שכשר ונכון שלא יהיה בה שום צורה, ולכן על כבודכם לפעול ולדבר על לב הנדיבים בעם בשלום ובמישור, במתק שפתים, להוציא את צורת האריה, וה' יהיה בעזרכם שכונתכם לשם שמיים, ודברי כבוד תורתו צדקו מאד, שכתב שהדבר מכוער בעיניו, והם קדושים ואין להרהר אחריהם, וידי תכון עמו בזה. והנני חותם בברכה ושלום.

[דברי הרב נסים אוחנה:] אחרי שקבלתי תשובת גאון עוזינו רשא"ל יעקב מאיר, אשר הסכים אמרי, ראיתי בספר 'ויקרא אברהם' בהלכות ע"ז דף פ"ב ע"ב, וגם הרב הנזכר הסכים לאסור, יעו"ש באורך, והיא תשובת הרה"ג רפאל אשכנזי ז"ל".

אגרות משה (אריות על ארון הקודש)

בשו"ת אגרות משה יו"ד ב, נה, נשאל על דגל ארצות הברית, שיש בו נשר, אם יש איסור בהשהייתו. בתוך הדברים כותב כבדרך אגב שנהגו להקל לעשות צורת אריות גם בבית הכנסת מעל ארון הקודש ועל הפרוכת, ואין להחמיר בזה:

"בעניין עשיית ושהיית צורת נשר ושאר צורות…

הנה בדבר מה שהעיר מעלת כבודו שעל דגל ארצות הברית יש נשר, וכיון שנשר הוא חלק מהמרכבה – אסור לעשותו ואסור לקיימו. הנה כמעט כל הפוסקים בין מרבותינו הראשונים בין מרבותינו האחרונים סברי דליכא איסור מלעשות ומלקיים צורת נשר, כי אף הפוסקים לאסור דמות ד' פנים, אסרי רק דמות ד' פנים בהדי הדדי, כלשון אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי

… אך בהגהות מיימוניות שם הביא שיטה ראשונה של תוס' יומא מהמכילתא, שאסור מדין עשיה, עיין שם. אבל פשוט שאין לחוש לדעת יחיד זה, שמפורש בתוס' שגם הוא חזר בו, וכעדותו של הר"ן שנוהגין היתר וכפסק רובא דרובא מהפוסקים להתיר אף באריות, וכ"ש בנשר וכל המינים. וכמו שהמנהג פשוט גם עתה כמנהג שהיה בימי הר"ן, וכפסק הש"ע שעושין גם צורות אריות על ארון הקודש והפרוכת, ואין למחות בזה.

ואם אחד רוצה להחמיר כשיטת הגמ"יי – הרשות בידו, אבל לא להורות לאחריני. אבל להגמ"יי לא רק נשר אסור, אלא כל הבע"ח. ואף שבברכי יוסף הביא לאסור בביהכ"נ – לא נהגו כמותו. ואף הוא לא אסר מצד עשיה, דאם כן גם בביתו היה אוסר. ואולי הוא חומרא מסברת עצמו, שבמקום שמתפללין יש לחוש יותר לחשדא, כדהוזכר סברא כזו בפ"ת סק"ח. ואין להחמיר זה במקום שלא נהגו החומרא. ידידו, משה פיינשטיין".

ציץ אליעזר (אריגת צורות של אריות על הפרוכת)

בשו"ת ציץ אליעזר ג, כד, נשאל על ידי הרב בן ציון עוזיאל על אריגת צורות על הפרוכת, והרב עוזיאל עצמו החמיר בזה, מכח הסתירה בין תשובות האבקת רוכל, ומתוך שהסיק על פי דברי רבי יוסף קארו בבדק הבית ועוד, שחזר בו מהיתרו בסימן ס"ו, ולהלכה מחמיר כבסימן ס"ג.

אולם הציץ אליעזר השיב לו תשובה ארוכה שבה ניתח את שתי תשובות ה'אבקת רוכל' ויישב את הסתירה ביניהן, ומסקנתו להלכה שמותר לרקום צורות בעלי חיים, כולל אריות, על הפרוכת:

"אריגת צורות על פרוכת לפני ארון הקדש.

שלום וברכה מאת אלקי המערכה אל הוד כבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול בקי בחדרי תורה וכו' כקש"ת מוהר"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל שליט"א. הראשון לציון והרב הראשי לארץ ישראל.

אחדשהדר"ג באהבה וכבוד. נתתי אל לבי ליישב דברי מרן הבית יוסף התמוהים שכ"ג שליט"א עומד עליהם בתשובתו הנכבדה בנדון צורת אריות שעל הפרוכת שהואיל להמציאה לידי.

וז"ל הדר"ג: מכאן שלא אהני היתרא דרבים שאנו אלא בשאר מקומות או בבכ"נ בשעת אונס מלכות, אבל שלא בשעת אונס אסור לקיים וכל שכן לעשות צורות חיות בהמות ועופות, וכדכתבו רבינו אליקים והר"מ במרדכי, וכן כתב מרן ז"ל בתשובותיו: ואפילו להרמב"ם נראה לאסור, דעד כאן לא שרי אלא בצורות שבבתים, אבל בבית הכנסת אפשר דמודה דאסור משום חשדא. ואף על גב דרבים נינהו, נראה דלא חש לההוא תירוצא וכו'. ואפילו מי שרצה לומר דרבים שאני, מודה דמכוער הדבר וכו'. ומטעם אחר אסור לדעת הרמב"ם שכתב בתשובה: הבגדים המצויירים אעפ"י שאינן בולטות אין נכון להתפלל נגדם כדי שלא יהיה מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו (אבקת רוכל סי' ס"ג).

אולם עומדים לנגדנו דברי מרן ז"ל סמוך ונראה, דנשאל על בגד משי דאורגים בו מיני ציורים אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקדש ואסיק לדינא: אם כן כך נראה לי לשום פרוכת זה כמו פרוכת אחר כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור מפני הצורות הלכך שרי ושפיר דמי לאתנוחי קמי היכלא (אבקת רוכל סי' ס"ו).

והנה תשובה זאת סותרת בכל דבריה לתשובתו הקודמת, והרבה יגעתי לתרץ שתי תשובותיו דסתרי אהדדי ולא עלה בידי ליישבם. ומ"מ מכיון שמרן ז"ל פסק להלכה לאסור צורות חיות ועופות בבית הכנסת, והביא דברי הרמב"ם והרא"ש שמדבריהם מוכח שגם בגדים מצויירים בצורות אסור להעמידם בבית הכנסת נגד המתפללים, והביא עוד תשובת מהר"ם פדואה ולא העיר עליה, ומכיון שבבדק הבית אחרי שהביא תשובת הרשב"א להתיר, כתב: מצאתי וכו' שחזר בו – מכאן שחזר בו מתשובתו בסימן ס"ו, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. עכ"ד כ"ג שליט"א.

ובאמת הא גברא והא תיובתא, ומכיון שהחובה עלינו למשכוני נפשין ליישב בכל האפשר את דברי מרן הבית יוסף, התעמקתי בדברי שתי התשובות הנ"ל ועלה במצודתי ליישבן בע"ה כדלהלן.

ניתוח התשובה הראשונה

"דהנה בתשובה הראשונה (בסי' ס"ג) נידון נשאלה היא אם מותר לשים על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא בה. ונידון השאלה בתשובה האחרונה (בסי' ס"ו) היא על בגד משי שאורגים בו מיני ציורים ובתוכם דמות עופות, אם מותר לעשות ממנו פרוכת לפני ארון הקדש, לפי שיש מגמגמים בדבר. לפי שכשעומדים הצבור להתפלל משתחוים לצד ההיכל, ונראה כאילו חס ושלום משתחוים נגד הצורות ההם.

וכשמעיינים בתשובה הראשונה רואים שטעם איסורו שאסר הוא לא מעור אחד, כי אם מכמה וכמה יסודי איסור, והמה (א) מצד צורה בולטת, וכמו"ש עם היות שלדעת הרמב"ם שאר צורות חוץ מצורת אדם מותרים אפילו בולטים, כבר הכריע הר"ן בפ' כל הצלמים דשאר בולטות אסורות משום חשדא, וזה על דרך רבינו מאיר אשר הוא ג"כ דרך התוספות, ורבי אליקים אסר לצור צורות בעלי חיים כדאי' במרדכי ובהגהות אשרי. ואעפ"י שרבינו אפרים מתיר, דברי רבי אליקים עיקר, שעשה מעשה וצוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקאלונייא, כדאיתא במרדכי וכו'.

ועוד נראה לומר, דבכי האי גוונא דנ"ד לא יתיר רבינו אפרים, דהא אפשר דלא איירי בבולט, ולמדנו מזה שלא ברור הדבר שרבי אליקים שאסר אסר אפילו בלתי בולטות, כי אם אדרבה – בפשטות משמע שזה שאסר הוא בבולטות, דומיא דדברי הר"ן, ורק כותב בדרך אפשר, שאולי רבינו אפרים המתיר לא איירי בבולט. (ב) טעם ב' לאיסור מצד שרצו כעת לציירם וכמו"ש, ועוד יש לחלק דשאני התם שכבר ציירו אותם, כמבואר בלשון המרדכי, אבל אם היו שואלים ממנו לצור צורות בבית הכנסת לא היה מתיר – אי משום חשדא, ואי משום דמתוך שמסתכלים באותם צורות אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים, והיינו דמשום שתי חששות אלה מחמרינן רק על לכתחילה כשבאים לציירם, אבל לא שכבר מצוירות. (ג) טעם ג', שהוא באותו צד שהקהל מתפללים נגדו, וכמו"ש ועוד יש לחלק דהתם היו אותם הצורות לצדדי בית הכנסת אבל אם היו מציירים בכותל שהקהל היו מתפללים נגדו – היה מצוה להסירם משום חשדא, דאעפ"י שאין הגוים עובדים לאותם הצורות, כיון שרואים תמיד הקהל מתשחוים כנגדם – הוה חייש לחשדא. (ד) טעם ד', מפני שהיה צורת אריה, וכמו"ש: ועוד יש לומר דע"כ לא התיר רבינו אפרים אלא בצורות עופות וסוסים, מפני שאין הגויים עובדים אותם, אבל צורת אריה – כיון שהגוים מציירים אותו לאחד מארבעה חיות שבמרכבה, אפשר דמודה רבינו אפרים דאסור.

והנה שלשה חילוקים נוספים אלה של ב' ג' ד' כותב הב"י לחלקם אליבא דרבינו אפרים נוסף על החילוק הראשון שאפשר שזה שהתיר לא איירי בבולט, והיינו דרצונו לומר דאף אי נימא דאיירי בבולט בכל זאת יש לחלק מההיא דרבינו אפרים שלשה חילוקים נוספים אלה.

(ה) נוסף ליסודי האיסור הנ"ל אליבא דרבי אליקים ורבינו אפרים מוסיף הב"י לאסור אפילו אליבא דהרמב"ם מצד שהוא בבית כנסת וכמו"ש ואפילו להרמב"ם נראה לאסור דע"כ לא שרי אלא בצורות שבבתים אבל בבית הכנסת אפשר דמודה דאסור משום חשדא ואף על גב דרבים נינהו נראה דלא חש לההוא תירוצא מדלא חילק בין רבים ליחיד וגם הרי"ף והרא"ש לא חלקו בכך בפסקי הלכותיהם ואפילו מי שרצה לומר דרבים שאני מודה דמכוער הדבר כמו"ש רבינו ירוחם ז"ל ולזה מוסיף הב"י להביא סייעתא מתשו' הרא"ש שאסר לתלות בבהכ"נ מחצלת שדרך הישמעאלים להתפלל עליה אף על פי שחלילה וחס לשום אחד מישראל להתפלל עליה בשום כוונה לשום דבר איסור.

יסוד איסור זה אפילו להרמב"ם כותבו הב"י בלשון אפשר, וג"כ אין הכרח שהוא אפילו בצורות שאינן בולטות, ואדרבה משמע בפשטות שהוא דווקא בצורות בולטות שע"ז הוא נושא השאלה וע"ז הוא שהביא בראש דברי תשובתו דברי הרמב"ם המתיר שאר צורות חוץ מצורת אדם אפילו בולטים.

(ו) טעם נוסף לאסור לדעת הרמב"ם בביהכ"נ משום שלא יכוין בתפלתו, וכמו"ש ומטעם אחר נמי אסור לדעת הרמב"ם שכתב בתשובה הבגדים המצוירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם כדי שלא יהיה מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו.

אחרי צירוף כל ששת יסודי איסור הנ"ל מסיק הב"י וכותב: ומעתה מי הוא זה אשר מלאו לבו לצור צורה כזו בהיכל, ולא שמע לקול מורה להחמיר, כי אם לקיים בעצמו: "מקלו יגיד לו"? אין זה כי אם גובה לב לעשות מעשה להקל בדבר וכו'."

ניתוח התשובה השנייה

"כעת נבוא לתשובה השניה (בסי' ס"ו). יסודי ההיתר שהתיר הם (א) מצד דברבים ליכא חשדא, וכמו"ש ואפילו אם היה צורת אדם אפשר דשרי כדמוכח בפרק אם אינם מכירים ובפרק כל הצלמים וכו' ומשני רבים שאני אלמא כל היכא דשכיחי רבים ליכא למיחש לחשדא כלל והביאו הרא"ש, ואף על פי שלא כתבו הרב אלפס שאני התם דצורת אדם הוא וכו', ובכאן השכיל הב"י את ידיו לכתוב התירו זה בלשון אפשר כדי שלא יסתור את מה שכתב בזה לצד השני בתשובתו הקודמת, והיינו דגם בתשובתו הקודמת כשצירף זה לצד שני לאיסור לומר דלא חש להאי תירוצא דרבים שאני, ג"כ כתב זה בלשון אפשר, וביותר ששם הרי כתב זה לדעת הרמב"ם שלא הזכיר לחלק בין יחיד לרבים, ובכאן הרי ג"כ כותב בכזאת שלדעת הרי"ף שלא הזכיר לחלק לא מספיק היתר זה מכיון שלא כותב לחלק בין יחיד לרבים ומשמע שסובר לאסור אפי' בשל רבים, וכותב לדעתו יסוד היתר אחד [ורק מה שכותב הב"י בתשובתו הקודמת שגם הרא"ש לא חילק בכך, צדקו דבריו ביותר מה שכותב כאן שהרא"ש מביא כן לחלק בכך, כי מובא בהדיא לחלק בכך ברא"ש בע"ז פ"ג סימן ה'].

וזה שהרא"ש השיב בתשובה לאסור תליית המחצלת בביהכ"נ שמזכירה בתשובה הקודמת, או שנאמר שהרא"ש סובר דאף שברבים ליכא חשדא אבל בביהכ"נ שאני משום קדושה, וכמו שראיתי בספר דברי יוסף (סימן ח') שמביא באמת להסתייע מדברי תשובת הרא"ש זאת דאף למי שסובר לחלק ולומר דבשל רבים ליכא חשדא מודה דבביהכ"נ שהוא מקום קדוש ומיוחד להתפלל שם איכא חשדא טפי מבשאר מקומות ע"ש, או שנאמר דההיא דמחצלת שאני מכיון שדרך הישמעאלים להתפלל עליה, ועיינתי בגוף דברי תשובת הרא"ש זאת (בכלל ה' סי' ב') וראיתי שהשיב לשואל, שחקר על אודות המחצלת הזאת ונתברר לו שנהגו איסור לישב עליה וכש"כ לתלותה בצד ההיכל לפי שאומרים שאותה צורה שחורה העשויה בה היא צורת המקום שהולכים לחוג לשם בארצם וגם יש אומרים שיש בה צורת מרקוליס ודרכם להתפלל עליה ולכרוע עליה בתפלתם ושמפני זה קורין למחצלת שגאדה לפי שסוגדין עליה ע"ש, וא"כ מתברר באמת הטעם השני הנ"ל שכתבתי דההיא דמחצלת שאני מכיון שדרך הישמעאלים להתפלל עליה, ובפרט שיש עליה צורת המקום שהולכים לחוג לשם בארצם, וכן יש גם עליה צורת מרקוליס שדרכם להתפלל עליה ולכרוע עליה בתפלתם ונראה כמשתחוה מול ע"ז ויש בזה גם משום לא תביא תועבה אל ביתך וכמו שמבאר הגר"א באו"ח סי' צ' ס"ק ל"ה ע"ש. וזהו שמסיים שם הרא"ש וכיון שכן נראה לי שאסור לתלותה וכו' כי מה לנו להניח בבית הכנסת שלנו דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפלתם ע"ש, ומשא"כ בסתם צורות שלא היו מיועדות לע"ז ויראה שלהם.

(ב) טעם ב' להיתר, משום דבשאר צורות ליכא חשדא, וכמו"ש ואף על פי שלא כתבו הרב אלפס [החילוק בין יחיד לרבים] שאני התם דצורת אדם הוא וכן בדמות צורות לבנות כרבן גמליאל שהן צורות שאסרה תורה, אבל שאר צורות בלא טעמא דרבים נינהו שרי לכולי עלמא כיון דלית בהו חשדא.

לפי חילוקו זה של הב"י לא שייכים דכאן יסודי האיסור שהזכיר בתשובתו הקודמת [בא' ב' ג' ד'] לאסור משום חשדא, מכיון שקובע בכאן ליסוד דבשאר צורות לית בהו חשדא לכולי עלמא אפילו בלאו טעמא דרבים נינהו, וכאן הרי נידון השאלה בשאר צורות, ולא שייך גם מ"ש שם ביסוד הה' לאסור אפילו להרמב"ם בבהכ"נ משום חשדא, מכיון שבכאן בשאר צורות לא שייך חשדא בכלל, ומיסוד הב' נשאר רק לאסור מטעם דמתוך שמסתכלים באותם הצורות אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים.

ובמה שרבי אליקים אסר אפילו בשאר צורות בזה הוא שממשיך הב"י בתשובתו זאת להוכיח שאין הלכה כמותו בזה וכמו"ש ואם דעת המגמגמים הוא מדכתב במרדכי ובהגהות אשרי פרק כל הצלמים שרבינו אליקים צוה להסיר וכו' והרב רבינו נסים כתב בפ' הנז' וז"ל ונראה לי שלא חששו לחשדא אלא בצורות שהיה מנהג הגוים לעבדן אבל מותר לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שימחה בכך עכ"ל וזה כדברי רבינו אפרים."

תירוץ הסתירה: כאן באריה כאן בשאר בע"ח או כאן בבולט כאן בשאינו בולט

"ובזה אין ממילא סתירה למ"ש בתשובתו הקודמת שדברי רבי אליקים עיקר, ששם כוונתו שהם עיקר לענין צורת אריה שע"ז הוא נידון שאלתו שם, שאעפ"י שלא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים, אבל הוא מדמות שמשון שבמדור העליון, ובכאן שכותב לעיקר כדברי רבינו אפרים הוא לענין שאר צורות, או שנאמר שמה שפסק כמותו הוא לענין בולטות שמזה המדובר בתשובה הקודמת, אבל לא לענין שוקעות שמזה המדובר בתשובתו זאת.

ואם נאמר שהב"י סותר א"ע בזה בנוגע אם הלכה כדברי רבי אליקים, יותר מסתבר בזה לומר שהעיקר כתשובתו זאת האחרונה ושחזר בו מתשובתו הקודמת שכתב שדברי רבי אליקים עיקר, וסובר שאין הלכה כמותו משום שנתברר לו שיחידאה הוא בשיטתו, ובפרט שראיתי שמסיק באמת מפורש כן בספרו הגדול בית יוסף בטור יו"ד סוף סימן קמ"א: דנקטינן כדברי רבינו אפרים דכולהו סברי כוותיה וליתא לדרבינו אליקים מקמיה דהו"ל יחיד לגבי רבים, וכופל את דבריו שנית שם אחרי שכותב לבאר דברי רבינו אליקים ומסיק בלשון אבל כבר כתבתי שכל הפוסקים חילוקים עליו ומתירים לעשות כן אפילו לכתחלה.

וכן עיין שם בב"י שכותב ג"כ לחלק כחילוקי הנ"ל בין בולט לאינו בולט עיין שם.

(ג) טעם ג' להיתר, מפני שזה כבר עשוי, וכמו"ש ועוד שאפילו רבינו אליקים לא אסר אלא לעשותו בידים אבל במוצא מותר כמבואר יפה במרדכי, ונ"ד מוצא עשוי הוא שהרי אינו עושה עכשיו צורות הללו ואפילו רבינו אליקים מודה בזה.

לפי"ז יש טעם נוסף שלא שייך בכאן משום חשדא, וכן לא שייך לפי"ז גם לא יסוד האיסור שנזכר בתשובתו הקודמת ביסוד הב' לאסור מטעם דמתוך שמסתכלים באותם הצורות אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים, שהרי גם שם וגם בכאן כותב שמשום החשדא וכן החשש של מתוך שמסתכלין וכו' הוא רק יסוד להחמיר על לכתחילה בשאלת עשייה, אבל לא כשכבר עשוי, ובשאלה שלפנינו בתשובה אחרונה זאת הרי כותב הב"י שעשוי הוא מכיון שאינו עושה עכשיו צורות הללו.

גם עצם יסוד האיסור הג' שכותב הב"י בתשובתו הקודמת לאסור מטעם שהוא באותו צד שהקהל מתפללים נגדו. ג"כ לא שייך בכאן לפי מה שממשיך הב"י להלן בדבריו כאן וכותב ואין לדחות ולומר דלא שרי רבינו אפרים אלא שיהיו אותן צורות בבית הכנסת אבל לא שיהיו לפני הכותל שמשתחוים נגדו, דמאחר דליכא חשדא בצורות הללו כך למשתחוה נגדם כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה, הרי בהדיא דבשאר צורות מאחר דליכא חשדא כך למשתחוה נגדם כמשתחוה נגד בגד או כותל שאין בו צורה.

לפי כל האמור הנ"ל עין רואה שלא שייך בכאן שום יסוד מיסודי האיסור שבא' ב' ג' ד' ה' שכתב הב"י לאסור בתשובתו הקודמת.

ונשאר לכאורה רק יסוד האיסור הו' מתשובתו הקודמת לאסור לדעת הרמב"ם שכתב בתשובה דהבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם כדי שלא יהיה מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו, וביותר תמוה תמיהת כ"ג במה שמביא הב"י בכאן בתשובתו האחרונה להסתמך להיפך מדברי הרמב"ם הנ"ל ולהתיר עפ"י יסוד דבריו.

אבל לענ"ד כשמעיינים בהמשך דברי תשובתו האחרונה של הב"י בכאן רואים שבנידון שאלתו זאת האחרונה יורד גם יסוד האיסור הזה, ונוכחים לדעת שאין פרץ בדברי תשובותיו.

והוא. שהב"י בכאן אחרי שמעתיק כל דברי תשובת הרמב"ם בזה כותב ומדכתב והבגדים המצויירים אעפ"י שאינן בולטות משמע דבצורת אדם איירי דבצורת אדם דוקא מפליג הוא ז"ל בין בולט לשוקע כמבואר בדבריו בפ"ג מה' ע"ז ואם בצורת אדם מתיר להתפלל נגדה כ"ש להתפלל נגד שאר צורות חיות ועופות דשרי, וליכא למימר אדרבה משם ראיה שהרי כתב שאינו נכון שיפסיקו בינו ובין הקיר, מאחר שפשט המנהג בכל תפוצות הגולה לשים פרוכת מצוייר ומרוקם ולא חששו לביטול כונת התפלה מפני כך אי משום דעדיף להו כבוד התורה והמתפלל נגדו יעלים עיניו כדי שלא יהא בציורם, ואי משום דהשתא בלאו הכי אין בני אדם מכוונים בתפלה כראוי וכמו שכתבו הפוסקים גבי חתן שפטור מק"ש, ואי משום דדמי לארון ותיבה שכתבו הפוסקים דאין חוצצין, הרי שהבית יוסף בעצמו מדגיש שאדרבה דברי הרמב"ם בתשובה מורים לאיסור שאינו נכון שיפסיקו בינו לבין הקיר, אבל משיב וכותב דאי משום הא בלבד אין לאסור, דבזה יפה כח המנהג לעקור אי מטעם כבוד התורה עדיף והמתפלל נגדו יש עצה שיעלים עיניו שלא יראה בציורם, ואי משום דהשתא בלאו הכי אין מכוונים, ואי משום דדמי לארון ותיבה דאין חוצצין. וא"כ ממילא אין סתירה כלל מכאן לתשובתו הקודמת שהביא מדברי הרמב"ם הללו סמך לאיסור, והיינו משום דשם הא הרי ביאר מקודם כל חששי האיסור משום עצם הצורה, לכן שפיר הוסיף סניף איסור נוסף גם מטעם כוונת התפלה. אבל בכאן מכיון שביאר קודם לזה שאין שום חששי איסור לאסור בכאן מצד עצם הצורות לכן כתב שפיר דמשום זה לבד אין כח לעקור המנהג שנהוג להיתר, וזהו שמסיים הב"י בכאן את דברי תשובתו וכותב א"כ כך נראה לי לשים פרוכה זה כמו פרוכת אחר כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור מפני הצורות הלכך שרי ושפיר דמי לאתנוחי קמי היכלא, והיינו כנ"ל דמכיון שאין בו חשש איסור מפני עצם הצורות אין בטעם זה בלבד של ביטול כוונת התפלה בכדי לעקור המנהג שפשט בכל תפוצות הגולה לשים פרוכת מצוייר ומרוקם.

ודברי רבינו הבית יוסף בתשובותיו מאירים ומשמחים באין שום סתירה ונלוז בהדברים.

גם בשלחנו הטהור באו"ח (סי' צ' סעי' כ"ג) פסק הב"י רק שאין נכון להתפלל נגד הבגדים המצוירים אף על פי שאינם בולטות, ואם יקרה לו להתפלל נגד בגד או כותל מצוייר יעלים עיניו, אבל לא הזכיר לפסוק שאסור לתלות בגד כזה או לעשות ציורים כאלה שאינן בולטות.

ומכאן תשובה לענ"ד למה שמסיק כ"ג לפסוק שאסור להעמיד בבית הכנסת איזו צורות שהן, אפילו אם הם שוקעות או מצוירות באריגי הפרוכת. וכן המג"א שם בס"ק ל"ז כותב לאסור רק לצייר ציורים נגד פניו של אדם, אבל למעלה מקומת איש מתיר, ע"ש ובמחצה"ש. וכן כותב להתיר בלמעלה מקומת איש הפר"ח בס"ק כ"ג, וכן עיין בכנסת יחזקאל (סי' י"ג) מובא בפתחי תשובה ביו"ד (סי' קמ"א סק"ו) שכותב ג"כ להתיר ציורים על פרוכת באינן בולטות, ועיין גם במהרי"ט ח"ב סימן ל"ה, והדברים ארוכים בספרי הפוסקים. ואני באתי בזה בעיקר ליישב דברי רבינו הב"י שלא יהו נראים כסתראי. והנלענ"ד כתבתי. והנני בכובד רב ובברכה מרובה ידידו עוז דוש"ת באה"ר ונאמנה אליעזר יהודא וולדינברג.

ולעצם שאלת הציורים בביהכ"נ ובפרוכת ארון הקודש, אוסיף בזה להנהיר עיינין בספר עיקרי הד"ט על יו"ד (סימן י"ט אות י"א) שמביא בשם הזקן אהרן סימן קט"ו שהשיב בדין ראובן שהקדיש פרוכת שיש בה צורות, דאין הקדשו הקדש, ובין יהיו הצורות בולטות בין שקועות יש להחמיר בזה"ז שלא להתפלל כנגדם כיון דעכו"ם שבזמננו משתחוים לצורות באיזה אופן שיהיו, ועיי"ש שהרגיש גם בשתי תשובות הבית יוסף שבאבקת רוכל הנ"ל עיין שם, וכן עיין בספר נהרי אפרסמון חיו"ד (סימן קי"ח) שנשאל על בית המיוחד לחינוך נערים אשר הכתלים מלאים צורת חיות ואילנות אם מותר לקבוע שם להתפלל, והשיב להתיר אם הם גבוהים למעלה מקומת איש עיין שם באריכות בזה, וכמו"כ עיין בספר נטע שורק חיו"ד (סימן מ"ו) מה שהשיב לאסור צורות שני אריות מוזהבים למעלה מארון הקדש, ובספר פרי השדה ח"א (סימן ס') מה שהשיב לאסור לצייר על כתלי ביהכנ"ס דמות כל הי"ב מזלות עיין שם, ובענין השנים עשר מזלות עיין גם בדעת כהן להגראי"ה זצ"ל, (סימן ס"ד) עיין שם, והדברים ארוכים בדברי הפוסקים".

דברי מלכיאל

בשו"ת דברי מלכיאל ו, ב, ג, כתב שמותר לשים ציורי אריות ונשרים בבית הכנסת, אך לא צורה של הרצל:

"ועל דבר ה'מזרח' שיש בו ציורים בצבע צורת מנורה וצורת נשרים ואריות וכתובים איזה פסוקים, ונסתפק כבודו אם מותר לתלותו בבית הכנסת על הכותל. פשוט שאין בזה חשש, ורק בצורת אדם צריך למנוע, וכמו שכתבתי לכבודו מכבר, ועל דבר צורת הד"ר הערצי, שכתב כבודו, ידע כבודו שאין נפקא מינה בזה, ואסור לתלות בבית הכנסת שום צורת אדם, ויישר כוחו של כבודו שהוציא הצורה מבית הכנסת".

הרב הרצוג (אריה על ארון הקודש)

בשו"ת היכל יצחק או"ח יא, נשאל הרב הרצוג על ידי ר"י מובשוביץ, רב בית הכנסת הגדול בהרצליה אם מותר לעשות דמות אריה על ארון הקודש. והשיב שמלכתחילה עדיף לא לעשות כלל צורות בבית הכנסת, הן מצד שדין זה שנוי במחלוקת והן מצד חילול השם בפרט בקרב ארצות הספרדים ששם המוסלמים למדו מאיתנו להיזהר מעבודה זרה, ויתמהו עלינו שעושים צורת בעלי חיים בבית הכנסת.

אמנם מעיקר הדין אי אפשר לאסור לעשות אפילו דמות אריה, ובלבד שיהיה בפרופיל ולא שלם. וכן נהגו רבים, גם "הכי חרדיים" בליטא ופולין. ובכל אופן אין לעשות אריה עם כנפיים, שזוהי דמות מיתולוגית של עבודה זרה ממש:

"רק שלשום מסר לי הרב וובר שליט"א את תכן שאלתכם בצירוף דמות אריה והתכנית של ארון הקדש.

א) לוא לעצתי תשמעו, לא תעשו שום תמונה של שום בעל חי בבית הכנסת. ומכל שכן על גבי ארון הקדש. כוונתכם רצויה לפאר את היכל הקדש, אבל גם מהצד הקישוטי וגם מהצד האומנתי יהא לזה ערך קטן מאד, ומאידך גיסא עצם הדבר אינו מותר לכל הדיעות. ויש מרבותינו גדולי הלכה ומקובלים זי"ע המתנגדים לזה ולכיוצא בו בכל תוקף, ואחינו הספרדים הי"ו מחמירים מאד. ויש להתנגדותם טעם נוסף, בהתחשב עם השכנים שלנו בני דת ישמעאל, שאצלם הוא איסור חמור גובל עם עבודת אלילים, והם יודעים שהם קבלו מאתנו את האמונה באחדות, ואת האיסור של צורות בכלל, ובבית התפלה בפרט. וזה כמעט חילול השם כשנכנסים לבית מקדש מעט משלנו ונתקלים בצורות בעלי חיים.

אם רוצים בקישוטים אומנתיים, אפשר למצוא הרבה אפשרויות בעולם הצומח, ובשטח של כלי המקדש (מחוץ לכרובים): מנורה, כלי שיר, ואפשר גם כן לחשוב על הציורים שעל המטבעות העבריות מימי הבית השני.

ב) אולם אם אתם עומדים על צד הדין, הנה מכיון שרוב רבותינו הראשונים ז"ל [ראה מרכדי ע"ז פרק כל הצלמים] ובראשם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל [בפרק ג' מהלכות עכו"ם] מתירים אפילו בצורת אריה, אע"פ שזה אחד מארבעה הפנים שבמרכבה, ומה גם דברבים ליכא משום חשדא, ומה גם בחלק זה של העולם, שאין בו זכר לעבודה של צורת אריה, ובצירוף העובדא שהצורה כפי ששלחתם אלי איננה מלאה אלא צד אחד של הגוף, וגם כן בהתחשב עם העובדא שכבר ראינו צורות כאלה על גבי ארון הקודש גם בבתי כנסיות מרובים בחוץ לארץ אפילו באוכלסי ישראל הכי חרדיים בליטא, פולין וכו', מה שראיתי בעיני – אין בידי לאמר בזה אסור.

ג) אולם הדוגמא ששלחתם אלי צורת אריה עם כנפיים, אותה אני אוסר בהחלט, היא לקוחה מצורות ששרדו מעמי הקדם, והיא ממקור אלילי מיתולוגי. ברוך שעקר עבודה זרה מהארצות האלה, ואנחנו ח"ו ניתן להם זכרון בבית תפלתינו, הס מלהזכיר. אם תעשו צורת אריה לסמל גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, על כל פנים תעשו כדוגמא שלפני, שיהא רק צד אחד של הגוף, לא צורה מלאה. "ולגמרי בלי כנפים" (יעויין ברדב"ז חלק א' סימן ק"ו).

אני טרוד מאד ואין לי פנאי לבאר הלכה זו כמו שהייתי רוצה. ואם רצונכם בדברים יותר מפורטים ובנימוקים הלכתיים יותר מורחבים, הודיעוני, ואשתדל לעשות רצונכם אי"ה…".

בקול תורה א מאמר ראשון, נשאל הרב הרצוג האם מותר לעשות מצבה בבית הקברות לזכרון הנספים בשואה. בתוך דבריו, בעמ' י"ד, מביא כבדרך אגב עדות שבבית כנסת החורבה יש דמות אריות בולטים, ועוד מעיד שבבית כנסת נוסף (אולי בית הכנסת הגדול?) ציירו באישורו צורות לא בולטות של מזלות ובעלי חיים:

"… ומה שמביא מצורות בבית הכנסת, הנה נקיט מר כולי חומרי מתנייתא. לכשיזכה ב"ה לבוא לעיר הקודש תבנה ותכונן, יראה אריות בולטים למעלה מארון הקודש בחורבת רבי יהודה החסיד, ובבית הכנסת החדש הגדול נעשה על פי הוראתי בצירוף בית דיננו שליט"א צורות של בעלי חיים (לא בולטות) בכותל המזרח, סמלי י"ב שבטים, למעלה מקומת איש (משום טרדת המחשבה בשעת התפילה)…".

נצר מטעי

בשו"ת נצר מטעי (לרב נתן צבי פרידמן) יז, נשאל אודות הצבת "שני אריות מחוטבים" על ארון הקודש, ומחזק את המנהג שנהגו בזה היתר:

"בבית הכנסת עשו ארון הקדש בהידור, וקבעו עליו שני אריות חטובים, כנהוג בבתי כנסיות, ועכשיו קמו מערערים הטוענים שיש איסור בדבר זה. מה הדין לפי ההלכה?

ראשית יש לקבוע מתוך עיון בספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים כי מנהג זה של אריות על ארון הקדש היה נפוץ בקהילות ישראל מתקופות הקודמות עד הזמן האחרון. המנהג הזה נדון בהרחבה במרדכי (ע"ז פרק כל הצלמים), בין גדולי הראשונים, רבינו אפרים ורבינו אליקים (חותנו של הראב"ן)… נראה שזה היה מחזה רגיל בבתי הכנסת. ועיין מה שהביא הרב הצדיק רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין, האדמו"ר מקמרנא זצ"ל… ובאמת כך המנהג בכל בתי כנסיות של האשכנזים להתיר, אבל אני מונע את עצמי מלכנוס ולהתפלל שם מיום ההוא והלאה, עיי"ש…

וכן מוכח מכמה ספרי שו"ת שנשאלו בענין זה, כי הדבר הזה נפוץ מאד בבתי הכנסת, ולכן חייבים אנו למשכוני נפשינו לברר דינו של המנהג הזה, האם לבטלו או לקיימו…

הרי הבאתי לפניך חבל נביאים המתנבאים בסגנון אחד, שמותר לעשות כן, ואין בו שום חשש ונדנוד של איסור, והמחמירים הם יחידאים שנדחו מההלכה. ועיין במחנה חיים… שמביא מוצא מקור ורמז למנהגן של ישראל לעשות אריות לפני ארון הקדש, והוא מביא שורש הדבר מדברי הרמב"ם ורבינו בחיי בדרך רמז בענין עשיית המשכן והכרובים, ומסיים: מזה בא המנהג להיות אריות על ארון הקדש, דוגמא וזכר למקדש. ואני מוסיף רק משפט אחד לזה: הנח להם לישראל, אם אין נביאים – בני נביאים הם. וכל מנהג בישראל יסודתו בהררי קדש".

יחוה דעת (אריות על הפרוכת או על ארון הקודש)

בשו"ת יחוה דעת ג, סב, מאריך הרב עובדיה לבאר שאסור לרקום צורות אריות על הפרוכת, וק"ו שאסור לעשות פסל או תבליט בצורת אריה על ארון הקודש וכדומה:

"שאלה: פרוכת שרקום עליה צורת אריות מצדי לוחות שכתוב בהם עשרת הדברות, האם מותר לעשותה ולתלותה על ארון הקודש מבחוץ? וכן יש לשאול האם מותר להקים על ההיכל של ארון הקדוש מלמעלה צורת אריות מברונזה או שיש וכדומה מצדי לוחות עשרת הדברות, או יש למנוע כל זה מבית הכנסת?

תשובה: במסכת עבודה זרה (מ"ג ע"א) דרשו חז"ל מהפסוק (בפרשת יתרו) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, לא תעשו כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, שהם צורת שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת ארבעה פנים של המרכבה ביחד, שהם: אדם, אריה, שור, נשר. כפי שכתוב בספר יחזקאל בתיאור מעשה המרכבה. ולמדו בגמרא שם שפרצוף בולט של אדם, אסור אפילו לבדו. ומכל מקום למדנו שצורת אריה או נשר או שור, של כל אחד מהם לבדו, אין בה שום איסור. וכן כתב להדיא הרשב"א בתשובה חלק א' (סימן קס"ז). וכן מבואר בתוספות (יומא נ"ד ע"ב). וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב י"ז חלק ה'). ואף על פי שהרמב"ן בחידושיו לעבודה זרה (מ"ג ע"ב) כתב, שמה שאמרו בגמרא כל הפרצופים מותרים חוץ משל אדם, אין זה אלא בשוקע, אבל בבולט אסור. וכן הובא בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סימן ק"ז). נראה שהעיקר כדברי רוב הראשונים להתיר. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך יורה דעה (סימן קמ"א סעיף ד') בזו הלשון: אסור לצייר צורות שבמדור השכינה, כגון ארבעה פנים של המרכבה ביחד, שהם אדם שור אריה נשר. וכן צורת שרפים ואופנים ומלאכי השרת, וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשותם אפילו לנוי וליופי, ואפילו אם עשאם נכרי אסור להשהותם ולקיימם ברשותו ע"כ. ומתבאר שבכל צורה מאלו לחוד אין שום איסור.

אולם האור זרוע (מסכת עבודה זרה סימן ר"ג) כתב: מעשה בקולוניא, שציירו צורת אריות בחלונות של בית הכנסת, והורה רבינו אליקים להסירן, שהרי נאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכו', ושמא תאמר הואיל ומצאנו שהיו כרובים בבית המקדש, אף בבית הכנסת נתיר לעשות כן, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב לאסור לעשות כן, וכמו שדרשו חז"ל במכילתא (בפרשת יתרו), לא תעשו לכם, שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות כרובים בבית המקדש, הרי אני עושה כן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תלמוד לומר לא תעשו לכם. ואפילו בבית המקדש שנצטוו לעשות כרובים, אם הוסיף ועשה במקום שנים ארבעה כרובים, הרי הם כאלהי זהב, ומה שאמרו (בעבודה זרה מ"ג ע"ב) כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם, לאו דוקא הוא, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ…

ועוד הרי כשמתפלל ושוחה בברכותיו כנגד הצורות האלה, נראה כמי ששוחה לצורות, ואיכא משום חשדא, וכמו שאמרו (בעבודה זרה יב ע"א) נתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה. ואפילו כשהצורות לצדדים של בית הכנסת, הרי אמרו (בבבא בתרא כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין. ולכן אסור לקיים צורות אלו בבית הכנסת. וכתב על זה האור זרוע: וזכורני שבימי חרפי ראיתי שהיו מציירים בבית הכנסת עופות ואילנות, ודנתי שאסור לעשות כן, שהרי שנינו באבות (פרק ג' משנה ז') המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה כמתחייב בנפשו, הרי שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק, וכל שכן בתפלה שצריכה כוונה ביותר, שאינו יכול לכוין כשמסתכל בעופות ואילנות המצויירים בכותל בית הכנסת, ע"כ. וכיוצא בזה כתב המהר"ם מרוטנבורג בתוספות יומא (נ"ד ע"א) שהמציירים במחזורים צורות של חיות ועופות לא יפה עושים, שעל ידי כך המתפללים מסתכלים בצורות אלו ואין מכוונים לבם לאביהם שבשמים בתפלתם.

והמרדכי (בפרק ג' דעבודה זרה סימן תת"מ) הביא בקצרה דברי רבינו אליקים, וכתב שרבינו אפרים השיב להתיר בזה, ודחה ראיות רבינו אליקים. וכן מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן קמ"א), דחה ראיות רבינו אליקים במה שאוסר בכל הצורות, שאין לאסור אלא צורת אדם בולטת, מה שאין כן אריות ועופות אין לאסור. אולם מרן הבית יוסף בתשובת אבקת רוכל (סימן ס"ג), נשאל אודות מי שחשב לתת על ההיכל של ארון הקודש אבן שמצוייר בה צורת אריה, והזכיר תשובת רבי אליהו קפסאלי שהעלה לאסור, ומרן השיב, שבאמת ראוי לכל מי שנגע ה' בלבו למחות בתוקף על זה, וכמו שכתב רבינו אליקים, ועשה מעשה רב להסיר צורות אריות שבחלונות בית הכנסת, ואף רבינו אפרים שהתיר, נראה שזהו רק בדיעבד, אבל לכתחלה לצור צורות אלו בבית הכנסת מודה לאסור, שמתוך שמסתכלים באותן צורות בשעת תפלה, אין מכוונים את לבם לאביהם שבשמים, כמו שכתבו התוספות יומא (נ"ד ע"א). ועוד שלא התיר רבינו אפרים אלא בצדדי בית הכנסת, אבל אם היתה הצורה בכותל שהקהל מתפלל כנגדו, גם הוא יודה לאסור, מפני החשד, שרואים שהקהל משתחוה כלפי הצורה. ועוד שבצורת אריה יתכן שגם רבינו אפרים יודה לאסור ע"כ. וכן הסכים המהר"ם פדואה בתשובתו שהובאה באבקת רוכל (סימן ס"ה). ברם בקושטא מרן בתשובה שבאבקת רוכל (סימן ס"ו) נראה דעתו דעת עליון שאין בזה איסור משום סרך עבודה זרה, ומ"מ הביא שם תשובת הרמב"ם שאין להתפלל ולהשתחוות מול בגדים המצויירים אף על פי שאין הצורות בולטות. וכן כתב מרן בבית יוסף אורח חיים (סימן צ') בשם תשובת הרמב"ם. ושכן הביאה להלכה רבי דוד אבודרהם +והנה מרן סותר עצמו ממה שכתב בבית יוסף להתיר, למה שכתב בשו"ת אבקת רוכל לאסור. וכבר עמדו על זה האחרונים. ראה בשו"ת מעשה איש (חלק יורה דעה סימן א'), ובשו"ת חסד לאברהם תאומים מהדורא תנינא (חלק יורה דעה סוף סימן ל"ט), ובשו"ת דבר משה תאומים (סימן ל"ז, דף מ"ג ע"ד). ובתשובה להגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר שנדפסה בספר נאה משיב (חלק יורה דעה סימן ז'), ובשו"ת ישכיל עבדי (חלק א' חלק יורה דעה סימן ה', וחלק ב' חלק יורה דעה סימן ט') ע"ש ואכמ"ל. ומה שצידד הדבר משה תאומים לחלק בזה בין לכתחלה לדיעבד, שבדיעבד אין צריך להסיר הצורות, אין כן דעת כמה אחרונים שהבאנו בפנים, ומכללם הגאון הראשון לציון מהר"ם סוזין שצוה להרוס המשקוף שציירו עליו צורות כאלה, ולהסירם כליל. וכן העלה בשו"ת דבר משה בסוף דבריו ע"ש ודו"ק.+ והגאון המבי"ט בתשובותיו חלק א' (סימן ל') הסכים להלכה לדברי הרב ר' אליהו קפסאלי שהעלה לאסור לתת אבן שיש שמצוייר בה אריה על ההיכל של בית הכנסת, שאפילו רבינו אפרים אפשר שיודה לאסור בצורת אריה בולטת, וכל שכן בבית הכנסת. ולכן על התורם את האבן הנ"ל לסלק עצמו מזה, ויקבל שכר על הפרישה, ולא יעשה מצוה הבאה בעבירה, ואם מאן ימאן יש לגעור בו ולכופו על כך ע"ש. וכן כתב הרדב"ז בחלק ד' (סימן ק"ז) לאסור להעמיד צורת אריה בבית הכנסת, מהטעם הנ"ל, ועוד טעמים אחרים, וכדברי הרב ר' אליהו קפסאלי ע"ש. ועיין עוד בשו"ת מהרימ"ט חלק ב' (סימן ל"ה) שכתב לקיים דברי רבי אליקים לאסור, שסובר כלשון שהביא הר"ן שאף בשאר צורות יש לאסור בבולטות, וניחא בזה קושית מרן הבית יוסף על רבי אליקים, ועל כל פנים אין רבי אליקים יחיד בדבר, שמצאנו לו חברים מקשיבים לקולו לאסור ע"ש. ועיין עוד בערך השלחן יורה דעה (סימן קמ"א סק"ה וסק"י).

והנה מרן החיד"א בשיורי ברכה יורה דעה (סימן קמ"א אות ג') הביא בשם הגאון רבי דוד קרינלדי בהגהותיו כת"י, שהדבר פשוט שבבית הכנסת או בבית המדרש שמתפללים שם בקביעות, אסור להשהות שם צורות אריות, וכדומה, וכדברי רבי אליקים שאוסר, וההמורה להתיר בזה עתיד ליתן את הדין ע"כ. וכן כתב החכמת אדם (כלל פ"ה סימן ז') שבבית הכנסת ראוי להחמיר כדברי רבי אליקים מפני שנראה כמשתחוה לצורה ע"ש. וכן כתב בספר בית לחם יהודה (סימן קמ"א) ע"ש. והגאון רבי שמואל הלר ז"ל, דיין ומורה צדק בעיה"ק צפת, האריך בקונטרס טהרת הקודש, אודות חדשים מקרוב באו מערי אשכנז ואירופה, ורצו לפאר ולרומם את בית אלהינו, מקדש מעט, בית הכנסת של האר"י ז"ל, וציירו בדלתות ארון הקודש צורות בולטות של אריה וצבי ושאר צורות, ואחר שהאריך למעניתו בדברי הפוסקים, העלה שהעיקר כדברי רבי אליקים לאסור בזה בבית הכנסת, ובפרט שכן פשט המנהג בארץ ישראל בכל בתי הכנסת הספרדים להחמיר שלא יהיו שם צורות כלל ועיקר, ואף הבאים מחוץ לארץ מערי אשכנז ואירופה שלא נהגו לאסור, חייבים להתנהג כמנהג ארץ ישראל, ולהמנע לגמרי מעשיית צורות בבית הכנסת. ושלח תשובתו להגאון הראשון לציון חד בדרא, רבי דוד חזן ז"ל, והשיב בספרו ישרי לב (חלק אורח חיים מערכת צ', דף ט' ע"ד), שהוא מסכים לכל דברי הרב הפוסק מהר"ש הלר הנ"ל, ויפה דן ויפה הורה לאסור לעשות שום צורה בולטת בבית הכנסת, ואין שום היתר בזה בשום צד שבעולם. וכל שכן בארצנו הקדושה שיש לנו להזהר בקדושה יתרה, ובפרט שיש לחוש לחילול ה', כי היינו חרפה לשכננו הגוים אשר ילעגו לנו על הצורות שאנו משתחוים למולם בבית הכנסת. ועובדא ידענא כי זה מספר שנים בעת שבנו בית כנסת פעה"ק ירושלים ת"ו, והגוי הבנאי עשה מעצמו בלתי כוונה מיוחדת וצייר במשקוף של פתח בית הכנסת דמות שני אריות, בנוי לתלפיות, והיו בולטות, ליופי ולהדר לבית אלהינו, ובה שעתא כארי יתנשא רבינו הגדול הגאון הראשון לציון רבי משה סוזין וצווח ככרוכיא להרוס את כל המשקוף, והכי אמר מר, לא יעשה כן במקומינו על ארצנו ועל נחלת אבותינו, והגם אם המצא ימצא מי שמקלו יגיד לו בחוץ לארץ, לא זו הדרך בעיר עוז לנו ירושלם דדהבא אשר עיני ה' אלהינו בה, וכן עשו מעשה, והסירו הצורות מבית הכנסת. ואם במשקוף של בית הכנסת החמיר כל כך, קל וחומר שאסור לעשות כן על היכל הקודש, ולהעמיד צלם בהיכל, ולכן אף ידינו תכון עם הרב הפוסק שדבריו נאמנו מאוד, והנני קורא הסירו את אלהי הנכר ממקדש מעט, ואל תפנו אל האלילים, ובפרט בארץ ישראל המקודשת עכת"ד. (וכן הובא בקיצור בשדי חמד מערכת בית הכנסת אות י"א). וכן הסכים עמו הגאון רבי משה תאומים בשו"ת דבר משה (סימן ל"ז – ל"ח), שחלילה לעשות צורות בבית הכנסת, ובפרט בארץ ישראל, שהרי גדולי הפוסקים חוששים בזה לסרך עבודה זרה, וכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות עבודה זרה ה"א), שבארץ ישראל יש מצוה מיוחדת לרדוף ולבדוק אחר עבודה זרה עד שנאבד אותה ונבער אותה כליל מכל ארצנו, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ומה גם שיש כמה בתי כנסת של אשכנזים בארץ ישראל וכולם נהגו לאסור בזה מכמה דורות, ולכן אין לחדש דבר בזה ולעשות מצוה הבאה בעבירה ע"ש. גם בשו"ת חסד לאברהם (חלק יורה דעה סימן ל"ט) כתב, שאף שיש קהלות באשכנז שנהגו להקל בזה, ויש ללמד זכות עליהם, אולם בארץ ישראל שנהגו כל הספרדים מכמה דורות להחמיר כתשובת מרן הבית יוסף באבקת רוכל (סימן ס"ג), וכן נהגו שם גם בבתי הכנסת של האשכנזים, פשוט מאוד שאף בדיעבד שבנו צורות בבתי הכנסת בהיכל בית הכנסת צריך להסירם, ואין בזה איסור משום השחתה, שאין זה אלא דרך תיקון שלא להקל בדבר שהרבה מרבותינו הגדולים ראשונים ואחרונים אוסרים אותו ע"ש. גם בשו"ת נטע שורק (חלק יורה דעה סימן מ"ו) בתשובתו לחברי בית הדין במונקאטש, העלה להסכים לדעתם לאסור להניח אריות על גבי ההיכל של ארון הקודש. וכן כתב הגאון רבי אהרן בן שמעון בנהר מצרים (דף פ"ט ע"א). גם הגאון בעל דרכי תשובה בשו"ת צבי תפארת (סימן ל"ו), התרעם מאוד על המציירים ורוקמים צורות אריות בחוטי כסף וזהב ומשי על מעילי הספר תורה, שיש בזה איסור שמץ עבודה זרה, שהטווי נחשב כצורה בולטת שאסור ע"ש.

והגאון רבי אברהם נסים אשכנזי בשו"ת מעשה אברהם (חלק יורה דעה סימן ל"ה), הביא תשובת מר אביו הגאון רבי רפאל אשכנזי, שאסר לתלות פרוכת שמצוייר עליה צורת אריות על ארון הקודש מבחוץ, וכמו שכתב מרן באבקת רוכל (סימן ס"ג). וכן פסק הגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר בתשובה שהובאה בספר נאה משיב (חלק יורה דעה סימן ז'). וכן הסכים הרב המחבר שם. וכן בשו"ת מים חיים משאש (סימן פ') העיד, שבא מעשה לפני מר אביו הגאון ז"ל, שתלו כמה פרוכות על כותלי בית הכנסת, והיו שם צורות מיני עופות, וחרה אפו על השמשים שעשו כן, וציוה להסירם תיכף ומיד, וכן עשו ע"ש. וכן פסק הגאון רבי יהודה ליב צירלסון בשו"ת מערכי לב (חלק אורח חיים סימן ט'), לאסור לעשות צורות אריות על גבי ההיכל של ארון הקודש, בצדי לוחות של עשרת הדברות, ובשו"ת נהרי אפרסמון (חלק יורה דעה סימן קי"ח) השיב על זה (בבדיחותא), כי לא האריות צריכים להחזיק את עשרת הדברות, אלא בעלי הבתים הם שצריכים לקיים ולהחזיק את עשרת הדברות. גם בשו"ת פרי השדה חלק א' (סימן ס') קרא תגר על אלה שציירו בכותל בית הכנסת צורת י"ב מזלות טלה שור תאומים וכו', שהוא מעשה מכוער, ואסור לקיימו ע"ש. ומכאן שאסור גם כן לצייר סמלי י"ב שבטים אריה נחש צבי וזאב וכיוצא בזה. וראה עוד בשו"ת דברי יוסף אירגאס (חלק יורה דעה סימן ח'), ובשו"ת זרע אמת חלק ג' (סימן ק"ה), ובשו"ת מחנה חיים (חלק ב' מיורה דעה סימן כ"ט, וחלק ג' מאורח חיים סימן ט"ו), ובשו"ת משיב דברים (סימן ק"ה), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ו' (סימן ב'), וישכיל עבדי (חלק א' חלק יורה דעה סימן ה', וחלק ב' סימן ט') ושאר אחרונים ואכמ"ל.

בסיכום: יש לאסור לתלות פרוכת שמצוייר בה אריות על ההיכל של ארון הקודש מבחוץ, וכן יש לאסור להקים צורת אריות מברונזא או שיש וכיוצא בזה מעל לארון הקודש. ורבני ישראל שליט"א נקראים לדרוש ברבים על כך, ולדבר על לב גבאי בית הכנסת בכל אתר ואתר, במתק שפתים, להסיר צורות אלו מבתי הכנסת, ולפרסם ברבים שלא יוסיפו להקדיש פרוכות כאלה לבית הכנסת. ויש לעשות הכל בחכמה ובתבונה בשלום ובמישור, ולא לגרום ח"ו למחלוקת, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".

בנין אב

בשו"ת בנין אב (לרב אליהו בקשי דורון) יז, כותב שאף שבאשכנז נהגו להקל בדמות אריות בבית הכנסת, בקהילות הספרדים הקפידו מאד שלא להתיר צורות בביהכנ"ס, ובפרט על ההיכל וספר התורה. למעשה ה'בנין אב' מחמיר וכותב ש"נכון לפרסם הדבר להמנע מלייצר ארגזים אלה לספר תורה":

"באשר להערתו על השתחויה כנגד ארון קודש שיש בו צורות חיות או כוכבים, בזה נזכרתי ההלכה במכתבו, כשראיתי ספר תורה בתוך ארגז עץ בבית הכנסת, ועל העץ ציור אריות וכדומה, וכל העם קד קידה לספר תורה, ומנשק התיק, כשהערתי שלא טוב הדבר אשר עושים, התברר שתיקי ספר תורה אלה שכיחים מאד, ומייצרים אותם למאות בצורה זו, ואם כן אין לכחד שנוהג היה קיים באשכנז מקדמא דנא, שהיו ציורי אריות על מעילי הספר תורה, וכל העם נושקים הספר, ואף על פי שכבר יצאו נגד מנהג זה ראשונים ואחרונים, בכמה קהלות לא מנעו הדבר, ועד היום יש מעילי ספר תורה עם צורת אריות. על כל פנים יש לחלק: חדא, שבקהלות הספרדים הקפידו מאד שלא להתיר צורות בבית הכנסת, וקל וחומר על ההיכל וספר תורה, כמבואר בברכי יוסף (סי' קמ"א). ועוד, שבמעילי ס"ת דרך כלל רק נושקים להם, אבל בהגבהה כשהקהל משתחוה, מוסר המעיל, וההשתחויה רק כנגד הכתב, אבל בארון ספר תורה כפי שנוהגים הספרדים, הארגז עם הספר דרך קבע, ובשעת ההגהה כורעים ומשתחוים, אי אפשר להמנע שלא להשתחוות גם כנגד הצורות, על כן נכון לפרסם הדבר להמנע מלייצר ארגזים אלה לספר תורה, וכבד ה' בהדר קודש, ולא בצורות וכדומה".

שבט הלוי (אריות על ארון הקודש או על הפרוכת)

בשו"ת שבט הלוי ד, צה, ב, כתב שלכתחילה אין לעשות אריות בבית הכנסת כלל, לא מעל ארון הקודש ולא בפרוכת, וכדברי הרדב"ז, הדרכי תשובה ועוד. ואף שהמחנה חיים התיר זאת, צ"ע אם אפשר לסמוך על תשובתו, ובפרט שנשען על כך שזה זכר לכרובים שבמקדש, ויש על זה כמה קושיות.

אמנם אם כבר עשו את האריות – אין להתעקש להסיר אותם אם זה עלול לגרום למחלוקת, ויש לסמוך על המחנה חיים לפחות לעניין דיעבד במקום חשש מחלוקת, ובפרט שיש רק חצי צורת אריה:

"אחדשה"ט קיבלתי מכתבו ואשר שאל בענין ציורים של אריות שתולים בפרוכת, האם מותר לכתחילה לתלות או רק דעבד. ב' ואם גם בימינו אסור. ג' – אם צריכים להוריד ולהסיר.

אומר בקיצור: צורת אריות אסור לעשות בבית הכנסת, בין על גבי ארון הקודש בין ע"ג הפרוכת. וכיוצא מפורש מדברי הגאונים, ובתוכם הרדב"ז ח"ד סי' אלף קע"ח, שאסרו בפשיטות כמובא בד"ת יו"ד סי' קמ"א ס"ו סוס"ק מ"ח בשם תשובת תפארת צבי סו"ס ל"ו.

ולענין להסיר, מן הדין היה להסיר ג"כ, אמנם היות שבתשובת מחנה חיים ח"ב סי' כ"ט מלמד זכות על כל עשיית האריות בבית הכנסת, ובפרט מה שעושים רק חצי ארי וצד השני חלק, ע"כ על כל פנים אין צריך לעשות מחלוקת עבור זה. אמנם לכתחילה עלינו לחוש לכל הגאונים שאסרו, שהם גדולים בחכמה ובמנין. ובבדרי הרב מחנה חיים יש דברים הצ"ע, ובפרט מה שכתב דהמנהג לעשות אריות נובע מעשיית ב' כרובים במקדש, ומה דמות ודמיון זל"ז? ומה ענין אריות לכרובים? וגם לדמיונו צ"ע, וכי מותר לעשות ח"ו כרובים בבית הכנסת? אלא הדברים רחוקים, וצ"ע לסמוך עליהם. עכ"פ לכתחילה בודאי לא. היות כי זמני קצר אף על פי שאפשר עוד להאריך אסיים".

עשה לך רב (אריות על ארון הקודש ועל הפרוכת)

בשו"ת עשה לך רב א, מ, נשאל על איור אריות על הפרוכת, והשיב:

"לבית הכנסת שלנו תרם אחד המתפללים פרוכת חדשה שמשני קצותיה ארוגים שני אריות. חלק מהציבור טוענים שאסור הדבר משום שנאמר: לא תעשה פסל כל תמונה. חלק אחר טוען שאין בכך איסור, ויש אפילו בתי כנסת שעל גבי ארון הקודש העמידו שני אריות ממש, ולא באריגה בלבד, ורב בית הכנסת לא מחה. יש חשש למחלוקת, ורצוננו לדעת כיצד לנהוג.

תשובה:

זו לשון ההלכה…

ומתוך כל הנ"ל מתבאר שצורת אריה בלבד (כלומר לא צורת ארבעה פנים ביחד) אינו אסור. אלא שכל זה הוא מצד איסור עשיית פסל ותמונה כאמור, אך בבית כנסת יש איסור נוסף שאינו שייך באותן צורות דוקא, וכך דעת הרמב"ם בתשובה, והעתיקה מרן הב"י בתשובותיו, שבגדים המצויירים אין נכון להתפלל נגדם כדי שלא יביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו, וכך פסק למעשה בשולחן ערוך הלכות תפלה.

ואף על פי כן ידוע ומפורסם המנהג להעמיד אריות מעל ארון הקודש, וכל שכן לארגם בפרוכת, ואין מוחה. והסתמכו על תשובה אחרת של מרן הבית יוסף, ששם כתב בפירוש שאין בכך איסור, ומותר לשים פרוכת זאת כיון שאין חשש איסור מצד הצורות עצמן. זה יסוד הלכה זאת שנכתבו סביבה עשרות תשובות.

לסיכומה של הלכה, כיון שמרן בשולחן ערוך לא הזכיר מפורש איסור העמדת פרוכת מצויירת בארון הקודש, אלא שהסתייג מכך שאין לעמוד בתפלה מול בגדים המצויירים, הסכימו רוב גדולי הפוסקים להתיר גם הנחת אריות על גבי ארון הקודש, ובלבד שיהיו בפרופ'יל, וכן התירו אריגת צורת אריות על גבי הפרוכת, רק שהתנו שיהא זה למעלה מקומת איש, כדי שבעמדם בתפלה לא יפריעו להם הציורים.

ונראה לי עוד טעם להתיר, שבלאו הכי חייב אדם לעצום עיניו בתפילה או להביט נכחו בסדור, ולכן אין טעם מספיק לאסור הפרוכת".

ובחלק ד, מד, כותב שפסל של אריה שלם על ארון הקודש – פשוט שאסור. ואם זה דמות אריה בפרופיל – מעיקר הדין מותר, כיוון שלא רואים את כל צורת האריה, אך המחמיר תבוא עליו ברכה. ולגבי צורות על הפרוכת, כתב שגם בזה מעיקר הדין מותר אך "פשוט… שטוב להימנע גם מכך", וכך נהג בפועל בבית כנסת בראשון לציון, שהורה לא לעשות ציורים על הפרוכת, ואפילו על קירות בית הכנסת:

"דמות אריות בבית הכנסת פרוכת ארוגה. לוח עשרת הדברות, לוח "שויתי" ועוד…

ב) דמות אריות בבית הכנסת

בהצגת דמות ארית ושאר חיות ועופות בבית הכנסת, רבתה המחלוקת, וכבר עסקו בזה גדולי הראשונים והאחרונים ואחרוני האחרונים, וכל תוספת אך למחסור. אבל נבאר יסוד ההלכה בהעתקת דברי מרן הב"י בשתי תשובותיו בספרו "אבקת רוכל", ואגב כך גם בביאורם (מפני שרבים ראו בהם סתראי), וכן פסקו בשולחן ערוך, ותצא בע"ה הלכה מחוורת כשמלה…

שתי תשובות אלו נראו כסותרות בעיני כמה מן האחרונים, אך פשוט הוא דלא קרב זה אל זה, בראשונה דן מרן בצורת אריה מפוסל בהיכל, והוכיח במישור לאסור. ואילו בשניה דן בפרוכת שארגו בה דמות חיות ועופות (ולא אריה) ופסק להתיר.

אלא שהקשו עליו עוד מה טעם לא חש בתשובה השניה לביטול הכונה בתפלה, כפי שחשש בין היתר בתשובה הראשונה.

ואין זו קושיא כלל, כי בתשובה הראשונה אחרי שהוכיח את עצם האיסור מכח הדין בצורת אריה, הוסיף כסניף גם טעם הכונה, כדי להחליט האיסור גם לדעת הרמב"ם, כמבואר בדבריו. אבל בתשובה השניה שמעיקר הדין יש להתיר פרוכת ארוגה בצורות, קשה היה עליו לאסור פרוכת זאת, מן הטעם הברור שכתב שכיון "שפשט המנהג בכל תפוצות הגולה לשים פרוכת מצויירת ולא חששו לביטול הכונה (מן הטעמים שביאר) אם כן נראה לי לשים פרוכת זה כמו פרוכת אחר, כיון שהוכחנו שאין בו חשש איסור".

דבריו ברור מללו, באמרו "כמו פרוכת אחר", שלא היה יכול בשום פנים לאסור איסר בפרוכת זאת שיש בה צורות המותרות מעיקר הדין, רק משום ביטול הכונה, נגד המנהג שנהגו, ויש לשים פרוכת זאת "כמו פרוכת אחר" ששמים, כי מה טעם יש לאסור פרוכת זאת משום ביטול הכונה, כאשר פרוכת אחרת כזאת שמים. אגב, בלשון זו של מרן נתקשו כמה אחרונים (כמו פרוכת אחר), ונראה נכון כמו שביארנו כונתו.

וכך פסק גם בשולחנו הטהור… הנה כי כן לא אסר הנחתם בבית הכנסת, אלא שחובה להעלים עיניו מהם בשעת התפלה. וכיון שקשה הדבר ביותר, כתבו האחרונים דמשום טען זה מותר למעלה מקומת איש, והדברים ארוכים וידועים.

ומטעם זה פסקתי בשאלה ששאלו מבית כנסת אחד בעירנו, שרצו להעמיד ארון ספרים בבית הכנסת מחוסר מקום אחר. והוריתי להם להעמידו בצדדים, היינו בכותלים שאין הצבור עומדים בתפלה מולם, ולא בכותל שמולו עומדים להתפלל, כי אין ספק שהעומדים בתפלה תופרע כונתם כאשר יסתכלו בספרים, וכן עשו.

מסקנת ההלכה בדין אריה, פרוכת ארוגה וציורים אחרים

ולפי זה פשוט להלכה שצורת אריה מפוסל כשהוא שלם בגופו – פשוט שאסור, ובאמת שלא מצאנו שפשט דבר זה בישראל ח"ו, ויש אמנם מקומות שנהגו להעמיד שני אריות על גבי ההיכל משני צדיו, אלא שעושים אותן פרופ'יל, היינו צד אחד של הגוף בלבד, עין אחת אוזן אחת יד ורגל וכו', וזה פשוט שאין לאסור מעיקר הדין, והנמנעים גם מזה תבוא עליהם הברכה.

הן אמת שהרב קוק זצ"ל (באגרותיו, חלק ראשון אגרת י') נטה להתיר בכגון זה, וזו לשונו… עכ"ל.

ואנכי לא כן עמדי, שמנהג זה לצור צורת אריות לא נפוץ כל כך, ועל כל פנים בנדון של הרב קוק זצ"ל כבר נעשו האריות, וסילוקם עתה היא פגיעה באותם גדולים שלא חשו, ועוד טעמים שכתב לסבת שתיקתו, אבל בבית כנסת שלכם ודאי שאין כדאי הדבר לצור צורת אריות, וזה פשוט וברור.

אבל פרוכת ארוגה בצורות חיות ועופות, קשה לאסור אם נוהגים ורוצים בכך, אך פשוט גם זה שטוב להמנע גם מכך, וזכורני כאשר חדשנו בנין בית הכנסת הגדול של העדה הספרדית בראשון לציון, קבלו עצתי ולא עשו שום צורות ודמויות לא בהיכל ולא בפרוכת, וגם בקירות בית הכנסת רצו לצייר צורות סמלי השבטים וכדומה, ובטלו כל תכניותיהם ושמעו לעצתי העי"א, וצבעו כל בית הכנסת בצבע לבן הנעים לעין ומרנין הלב, כולו הפך לבן טהור הוא".

משנה הלכות

תשובה קט (שעון בבית הכנסת שעליו צורת אדם)

בשו"ת משנה הלכות ד, קט, נשאל על ידי הרב אפרים גרינבלט בעל ה'רבבות אפרים', אודות שעון שעליו צורת אדם, שרוצים להציבו בבית הכנסת. והרב גרינבלט רצה לאסור, ושלח למשנה הלכות שיחווה דעתו. והשיב המשנה הלכות: 1. חוששני לפסוק בזה מחשש לגרימת מחלוקת בקהילה. ובפרט שיש לה מרא דאתרא, והוא זה שמוסמך לפסוק בעניין. אני רק מחווה דעתי, אך אם היא מנוגדת לדעת המרא דאתרא – בטלה דעתי בפני דעתו (עד שאשמע את נימוקיו). 2. מצד העובדה שרואים רק את פרצוף האדם ולא כל גופו, אין זה נימוק מספיק להתיר, כי רבים חולקים על הרא"ש ויש לחוש לדעתם. 3. אמנם כאן אין אפילו פרצוף שלם, ולכן מן הדין כו"ע יודו שמותר. 4. אלא שהגם שמותר, מכוער הדבר בבית הכנסת. ואם יסמאו את אחת מעיניו וכדומה – ודאי יהיה מותר ללא פקפוק. 5. אך אם גם זה עלול לגרום למחלוקת – ישאירו כך, כי מן הדין הואיל ואין אפילו פרצוף שלם – לכו"ע אין בזה איסור מדינא:

"בית הכנסת שהכניסו בה שעון ועליו צורת אדם.

ב"ה ד' שבט התשכ"ג ברוקלין נ"י יצו"א.

כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג חוב"ט וכו' מוה"ר אפרים גרינבלאט[10] שליט"א.

אחדש"ת, בדבר שאלתו בבית הכנסת שהכניסו שם שעון, וליד השעון יש תמונה בולטת כצורת אדם, וחשש לו כבוד תורתו ממה דמבואר בש"ע יו"ד סי' קמ"א ס"ד, דאסור לעשות ולקיים צורת אדם. והחולקים עליו השיבוהו דהרא"ש מתיר בחצי צורה, וכבוד תורתו השיב דלא קיי"ל כהרא"ש. שוב טענו דליכא כאן אלא חצי פרצוף ולא פרצוף שלם, כמו שרואים על המטבעות. וכבוד תורתו גם על זה הביא ראיה לעומתם מחכמת אדם כלל פ"ה, דאפילו חצי גוף מצד הגוף ולא לצד האחור אסור. ועתה נפשו היפה בשאלתו, אי מותר להתפלל בבית הכנסת זו, כי אין שם בית הכנסת אחר כשר להתפלל בה.

וראשונה אגיד, כי קשה לי לכתוב ולחוות דעתי במקום מחלוקת, כי חוששני שלא יצמיח מזה מחלוקת. וכל שכן שאם יש שם רב העיר. אמנם מחמת ידידות אכתוב מה שבדעתי, ובתנאי שאם רב העיר חולק – אבטל דעתי עד שאשמע טענתו.

ובעצם הדין, מה שטען כבוד תורתו דאנן לא קיי"ל כהרא"ש אלא אפילו פרצוף לחוד ואינו גוף שלם נמי אסור, יפה כיון, והדין עמו בזה. וכן הסכימו כמעט כל האחרונים ז"ל, הגם שהלבוש עטרת זהב יו"ד סי' קמ"א ס"ד כתב וז"ל: יש מי שאומר שלא אסרו כצורת אדם ודרקון אלא בצורה שלמה בכל איבריה, אבל צורת ראש בלא גוף או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאה ולא בעושה וכו', וכן נוהגין להתיר. נראה מפורש דס"ל להלכה כהרא"ש, ושכן נוהגין. אמנם האחרונים ז"ל נראה דלא ס"ל כן. וכן נראה, דמאחר שחולקין עליו הסמ"ג והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"ם רבו, מן יקל ראש להקל? ואף שראיתי בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' ק"ע שרצה ליישב שיטת הרא"ש ולהשוותה עם שאר פוסקים, ור"ל דהא שכתב הרא"ש דראש בלא גוף אין איסור כוונתו בראש אטום בלי צורת פנים ניכרת, אבל בצורת פנים ניכרת מודה לשאר פוסקים. והאריך למעניתו. אמנם הרואה יראה שאין זה כוונת הרא"ש ז"ל, לאחר הסליחה לאדונינו היעב"ץ…

אמנם מה שטענו דהתם ליכא רק חצי פרצוף ולא פרצוף שלם, לכאורה טענתם טענה הוא, דנראה פשוט דאפילו להאוסרים בפרצוף לחודיה, מכל מקום לא אסרו אלא כשיש להם פרצוף שלם על כל פנים, אבל אם אין הפרצוף שלם – ליכא שום איסורא…

אלא דאף דאיסורא ליכא לכולי עלמא, מכל מקום מכוער הדבר בבית הכנסת. ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' קכ"ט. ועיין שו"ת מהר"ם מרוטענבורג סי' תר"י, שהביא דעת רבינו אלייקים שצוה להסיר בקולנייא אפילו צורת אריות ונחשים שציירי בביהכ"נ שם. ובאמת כי יכולים לעשות הכל בלי פקפוק, שהרי אפשר לפחות קצת הצורה ולסמות עינא דדין, ובכל דהוא שמסמה כבר מותר. ולזה ודאי יסכימו הם גם כן, ויבא הכל בשלום. אבל כל זה אם יסכימו בלי מחלוקת, שאם ח"ו צריך מחלוקת בשביל זה – יניחנו כמו שהוא, כיון שלדינא ליכא איסור בזה לפענ"ד".

תשובה קי (אם מותר להתפלל בבית כנסת שיש בו צורה אסורה)

בשו"ת משנה הלכות ד, קי, ב, נשאל אם מותר להתפלל בבית הכנסת שיש בו צורות. וכתב שאם זו רק צורת פרצוף אדם, פשוט שאפילו המחמירים שלא כרא"ש, יודו שלכל הפחות להתפלל שם מותר. אך אם זו צורה של אדם שלם וכדומה, באנו למחלוקת רבנו אפרים ורבנו אליקים, וגם הדבר יוסף החמיר בבית הכנסת שיש בו חשד טפי מסתם מקום ללא קדושה. לכן מסיק המשנה הלכות שאם אפשר להתפלל במקום אחר – צריך להתפלל שם. אך אם אין מקום אחר – יכול להתפלל בבית הכנסת הזה:

"אי מותר להתפלל בביהכ"נ שיש שם צורה

עוד להנ"ל

ב) ועל דבר שאלתו אי מותר להתפלל בבית כנסת שיש בה צורה. הנה דבר זה לא אכתוב אלא כדי להתלמד, כי לדידן שוב אינו צריך להשאלה, כי לכל הדעות מותר להתפלל בה. דאפילו להמחמירין ואילו הי' פרצוף פנים כולו, והם היו סומכין על הרא"ש והלבוש ועל המקילין, ח"ו לומר שבשביל זה אסור ליכנס בבית הכנסת. ועל דרך הרמב"ם אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם לא סתים? בתמיה.

אלא אפילו היכא דאיכא צורה ממש, שנעשה לשם נוי ולא לשם ע"ז, נראה לכאורה דמותר ליכנס ולהתפלל בבית כנסת כזה, כיון דאין הוא המחזיק הצורה. וראי' מגמ' ר"ה הנ"ל מההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא…

אלא דראיתי להפתחי תשובה שם שהביא משו"ת דברי יוסף סי' ח', שנשאל אם ציירי בדלתות ההיכל של ביהכ"נ צורת כוכבים בסממנים, וכתב דכל שכן במקום קדושה שאסור משום חשדא, והפתחי תשובה תמה עליו, דאדרבה בגמ' ר"ה הנ"ל מוכח דביהכ"נ היה, ומשני 'רבים שאני', ומשמע דבמקום קדוש ביהכ"נ נמי קיל ברבים, ולא הוי חשדא! והוא פלא.

ועיינתי בשו"ת דברי יוסף הנ"ל וראיתי שהגאון בעצמו הרגיש בגמ' זו, והקשה כן לעצמו, ותירץ דהתם שאני שהונח באונס, וכמ"ש הערוך ערך אנדרטא ומש"ה ליכא חשדא…

ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סי' תר"י וז"ל ועל צורת עופות וסוסים שציירו בביהכ"נ ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטא וכו'… והרי לכאורה מפורש דאפילו בפרצוף אדם שמצא ולא עשה, אין כאן בית מיחוש ומותר להתפלל. אלא שהביא אח"כ דעת רבינו אליקים שצוה להסיר אפילו צורת אריות ונחשים שציירי בביהכ"נ בקולנייא. ואם כן לכאורה זה תלוי במחלוקת הני גאוני ז"ל. ועיין ש"ע סי' צ', ומגמ' ר"ה הנ"ל לכאורה ראי' למהר"ם. מ"מ ודאי דבסתם אל יכנס בביהכ"נ כזו שיש בה אנדרטא, מ"מ בדיעבד, שאין לו מקום אחר להתפלל, נראה דיש לסמוך וליכנס אפילו בצורת אדם ודאי שנעשה לנוי".

הרב בן ציון מוצפי (אריות על ארון הקודש)

הרב בן ציון מוצפי נשאל באתר דורש ציון האם מותר שיהיו מעל ארון הקודש דמויות של אריה האוחזות את עשרת הדיברות. וכתב שיש לאסור:

"שאלה: בבית הכנסת בו אני מתפלל יש דמויות אריות מעל ארון הקודש אוחזות בלוח המזכיר את עשרת הדברות , כנ״ל יש על הפרוכת דמויות כאלה . האם מותר להשתחוות מולם ולהניחם או לא ?

תודה

תשובה: בגמרא עבודה זרה מג, ב . ובראש השנה כד , ב . איתא לא יעשה אדם דמות אריה שור נשר אדם דוגמת המרכבה , משום שנאמר לא תעשון אתי אלהי כסף , לרבות משמשי במרום . וכן אופנים , שרפים, וחיות הקודש , ומלאכי השרת .

ולסברת הרמב״ן בחידושיו למסכת עבודה זרה , ארבע חיות אסורות אפילו כל אחת לבדה אם הים תמונה בולטת . ומרן בשלחן ערוך אסר כל החיות ביחד , ורק אדם לבדו אסור . לעומת זאת מרן עצמו בשו״ת אבקת רוכל סימן ס״ג כתב שאסור בהחלט לעשות צורות אריות בבית הכנסת . והביא מעשה בקולוניא שהיו שם תבנית אריות וציווה רבנו אלייקים להסירם .

ועיין אור זרוע סימן רג , ותוספות יומא נד , א. אסרו . וגם משום שיש בו היסח דעת בתפלה . וכן דעת מהר״ם פדאווה באבקת רוכל סימן ס״ו , ושו״ת המבי״ט חלק א סימן ל. ושו״ת הרדב״ז חלק ד, סימן ק״ז , שו״ת מהרימ״ט חלק ב , סימן לה . וברכי יוסף יורה דעה סימן קמ״א . חכמת אדם פ״ה , ז . ישרי לב אורח חיים צ , ט . שדי חמד שם . נהר מצריים דפ״ט .

ובאבקת רוכל העתיק מרן תשובת הרמב״ם שכתב שאסור להשתחוות מול ציורים מכל סוג שהם . הן משום שמפריעים בתפילה והן משום החשד שנראה משתחוה להם. ומעשה היה בירושלים שהראשון לציון מורנו רבי משה סוזאן ז״ל ציוה להרוס המשקוף של בית הכנסת בעיר העתיקה שעליו היו דמויות אריות בולטות .

והרב נהרי אפרסמון יורה דעה סימן קי״ח כתב לא האריות צריכים להחזיק את עשרת הדברות , כי אם המתפללים, ועיין עוד בשו״ת ישכיל עבדי להמקובל והפוסק רבנו עובדיה הדאיה ז״ל חלק א סימן ה. ובשו״ת יחוה דעת חלק ג סימן ס״ב .

המסקנא שאסור להניח דמויות אריות מול המקום שמשתחוים לכיוונו".

במראה הבזק ('חושן' של ספר תורה עם צורת אדם עליו)

בשו"ת במראה הבזק ז, סד, מובאת שאלה על אדם שרוצה לתרום לספר התורה בקהילתו 'חושן' שעליו צורותיהם של משה ואהרן. תשובת רבני 'במראה הבזק':

"אדם בקהילתי רוצה לתרום "חושן" שניצל מן השואה הנוראה לספר תורה. החושן מעוטר בדמויותיהם של משה ואהרן. אינני יודע עד כמה הדמויות נראות אמיתיות. האם מותר לנו לקבל תרומה זו ולהשתמש בה?

תשובה:

• לכתחילה אין לעשות חושן לספר תורה עם דמות אדם שלמה. ויש להשחית מעט את הצורה, כגון שיקטום את קצה חוטמה.
• בדיעבד, כשהחושן כבר קיים בבית הכנסת ואינו יכול לפגמו, ניתן להקל בכך. ויש מקומות שבהם לא הקפידו על כך.
• כאשר צורת האדם אינה שלמה, כלומר ישנו גוף ללא ראש, או ראש ללא גוף – ניתן להקל בכך. אך המחמיר – רוח חכמים נוחה הימנו. גם כאשר הדמות שלמה אך שקועה ולא בולטת, ניתן להקל".

ושב ורפא (אריות מעל ארון הקודש)

בספר ושב ורפא (לרבי רפאל אייפרס, בן ימינו, מרבני גרמניה, ושימש גם כרב בית הכנסת 'קהילת יעקב' באמסטרדם) בחלק ג, סימן קכב הוא מביא שאלה ששאל את הרב דוד אברהם ספקטור[11], שנולד באמסטרדם ועלה לארץ, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה במרכז הרב. והשאלה היא אם מותר לעשות צורת אריות על ארון הקוש. ולאחר שדן במחלוקת רבנו אליקים ורבנו אפרים, ובסתירה באבקת רוכל, סיכם למעשה שאמנם לכתחילה טוב להימנע מעשיית צורות בבית הכנסת, אך אם כבר יש צורות של אריות והן מעל קומת אדם, וגם הצורות אינן של אריה שלם – מותר להשאירן כך, ויש להדריך את המתפללים "בנעם מתק שפתיו" שכשהם כורעים – יכרעו במעט הטיה הצידה, שלא ייראו כמשתחווים לאריות, וגם יעצמו עיניהם בתפילה כדי להתרכז בתפילה ולא בציורי האריות:

"בענין צורות של אריות מעץ אשר מעל ארון הקודש בבית הכנסת, ואם מותר לעשות תכשיטים עם צורות של חיות.

שאלה: נשאלתי כבר הרבה פעמים על עניין הצורות של אריות מעץ, אשר נמצאים מעל ארון הקודש בבית הכנסת אצלנו, וגם נשאלתי על ידי בני הקטן יניק וחכם, ר' יוחנן חסדאי ירחמני-אל, אם מותר לו לעשות תכשיטים עם צורות של חיות.

תשובה שקבלתי מידיד נפשי הרב הגאון מוה"ר ר' דוד אברהם ספקטור שליט"א, חבר לשכת הרבנות הראשית בית שמש, ורב שכונת גבעת שרת, בית שמש…

שלום רב מציון לכבוד ידיד נפשי כבוד תורתו, אשר שאלני בענין צורות של אריות מעץ אשר נמצאים מעל ארון הקודש בבית הכנסת קהילת יעקב באמסטרדם. כבר נשאלתי בזה בזמנו, ואני מצרף כאן שתי תשובות בנדון מתוך ספרי שו"ת אמנות, אשר יוצא לאור בימים אלו.

לכן נראה לענ"ד כיון שצורות האריה הם מעל המתפללים, וגם אינם צורות שלמות, שאין להחסיר מהם יותר אלא להזהיר בנעם מתק שפתיו את המתפללים שבשעת התפילה, ובמיוחד בשעת הכריעות בתפילת עמידה ובתפלת 'עלינו', יכרעו לצדדים ולא מול האריות ממש, וגם לא יסתכלו אל צורות האריות בשעת התפילה, אלא יכוונו את לבם לאבינו שבשמים…

ידידו עוז, המצפה לישועת ה' על עמו ונחלתו. הק' דוד אברהם ספקטור.

דעת רבינו אליקים

וזה קצת מלוקט מתוך תשובתו בספר שו"ת אמנות בענין פסלי בעלי חיים בבית הכנסת. קודם כל הביא הרב הגאון שליט"א אם בכלל מותר לעשות פסלים של בעלי חיים בלי קשר למיקומם בבית הכנסת. זו מחלוקת בין רבינו אפרים ורבינו אליקים, ונפסק בשו"ע יו"ד סי' קמ"א להיתירא כרבינו אפרים, ועיי"ש בבית יוסף שרבינו אליקים במכילתא אוסר לעשות אפילו פרצוף בהמה וצפורים וחגבים ודגים, שנאמר: 'תבנית כל בהמה אשר בארץ, ועל פי זה צוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקולניא. בר מן דין דעת האור זרוע דפסל של בעלי חיים מבטל כוונת המתפללים, ויתירה מזה כאשר משתחווים בתפלתם בכיוון הפסל, נראה ממש כעבודה זרה. ועיין שם בט"ז ס"ק י"ד וז"ל: צורות בהמות, מכל מקום כב בהגהות אשר"י, מביאו הבית יוסף בשם ר' אליקים, דאין לצור בבית הכנסת צורות אלו, שלא יהא נראה כמשתחווה להם, עכ"ל. וכן הוא בבית יוסף שם סע"ו. ובבית לחם יהודה ס"ק ו' כתב שראוי למחוק מכל הדפנות.

דעת רבינו אפרים

ודעת רבינו אפרים (הובאו דבריו ביתה יוסף) דכל הפוסקים מתירים לעשות (אפילו על ידי ישראל) אפילו לכתחילה. אולם עיין בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' ס"ב, דסבירא ליה דרבינו אפרים שהתיר, נראה שזהו רק בדיעבד. ועיי"ש בהערה, וז"ל: והנה מרן (ב"י) סותר את עצמו ממה שכתב בבית יוסף להתיר, למה שכתב בשו"ת אבקת רוכל לאסור… ועוד תמוה משו"ת אבקת רוכל סי' ס"ה, ששם אוסר להעמיד ארי של אבן על ההיכל, והטעם דכל העם משתחווים כנגדו.

יישוב הסתירה

והגאון הנ"ל מיישב הסתירה, דרבינו אפרים מתיר מפני שהפסלים של בעלי החיים בצידי בית הכנסת לא מפריעים כלל לכוונת המתפללים, ולא נראה כמשתחוה בכיוון שלהם, וכן מפורש בשו"ת אבקת רוכל סי' ס"ג. ועיי"ש בסי' ס"ו דיש הבדל בין פסל בולט ממש של בעל חי ארי על אבן, שיפריע לכוונתו ונראה כמשתחווה לאריה, לבין פרוכת שמצוייר ורקום עליו ציור של בעלי חיים, ואין כאן הרגשה של ממשות של בעל חי שעומד לפניו, שלא יפריע לכוונתו ולא נראה כמשתחווה. ולכן מותר מעיקר הדין. מכל מקום לכתחילה יעצים עיניו כדי להרבות בכוונת התפילה. ומשמע שבכל ענין טוב להמנע מצורות על הפרוכת".

מחמירים בכל הצורות בבית הכנסת

חכמת אדם

החכמת אדם פה, ז, כותב שעל אף שמצד הדין מותר לצייר אפילו צורת בעלי חיים שהם חלק מגלגל המזלות, מכל מקום בבית הכנסת אין לצייר שום צורה, שלא יהיו המתפללים נראים כמשתחווים לה:

"מותר לצור צורת בהמות וחיות ואילנות, ואפילו צורת אריה ושור וטלה שהם בתוך י"ב מזלות, ואפילו כל הגוף שלם מותר לעשות. וכל שכן להשהותן. אבל צורת י"ב מזלות ביחד אסור. ומכל מקום בבית הכנסת ראוי להחמיר שלא לצייר שום צורה, שלא יהיה נראה כמשתחוה להם".

עניינים נוספים

רא"ש (תליית 'סגאדה' בבית הכנסת)

שו"ת הרא"ש כלל ה סימן ב

"מה ששאלת בענין מחצלת קטנה הנקראת סגאדה בלשון ערבי, שדרך ישמעאלים להתפלל עליה ויש בה כמו צורת משקל שחור, אם מותר לתלותה בבית הכנסת לצד ההיכל, אחד מכאן ואחד מכאן, ולהתפלל כנגדה. ואף על פי שחלילה וחס לשום אדם אחד מישראל להתפלל בשום כונה לדבר אסור. דבר זה שאלתי בעבורו וחקרתי עליו, ונתברר לי שנהגו איסור בכאן, בטוליטלא, להניח מחצלת כזו בבית הכנסת כדי לישב עליה, כל שכן לתלותה בצד ההיכל. לפי שאומרים שאותה צורה שחורה העשויה בה היא צורת המקום שהולכים לחוג לשם בארצם. וגם יש אומרים שיש בה צורת מרקוליס, ודרכם להתפלל עליה ולכרוע עליה' בתפלתם. ועוד אמרו לי: מפני זה קורין למחצלת סגאדה, לפי שסוגדין עליה. וכיון שכן, נראה לי שאסור לתלותה בבית הכנסת כלל, כל שכן בצדי ההיכל, וצריך להוציאה מבית הכנסת כדי שלא ישאר לה שום זכר בבית הכנסת. כי מה לנו להניח בבית הכנסת שלנו דבר כזה, שהוא מוכן ומזומן לתפלתם? ואין ראוי לשום אדם מישראל לערער על זה, כדי להניח מחצלת כזו בבית הכנסת; וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישרה לדרך רעה וראוי ליסרו. הנראה בעיני צויתי לכתוב וחתמתי עליו. אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל"

זכרון יהודה

שו"ת זכרון יהודה (לרבי יהודה בן אשר, בנו של הרא"ש) סימן כא

"שאלה. גבירי ומרי דודי רבי והודי הר"ר יהודה הודיעני בענין מחצלת קטנה קרויה סניד"ה[12] ויש בה צורות משקול שהיתה בכאן תלויה בב"הכ הי"ג ולפי שראיתי תשובת זקני ע"ה כלל ה' סי' ב' שהיה אוסרה הודעתי הדבר לקצת הקהל ואסרנוה הר' נתן ואני והיו מרננים על הדבר קצת מהקהל יצ"ו ואח"כ עשו במקום המשקל צורת שושנה והחזירוה לב"הכ הי"ג הודיעני אם יישר בעיניך שתשאר בב"הכ הי"ג כיון שאין בה צורת משקל.

תשובה. אשר שאלת בענין המחצלת קטנה לא ראיתי תשובת א"א ז"ל ואיני יודע מאיזה טעם אסרה אם הוא מטעם איסור ע"ז שאולי יש בני אדם שעובדין לה א"כ בשהגיע ליד ישראל אין לה היתר עולמית."

רדב"ז

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קז

"ותו איכא לאוכוחי מתשובת הרא"ש ז"ל כתובה סימן ה' על ענין המחצלת הנקראת סיג"אד' בלשון ערב ואסר לתלותה בבית הכנסת וצוה להוציאה משם ולא לישב עליה. והשתא ומה אם הסיגאד"ה שמפני שנהגו בני הישמעאלים לסגוד עליה שעל כן נקראת סגאד' והישמעאלים אינם עובדים ע"ז כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בתשובה. ואפילו הכי אסר להניחה בביהכ"נ כל שכן צורה כזאת ובארצות עובדיה וזה לשונו בסוף תשובתו כיון שכן נראה שאסור לתלותה בבית הכנסת וכל שכן בצדי ההיכל וצריך להוציאה משם כדי שלא ישאר לה שום זכר בביהכ"נ כי מה לנו להניח בבהכ"נ דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפלתם ואין ראוי לשום ישראל לערער על זה כדי להניח שום מחצלת כזו בבית הכנסת וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישר' לדרך רעה וראוי ליסרו עד כאן. וגם על האוסר תמהתי איך לא זכר תשובה זו שהיא תשובה נצחת לנדון דידן כי מי הוא אשר חננו ה' דעה והשכל שלא יודה שיש בצלם אריה בולט מוזהב וכתר בראשו בארצותם יותר שמץ ע"ז ממה שבמחצלת שסוגדין עליה הישמעאלים שאין בה אלא צורת משקל שחור וגם בטוליטולה נהגו איסור בזו המחצלת. וגם אנו בעניותנו נהגנו במצרים כשאנו מתפללים בבית מן הבתים בברית מילה או בבית האבלים ופורשים מאלו הסיגאדאש בבית אנו מצווים להסירם בשעת התפלה. גם מאותה תשובה של הרא"ש זכרונו לברכה למדנו כי ראובן זה ראוי ליסרו אם לא יאבה שמוע דכתיב ואם לא ישמעו בשלח יעבורו"

סיכום מקוצר

דעת רבנו אליקים

הראבי"ה אלף מט, מביא את תשובת סבי אימו (אבי אם אימו) רבנו אליקים, שהורה להסיר צורות של אריות ונחשים שהיו על החלונות הצפוניים של בית הכנסת בקולוניה.

דעת רבנו אפרים מרנשבורג

האגודה על עבודה זרה ג, לח, כותב בשם רבנו אפרים (בתשובה לרבנו יואל, אביו של הראבי"ה) שמותר שיהיו צורות עופות וסוסים, כי לגבי דין השהייה רק חמה, לבנה ודרקון, שעובדים להם, אסורים, ושאר הצורות מותרות, כולל צורת אדם (אמנם לא מפורש בדבריו שההיתר הוא גם בבית הכנסת. ודנו בזה חלק מהאחרונים). אך לדעת רבי אליקים חמיו של ראב"ן אסור.

דברי רבנו ירוחם שגם כשמותר ברבים "מכוער הוא להם"

רבינו ירוחם בתולדות אדם וחוה יז, ה, כותב שאף במקרים שאין בעיה של חשד בהשהיה משום שמדובר במקום שרבים מצויים בו, מכל מקום "מכוער הוא להם".

פרי מגדים

מעין זה כתב הפרי מגדים או"ח משבצות זהב צ, ו, שהגם שברבים אין חשש לחשד, מכל מקום בבית הכנסת יש לאסור.

פולמוס בית הכנסת בקנדיא

רקע

בקנדיה, בירת האי היווני כרתים, התעורר פולמוס נרחב בראשית תקופת האחרונים, כאשר אחד מבאי הקהילה רצה לעשות מעל ארון הקודש פסל בדמות אריה וכתר לראשו. רבי אליהו קפשאלי התנגד לכך נחרצות, ושלח לגדולי התורה שבדור שאלה, האם הדבר מותר. השאלה נשלחה למהר"ם פדוואה (איטליה), לרבי יוסף קארו (צפת), למבי"ט (צפת) ולרדב"ז (מצרים).

מהר"ם דפוואה

תשובת מהר"ם פדוואה מובאת בשו"ת אבקת רוכל סה, שם כותב המהר"ם שאין לאפשר הצבת האריה הזה.

אבקת רוכל – תשובה סג

בשו"ת אבקת רוכל סג, נשאל את השאלה הנ"ל, האם מותר לשים על ההיכל בבית הכנסת אבן המפוסלת בצורת אריה. רבי יוסף קארו שולל בתוקף את הדבר.

אבקת רוכל – תשובה סו

בשו"ת אבקת רוכל, סימן סו, נשאל על פרוכת שמאוירות בה דמויות של עופות. ועל אף שהפרוכת מוצבת על ארון הקודש שאליו משתחווים כולם – התיר את הדבר ודחה את הטענות לאיסור.

מבי"ט

גם בשו"ת המבי"ט א, ל, כותב שנשלחה אליו איגרת מרבי אליהו קפשאלי אודות פסל האריה, וכתב שהוא מסכים לדבריו לאסור.

רדב"ז

בשו"ת הרדב"ז ד, קז, דן באריכות רבה מאד בשאלה הנ"ל, ומסיק לאסור מטעמים רבים מאד (מעל עשרה).

אריות על ארון הקודש או על הפרוכת – המחמירים בכל אופן

תפארת צבי ודרכי תשובה (צורת אריה רקומה על מעיל ספר התורה)

בשו"ת תפארת צבי (לרבי צבי הירש שפירא, נולד בשנת התר"י [1850], הונגריה. בעל ה'דרכי תשובה', וכדלהלן) א, סוף סימן לו, מתייחס למעילי ספרי תורה שרקומות עליהם צורות של אריות, וכותב שיש בזה שמץ של עבודה זרה כי האריה הוא אחד מארבע הצורות שבמרכבה, ולכן צריך להימנע מכך, וכ"כ בדרכי תשובה קמא, מח.

אוצר חיים (צורת אריה או אחד מהמזלות בבית הכנסת)

הובאו דברי ה'אוצר חיים' שמחמיר לא לעשות שום צורה מאחד המזלות בבית הכנסת, ואפילו אינה בולטת. ממילא גם צורת אריה, שהוא אחד המזלות, בכלל איסור זה.

יחווה דעת (אריות על הפרוכת או על ארון הקודש)

בשו"ת יחווה דעת ג, סב, כתב שיש "לאסור לתלות פרוכת שמצוייר בה אריות על ההיכל של ארון הקודש מבחוץ, וכן יש לאסור להקים צורת אריות מברונזא או שיש וכיוצא בזה מעל לארון הקודש".

המקילים באופן כללי

דברי יציב (אריות מעל ארון הקודש)

בשו"ת דברי יציב יו"ד לח, נשאל על אריות שעושים מעל ארון הקודש וביניהם לוחות הברית, ולאחר שדן ארוכות במחלוקת רבנו אפרים ורבנו אליקים, ובהבדל בין הלאו של 'לא תעשון אתי' ל'לא תעשה לך פסל', ובשיטות הראשונים השונות, סיכם שהדבר מותר מנימוקים רבים.

אגרות משה (אריות על ארון הקודש)

בשו"ת אגרות משה יו"ד ב, נה, נשאל על דגל ארצות הברית, שיש בו נשר, אם יש איסור בהשהייתו. בתוך הדברים כותב כבדרך אגב שנהגו להקל לעשות צורת אריות גם בבית הכנסת מעל ארון הקודש ועל הפרוכת, ואין להחמיר בזה.

הרב הרצוג

במאמר בביטאון קול תורה א, מאמר ראשון, מביא הרב הרצוג עדות על כך שבבית כנסת החורבה יש תבליטים של אריות, ומדבריו משמע שאין קפידא בכך.

המקילים בתנאים מסוימים

נטע שורק

בשו"ת נטע שורק יו"ד מו, נשאל על קהילה שהציבו ללא ידיעת פרנסי הקהל שני אריות מוזהבים מעל ארון הקודש, ובידיהם מחזיקים כתר של עץ מוזהב. ודעת השואלים שיש לאסור זאת מטעמיהם של הרדב"ז ואבקת רוכל, ואף שכבר שמו את הפסלים – יש להסירם כיוון שהושמו שם שלא על דעת "אלופי קהילה".

הנטע שורק הסכים עימם שלכתחילה ודאי שאין לשים פסלים כאלו בבית הכנסת, אך לעניין אם חובה להסירם כתב שלא מספיק בארו בדבריהם למקרה במקרה דנן אין זה נחשב ל'דיעבד'. ומשמע מדבריו שכאשר זה ממש דיעבד – מותר להשאירם.

ישכיל עבדי (פרוכת שמצוירות עליה צורת אריות)

שו"ת ישכיל עבדי א, יו"ד ה, נשאל על פרוכת שמצויירות עליה צורות של אריות מימין ומשמאל, אם מותר לתלות אותה על ארון הקודש. למעשה פסק שכיוון שלא מדובר על ציור שכבר צויר על הקיר, אלא על תליה של הפרוכת על ארון הקודש בכל פעם מחדש, אסור לעשות כן לכתחילה, אך יש מקום להקל אם יכסו את הצורות "במטלית או בנייר".

מחנה חיים (אריות מעץ מעל ארון הקודש [וביאור טעם המנהג לעשות כן])

בשו"ת מחנה חיים (לרבי חיים סופר, נולד בשנת התקפ"ב [1821], רב העיר מונקטש) ב, יו"ד כט, נשאל על דמות שני אריות מעץ ששמים אותם מעל ארון הקודש, אם יש בזה משום 'לא תעשה פסל'. וכתב שפשוט שאין בזה איסור תורה, ואין לומר כן כי זו הוצאת לעז על דורות הראשונים שעשו כך. והמחלוקת באחרונים היא רק משום חשד, והאם בבית הכנסת שאין בעיה של חשד בכל זאת זה דבר מכוער או לא.

למעשה כתב שאם האריות לא שלמים – מותר לשים אותם מעל ארון הקודש, אך כתב שאם כבר שמו אותם שלמים – אסור לחתוך מהם חלקים משום האיסור "לא תעשון כן לה' אלוהיכם".

עוד כתב שהמנהג לעשות אריות מעל ארון הקודש הגיע כזכר לכרובים שהיו על ארון הברית, שנועדו להעיד על קיומם של המלאכים, שרק מכוחם הנביאים יכולים להתנבא מאת ה', כיוון שהמלאכים מוסרים לנביאים את דברי ה'.

אגרות הראיה (אריות בולטים על ארון הקודש)

באגרות הראיה א, י, מובא מכתבו של מרן הראי"ה קוק לחותנו הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אביה של אשתו השנייה, רבקה), בו שואלו חמיו לגבי ארון קודש שצווה הרב קוק לבנות בהיותו רב בזיימל. האומן שעשה את ארון הקודש עשה בו דמות בולטת של אריה, והרב רבינוביץ' שאל את חתנו הרב קוק מה הדין בזה. הרב קוק השיב שאמנם אם היה יודע על כך מלכתחילה, ודאי שהיה מונע מכך, אך כיוון שהדבר כבר נעשה, והושקעו בו עלויות כספיות גבוהות – אין להסיר את האריה, כי יש לחשוש ללעז על הראשונים שלא מיחו על כיוצא בזה. ועוד העלה סברה, שכל מקום שמיחו בזה, היה זה מפני שלא נהגו כך בקהילות ישראל ויש מקום לחשד, אך כיום שהדבר נפרץ, אין לחשוש כל כך לחשד. לכן למעשה יסמאו אחת מעיניו ולא יותר.

שבט הלוי (אריות על ארון הקודש או על הפרוכת)

בשו"ת שבט הלוי ד, צה, ב, כתב שלכתחילה אין לעשות אריות בבית הכנסת כלל, לא מעל ארון הקודש ולא בפרוכת, אמנם אם כבר עשו את האריות – אין להתעקש להסיר אותם אם זה עלול לגרום למחלוקת, ובפרט שיש רק חצי צורת אריה.

ושב ורפא (אריות מעל ארון הקודש)

בספר ושב ורפא (לרבי רפאל אייפרס, בן ימינו, מרבני גרמניה, ושימש גם כרב בית הכנסת 'קהילת יעקב' באמסטרדם) בחלק ג, סימן קכב הוא מביא שאלה ששאל את הרב דוד אברהם ספקטור[13], שנולד באמסטרדם ועלה לארץ, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה במרכז הרב. והשאלה היא אם מותר לעשות צורת אריות על ארון הקודש. וסיכם למעשה שאמנם לכתחילה טוב להימנע מעשיית צורות בבית הכנסת, אך אם כבר יש צורות של אריות והן מעל קומת אדם, וגם הצורות אינן של אריה שלם – מותר להשאירן כך, ויש להדריך את המתפללים "בנעם מתק שפתיו" שכשהם כורעים – יכרעו במעט הטיה הצידה, שלא ייראו כמשתחווים לאריות, וגם יעצמו עיניהם בתפילה כדי להתרכז בתפילה ולא בציורי האריות.

ערך השולחן (על דין אריה באופן כללי)

ערך השולחן יו"ד קמא, י, כתב שמהשו"ע משמע שמותר לעשות צורת אריה, וכ"מ מרבנו ירוחם. אולם המרדכי בשם רבנו אליקים אוסר. עוד כתב שדעת הרמב"ן ו'גדול אחד' (ריטב"א) היא שיש איסור עשייה והשהיה גם בדברים שאין רגילים לעובדם, וכדעת רבנו אליקים. ומשמע שנוטה לפסוק כמותם. אמנם ערך השולחן לא מתייחס לבית הכנסת בדווקא.

המחמירים בארץ ישראל

טהרת הקודש (צורת אריה ונשר בולטים על ארון הקודש)

בספר שם משמואל (לרבי שמואל הלר [העליר], נולד בשנת התקס"ג [1803]. חי בצפת) מובאים בתשובה ג' דבריו שנדפסו בתחילה בקונטרס נפרד בשם טהרת הקודש "בענין איסור צורות בבית הכנסת", שהודפס בשנת התרכ"ד [1864]. בתשובתו הוא מסיק שאמנם בחו"ל יש יותר מקום להקל, וכך נהגו, אך בארץ ישראל יש להחמיר בזה, ולכן למעשה צריך להסיר את הצורות.

ישרי לב (חיות בולטות בבית הכנסת)

בספר ישרי לב (לרבי חיים דוד חזן, נולד בשנת התקנ"א [1790], שימש כאב"ד באיזמיר, ובהמשך כראשון לציון בירושלים. תשובה זו היא מחודש חשוון שנת התרכ"ה [1864]) או"ח אות צ, חיזק את פסקו של קונטרס 'טהרת הקודש' הנזכר, וכתב שכן הורה גם רבי שלמה משה סוזין, הראשון לציון כ-30 שנה קודם לכן, על צורות של אריות בולטים שנעשו בפתח בית הכנסת בירושלים, באומרו שאסור לעשות שום צורה בולטת בבית הכנסת, ובארץ ישראל יש להקפיד יותר בזה.

כוכבים ומזלות

דבר יוסף (כוכבים על דלתות ארון הקודש)

בשו"ת דברי יוסף (לרבי יוסף אירגס, נולד בשנת התמ"ה [1685], איטליה) ח, נשאל אודות דלתות היכל בית הכנסת שציירו עליהן צורות כוכבים ב"סממנים ועפרות זהב" שאינם בולטים או שוקעים, והסיק למעשה שאסור לצייר אותם.

הרב הרצוג (אריה על ארון הקודש)

בשו"ת היכל יצחק או"ח יא, נשאל הרב יצחק אייזיק הרצוג על ידי ר"י מובשוביץ, רב בית הכנסת הגדול בהרצליה אם מותר לעשות דמות אריה על ארון הקודש. והשיב שמלכתחילה עדיף לא לעשות כלל צורות בבית הכנסת, הן מצד שדין זה שנוי במחלוקת והן מצד חילול השם בפרט בקרב ארצות הספרדים ששם המוסלמים למדו מאיתנו להיזהר מעבודה זרה, ויתמהו עלינו שעושים צורת בעלי חיים בבית הכנסת.

אמנם מעיקר הדין אי אפשר לאסור לעשות אפילו דמות אריה, ובלבד שיהיה בפרופיל ולא שלם. וכן נהגו רבים, גם "הכי חרדיים" בליטא ופולין. ובכל אופן אין לעשות אריה עם כנפיים, שזוהי דמות מיתולוגית של עבודה זרה ממש

בתשובה המובאת בקול תורה א מאמר ראשון, נשאל הרב הרצוג האם מותר לעשות מצבה בבית הקברות לזכרון הנספים בשואה. בתוך דבריו, בעמ' י"ד, מביא כבדרך אגב עדות שבבית כנסת החורבה יש דמות אריות בולטים, ועוד מעיד שבבית כנסת נוסף (אולי בית הכנסת הגדול?) ציירו באישורו צורות לא בולטות של מזלות ובעלי חיים.

אוצר החיים (צורת מזלות או נשר בבית הכנסת אפילו אינו בולט)

בספר אוצר החיים (לרבי יצחק אייזיק ספארין, האדמו"ר השני מקומרנה, נולד בשנת התקס"ו [1806]) בתשובה הנספחת למצווה לט, כותב שהרב שמואל הלר, מחבר קונטרס 'טהרת הקודש' הנ"ל, שלח אליו את השאלה על עשיית צורת אריה ונשר בבית הכנסת.

האדמו"ר מקומרנה כותב שהוא מסכים עם הרב הלר שיש להסיר את הצורות הללו, שהגם שבבית מותר להחזיק צורות כאלו, וכך המנהג, בבית הכנסת יש להחמיר בזה יותר כיוון שמכוער הדבר. למעשה כותב האוצר חיים שצורות של מזל מהמזלות, או צורת נשר שהיא אחת מחיות המרכבה – אסור מן הדין להשאירה בבית הכנסת, אפילו אינה בולטת. ושאר צורות מותר מן הדין אך מכוער הדבר.

אמנם הוא מציין בתוך דבריו שקהילות האשכנזים (כלומר יוצאי גרמניה, אלו שאינם מקהילות החסידים כמו חסידות קומרנה) כן נוהגים לצייר בבית הכנסת צורות אלו. אך הוא עצמו נמנע מלהתפלל שם בשל כך.

פרי השדה (ציור י"ב המזלות על כותלי בית הכנסת)

בשו"ת פרי השדה (לרבי אליעזר דייטש, נולד בשנת התר"י [1850], הונגריה) א, ס, נשאל על בית כנסת שעשו על כתליו צורות של י"ב המזלות. למעשה מסיק שיש להסיר את ציורי המזלות מקירות בית הכנסת.

צורת עופות

ויאמר יצחק (צורת עופות [בולטות] על ההיכל)

בשו"ת ויאמר יצחק (לרבי יצחק בן וואליד, נולד בשנת התקל"ז [1777], היה רבה של קהילת תטואן, קהילת מגורשי ספרד שהתיישבה בצפון מרוקו, לא רחוק ממיצרי גיברלטר) ח"א או"ח י, נשאל על ידי בני קהילת "שישואן" הסמוכה לתטואן האם מותר שתהיינה צורת עופות על גבי ההיכל. והשיב שראוי לחוש לדעת החמירים ולא לשים צורות אלו לכתחילה, בפרט אם זה כנגד המתפללים. אך אם כבר שמו אין צריך להסיר.

כרך של רומי (צורות שוקעות של עופות על הפרוכת)

בספר כרך של רומי (לרבי ישראל משה חזן, נכדו של רבי רפאל יוסף חזן, היה רבן של רומא ואלכסנדריה. נולד בשנת התקס"ח [1808]) סימן ד, נשאל על אדם שרצה להקדיש פרוכת לבית הכנסת, שעליה רקומות בזהב צורות של עופות. למעשה לגבי עשיית צורות על הפרוכת לכתחילה – מחמיר ה'כרך של רומי', אפילו בצורות של עופות ואפילו שאינן בולטות. אולם אם כבר עשו צורות על הפרוכת – מותר להשאירן.

מעשה אברהם (צורת עופות ואריה בולטות על הפרוכת)

בשו"ת מעשה אברהם (לרבי ניסים אברהם אשכנזי, נפטר בשנת ה'תר"כ [1860], איזמיר) יורה דעה לה, מביא בשם אביו רבי רפאל אשכנזי תשובה על שאלה שנשאל בדבר פרוכת שיש עליה ציורי עופות ואריה בולטים, והשיב שעל אף שמלשון השו"ע אפשר היה להבין שזה מותר, ואין לאסור ליצור צורת אריה בפני עצמו אלא רק כחלק מי"ב המזלות או ארבע החיות שבמרכבה, בפועל בבית הכנסת יש לאסור גם צורת אריה וגם צורת עופות.

צורת אדם

מהרי"ט (פרצוף אדם בולט על מנורות)

בשו"ת מהרי"ט ב, יו"ד לה, דן באריכות במנורות שמציירים עליהן פרצופי אדם בולטים, אם מותר להשהותן בבית הכנסת. למעשה הוא מחמיר.

זקן אהרן (פרוכת עם צורת אדם שאינה בולטת)

בשו"ת זקן אהרן (לרבי אליהו הלוי, שימש כרבה של קושטא החל משנת הרפ"ה [1525]) סימן קטו, נשאל על פרוכת שעליה צורות אדם, אם מותר להשתמש בה לצורכי חול משום שהקדשתה עבור בית הכנסת הייתה הקדש בטעות, כיוון שלא ידע המקדיש שאסור לתלות פרוכת כזו בבית הכנסת. הזקן אהרן השיב שאם היו הצורות בולטות – ההקדש היה בטל כיוון שפשוט שאסור להתפלל כנגד הצורות. אך כאן הצורות שוקעות, ובשוקעות מן הדין אין איסור, אך כיוון שדרך הגויים בזמנם להשתחוות לצורות (אדם), יש להחמיר שלא לתלות פרוכת כזו על ארון הקודש.

לב חיים (צורות של משה ואהרן בכותל המזרח)

בשו"ת לב חיים (לרבי חיים פלאג'י, איזמיר) ב, קעא, נשאל אם מותר לתלות בכותל שאליו פונים המתפללים, טבלה עם דמויות של משה ואהרן וביניהם שם הוי"ה. הרב פלאג'י השיב שיש בזה איסור גם מצד הסחת דעתם של המתפללים מהתפילה, וגם מצד שנראים כמשתחווים לדמויותיהם.

מעשה אי"ש (פרוכת שעליה צורת אדם שחסרה לו יד)

בשו"ת מעשה אי"ש (לרבי יעקב שאול אלישר, נולד בשנת התקע"ז [1817], שימש כראשון לציון החל משנת התרנ"ג [1893]) יו"ד א, נשאל על פרוכת שעליה צורת אדם שלם אלא שחסרה לו יד. והשיב שראוי להתרחק מכך, כיוון שהצורה הרקומה בפרוכת בולטת, וכיוון שהפרוכת היא כנגד המתפללים, יש כאן 'לתא' דעבודה זרה, וראוי להתרחק מכך.

נהרי אפרסמון (להתפלל בבית ספר שיש בקירותיו צורת אדם ועוד)

בשו"ת נהרי אפרסמון (לרבי יעקב טננבוים, נולד בשנת התקצ"א [1831], רב העיר פוטנוק בהונגריה) יו"ד קיח, נשאל האם מותר להתפלל בבית ספר שכתליו מלאים בצורות של חיות ואילנות כדי להראות לילדים להתלמד, ויש שם גם צורת 'מלכי הגר'. והשיב שמצד חשד אין כאן בעיה, אך צריך לוודא שהצורות הן מעל לקומת אדם, כדי שלא ייראו המתפללים כמשתחווים להן. וציורים שיש בהם אלמנטים של עבודה זרה ממש – בכל אופן אסור.

משנה הלכות (שעון בבית הכנסת שעליו צורת אדם)

בשו"ת משנה הלכות ד, קט, נשאל על ידי הרב אפרים גרינבלט בעל ה'רבבות אפרים', אודות שעון שעליו צורת אדם, שרוצים להציבו בבית הכנסת. והרב גרינבלט רצה לאסור, ושלח למשנה הלכות שיחווה דעתו. והשיב המשנה הלכות: 1. חוששני לפסוק בזה מחשש לגרימת מחלוקת בקהילה. ובפרט שיש לה מרא דאתרא. 2. מצד העובדה שרואים רק את פרצוף האדם ולא כל גופו, אין זה נימוק מספיק להתיר. 3. אמנם כאן אין אפילו פרצוף שלם, ולכן מן הדין כו"ע יודו שמותר. 4. אלא שהגם שמותר, מכוער הדבר בבית הכנסת. ואם יסמאו את אחת מעיניו וכדומה – ודאי יהיה מותר ללא פקפוק. 5. אך אם גם זה עלול לגרום למחלוקת – ישאירו כך, כי מן הדין הואיל ואין אפילו פרצוף שלם – לכו"ע אין בזה איסור מדינא.

תמונות רבנים על קירות בית הכנסת

שושנים לדוד (תמונת פלג גופו העליון של צדיק)

בשו"ת שושנים לדוד (לרבי דוד צבאח, נולד בשנת התרכ"ט [1869], מרוקו) יו"ד יד, נשאל על תליית תמונה של פלג גופו העליון של אדם צדיק בבית הכנסת. וכתב שמן הדין אין איסור, ואף הדברי יוסף (הנ"ל) לא החמיר אלא בשמש וירח, שאסורים בעשייה גם ללא תבליט. ומכל מקום המחמיר בזה תבוא עליו ברכה.

שמחת כהן (תמונות רבנים על כותלי בית הכנסת)

בשו"ת שמחת כהן או"ח מד, נשאל אם מותר לתלות על קירות בית הכנסת תמונות של רבנים. וכתב שאם התמונות נמצאות בכותל המזרח – צריך להסירן. ואם דמות האדם הייתה בולטת – גם כן צריך היה להסירה. אך תמונות שהדמות לא בולטת וגם לא תלויות בכותל המזרח, אפשר אף לכתחילה לתלות. וכן נוהגים לתלות ציורים של משה רבנו ואהרן הכהן. אלא שיש להקפיד שיהיו מעל קומת איש, שלא יפריעו כוונת המתפללים. כמו כן, ציורים שאינם בולטים בפרוכת גם כן מותר, כיוון שכבר נהגו לעשות כך, ואין חשד שמשתחווים לצורות.

בית לחם יהודא

בספר בית לחם יהודא (לרבי צבי הירש מווילנה, נפטר בשנת התצ"ג [1733]) יו"ד קמא, יב, כותב שאסור לעשות שום צורה בכותל בית הכנסת שהמתפללים משתחווים כנגדו. ומסתימת דבריו נשמע שזה גם כשהצורה לא בולטת, אם כי לא מפורש.

צורת שמש

חתם סופר (חלון בצורת שמש)

בשו"ת חתם סופר ב, יו"ד קכט, נשאל על בית כנסת שעשו לו חלונות עגולים בצורת שמש עם קרניה, ולצידו כיתוב 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה". וכתב החת"ס ש"שתים רעות עשו בשגגה": 1. יש איסור תורה לצייר את השמש, ואיסור דרבנן להשהות ציור שמש משום חשד, וברבים זה לכה"פ מכוער. וקל וחומר אם עושים ליד היצירה כיתוב המוכיח שמדובר על השמש. 2. גם ללא הכיתוב, זה נראה כהגשמה, כיוון ש"מעשה גויים מגשימים" להדפיס בשערי ספריהם או במטבע דמות שמש שניצוצות בוערות ממנה, כדרך שהיהודים מציירים את קרינת עור פניו של משה רבנו, וזה נראה שעושים דמות וצורה לה' יתברך חס ושלום. וקל וחומר שאין לעשות כן בכותל המזרח שאליו כולם משתחווים בעת התפילה. לכן יש לבטל מנהג זה.

צורת צלב

מהרש"ם (תנור חימום שיש עליו צורת צלב)

בשו"ת מהרש"ם ג, קטז, נשאל על תנור חימום שקנו לבית המדרש, שיש עליו צורות בולטות של צלב. והשיב שעל פי הפתחי תשובה שכתב שבבית הכנסת יש יותר חשש לחשד, יש לחשוש גם כאן. כמו כן הזכיר את תשובה הרדב"ז לגבי פסל אריה, שהחמיר לאסור זאת מצד מראית העין וחילול השם, וכתב המהרש"ם שקל וחומר שיש לאסור צורת צלב. ולכן יש לפגום את צורת הצלב, וגם ישראל יכול לעשות זאת כיוון שאין כאן ביטול עבודה זרה ממש אלא רק ביטול חשש מראית העין.

מחמירים בכל הצורות בבית הכנסת

חכמת אדם

החכמת אדם פה, ז, כותב שעל אף שמצד הדין מותר לצייר אפילו צורת בעלי חיים שהם חלק מגלגל המזלות, מכל מקום בבית הכנסת אין לצייר שום צורה, שלא יהיו המתפללים נראים כמשתחווים לה.

מים חיים

בשו"ת מים חיים (לרב יוסף משאש) או"ח פ, נשאל אודות צורות יונים ושאר ציפורים שעשו על רימוני ספר התורה. ולאחר שדן בסוגיה והביא דברי הברכי יוסף, וכן עדות מאביו שהחמיר מאד בדבר, הסיק שאין לעשות שום צורת בעל חיים בבית הכנסת, ובטח שלא על הרימונים שכשהספר תורה עובר לפני הקהל, הם מבקשים ומתפללים לפני ה', ומשתחווים.

עדויות על אריות על ארון הקודש או על הפרוכת

עדות רבי אברהם יוסף שלמה גראציאנו

בספר "אמנות בבית הכנסת בספרות ההלכה" של הרב ד"ר יצחק זאב כהנא, כותב שר' עזריאל טרבוט (נפטר בשנת שכ"ט, 1669), רבה של אסקולי שבאיטליה, שגורש מעירו על ידי האפיפיור בשנת 1569, התיישב בעיר פיסארו יחד עם בני הקהילה, והם הביאו עמם את ארון הקודש מעירם המקורית. נכדו, רבי אברהם יוסף שלמה גראציאנו, מתאר בהגהותיו על יו"ד קמא, ד:

"וזכורני שבעיר פיסארו אשר במדינת דוכוס מאורבינו, מחסידי אומות העולם, היה שם בבית הכנסת של הק"ק ספרדים ארון הקודש אחד עשוי מעץ אגוז ומוזהב, ותחת רגליו היו מונחים שתי אריות בולטות עשויות גם כן מעץ אגוז, וכדמות שערות היו חקוקות על גופן בצורת השערות של האריה ממש, פיהן היתה פתוחה ונראה כשואגות, ועומדות א' מצד ימין של הארון והאחרת מצד שמאל עם ארבע מדריגות ומעלות לפני הארון הקודש ההוא. ולא שמעתי אז פוצה פה ומצפצף על האריות ההן בהיותן בבית הכנסת. ועל האמת היו נמצאים בימים ההם חסידים ואנשי מעשה וחכמים ורבנים גדולים ומובהקים במשנה ובגמרא ובקבלה".

לאחר שרבי אברהם יוסף שלמה גראציאנו מביא את דברי הרדב"ז והמבי"ט שמחמירים בזה, הוא כותב:

"מכל מקום גם הרב זקני ר' עזריאל טרבוט נוחו עדן היה לו על מה להסמך להתיר צורות האריות הנ"ל מגבריה רברביה הראשונים ז"ל… ואין ראוי להוציא לעז על הרבנים הראשונים ז"ל… זאת ועוד, כי על מה שכתבו הרב בן זמרא והרב טראני הנ"ל, האר היה "בראש ההיכל" וזה היה דבר מכוער מטעמים הרבה שהאריך החכם בן זמרא בתשובתו הנ"ל, והיה נתון למעלה מס"ת. ובמדינות היו עובדים לצורה ההיא, מה שאין כן בנדון דידן של אותו ארון הקודש שהיה במדינת למרקא, שהיו נתונות שתי האריות ההן בשוליו ותחתיו של אותו ארון, ונושאות אותו כאמור".

עדות מהר"ם פדוואה

שו"ת אבקת רוכל סימן סה

"ועתה אספרה נא לכם את אשר קרה פה פדוואה בימי הזקן האור הגולה רבינו יודה מינץ זלה"ה ולדעתי שאז נמצא פה כמוהר"ר יהודה דאלמיכיע היושב בשבת תחכמוני בעירכם אך היה אז בחור יושב לפני רבו וראה אף הוא כל הדברים היה פה איש עשיר ותקיף שמו היר"ץ ווערטים ושמו נודע בשערים והיה תמיד איש מלחמה לגאון הזקן מורינו ורבינו רבינו יודה מינץ זלה"ה ולבנו מורינו ורבינו חמי הגאון כמוהר"ר אברהם מינץ זלה"ה ועשה פרוכת נאה מאד מרוקם במרגליות ורקם עליו צורת צבי שהיתה הארמ"ה שלו והיתה הצורה בולטת מחמת המרגליו' ובקש להשימו בבית הכנסת במועדים והזקן מיחה בו והוא מרוב עשרו ותוקפו לא השגיח בו להיותו בעל מלחמתו ומצא לו בעושרו רבנים עוזרים לו אשר הגיעו לו ראיות להתיר מן התלמוד כנדון שלכם ובחוזק יד שם אותו בבית הכנסת ויצא הזקן מבית הכנסת בחרי אף ונתרבו הקטטות מאד בגלל אלה. ואפ"ה עתה בזמני קמו הירשים /היורשים/ של כמ"ר הרי"ץ /היר"ץ/ הנ"ל להשימו בבית הכנסת ולא רצו לעשותו בלתי רשותי וצויתי להם לכסות בנייר הצורה ההיא ושמעו בקולי ברוכים הם וברוך טעמם והנדון שלכם הוא גרוע יותר ויותר שיהיה דבר קבוע שם על ההיכל תמיד וצורת אריה שהוא א' מצורת המרכבה אף כי אין איסור כי אם ארבעתם יחד מ"מ הדבר מכוער לכן אוהבי עמדו בפרץ ולא תניחו להביא תועבה לבית ה' ואשר התחיל בעבירה יחיש לעצמו ויסו' מן הדרך המעוקם הזה ולא יטריח בתי דינין להשמיע עליו קול אלה ח"ו. וכבר ראיתי נפלאות מתורת הרב המובהק מוהר"ר אליה קאפסאלי י"ה אשר קנא לאלהיו ואסר ומחה בידו וכתב לאיסור ואמינא ליה יישר ואלהי ישראל יברך אתכם ותראו בנחמה אמן: כה מעתיר הטרוד בילדי הזמן מאיר בכמהר"ר יצחק ז"ל קצענלגבגן /במהדורת שאלוניקי: קצעילגנגו/ מפדואה אברהם בן שושאן עידי ההעתקה גם אני שלמה יינייטי"

בית לחם יהודה

בספר בית לחם יהודה (לרבי צבי הירש בן עזריאל מווילנה, נפטר בשנת תצ"ג [1733]), כותב ש"בעוונותינו הרבים ראיתי בכמה קהילות קדושות שאינן נזהרין" מלצייר צורות בכותלי בית הכנסת. ו"כל מי שיש בידו למחות אינו מוחה – עתיד ליתן את הדין":

"צורת הבהמות כו'. כתב בהגהות מרדכי אשר"י, דאין לצור בבית הכנסת צורות, שלא יהא נראה כמשתחוה להם. עד כאן. ולכאורה נראה דוקא בכותל המזרח, שמשתחוין שם. ובעוונותינו הרבים ראיתי בכמה קהילות קדושות שאינן נזהרין בזה. ואיני יודע טעם שלהם, אדרבה, שראוי למחוק מכל הדפנות שמציירין צורות, דהא יש באיזה בית הכנסת הפתח בצד דרום או בצד צפון, וכשיוצאין מבית הכנסת משתחוים לצד שכנגדו. אם כן אסור להיות שם שום צורה, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עתיד ליתן את הדין".

רבי משה נתן נטע יונגרייז

בגליון העוקב, משנת תרע"ד סימן כג, כתב גם רבי משה נתן נטע יונגרייז תשובה אודות שאלת האריות בבית הכנסת, ובה הוא מתאר שמנהג רוב הקהילות היה לעשות אריות רקומים על הפרוכת.

"אודות הפלפול בתל תלפיות משנה שעברה, אודות הנהו צורות דמות אריות שבבית הכנסת, לפי עניות דעתי דין זה צע"ג. וכבוד הכותבים הרבנים הגאונים נ"י קיצרו באמרים במקום שהיה להם להאריך ולברר הלכתא, דלא אשכחן בהדיא מבואר בתשובת האחרונים.

וריש כל מילין צריכין אנו לדעת שתבנית צורות האריות האלו לאו שווים הם, ולא דמו להדדי. כי לא ראי זה כראי זה, ויש מקומות רבות שעושין מעשה מקשה מעץ או מאבן תמונת אריות, ומעמידין אותם על כותל הארון מלמעלה בשני צדיו, זה למול זה, ובמקצת מקומות צובעים בצבע צורות אריות על עץ ואבן, ומעמידין אותם גם כן על כותל הארון, אבל יש אשר נתפשט כמעט ברוב הקהילות הקדושות שדמות אריות מצויירים ממשי של זהב בפרוכת שלפני הארון, והוא בולט גם כן היטב, והקדמתי זו דכשם שתוארותיהם משונים כל כך דיניהם חלוקים זה מזה, כמו שיבואר לקמן לפנינו בעזרת השם יתברך."

[1] אולי כאן הובא במקור ציטוט דברי רבנו אליקים, והושמט מסיבה כלשהי.

[2] הרד"ך.

[3] אולי צ"ל: בתלאם. כלומר אין חילוק אם תלה אותם בביתו או בבית הכנסת.

[4] לעיל התבאר שהשאלה הגיעה דווקא מהעיר קנדיא, בה שימש ברבנות רבי אליהו קפשאלי, שהיה כנראה נכדו או אחיינו של רבי משה קפשאלי, רבה של קושטא.

[5] נראה שצריך לומר: ערך השולחן.

[6] אולי צ"ל: מחלוקת.

[7] שכאמור היה חותנו של הרב מנחם מנדל טננבוים המשיב.

[8] קרוב לוודאי שהוא קשור משפחתית לרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז הנזכר לעיל (שכן גם לרב אשר הנ"ל היה בן הנושא שם זה בדיוק).

[9] אולי צ"ל 'שצוירו'.

[10] בעל שו"ת 'רבבות אפרים'.

[11] בעל 'שו"ת אמנות'.

[12] בהערה כאן נכתב: "סנידה הוא שבוש וצ"ל סגאדה וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל ה' סי' ב' והנה סגאדה הוא מחצלת שדרך הישמעאלים לשטוח תחתם בעת השתחויתם להתפלל ומפני שחוק קבוע אצלם להתפלל נגד הקאבא בכל מקום שהם והם מדקדקים בזה דקדוק גדול שיהיו פניהם בצמצום דרך שם לכן מציירים על המחצלת ארבע רוחות העולם עם כל פנותיהם ואולי זהו כוונת המשקל שהיתה מצויירת על המחצלת ועי' ערוך ערך משקולת".

[13] בעל 'שו"ת אמנות'.