ח – פסלים וציורים של חיות בבית כנסת

[11]. יש אוסרים לעשות פסלים של כל חיה ועוף, אבל מתירים לציירם (תוס’ יומא נד, א-ב, ‘כרובים’; מהר”ם מרוטנבורג). מקורם במכילתא (שמות כ, ד), שלמדה זאת מהפסוקים (דברים ד, טז-יח): “פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל… תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה… תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף… תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה”. ויש אוסרים אף לציירם (רבנו אליקים חותן הראב”ן, והביאו מהר”ח או”ז בהגה”א ע”ז ג, ה). אולם דעת שאר הראשונים והאחרונים, שהאיסור הוא לעשותם כדי לעובדם, אבל שלא כדי לעובדם מותר. כ”כ רמב”ם ע”ז ג, יא; ר”ן; שו”ע יו”ד קמא, ו; פרישה כ; ביאור הגר”א לא, ועוד. ויש שהתנגדו לעשיית פסל של אריה, משום שהוא אחד מפני המרכבה וגם אחד המזלות, אבל בציור התירו (ב”ח, ט”ז קמא, יג). אולם כתב הש”ך ל, שלא שמענו מי שאסר זאת, שכן איסור עשיית המזלות או פני המרכבה הוא רק כאשר עושים את כולם יחד, וכפי שעולה מתוס’ ע”ז לג, א, ‘לא תעשון’. וכן מוכח מכל הראשונים, ומהם רשב”א א, קסז, שפסקו את דברי אביי ע”ז מג, ב, שאיסור ארבע החיות שבמרכבה הוא דווקא כשכולן יחד.

על סמך זה, כבר לפני כתשע מאות שנה נהגו באשכנז לעטר את בית הכנסת בפסלי חיות כאריות ונחשים או בציורים שלהם. ואמנם רבנו אליקים הורה להסירם מבית הכנסת בקולוניה (כיום קלן), משום שהראשונים לא נהגו לעשות כן, כי יש בזה איסור תורה. ועוד, שהמתפללים שמשתחווים לכיוון הכותל שבו נקבעו הצורות נראים כמשתחווים להן. אולם רבנו אפרים מרגנשפורק השיב על טענותיו וקיים את המנהג, כפי שהזכירו רבים מראשוני אשכנז (ראבי”ה אלף מט; אגודה ע”ז ג, לח; מהר”ם מרוטנבורג ד, תרי; מרדכי ע”ז תתמ).

לפני קרוב לחמש מאות שנה, שלח רבי אליהו קפשאלי מקנדיה, בירת האי כרתים, שאלה לגדולי הרבנים יוצאי ספרד, האם לקבל נדבה של פסל אריה לבית הכנסת. הרבנים הורו לאסור, כדעת מקצת הראשונים שהחמירו בזה, בתוספת נימוקים נוספים כמובא להלן (שו”ת רדב”ז ד, קז; אבקת רוכל סג; מהר”ם פדוואה שם סה; שו”ת המבי”ט א, ט). רבי יוסף קארו (אבקת רוכל שם) הוסיף, שגם לסוברים שככלל אין לחשוש לחשד שעובדים לפסלים אלו, בבית הכנסת יש יותר מקום לחשש זה. ובצורת אריה יש חומרה נוספת, היות והיא אחת הצורות שהיו במרכבה שראה יחזקאל (א, י; לעיל הלכה א), ויש יותר חשש שיטעו לעובדה. ורדב”ז (ד, קז) הוסיף שהואיל והאריה הוא מלך החיות, יש יותר חשש שיחשדו שעובדים לו. ראוי לציין, שזולת מהר”ם פדוואה שחי באיטליה, השואל והנשאלים חיו בארצות שנשלטו על ידי המוסלמים העות’מאנים, שהחשיבו כל פסל של חיה לעבודה זרה גמורה שצריכים לנתצה.

לגבי רקמה של אריות על הפרוכת, נחלקו הפוסקים בארצות האסלאם. יש שהקילו על פי רבי יוסף קארו באבקת רוכל סו, שהעיד שכך המנהג. וכן הורו בשו”ת שמחת כהן או”ח מד, מג’רבה, ועשה לך רב א, מ. מנגד, יש שאסרו, ולדעתם גם רבי יוסף קארו חזר בו בסימן סג מתשובתו בסימן סו, ומסקנתו להחמיר גם ברקמה על הפרוכת (כרך של רומי ד; הרב עוזיאל, כמובא בצי”א ג, כד; ישכיל עבדי א, יו”ד ה). וכן הורו ‘שמו יוסף’ ריד, מאלג’יריה; נהר מצרים א, יו”ד ע”ז ז-ח; מים חיים או”ח פ, מרוקו; יחו”ד ג, סב. ויש אומרים שרבי יוסף קארו היקל ברקמה רק בדיעבד (חסד לאברהם תניינא יו”ד לט), אך למעשה נכון לחשוש לדעת המחמירים (רבי שמואל ארקוולטי, אסופות ז, עמ’ צו-צט; עיקרי הד”ט יט, יא; ויאמר יצחק א, או”ח י, ממרוקו; ישכיל עבדי א, יו”ד ה, ועוד). רבים מפוסקי ארצות האסלאם נימקו את החומרה בכך שהמוסלמים ראו זאת כעבודה זרה (רבי שמואל ארקוולטי שם; קונטרס טהרת הקדש, והביאוהו ישרי לב או”ח צ, ויחו”ד ג, סב; היכל יצחק או”ח יא; וכיוצא בזה כתב רדב”ז ד, קז).

לעומת זאת באשכנז, אף שבעקבות פסקי רבני ספרד (מראשית תקופת האחרונים) מנהג הצבת פסלי אריות הלך והתמעט, הוא המשיך להתקיים במידת מה גם בתקופת האחרונים (עי’ נטע שורק יו”ד מו; משיב דברים יו”ד קה). אולם המנהג לעטר בתבליטי אריות את ארון הקודש או לרקום את צורתם על הפרוכת המשיך להיות נפוץ בכל רחבי אשכנז, וכפי שעולה מעדותם של פוסקים רבים (דרכ”ת קמא, מח; מערכי לב או”ח ט; חסד לאברהם [תאומים] תניינא יו”ד לט; אגרות הראי”ה א, י; היכל יצחק או”ח יא; נצר מטעי יז; דברי יציב יו”ד לח; אג”מ יו”ד ב, נה), ואף בימינו כך מצוי בבתי כנסת רבים. רבים ביארו שההיתר בזה הוא מצד שצורת האריה בפרופיל נחשבת חסרה (מחנה חיים יו”ד ב, כט; דברי יציב יו”ד לח; היכל יצחק או”ח יא; עשה לך רב, א, מ; אג”מ יו”ד ב, נה, ועוד. ושלא כדרכ”ת קמא, מח, שהחמיר, או כחכמ”א פה, ז, ועוד כמה פוסקים, שכתבו שראוי להחמיר. ויש שהחמירו בעיקר בארץ ישראל, עי’ טהרת הקודש וחסד לאברהם).