הניסים כדרך הטבע

סיכום

הקושי בסוגיה היא שהראשונים שעסקו בפילוסופיה ולהם יש את הנטייה לומר שהניסים הם על דרך הטבע כתבו את דבריהם באופן לא מפורש. אמנם אפשר לראות איך התייחסו אליהם החולקים.

לדוגמא, רבי משה הנרבוני בפירושו למורה נבוכים ב, כט כתב:

"כי כל מה שיעשהו הנביא או יראה על ידו הוא נמנע או אפשר אם כבר הוא אפשר אפשר הוא ואם הוא נמנע דיו לעבד להיות כרבו הנה אין זה לנביא כי הקורא אל הנמנעות כקורא אל הצלמים".

משמע שאין הנביא ורבו, הקב"ה, יכולים לעשות נמנעות – דברים לא הגיוניים. אפשר לפרש בדעתו ששינוי הטבע הוא לא נמנעות, אמנם ברור שבעל העקידה שער טו הבין אותו שאין נסים:

"רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני, וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר, שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים".

וכן רבי לוי בן אברהם, בלוית חן פרק ט מסביר נסים בצורה טבעית, ולמרות שמשאיר מקום לכאורה לנסים משני טבע, הרשב"א (מנחת קנאות יד) כותב עליו דברים חריפים ובין היתר מזכיר שהוא סובר שלא היו נסים.

בגישה שונה, רבי אברהם אבן דאוד, בספר האמונה הרמה העיקר הששי פרק א כותב שמי שעושה את הנסים הוא הנביא שמתחבר לשכל הפועל. מעין זה כותב הרלב"ג באריכות במלחמות השם מאמר ששי חלק שני פרקים ט-יב שהשכל הפועל עושה את הנסים דרך הנביא (הם רואים בזה סוג של "טבע" בבריאה).

מה שמכריח אותם להסביר בצורה שונה היא שהאל הוא שלם ואין בו שינוי ורצון, וממילא אם הוא עושה נס משמע יש לו רצון ושינוי. בנוסף, מתייחסים למה שיצר האל, הטבע, כטוב הקבוע, ונס הוא טוב ארעי, ולא הגיוני שהאל יעשה רק טוב ארעי.

בסוף הדברים הובאו הסברים למכות מצרים בדרך הטבע. כמו ספר מעשה נסים לרב נסים ממרסיי שמסביר בארוכה על זה שיש מכות שנעשו על ידי משה (נראה כדעת האמונה הרמה) ומכות שהן אסונות טבע שאהרן חזה. וכן האברבנאל מביא הסבר להשתלשלות המכות בדרך הטבע (אמנם לא נראה ממנו שזה לא נס).

הסבירו את הניסים בצורה טבעית

רבי משה הנרבוני בפירושו למורה נבוכים חלק ב פרק כט

דבריו על מורה נבוכים לרמב"ם שמביא שהכל צריך להיות עם הגיון, ולהבין שהנביא עושה דברים שהם לא הגיוניים זה כמו לעבודה עבודה זרה:

"מה שאמרו רבינו משה ז"ל שמשה רבינו ע"ה לא האמינו בו כל ישראל מפני האותות והמופתים לפי שכל המאמין מפני האותות יש בו דופי לפי שהמופתים כבר יעשו בלט אבל האמינו בו מפני מעמד הר סיני אשר עינניו ראו ואזנינו שמעו וכבר דברו בו ונשלים הרמז עליו כה בע"ה וכלל אומר לך כי כל מה שיעשהו הנביא או יראה על ידו הוא נמנע או אפשר אם כבר הוא אפשר אפשר הוא ואם הוא נמנע דיו לעבד להיות כרבו הנה אין זה לנביא כי הקורא אל הנמנעות כקורא אל הצלמים ואם באמת אל ההעדר ולכן היה הדרך הסגוליית היא המסגלת לנביא במה הוא נביא ועמוד על מה שהיישרנוך אליו אם בעל נפש אתה ומה שאמר שאנחנו נודה לארסטו בחצי מדעתו ירצה על שהוא נצחי בעתיד כמו שהוא רואה שהוא נצחי בעובר ובעתיד והוא אמרו ונאמין שזה המציאות תמיד נצחי וכו' שאלו היה הענין כי לא היו ממרילים מלילות בעלמו זה כמו שקדם להגיד כח מעשה בראשית אי אפשר לפי' סתם לך הכתוב בראשית ברא אלוהים כבר הגיד לך כי אלו הענינים סתומים והנכון שנעזוב בחינתם בדמיון והנטיה מן החכמות כמו שיבחנום הדרשנים העניים רקי המוח חסרי התבונה אבל שנבחינם בשכל וההמשך אחר החכמות והוא אמרו ואמנם בחינתם בהאמתת השכל ואחר השלמות בחכמות".

אמנם, אפשר היה לומר שהוא סובר שיש אפשרות מסוימת לנס. אך כך לא הבין אותו בעל העקידה (רבי יצחק ערמאה) שער טו:

בעל העקידה (רבי יצחק ערמאה) שער טו

"רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני, וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר, שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע, כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחי, אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי, ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי, וקריעתן הוא טבען המעטיי, ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן, ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי, כל אלו דבריו המקולקלות, ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא, כי הנה הרב לא חשב כן, אבל כתב בפירוש עשרה דברים שנבראו ערב שבת (אבות פרק ה' מ' ו') זה לשונו:"

רבי לוי בן אברהם

לוית חן פרק ט:

"מה שאמרו מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים ר"ל כי בתג קטן ובחלק קטן היו דבוקות בלוחות והיו קרובות ליפול, כי כל מופת יעשה האל הוא לצורך רב והוא לפי שעה. ועוד כי כל מה שנאמר בו שנברא בין השמשות, הענין בו: שנגזר הזדמנו כן לעת הצורך לא שיהיה בעת המצאו על זולת מנהג הטבע, כגון: אילו של אברהם וקברו של משה והבאר. ובא זה כטעם אמר (ב"ה צט, א) 'גופי הכרובים בנס היו עומדים', ר"ל כי דבוק אשי הכנפים בגופי הכרובים היו בחלק מעט קרוב להנתק, אבל לא היה דבר מפסיק בין ראשי הכרובים וקצותיהם המשתמשים יחד, והגופים מובלעים ביניהם מתחת, כי אורך כנפות שני הכרובים המחוברות ומגיעות קצוותיהם אל קצות הדביר היו כ' אמות כאורך הדביר. ולא יתכן כפשטו מטעם שזכרנו."

לכאורה מדבריו נראה שהוא כן מאפשר אופציה של שינוי טבע בכך שכתב "כי כל מופת יעשה האל הוא לצורך רב והוא לפי שעה". אמנם הרשב"א כותב עליו דברים חריפים (מופיע במנחת קנאות מכתב יד) ובין היתר מזכיר שהוא סובר שלא היו ניסים:

מנחת קנאות מכתב יד

"זאת היתה לו לדבר עליו שם, ולהגדיל את האשם, האיש כמוהו יביא אל ביתו להקדיח תבשילו, כי אסף אליו הורס התורה בכשילו, אף אם יכסה עליו בכנף הזבוב ואין ספרו, ורבים אומרים כי נפרץ כל גדרו, ורבים מן המתאכסנים אצלו מאנשי ארצו מן האחרים העושים כחפצם חפצו. ולא אחד ולא שנים ספרו לנו חסרונותיו של האיש הלוי, ואיש אשר רוח אלהים בו כר' שמואל ילמד בפניו, ויתן מכשול בדרך הרבים, וח"ו דמם מדמו יבוקש, ואף אם עתה כאשר יאמרו, כי הוא לבית הכנסת מעריב ומשכים, ובסתר עם דברי תורה מסכים, היה לו לחוש ללעז הבריות, פן יאמרו לו: ראו הביאו לנו אוניות, לכלות מגדרי הצאן השיות, וכי תאמר שאין דעתו רק ללמוד מה שישיב את אפיקורס הנכרי, אשר ידבר כנגד תורתו, ומי יתן ילמוד לפניו, לא יהיה לנו ולא לצרינו, ומה ילמוד ממנו להשיב את אפיקורס, הילמדהו ראיות או מופתים, לקיים האותות והמופתים שנעשו לאבותינו במדבר? הלא כל שהוא חוץ לטבע, לדעת זה המתפלסף כצפורן נפרך ונשבר, ומה יקיים בידו, היקיים קריעת ים סוף? אך למדהו שאינו כי יש לנמנע טבע קיים, וקשה גזרתו על זה מגזרת הגוים החולקים ומפרשים בדעתם שנים או שלשה מקראות, וחבריו לא ישארו בתורה אפילו אות, הגוים ישאירו לתורה עוללות, וזה וחבריו יעלילו על הכל עלילות, היש זר ונכרי, או זר בעמים אכזרי, אשר יהפוך כל התורה, ויאמר כי אברהם ושרה, חומר וצורה? הבוגד בוגד, והשודד שודד, לא די לו האמור עד שפרסם בשם, כנשמע מפי א' הגדולים שאמרו אלינו, אברהם ושאר האומות הן נרקבים, ימחה שמו וזכרו הן הם בכבוד שוכבים, ונפשות האבות במרכבה שוכנים, בכבוד תחת כסא הכבוד, מקום לא תשיג מחשבה, והוא ישיג כלימה, ותאכלהו הָרִמָה, ויסחבוהו צעירי הצאן סחוב והשלך, ולא בקבר, רק באשפתות יקבר, שבר על שבר, ואיש כזה מקצץ בנטיעות, הכזה יבוא אל בית אחד מבני ישראל? וה' יודע כי יותר טוב בעיני לשמוע מישמעאל, משמוע מאיש כמוהו, גם מספרך ניכר אתה מכירו, וכי תאהב הנאהב הנכבד ר' שמואל ן' תבון בינו ובין גרו,יגרש לץ ויצא מדון, ולמה יפרה ח"ו על ידי זדון, וספרך יכסה עליו ועל קדש, אשר בארץ יכסה טפח ומגלה טפחים, אנא שא נא עיניך לשמים, כי לו אנחנו מחבלים כרמים, הלא נתנו לה' גויתינו למכים ולחיינו למורטים, לנכרים השרים, ולה' ולמשה אשר בעיר שליטים לכבוד תורתינו הקדושה, ונירא משנים ושלשה, שנעשו כת ענושה, ואם יש אחד גדול וינח וישקט, ועשה מ"ש הכתוב: הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, ועתה ראה גם ראה אם הגדול שבגדולים כתב ספר, והפך את אשר שם ארבע מלכים את החמשה, הם ד' יסודות, ללא צורך, מורה באצבע, כי שלח אצבע ודבר און, כאשר לא יועיל ולא יציל, ומה יעשה במצות התורה, אשר האומות מקטרגין עליהם, הדעת נותנת אחר שאין התורה כמשמעה, כי יבא הנכרי ודרשה כרצונו לטובה או לרעה, ואם פירשת חרמים אלו יעשו פירוש לפירושו, ולא טוב לשמוע מן הנכרים שמפרשים קצת המצות למשל, מלפרש בפי' אלה המתעבים משפט, ועם הקודש לא יעשו בספרו משפט, וספ' היונים אחרי זאת יבחרו בספריהם, והאש תלהט את גויותיהם, האם ח"ו לא נשאר נין ונכד לקנא ולרדוף אחריהם, עד כלה, כי האנשים ההם כופרים בכל הדתות, על כל לוחות ספרי האומות חרותות, ולו עתה נודע בגוים, לא ימלט אותם ביתם כסף וזהב משחיתותם, ומ"ש בספרך לנדות ולהחרים, כל הלומד בספרי היונים, עד עמדו על דעת תורתינו, למלא בטנו מפרי התורה ומצותיה, כמה נאה הדבר אלו יצאו תחלה בהם כמה קהלות, אשר היה נמצא שם תקלות, אבל מי שבא במקלות, לקהלות קדושות והם קדושים לא יתנו אל לבם כלל וכלל אלו התקלות וחששות, ואחר אשר נפרצה מחיצת הכרם כרם ה' צבאות, אך לא יבא לנו ולהם עינים לראות, האם שם עמדנו לא תשיגנו מלחמה בגבעה, על בני עלוה, כי אלה שנים ושלשה ידברו לעינינו לתורה בגאוה, אנא התעורר וכלה לכלות מקרב הארץ כל טוען עורר וטועה, כי עוד לא נתבטלו כל המעוררים להציל מיד האנשים המתנכרים, יותר מן הנכרים, גם אל זה הנעלה הנכבד ר' שמואל אכתוב כאשר עם לבבי באהבתי אותו, ואם לא ישמע לך והלך אחר עצתו, ואתה גם אתה אם אתה שלם עם לבבו תאמר אליו עצתך הטובה, פן ימצא מקום לרדוף בעל האיבה, ואם ישמע או יחדל אתה את המוטל עליך השלם, ואשר אמרת מה עוררנו כל אלה, הן באמת מגדולי הדור ונכבדים נשלחו לי כתבים ארוכים מארץ מדתם, לאמר כי דוד נעים זמירות התפלל תפלות ארוכות וקצרות, להיותם בבתי כנסיות נזכרות, ובלא תפלה ותחנה, זכו ארסטו ואפלטון, למלא מספריהם כל חדר וקיטון, וסומכין עליו כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון וכדברים האלה בפירושי התורה, גם באברהם ושרה, לחומר וצורה, ובזה קרעו לבבי, והשבתי כאשר השבתי, ומתוך זה הכאיבוני יותר, באמור אלי כאשר חשבוהו סולם מוצב ארצה; וכונתי לשמים, תחת היותם למעלה פורשי כנפים, ילוו אל הלוי המשחית ברית, ואיש אשר כרת עמו ברית, המשקה לבני ישראל המים הזדונים, היורדים אל נחל כרית, ואיש אשר כרת עמו ברית, האניסוהו ביד לשון, או אבטל האהבה שהיתה עמו תנאי ראשון, ואתה והוא יודע כי רבו כמו רבו, שונאי אנשי המדות הנכבדות, ובחפץ יליצו אשם, ועל חטא אחד יוסיפו עשר ידות, ובאמת ידעתי כי החכם ר' שמואל, לפי מעלתו תגדל שנאתו, ולפי חובתו, תרבה איבתו, לכן כל איש חכם יחוש למה שהבריות מרננות עליו, וירחיק לזות שפתים מאהליו, דורש שלום תורתך, נאמן ביתך, ירום ותגדל מעלתך,

הכותב, שלמה בר אברהם ן' אדרת זלה"ה".

האמונה הרמה, העיקר הששי פרק א; הראב"ד הראשון

האמונה הרמה העיקר הששי פרק א הוא פרק ארוך שבו הראב"ד בעצם מתחיל בכך שהפילוסופיה והתורה מסכימים שהאל הוא אחדותי, אמנם הפילוסופים הגזימו ואמרו שאם כך האל לא יודע מה קורה בעולם ולדעת התורה האל יודע ואנחנו לא יכולים להסביר שידיעתו של האל שונה מידיעתנו. על בסיס הנחה זאת של אחדות האל אי אפשר שהאל ישנה דברים בעולם ולכן יש להסביר את הנבואה. הראב"ד מאריך לומר שמה שיצא מהאל עצמו זה בריאת העולם, ושאר הדברים שמשתנים בעולם הם על ידי מלאכים, ומאריך להראות שכאשר כתוב "ה'" או "אלקים" וכד' בתורה לפעמים מדובר במלאכים:

"ונשוב עתה אחר הצעתי אלה ההקדמות לבאר אמונתנו, ונאמר: שכל נבואה, וכל שלמות, וכל סדור מסדורי הטובות אמנם הם מאת האל ית' וית' וברצונו, ובמאמרו, וחפצו הקדום מני עד, אכן מהם מה שיצא באמצעי או באמצעיים. ומן היותר ראוי בענינים הגדולים כבריאת השמים והארץ שיצאו מאתו יציאה ראשונה, ובמה שלמטה מזה, מן החדושים העולמיים והעתקת המלכיות, שיצאו באמצעיים, וכל שכן עניני האישים, והנמצאים השפלים הנמצאים בהם סדורים, כציורי הטווסים ורבים מהבעלי חיים והצמחים אשר להם ציורים נמנים מסודרים כי הם אינם מפעל המזג, כי המזג אין לו כונה, ואינם בכונה ראשונה מן הראשון, אבל ממשפיעי הצורות ברצונו ית' ושהכל שב אליו בהשתלשלות כמו שקודם זכרו, במאמר סדור המציאות וכתוב ביאר זה ההשתלשלות ג"כ במאמר אל ית': והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב' לג']. והנבואה גם היא מן הענינים המתחדשים בעולם, וכל החדושים שבעולם אמנם יתחדשו על ידי מלאך ממונה עליהם. אמנם בעלי משפט הכוכבים יאמרו, שהמצבים שלהם המתחדשים בכל רגע, יתחייבו התחדשות ענינים במה שלמטה מהם בכל רגע. אמנם מי שהוא יותר עליון מהם בעיון, ויראה שאין דרך שתהיה תנועה לא ממניע, ייחס כל מה שיתחדש בעולם אליהם, ואל מניעי השמים ראשונה ובהשתלשלות אל האל ית' וית'. ומניעי שמים יקרא אחד מהם: השר הגדול העומד על בני עמך [דניאל יב' א'], ואחר: שר יון, ואחר: ושר, מלכורת, פרס [שם י' יג']. והאל ית' וית' כבר קדמו בידיעתו כל הדברים הכלליים והחלקיים ומנה בהם ממונים יוציאום מן הכח אל הפועל. מהם מה שיקראו: מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ומהם מה שיקראו, צבאיו משרתיו עושי רצונו, עד שיש לו ממונים עושים תכונות מה בנפשות הבעלי חיים. …."

הקדמה זו חשובה להבין את דבריו בסוף הפרק על הניסים. שאם אפילו נבואה היא לא ישירות מה' אלא ממלאך, ברור שגם הניסים הם לא ישירות מה', והם מהנביא. שהוא מזכך את נפשו ושכלו ומתחבר לשכל הפועל ובכך משנה מציאות (לכאורה הוא מסביר שהנביא עושה את הנסים בדרך הטבע. אמנם המדע של ימינו לא מקבל אפשרות זאת):

"הנה כבר התבאר מה שאמרנוהו, במציאות אלה העצמים הנכבדים הנקיים מן החומר, ושהם שופטים בעולם במצות האל ית' עליהם, וגם במציאות נפשות בני אדם, אשר ישימו מגמתם והשתדלותם להפסיק ההתלות בחומר או לחסר רובו, ושהתאחדות בני אדם עם אלה העצמים הנכבדים בטוב הסכמה והמעשה הוא בהגדיל אותן הנפשות, ושאבדם גשמיהם הוא הצלחה להם. ואם השגיחו עם זה לתקן דבך מעניני האנשים או קהל או יחיד, הנה טובתם איננו מכוונת לעצמם אבל להשפיע על זולתם, ובזה יאמר הכתוב: אם תוציא יקר מזולל (ירמיה טו' יט'], ואמר: מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח' כג'), ירצה באומרו 'אחרי', סוג לב הפכפך, ואמר: ומצדיקי הרבים ככובים לעולם ועד (דניאל יב' ג']. ואמר בפירוש היותו בכלל אלה העצמים הנכבדים, באמרו: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי' ב' ג'].

אמנם אותם אשר נפשם גוזרת ומכרחת לנמצאות העולם, הנה הוא אע"פ שתפעל כל מה שתפעל ברצון האל ית' ומצותו, הנה יש צווי יותר עליון מצווי, וכמו שאפשר למלאך שיחליט המאמר בזה העולם, ויאמר: הנה נשאתי פניך גם לדבר הוה לבלתי הפכי את העיר, כן יאמר הנביא הנכבד:, חי ה' אלהי ישראל אשר עמרתי לפניו, אם יהיה השנים טל ומטר כי אם לפי דברי, ויאמר: ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים (מלכים ב' א' י'] וכדומה לזה. ובכמו אלה יאמר הכתוב: ותחסרהו מעט מאלחים [תהלי ח' ו'], ויסכים הכתוב עם הפילוסופיא בוה וכבר מצאנו ארסטו שיאמר בזה הלשון:, הנה אנחנו באופן מח השכל הפועל.

ואיננו זר שהנפשות אשר הם בקצה העליון מהחשיבות ישנו הנמצאות, כי ככר נמצא שגם נפשות אשר הם בקצה השפר מן הפחיתות ישנו אותם ויהיה נמשך, מהתכונה אשר בנפשם כח יבוא אל הגשמים וישנה אותם, כמו שנמצא בעל העין הרע שיעשה זה, והאיש החשוב אשר הגיע אל גבול אשר יהיה בו גוזר על הנמצאות, ויכול לשנות עצמיתם שנוי אמתי עצמותי לא במה שירמה אל אשר יראהו, הוא כאלו היא מלאך: כי ההפרש בין הכשוף והפלאים, שהכשוף דמיון, והפלאים ענין קיים. ולזה כאשר חשבו מכשפי מצרים לחקות פלאי הנביא, נעור בהראות ענין קיים, וזה במאמר הכתוב: וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטיתם [שמות ד' יב']: ולפי שנעדרו מטותם העדר נצחי, הורה להם זה שפעולתו איננו בדמיון, אבל שנה הצורה בכל פעם שינוי אמתי: ואשר הוא בוה האופן, הנה היות האדם סר למשמעתו, היא אמונה טובה, והמרות בו היא כפירה, לפי שהוא ממלא מקום האל בארץ, וחסד ממנו ית' בנבראים, אחר שחושי כלם ושכלי רובם לא ישיגוהו, והקים להם מהם עצמם מי שעזרו להישירם ולהנהיגם ולא יתישר שום דבר למי שיחלוק עליו, אבל ילחמו עליו השמים והארץ, ויחוייב לכל מלך שיהיה, נעתר אליו, ונכנע מפניו, וסר אל משמעתו, כי בזה יסודר ענינו, ותנשא מלכותו"

דעת הרלב"ג

מלחמות השם מאמר ששי, חלק שני פרק ט

הרלב"ג פותח בכך שענייני הניסים הם מסובכים ויש לסמוך על מה שכתבו הקדמונים, הנביאים. בדבריו מציין שיש סוגים שונים של ניסים אבל מוצא נקודה משותפת לכולם, שבכולם יש נביא. ועוד נקודה משותפת והיא שהניסים כולם לתכלית הטוב, או לחזק את האמונה או להציל את הצדיק:

"יתבאר בו מה שילך דרך השרשים מענין הנפלאות.

ואחר שכבר התבאר במה שאין ספק בו שהעולם נתהוה אחר שלא היה נמצא, והיה מבואר שהנפלאות אשר נתפרסם מציאותם מדברי התורה ומספורי דברי הנביאים יהיה חדושם בהכרח מסוג ההוייה הזאת באופן מה, וזה כי לא יהיה בה ההווה הווה מדבר מוגבל, כמו הענין בהוייה הטבעית, הנה ראוי שנחקור בכאן מענינם לאיזה תכלית יהיו, ובאיזה מהדברים יתכן שיהיו ובאיזה מהם לא, ומי הוא הפועל בזאת ההוייה, כי כאשר השגנו זה מענין הנפלאות, ידענו מה שנכספת ידיעתו מענינם. והוא מבואר שהוא ראוי שנקדים בכאן מה שנתפרסם מענין המופתים מספור התורה ומספור דברי הנביאים לקחת מהם ראיה על מה שנרצה לחקור עליו מזה, כמו שיקדם בדברים העיוניים מה שהושג בחוש מענינים אשר תהיה בהם החקירה לעשות מהם התחלת מופת על מה שישתדלו בידיעתו. וזה שקצת הדברים יתכן שיעמד האדם עליהם מן החוש בשירגיש בהם הוא בעצמו לקלת השגת החוש מה שיצטרך בהשלמת החקירה ההיא, וקצתם לא יתכן בהם זה, אבל יצטרך שיעזר האדם בהם מה שהושג בחוש מענינם לזולתו ממי שראוי לסמוך עליו, כמו שעשה הפלוסוף במיני הבעלי חיים ובטלמיוס במבטי הככבים, שכבר לקחו הרבה מהקודמים, לקושי הגעת החוש אל מה שיצטרך בהשלמת אלו החקירות, אם לא יעזר האדם בזה במה שהושג לקודמים. והוא מבואר שענין הנפלאות הוא מכמו זה הסוג, וזה שאנחנו לא השגנו מהם דבר בחוש נוכל לעשות ממנו התחלת מופת בזאת החקירה, ולזה ראוי שנקבל זה מהקודמים אשר נבטח בהם שיגידו לנו האמת, והם הנביאים בכללם והאנשים שהיו בזמנם שנתפרסם להם זה הענין במה שאין ספק בו.

ונאמר שאנחנו כשחקרנו בענין הנפלאות, מצאנו קצתם בעצמים, וקצתם במקרים משל מה שבעצמים ההפך המטה לנחש והמים לדם ומה שינהג מנהגם, ומשל מה שבמקרים ההפך יד אדון הנביאים מצורעת לשעתה בזולת סבה קודמת יתחייב ממנה על המנהג הטבעי הצרעת ביד ההיא, והתייבש יד ירבעם בזה האופן גם כן כשהיה מצוה לתפוש הנביא שיעד מה שיעד על דבר המוכח שהיה עובד בו עבודה זרה. וכן הוא מבואר שקצת הנפלאות הגיעה בהם ההודעה לנביא בנבואה טרם בואם, וקצתם לא הגיעה בהם הודעה לנביא טרם בואם, מה שני מינים, המין האחד יתבאר בו שהנביא היה מתפלל אל השם יתברך שיעשה זה המופת, והמין השני לא יתבאר בו זה, אבל נזכר שהנביא היה גוזר שיתחדש זה המופת, והיה מתחדש בגזרתו משל מה שהגיעה בו ההודעה לנביא בדרך הנבואה המכות בכללם אשר חדש השם יתברך במצרים ומה שידמה לזה משאר הנפלאות, ומשל מה שלא הגיעה בו ההודעה לנביא, אבל סופר שכבר התפלל הנביא לשם יתברך שיביא זה המופת, הוא מה שהתפלל אלישע לשם יתברך שיכה בסנוירים העם הבאים עליו, ומה שהתפלל אליהו לשם יתברך להחיות בן האלמנה, ומה שידמה לזה משאר הנפלאות, ומשל מה שלא הגיעה בו ההודעה לנביא, אבל סופר שהנביא היה גוזר שיתחדש זה המופת והיה מתחדש בגזרתו, הוא מה שאמר אליהו אם איש אלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והמופת שעשה אלישע מן השמן, ומה שידמה לזה משאר הנפלאות. וגם כן הנה כאשר חפשנו בענין הנפלאות מצאנו בהם בכלם נביא יתכן שייוחסו אליו, וכבר יעזור על זה החפוש מה שנזכר בתורה למשה, כשהיה מבקש ראיה יתאמת בה לישראל שכבר נראה אליו השם יתברך, מענין המופתים אשר צוהו לעשות בפניהם כדי שיתאמת להם שהוא נביא, ואלו היה אפשר העשות המופתים בזולת נביא, לא תהיה מזה הענין ראיה לישראל שהיה משה נביא. ואל תקשה עלינו ממופת שנעשה לחזקיהו כאשר הכה מלאך ה' במחנה אשור מה שהכה, כי כבר היה שם ישעיה, והוא יעד לחזקיהו זה הענין. וכן מה שהשמיע השם יתברך מחנה ארם קול רכב וקול סוס ונסו מפני זה ועזבו אהליהם, הנה כבר היה שם אלישע. והוא יעד זה הענין במה שאמר שכבר יהיה בשער שומרון ביום ההוא סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל. וכן מה שעצר השם יתברך בעד כל רחם לבית אבימלך, ונגע את פרעה נגעים גדולים על דבר שרה, הנה היה שם אברהם שהיה נביא. ובכלל כשתחקור תמצא בכל הנפלאות אשר סופרו בתורה ובדברי הנביאים שהם נעשו אם על יד נביא אם בעבור הנביא, עד שלא ימצא אחד מהם שלא יהיה כחדוש מבוא מה לנביא. וגם כן הנה כאשר חפשנו בכל הנפלאות, מצאנו כלם על צד ההטבה והחנינה וההשגחה, וזה אם להקנות אמונה טובה, אם להקנות טוב גופיי, אם להציל מהרע, וזה אם מרע נפשיי, אם מרע גופייי משל מה שהיה להקנות אמונה טובה המופתים שעשה משה לישראל כדי שיאמינו שהוא נביא ושיאמינו בשם יתברך, והמופת שעשה אליהו כדי שיאמינו ישראל כי ה' הוא האלהים, ושאר המופתים שינהגו מנהגם ומשל מה שהיה להקנות טוב גופיי מופת המן שנעשה על ידי משה רבינו עליו השלום, ומופת כד הקמח וצפחת השמן שנעשה על יד אליהו, ושאר המופתים שינהגו מנהגם ומשל מה שהיה להציל מהרע קריעת ים סוף, והכאת מלאך השם יתברך במחנה אשור, ושאר המופתים הנוהגים מנהגם. ולא הקשה עלינו ממופת בליעת הארץ קרח ועדתו ושאר המופתים הנוהגים מנהגם, כי זה גם כן היה על צד ההטבה וההשגחה על ישראל, כדי שיכנעו כלם לשמוע דברי השם יתברך אשר דבר ביד משה עברו. וכזה תמצא בשאר המופתים כשתחקור בהם שהם כלם מכוונים לתכלית טוב, וראוי היה להיות כן, לפי שהמופתים הם בהכרח מסודרים משכל, כי כבר יתחדשו בהם עצמים, כמו שזכרתי, ונותן הצורה צורה נבדלת, כמו שיתבאר מהענינים ההוים במלאכה, והנה אין מדרך הצורה שיגיע ממנה כי אם טוב, ואמנם הרע יגיע מפאת החמר, כמו שהתבאר במה שקדם."

מלחמות השם מאמר ששי, חלק שני פרק י

מקדים ומביא שרואים שיש לנפלאות פועל והם לא פועלים במקרה ולכן יש לברר מי פועל את הנפלאות. הפועל את הנפלאות חייב להיות מי שיודע את סדר הבריאה. על פי זה יכולים להיות רק שלוש אפשרויות מי פועל את הנפלאות: ה' יתברך, השכל הפועל, הנביא:

"יתבאר בו מי הוא הפועל הנפלאות ואיך ישלם זה ממנו.

ואחר שהצענו זה הענין מענין הנפלאות, הנה ראוי שנחקור מי הוא הפועל לנפלאות, כי אי אפשר להם מזולת פועל. וזה כי מפני שכבר נמצאם כלם לתכלית טוב, והיה זה ממה שייוחד בו מה שהוא מפעולת פועל מצד מה שהוא מפעולת פועל, כמו שהתבאר במה שקדם, הנה מבואר שכבר יחויב שיהיו הנפלאות מפעולת פועל. ועוד שכבר ימצא בנפלאות שיתחדש בהם הבעל חיים, כהתחדש הנחש מהמטה, והוא בתכלית הבטול שיאמר שיתחדש הבעל חיים בקרי או מפאת נפשו, עם מה שימצא ביצירתו מהשלכות הנפלא. ועוד כי כבר תגיע בחדושם הודעה לנביא, וזה לא יתכן שיהיה אם היה חדושם בקרי ובהזדמן, וזה מבואר מאד ממה שקדם לנו בזה במאמר השני מזה הספר.

ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהנפלאות בחדושם הם מסוג הפעולות אשר בחדוש שאר הדברים אשר בכאן שיכללם נמוס הנמצאות וסדרם וישרם, וזה שהאומנות, דרך משל, אשר יהיה בחדוש הנחש מהמטה לא ישלם אם לא בידיעת נמוס מציאות הנחש וסדרו וישרו, כמו שלא ישלם העשותו ממינו בזולת זאת הידיעה ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שאצל הפועל הנפלאות ידיעה באופן מה בנמוס אלו הנמצאות וסדרם וישרם.

ובהיות הענין כן, הנה יראה שלא ימלט הענין בזה מחלוקה, אם שיהיה הפועל הוא השם יתברך, כי לו תמצא ידיעה בנמוס הנמצאות, כמו שקדם, או שיהיה הפועל השכל הפועל, כי לו גם כן ידיעה מה בנמוס אלו הנמצאות השפלות, או שיהיה הפועל הנביא, כי אצלו גם כן ידיעה מה בנמוס אלו הנמצאות השפלות. והוא מבואר שאין בכאן פועל אחר יתכן שתייוחס לו זאת הפעולה, וזה כי אי אפשר שנניח הפועל בזה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, מפני שאנחנו נמצא אלו הפעולות מסוג הפעולות שישתתפו כלם בחדושם, ואי אפשר שייוחס חדושם לשכל אחר זולת אלו, כמו שיתבאר מדברנו במה שאחר זה".

יש סברא לומר שהשם יתברך הוא פועל הנפלאות, שמי שברא את העולם וסידר אותו הוא זה שמשנה אותו:

"ולפי שההקדמות הצודקות הנמצאות לנו בזאת החקירה הם מעטות, ולא יוכנו לנו כי אם בקושי עצום, וכל שכן שיוסיף לנו קושי במציאותם מפני שלא מצאנו בזה לאחד מהקודמים דבר, הנה ראוי שנקדים תחלה כל ההקדמות אשר ימצא אצל מחשבתנו המקיימות חלק חלק מחלקי הסותר בזאת החקירה והמבטלות אותם, כי בזה יוכנו לנו הקדמות רבות, וקל לנו לברור הצודק מהבלתי צודק, כמו שזכר הפלוסוף בספר הנצוח עם שבזה היישרה להגיענו אל האמת בדרוש ההוא באופן שלא ישאר בו ספק, כי המחשבות המקבילות אשר לנו בדרוש האחד הם ממה שיתנו לנו ספק בדרוש ההוא, ואם נתבאר האמת בזה הדרוש, ולא נתבאר בטול המחשבות המקבילות לו הנמצאות לנו, הנה נשארנו נבוכים בזה הדרוש, ולא תהיה לנו מה הדרוש ידיעה בו, וזה כי הידיעה השלמה תהיה בדבר בשלא ישאר בו ספק, כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע.

ונאמר שכבר ימצא לכל אחד מאלו החלוקות פנים מההראות, וזה שכבר ידמה שיהיה מחויב שתהיה הויית הנפלאות מיוחסת לשם יתברך, לפי שההוייה בהם היא ממין ההוייה הרצונית המיוחסת לשם יתברך בבריאת העולם, וזה מבואר מענין זאת ההוייה. ועוד כי מפני שהשם יתברך סדר זה הטבע הנמצא לנמצאות כלם, הנה ראוי שלא ימשול אחד מהם לשנות הטבע והסדור ההוא זולת השם יתברך אשר סדר להם זה הטבע. והנה זה הענין כמו הענין במלך הגדול המסדר נמוסים לשריו יתנהנו בהם וינהיגו בהם אשר תחתיהם, שהוא מבאר שלא ימשול אחד מהם לשנות הנמוס ההוא, אבל המושל על זה הוא המלך המסדר הנמוס. וממה שיעזור לזה הדמוי הוא שכבר תמצא כל המופתים הנזכרים בתורה ובדברי הנביאים מיוחסים אל השם יתברך, וזה מבואר מענינם. וכבר יראה גם כן שקצת רבותינו זכרונם לברכה הסכימו שהפועל בנפלאות הוא השם יתברך, ולזה אמרו בענין מכת בכורות ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך וגומר. "

מביא את הסברא לומר שהשכל הפועל הוא זה שפועל את הנפלאות (נראה שהסברא קשורה לכך שצריך להכיר את סדור המציאות שרק משהו בדרגה של השכל הפועל יכול לדעת):

"וכבר ימצא גם כן פנים מההראות בשהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות, וזה כי מפני שההודעה בנבואה היא מגעת משכל הפועל, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר, הוא מבואר שהשכל הפועל יודע חדוש אלו הנפלאות, ובזה האופן יודיעם לנביא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהשכל הפועל הוא פועל הנפלאות, וזה שאם היה מיוחס חדוש אלו הנפלאות לשם יתברך לבד על צד הרצון, לא היה אפשר שתגיע הידיעה בהם לשכל הפועל, כי אין לחדושם נמוס וסדור יתכן שתהיה בו ידיעה לו. ובכלל הנה מפני שהפועל הנבדל פועל מה שפועל מפני הידיעה אשר לו בנמוס ההוא, והיתה אצל השכל הפועל ידיעה בחדוש הנפלאות, הנה ראוי שיהיה הוא הפועל אותם. ואולם אמרנו שיש לנפלאות נמוס מוגבל, כי בזולת זה לא יתכן שתפול ההודעה בהם, כי ההודעה תהיה בדברים המוגבלים ומסודרים מצד מה שהם מוגבלים ומסודרים, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר. ועוד שהוא בלתי אפשר שתהיה לשכל הנבדל ידיעה בדבר הפרטי במה שהוא פרטי, ולזה הוא מבואר שיש בהכרח לנפלאות נמוס כולל, ותגיע הידיעה בהם לנביא במופת הפרטי על האופן שהתבאר במאמר השני מזה הספר מהגעת ידיעת הדבר הפרטי מהשכל הפועל. ועוד כי אלו הפעולות נמצאם כלם באלו הדברים אשר בכאן אשר תיוחס הפעולה בהם לשכל הפועל, וזה שאתה לא תמצא, דרך משל, שיחודש אחר בריאת העולם ככב מה בגרם השמימיי על דרך פלא, אבל תמצא כשתחפש בזה שכל מתחדש מהנפלאות, יהיו עצמים או מקרים, הם כלם באלו הנמצאות השפלות ובהיות הענין כן, הנה הוא מבואר שהוא ראוי שיהיה הפועל בהם השכל הפועל. ועוד כי מפני שהיה חדוש הנפלאות להשגחה ולהטבה לאלו הדברים אשר בכאן, והיה השכל הפועל הוא המשגיח בהם בתכלית מה שאפשר, הנה ראוי שתיוחס זאת ההשגחה לו, וזה שאם היתה זאת ההשגחה לשכל אחר, הנה מפני שהיא הולכת באופן מה מהלך השלמות אל ההשגחה אשר ישגיח בה השכל הפועל באלו הדברים, הנה יחויב בזה השכל השני שידע הנמוס אשר בנפש השכל הפועל שתסודר ממנו זאת ההשגחה באלו הרברים, כי אי אפשר שידע מה שישלים הדבר, אם לא ידע מה שהוא שלמות לו, וזה מבואר בנפשו ואם היה הענין כן, הנה יחויב שיהיה זה השכל השני הפועל אלו הדברים אשר בכאן, מפני שיש לו ידיעה בשלמות בנמוס הדברים אשר יסודר מציאותם ממנו, ויהיה מדרכו שיגיעו ממנו פעולות באלו הדברים לזה הוא מבואר שהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות. "

יש סברא לומר שהנביא הוא הפועל נפלאות שלעומת השם יתברך והשכל הפועל יש לו רצון בגלל שהוא דבוק לחומר:

"וכבר ימצא גם כן אופן מההראות בשהאדם הוא הפועל בנפלאות, וזה כי מפני שזה הרצון אשר הוא התחלת חדוש המופת הוא מתחדש, והיה בלתי אפשר שיונח רצון מתחדש לשם יתברך ולא לשכל הפועל, והיה אפשר שיונח לאדם רצון מתחדש, הנה ראוי שיהיה האדם הוא הפועל, ואמנם היה אפשר בו זה, כאשר יודע בנמוס אלו הנמצאות שעור גדול, ושב באופן מה במדרגת השכל הפועל מצד הנמוס המושכל אשר בנפשו, ויקרה לו אז שיפעל פעולות מתיחסות לפעולות הנבדל, ויקרה לו חדוש הרצון מצד היותו דבק בחמר. וכבר תעמוד על ציור זה הענין כשיתבאר לך קלות התפעל החמר המיוחד מצורתו המיוחדת וזה שכבר תמצא שיתחדש האדמימות בביישן בקלות נפלא, מפני הפעלות הנפש מהבושת. ובכלל הנה השמע החמר המיוחד לצורה המיוחדת הוא נפלא מאד, כמו שזכרנו במה שקדם, ובזה האופן יתכן שיצוייר באדם, כשהיתה צורתו מקפת באופן מה באלו הדברים השפלים, שיתפעלו ממנו באופן שירצה, וזה שכבר יהיו לו כלם במדרגת החמר המיוחד אל הצורה המיוחדת. וכבר יעזור לזה הדמוי מה שנמצא מתנאי הנפלאות שיהיה בהם מבוא לנביא, כי האדם הנביא הוא היודע מאלו הנמצאות יותר משאר האנשים, וזה היה בשישלם לו ההתבודדות לשכל מבין שאר חלקי הנפש ליתרון שלמותו וחוזק השתמשותו בפעולתו אשר היא ההשגה. ועוד שכבר נמצא שכל אשר היתה מדרגת הנביא יותר גבוהה יהיו המופתים הנעשים על ידו יותר נפלאים, ולזה העידה התורה שיש הבדל נפלא בין המופתים שנעשו על יד משה רבינו עליו השלום ובין המופתים הנעשים על יד זולתו, וזה ממה שיורה שהנביא הוא הפועל הנפלאות. והנה ידמה שכבר נטה לזה הדעת החכם רבי אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה, ומפני זה חשב שהוצרך משה להכות במטה פעמים להוציא המים, כי בפעם הראשונה לא היה מתבודד בהשגתו הכוללת מפני הכעס שקרה לו, ולזה אמר שכבר שב החלק חלק, וזה כי בעת שלא ישתמש הנביא בהשגתו לא תהיח צורתו מקפת רק בחמרה המיוחד לפי מה שיחשוב זה החכם."

אי אפשר שהשם יתברך הוא זה שעושה את הנפלאות מכמה סיבות: 1) ממעיט במעשה השם יתברך – שהטבע הוא הטוב והתמידי והנס הוא זמני וטוב זמני, ולא סביר שהטבע שהוא מהשכל הפועל יהיה תמידי לעומת מה שנעשה ע"י השם יתברך. 2) על פי הרלב"ג השכל הפועל הוא מביא את הנבואות, ולכן אם הנפלאות מהשם אי אפשר שהנביא יקבל נבואה על הניסים. 3) יש מגמה אצל רבותינו להסביר שכל הניסים נוצרו כבר בבריאת העולם (בבין השמשות של היום הששי), אמנם הדבר סותר את הבחירה החופשית (שאם יש אמונה לא צריך את הנס). הרלב"ג מביא שטעם זה גם אומר שהנפלאות לא מהשכל הפועל:

"הנה אלו הם אופני ההראות אשר ימצאו לחלק חלק מחלקי הסותר בזאת החקירה. וכבר ימצא גם כן מה שיבוטל בו חלק חלק מהם, וזה שכבר ידמה שאין ראוי שיהיה השם יתברך הוא הפועל הקרוב באלו הנפלאות, שאם היה הדבר כן, יהיה פעל השכל הפועל בזה העולם השפל יותר נכבד מפועל השם יתברך בו, וזה כי פעל השכל הפועל הוא בו טוב תמיד בעצמות, וזה הפעל איננו טוב כי אם במקרה, רוצה לומר פעל הנפלאות, וזה מבואר הגנות, רצוני שיהיה פעל השכל הפועל באלו הדברים יותר נכבד מפעל השם יתברך בהם. והמשל שהיות הנחש מהמטה איננו טוב מצד עצמותו, ואמנם היה טוב מצד שיקנו מזה אמונה טובה מי שיראו זה המופת. וכן היות יד הנביא מצורעת איננו טוב מצד עצמותו, אבל הוא רע מצד עצמותו, ואמנם היה טוב במקרה להקנות לאנשים הרואים זה אמונה טובה. ועוד כי אם היה השם יתברך פועל כזה, הנה יהיה פעל השכל הפועל באלו הדברים יותר נכבד, מפני שפעולתו מקפת בהם בכל הזמן בדבקות, ואולם פעל השם יתברך בהם יהיה במעט מן הזמן, ויהיה עומד בטל מהפועל המיוחס לו ברוב הזמן וזה בתכלית הגנות. ועוד שאם היה הדבר כן, היה בלתי אפשר שתגיע זאת ההודעה לנביא בנבואה, וזה כי הפועל בזאת ההודעה הוא השכל הפועל, כמו שהתבאר במה שקדם, ולא יתכן שתהיה לשכל הפועל זאת הידיעה, אם הונח השם יתברך פועל הנפלאות, כמו שבארנו במה שקדם. ועוד שאם הנחנו השם יתברך פועל הנפלאות, היה מחויב אם שיתחדש לו רצון וידיעה כשירצה לחדש המופת אשר יחדשהו, ואם שיהיה חדוש זה המופת בזה העת אשר יחדש בו מוגבל ומסודר מרצונו הקדום. והנה המאמר בשיתחדש לו רצון וידיעה הוא בתכלית הבטול. ואם הנחנו שיהיה חדוש זה המופת בזה העת אשר יתחדש בו מוגבל ומסודר כרצונו הקדום, כמו שיראה שידמו קצת רבותינו זכרונם לברכה במה שאמרו בענין הנפלאות שתנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ובמה שאמרו גם כן שהם נבראו בין השמשות, רוצה לומר שכבר נבראו אחר הויית העולם בששת הימים קודם שיכנס יום השבת, הנה יתחייבו מזה בטולים רבים אין המלט מהם. מהם, שאם היה הענין כן, לא היה צריך חדוש המופת לנביא, אבל היה מהחדש בבא העת ההוא בזולת נביא, וזה חלוף המפורסם. ומהם, שאם היה הענין כן, הנה לא ימנע הענין בזה מחלוקה, אם שנאמר שהשם סדר לפי רצונו הקדום שיהיה חדוש זה המופת בזה העת לא לתכלית אשר בעבורו נמצא, אבל קרה שיגיע ממנו זה התכלית הטוב, והנה המאמר בשיהיה השם יתברך מסדר חדוש אלו המופתים בעת אשר ימצאו בו לא לשום תועלת הוא מאמר מבואר הבטול והגנות, שאם היה הדבר כן, יהיה השם יתברך פועל פעל הבטלה ועוד שלא אשער איך יתכן שיגיע מהמופתים במקרה זה התועלת הנפלא המגיע מהם. ואם אמרנו שהשם יתברך סדר לפי רצונו הקדום שיהיה חדוש המופתים בזה העת אשר יתחדשו בו לתכלית אשר בעבורו נמצאו, הנה יחויב מזה שיהיה בטל טבע האפשרי והמשל שקריעת ים סוף אם היה ידוע מקדם לשם יתברך שיהיה חדושו בעת שנתחדש להטביע המצרים ולהקנות לישראל אמונה שלמה בשם יתברך, הנה יהיה מחויב שיהיו רודפים המצרים בזה העת אחר ישראל בים, ושיהיו ישראל אז בלתי שלמי האמונה בשם יתברך, שאם לא היה זה מחויב, הנה אפשר שיתחדש זה המופת בעת ההוא אשר הגבילו השם יתברך, ולא יתחדש ממנו תועלת, וזה כי המצרים היה אפשר שלא ילכו אז במקום ההוא, כי זה מיוחס לבחירתם, וכן היה אפשר זה לישראל, וכבר היה אפשר לישראל שיהיו שלמי האמונה בשם יתברך קודם זה הזמן וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שיסתלק טבע האפשר, וזה בתכלית הבטול. והנה זאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השכל הפועל פועל אלו הנפלאות. ועוד כי השם יתברך הוא נמוס הנמצאות וסדרם וישרם ובזה האופן יתכן שיהיה פועל הנמצאות ובהיות הענין כן, והיה מבואר שחדוש המופתים הוא דבר יוצא מגדר נמוס הנמצאות, לפי שאין לזאת ההוייה הגבלה, אבל יתכן שתהיה מדברים רבים מאד, כאלו תאמר שחדוש הנחש יתכן שיהיה בזה האופן מאיזה דבר שיהיה מאלו הדברים, כן הענין בדבר דבר מהדברים אשר בכאן, הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה הפועל לזאת ההוייה השם יתברך, לפי שהוא בלתי אפשר שיהיה זה הסדור נכלל בסדור נמוס הנמצאות אשר בנפש השם יתברך. וזאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השכל הפועל פועל אלו הנפלאות."

האדם לא פועל הנפלאות שאחרת לא צריך שיודיעו לנביא את הנס, שאם הנביא ירצה יעשה. ובנוסף, אדם לא יכול להשיג ידיעה שלימה בנימוס הברואים כדי לפעול בהם:

"וכבר יתבאר גם כן שהוא בלתי אפשר שיהיה האדם פועל אלו הנפלאות, וזה שאם היה הענין כן, לא תגיע לו ההודעה בנבואה, אבל יהיה זה הענין מיוחס אל רצונו. ועוד כי הוא מבואר שהוא בלתי אפשר שיהיה האדם הוא הפועל בזה, לפי שאי אפשר שתהיה לו ידיעה שלימה בנמוס אלו הנמצאות, בדרך שיהיה אפשר בו שיהיה פועל, כבר התבאר זה בראשון מזה הספר עד שגם נמוס אחד ממיני הבעלי חיים לא יתכן שיושג לו בשלמות. ובהיות הענין כן, הנה איך יתכן שיהיה פועל, מי יתן ואדע. ועוד שאם היה הדבר כן, כמה אני תמה למה היה האדם פועל הדברים היוצאים מגדר נמוס הנמצאות האלו אשר הוא מושכל לו, וזה כי מפני שהאדם, אם היה פועל כמו אלו הדברים, היה פועל אותם מצד מה ששכלו מתבודד מבין שאר חלקי הנפש בהשגתו, ומזה הצד היה בלתי דבר בחמר, הוא מבואר שאי אפשר בחדוש הרצון בו שהוא סבה לחדוש המופת לפי זאת ההנחה שנייחס אותה לשכל האנושי מפני היותו דבק בחמר, כי הוא יפעל מזה הצד, וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו הוא מותר. ועוד שאם היה הענין כן, היה אפשר באדם שתשנה עצמותו, וזה בתכלית הבטול. וזה יתבאר ממה שאומר, והוא כי מפני שהיה האדם מושל לשנות אלו הדברים ממנהגם הטבעי לפי זאת ההנחה, מפני היותו להם כמו צורה, הוא מבואר שכבר יתחייב מזה שיהיה יותר מושל לשנות מציאותו, כאלו תאמר שיעשה מעצמו נחש, וזה כי הוא יותר אמתי בשיהיה צורה לחמר המיוחד, והנה המאמר בצורה שתשנה המהות אשר הוא בו הוא מאמר סותר נפשו, וזה כי הצורה הוא מה שיסודר ממנו מהות הדבר אשר היא לו צורה, ולזה לא יתכן שתצויר בצורה שתפסיד מה שהיא לו צורה, ובכלל הנה אם באנו לזכור כל הבטולים המתחייבים מהנחת האדם פועל הנפלאות, הצטרכנו למאמר ארוך, ולזה נקצר ונעמוד מזה על מה שיתבאר בו בטול זאת ההנחה.

ואחר שכבר התבאר מה שיש מאופני ההראות לחלק חלק מאלו החלקים ומה שיבוטל בו אחד אחד מהם, הנה ראוי שנברר הצודק מהבלתי צודק. ונאמר שהוא מבואר שמה שיבוטל בו באלו הטענות שיהיה האדם פועל הנפלאות הוא צודק בלי ספק, וזה מבואר מדברינו בזכרנו אלו הטענות ואולם מה שקיים שיהיה האדם הוא הפועל מפני ידיעתו באופן מה נמוס אלו הנמצאות, כבר התבאר בטולו אצל מאמר בטענות המבטלות שיהיה האדם הוא הפועל בנפלאות, וכן מה שקיים שיהיה האדם הוא הפועל מפני מה שנמצא מתנאי המופתים שיהיה שם נביא, ושכל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר גבוהה היה אפשר שיהיה המופת יותר נפלא, הוא גם כן מבואר שלא יחויב מזה שיהיה הנביא פועל הנפלאות, אבל מה שיחויב הוא שיש לנביא רושם מה בחדוש הנפלאות, וזה שאין כל מה שיהיה לו מבוא בחדוש הדבר הוא פועל אותו, כמו שימצא לנפש מבוא בחדוש האדמימות בביישן, ואינה פועלת אותו, אבל היא מקבלת, וכן ימצא למוח רושם מה במציאת ההרגש בבעלי חיים אשר לו מזה, ואינו הפועל בזה, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים. וכאשר היה זה כן, הנה ראוי שנחקור באיזה אופן יתכן שיהיה לאדם מבוא בזה הפעל מזולת שיהיה הוא הפועל, וזהו ממה שיתבאר במה שאחר זה. – וכן נאמר שמה שנתבטל בו שיהיה השם יתברך הוא הפועל באלו הנמצאות הוא מבואר שהטענות ההם צודקות כלם או רובם, וזה מבואר מעצם הטענות ההם ואולם מה שנתקיים בו שיהיה השם יתברך הוא הפועל מפני הדמות זאת ההוייה להויית העולם המיוחסת לשם יתברך לא יחויב בו על כל פנים שיהיה השם יתברך הפועל הקרוב, וזה שזאת ההוייה היא הוייה בחלק מחלקי העולם, והיא מנמצא אל נמצא, כמו הענין בשאר ההוייות אשר יעשה אותם השכל הפועל, והויית העולם המיוחסת לשם יתברך היא הוייה כללית, והיא אינה מנמצא אל נמצא. וכן מה שקיים שיהיה השם יתברך הוא הפועל בנפלאות מפני שהוא סדר זה הנמוס לנמצאות, ואין ראוי שימשול אחד מהם על סדורו זולת השם יתברך, איננו גם כן ממה שיחייב שיהיה השם יתברך הוא הפועל, וזה שאנחנו נאמר שחדוש הנפלאות הוא מעצם הנמוס אשר סדר השם יתברך לנמצאות, ולזה היה אפשר שתפול בו ההודעה לנביא בנבואה, כי ההודעה לא יתכן שיהיה אלא בדברים המוגבלים ומסודרים מצד מה שהם מוגבלים ומסודרים, כמו שהתבאר במאמר השני מזה הספר. ומזה המקום תסור הטענה המבטלת שיהיה הפועל לנפלאות השם יתברך או השכל הפועל מפני היות חרדשם יוצא מגדר נמוס הנמצאות. ואולם מה שנמצא כתוב שיחס פועל הנפלאות לשם יתברך איננו גם כן מה שיחייב שיהיה השם יתסרך הוא הפועל הקרוב, וזה שכבר המצא שכל הענינים המתחדשים יחס הכתוב לשם יחברך, ואפילו הענינים שהתחלתם הבחירה האנושית, כאמרו כי ה' קלל את דוד, ואמנם היה זה כן, לפי שהשם יתברך הוא התחלת כל הדברים המתחדשים לפי מה שהתבאר מענינו, אלא שאינו הפועל הקרוב להם.

וכן נאמר שהוא מבואר שמה שקיים שיהיה השכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות מאלו וטענות אשר זכרנו הוא אמתי שאין ספק בו, וזה מבואר בנפשו מעצם הטענות אשר זכרנו בזה. ואולם מה שבטל היות השכל הפועל פועל אותם מפני היות הנפלאות דברים יוצאים מגדר נמוס הנמצאות, הנה כבר אמרנו בהתרו כמה שקדם, וזה שהוא מבואר שהם בעצם נמוס הנמצאות, ולזה היה – אפשר בהם שתגיע הודעה לנביא מהם. ואולם מה שבטל שיהיה השכל הפועל פועל הנפלאות מפני שכבר יחויב לו בזה אם חדוש ידיעה וחדוש רצון, או בטול טבע האפשר, הנה ראוי שנעיין בו. וזה שזאת הטענה תבטל גם כן שיהיה השם יתברך הוא הפועלי ולפי שבכאן פועל בהם זולת השם יתברך או השכל הפועל, כי אי אפשר שייוחס זה הפעל לאדם, כמו שבארנו, ואי אפשר גם כן שייוחס לשכל אחד נבדל זולת השכל הפועל וזולת השם יתברך, לפי שכאשר הונח הענין כן, הנה יהיה השכל ההוא הוא השכל הפועל בעינו, כמו שבארנו במה שקדם, עד שכאשר נייחס זה הפעל לאיזה שכל נבדל שיהיה, הנה יחויב זה הבטול בעינוי הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה מזולת שיהיה נכלל בזאת הטענה דבר בלתי צודק, או שיהיה האדם הוא הפועל. ולפי שכבר התבאר שאי אפשר שיהיה האדם הוא הפועל, הנה הוא מבואר שיחויב שיהיה נכלל בזאת הטענה דבר בלתי צודק. ובהיות הענין כן, הנה מה הוא זה הדבר אשר הוא בלתי צודק בה, מי יתן ואדע. ונאמר שכבר התבאר במאמר השני מזה הספר איך יתכן שיגיע מהפועל הנבדל הגעה פרטית או פעל פרטי, וזה אמנם יהיה מצד המקבל, והתבאר אצל המאמר בהשגחה כי השכל הפועל הוא משגיח יותר במה שיקרב יותר למדרגתו, ומזה הצד חוייב שתהיה השגחתו באישי האדם מתחלפת להתחלף מדרגות האנשים בקורבה ורוחק ממדרגת השכל הפועל. והוא מבואר שזאת ההשגחה שיש לו באנשים מצד קורבתם אליו יש לה גם כן נמוס וסדר, וימשך זה השעור מן ההשגחה לזה האיש, לא במה שהוא זה האיש, אבל במה שהוא איזה איש הזדמן שיהיה בזאת המדרגה מהקורבה לשכל הפועל. וכאשר היה זה כן, והיה מבואר מענין הנפלאות שהם על צד ההשגחה, הוא מבואר שבזה האופן ישלם ענין הנפלאות מהשכל הפועל מזולת שתתחדש לו ידיעה ורצון. והנה אין חדושם גם כן הכרחי, כי כבר אפשר שתבלבל הבחירה האנושית זה הנמוס, כמו הענין בשאר הדברים המסודרים מהשכל הפועל ומהגרמים השמימיים, כמו שבארנו במאמר השני והשלישי והרביעי מזה הספר. וכמו ששם השם יתברך טבע בבחירה האנושית להשלים מה שחסר מן הטוב מפאת הסדור המסודר מהגרמים השמימיים, כמו שקדם בשני וברביעי מזה הספר, כן שם זה הסדור בנפש השכל הפועל מההשגחה באישי האדם להשלים מה שחסר מן הטוב מצד הסדור המסודר מהגרמים השמימיים. ובכאן הותר הספק בטענה ההיא, וזה מבואר מאד.

והנה מפני זה היה מהכרח מציאות הנפלאות שיהיה שם נביא, כי הקורבה אשר לאדם למדרגת השכל הפועל ידמה שלא ימשך ממנה זה השעור מן ההשגחה אם לא היה שכל האיש ההוא באופן מהשלמות יתכן בו שיהיה נביא, ולזה היה אפשר במופת שיהיה יותר עצום כל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר עצומה. ובכאן התבאר מי הוא הפועל בנפלאות, וכאיזה צד יהיה לאדם מבוא בהם, והוא מה שכוננו באורו בזה הפרק.

והוא מבואר שמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מענין המופתים תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ושהם נבראו בין השמשות, הוא מסכים אל מה שהתבאר בכאן מענין הנפלאות, ווה שכבר התבאר בכאן שיש לחדוש הנפלאות נמוס וסדור, וזה הנמוס הוא מסודר בהכרח בהתחדש העולם. והתבונן חכמתם באמרם בכמו אלו הענינים שהם נבראו בין השמשות, וזה שההוייה אשר תהיה בששת ימים אשר נתיחסה להם בריאת העולם היתה רצונית, ומה שנמשך מן ההוייה ביום השביעי היה הוייה טבעית. וכבר ידעת שהם יקראו בין השמשות הזמן הממוצע בין שני הימים אשר יהיה בו חלק מה מכל אחד מהם, ובזה אמרו בכאן שהויית הנפלאות היא כמו ממוצעת בין ההוייה הרצונית אשר נתחדש ממנה העולם ובין ההוייה הטבעית אשר נמשך בה מציאות העולם אחר התחדשו. וזה כי מפני שיש לה נמוס וסדור באופן מה היא דומה להוייה הטבעית, ומפני שלא היה המתחדש בה מהחדש מדבר מוגבל, כמו שימצא זה בהוייה הטבעית, הנה היא דומה להוייה הרצונית. ועוד כי זאת ההוייה מפני שלא תהיה באמצעות תנועת הגרמים השמימיים והפעל אשר יתחדש בכאן מנצוצי הככבים, כמו שימצא זה הענין בהוייה הטבעית, הנה היא דומה להוייה הרצונית אשר נתחדש בה העולם, כי לא התחדש המתחדש באמצעות הככבים ותנועת הגרמים השמימיים. ולזאת הסבה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שחדוש המופת יהיה בזולת אמצעי, כי זה הפעל אינו מסודר מהגרמים השמימיים, אבל הוא מסודר מהשכל השופע ממניעי הגרמים השמימיים וזהו אמרם ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך וכולי, להורות על שזאת המכה היתה על דרך מופת, ולא היתה מסודרת מהגרמים השמימיים. ומפני זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בכמו אלו הדברים אשר יתחדשו מהשכל הפועל על צד ההשגחה האישית שהמפתחות ההם לא נמסרו ביד שליח. וזהו אמרם שלשה מפחחות לא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של חיה, מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים והנה רצו בזה מה שיהיה מהפתח רחם של עקרה על צד ההשגחה האישיים, ומה שיתחדש מהגשמים מפני ההשגחה האישיית, ואולם תחיית המתים, להיותו מהנפלאות היותר עצומות, הוא מבואר גם כן שחדושו הוא מפני ההשגחה האישיים, כאלו תאמר להקנות לאנשים כלם בעת ההיא אמונה שלמה בשם יתברך, וזה שכמו שהיה חדוש הנפלאות על יד משה להקנות לישראל אמונה שלמה בשם יתברך, באמרו אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו, וסוף המאמר וידעתם כי אני ה', כן יהיה חדוש זה המופת בזמן ההוא להקנות לכל האנשים אמונה שלמה, כמו שיער ואמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. והנה אין הכונה בכאן לחקור בענין תחית המתים, כי זה ממה שהוא יותר ראוי שתהיה החקירה בו בפירושנו לדברי הנביאים ולדברי חכמי תורתנו, אלא שסדר הדברים הביאנו לזה. וכבר תמצא גם כן שרבותינו זכרונם לברכה הסכימו שכל מה שיתחדש בכאן יחדשהו השם יתברך על יד אמצעי, לא שיהיה הוא הפועל הקרובי אמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה וראוי שנבין שמאמרם הוא במה שעשה אותו השם יתברך אחר חדוש העולם, לא במה שעשה אותו בחדשו העולם, כי זה ממה שלא יתכן שייוחס לאמצעי למי שיאמין בחדוש העולם, וזה מבואר."

מלחמות השם מאמר ששי, חלק שני פרק יב

מבאר שהנס לא יכול להיות תמידי, שהרי שהעולם נברא בטוב, ואם הנס מתמיד זה מראה שהעולם לא טוב (שאחרת הנס היה הטבע). ומדגים זאת בתורה שאפשר שנביא ישנה משהו חד פעמית אבל לא שישנה את התורה באופן תמידי:

"וראוי שנחקור באיזה מהדברים יתכן שיתחדשו הנפלאות ובאיזה מהם לא יתכן זה.

ונאמר תחלה שכבר יראה שאי אפשר שיתחדש דבר מה מהנפלאות ימשך מציאותו מציאות מתמיד, כאלו תאמר שישתנה טבע דבר מהנמצאות בפליאה שנוי מתמיד לא יפסק, שאם היה אפשר זה, היה אפשר זה בהכרח, מפני שאין המסודר מזה מהגרמים השמימיים טוב בעצמותו שאם היה טוב בעצמותו לא יתכן בו שישתנה תמיד מפני ההטבה, וזה שכבר אפשר שיקרה למה שהוא טוב בעצמותו שיהיה יותר טוב במקרה בעת מה שישתנה הסדור בו, אבל אי אפשר בו שיהיה תמיד במקרה יותר טוב שישתנה הסדור ההוא, כי לא יתכן במה שבמקרה שיהיה מתמיד על זה האופן, אבל על כל פנים אם היה, יהיה במעט מן הזמן והוא מבואר שאם הנחנו שהוא לא יהיה טוב מה שהיה מסודר מזה הענין מהגרמים השמימיים, הנה נייחס חסרון לשם יתברך בשומו הטבע על זה האופן שימשך ממנו המשך מתמיד זה החסרון, ולזה הוא מבואר שהוא מחויב בנפלאות שלא ימשך מציאותם המשך מתמיד.

וכזה בעינו יקרה בתורה, והוא שכבר אפשר שישתנה בה דבר בעת מה, להיותו יותר טוב בעת ההיא, כמו הקרבן שהקריב אליהו בהר הכרמל בעת אסור הבמות, ומה שידמה לזה, אבל לא יתכן שתשתנה דבר מן התורה שנוי מתמיד, כי מה שימצא בו השלמות והטוב בעצמותו אי אפשר שיהיה חלופו יותר טוב תמיד, אבל אם היה, הנה יהיה זה במעט מהזמן ובדרך מקרה".

רלב"ג מסביר שהניסים המתרחשים על ידי נביאים במדרגות שונות נבדלים בהתאם למדרגת הנביא. משה רבינו שהגיע למדרגה גבוהה והדבקות בשכל הפועל עשה ניסים שהתפשטו לאנשים רבים (כל מצרים) ולזמן ארוך (עמוד האש והענן והמן):

"ומזה הצד ימצא הבדל עצום בין הנפלאות אשר יתחדשו על יד הנביא האחד ובין הנפלאות אשר יתחדשו על יד הנביא אשר הוא למטה ממנו במדרגה, וזה כי כל מה שהיתה מדרגת הנביא יותר גבוהה יהיה המופת שיתחדש על ידו יותר כולל וימשך מציאותו יותר מהזמן, כאלו תאמר שהוא מתקרב יותר אל טבע הדבר הטבעי, להיות הטוב המקרי בו יותר מתיחס אל העצם. ובזה האופן נמצא הבדל נפלא בין מופתי משה רבינו עליו השלום ובין מופתי זולתו מהנביאים, וזה שמופתי משה תמצא כוללים מאד, וזה מבואר מהמכות שהתפשט ענינם בכל המצריים, ותמצא בהם גם כן מה שנמשך מציאותו זמן ארוך, כמו מופת המן ועמוד האש ועמוד הענן שנמשך מציאותם כמו ארבעים שנה, וזה דבר לא תמצאהו זולתי במשה רבינו עליו השלום, וזה כי מה שעשה אליהו מכד הקמח וצפחת השמן שנמשך מציאותו זמן מה לא היה אלא לאשה אחת, ולא היה שעור הזמן ההוא ארוך כמו אורך זמן המשך מציאות המן ועמוד האש ועמוד הענן. והנה היה זה הענין כן במשה לרוב התבודד שכלו תמיד בהשגתו באופן שיהיה אפשר שימשך תמיד לו מהשכל הפועל זה האופן מההשגחה הנה מפני מה שנמצא בהשגתו מהקורבה למדרגת השכל הפועל יותר ממה שנמצא מזה לזולתו, היה המופת שנעשה על ידו יותר כולל ויותר נפלא, ומפני מה שנמצא בהתאחדותו עם השכל הפועל מהתמידות, היו מופתיו מתמידים זמן ארוך. וזהו מה שהעירה התורה מההבדל הנמצא בין הנפלאות שנעשו על יד משה רבינו עליו השלום ובין הנפלאות שנעשו על יד זולתו."

רלב"ג מסביר כי נסים לא ייתכנו בדברים המנוגדים להגיון, כמו שינוי צבע שחור ללבן, כי זה סותר את עצמו. כמו שאי אפשר לשנות את סכום הזויות במשולש ואי אפשר לעשות נס בזמן שכבר עבר:

"ונאמר עוד שאי אפשר שיתחדשו הנפלאות בדברים אשר הציור במצאותם סותר נפשו, כאלו תאמר שישוב השחור לבן, והוא שחור, בדרך שיתקבצו המקבילים יחד בנושא אחד מצד אחד, כי תכף שנניח דבר נמצא בזה התאר הנה תהיה זאת ההנחה סותרת נפשה, וזה כי מה שהוא לבן איננו שחור, ויהיה אם כן הדבר האחד שחור ובלתי שחור יחד, וזה בתכלית הבטול. ומפני זה הוא מבואר שלא יתחדשו הנפלאות בענינים הלמודיים במה שהם למודיים, והמשל שאי אפשר שיתחדש משולש ישר הקוים יהיה זויותיו פחות משתי זויות נצבות, וזה שאם היה אפשר זה, הנה יהיו זויות זה המשולש שוות לשתי נצבות ובלתי שוות יחד, וזה שקר, כי הסותרים לא יתקבצו יחד בנושא אחר. ולזאת הסבה בעינה יתבאר שלא יתחדשו הנפלאות בדברים החולפים מצד מה שהם חולפים, כאלו תאמר שיהיה שם יום אחד חולף לא ירד בו מטר בירושלים ויתחדש אחר זה על דרך הפלא שכבר ירד המטר ביום ההוא בחולף בעינו בירושלים, וזה כי מפני שכבר יצא לפעל היום ההוא, והיה בלתי יורד בו המטר, הנה אם ישוב אחר זה על דרך פלא שיהיה כבר ירד המטר בו, יתקבצו שני המקבילים בעת ההוא שנניח שירד בו המטר ושלא ירד בו במקום אחר בעינו. ועוד כי המתחדש במה שהוא מתחדש הוא מתחדש בזמן העתיד לא בזמן החולף, וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו מותר."

ניסים לא יכולים לשנות את תנועת הגרמים השמימיים, כמו שמש או ירח, כי זה יגרום להרס בעולם. הוא מפרש את מופת יהושע בזה שהספיקו בזמן קצר לנצח את האויבים:

"ונאמר עוד שאי אפשר שיתחדש מופת בגרמים השמימיים, וזה כי כבר התבאר שהשכל הפועל הוא הפועל באלו הנפלאות, כמו שקדם, ולא יתכן שיהיה השכל הפועל פועל בגרמים השמימיים, כי הוא עלול מהם. ועוד כי מפני שהיה מציאות הנפלאות על צד ההטבה והחנינה, כמו שהתבאר, והיה ממאר ממה שקדם שבהשתנות סדר מה מעניני הגרמים השמימיים יתחדש הפסד נפלא לאלו הדברים השפלים בכללם, הנה מן השקר שישתנה דבר מהגרמים השמימיים על דרך מופת. ולא יספק אדם עלינו מעמידת השמש ליהושע, כי אין הכונה בו שתתבטל תנועת השמש, והעד על זה אמרו ולא אץ לבוא כיום תמים, ר"ל שלא מהר לבוא, ומה שאינו מתנועע לא יתכן שיאמר בו שלא מהר תנועתו, אבל יאמר זה במה שמתנועע לא במהירות, ולזה הוא מבואר שאין הכונה באמרו שמש בגבעון דום שהתבטל תנועתו, אבל הכונה בזה שלא יסור השמש משיהיה אצלם כנגד גבעון, ולא יסור הירח משיהיה אצלם כנגד עמק אילון, עד שהשלם נקמת גוי אויביו בזה השעור המעטי אשר יראו בו השמש כנגד גבעון והירח כנגר עמק אילון.

והוא, מבואר שהשמש והירח, עם היותם מתנועעים תנועתם הנהוגה, ימצאו כנגד מקום אחר רחב ומן מה, כמו הענין בגבעון ובעמק אילון והוא מה שאמר וידום השמש וירח עמד, ר"ל שכבר דם השמש בגבעון ועמר הירח בעמק אילון, עד שנשלמה נקמת גוי אויביו, כמו ששאל יהושע, ואמנם קצר הכתוב בזה הספור כמנהגו….

המופת יכול לגרום לתהליכים טבעיים שלוקחים זמן להיות בבת אחת (כמו הבקעת הארץ בקורח, והפיכת המטה לנחש):

"וראוי שתדע כי דעת האחרונים מחכמי תורתנו היא מסכמת למה שהתבאר מדברינו בזה הפרק, וזה שכבר תמצאם אומרים על אמרו ואם בריאה יברא ה' אם נברא פה לגיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה', רוצה לומר כי פתיחת פי הארץ יקרה שיהיה בסבה האיר העשני והמתילד בבטן הארץ שתקרה ממנו הוייה דומו לאש ותפתח הארץ במקום ההוא כשארך זמן זאת ההוייה שם, כמו שהתבאר בספר האותות, ויצא האש מהמקום שתפתח הארץ בו, וזה דבר נקרא גיהנם בלשוננו, כמו שהתבאר מענין גיא בן הינום שהוא סמוך לירושלים והקשו והא כתיב אין כל חדש, רוצה לומר שאי אפשר שתשתנה הטבע ממנהגו ותרצו ההוא לאקרובי פתחא, רוצה לומר שלא היה בזה המופת דבר מחודש במוחלט, כי מציאת פתיחת פי הארץ בזה האופן הוא דבר יתכן שימצא על המנהג הטבעי, לא היה מחודש כי אם באורך הזמן. והנה זה הענין הוא כמו הענין בשאר המופתים בשוה, וזה כי ההפך המטה לנחש היה נעשה מהטבע באורך נפלא מהזמן, כשיקנה המטה ההיא צורתו ויפשיט צורה עד שיהפך לנחש. והנה המופת היה בהיותו מתחדש בזולת אמצעיים אשר היה דרכו שיתחדש על המנהג הטבעי. הנה התבאר מזה המאמר שהם יראו שלא יתכן שיתחדש על דרך המופת אם לא מה שיתכן שיתחדש על המנהג הטבעי באורך הזמן ובהיות הענין כן, והיה מבואר שאי אפשר שישתנה על המנהג הטבעי סדר תנועת הגרמים השמימיים ושאר הענינים הנמצאים בהם, הוא מבואר שאי אפשר שיפול בכמו אלו הענינים מופת. ובכאן החכאר באיזה מהדברים יתכן שיהיה מופת, ובאיזה מהם לא יתכן, והתבאר עם זה שהמופתים כלם הם בדברים השפלים העתידים במה שהם עתידים, כי מזה הצר יהיה בהם אפשרות מה."

רלב"ג על יהושע

רלב"ג יהושע פרק ד, כ מבאר דברים שכבר ראינו במלחמות השם, אמנם בתוך דבריו הוא מבאר שהנביא עושה פעולות המקרבות את הנס לטבע. לדוגמא, שאלישע אומר לנעמן לטבול בירדן, שיש במים סגולה לרפא, ברור שהמים ללא הנס לא היו מרפאים, אבל אפשר לומר שהנס מאיץ פעולות טבעיות:

"(כ) והנה יראה שלא הושמו האבנים האלה לפני העדות כמו הענין בצנצנת המן ומטה אהרן לשתי סבות האחת שלא נזכר בזה המקום זה אבל זכר שכבר הקימם יהושע בגלגל, והשנית שהוא ראוי שיהא הבדל עצום בין מופתי משה ומופת זולתו כמו שנזכר בסוף התורה ולזה אין ראוי שישתתפו אלו הדברים שהיו לזכרון לאלו המופתים במקום אחד עם שאלו האבנים יצטרך להם מקום גדול ולא יכילם המקום ההוא ועוד שכבר יהיה הבדל עצום בין צנצנת המן ומטה אהרן ובין האבנים האלה וזה כי צנצנת המן היה בו המופת מתמיד עד שמה שהיה נמס בחום השמש ישאר ויתקיים זה הזמן הארוך וכן היה הענין במטה אהרן עם השקדים שגמל ואלו הענינים גם כן מה שעושה בו המופת בעצמו ואולם האבנים לא היה בהם בעצמותם מן הזרות והפלא ולא היה מה שנעשה בו המופת אבל היו סבה באופן מה לזכר ענין זה המופת כמו שנזכר בזה המקום ולזה היה די שיהיו במקום שיהיה בו המשכן כי שם יבואו ישראל בכללם שלש פעמים בשנה ויזכירום אלו האבנים ענין זה המופת עד עולם ולזה לא אמר בזה המקום שהקים יהושע אלו האבנים לפני השם אבל אמר שהקימם בגלגל כי די להזכיר זה המופת בזה האופן ומזה המקום יראה שאלו האבנים היו תמיד במקום משותף לכל ישראל כדי שיהיו זכרון מתמיד לכולם כמו שנזכר פה והנה למדו רבותינו ז"ל ממה שנזכר פה שבשבעה באדר מת משה וידמה שהסכימו שאותו אדר היה משלשים יום כי אז היו מקדשין החדש על פי הראיה ובו ביום שמת משה התחיל מספר השלשים יום שבכו אותו והנה היום הששי מניסן היה היום השלשים ולפי שמקצת היום ככלו הנה שלח אז יהושע המרגלים ביום ההוא ובו ביום אמר לשוטרי ישראל כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן והנה בסוף היום התשיעי לניסן לנו אצל הירדן וביום העשירי עברו את הירדן וחנו בגלגל ואולם אם הי' בשנה ההיא אדר מעשרי' ותשעה יום הנה יחוייב שנא' שבששה באדר מת משה ולפי שכבר אמר משה ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום למדנו שבכמו היום שמת נולד והנה זכר אחר זה שזה המופת הוסיף מורך לב לכל מלכי האמורי והכנעני וכבר נתפרסם זה המופת לכולם מצד מה שראו שנכרתו מי הירדן שהיו אצלם עת מה כי כבר נכרתו מימי הירדן ממקום רגלי הכהנים עד היום וכאשר חקרו בזה מצאו שהסבה היתה שהש"י הוביש מימי הירדן מפני בני ישראל עד עברם והנה נזכר בזה המקום שמה שעשה יהושע מאלו הדברים לפרסם זה המופת היה לפי מה שצוה משה את יהושע ולזה ידמה שמשה צוהו בביאור איך יעשה זה כשיכרתו מי הירדן על ידו כדי שיגיע מזה לכל ישראל זה התועלת האפשרי שיגיע ממנו, והנה ראוי שנחקור בכאן בהיתר ספק מה אינו מעט יקרה בזה המופת אשר נזכר פה וזה שכבר השרישו ז"ל כי לא יתחדש במופתים דבר חדש ולזה הוקשה לרבא מה שאמר ואם בריאה יברא ה' מפני מה שכתוב אין כל חדש תחת השמש והיתר הספק הזה כשאמר שזה המופת היה למהר זמן פתיחת הארץ פיה וביאור זה כי יקרה לארץ באורך הזמנים כשיעצר בבטנה איד מה עשני כמו שנתבאר בספר האותות והמופת היה לעשות בזולת זמן מורגש מה שיעשוהו הטבע בזמן ארוך וכן הענין בהתהפך המטה נחש אבל לא יחדש הש"י דבר חדש אצל הנמצאות כולם ולזה לא יתכן שיעשה מהמטה נחש ויהיה מטה ונחש יחד וכן לא יתואר בעשית דבר מה שהיה מציאתו סותר עצמו כאילו תאמר עשיית מרובע הקטר שוה לצלעו או עשיית משולש מקוים ישרים שיהיו זויותיו פחות או יותר משתי זויות נצבות או עשיית אש קר ומה שדומה לזה ממה שמציאותו סותר נפשו ובהיות הענין כן והיה מטבע המים כשהיו מים בפועל שיהו מבקשים המקום השפל הנה ידמה שיהיה המופת בדברים אשר לא ייוחס לש"י לעשות זה המופת בכמו זה האופן ואם אמר אומר שכבר נתבאר בענין כבשן האש שבאו בו חנניה מישאל ועזריה ולא ניזוקו שכבר היה בלתי חם והוא אש אמרנו לו שהמופת לא היה שהוכר החום מהאש והוא אש הלא תראה שהאנשים שהשליכום שם מתו מחוזק החום אבל זה המופת היה אם בשהסיר הש"י במופת הטבע האשיי מהמקום שבאו בו חנניה וחבריו כמו שיראה מקצת דברי רבותי' ז"ל אם בשהקנה להם טבע שלא יזוקו בו מהאש כי כבר זכרו חכמי הרפואה שיש שם קצת דברים כשימשח אדם אחד אבר מאיבריו בהם לא יזיקהו האש והמופת היה לעשות זה בזולת סבותיו כמו הענין בפתיחת הארץ ובהיות הענין כן הנה איך היה הענין בזה מי יתן ואדע, ונאמר שכבר ידמה שנאמר שאין הנחת מים בלתי נגרים דבר חדש כי כבר יקרה בזה למים כשיהיה להם דבר מונע מהתנועה ואיפשר שחדש הש"י במופת באויר בסמוך למים ההם גשם ספירי עב מונע המים מהירידה או היה זה בשחדש רוח חזק שם במופת ידחה המים למקום ההוא ולא יניחם לרדת כמו הענין בקריעת ים סוף כמו שבארנו בביאורינו לדברי תורה כי הש"י הרבה אל מה שיחבר אל המצאת המופתים סבות מה ימעטו הזרות אשר בענין המופתים ההם ולזה תמצא שצוה ישעיהו שימרחו דבלת תאנים על שחין חזקיה כי יש לו מבוא בזה מבוא מה ואף על פי שאי אפשר בו שירפא השחין בכמו זה הזמן המעט וכן תמצא במה שצוה אלישע לנעמן שירחץ שבע פעמים בירדן כי הרחיצה במים הקרים יש לה מבוא מה בזה כמו שהוא מפורסם אלא שלא תשלם בה הרפואה בזה האופן מזולת שיחובר לזה מופת והנה הענין הזה בטבע כמו הענין במצות התוריות כי הכל מסודר מהשם ית' ולזה כשיצטרך לשם יתברך לשנות הטבע מצד מה שזהו יותר טוב בעת ההיא ממה שיסודר מהטבע הנה יתרחק ממנו המעט שאיפשר כי השם יתברך איננו שונה הסדור הטבעי כי הוא בראו וכן הענין בתורה ר"ל שכאשר יהיה יותר בעת ההיא הנטיה מדבריה הנה יהיה רשות לנביא או לב"ד לנטות מקצת דבריה אז כמו מעשה אליהו בהר הכרמל וכשיהיה זה כן הנה ראוי שיטו אז מדברי התורה היותר מעט שאיפשר ולזה תמצא במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל תחלה, ובכאן הותר זה הספק".

רלב"ג יהושע פרק ו, ג מבאר שללא מופת לא היתה נופלת חומת יריחו:

"(ג) והנ' הסכי' הש"י לעשות כל אלו המופתי' עם ארון ה' להיישיר ישראל לשמור ולעשות ככל הכתוב בו והיו אלו המופתים בזה האופן מהזרות כדי להפיל אימה על הגוים ההם בשמע' אלו הנפלאות העצומות אשר עושה הש"י לישראל והיה זה המספר לשביעיו' ר"ל שהקיפו העיר ז' ימים והיו שם ז' כהנים וז' שופרות היובלים וביו' הז' הקיפו ז' פעמים שזכרנו כמספר הז' שזכרנו בתורה כמו השמטה וז' שמטות וז' שבתו' שנים וז' ימים וז' פעמים וז' ימי הפסח וז' ימי סוכה והנה הסכים הש"י שיעשה זה המופת באמצעות זאת התרועה הגדול' כדי שיתעוררו ישראל ויקיצו משנת תרדמת' ויתנו אל לבם ענין אלו הנפלאות העצומו' למען יראו את ה' עם שיש לתרועה הגדולה רושם מעט בענין זה המופת כי הקול החזק יניע האויר תנועה חזקה אלא שלא יתכן שיגיע מזאת התנוע' כמו זה הפועל הנפלא שתפול החומ' החזק' תחתיה אם לא יחוב' לזה המופ':"

סיכום דעת רלב"ג

לשיטתו של רלב"ג הנסים לא נעשים מה' עצמו שכן ה' השלם לא יכול להיות שיש לו רצון, וגם עצם עשיית הניסים פחותה מהטבע, שהניסים הם מעשים לא תמידיים והטוב שלהם הוא זמני. לכאורה, הניסים על פי הרלב"ג הוא מהשכל הפועל דרך הנביא.

לכאורה מדברי הרלב"ג נראה שיכולים להיעשות נפלאות ושינוי טבע, אמנם זה לא ה'. ולכן יש מגבלות מסוימות כמו שאין ניסים בגרמי השמים (ולכן מסביר אחרת את הנס של "שמש בגבעון דום").

גם ניסים שמשנים את הטבע, יש יתרון שהם ייעשו בצורה כזאת שהם מתקרבים לטבע. ולכן ישעיה השתמש בתאנה כדי לרפא את חזקיה, ואלישע אמר לנעמן לטבול בירדן.

הסבירו את מכות מצרים וניסים אחרים בצורה טבעית

מעשה ניסים

בפירושו לפרשת וארא מבאר את הניסים של מכות מצרים על דרך הטבע, הוא מחלק בין מכות שהוא מכנה "נס" שהם אכן שינוי הטבע ע"י הנביא (נראה שדעתו כדעת האמונה הרמה), לבין מכות שהם "מופת" שמדובר במעשה טבע לא רגיל שהנביא חוזה. חוץ ממכת ערוב, דבר ושחין שהם "נס", שאר המכות הן מופת. את מכת דם הוא מסביר שהמים התעפשו ונראו כדם ובעקבות זאת יצאו הצפרדעים מהיאור, ואז התעפשה הקרקע והגיעו הכינים.

בנוסף על פי המדרש הוא מחלק את המכות לקבוצות. דצ"ך – מכות שביד אהרן, שאהרן ידע על פי מהלך הכוכבים מה עתיד להיות, והוא ידע שיהיו אסונות טבעיים ביאור. מכות אלו מאופיינות בטבעיותם שהם פגעו גם במצרים וגם בישראל. עד"ש – מכות ביד משה, שבא מסגולת הנביא, ולכן מכות אלו פגעו רק במצרים. בא"ח – ביד ה', שהכוונה שהם מכות טבעיות הפוגעות בכולם (כמו המכות של אהרן) ומה שישראל היה להם אור במכת החושך היה רק "במושבותם" במקום שלהם ששם לא היה חושך אבל ישראל שהיה במצרים היה לו חושך. מכות ביד ה' מציין שהיה כאן משהו שהוא נדיר מאוד (מסביר שמכות אלו באות לרוב במקום עם גשמים ולא בארץ מדברית כמצרים). מכת בכורות – ביד כולם, שגם יש בה שוני עצום מהרגיל וגם אהרן חזה אותה, ומשה ידע איך להינצל ממנה:

"המטה שנהפך רומש בארץ כתנין לפני פרעה" – מהמין קראתיו בשם 'נס'. ואמרו: ויבלע מטה אהרן את מטותם' – יש מי שאומר, אחר שובו מטה. וזה נס גדול. ואף אם היה זה בעת הראותו או היותו כתנין" הוא פלא גדול, וכל שכן למי שאמר שלא נמצאו מטות החרטומים אחרי כן, כי בלעם תנין אהרן. וכל זה בלא ספק מהמין אשר אמרתי.

ואמנם עשר מכות יחלקו לשני מינים: יש מהם מהמין קראתיו בשם 'נס'; ויש מהם מהמין קראתיו בשם 'מופת'. וזה, ששלש מהם, והם: ערוב ממיני החיות הרעות להביאם בישוב, ולסבב מיתה ודבר בבהמות הכיתות, ולהביא שחין פורח בבני אדם – שלש אלה מהמין קראתיו 'נס'. והשבע האחרות מהמין קראתיו בשם 'מופת', שענינו הודעת הדבר קודם היותו.

ומה שאמרו ז"ל בבראשית רבה: 'אמר ר' אבהו: עשר מכות הביא הב"ה על המצרים במצרים: שלש בידו, שלש ביד אהרן, שלש ביד משה, אחת ביד שלשתן'. אפשר לומר כי דם, צפרדע, כנים – ביד אהרן, שזה ממין הודעת הדבר קודם היותו. ואהרן היה יודע לכוין השעות ולדעת כל פועל כוכבי. והראיה, במעשיו בצורת גויה עשה לישראל אשר ילך לפניהם. ואהרן הוא היודע כל שנוי הבא מאת מערכת הככבים. והיה בשנוי מצבם לשנות המים בגבול מצרים שנוי חזק – עד שלא יוכל איש לשתות מכל מימי מצרים שבעת ימים" – מפועל השמש, הכה בהם עד שהיו אדומים נפסדים ועבים כדם בערך המים הזכים." וכן המים שראו מואב אדומים כדם." ואחרי היות זה השנוי המופלג שקרה במימי מצרים, נמשך אחריו שנוי הראוי להמשך, והוא ענין: ושרץ היאור צפרדעים', כמו שיקרה במים המעופשים. ואחריו הכנים, בדרך זרות מופלג קרה מעפוש חלחות המימיי.

ושלש ביד משה' – הם: ערוב, דבר, שחין, שהם מהמין קראתיו בשם 'נס', שהוא מפועל אלהי על יד נביא כפי יתרון ידיעתו בפעולות המציאות ונפלאות הבורא, וידבק בו ויחדש נפלאות נוראות ועצומות"' ועל כן בשלש אלה היה פדות בין ישראל למצרים. כי בארץ גושן לא היה שם ערוב, ובדבר – "לא מת ממקנה בני ישראל עד אחד'. וכן בשחין, לפי הנראה, כמו שלא הזיק למשה ולאהרן כן לא הזיק לישראל. ולמשה ואהרן לא הזיק, כמו שיורה אמרו: "ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין' – יורה שמשה ואהרן לא היה בהם שחין." ומן הסברא שגם כן לא היה שחין בכל איש מבני ישראל. אמנם דם, צפרדע, כנים היו גם לישראל. והנה כתב אבן עזרא שאחרי הכתוב נרדוף, וכמו שחפרו המצרים סביב היאור כן חפרו העברים. וכן אפשר שהגיעם קצת נזק ממכת הצפרדעים, וכן ממכת הכנים. ויורה זה, מאמר החרטומים בכנים: "אצבע אלהים הוא' – ר"ל שענינם בטבע, לא בפועל אנושי. וכל פועל אלהי, טבעי או כוכביי," שוה לכל, אינו מבחין בין צדיק לרשע, אחר היותם במקום אחד. ואם יתחלף להם הנזק ברב ומעט, עוד לא נמלט איש שלא יוזק קצת נזק אם לא יקחו עצה ודרך להנצל, כמו שאתה רואה במכת הברד שהירא את דבר יי מהמצרים והעברים לא הוזקו כבהמתם. אמנם בזרעים וככל הצומח להם מן השדה לקו כלם בשוה.

ו'חשך', שנאמר בו (שם י, כג): 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם' – יתכן שהחשך לא היה בארץ גשן. אמנם לישראל שהיו במצרים, או היושבים שם, היה גם להם חשך. ועל זה הוצרך הכתוב לפרש במושבותם', שהוא ארץ גשן, ולא אמר: 'ולכל בני ישראל היה אור' בלבד. גם לא אמר: 'בבתיהם', שיורה שהיה אור לבני ישראל היושבים במצרים בבתיהם. וכתב החכם אבן עזרא זה לשונו (פירוש לשמות י, כב): "והנה כים אוקינוס יבוא חשך עב, עד שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה פעמים חמשה ימים. ואני הייתי שם פעמים רבות'. וכן הארבה בלא ספק גם כן היה לישראל, שלא הבחין בין שדה ישראל לשדה המצרי.

וכן מכת בכורים היתה מזקת לישראל לולי עצת השם ית' על ידי משה נביאו, צוה לישראל (שמות יב, כב) אתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וצוה לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להיות אל המשחית לאות. מכילתא (דפסתא, יא): "ואתם לא תצאו איש" וכו'. כיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, שנאמר (ישעיהו כו, כ): "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם": [ואומר] (יחזקאל כא, ח): "הנני אליך והוצאתי את חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע": ואומר (שמות לג, בב): "והיה כעכור כבודי ושמתיך בנקרת הצור". ונמשך לזה מה שפירש האבן עזרא, שנתנו הדם בפתח הבית, לא בפתח החצר, "שיורה זה שלא הורשו לצאת בחצרות שלפני הבתים, כי גם שם שולט האויר הדבריי הממית. "ולא" יצא איש מפתח ביתו' – ירצה בו, הבתים המכוסים. ראה והבין ההבדל שבין המכות, כי זה לך פתח לדעת דרך עשייתן. וזה, כי כל דבר אלהי טבעי כבר אמרו כו: כיון שנתנה רשות למשחיתי לחבל אינו מבחין <בין צדיק לרשע. ועל זה, מה שהיה על יד משה יתכן כו ההבחנה והפדות בעצם, ובשאר לא – ר"ל מה שהיו על יד אהרן ועל יד השם ית' – אם לא יהיה פדות מצד המקום או התקון והרפואה. והבין זה.

ומה שאמרו ז"ל: שלש בידו' – ר"ל כיד השם, והם: ברר, ארבה, חשך.

ואם מה שהיה על יד אהרן היה גם כן מיד השם, וזה אין ספק בו, רק אמרו בשלש אלה בידו של הב"ה בעבור היות זה במצרים שנוי נפלא וזרות מופלג, לא יעלה בלב איש היותו. ואהרן וכל חוזה לא יוכל לראות ולדמות ולגזור, רק מה שהיה לעתים רחוקות או קרובות. וזה לא יעלה על לב אדם, כי בארץ מצרים לא ירד שם מטר לעולם ולא ברד. וזהו אמרו (שם ט, יח): אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה', רק היה כמהו בשאר ארצות שיורד שם מטר. וכן חשך לא יראה כי אין שם מטר, ואידים לא ינוחו בארץ ההיא, כי הרוח יפזרם בחוזק תמיד. וכן הארבה, כי זה יתילד במקומות מטריים ואחר רוב המטר.

ואמרם: 'ואחת ביד שלשתם' – והיא, מכת בכורים. כי גם אהרן ידענה קודם היותה בידיעתו הוראות העליונים. ועם כל זה, מצד גודל זרותה והפלגתה, כי 'אין בית אשר אין שם מת' (שם יב, ל), ייוחס גם לשם ית'. כי כל דבר שהוא פלאי יאות ליחס אליו, כי "לא יפלא מיי דבר'."" ויחסו זה גם כן למשה, אם להוסיף ולעזור במכה, אם בעבור הצילו ישראל מזה בחכמתו בעצת השם ית' וכמצותו. כי לולי ההצלה לישראל, לא היה זה מופת שלם לפרעה להוציא ישראל ממצרים. ולזה תיוחס מכת בכורים גם למשה, כי משלמות המופת: 'אין בית אשר אין שם מת', ומבני ישראל לא מת גם אחד.

ואפשר שבעבור זה חלקם הנותן בהם סימנים לשלש חלוקות אלו, באמרם ז"ל (הגדה של פסח): 'ר' יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב'. כי לולי זה, מה טעם לסימנים אלו? והלא אין בהם משמעות ואינם כשאר הפסוקים שלקחום ז"ל על צד הסימן ועל צד מליצת השיר, על דרך אמרם (כתובות ה ע"א): "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כג, יד). אל תקרי: "אזנך", אלא "אוזנך", שאם שמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו לתוך אוזנר'. ומן המחוייב לנו ליחס דבר חכמה וסוד והערה בדברי ר' יהודה שבא לתת סימנים וחילקם לשלש תיבות, כי הדברים יתוארו כפי אומרם ונערכו כערך המדבר".

בפרשת בא מסביר שמה כתוב "לא יחרץ כלב לשונו" שהכוונה לאנשים רשעים של המצרים שלא יעזו אפילו לקלל את ישראל מרוב הפחד שלהם:

"ואמרו (שם יא, ז): 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלא יי בין מצרים ובין ישראל' – יש מי שפירש שרמז לכלב השמימיי, שממנו קטב מרירי ועל זה היה פסוק זה בדברי משה ביעוד מכת בכורים לפרעה. ועל זה נתן טעם לדבר זה אמרו: למען תדעון אשר יפלא יי בין מצרים ובין ישראל'. ואלו בכלב ארציי, מה טעם אשר יפלא? ואלו המפרשים אמרו, כי גם לזה רמז האבן עזרא באמרו, זה לשונו (פירוש לשמות יא, ז): 'ואף כי ישלח ממרום להכות בכוריהם'. והנכון בעיני, שנאמר זה על בני האדם הרעים ובעלי לשון הרע, על דרך שכתוב (תהלים צא, יג): "על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין', שהוא משל לרעים ולרשעים שונאיו שישימם השם תחת כפות רגליו. וכן זה משל שאמר משה לפרעה, כי בחול זאת המכה לא יחרץ אז איש את לשונו לבני ישראל לנגד יציאתם. כי מרוב פחדם ויראתם בצאת בני ישראל ממצרים לא ימצא איש מצרי רשע רע שיקללם ויזיקם ויפעור פיו כנגדם, ואם כבר הגיעום צרות רבות ורעות ומכות משונות בעבור ישראל. וכן הנביא המשיל הרעים והפחותים מבני אדם לכלבים, באמרו (ישעיהו נו, י): "כולם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח'. וכן מצאנו כתוב (יהושע י, כא): "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו', ולמ"ד לאיש נוסף. ו'חרץ' יאמר ביחוד אל הכלב, שהוא סגלתו, כמו שיאמר לסוס 'צוהל' ולחמור נוער'. ורבים הבינו הדברים כפשוטן. והכונה, שבא הכתוב להפליג שאע"פ שיצאו ישראל ממצרים בחפזון כי גורשו משם בבהלה, גם יצאו בחפזון ובמרוצה".

אברבנאל

אברבנאל שמות פרק ז מראה את הסדר הטבעי שיש במכות מצרים:

"והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות. והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר בזכיכותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב' שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה:"

לקרב אל הטבע ולהעלים את הנס

יש שכתבו שיש עניין כמה שיותר להעלים את הנס ולקרב אותו כמה שיותר לטבע.

רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת ויצא פרק ל פסוק לט

"ואין לתמוה איך הותר ליעקב להשתמש ברמאות לקחת ממון על ידו. כי כבר תרצו רבותינו ז"ל (מגילה יג ב) "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (שמואל ב' כב, כז), שכיון שראה יעקב אבינו את לבן שהיה משתמש עמו ברמאות לתת בידו הצאן הנותרות החולות והרעועות והעקרות כדלעיל (פסוק לו) והחליף את משכורתו עשרת מונים (לא, ז), הותר לו שישתמש גם הוא ברמאות, כמו שכתב רש"י גבי (כט, יב) "כי אחי אביה הוא – אם לרמאות הוא בא אני אחיו, ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה הכשרה". ויש מפרשים, מפני שנראה לו המלאך בחלום ואמר לו (לא, יב) "שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" רצה הוא לעשות דבר המקלות כדי להעלים הנס ולהסתירו במעשה הטבע, כמו שאמר אלישע לגחזי (מלכים ב' ד, כט) "קח משענתי בידך ולך, כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער", וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע במלחמת עי (יהושע ח, ב) "שים לך אורב לעיר" כו' אף על פי שמלחמה זו על ידי נס היתה, ופועל המקלות אחר דבר המלאך היה."

רא"מ שמות טז, כ:

"כל האותות והמופתים אף על פי שהם דרך נס, עם כל זה אין עשייתם רק על דרך הטבע"