משבר לאחר נס
מקורות כלליים
רמב"ן דברים פרק ו פסוק טז (פרשת ואתחנן)
איסור 'לא תנסו' משמעותו שלא לבדוק את יכולת ה' ע"י בקשת ניסים, כיוון שאין רצון ה' לעשות ניסים בכל זמן לכל אדם.
[נראה כי אין כוונת הרמב"ן כאן כי אסור לסמוך על הנס, רק שמי שמחכה לנס כבדיקה לקב"ה עובר על איסור. אלא העיקרון הוא שהקב"ה אינו מחלק ניסים לכל מי שרוצה, ולפיכך אין מקום לסמוך על הנס. יוצא מכך, כי מי שסומך על נס במקום של פיקוח נפש עובר על 'ונשמרתם'].
"לא תנסו את ה' אלהיכם – פירוש כאשר נסיתם במסה. שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו. ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר. ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) וכי הלכנו קדורנית מפני ה':"
רמב"ן דברים פרק כ פסוק ט (פרשת שופטים)
"וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם – כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:"
רמ"א יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה
"הגה: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם). ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים). עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר, ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה /מ"א/). וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה. (ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז)."
מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת שבת דף נג עמוד ב
"כמה גרוע אדם זה שנשתנו כו' פרש"י ולא זכה ליפתח לו שערי שכר עכ"ל גם כי בוודאי היה לו זכות שנעשה לו נס כזה מ"מ גרוע הוא שמנכין לו מזכיותיו כדאמרינן בפרק ב"מ בעושין לו נס דמנכין לו מזכיותיו ונראה דלא שייך בזה לומר הא אין כל חדש תחת השמש כדהשיב ההוא תלמיד לר"ג דאיכא למימר כיון דדדים יש באיש כמו באשה הרי זה אין חדש דהוה מיהת בכח אלא שהפעולה נתחדשה וז"ש דלא איברו מזוני כפרש"י שימצאו חטים גדילים באוצרותיהם עכ"ל היינו משום דאין זה בכח ושייך ביה אין כל חדש גו' ודו"ק:"
מקורות לנס ומשבר
נס מביא לניכוי זכויות
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד א
מדברי רבי ינאי מפורש כי מי שעושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו.
"רב לא עבר במברא דיתיב ביה גוי, אמר: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה, ומתפיסנא בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. רבי ינאי בדיק ועבר. רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה – קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא."
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ עמוד ב
"…דאמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא – דכתיב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת."
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד עמוד ב
מדברי הגמ' נראה כי לאחר שנעשה נס [צ"ע עד כמה הנס היה מעל הטבע] ו'הטריח' את הקב"ה להוריד גשם, רבא כמעט הסתכן ע"י שד. כלומר עשיית ניסים יכולה לסכן.
"ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל נכרית, נגדיה רבא ומית. אשתמע מילתא בי שבור מלכא, בעא לצעורי לרבא, אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי, דכל מאן דבעיין ממרייהו – יהיב להו. אמר לה: מאי היא? – בעין רחמי ואתי מיטרא. – אמר לה: ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא. אלא לבעו רחמי האידנא, בתקופת תמוז, וליתי מיטרא. שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם! אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם, ואנו בעינינו לא ראינו! אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת. אתא אבוה איתחזי ליה בחלמיה, ואמר ליה: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי? אמר ליה: שני דוכתיך. שני דוכתיה, למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני. רב פפא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, חלש ליביה, שרף פינכא דדייסא ובעי רחמי ולא אתא מיטרא. אמר ליה רב נחמן בר אושפזתי: אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא – אתי מיטרא. איכסיף, וחלש דעתיה, ואתא מיטרא."
חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת שבת דף לב עמוד א
כיוון שהזכויות שמורות לעולם הבא, הן נחשבות דבר שמעל לטבע. לכן כאשר נעשה לאדם נס מעל הטבע, הוא 'אוכל' ממה שראוי לו לעולם הבא.
"מנכין לו מזכיותיו וכו'. פירוש כאשר עושים לו נס יוצא מן הסדר הטבעי, מנכין לו [מזכיותיו] הבלתי טבעים. [כי הזכיות] אינו דבר טבעי כלל, רק הם לו שמורים לעולם הבא הבלתי טבעי. וכאשר הש"י נוהג עם האדם שלא בטבע, מנכה לו מן זכיותיו אשר אינם טבעיים, שהרי אוכל מה שראוי לו לעולם הבא הבלתי טבעי בעולם הזה, כאשר הש"י עושה לו נס בלתי טבעי ודבר זה מבואר."
הרב משה דוד ואלי – אור עולם בראשית ב, עמ' תצא (מהד' תשס"א)
יעקב אבינו חשש מניכוי זכויות ע"י הנס. כיוון שהנס מעולם הגמול, ירידתו למטה מפחית לו ממה שיקבל למעלה (כדברי המהר"ל בחידושי אגדות). לכן הצדיקים הראשונים לא היו נהנים ממעשי ניסים.
"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. "חסדים" כמשמעו, "ואמת" סוד הרחמים כידוע. וכל שכן שסייעו לתקן את מדתו, וז"ס "ומכל האמת אשר עשית את עבדך" כי אין עשייה אלא לשון תיקון, ו"אמת" היא מדתו של יעקב, בסוד: תתן אמת ליעקב. ועוד שעשה לו נס לבקוע את הירדן במקלו כמו שאמרו רז"ל, וכל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי הנס הוא מעולם הגמול ואם יורד למטה נפחת למעלה. שלטעם זה הצדיקים הראשונים היו מתרחקים מן הטוב הבא להם דרך נס, כי יודעים שנפחת להם בעולם הגמול, ולא היו רוצים להחליף הטוב הנצחיי בטוב הכלה והנפסד של עולם השפל. ויעקב הצדיק נתירא קצת מן החילוף הזה, ולכן אמר:
כי במקלי עברתי את הירדן הזה. שנעשה לו נס. ועוד שניתן לו עושר גדול שהיה "לשני מחנות" ונתירא מאד שמא כל מה שהגדיל למטה גרם לו קטנות למעלה, ולכן אמר "קטנתי". ועוד שכבר זכה לב' -עטרין חו"ג שהם סוד הב' מחנות כד"ל, ויכול להסתייע בשלו ומה לו לבקש מן העליונים. אלא שידע הצדיק שבעיטרא דגבורה אפשר שתהיה אחיזה והתגברות אל החצונים אלמלא הסיוע של העליונים, ולכן אמר דרך בקשה:"
מלבי"ם שמואל א פרק טז פסוק ב
על דברי שמואל "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי", מסביר המלבי"ם כי כיוון שה' לא הבטיח לו שיהיה לו נס שיצילנו [כמו שהיה אצל נביאים אחרים], היה ירא שמא יצטרך נס פרטי לצורכו האישי [ולא לצורך השליחות], ואז ינכו לו מזכויותיו.
"לא שהיה שמואל מתירא, ולא שהיה בלתי בוטח כי ה' השולחו יצילהו, כמו שכל הנביאים לא חדלו מלכת במלאכות ה' מפני יראת בשר, רק כי הנביא יסמך על הנס בעת שיודע כי הנס מקושר עם שליחותו, כמו שהיה בשליחות משה וירמיה שהלכו במקום סכנה ובטחו על הנס, באשר היה זה בכוונה האלהית שינצלו עפ"י הנס למען יכירו עמים ולמען יכירו ישראל כי הוא שליח ה' וכי ה' על ימינו בכחו הגדול, וא"כ לא היה הנס לצורך השליח רק לצורך השליחות. וכן [אם] היה ה' משלחהו על זה האופן שילך בפרסום וימשחהו לעיני כל ישראל, לא היה מתירא כי היה נכון לבו בטוח כי יצילהו ה', אבל אחר שפה לא היה הכוונה שילך בפרסום ושיחזק שליחותו ע"י נס, וא"כ אם יִוָּדַע לְשָׁאוּל במקרה וירצה להרגו וינצל בנס, לא יהיה הנס לצורך השליחות בכלל, רק יהיה נס פרטי הבא במקרה להצלת שמואל בלבד, ובזה כל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ ב). ועז"א איך אלך, שאם ישמע שאול ירצה להרגני, ואצטרך לנס פרטי בעבור עצמי, שזה לא טוב בעיני. וגם יוכל להיות שמ"ש איך אלך הוא שאלה לדעת על איזה אופן ילך, אם בפרסום ובדרך הניסיי מהיות זה צורך אל השליחות לחזק מלכות בית דוד, או בצנעה כי אין צורך בפרסום ובנס, ובזה הלא אם ישמע שאול והרגני ואצטרך נס מיוחד לצרכי:"
מדבר שור, דרוש יג
הרב מבדיל בין ניסים גדולים שמעלים את עם ישראל בבת אחת, שהם כנגד תורה שבכתב. לבין ניסים [קטנים. אולי נסתרים] המעלים את הדור באופן הדרגתי, כל דור כפי הראוי לו, שהם כנגד תושבע"פ. וזה ההבדל בין פורים לחנוכה – בפורים הדור היה במצב ירוד, ולכן היה צריך נס שיעלה אותם בבת אחת, ובחנוכה הדור היה ברמה יותר גבוהה, והיה צריך נס 'מתון' ע"י הכוהנים מורי התורה (תושבע"פ) כהכנה לדורות הבאים.
ניתן אולי ללמוד מדברי הרב כי הניסים הגדולים [בדורות שפלים] מעלים את מצב העם בבת אחת, ונוצר פער בין אופי הדור ל'מתנה' שקיבלו. [אמנם אין מפורש בדברי הרב הרעיון של משבר לאחר נס].
"אמנם ראוי להבין כי גם לענין העלאת הדורות למדרגה עליונה יותר ממנהגם, ישנם שני דרכים, יש דרך שפועל פעולתו בבת אחת, ויש דרך שפועל פעולתו בכל דור ודור. ולשתי אלה ההעלאות דרושים ניסים, אבל הן מחולקות בתוכנן כחילוק תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי פעולת תורה שבכתב היתה העליה הגדולה שעלו ישראל בב"א אל המעלה היותר עליונה, עד "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם". אמנם אחרי שהמדרגות הולכות ויורדות, באה תורה שבעל פה, שבסגולת קדושתה היא מעודדת ומעלה את כל דור ודור כפי ערך המורד אשר ירד ממעלתו כפי הטבע והבחירה, ואף אם לא יעלה כל שיעור ירידתו, אינו אלא מפני שלא נשתמש במאור של תורה שבע"פ כאשר יאתה, אבל עכ"פ תרומם גוי שלא ירד מטה מטה ח"ו. ע"כ אמרו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ", כי ברית היא דבר המתקיים לדורות, וכמו שכתוב אצל ברית המילה: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך", וכן כתוב אצל ברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". ע"כ אמרו שהקדושה הנשפעת בכל דור להעלות אותו אל מדרגת קדושת התורה כפי מה שיתרחק מצד חשכת עוה"ז וחומריותו, ומכש"כ בשיעבוד מלכיות, זה תלוי בתורה שבע"פ, ע"כ רק היא כוללת בה הברית האמיתית. א"כ גם הניסים מתחלקים בענינם, יש שהם שייכים לתורה שבכתב ויש לתורה שבע"פ. היינו כשם שתורה שבכתב לכן נכתבה בזמנה ע"פ ד', להורות שנקבעה באופן שלא תוכל כלל לקבל שינוי מצד עצמה, לא עליה ולא ירידה, רק כל פעולתה כבר נעשתה ונגמרה אז, כמ"כ הניסים שהעלו את הדור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה בבת אחת שייכים לה. ותורה שבע"פ כשם שפעולתה להחזיר את כל דור ודור שירד בטבעו ממעלתו אל רום המעלה שראוי לו, לפי ערך המעלה שנוסדה בתורה שבכתב, כמו כן ישנם ניסים שענינם מועיל בסגולת הארתם על כל דור ודור להעלותו במעלה שירד, ומתיחסים עפ"ז לתורה שבעל פה.
וזהו בעצם ההפרש בין נס פורים לחנוכה. כשנתבונן על מצב ישראל בימי המן, נראה שהיה בתכלית השפלות המוסרית… ע"כ סבב השי"ת השומר ישראל שיעשה נס פורים, ופעל עליהם שעלו בבת אחת אל מדרגה קרובה למדרגת קבלת התורה, כדחז"ל ע"פ: "קימו וקבלו" ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש". אבל בימי החשמונאים, אז היתה קדושת ישראל בכללה עומדת במצב הגון, והמקדש היה על מכונו, אלא שמ"מ לא היה מושרש כ"כ כח הקדושה באופן שיהיה ראוי להתקיים ג"כ בתוקף עול הגלות העתידה והנסיונות הקשים שהיו כבר מוכנים ועומדים לבא על ישראל בדורות שבאו אח"כ. ע"כ סיבב הקב"ה הנס ע"י הכהנים שהם מורי התורה ומחזיקי העבודה בישראל, ועי"ז נתחזקה הקדושה שתהיה יכולה לעמוד ג"כ בכל תוקף הירידות העתידות, ע"י הוראות התורה שהן הליכות עולם ע"פ תורה שבע"פ, שיש בכח קדושתה לפעול על כל דור ודור להעלותו כפי אשר ירד. ויען שפעולת נס זה משמשת בכל דור ודור, ומתחלקת הפעולה לחלקים ומדרגות קטנות לפי מצבי הדורות, אינו מיוחס לתורה שבכתב כ"א לתורה שבעל פה, ע"כ לא ניתן להכתב…
העולה מהבנת דברינו באלה שלש המעלות, של ההתהלכות לפני ד', וההתהלכות עם ד', וההתהלכות אחרי ד' שנצטוינו עליה, נבין לכוין דבר לאשורו. שהליכה לפני ד' מכוונת לענין תורה שבכתב, וזה עמלו האבות להגיע את העולם למעלה זו של גילוי אור האלהי בבת אחת, ואחרי ד' נגד תורה שבע"פ שמקיימת בידינו קדושת תורה שבכתב, ואת האלהים מכוונת נגד מצות בני נח, להשלמת האדם הטבעי, שהוא ישר ונאמן."
עין איה שבת ב, קצג
הקב"ה נתן בלב בני אדם במהלך הדורות נטייה למעט את ההסתמכות על הנס. ואף הרחיקו לומר שלא לעמוד במקום סכנה מהחשש שמא לא יקרה נס, כל זאת כדי שתכלית הניסים תישמר בהשפעתם הטובה, להכרת מציאות וגדלות ה', וכדי שלא תימשך השפעה רעה מפועלם של הניסים.
ההשפעה הרעה עליה הרב מדבר היא הוצאת האדם מחוץ לסדרי הטבע, כיוון שסדרי הטבע הם תכלית הטוב. להבנתי, הרב מכוון לכך שאדם הסומך על ניסים מאבד אחיזה במציאות ומתוך כך עלול ליפול.
"(שבת לב.): "רבי ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס".
הנטיה שנתן השי"ת בנפשות כמה בני אדם במשך הזמנים והדורות למעט כפי האפשרי את האפשרות של הסמיכה על הנס, באה לתכלית הכללית שלא תמשך מהשפעת הטוב המוסרי והשכלי האמיתי היוצא מהויית הניסים השפעה גרועה וחסרה, המביאה תקלה לעולם בהוציא האדם את עצמו בסמיכתו על הניסים מחוץ לסדרי הטבע והמציאות, שהם הטוב היותר גדול ותמידי שאדון הכל ב"ה משפיע תמיד בעולם. ע"כ כל צדדי הספק שימצאו בעולם באפשרות עשיית הנס, כולם הולכים רק לשם אותו היסוד המועיל כדי להגביל את הפעולה של תכלית הניסים שעשה השי"ת בעולם, שיהיו רק מועילים אותה התועלת של הרוחניות והקדושה ואותה התועלת המעשית המכוונת בהם, אבל לא יהפכו לדברים הפועלים לטשטש את צורת המציאות ואמתת ערכה מבנ"א. ע"כ כדי להרחיק את האדם שלא יבא לידי מדה זו, לעמוד אפילו במקום סכנה על הסמך של מציאות עשיית הנס, צריך להשתמש כאן בכח הספק, שמא אין עושין לו נס. ומפני הספק כבר ראוי לאדם להתרחק מדרך הסכנה ולהשכיל מזה שאין התעודה של הניסים שנעשו בעולם בזמנים מיוחדים לתכלית נרצה, כדי לרשל את האדם מזהירותו ועמדו על נפשו, כ"א להוסיף לו דעה וצדק ועז באלהים.
הכפירה ההוללת להכחשת הניסים, שהיא לא היתה ראויה כלל להתקיים בעולם מפני שהיא חוץ לטבע המציאות של השכל הטהור, המצרף את ידיעותיו מכל צד, חושב אחת לאחת את העדות המפורסמת ואת הפעולות ודרכי החיים וההמשכה של יתר חזיונות החיים המתאימים להם, וכשהם מתלכדים יחד אין שום מקום להתנודדות שבעולם, ואין לנו דברים יותר ברורים ועדות יותר מפורסמת בעולם כעדותן של ישראל למציאות הניסים ונפלאות שנעשו עמנו מאז צאתנו ממצרים באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרע נטויה, עד שטבע האמת ובטחון הפרסום היה לו אותו הכח המושך הנפלא גם על עמים רבים ורחוקים, וההתאמה של הסיפורים הניסיים עם כל הנמשך מחייהם של ישראל הוייתם וקיומם ג"כ הוא מתאים באין תנודה, עד שמתמלא כל החזיון בשלמותו המביא לגרש כל ספק מכל לב החוקר ודורש באמת. טבע השכל כשהוא בא לחקור אם יש אפשרות לניסים, כשהוא מתרומם במעלתו היותר רחבה, הוא מחליט שאין ראוי למעט את המציאות העליונה, את היד הגדולה, שבכל פינות שאנו פונים הננו רואים את כחה ועזה, את הודה והדרה, מעשה ד' הגדול שאנו חשים ומשכילים את מדת אין סוף שלה, שאין ראוי להעמידה דוקא על חקים כאלה המצטיירים לפנינו ע"פ סקירתנו על ההוה, בחלישת האמצעיים שלנו להסתכלות מקפת. ואדרבא הסקירה החפשית והרחבה הבאה מגבורת הנפש החכמה, היא גוזרת שאין גבול ומעצור ליכולת העליון. ע"כ אמת שאין להחליש את העז והאיתניות שיש לחקי המציאות והטבע הנהוג, החקוק בחק יד אל גבור, ויש להרחיב את כח הקשר של קיימא, הסבוב הנפלא של שלשלת הסבות עד אין קץ, אבל עם זה יהיה כ"כ רחב, עד שגם העז והכח לדלג ולקפץ, להפך ולשנות, גם כן אי אפשר שיחסר. מכש"כ אחרי שאנו רואים שא"א כלל להנהגה שלמה שתצא בלא יוצאים מן הכלל, א"כ היוצאים מן הכלל גם הם מן הכלל הם באמת, ולא היה צריך להיות שום תנודה שכלית וחפץ המעטה בניסים בלבבות. אמנם נמצאת כדי להגדיל את פעולת השפעת הניסים על מכונם, עד שלולא כח המספק, שככל כח מצא את המשתמשים בו להועיל גם להזיק, לא היה אפשר לבצר את ההשפעה האדירה של מציאות הניסים, מלמנע את האדם לעמד במקום סכנה ולומר שעושין לו נס."
עין איה שבת ב, קצד
הרב בפסקה זו מבאר מדוע הנס גורם לניכוי זכויות:
ההליכה בדרך הטבע וההימנעות מהנס, מלבד התועלת בכך שהולך עפ"י רצון ה' בהנהגת העולם בצורה טבעית. יש בכך תועלת רוחנית, כיוון שע"י כך נעשה לפועֵל ולא נפעל. אבל הנס הופך את האדם לנפעל, ומכך שאינו פועל כוחו נגרע. הזכויות הן הפעולות הטובות שפועל בעולם, וכאשר אינו פועל, הופך לפסיבי וחי "על חשבון העבר", כלומר חי על המעשים שעשה עד עכשיו- ברגע שאדם לא יוצר ופועל, אוטומטית 'ניזון' ממה שהשיג עד עכשיו.
[אפשר אולי לדמות זאת לאכילה. כאשר אדם אוכל, הגוף ניזון מאוכל זה וע"י פירוקו מייצר אנרגיה לפעילות. אך כאשר אדם לא מכניס אוכל לגוף, הגוף (כדי לייצר אנרגיה) מפרק את המאגרים הקיימים- שומן וכד'].
לעומת זאת כאשר פועל בצורה טבעית, הפעולות שעושה מוסיפות טוב לעולם, ואלו בעצם זכויותיו.
"(שבת לב.): "ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו".
חוץ ממה שיש תועלת מעשית במניעת סמיכתו של האדם על הנס, שחפץ האדון ב"ה השלם וההנהגה השלמה שלו הוא הטבע, כן יש ג"כ תועלת רוחנית, שהאדם שהוא עצמו אחד מפעלי ד' שיצר בחכמה ע"פ חקי הטבע שחקק ב"ה בעולמו, ראוי הוא שיהיה אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים מקום לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם, שיהיה חפץ באמת להיות פועל, וכשיהיה חפץ זה מתחבר עם הידיעה האמתית יהיה ודאי פועל טוב. והנחת מקום לאדם להיות פועל נותן הטבע, אבל הנס מהפך את האדם לנפעל, כי הוא אינו יכול לעשות בזה מאומה, ע"כ מגרע כחו של אדם. הזכיות הנה הפעולות הטובות מכל צד שיהיו טובות. כשהאדם הוא הולך ופועל ע"י המכשירים שמוצא לפניו ממעשה שמים, הרי הוא מתדבק בדרכי ד' יתברך פועל כל, והזכיות שלו מתרבות, וכיון שהן מתרבות ודאי אינן מתמעטות ומנוכות. אבל מי שעושין לו נס, באותו מעמד כבר חדל מהיות פועל, ובתור נפעל חי הוא על חשבון העבר, ומנכין לו מזכיותיו. שראוי ודאי להשכיל, שהכחות המוסריים שהשפיע השי"ת בעולם, גם הם גבול הושת להם. ומדת הצדק הנותנת לכל אדם שכבר הגיע להיות פועל וחי בפעלו, שזהו שלמותו, בין חיים חומריים בין חיים רוחניים, היא נותנת גבול לכל כח של צדק בהיותו בא להשפיע על האדם הפועל שיכול להיות פועל, אם ימצא לו מעמד שהוא על ידו רק נפעל. ואותו הכח שעל ידו וגרמתו בא הנס מוכרח הוא שיחסר בספירה אחרת, כיון שהוא נשתמש אז בכח הפועל העבר. אבל בהיות האדם משתמש בכח הטבע, הוא יכול להכניס את עצמו להיות תמיד פועל, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ובהיותו פועל בשכל טוב, מכיר הוא את עומק השמחה וההצלחה בחיים של פעולה, ע"כ אין זכיותיו יכולות להיות מנוכות. כי מה הוא מבקש, כ"א להיות חי חיים של פעולה תמידית. אבל אותו המעמד של הנס גורם שמנכין לו מזכיותיו. ע"כ ראוי שתהיה מונחת אהבה פנימית אל הטבע, שאהבתה יכולה להיות משתלמת כראוי רק אחרי הידיעה הברורה של מציאות הניסים וערכם הנעלה, ומ"מ האהבה אל הטבע, שהוא מעשה ד' התדירי, עולה עליהם, בזה האופן האהבה אל הטבע חתומה בחותם של שלימות אמת וחירות אמיתית."
עין איה שבת ב, קצה
פעולות האדם מגדילות אותו, וכאשר אינו פועל ואינו משפיע, אלא נעשה מקבל – מתקטן. הנס מגיע כאשר יש הכרח כשהאדם אינו יכול לפעול – ועצם זה מעיד על קטנותו. לפעמים, כדי להגיע לתכלית שהאדם ישפיע, האדם נצרך לקבל נס ולהתקטן, וע"י כך יתגדל אח"כ.
דברי הרב כאן משלימים לדבריו בפסקה קצד, כשאינו פועל ומשפיע, נעשה מקבל ופסיבי, וע"י כך מתקטן.
"א"ר חנין מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך.
האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד', "גם כל מעשינו פעלת לנו". אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו. ולשם זאת התכלית העליונה לא חיסר כל דבר וענין המביא לידי הכשר תכלית זו, שצריך לפעמים ג"כ מדת ההקטנה, כמו שהגידול צריך הוא ג"כ לקטנות. אבל המטרה היא שתבא ממנה ועל ידה הגדלות, ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"."
אורות הקודש א, צ
כשאדם מייחס חשיבות רבה לניסים על טבעיים, ונותן להם משמעות רחבה בהשקפתו, הם גורמים לו לאבד את השימוש הרגיל בבינה, והוא כבר לא כ"כ סומך על חוקי הטבע. כלומר, הוא מאמין שהכל תלוי בנס, ואין משמעות לפעולות הטבעיות.
אמנם אם לא ייתן שום חשיבות לנס, ויכפור באפשרות הנס, גם זה מעקם את האמת.
לכן על האדם לקבל את מציאות הניסים באופן שלא ירחיק אותו מפעולות טבעיות, אלא ימשיך להאמין בדרכי הפעולות הטבעיות.
"המסתוריות והבינה – הנפלאות המסתוריות, כשהן נקלטות בציור הנפשי, הן שוללות את הבינה הטבעית מהתפתחותה, מפני שהעולם המוחשי וחוקיו נעשים בלתי בטוחים אצלו, ואין לשכלו בסיס ממשי לסמוך עליו.
אבל ע"י ההתאמצות לעקור את האמתיות של העולם המיסתי מעקם הוא את הגיונו ועוקרו מהיסוד הכללי של הקפת המציאות.
על כן נח לו לאדם שלא ישקיע את ציוריו בקישור התוכן המיסתי הממשי, כי אם במדה כזאת שיבורר לו שאיננו פועל עליו להרחיק מציוריו את הקישור הישר עם העולם הממשי, שהוא חי בו, וכל טבעיותיו וחקיו. שכן ארץ ורעה אמונה."
הנס [והסתמכות על הנס] גורם להזכרת העוונות
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
"ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו."
רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
"קיר נטוי – ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו, שאומר: כלום ראוי זה ליעשות לו נס, ומתוך כך הוא נבדק."
רבינו חננאל מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
"ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ליפול כלומר רעוע והולך זה ויושב תחתיו סומך בזכיותיו להנצל"
בית הבחירה למאירי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב
"מי שמתחסד בפני הכל ומתראה לפניהם כסומך על הנס וכראוי להשמע לפני בית דין של מעלה הוא גורם לעצמו להיות עונותיו ניכרים והוא שאמרו שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים"
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג
"והוא שאמרו אביי ורבא /חולין ע"ז/ כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס והוא אמר' שקיר נטוי מזכיר עון. ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם."
הרב אליהו הכהן האתמרי – מעיל צדקה ב, עמ' קעח (מהד' תשס"ו)
מי שנעשה לו נס מתמעטים זכויותיו, וע"י כך מתעורר עליו קטרוג ובאה עליו רעה. אך ע"י צדקה זכויותיו חוזרות למקום.
"…עוד טעם כשעושה אדם פורים על נס שלו או עיר צריך לתת צדקה משום שכל מי שנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו כארז"ל ובהיות כן מוצא הקטרוג להתגולל עליו איזה רעה כיון שנתמעטו זכיותיו אך בהיות נותן צדקה ושקולה נגד כל המצות נמצא שהזכיות שנתמעטו' בעבור הנס חזרו למקומם ואין שטן ואין פגע רע. ומזה הטעם נראה שהעושה ברכת הגומל נודר לצדקה מטעם זה למלא חסרון הזכיות שנחסרו ממנו בעבור הנס ומה גם שעם הצדקה מתנוצץ במצחו אור תמיד."
הניסים במדבר ותוצאותיהם
גור אריה במדבר פרק יא פסוק כב (פרשת בהעלותך)
המהר"ל מסביר, בניגוד לרמב"ן, כי דווקא דברי רשב"י קרובים לפשט הכתוב, שאין משה תהה על יכולתו של ה' להביא בשר בנס. אלא משה רצה שה' יביא להם בשר באופן טבעי בפנים מאירות ולא בכעס, ולא ייתכן להביא בכעס ולהרוג אותם לאחר מכן, שכן כך לא יימצא להם הבשר. הקב"ה השיב כי זה אכן רצונו להביא בכעס כדי שיתקדש שמו ברבים.
עכ"פ מסביר מהר"ל כי אם הקב"ה יביא להם בשר בדרך נס, מיד היה כועס עליהם ומביא להם פורענות, כיוון "שמי שמחדשין לו ניסים בשנוי מנהגו של עולם, ומטריחים בוראם, אף על גב שאין טרחה לפניו, רק עמל הרשעים הוא לו לטורח, מיד הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ומביא עליהם פורענות".
"רבי שמעון בן יוחאי אמר וכו' ["רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג". נ"ב].
הקשה הרמב"ן, שדברי רבי שמעון בן יוחאי וכו' הם רחוקים מפשוטו של מקרא. ועוד קשיא, שלעולם הכתוב חסך על הצדיק שלא כתב חטא שלו, וכאן כתב בתורה דבר שנראה שחטא, ולפי האמת אינו חטא, ובדרך רחוק יובן שאינו חטא, וזהו היפך הסברא. ויראה לי שדבריו קרובים, ונראה שכך פשוטו של מקרא, וכך דעת רבי שמעון בן יוחאי, כי מה שאמר "שש מאות אלף וגו'", כך יש לומר, דודאי מה שאתה רוצה ליתן לעם הזה הוא בדרך הטבע והנהגת העולם, שאם אתה נותן שלא כמנהגו של עולם, אז אתה כועס עליהם, שמי שמחדשין לו ניסים בשנוי מנהגו של עולם, ומטריחים בוראם, אף על גב שאין טרחה לפניו, רק עמל הרשעים הוא לו לטורח, מיד הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ומביא עליהם פורענות. ואמר "הצאן ובקר ישחט להם", בדרך טבע ומנהגו של עולם. ולא כיון רבי שמעון בן יוחאי כלל לומר כי פירוש "הצאן והבקר ישחט להם" כדי שיהרגו, רק שהוא נשמע מכח דיוק הכתוב, הצאן ובקר ישחט להם כדי שימצא להם, שבדרך הטבע אינו מספיק להם זה, אלא אם אתה כך רוצה לעשות, שאתה רוצה להרוג אותם על ידי שתתן להם בכעס, לא במדת רצון, וזה לא יתכן, כי איך ימצא להם בשר בענין זה כמו שפירש, שאין אומרים לחמור הרי לך כור שעורים ונחתוך ראשך. והשיב הקדוש ברוך הוא למשה "היד ה' תקצר" (פסוק כג), פירוש שמשה לא היה רוצה רק שיתן הקדוש ברוך הוא בפנים מאירים, ולא בפנים שאינם מאירים, כמו שאמרנו (ר' רש"י שמות טז, ז), אז השיב הקדוש ברוך הוא "היד ה' תקצר", כלומר שאתן להם בכח ובכעס, שיאבדו. ורמז לו במלת "היד ה' תקצר" התשובה לדבר אשר אמר כי אין ראוי שיהיה הקדוש ברוך הוא נותן להם כדי לחתוך ראשם, השיב לו שכך הוא ראוי, שלא יקצר יד ה', ובשביל זה הוא נותן להם, אף אם הוא בכעס, כדי שיתקדש שמו יתברך ברבים…"
כלי יקר במדבר פרק יא פסוק כב (פרשת בהעלותך)
משה לא תהה על יכולת ה' להביא בשר באופן ניסי לעם ישראל. אלא שבאופן טבעי זה לא אפשרי, ובאופן ניסי, כפי גודל הנס יהיו ראויים לעונש כיוון שהטריחו בוראם, ולכן זה 'לא יתכן'. הקב"ה משיב למשה כי עדיף שיאבדו מאשר שיאמרו שיד ה' תקצר.
"…דבר אחר שעל דרך הטבע אמר משה כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די סיפוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראוין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, ועל כן אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא, ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה':"
יערות דבש חלק א דרוש יז
משה רבינו חשב כי בני ישראל לא יאמינו לו, מכיוון שבטבעם נטו אחר דעות כוזבות (עכו"ם) והקב"ה לא יעשה נס לשנות בחירתם וטבעם.
אמנם הקב"ה אכן שינה בחירתם בנס כדי להוציאם ממצרים [ואף זה חריג, כיוון שאין דרכו של ה' בכך בד"כ]. אך כיוון שניסים לא מתקיימים לנצח [כדברי הרמב"ם שהנס אינו מתמיד] חזרו ישראל לטבעם ועבדו את העגל. וזו טענת משה לקב"ה, שדבר זה היה ברור שיקרה מאחר ששינה טבעם בנס ביציאת מצרים, היו עתידים לחזור לטבעם הראשון.
עכ"פ יוצא מדבריו כי שינוי הטבע של ישראל ע"י נס גרם לכך שבסופו של דבר חזרו לטבעם ועבדו את העגל [אולי אם מראש היו יוצאים בדרך הטבע, היו משנים בחירתם באופן טבעי וכך לא היו חוטאים. או שלא הייתה קפידה עליהם בחטא העגל].
כיו"ב כתב הרב שלמה זילברשטיין[1] ב"אהל שלמה" עמ' מט.
"…כי באמת ישראל במצרים נטו אחרי דעות כוזבות, דעת הקסמים וחרטומים ודעת פילוסופים המכחישים נבואה והשגחת השם… ולכך אמרו ולא יכלו לענות למשה מפני קוצר רוח, שהיו אדוקים בעכו"ם, והיינו קוצר רוח הקודש כאשר האריכו בזה כל המחברים, ולכך צעק משה כי לא יאמינו, כי ידע טבעם, ואם כי נאמר כי הקדוש ברוך הוא ישנה דעתם, זה לא עלה ברוח משה שהקב"ה ישנה הבחירה, כי זה הוחק בטבע הבריאה, מבלי לשנות הבחירה, כי זולת זה אף תפר משפט ויראה, ויהיה כצדיק כרשע:
…ובזה תבין מ"ש כי בחוזק יד ובכח גדול וכו', דלכאורה קשה, מה חוזק יד וכח גדול צריך לאדון כל ארץ המחדש בכל יום מעשה בראשית, וכי ח"ו יכבד עליו דבר לעשותו, או ילאה בשום דבר, אבל כל מה שהקב"ה עושה חוץ לגדר ונימוס שקבע בבריאה, קשה עליו למאוד, כי ברוך שמו אל משפט ושומר צדק ואמת, וא"כ כך הוטבע וכך שורת הדין מבלי לשנות הבחירה, ועל זה יצר האדם בחכמה להיות לפני אדם שני דרכים, ולא יכריחנו לשום דרך מרע ועד טוב, ועל זה נכרת ברית שכר ועונש, ובזה למען חסדו, שינה הבחירה כנ"ל, וזהו יד חזקה וכח גדול אצל הקדוש ברוך הוא, ששינה מדתו והשתיק פמליא של מעלה, כמבואר במדרש [שו"ט ט"ו, ה] שקטרגו בים ואמרו אלו עובדי עכו"ם ואלו עובדי עכו"ם, והשיב להם הקדוש ברוך הוא, שהם בני אבות, כמ"ש כי שרשם מטה קודש, ונהפכו לנחש כנ"ל:
והנה כבר כתב הרמב"ם במאמר תחיית המתים ושאר מחברים, כי הנס לא יתמיד ולא יתקיים לנצח, כי אילו קיים לנצח, לא היה בגדר הנס רק בגדר בריאת עולם חדש, וא"כ זה ששינה הקדוש ברוך הוא בחירה של ישראל היה בדרך ניסי, וזה לא יתמיד, ואחר כך ישובו למנהגם מה שהורגלו במצרים תמיד בעו"ה לילך אחר הבל, וישוב המטה להיות נחש כבראשונה. וזוהיא טענת משה, כי הקדוש ברוך הוא מאוד חרה לו על ישראל בעשיית העגל, ויאמר סרו מהר מן הדרך כו', וטען משה למה יחרה אפך בם, הלא הוצאתם ממצרים בכח גדול וביד חזקה, והיינו כמ"ש שעשית להם נס לשנות הבחירה, וזהו כח גדול, והנס לא יתמיד, ופשיטא דישובו למנהגם, ודרכם כסל למו מה שהוטבע בם זה כמה מאות שנה, ויהיה לנחש, וא"כ אין כל כך חימה עליהם, ולכך שוב מחרון אפך וכו'. ומה נעמו ומתקו דברי מליץ יושר כזה, מי יעמוד לנו בפרץ כמשה, עלינו ראוי לבכות על העדרו, ובכל יום מורגש העדרו וחסרונו:"
העמק דבר שמות פרק לב פסוק א (פרשת כי תשא)
נראה מדבריו כי ההנהגה הניסית במדבר גרמה לעם לחטוא בעגל:
הנהגת ישראל במדבר הייתה מעבר לכוחם, וכאשר משה 'נעלם' היו נבוכים כיוון שלא ידעו להתמודד ללא אותה הנהגה. לכן ביקשו כוח שינהיגם בדרך הטבע, כפי כוחם.
אילו הנהגתם הייתה באופן טבעי (כפי שהיה במלחמת עמלק), לא היה קושי להתמודד עם חסרונו של משה.
"קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. איזה כח שיהיה מנהגנו במדבר בדרך הטבע כפי כחנו:
כי זה משה האיש. שנהלנו עד כה למעלה מן הטבע ולא לפי כחנו, אלא בימין עוזו זרוע תפארתו, וזהו אשר העלנו. שהעלה את כחנו שנהיה ראוים ליציאת מצרים והנהגה נסיית, כמש"כ לעיל י"ז ג' תלונה זו:
לא ידענו מה היה לו. אם מת או נעשה מלאך כמו חנוך ועוד לא ישוב אלינו, ואלו היו מתנהגים במדבר בדרך הטבע לא היו נבוכים גם אם היה מת משה, שהרי כבר הראו לדעת בעת מלחמת עמלק שהקב"ה בקרב ישראל בהשגחה נסתרת גם כן וכמש"כ שם, אבל כאשר כל חיותם בדרך נס שבא רק ע"י משה שהעלם למדה זו, ועתה מה נעשה:"
שפת אמת שמות פרשת בשלח שנה תרלז
ביציאת מצרים ישראל לא היו מוכנים ליציאה ניסית [כך נראה בדבריו]. אמנם הקב"ה זירז יציאתם באופן ניסי לפני שהגיעו לשער ה-50 ולא היו יכולים להיגאל. אך כיוון שנעשה לאדם נס כאשר אינו ראוי לו, נכנס לסכנה עצומה, ומתעורר עליו קטרוג. לכן בקריעת ים סוף נוספה להם זכות בעבור שהאמינו בה', וכך ניצלו מהסכנה.
"במדרש לזכור בכ"י יצ"מ וקי"ס. וקי"ס אם לא הזכיר אין מחזירין. ויצ"מ מחזירין כו' שיצ"מ קשה כו' ולמה מזכירין קי"ס שכיון שקרע להם הים האמינו כו'. אף שכ' גם מקודם ויאמן העם כו'. אך ביאור ענין אמונה להיות כולו נמשך אחר הנהגת הבורא ית'. כי זה שמשבחין האבות והאמין בה' כו'. היתכן שלא הי' לו להאמין באלקים אמת. רק פי' אמונה להיות נמשך אחר הנהגות הבורא [כמו אומן את הדסה לשון הנהגה]. וביצ"מ לא היו בנ"י נמשכין אחר הנס. כי לא היו מוכנים אל הגאולה עדיין. וזה ענין חפזון. וזה הי' טענת בנ"י עם מרע"ה חדל ממנו כו'. כי ידעו שאין נמשכין אחר הנס. אמנם הש"י בחסדו ראה כי אם יהיו עוד זמן בגלות. יגבור עליהם סט"א. כאשר חכמים הגידו כי אם היו עוד רגע לא היו יכולין להגאל. לכן הקדים ה' הגאולה קודם הזמן. ולכן נא' ויהי בשלח לשון צרה. כי כיון שלא היו מוכנים לזה היו עי"ז בסכנה עצומה. כי כל נס שאינו בזכות מעשה האדם הוא בסכנה. כי הקיטרוג מתעורר עליו ביותר. ולכן הי' צריך אח"כ להיות קי"ס לתקן הנ"ל להיות הגאולה שנית ע"י אמונת בנ"י שמסרו נפשם והאמינו לדבר ה' וחזרו לצד מצרים כו'. ואז כיון שנקרע להם הים האמינו. כמ"ש וירא ישראל כו' ויאמינו. ויפלא כיון שראו מה האמינו. רק כנ"ל שנמשכו אחר הנס. וז"ש המד' יצ"מ קשה. וכי יש קישוי לפני המקום ב"ה. רק כיון שלא היו ראוין עדיין לנס כנ"ל. והש"י עשה להם בעבור שראה כי אח"כ ימסרו נפשם לה'. כי לפניו ית' עתיד והוה הכל שוה. וכן בכל חסד ה' משלם ג"כ על אח"כ. וזה ענין מי הקדימני ואשלם:"
הרב עקיבה יוסף שלזינגר – תורת יחיאל, במדבר, שלח יג
יש 2 דרכים לגאולה- בדרך הטבע או בדרך נס. בדרך ניסית צריך הרבה זכויות כיוון שמנכים לו על הניסים, וכל חטא קטן נחשב פגם גדול. יציאת מצרים הייתה בצורה ניסית כיוון שלא הייתה ברירה אחרת, אך כתוצאה מכך רבו הניסיונות והפורענויות במדבר. לכן בני ישראל בקשו הנהגה טבעית במדבר, כדי לא לעמוד בנסיונות ["דבר את עמנו ונשמעה… פן נמות"].
לפיכך חששו המרגלים להיכנס לארץ כיוון שראו שצריך לכך הנהגה ניסית ולא רצו לעמוד שוב בנסיונות. אמנם יהושע וכלב טענו שיש לסמוך על ה' ולהיכנס באופן טבעי, ואם נצטרך תהיה השלמה ע"י נס.
"שלח לך אנשים וגו'. הלא פרשה זו סתומה, היתכן עינים שראו קריעת ים סוף וכו' יהי ספק להם לחשוב מבלי יכולת וגו', ומצרים היתה גדולה מכל אומות העולם ובאותה שעה היו שולטין מסוף העולם עד סופו ככ' (תדבא"ר פ"ז), אם כן מה ספק בזה, ועוד איך יאמרו כי חזק הוא ממנו ח"ו, כש"כ מה שארז"ל (סוטה לה.) אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו צע"ג, ועוד מה אמרו לשון "להוציא כליו".
ונ"ל דישנו ב' דרכים על הגאולה וישועה, אחד על פי טבע היינו אמצעות הטבע, והב' חוץ לטבע, וההולך למעלה מן הטבע אז צריך לזכות גדול, כמאמרם ז"ל (תענית כ:) אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין מנכין מזכיותיו, וכל חטא קל אז הוא פגם גדול, כמשל הדיוט ההולך על חבל דק שצריך לפלס מעגלי רגליו, ואם מעלים עין כל שהוא, הרי זה בנופלים ר"ל, (וגם ע"פ סוד כי זה בחינת מוחין דגדלות שנקרא הוי' ב"ה, וזה בחינת ז"א נקרא אלהים גמט' הטבע (ע' ע"ח שער י"ט פ"ז), משא"כ ההולך באמצעות הטבע אז פגמו אינו כל כך באשר הוא אדם.
והנה במצרים יצאו בדרך מחוץ לטבע כי לא יכלו להתמהמה, ואחרי כן ראו במדבר שעברו כל אלו נסיונות ולא יכלו קום, כנא' הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו (להלן יז, כו) ר"ל, על כן בקשו שלא יהי' עוד הכניסה לארץ ישראל בדרך נסים על ידי מוחין דגדלות, כי אם אמצעות הטבע, כעין "דבר אתה עמנו ונשמעה" וגו' (שמות כ, טז), כאשר פליגו בכהאי גונא על גאולה העתידה (ברכות לד:), ופסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות תשובה ה"ב) כשמואל שאין בין זמן הזה לימות המשיח כי אם שיעבוד מלכיות, על כן בקשו הלכה זאת, אמנם גם בדרך זה צריך לפשפש במעשים כנאמר (דברים כ, ח) ויספו השוטרים וגו' כדרז"ל (סוטה מד.) מעבירות שבידו, משא"כ למעלה מן הטבע, כאשר אוחזין למעלה בחסד עליון בל ימוט, אז וחנותי את אשר אחון וגו' (שמות לג, יט), אם גם אינו הגון, כי "ראו כי אין מדת הדין שולט לעולם, אך צריכין מאוד להיות דבוק באמונה בו ושלא יהרהר ולהתרעם כל שהוא, כי אם ללכת אחריו כאשר מצוה לבלתי סור מן המצוה וגו' (שם יז, כ) ודוק היטב בזה.
והנה זה הענין שלח לך וגו' היה אחרי שראו כמה וכמה פורעניות אשר עליהן רומז נוני"ן הפוכין של פרשת בהעלותך, וגם מענין פרשת מרים הסמוך לו, כי משה רבינו ע"ה היה למעלה מן אנושי, דכאשר אמרו אהרן ומרים הלא גם בנו דיבור וגו' (לעיל יב, ב) והשיב ה' אם יהי' נביאכם ה' וגו' בחלום אדבר בו באמצעות טבע, משא"כ משה הוא למעלה מן הטבע, מעתה עמדו כולם לבקש דרך אנושי, לא כמשה רבנו ע"ה אשר אז ביחידה בעתיקא כנודע, ועל זה שבו המרגלים ואמרו כי חזק הוא ממנו ע"פ טבע אי אפשר להשיגו, וזה רמזו רז"ל אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו דייקי, שיהי' הפקידה ע"י כלים אי אפשר, כי אם על ידי אורות מוחין, על כן התחילו לבכות אם יהיו צריכין ליכנס לארץ ישראל בבחינה זאת של מוחין דגדלות אמרו כי חזק הוא ממנו אם כן לעמוד בנסיון כזה, וטוב להם להיות נשאר במדבר מלקבל עליהם ליכנס על פי נסים להעמיד עצמן במקום גבוה כזה.
ועל זה צווחו יהושע וכלב עלה נעלה וגו' על כל פנים, זה הדרך נלך אנחנו על פי טבע, ואם יחסר הטבע ישלים הנס מעצמו. (וזה יחוד לשם זו"נ וג"ר כמובן מע"ח הנ"ל) זה הדרך נלכה בו, ועל כן אמרו בכפל הלשון עלה נעלה וגו' הן בנס הן בטבע, וזה סוד נעשה ונשמע, נעשה תחילה ע"פ טבע ובחסד, אז נשמע – את מצות ה' נשמר כי אם טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך וגו' (קהלת ז, יח) העיקר לילך בטבע ככ' לא תנסו את ה' וגו' (דברים ו, טז), אמנם אם חסר הטבע וחסד יהלכו לא תמנעו משילום הנס, כי אז אונס רחמנא פטרו, וזה שאמרו יהושע וכלב כי לחמנו הם כמו לחם לא נסמך על המן כי אם חורש וזורע ומצפה למטר שמים, ובמקום שאי אפשר לזה במדבר, גם התם היד ה' תקצר וגו' להוריד מן ושליו וכו'."
מדבר שור, דרוש ה
ההנהגה האיטית והטבעית נותנת הזדמנות לרשעים לתקן עצמם בתהליך הדרגתי, בעוד שהנהגה ניסית מכלה את הרשעים באופן מהיר [ומזה יש גם קידוש ה']. כדוגמה לכך, לאחר חטא העגל הקב"ה הוריד את ההשגחה הגלויה והמאירה, כדי שיוכלו ישראל להתקיים.
כלומר- הנהגה ניסית גורמת להקפדה יתירה.
"…והנה דרך התיקון כשהוא הולך לאט, תבא מזה ההנהגה המסותרת בסתר פנים, וכבוד ד' לא יראה לעין בשר, והעולם נוהג כמנהגו ע"פ סדר הטבע, ומזה ינתן ארכא גם לרשעי ארץ, ולא יתבערו כליל. אבל הדרך התיקון השני יגלה כבודו של מלך העליון ב"ה לעיני כל, ותבוא ההנהגה בדרך ניסים והשגחה גלויה, ומזה יבא עונש על הרשעים חיש מהר. ומצינו מפני זה כשחטאו ישראל בעגל אמר השי"ת: "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך", ע"כ הוריד עדים, ושמם מונהגים במיעוט הארה כדי שיוכלו להתקיים, ובמשך הזמן יתקנו הקלקולים, וישוב אורו ית' להופיע עליהם. והנה שני אלה הדרכים מתקנים את הכלל, אלא שהדרך ההולך בחפזון הוא מבער את הרע במלחמה ונקם ברית, והדרך ההולך לאטו, הוא מסבב כ"כ עד שהרעים נתקנים ונהפכים לטוב ונכפפים אל השלמות, כאילו השלימו אל הטוב…"
אם הבנים שמחה, פרק ב, אות יד
מביא בשם רבי עקיבה יוסף שלזינגר בפירושו על התנא דבי אליהו רבה (ו, ד) כי במעשה ניסים יש קטרוג על עם ישראל, כפי שהיה בקריעת ים סוף- כלומר, כאשר אנו מקבלים העדפה על פני שאר העמים, ע"י נס, נוצר קטרוג האם אנו ראויים לכך. אך כאשר אנו מתנהגים בדרך הטבע כמו שאר האומות, לא מתעורר עלינו קטרוג. ובדרך זו הלך יעקב, בצורה טבעית, המורה לנו [מעשה אבות סימן לבנים] כי גם לעתיד לבוא נעלה לארץ באופן טבעי (בהסכמת האומות, ולא באופן ניסי).
"ראיתי לנכון להביא לזה את דברי הגאון הצדיק המקובל מו"ה עקיבא יוסף שלעזינגער זצ"ל מספרו על התדב"א פ"ו על מה שאמר בתנדב"א שם אמר הקבה"ו יעקב לא עשיתי לו נסים מעולם וכל ימיו הי' ישר לפני שנאמר ויעקב איש תם וכשהקבה"ו זכרו טופח שתי ידיו זו על גב זו שנאמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב עכ"ל.
ופירש הנ"ל ויעקב לא עשיתי לו נסים כי אם הי' רועה צאן ביגיע כפו והי' תם מן העברה ובכן ויבא יעקב שלם ויקן את חלקת השדה ובזה הדרך בחר הקבה"ו בישראל ככתוב כי יעקב בחר לו ישראל לסגולתו וכמו שנאמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ וגו' וזכור זאת עד כי פדה ה' יעקב את יעקב ר"ל לעשות כי יעקב על דרך הטבע ולא לסמוך על נסים כיעקב שלא סמך על נס (ועיין רמב"ן וישלח כי יעקב עשה הכל בטבע ולא סמך על נס וידוע שמעשי יעקב הי' סימן לבניו על עת שיבא יעקב שעירה עיי"ש) ועל דא נקרא יעקב איש תם (זעיר אנפין) כי נסים הם בחי' מוחין דגדלות (חב"ד) משא"כ בדרך הטבע הוא זעיר אנפין בשכל אנושי אשר אין עליו קטרוג כל כך בדרך הטבע כי אז אם בדרך הטבע למה נגרע מכל עם ולשון וכאשר אומרים בשם הרב האר"י ז"ל בפייט דבי מלכא בגילופין כי בו מלובש הטבע גמטריא אלקים כי יד אלקים בטבע מלובש בו ואין בעל הנס מכיר בניסו ועי"כ לית דינין דתקיפין אין למדת הדין מקום לקטרג כמו שקטרג בקרי"ס [קריעת ישם סוף. נ"ב] הללו ע"ז וכו' אחרי כי בדרך המלך נעלה ברשות המלכיות וביגיע כפם ובזה יסכר פיהם של כל המקטריגים כי לא נלך בגדולות ובנפלאות (ר"ל בנסים) כי אם כמו במסילה נעלה וגו' ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה אם הרשות נתונה ממלכי ארץ ואיזהו פתחון פה יש על זה לקטרג עליו לא מלמעלה ולא מלמטה ע"כ בזה הדרך וישכון ישראל שכינה עולמית בטח בדד עין יעקב כמו שמפורש כאן מפי אלי' אשר עליו נבאו דנביאים כי הוא יורה לנו את הדרך נלך בה קודם ביאת המשיח הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' ע"כ בדרכי הגאולה הוא הנבחר והמיועד למורה דרך למבקשי ה' לאמיתו ע"כ בסעודה שלישית (בשבת) שהוא כנגד יעקב להנצל מחבלי משיח עפ"י דרכו שעשה הכל בטבע ולא סמך על נסים אנו אומרים בפייט דבי מלכא בגילופין כי הקבה"ו מלובש בו בטבע קריבו לי חזו חלי דלית דינין דתקיפין (ר"ל קריבו לי כל עמא ישראל חזו חלי חזו כחי בדרכי אשר אני הולך בדרך הטבע דלית בזה דינים ומקטריגים) דעל מעשה נסים יש מקטריגים אבל אם בדרך הטבע אין מקום לקטרג כי למה נגרע מן כל אומה ולשון אטו הם יותר טובים ממנו ע"כ לבר נטלין ולא אעלין הני כלבין דחציפין אשר מקטריגים על ישראל כי יסתם פיהם עכ"ד.
הרי לך כי מדת יעקב הי' שלא לסמוך על נסים רק לעשות הכל בטבע כדי שלא ליתן מקום למדת הדין לקטרג ועל אופן זה הורה לנו יעקב אבינו לעשות בעת שישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותרוש היינו לעשות תחלה ישוב בארץ ועי"ז יתקרב הגאולה כי לא יוכל אז מדה"ד לעכב עלינו ועל הקבה"ו לעשות בחפצנו ולזכות אל הגאולה וזה אמת וברור."
הרב יוסף צבי דושינסקי – תורת מהרי"ץ, דברים, עמ' כא
משה לא היה יכול להכניס את ישראל לארץ מכיוון שזכותו הייתה גדולה וכל הנהגתו ניסית. ולמדרגה כזו לא היו ראויים ישראל כל הזמן, כיוון שצריך לכך גם זכויות רבות [עפ"י דברי הגמ' שמנכים זכויותיו], ומי שנמצא בהנהגה ניסית, מדקדקים איתו על כל חטא קטן.
"במדרש רבה (פר' כי תבוא ז' י"א) איתא, א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא. ונראה לפרש הכונה במדרש, דהנה פי' הטעם שלא הי' משרע"ה יכול להכניס את בנ"י לארץ, משום שזכותו הי' גדול מאד וכל הטבע משועבד לו והכל הי' מתנהג על ידו בדרך נס, ולמדרגה גדולה כזאת לא היו בני ישראל ראויים תמיד כי צריכים זכיות רבות לזה, שהרי מי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (תענית כ' ע"ב), ועוד כי מי שהוא במדרגה כזו שהנהגתו בדרך נסי אזי גם התחייבויותיו גדולים וכל חטא קטן נחשב לו לגדול וסביביו נשערה מאד…"
הרב יעקב קנייבסקי – חיי עולם, פרק יט
ההנהגה הניסית במדבר הייתה רק לדור זה, כדי להשריש בליבם אמונה, ולא הייתה יכולה להתקיים לדורות, כיוון שכמעט ואין קיום כאשר מונהגים בהנהגה ניסית. בהנהגה כזו נענשים בעונש נפשות מיד לאחר החטא, כיוון שהעוון גדל כאשר רואים בחוש את השגחת ה' ובכל זאת חוטאים.
אם היו ממשיכים בהנהגה זו היו נענשים בנפשות באופן בלתי פוסק, ורצון ה' להאריך אפו לחוטאים.
מביא דוגמאות לעונש הכבד והמיידי, מדור המדבר:
חטא העגל, נדב ואביהוא, מתאוננים, מרגלים, מעפילים, קרח, "אתם המתם", קצרה נפשם בדרך, בנות מואב.
"למה לא נקבע הנהגה ניסית לדורות
ואמנם הנהגה כזו בנסים למעלה מן הטבע, היתה רק לדור הראשון של קבלת התורה, בכדי להשריש בלבם האמונה בהשם יתברך ובהשגחתו, אבל עיקר כוונת הבריאה היתה שיהא עולם כמנהגו נוהג, בטבעו שהטביע בו הבורא יתברך בתחילת יצירתו.
באמת במצב כזה בהנהגה ניסיית, כמעט שהאדם נעדר הבחירה כמובן.
ועוד, כי הדין נותן, שבזמן שמונהגים בנסים גלויים, אם יחטאו יענשו מיד בעונש נפשות, כי תגדל העוון מאוד, למרוד ביוצרו בזמן ובשעה שרואה בחוש כמה יוצרו אוהב אותו, מחבבו ומקרבו כל כך.
וכן היה באמת אצל דור המדבר, חטאו בעגל, אותן שחטאו בפועל מתו במגפה או נהרגו, (כמו שכתוב בפרשת כי תשא [שמות ל"ב כ"ח-ל"ה]. וביומא (דף ס"ו ע"ב) מבואר, עיין שם). וגם כל קהל ישראל נתחייבו כליה, (על שלא מסרו נפשם למחות בכל כוחם שלא יחטאו), עד שמשה רבינו עליו השלום ביקש עליהם רחמים, ונעתר לו הקדוש ברוך הוא, אמנם נשאר "וביום פקדי ופקדתי" כו', כמבואר בפרשת כי תשא (שמות ל"ב ל"ד].
כשחטאו נדב ואביהו בקטורת זרה אשר לא צוה, נענשו מיד שיצאה אש מבית קודש הקדשים ונשרפו, כמבואר בפרשת שמיני [ויקרא י' ב'].
היו מתאוננים רע בעיני ה', ותבער בם אש ה', עד שהתפלל משה רבינו עליו השלום עליהם, ותשקע האש. (בפרשת בהעלותך)
חטאו המרגלים והוציאו דבת הארץ, מתו במגפה, ושאר כל העם שבכו, ולא בטחו בהשם יתברך, נענשו להיות נע ונד ארבעים שנה, לבלות חייהם במדבר הנורא, ולא יכנסו לארץ עד תום כל הדור ההוא, (בפרשת שלח).
מעפילים שלא על פי ה', נפלו בחרב. (שם בפרשת שלח במדבר י"ד)
קרח וכל עדתו שערערו על הכהונה, נפתח פי האדמה ותבקע הארץ, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ. וחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, יצאה אש מאת ה' ותשרפם.
כשהתלוננו ממחרת אתם המיתם וכו', החל הנגף, ומתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות, עד שכיפר עליהם אהרן במחתה. (שם בפרשת קרח)
קצרה נפשם בדרך, ודברו באלקים ובמשה למה העליתונו כו', נשתלחו נחשים שרפים וימת עם רב מישראל, עד שאמרו חטאנו, וביקש משה רבינו עליו השלום רחמים עליהם, ועשה על פי ה' נחש נחושת, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כ"א).
כשחטאו בבנות מואב, מתו במגפה עשרים וארבע אלף מישראל, עד שכיפר עליהם פנחס, בקנאו קנאת ה'. (כמבואר בפרשת בלק [במדבר כ"ה ח'ט']).
ולכן, אילו היה מתקיים תדיר הנהגה ניסיית, הלא היה העולם חרב בזמן קצר, על ידי חטאי בני האדם. ורצון הבורא יתברך בקיום בריותיו, כמבואר בפרשת נח אחר המבול [בראשית ז' כ"א]. וכל שכן בקיום עם סגולתו, זרע ישראל עבדו.
אבל בזמן שעולם כמנהגו נוהג, אף על פי שחוטאים, הקדוש ברוך הוא מאריך אפו, וגבי דיליה, כמו שאמרו חז"ל בבבא קמא (דף נ' [ע"א]) עיין שם. (והוא מבואר גם כן בתורה בפרשת כי תשא בי"ג מדות, ה' ה' א' רחום וחנון, ארך אפים כו', ונקה לא ינקה [שמות ל"ד ו'-ז']).
ועל כל פנים השם יתברך מאריך אפו זמן רב, כפי הסכמת חכמתו יתברך שמו, ולא נעשה פתגם הרעה מהרה, ולחוטא יש פנאי לחזור בתשובה, ולסגל מעשים טובים.
ואם לא ישוב חס ושלום, סופו ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולקבל עונשו במלואו, אם בעולם הזה או בעולם הנשמות, אבל על כל פנים דור הולך ודור בא, והעולם מתקיים בכללו."
ניסי הנביאים ותוצאותיהם
מלבי"ם מלכים א פרק יז פסוק יח
האישה הצרפית חשבה כי מאחר שמנכים זכויות למי שעושים לו נס, בעוון ההנאה מהנס שנעשה מת בנה. ומסביר כי מי שעושים לו ניסים שוקלים זכויותיו לראות האם אכן ראוי לכך.
"וע"כ חשדה אותו שמ"ש בשם ה' כד הקמח לא תכלה אינו אמתי, רק הוא עשה הנס הזה מכחו ע"י שמות או סגולות ששנה הטבע, וחשבה שלכן מת בנה, כי אחר שנהנו מדבר הנעשה בלט או ע"י דברים היוצאים מן הטבע, זה נחשב לעון ונתחייב במיתה, כמ"ש (אבות א, יג) דאשתמש בתגא חלף, ועז"א באת אלי להזכיר את עוני וכו'. וגם כי כבר אמרו (תענית כ ב) העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי אם צריך שתשתנה המציאות בעבורו שקלו זכיותיו ועונותיו בפלס אם ראוי לכך. ואחר שחשבה שזה נעשה בדרך נס עפ"י אליהו (לא עפ"י רצון ה' אשר יצוה כן מצד רצונו בלי השקף על זכות וחובה), עי"ז נזכרו עונותיה ומת בנה:"
פנים יפות דברים פרק ח פסוק יז (פרשת עקב)
לא טוב להישען על הנס, כיוון שמנכים זכויותיו ומזכירים עוונותיו. ולכן טענה האישה הצרפית לאליהו שע"י הנאתם מהנס הזכירו עוונם ומת בנה.
"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. הנה אמר דהמע"ה [תהלים סב, יג] ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כבר פירשנו בכמה מקומות, לפי פשוטו נראה כי אין טובה לאדם להיות מזונותיו ע"פ נס שלא כדרך הטבע, כמ"ש חז"ל [שבת לב א] אם נעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו, ואמרו עוד [ברכות נה א] כי הסומך על הנס מזכירין לו עונותיו, ושמעתי לפרש מ"ש האשה הצרפית לאליהו ז"ל [מ"א יז, יח] מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, והיינו מפני שאמר עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה כי כה אמר ה' וגו', שהיינו שיהיה העוגה שלי ממה שהיה מוכן אצלה ולא ע"פ נס ולך ולבנך תהיה ע"פ נס, וז"ש מה לי ולך שהקדמתו והוצאתו לי ואח"כ לך ולבנך ע"י נס, וזהו הגרם להזכיר עוני, וכבר כתבנו במ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה כי אף שהמזונות הוא ברכה מן השמים, ואם לא יעשה כלל מוכרחת הטובה לבוא בדרך נס, אין זה מן המובחר אלא שיעשה מעשה מועט וה' ישלח לו ברכה, כמו שנאמר [תהלים א, ג] וכל אשר יעשה יצליח, וכן כתב גבי יוסף ואשר הוא עושה ה' מצליח [בראשית לט, ג] אבל ההצלחה בלא עשייה כבר פירשנו בזה מ"ש שהמע"ה [משלי יט, כד] טמן עצל ידו בצלחת, פירוש שסומך על הצלחה בלא עשייה כלל, אבל א"צ אלא עשייה מועטת שתשרה עליו הברכה, וז"ש [אבות פ"ב מ"ה] לא כל המרבה בסחורה מחכים, וז"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, פירוש אף כי הכל מאת ה' אעפ"כ צוה הקדוש ברוך הוא לעשות מעשה מועט להיות נראה כמעשהו ולא על פי נס גמור:"
רבי משה מטשודנוב[2] – קהלת משה, עמ' סח
מביא בשם "איזה גדול" כי כשעושים נס לאדם, מפשפשים בזכויותיו יכול להסתכן, ולכן ניסים אסורים בהנאה. ומביא כדוגמה את מעשה אליהו והצרפית – אליהו לא רצה לאכול ממעשה הנס, שלא יסתכן, אלא נתן לאישה ובנה את הנעשה בנס. ועל כך 'האשימה' האלמנה את אליהו, ש"בעון זה מת בנה כי נהנה ממעשי ניסים".
[רבי משה מביא כאן שתי נקודות- עצם עשיית הנס גורם לפשפוש בזכויותיו, ובייחוד ההנאה מהנס גורמת לסכנה].
"מה לי ולך איש האלקים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני תיבה לי ולך הוא מיותר ושמעתי בשם איזה גדול. דהנה ידוע דמעשה ניסים אסור בהנאה כההוא מעשה דר' אבין חזא למלאכים דמלו לארבא חלא ועשו מיני' קמח והוליכי לנהרדעא ואמר להו רב אבין לא תקנו מניה דמעשה ניסים הוא ואסור בהנאה ונתנו טעם לזה כי אם עושין נס מפשפשין בזכיותיו ויוכל לבא לידי סכנה והנה מעשה אליהו עם הצרפת היה כן דהיה לה מעט קמח בכד כמאמרה ואכלנו ומתנו אח"כ והנה אליהו צוה לה שתתן לו בתחילה עוגה והשאר תאכל היא ובנה הגע עצמך העוגה שאכל אליהו היה מן הקמח בעין שהיה בכד אבל מה שאכלה האשה ובנה היה מעשי ניסים היה קשה להאשה למה אמר לה ולך ולבנך תעשה באחרונה היי לו לאכול באחרונה אלא בוודאי שלא רצה לאכול ממעשי ניסים שלא יסתכן וזאת כוונת האלמנה שבעון זה מת בנה כי נהנה ממעשי ניסים וזה מאמר לי ולך איש אלהים רצה לומר למה אמרת לי בראשונה ולך ולבנך באחרונה אלא באת אלי להזכיר את עוני כדי שאנחנו נוכל ממעשי ניסים ונסתכן ובאת אלי להמית את בני ודוק היטב:"
לאחר הנס יש להתחזק בדרכי הטבע
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב
רשב"י למד מיעקב אבינו שלאחר שנעשה נס יש לפעול למען הציבור (ע"י בניה וכד').
בהמשך הגמ' מביאים איזה דבר 'תיקן' רשב"י- היה אזור בספק טומאה, וכדי לעבור הכוהנים היו צריכים לעקוף את המקום. רשב"י בדק את המקום וציין איפה נמצא כל קבר ובכך טיהר את המקום.
אלא שיש מחלוקת כיצד עשה זאת: לדעת רש"י (עפ"י ירושלמי שביעית ט, א) עשה זאת ע"י נס (שהמתים צפו למעלה). ואמנם מפשט הגמ' משמע שעשה זאת באופן טבעי- אדמה קשה טהורה, אדמה רכה טמאה [כלומר חפרוה בעבר] ולכאורה אפשר לומר שכך פירש ר"ת.
[לפי הסבר רש"י- התיקון לאחר הנס יכול להתבצע גם ע"י נס]
"אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא – איזיל אתקין מילתא, דכתיב ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם."
עיון יעקב, שם כו
רשב"י ראה כי ראוי לתקן מלתא, כיוון שנס גורם לניכוי זכויות. (סיבה שנייה – הנס הגיע כדי לזכות את הרבים).
"אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איתקן מלתא. כי כשעושין נס לאדם מנכין לו מזכיותיו, לכך ראוי לו לתקן מלתא כדי שיהא זכות רבים תלוי בו, או דעשה לו הקדוש ברוך הוא הנס כדי שיוכל לזכות הרבים".
בן יהוידע שם ד"ה 'הואיל'
"ונראה לי בס"ד דידוע דאמרו רבותינו ז"ל אם אדם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, אך יש צדיקים שיעשה להם כמה ניסים ואינו מנכה להם כלום, אלא עושה עמהם הניסים בתורת צדקה… אמנם זה תלוי בדבר אחד, שאם אותו צדיק אוהב לעשות חסד חינם עם הבריות שעושין להם טובה, שאין לו הנאה ממנו אז מידה כנגד מידה, יעשה לו הקב"ה ניסים בתורת צדקה ומתנת חינם שאין מנכה לו מזכיותיו כלום… לכן אתקין מילתא שהוא דבר הנאה לבריות, שאין לעצמו הנאה ממנו, ואז ממילא גם הקב"ה יתנהג עמי במידת החסד ולא ינכה מזכויותיי בעבור הניסים, ולכן תיקן דבר טוב לבני אדם בנקיות המקום מן הטומאה, והוא לא היה צריך לזה כלל כי לא היה גר שם, וגם לא היה כהן"
עין איה שבת ב, קצו
הרב מסביר בפסקה זו מדוע דווקא רבי זירא נהג בזהירות יתירה מפני הסכנה. דווקא רבי זירא שהיה מלומד בניסים (כמובא בבבא מציעא פה, א. ניסים לשם מטרה אלוקית) צריך להתחזק בדרכי הטבע כדי שלא ישכח שהטבע הוא "חותם האלהי של ההנהגה". ולהראות שהנס צריך לעודד ביתר שאת ללכת בדרכי החיים הטבעיים.
"(שבת לב.): "ר"ז ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלי".
לא לבד להוסיף זהירות במקום שאפשר לתקן לבא אל המבוקש ראוי להיות זהיר, כ"א למנע ג"כ לגמרי הליכה ועסק שיש בו מצד ילדי הזמן חשש סכנה. וביותר צריך להדרכה זו מי שכבר נתרומם מעל דרכי החיים הטבעיים, שבמקום שיש מטרה שם הניסים מוכנים לפניו כמו רבי זירא, דבדיק נפשיה בתנורא שגירא ולא שלטה ביה נורא. איש כזה עלול הוא לשכח את הטבע שהוא חותם האלהי של ההנהגה. ע"כ דוקא עליו מוטלת החובה הקדושה שבהנהגה התמידית יהיה מדייק בתכלית להיות זהיר בכל ארחות הטבע, להתרחק מכל סכנה טבעית, וממילא שלא לעזוב שום השתדלות טבעית להטבת המצבים של הכלל והפרט, כדי להורות לכל באי עולם שהבטחון רק יוסיף עז ועצמה, וגילוי יד ד' אשר על עבדיו יעודד רוחם ביתר שאת להתהלך בארחות החיים ע"פ חקי עולם שחקק ד' בעולמו."
הנהגת חזקיה
איכה רבה (וילנא) פרשה ד סימן טו
"לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא יהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו', א"ל הקדוש ברוך הוא אני עושה כן הה"ד (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם ריב"ל אמר לשתי לילות ויום אחד והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו', עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד, לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (שם /דברי הימים ב'/ כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו', עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו', כמה נשתייר מהן רב אמר עשרה שנאמר (ישעיה י') ונער יכתבם, שכן דרכו של נער להיות כותב יו"ד, ר' אליעזר אומר ששה שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה, ר' יהושע אומר חמשה שנאמר (שם /ישעיהו/ י"ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ר' יהודה בר' סימון אמר תשעה הה"ד (שם /ישעיהו י"ז/) וארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, ר' תנחום בר חנילאי אמר ארבעה עשר הה"ד (שם /ישעיהו י"ז/) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, בין כדברי אלו בין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר אחד מהם היה, אלא כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא עלה והחריב בהמ"ק אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מיעבד לי כמה דעבד לסבי, מה עשה בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה וכיון שלא היה יכול לכבוש בקש לחזור, נתן הקדוש ברוך הוא בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים."
מסילת ישרים פרק י
מבין את מדרש איכה כסדר עדיפות – כלומר נס זה מצב בדיעבד. דוד שהיה נקי לגמרי מגזל וכד' הלך בביטחון למלחמה ללא נס, אך המלכים אשר היו פחות נקיים, נצרכו לנס.
"ואמרו זכרונם לברכה (איכה רבתי טו): שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה [גזל עריות וכו'. נ"ב], ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק, והיה שואל (תהלים יח): ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד – כלותם, מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל – כך. והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו (שם): יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי. ואמר עוד (שם): וישב ה' לי כצדקי כבור ידי לנגד עיניו, והוא הבור והנקיון הזה שזכרנו. ואז חזר ואמר (שם): כי בך ארוץ גדוד וגו', ארדוף אויבי ואשיגם. והוא עצמו אמר עוד (שם כד): מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב."
רבי חנוך זונדל בן יוסף – ענף יוסף על מדרש איכה הנ"ל
גם מסביר את המדרש כסדר של מעלות- שהעדיפה היא ללא נס, ומי שלא זכה נזקק לנס (נראה כי הדבר תלוי בזכותו של המלך).
"מה שתבע זה כו'. הכוונה דבנצחון ישראל לאויביהם היו ד' מעלות זו על זו, דמי שכחו גדול ושלם ביותר זכה לנקום מאויביו בידיו ורדף אותם והכה בהם הוא בעצמו. ומי שלא היה בו כח וזכות גדול זכה עכ"פ לרדיפה אחריהם, אע"פ שבאמת הם נופלים לפני הקב"ה, מ"מ מפני שיצא ורדף אחריהם נראה כאילו כחו ועוצם ידו עשה בהם. ועוד יש שלא היה זכותם גדול כמו אלו ולא נצחו אפי' ברדיפה רק על ידי רנה ותפלה, ומ"מ מעלה יש לו מה שנענה בתפלתו. אבל מדריגה התחתונה שבהם הוא שיש שנעשה להם נס בעודם ישנים על מטתן ולא עשו שום פעולה, דזה מורה שלא עשה הקב"ה כי אם למענו ולמען שמו הגדול."
רבי דוד טביל ממינסק – דרשות נחלת דוד, דרוש א
ההשגחה הטבעית הבאה לידי ביטוי במעשים הממשיים של ישראל על אדמתם, עדיפה על ההשגחה הניסית. מלחמות דוד המלך יותר נעלות מניסי חזקיה.
"גם כשי שראל על אדמתם קיימת הנהגה בהסתר באמצעות מעשה ידיהם.
מח. הנה הראנו לדעת כי ההנהגה ההשגחית בהיותה נסתרת ונעלמת תחת כנפי הטבע הבאה באמצעית מעשי יד אנוש היא העולה על כלנה, ואין כוונתנו על ההנהגה המשתלשלת באמצעית שרי האומות, כאשר הוא היום בהיותנו על אדמת נכר, כי כל עצמות ההנהגה משתלשלת לנו ע"י שרי האומות, וכמו שהיה הענין בנס פורים אשר בארנו ענינה בספרי בית דוד (בדרוש לפי זכור [דרוש י אות כא]), כי היא בלי ספק קטנה ערכה ומדרגתה מכולם, יען כי היא מכונה בשם הסתר פנים, אולם הכוונה כי גם בהיות ישראל שרוים על אדמתם, כאשר תבוא ההנהגה בהסתר והצנע בשלחו הברכה במעשי ידיהם, ויפעלו גבורות במלחמותיהם, בפועל כפם ממש, כאשר היה הענין במלחמותיו של דוד המלך ע"ה, כי אז יהיה יותר נעלה על מלחמתו של חזקיה שהיה ע"י מלאך ה' לבדו ולא חלו בה ידים, וכאשר ביארנו בכוונת המדרש סדר ירידת מעלת המלכים מזה לזה עד חזקיה, שלא היה בו כח כלל אף לומר שירה."
ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית פרשת מקץ
מביא בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לגבי השאלה מדוע מברכים "שעשה ניסים" בחנוכה ופורים, אך לא בפסח. כיוון שניסי יציאת מצרים הם ניסים שמעל לטבע, וניסים אלו מגיעים כאשר הדור אינו ראוי לישועה [ומביא כדוג': כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית]. לכן אין אנו מבקשים ניסים כאלו, כיוון שאין ראוי לבקש ניסים נגד הטבע, שע"י כך מנכים לו זכויות, ורק כשהדור שפל ואין ברירה אז יש לבקש, כדרך שביקש חזקיה.
אמנם יש לבקש ניסים בדרך הטבע, כפי שהיה בחנוכה ופורים. כיו"ב בשבת מברכין אין אנו אומרים "מי שעשה ניסים… הוא יעשה לנו ניסים". אלא "יגאלנו" [דבר זה מלמד כי העדיפות היא לגאולה בדרכי הטבע].
"והנה בספר קדושת לוי (דרוש לחנוכה) דקדק למה בחנוכה ובפורים מברכין שעשה נסים ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו גם כן נס. אכן יש הפרש בין נסי מצרים לנסי חנוכה ופורים דכל נסי מצרים היה חוץ לדרך הטבע והיה שינוי סדרי בראשית ממש בכל העשר מכות וגם מה שבאו רק על המצריים ולא על ישראל שמצד הטבע כשבאה מכה בעולם נוגע לכל… ונסים כאלה בשידוד הטבע הם רק כשאינם ראוים מצד מדת המשפט לישועה. ושם אלהים הוא שם מדת הדין הוא בגימטריא הטבע כידוע והישועה שמצד מדת הדין הוא ישועה מלובשת בדרך הטבע. ועל כן אמרו (שבת נ"ג ב) באותו שנפתחו לו דדין כאשה והניק את בנו כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית דאם לא היה גרוע היה ה' יתברך מושיעו בדרך הטבע שיזמין לו שיוכל לשכור מינקת ומה שהוצרך לנס בשינוי טבע הוא רק מצד שהוא גרוע ולא היה מדת הדין מסכים.
והברכה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה מורה שאנחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ועל נסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל כדאיתא (שם ל"ב א) שמנכין לו מזכויותיו ואסור ליהנות ממעשה נסים כמו שאמרו (תענית כ"ד ב) לא תיזבנון דמעשה נסים הוא. וחזקיהו שהתפלל על נסים שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה נסים (איכה רבה ד', ט"ו) ולא רצה ללחום ולהיות מלובש בדרך הטבע הוא גם כן לפי שראה שאין דורו ראוי לכך שהעולם נידון אחר רובו ורובא דרובא בישראל לא היו אז כראוי, כי עשרת השבטים גלו אז בעוונם וגם בירושלים עצמה היו הרוב אחר שבנא וסיעתו. וחזקיהו בעצמו היה מסופק בהישועה מצד הרוב שהיו כנגדו עד שנאמר לו שקשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מהמנין (סנהדרין כ"ו א) ולזאת כיון שהרוב לא היו כראוי התפלל להקב"ה שיעשה הוא כרצונו יתברך ואני ישן על מטתי ואתה עושה. ולכך אין אנו מברכים בפסח שעשה נסים שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה ועל זה אין לבקש כנזכר לעיל רק אנו מבקשים שישיבנו אליו ונשובה ויגאלנו במשפט.
אמנם בחנוכה ופורים היו הנסים מלובשים בטבע ובלא שינוי סדרי בראשית…
ואף דבאמת היו התשועות והנסים והנפלאות מן השמים מכל מקום מאחר שלא היה התגלות שינוי סדרי בראשית. על נסים כאלה שלא מצד השתנות סדרי בראשית רשאים להתפלל תמיד. ולכן אנחנו מברכים שעשה נסים בחנוכה ובפורים שיתעורר נסים כאלה גם עכשיו כמו שמזכירין שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה. ולכך בנוסח מי שעשה נסים בשבת שמברכין אין אנו אומרין בלשון מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם הוא יעשה לנו נסים ויגאלנו, כי אין רשאים להתפלל על נסים כאלה שנעשו במצרים ואנחנו מבקשים רק מי שעשה אז הנסים יגאל אותנו גם עכשיו מצד התקרבות הקץ של בעתה וכמו שאמרנו שבשביל ישראל מצד שמסר לנו התחדשות הזמנים יש יכולת לחדש הזמן ושיהיה בעתה ובקרוב ויגאל אותנו:"
עין איה ברכות א, קמג
בענייני היחיד – בטחון בה' בצורה פשוטה היא ע"י נס כאשר דבר זה נצרך לפי הזמן והאדם, אך הבטחון השלם יותר הוא בטחון שה' יעזור בהשתדלותו.
בענייני הכלל הדבר תלוי במצב הרוחני של הדור. בדור ירוד שיש צורך להגביר את אמונתם בה', יש עדיפות לעשיית נס על פני השתדלות, כדי שלא יאמרו "כוחי ועוצם ידי". אך כאשר הדור במצב אמוני גבוה, ההנהגה הטבעית היא העדיפה, כיוון שמתוך כך יכירו בה' דרך סדרי החיים האנושיים.
הרב משווה זאת להבדל באהבת הבן לאבא כילד קטן, שמכיר ואוהב את אביו כאשר נותן אוכל לפיו, לעומת בן גדול באוהב את אביו כאשר נותן לו כלים להסתדר בכוחות עצמו. וכן היה בתקופות שונות בעם ישראל לפי העניין.
כלומר, לדברי הרב, הנס הכרחי במצב שהדור ירוד, ולפי זה נראה כי לא היה מקום לכך שחזקיה ישתדל לניצחון בידי אדם, אלא אכן היה ראוי שיֵעזר בנס [ונראה עוד את דעת הרב לגבי חזקיה ב'חבש פאר'].
"(ברכות י:): "מאי והטוב בעיניך עשיתי. אר"י אמר רב שסמך גאולה לתפילה, ר"ל אמר שגנז ספר רפואות."
דרכי הבטחון הם השלמות האנושי, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העיי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "עוד העם רב למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשך מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מהנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו'", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגב של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדברים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי ידי הושיעה לי, ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד הוא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים מאד הם הניסים בזמן ילדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידית, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדול הוא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם הי' שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לנו ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, לא היתה ההנהגה הטבעית לישועתו מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "למען לא יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי".
ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העבודה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומי שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתן של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז הוא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומי שנמשך מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצא ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.
…והנה אם נהי' זכאים, לפ"ז תוכל להיות מצדינו הגאולה טבעית ובאה ע"י השתדלותינו, והניסים יבאו עכ"פ להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ד', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה."
חבש פאר, דרוש א
דרוש בעניין חשיבות תפילין כנגד השכל, כאיזון לגשמיות בארץ ישראל. מעלת ארץ ישראל היא הברכה בעניינים גשמיים, שמוסיפים כבוד בקדושה ובאמונה [ולכן הברכות שהבטיח ה' שיתקיימו בארץ היו בעניינים גשמיים]. כיוון שיש חשש שבכניסה לארץ יגבר הגוף וכנגדו ייחלש השכל, הקדים הקב"ה מצוות תפילין שהיא כנגד השכל, לכניסה לארץ.
על פי דברים אלו מסביר מדוע לקחו המרגלים מפרי הארץ, כדי להניא את העם מכניסה לארץ שאיתה תגבר התאווה, כיוון ש"עיקר תכליתם לעבוד את ד', ולזה דרושה הגברת השכל". וחששו שמא מתוך השהייה בארץ לא יוכלו לבחור בטוב.
בהקשר זה מזכיר את חזקיה שהיה צדיק גמור ומחשבתו רק בעניין תורה, אך מצוות יישוב הארץ נחלשה בימיו מחמת שקידתו בתורה. וכידוע, הקב"ה עזר לדורו באופן ניסי. מכיוון שענייני העולם הזה לא היו חשובים בעיני חזקיה לא התעורר לומר עליהם שירה, כיוון שלדעתו הם מעיקים לקדושה. אמנם בעיני ה' יש צורך חשוב בגשמיות וביישוב הארץ שעל ידם תבוא הברכה לכל העולם. לכן לא נעשה חזקיה משיח, כי תפקיד המשיח הוא להעלות את הגשמיות לקדושה.
"…והנה מעלת ארץ ישראל היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ד' באמת, ולתכלית זה אמרה תורתנו הקדושה תמיד עניני היעודים על טובות העולם הזה, אף על פי שהן נבזות ופחותות אצל כל בר דעת מצד עצמם, אבל באמת הכל מיוסד על זה הסוד הגדול, שאין פחיתות כלל לשלמות החומר, אדרבה מעלה היא, אלא שעל ידי חלישות השכל תהיה במקרה שבה לענין רע, אבל כשתהיה קדושת השכל ברוממות תכליתה אז זהו תקפו וגבורתו ותפארתו, כשיהיה לו כל טוב עולמי, ועל ידו יחרץ בעניניו לגדל ולרומם עניני הקדושה העליונה למען כבוד שם ד' יתברך.
לפי זה כיון שעל כל פנים ארץ ישראל יסדה הקדוש ברוך הוא בתכלית הטוב לעניני הגוף: ארץ זבת חלב ודבש", אם כן יש ח"ו סכנה שיתחזק הגוף ועל ידו יחלש השכל כיון שיהיה מעורב בגוף, על כן הקדים הקדוש ברוך הוא מצות תפלין לכניסת הארץ, לומר עשה מצוה זו" ותבדיל שכלך מעניני החומר, אז כל מה שיוסיף הגוף ישוב וטובה, יוסיף השכל קדושה וכבוד אמת על כן בשבילה תכנס לארץ". ותהיה באמת ארץ החיים, שתתענג על ד"" אף על פי שיתן לך משאלות לבך". (תהלים לז) בנחלה בלי מצרים.
ועל פי זה יש לומר, שהמרגלים שלקחו מפרי הארץ גם כן כונו בהם, להסיר לבבותיהם של ישראל מן הארץ. כי עיקר תכליתם לעבוד את ד', ולזה דרושה הגברת השכל, ולפי טבע הארץ תתגבר התאוה. ויש לומר, שזהו שאמרו כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג) כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (סוטה לה). שחשבו: כיון שבחירת הטוב ורע, נתן הקדוש ברוך הוא לבני אדם, הרי זה כביכול סלק רשותו מזה, ואמרו שלפי תגבורת הגופני שבארץ אי אפשר כלל שיבחרו בטוב והקדוש־ברוך־הוא סלק מזה רשותו כביכול. אבל שקר הדבר, כי ודאי הקדוש־ברוך־ הוא מושל בלב, כמו שכתוב (ירמי' יח) הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל", ובידו להשיב לבות שובבים, שכן גזר בחכמתו העליונה שיטו רצונם לחפוץ עבודתו, ועיקר קדושת הארץ כך היא, שכל מה שיתגבר בה הגוף, יוסיף השכל אומץ. רק בבחירה הדבר תלוי…
ועתה שזכינו ב"ה בדורנו כי פקד ד' את עמו, ורוח קדוש נתעורר בלב רבים לשוב להתנחל בארץ הקדושה, וזה בודאי קול דודנו הוא הדופק לומר לנו: שובו בנים לגבולכם", עלינו להתחזק במצוה זו אשר בזכותה נוכל לקבל טובת הארץ הגשמיית בצרוף קדושתה הרוחנית באופן שיהיו לעזר זה לזה.
וכן יתבאר על פי מה שכתבתי במקום אחר על דברי חז"ל שדרשו (סנהדרין צד) אהא דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק" – גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'", שהכונה: חזקיה היה צדיק גמור ועיקר מחשבתו רק בענין תורה ועבודת השם, ואדרבה ישוב הארץ ירד בימיו בשביל שקידתו בתורה, והקדוש ברוך הוא היה מצליחם למעלה מדרך הטבע, כמו שכתוב (ישעי' ז) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", (ושם) כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהיה", אבל רצון השם היה, שאף־על־פי שזהו בודאי דרך מקודש, ואשרי האיש אשר בתורת ד' חפצו באופן כזה עד שישליך עסקי הארץ אחרי גוו, אבל ישוב ארץ ישראל היא בעצמה דבר קדוש ונשגב, והצלחת ישראל בארץ ישראל גורמת טובה גדולה לכל העולם, להכיר לכל באי עולם גדולתו ית' והשגחתו, שידבקו הכל בעבודתו. וזאת היא תכלית ביאת המשיח לומר שלום לרחוקים ולקרב הכל תחת כנפי השכינה, על ידי שיתבררו אותם שתקנו ענין בחירתם עד שיהיו ראוים לקבל ברכת ד'. וזהו ענין מכנף הארץ", שעם שטבע הארץ להיות מושבה בשפל, מכל מקום ארץ ישראל על ידי קדושתה פרחה לעילא ומוסיפה כח בגבורה שלמעלה על ידי ברכתה.
והנה חזקיה כיון שראה שעיקר הנס היה לתועלת כבוד עם ד' ועשרם, כי מצד הצלת הנפשות היה די שיתן הקדוש ברוך הוא בלבב סנחריב לעזוב את ארץ ישראל, או שלא יבוא כלל (עי' שם) אלא שאז לא היה להם כל הכבוד הזה וגם לא מצאה ידם שלל העם הרב ההוא, ועניני עולם הזה לא היו חשובים כל כך לחזקיה להתעורר לומר עליהם שירה, שחשב שהם מעיקים לעניני עולם הבא והקדושה האמתית; אבל מעלת משיח היא, שכל עניני עולם הזה יעלה אותם להשתמש בקדושה, על כן דבר זה גרם שלא נעשה חזקיה משיח (שם). והנה באמת שבח גדול הוא וצבי לצדיק, שהגיע למעלה רמה כזאת, עד שלא נתעורר לומר שירה על הצלחה זמנית, מכל מקום בערך חזקיה וסיעתו שהיה ראוי למשיח, הוא גנאי, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה. כי מצד קדושת הארץ וכבודה וברכת ד' עליה עם רוב קדושתה, זה גרם להכיר לכל שראוי לומר שירה על הצלחה גופנית של עם ד' בארץ ישראל בפרט…"
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד עמוד א
על פי פשט דברי הגמרא – בעבור בקשת ההצלה (מהמחלה) ע"י זכויותיו, הכשילוהו לבקש אות להבטחת ההצלה [ושלא יבטח בה']. ע"י בקשת האות הגיעו נכרים לאכול על שולחנו [באו מבבל לאחר ששמעו את האות שנעשה לו, דהיינו הטיית הצל]. וע"י כך גרם לגלות [שהראה להם את אוצרותיו, ללא תליית הדבר בקב"ה, וללא הזכרת הניסים. ועל כך הנביא הוכיחו].
"תניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: בשביל והטוב בעיניך עשיתי – מה אות, בשביל מה אות – נכרים אכלו על שולחנו, בשביל שנכרים אכלו על שולחנו – גרם גלות לבניו. מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו ומשמש עליו – גורם גלות לבניו, שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך [אשר תוליד] יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. וישמח עליהם חזקיהו ויראם את (כל) בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב וגו'. אמר רב: מאי בית נכתה? – אשתו השקתה עליהם. ושמואל אמר: בית גנזיו הראה להם. ורבי יוחנן אמר: זין אוכל זין הראה להן."
רש"י מסכת סנהדרין דף קד עמוד א
"בשביל הטוב מה אות – בשביל חזקיה [ששיבח את] עצמו, דאמר הטוב בעיניך עשיתי גרם לו שאמר מה אות כי אעלה בית ה', ששאל אות מהקדוש ברוך הוא, שעבירה גוררת עבירה.
אכלו נכרים על שולחנו – אותם ששלח לו מרודך בלאדן ספרים ומנחה על ידם."
רבי דוד פארדו – למנצח לדוד, ברכות ס ע"א (מופיע גם ב"יין ישן בקנקן חדש – ברכות" עמ' רנט)
לא טוב לסמוך על הזכויות ולהתפלל לנס, כיוון שאפילו צדיק גמור לא טוב לו שינכו לו זכויותיו. ומביא כדוג' את חזקיה שנענש על כך שסמך על זכויותיו בתפילתו לה' שיציל אותו מהמחלה. [כמובא בגמ' סנהדרין קד, א: שעונשו היה ניסיון נוסף לראות האם בוטח בה' או יבקש אות להבטחת הצלתו].
"ואבעית אימא מעשה דלאה כו'. לתירוץ ראשון קשיא דאמאי קאמר אין מזכירין מעשה נסים, סוף סוף הואיל ואשכחן שהיה מציאות דאהנו רחמי להפכה היכי קתני הרי זו תפלת שוא, והרי אין זו שוא דדילמא איהו גופיה אהכי קא מצלי שיעשה לו נס מן השמים שתתהפך אם היא נקבה. ואיברא שאין זה דבר טוב לסמוך על זכיותיו ולהתפלל שיעשה לו נס, דפשיטא דגרע טפי טובא מעיון תפלה שמזכיר עונותיו (לעיל נה.), ואפילו ידע איניש בנפשיה דצדיק גמור הוא אינו טוב לו שמנכין לו מזכיותיו, ומי לנו גדול מחזקיהו שנענש (סנהדרין קד.) על הטוב בעיניך עשיתי' (מלכים ב כ, ג), ומכל מקום עם כל זה תפלת שוא מיהא למה תקרא הואיל וכבר הוה כי האי גוונא איהו נמי אהא קא מצלי. תדע דאם לא כן צריך אתה לומר דלאה גופה התפללה תפלת שוא חלילה, משום הכי משני באופן אחר. ומיהו להך תירוצא בתרא נמי קשה קצת דאי בתוך ארבעים הוה דעדיין לא נוצר הולד לא שייך למתני נהפכה לבת, דאכתי לא הוה נוצר ונגמר הבן ומאי נהפכה."
הרב יעקב קנטורוביץ – הגיונות הגר"י, עמ' קכו
בהקשר למדרש איכה – ישועה ע"י ניסים גלויים היא כנהמא דכיסופא, ויותר מכובד אם הקב"ה שולח עזרה ע"י כוחו של האדם עצמו, כמו אצל דוד.
כיו"ב מביא דוג' מברכתו של משה "ואשר חרב גאותך" כלומר ע"י חרב שלכם. וכן מדברי המלאך אל גדעון "לך בכחך זה והושע" "כשם שאין אתה רוצה שידושו החטים מן השמים אלא ע"י עזר מעשה ידיך, כן הושע את ישראל… ע"י נצחון של האדם".
רק כאשר אין לישראל כוח להציל את עצמם, הקב"ה מצילם ע"י נס. אך עדיין אין זה לכבודם.
"רש"י דיבר עמו קשות על שאמר למד הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני. והנה לא מצינו שום תירוץ על שאלת למה הרעות, אלא כשם שהאבות לא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה, כן אין למשה להרהר בזה, ונראה לומר, דיש בזה תירוץ על זה, הנה אנו קוראים תמיד פ' זו של מכותיו לפרעה בשבת של ר"ח או שמברכים בו החודש, ואין זה דרך מקרה בעלמא, אלא יש שייכות לזה לברכת החודש, והוא דאמרו במדרש איכה בפסוק לא האמינו מלכי ארץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, ארבעה מלכים שאלו מאת הקב"ה ומה ששאל זה לא שאל זה, דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם א"ל הקב"ה אני אעשה, בא אסא ואמר אני אין בי כח להרוג אלא אני ארדוף ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני אעשה, בא יהושפט ואמר אני אין בי כח לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני אעשה בא חזקיהו ואמר אני אין בי כח לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני עושה, הכוונה, כי ישועה ע"י נסים גלוים, הם כמו נהמא דכיסופא, וכמו שאמרו בשבת כמה גרוע אדם זה שנשתנה לו סדרי בראשית, ובתענית דף כ"ד אתו מלאכי ואידמי לחובלי ושקלו חלא וממטי לספינתא והוו סמידא, וא"ל אל תיהנו מזה כי מעשה נסים הם, ויותר נאה ויותר כבוד הוא, אם הקב"ה שולח עזרתו ע"י כח של אדם בעצמו, ע"י נצחונו שלו, כמו שהי' בדוד המלך, שהיו לו גבורים בכח. דגם יר"ש גדולים ומיוחסים ועי"ז נצח כל מלחמותיו, ונאמר אם בחוקותי תלכו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, ורדפתם את אויביכם.
ועוד ברך משה לפני מותו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותיך, כלומר, ע"י חרב שלכם תהי' נושעים בה' ובזה יהי' לכם חרב של גאות ונזר נצחון ותפארה, ועוד וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. כלומר, יראו מכח יראת הרוממות שלך. שה' הוא בעזריך, ומצינו בגדעון שאמר לו המלאך על שאלתו ואיה נפלאותיך אשר אבותינו ספרו לנו הלא ממצרים הוציאנו. השיב לו המלאך לך בכחך זה והושע את ישראל כלומר בכחך זה, כשם שאין אתה רוצה, שידושו החטים מן השמים אלא ע"י עזר מעשה ידיך, כן הושע את ישראל לא ע"י נפלאות שע"י מעשה הקב"ה בעצמו בלא מעשה ידיו של אדם, אלא ע"י נצחון של האדם.
וכאשר אמר משה רבינו ויהי בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, כלומר לא ע"י סיוע של מעשה אדם אלא ע"י נסים גלוים מפני הארון, וינוסו משנאיך רק מפניך, אמרו ע"ז בשבת עשה לה נונין הפוכים שאין זה מקומה של פרשה, והיכן מקומה בדגלים, כלומר כי שם היו במדרגה גבוה מכפי שהיו עכשיו, פורעניות מלפני' ומלאחרי' אלא בדגלים, כי אז לא הי' נצרך למשה לומר וינוסו משנאיך מפניך, אלא היה אומר וינוסו משנאינו מפנינו שהיו יראים מפנינו, כמו שהי' ביעקב אבינו ויהי חתת אלקים על כל העמים ולא רדפו אחריהם, ורק בעת שישראל הם במדרגה כזו שאין בהם כח ועוז לאחוז חרב בידם, אין להם בטחון חזק בישועת ה' על ידם אז הקב"ה עושה להם נסים בלא סיוע של האדם, כמו שאמרו אסא ויהושפט וחזקיהו, אבל לא לכבוד הוא להם הדבר הזה, ועל כיו"ב אמרו גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה הקב"ה, בכתובות דף ה' ע"א, ולזאת במצרים שלא הי' להם הכח הוה לאחוז חרב בבטחון בהקב"ה כמשנ"א פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.
לכן עשה הקב"ה נסים לפרעה בלא סיוע שלהם…"
[1] הרב שלמה זילברשטיין זצ"ל היה רב חשוב מגרוסוורדין, עיר במערב הונגריה. הוא נולד בבאניהאד בשנת תקע"ד (1814) לאביו, רבי אהרן, שהיה מתלמידי רבי מרדכי בנט. למד אצל רבי קופל חריף מוורבוי. בשנת תר"ג (1843) נבחר לרבה של קהילת שארקאד, אך בשל התנגדותו ל'מחדשים' עבר לגרוסוורדין, שם שימש כדיין ומו"ץ בעיר ומגיד משרים בבית הכנסת "אהבת רעים". נפטר בשנת תרס"ט (1909) ביום שמלאו לו 95 שנה. חידושי תורה ממנו נדפסו על ידי נכדו בספר "אהל שלמה" (גרוסוורדין, תרפ"ח).
[2] חיבר את הספר "קהלת משה", שבו ליקט וערך דרשות ודברי תורה מגאוני דורו, ביניהם הרב שמשון מאוסטרופולי, הרב יהונתן מפראג והרב יצחק איש הורוויץ. הספר נדפס לראשונה בשנת תקנ"ג (1793) וכולל אוסף של דרשות על פרשיות השבוע, חגים ונושאים נוספים. רבי משה התגורר בעיירה טשודנוב, הסמוכה לברדיצ'ב שבאוקראינה.