האם מותר לחלל שבת עבור תפילה של צדיק?

הרב שלמה קלוגר

מהתקיפים ביותר בסוגיא היה הרב שלמה קלוגר שכתב לחלק בין רפואה טבעית (ובדוקה) שמותר לחלל עליה שבת, לבין רפואה שהיא על ידי נס או תפילה וסגולה שאסור לחלל עבורה שבת אפילו באיסור דרבנן.

שו"ת טוב טעם ודעת קמא, רלט

את שיטתו ביאר בשו"ת טוב טעם ודעת קמא רלט, והביא ראיה מהגמרא בסוכה נג, א שכאשר דוד המלך כרה את השיתין עלו מהן מים שיכלו להטביע את כל העולם, ודוד המלך שואל האם מותר להכניס חרס עם שם ה' במים כדי להורידם או שאסור מפני שמוחק את השם. מכאן מסיק הרש"ק שאסור לעבור על איסור תורה (כמו איסור מחיקת השם וכל שכן חילול שבת) כדי להינצל על ידי פעולה סגולית או ניסית, שאם היה מותר דוד המלך לא היה שואל. ומה שבסוכה מובא שאחיתופל לומד קל וחומר מאישה סוטה שמותר למחוק את שם ה' לצורך פיקוח נפש זהו היתר נקודתי לאיסור מחיקת השם (שהותר לצורך תיקון):

"הנה בחבורי מכבר (בכת"י) בא"ח סימן רפח העליתי, דמה שמותר ומצוה לחלל שבת עבור פקוח נפש היינו רק בדבר דהוי הרפואה בטבע, אבל מה שהוי רק דרך סגולה או נס אף אם הוי רפואה בדוקה אסור לחלל שבת עבור כך, והבאתי ראיה לזה מפירוש המשניות להרמב"ם (יומא פג, א). וכעת נראה ראיה מן הש"ס פ"ה דסוכה (נג, א) מ"ש שם גבי דוד המלך בשעה שכרה השיתין, דאמר שם אי איכא דידע אם רשאי לכתוב שם אחספא ולשדות למיא וכו'. והנה עיקר חשש שלו ודאי הוי מכח חשש שיהיה נמחק שם השם על ידי מים, דהרי כן מוכח מראיית אחיתופל ממחיקת השם בסוטה, מוכח דעיקר חשש דוד הוי מכח שהשם יהיה נמחק. וקשה הרי מחיקת השם אפילו בחנם הוי רק מכח לאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם, ואטו לא ידע דוד דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ושבת החמורה, נדחה מפני פיקוח נפש מכל שכן מחיקת השם דהוי רק לאו, וכאן הוי חשש סכנת איבוד כל העולם מכ"ש דמותר. ובעל כרחנו מוכח דלא הותר משום איסור רק מה דהוי רפואה בדרך הטבע, אבל זה להיות על ידי החספא ישוב התהום לאחוריו, זה אינו דרך הטבע רק נסיי, וזה לא הותר מכח פיקוח נפש.

ואין לומר דעל כל פנים לפי האמת דלמד אחיתופל קל וחומר מסוטה, ואם כן קל וחומר יש ללמוד נמי לעבור על לאו אפילו בדבר שאינו דרך הטבע, דאם מפני השלום התירה התורה למחוק את השם מכל שכן מפני פקוח נפש דמותר לעבור על איסור אפילו אינו דרך הטבע. זה אינו, חדא דאם כן אין ראיה מזה רק ללאוי ולא לשבת דחמור, ותדע דאם לא כן למה לי כל הני למודים דפרק ח דיומא (פה א-ב) דפקוח נפש דוחה שבת, נלמוד מקל וחומר דאחיתופל דפיקוח נפש עדיף משלום דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, בעל כרחנו דמזה אין ראיה רק ללאו, לא לשבת החמור. ואם כן מוכח דעל כל פנים איסור חמור כגון שבת אינו נדחה רק בטבעיי לא דרך סגולה. אך לפי זה תקשה על המשנה דפרק ח דיומא (פג, א) דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו, לפי טעם הפירוש המשניות דהטעם דאינו דרך הטבע רק סגולה, הרי שם אכילת דברים טמאים הוי רק לאו, ולמה לא נלמוד זה מסוטה מקל וחומר דאחיתופל, הרי זה אינו טבעיי.

אך נראה דמזה יהיה ראיה לדעת הסוברים דלמחוק השם על מנת לתקן מותר מן התורה (ראה ב"י יו"ד סימן רעו ד"ה יש בו דבק). ולכך אתי שפיר, דלכאורה קשה מה היה מסופק דוד, הרי זה הוי על מנת לקיים כל העולם והוי על מנת לתקן ואין כאן איסור מחיקת השם, ויהיה מוכח להיפוך דאסור אפילו על מנת לתקן. אך באמת אין ראיה, דמה דמותר על מנת לקתן היינו היכי דהתיקון יהיה בגוף השם, היתירה וכדומה, אבל מה דאינו תיקון בגוף השם רק בדבר אחר יש לומר דאסור, ולכך היה מסופק דוד. ולפי זה יש לומר להיפוך, דודאי על מנת לתקן מותר, רק שהיה מסופק דוד אם הוי על מנת לתקן דבר אחר אם זה נחשב תיקון או לא, לכך פשיט ליה לאחיתופל מסוטה דמותר. לכך אין ראיה לעלמא, דיש לומר דדוקא התם דהוי על כל פנים לתקן לכך מותר, דגלתה התורה דעל מנת לתקן לא נחשב השחתה, ואם כן לא נעשה כאן איסור כלל, אבל היכי דסוף סוף האיסור נעשה רק לומר דמפני פיקוח נפש הותר, יש לומר דאף לאו ועשה אסור היכי דאין הרפואה בדרך הטבע רק סגולה."

שו"ת ובחרת בחיים פז – המעשה ברב שהורה לחלל שבת לתפילה עבור חולה

בשו"ת ובחרת בחיים פז (מעשה זה מובא גם במהרש"ם שיובא בהמשך) מספר הרב קלוגר שבשנת תקצ"ו כשהיה בשבת בברודי, הגיע פתק מזלאטשוב עם שם חולה, ששם היה רב שהורה שמותר לכתוב שם חולה שיש בו סכנה בפתק ולנסוע לברודי לבקש מצדיק (על פי המהרש"ם הצדיק הוא הרב שלום רוקח אב"ד בלז שהיה באותה שבת בברודי) שיתפלל עבורו.

הרב קלוגר תוקף את הרב המורה בחריפות ומביא שמה שהותר לחלל שבת עבור פיקוח נפש זה רק ברפואה טבעית בדוקה ולא בסגולה. מביא ראיה מגמרא בתענית יד, א: "על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה גייס או נהר, ועל ספינה המטורפת בים. רבי יוסי אמר: לעזרה, אבל לא לצעקה. במאי? אילימא בשופרות – שופרות בשבת מי שרי? אלא לאו – בעננו, וקרי לה התרעה, שמע מינה", ופירש רש"י: "לעזרה – צועקין לבני אדם שיבואו לעזרם. ולא לצעקה – תפלה, שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת, אלמא: צעקת פה קרי התרעה, מפי מורי". מכאן שמחללים שבת עבור הצלה טבעית אבל לא להצלה סגולית כתפילה. ואפילו באיסור דרבנן אסור שתקיעת שופר הוא איסור דרבנן.

מביא כ"דרך צחות" משבת יב, א שבשבת מתפללים על החולה "שבת היא מלזעוק ויכולה היא שתרחם", ששבת עצמה יש בה סגולה ניסית להציל את החולה, ומפני שאין סומכים על הנס חובה לחלל שבת על רפואה טבעית אבל לא על רפואה סגולית שהשבת מספיקה לה.

מסיים את דבריו בתוכחה לרב שהורה להקל, ושאם לא יחזור בו הוא יפרסם את שמו ויורה שאסור לשמוע לפסקיו:

"ב"ה שנת תקצ"ו, להנגידים מנהלי עדת ישרון בקהילת זלאטשוב. הנה הציקתני רוחי לא אוכל אדמה על חלול שבת אשר משפטה כאש בוער בקרבי על הוראה הרעה ומקולקלת אשר נעשה בקהלתכם בשבת העבר אשר הורה מורה אחד לחלל שבת בחלול אחר חלול לכתוב בשת קיויטל ושיסע יהודי יותר מג' פרסאות שהוא דאורייתא ובסוסים של יהודים ובשליחות מעות חוץ לתחום אשר גם לפי דעתם היה אפשר למעט בכמה מלאכות ולשלוח על ידי נכרי והוסיף עוד חטא על פשע ששלח שני אנשים יהודים לשני מקומות עם פדיונות והנה באמת הוראה זו מקולקלת מתחלתו מאוד מאוד כי אף דבדין זה פשוט דפיקוח נפש דוחה שבת אך לא הותר רק ברפואה שהוא בדרך הטבע ואף בזה שיהיה מומחה ידוע בדוק ומנוסה אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן אפילו יהיה המתפלל כרבי חנינא בן דוסא לא ניתן שבת לדחות עבור זה אפילו במלאכה דרבנן מכל שכן דאורייתא ועיין פרש"י תענית דף יד ד"ה רבי יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה ופרש"י לעזרה צועקים על בני אדם שיבאו לעזרה להצילם אבל לא לצעקה שאין אנו בטוחים כל כך שיהיה נשמע תפלתנו לצעוק עליהם בשבת והביאו הטור בסימן רפח וסימן תקעו ואם בימי הש"ס רבי יוסי הוא דקאמר שאין אנו בטוחין כל כך שיועיל תפלתנו אנן מה נענה אבתריה יתמי דיתמי ואף דהטור הביא שם דעת הרמב"ם דפסק כתנא קמא דמותר להתפלל בפה היינו רק בענין דליכא חילול שבת כלל אבל בדבר דאית ביה חלול שבת אפילו בדרבנן פשיטא דאסור דהכי פריך שם במסכת תענית מתריעין במה אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי הרי תקיעה בשבת הוי רק שבות ומה פריך נימא דבשאר תקיעה אסרוה רבנן מכל מקום בשביל סכנת נפשות התירו דודאי בפסק נפשות מיירי התם בסכנה ובעל כרחנו גזה פשיטא להש"ס דחלילה לחלל שבת אפילו בדרבנן עבור תפלה מה שאינו דרך הטבע וכן הוא בלשון הבית יוסף סימן רפח ד"ה אין מתענין וכו' וז"ל אמרינן בספ"ק דההוא דתרעה היינו בפה דאלו בשופרות מי שרי ומשמע דלתפלה הוא דאמרינן הכי אבל לעזרה פשיטא דשרי שהרי אפילו חילול גמור מחללין עיי"ש. מפורש כדברינו ממש דלדרך הטבע מותר אפילו חילול גמור אבל לתפלה אפילו חלול דרבנן אסיר והכי קיימא לן כשו"ע דבשופר אסיר ואף הט"ז בסימן רפח דמכריע בין תחלת הצרה לסוף היינו רק בפה בענין שאין בו אפילו חלול דרבנן אבל דרך חלול אפילו במלאכה כל דהו אסור בשבת וזה פשוט ומוסכם בפי כל.

ואפשר על דרך הצחות זה כוונת חז"ל באמרם דהמבקר חולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא או יכולה היא שתרחם מכח דבאמת שבת בעצמה שכיח שתהיה רפואה ויש לה כח זה ככח התפלה בחול אם כיון דרפואה זו הוי ענין נסיי ולא בדרך הטבע וכבר אמרו חז"ל אין סומכין על הנס לכך הותר לחלל שבת בדרך הטבע במה דהוי אפשר כדי שלא לסמוך על הנס אבל אם אין הרפואה בדרך הטבע רק נסיי זה מה לי נס זה או זה לכך שבת בעצמה יש לה כח זה במקום התפלה ולא בעי תפלה ולכך אמר שבת הוא מלזעוק והיינו מטעם דרפואה קרובה לבא אף זולת התפלה לכך לא ניתן שבת לדחות עבור זה. ועיין בתוספות יו"ט פרק ח דיומא גבי מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו שם העתיק פירוש השמניות להרמב"ם ומוכח בו כדברינו דלא הותר חילול שבת רק מה דהוי בדרך הטבע עיי"ש והוא מכוון כדברינו ועיין בספר טוב טעם ודעת מהדורא קמא הלכות ספר תורה סימן קלט ראיה לזה מן הש"ס דסוכה גבי דוד המלך בשעה שכרה השיתין דאמר התם אי איכא דידע אם רשאי לכתוב שם אחספא ולשדות למיא עיי"ש.

סוף דבר המורה הזה חילל שבת בכמה דברים בכן אם יחזור המורה לרעה הזה מהוראתו ויתוודה ברבים ששגגה היה בידו ולא יוסיף כן הרי טוב ואם לאו ידעו שכל הוראותיו המה מקולקלים והמה כחתיכה דאיסורא ממש ואל יסמכו עליו בשום הוראה ונא להודיעני מי המורה הזה אשר ראה על ככה כי לא אחשה ולא אתן שנת לעיני ותנומה לעפעפי עדי אפרסם קלונו בפני כל המדינה והשם יודע כי לא לכבודי אני מדבר ולא לכבוד בית אבא כי מה התפראות יש בדין פשוט כזה אשר תנוקות של בית רבן יודעים בו וכבוא האיש הזה הנה ותהום כל הקריה וכל השומעו תצילנה אזניו ואין בו כדי התפראות זולתי החלול שבת בפרהסיא כזה בכמה ענינים שונים האו בלבי כאשר בוערת ואם אולי לא ישמעו לדברינו כי הזמן גורם בעקביתא דמשיחא להיות חכמת חכמיו תסרח ידעו כי עדיין לא אלמן ישראל ואני בעזרת ה' יתברך אפרסם הדבר לכל הרבנין והצדיקים אחד מהם לא יהיה נעדר כדי שידעו ויענו ויאמרו כולם היתכן לעשות כן וגם אתם תוכלו להראות דברי אלה לפני כל חכם ומבין אם לא יתנו עדיהון ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת. דברי הדו"ש מדבר באמת לאהבת האמת הק' שלמה קלוגר".

חכמת שלמה או"ח שא, כה

בחכמת שלמה או"ח שא, כה מסביר הרב קלוגר שמה שהותר לצאת בשבת עם קמיע למרות שמדובר בסגולה כי הקמיע עצמו תכשיט ולכן אין חילול שבת, בשונה מכתיבה לצורך סגולה שאסורה שיש כאן חילול שבת שלא נדחה מפני פיקוח נפש:

"אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו. נ"ב, הנה מה שקשה על זה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק ח' דיומא [משנה ו] שכתב דאין (לחשש) [לחלל] שבת רק מה דהוי רפואה בטבע, הנה זה לא קשה מידי, דלצאת בשבת כיון דתכשיט הוא מותר לצאת בו, אם כן קמיע מן המומחה לגבי האדם הנושאו נחשב תכשיט לו, בין אם מרפא או לא על כל פנים תכשיט היא לו, ולכך מותר. אבל להאכילו וכדומה, דאם אינו רפואה הוי מחלל שבת ממש, ודאי צדקו דברי הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דכל שאינו רפואה בטבע אין לחלל שבת, וזה פשוט ודו"ק:"

הערה

מה הטעם לחילוק בין רפואה טבעית לרפואה סגולית, אם מותר לחלל שבת עבור ספק פיקוח נפש מדוע ברור שלא מתירים עבור רפואה סגולית. בשו"ת טוב טעם ודעת לא ברור מה הסברא לחלק, הרב קלוגר רק מביא שיש הבדל. בשו"ת ובחרת בחיים נראה שהרב קלוגר מעלה שתי אפשרויות:

1. רפואה טבעית היא בדוקה לעומת רפואה סגולית שאינה בדוקה. כדבריו: "אף דבדין זה פשוט דפיקוח נפש דוחה שבת אך לא הותר רק ברפואה שהוא בדרך הטבע ואף בזה שיהיה מומחה ידוע בדוק ומנוסה אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן אפילו יהיה המתפלל כרבי חנינא בן דוסא לא ניתן שבת לדחות עבור זה אפילו במלאכה דרבנן … ופרש"י לעזרה צועקים על בני אדם שיבאו לעזרה להצילם אבל לא לצעקה שאין אנו בטוחים כל כך שיהיה נשמע תפלתנו לצעוק עליהם בשבת והביאו הטור בסימן רפח וסימן תקעו ואם בימי הש"ס רבי יוסי הוא דקאמר שאין אנו בטוחין כל כך שיועיל תפלתנו אנן מה נענה אבתריה יתמי דיתמי". לכאורה, לפי הסבר זה, אסור יהיה לחלל שבת להביא לחולה תרופה נסיונית שאינה בדוקה, שמותר לחלל שבת רק עבור רפואה בדוקה.
2. שמירת השבת היא סגולה להצלה ולרפואה ולכן אין לחלל שבת עבור הצלה סגולית אחרת. כדבריו: "דבאמת שבת בעצמה שכיח שתהיה רפואה ויש לה כח זה ככח התפלה בחול אם כיון דרפואה זו הוי ענין נסיי ולא בדרך הטבע וכבר אמרו חז"ל אין סומכין על הנס לכך הותר לחלל שבת בדרך הטבע במה דהוי אפשר כדי שלא לסמוך על הנס אבל אם אין הרפואה בדרך הטבע רק נסיי זה מה לי נס זה או זה לכך שבת בעצמה יש לה כח זה במקום התפלה ולא בעי תפלה". לפי הסבר זה גם עבור תרופה נסיונית ולא בדוקה מותר לחלל שבת.

מהרש"ם ג, רכה

בשו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רכה דן בפוסקים כיצד התייחסו לשליחת טלגרף. לאחר מכן מביא האם מותר לשלוח טלגרף בשבת לצדיקים שיתפללו על חולה מסוכן. הביא מחלוקת ראשונים האם מותר לחלל שבת עבור להתרפא בצורה לא טבעית. לאחר מכן מביא את המעשה של הרב שלום רוקח והרב קלוגר. המהרש"ם מוסיף שהרב רוקח התרעם על הכותב שעכשיו הוא צריך להתאמץ במיוחד בתפילה על החולה כדי שלא יהיה חילול שבת, ואכן תפילות הרב רוקח פעלו והחולה התרפא:

"אך לצורך חולה שיש בו סכנה למאמינים בצדיקים י"ל דהוי כמקום פיקוח נפש דמותר לחלל שבת אפי' באיסור תורה ומכ"ש בשבות ובתשו' א' הארכתי בדין אם מותר לחלל שבת בדבר שאינו בטבע והבאתי מתשו' רדב"ז ח"א בלשונות רמב"ם סי' ס"ג וח"ב בלשונות רמב"ם סי' קי"ג וברכ"י א"ח סי' ש"א אות ו' ויו"ד סי' ר"צ ושו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח וכסא רחמים על מס' סופרים פ"ה דה"ר פרץ כתב קמיע ליושבת על המשבר בשבת ושגם הרמ"ה התיר לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא וקמיע ע"ש והבאתי עוד מכמ"ק בזה אבל בכ"ז צריך שיהא אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו.

ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהי' חולה מסוכן ובאותו זמן הי' מו"ר הגה"ק מורנו הרב שלום אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי ש"ק בבראד, והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו ושלח לבראד, והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד. וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול ש"ק וכן הי' שנתרפא ובכל כה"ג אין להקל ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק וכו' יכולה היא שתרחם וכו'."

שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן לא, טז

שו"ת מנחת יצחק הביא כדברי המהרש"ם, וכתב שלמעשה גם על ידי גוי אסור לכתוב כדי לבקש מצדיק שיתפלל עבור החולה:

"פט"ו הערה ד' בענין אם מותר לחלל שבת כדי לקבל ברכה מצדיק, כתב מע"כ שהמנחת שבת דן (בסי' פ"ד סקכ"ט ובהוספות שם) והיוצא מדבריו דלכתוב מברק ע"י נכרי פשוט שמותר וע"י ישראל יש לעיין.

הנה נתעוררתי דאמנם כן מנוסח השאלה שהציב המנח"ש אם מותר לכתוב לצדיק עבור חולה שיש בו סכנה אם אי אפשר לכתוב ע"י עכו"ם, משמע דע"י עכו"ם פשיטא לי' להיתרא, ולא נסתפק אלא ע"י ישראל, והיינו בצדיק שהועילה תפילתו ג' פעמים לחולה שיש בו סכנה, ובפרט למין חולאת אחד, אמנם הביא שם תשו' מהרש"ם שהשיב על שאלה הנ"ל וסיים: ולכן לצורך תפילה בודאי אין להתיר, וכן שמעתי שהורה הגאון מוהר"ר שלמה קלוגער ז"ל מבראד וגער בא' שהתיר, וע"ז כתב המנח"ש וז"ל: הנה כ"ז מיירי לענין אם הישראל בעצמו יכתוב הדיפשע (הטלגרם) אבל ע"י עכומ"ז אולי יש להתיר, ע"כ. ובהשמטות הביא בשם אשל אברהם (בוטשאטש) דאע"ג דמותר לכתוב לרופא מומחה שיבוא לחולה שיב"ס אבל במי ששולח אחר אוהבו או מי שיתפלל בעדו י"ל שאין היתר לכתוב, מכ"ז נראה דהעיקר כדעת מהרש"ם דע"י ישראל בודאי אין להתיר וע"י עכו"ם "אולי" יש להתיר ולא כמש"כ כת"ר בהערה. והנה מתבאר כן יותר בדברי המהרש"ם שבשו"ת (ח"ג סי' רכ"ה) מה שהשיב בנדון שילוח הט"ג בשבת לצורך חולה, ודחה מ"ש בשם הבית יצחק להתיר, דאדרבה בספרו או"ח (בסי' נ"ז) פסק לאיסור, והביא מש"כ בתשובה אחרת (כנראה כוונתו על התשו' שבמנח"ש) וסיים בזה"ל: בכ"ז צריך שיהא אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו, ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהי' חולה מסוכן, ובאותו זמן הי' מורי ורבי מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי שבת בבראד, והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בשב"ק שם החולה ואמו ושלח לבראד, והרעיש הגאון מהרש"ק ופסל את הדיין מלהורות עוד, וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם ע"י חילול שב"ק, וכן הי' שנתרפא, ובכל כה"ג אין להקל, ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים, ועל כיו"ב אמרו שבת הוא מלזעוק וכו' יכולה היא שתרחם וכו', עכ"ל המהרש"ם, מבואר מדבריו דמש"כ בתשובה (במנח"ש) ג"כ אינו בכתיבה ע"י ישראל, אלא ע"י עכו"ם, וגם בזה נשאר להלכה דאין להתיר.

והנני בזה מוקירכם ומברככם בברכת הצלחה וחותם בכל חותמי ברכות, יצחק יעקב ווייס"

הסוברים שמותר לחלל שבת עבור תפילה שיש בזה יתוב הדעת לחולה

סידור לב שמח (לרב חנוך העניך אב"ד אלעסק) דרך התפילה דף י, ב:

"רק מה אעשה שאני מוכרח כעת לקיים מה שאמר שלמה המלך עת לחשות ועת לדבר ולכך אני מוכרח להודיע ולברר הדברים שאינו ראוי ונכון להרהר על צדיקים שבזה בוודאי השם מסייע להם לילך בדרך הישר וראיתי שתוכסין וחולקים על צדיקים מה ששולחין להם שליח בשבת להתפלל בשביל החולה וזה בוודאי מותר להחולה כמבואר בהר"ן שאפילו לקרובים מותר לשלוח כדי שלא תטרף דעתו עליו ומכל שכן אין לך גדול האמונה והבטחון שיש לחולה כשיודע ששולחים להצדיק מזה עצמו נמשך לו רפואה וממילא הוא אצלו כסכנת נפשות אם אין שולחין וביותר להצדיק דאתמחי גברא מצינו בגמרא להיתר והצדיק בעצמו בודאי אינו חייב בזה שאינו מצווה לשום אדם שיבא אצלו בשבת דבאמת אי אפשר להיות מדת צדיק רק בשפלות אם כן האיך באפשר לומר שזה ברשותו חלילה הא בעצמו אינו צדיק וראיה מן הדין כל היוצאים ברשות חוזרין ועכשיו כשבא אחד להצדיק להתפלל על החולה אינו מניח לו לזוז ממקומו ואפילו לילך לביתו בתחומין דרבנן גם כן ועל החולה אין עליו תרעומות וראיתי לחכם אחד שדבר על צדיקים דרך קנטר שהם מעבירים עם השם חלילה ודבר ולא ידע מה דבר כי האמת הוא שבעזרת הש"י הצדיקים אמתיים הם מעבירים עם השם מכל מיני עמקי מצולות ים".

נכדו הרב חנוך העניך מייער בשו"ת יד חנוך סימן ה חיזק את סברת סבו. הוא מתחיל בכך שסבו היה יחד עם הרב שלום רוקח באותה שבת של המעשה של הרב שלמה קלוגר. הרב חנוך העניך הסב טען בפני הרב קלוגר שמותר לחלל שבת עבור תפילה מפני יישוב הדעת של החולה שלא תטרף דעתו. הביא ראיה מהמרדכי שכתב שמותר ללכת להביא קרובי משפחה של חולה כדי שלא תטרף דעתו. לדעתו, גם לרמב"ם יהיה מותר לחלל שבת מפני שיישוב הדעת הוא דבר טבעי ולא סגולי (ומה שאסור לתת מהכבד של הכלב הוא כאשר אין חשש לטירוף הדעת).

מתייחס האם מותר לעבוד על החולה ומסיק שלא עושים זאת מפני שאם זאת תהיה ההנחיה עוד יותר תטרף דעתו של החולה, כי הוא ידע שלא יקיימו את דבריו.

מסיים שהדבר מסור לעיני הדיין להחליט אם נדרש לחלל שבת עבור יישוב דעת החולה:

שו"ת יד חנוך סימן ה: "בענין חילול שבת לצורך רפואה ע"י סגולה"

"ב"ה סיגעט תרס"ד. כבוד ידידי וחביבי הרב הגדול בקי בחדרי תורה מופלג בהוראה כש"ת מו"ה שמואל דוד פרידמאן דיין ומורה צדק בק"ק חוסט והגליל יצ"ו:

אחר דרישת שלומו – הנה ע"ד העובדא הידוע מעשה שהיה שאבי זקני מופת דורו פועל ישועות הרב הקדוש רבי חנוך העניך דוב אבד"ק אלעסק, שבת בצוותא חדא עם חמיו הגאון איש אלקי המפורסם רבי שלום רוקח אבד"ק בעלזא, בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ק"ק בראד. ויהי ביום השבת בא שליח מן העיירות הסמוכות אל זקני מבעלזא, עבור חולה מסוכן שמבקש שיפציר בתפלה עבורו. ושם נמצא, ושם היה הגאון המפורסם רבי שלמה קלוגער מבראד ז"ל, והתרגז מאוד והרעיש העולם שזה חילול שבת. והשיב עליו זקני הרב מאלעסק ואמר שלא יצדקו דבריו כי אין זה חילול שבת שהרי כתב המרדכי פרק שלישי דשבת (סי' שי"ד) שאם חולה מסוכן רוצה ומבקש שישלחו אחרי קרוביו מותר לשלוח בשבת כדי שלא תטרוף דעתו. ([ועי' בספר] מנורה הטהורה (סי' ש"ו) דאי ליכא גוי מותר גם לישראל ללכת חוץ לתחום להביאם דקי"ל תחומין דרבנן, עכ"ל), וא"כ ה"ה הכא כיון שהחולה חפצו שילכו לחכם הדור דפקיעי שמיה ומפורסם שתפילתו נשמעת במרומים שיעתיר עבורו ויפציר בתפלה בעדו, מדוע לא יהיה מותר מטעם שלא תטרוף דעתו, ואפילו אי לא אתמחי גברא שרי משום יתיבי דעתו בקצירי, כיון שנקבע בדעתיה ומאמין מעומק לבו ומחכה לישועה ע"י תפלתו של חכם, ואם נמנע אנחנו מעשות חפצו ומאוויו יוכל לבוא לחולשת דעתא וטירוף. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפירושו למשניות במסכתא יומא (פרק ח' משנה ו') שלא התירו חכמים רפואה בשבת אלא רפואה טבעיית אבל לא רפואות שהן חוץ מגדר הטבעי, מודה בזה דשרי, שהרי ענין יתיבא דעתא או טירוף דעתא העושים פעולה על מצב בריאת החולה הן דברים טבעיים, אשר ביכולתם ובכחם להכביד חליו או להקל חליו, לפיכך אם החולה חפץ ומבקש מותר אפילו רפואה שהיא בלתי טבעיית, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו (בפרק י"א מהלכות עכו"ם הל' י"א) גבי מי שנשכו עקרב שמותר ללחוש עליו כדי שלא תטרוף דעתו, עיין שם:

ב) והנה מעלת כבוד תורתו הרמה תמה על זקני הרב זצוק"ל בזה, דהא אפשר להטעותו לומר לו ששלחו, שהרי המגן אברהם (סימן ש"ל סק"ב) גבי יולדות סומית דמותר להדליק לה נר בשבת אם רוצית כדי שלא תטרוף דעתה, הקשה מדוע מותר להדליק יאמרו לפניה שהדליקו את הנר, כיון שהיא סומית ואינה רואית. [ותירץ] דמכל מקום היא רואית מראה נר. הרי שלולא זאת מה שעכ"פ היא רואה [מראה נר] היה הדין להטעותה ולומר לה שהדליקו. וא"כ בנידון דידן דלא שייך לומר [תירוץ הנזכר] שוב הדין שצריכין להטעותו, דהיינו שיאמרו לו ששלחו שליח אל החכם. [ואינו דומה] להאי דינא דהמרדכי הנ"ל דהתם החולה חפץ שקרוביו יבואו אליו להתראות אתו עוד בו נשמתו, ובזה אין שייך להטעותו שהרי יראה שלא באו אליו, אבל לא כן בנידון דידן דשייך להטעותו. אלה דבריו:

ג) אומר אני אל מעלתו צא ופרנס לי אותה שאמרו חכמים (שו"ע חושן משפט סימן רנ"ד ס"א) קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת היכי דצריך קנין משום כדי שלא תטרוף דעתו של השכיב מרע. ואי כדברי מעלתו דהיכי דאפשר להטעותו ולא לעשות איסור אז הדין דצריך להטעות אותו, א"כ אמאי לא נימא גם בזה להטעותו, דהיינו שהבי"ד יאמרו בחשאי לאיש המקבל את המתנה שעפ"י התורה צריך הוא לכוון בלבו שלא לקנות, דאין קונין קנין בשבת, ואם הוא יכוון שלא לקנות אז הרי אין כאן קנין בשבת ואין כאן איסור, שהרי אין קנין אלא אם המקבל מכוון לקנות, כמו שאמרו בש"ס (בבא קמא דף ס"ו ע"ב) דלא מקני ליה בעל כרחו אם אין רוצה לקנות, והנה להחולה לא יגידו מזה מאומה, ובזה שוב לא יהי' שייך טירוף הדעת דשכיב מרע שהרי אינו יודע מחשבות שבלב, אם הוא מתכוון לקנות או אינו מתכוון. ואין לומר שניחוש שהמקבל לא ישמע לנו מפני חמדת הכסף, דאטו אנן ברשיעי עסקינן, ועכ"פ הרי הבי"ד מחויבים להגיד לו שאסור לו לקנות בשבת, ומחויב בלבו לכוון שלא לקנות:

ד) אבל באמת כל עיקר הסברא דהטעייה ליתא, ואי אפשר לומר כן. שהרי אם אתה אומר דדינא הוא דצריך להטעותו, א"כ הרי גם החולה ידע שכך הוא ההלכה הפסוקה שצריך להטעות את השכיב מרע, ומה הועילו חכמים בתקנתן, אדרבה חלשה דעתיה טפי ודין גרמא ריעותא גדולה וסכנת נפשות וטירוף הדעת מרוב צער שיודע שלא תעשה בקשתו, הגע עצמך אטו פסקי ההלכות נאמרו רק עבור חולה עם הארץ בור ורק דלא ידע מאי קאמרו רבנן, הכי נתתקנו תקנות חכמים רק עבור פחותי ערך לאיש אשר אלה לו דלא גמיר ולא סביר, הלא לאו בדידהו עצמייהו עסקינן, ותקנות חכמים לכל ישראל נאמרו, ולפיכך אין בידינו לפסוק הלכה שצריך להטעות את החולה, שהרי אם החולה בר אוריין אנחנו מביאין עליו קלקלה ולא תקנה, ולפיכך אמרו חכמים קונין קנין משכיב מרע בשבת ולא אמרו שצריך להטעותו, וכן הוא בנידון דידן אין לנו לומר להטעות את החולה ולומר לו ששלחו, ודברי אדוני אבי זקני שרירין וקיימין:

ד) והנה מדברי המגן אברהם הנזכר לא קשה דאיך סלקא אדעתיה שיטעו את היולדות הסומית, הרי יש חשש טירוף הדעת דיולדת סומית שיודעת את ההלכה, שהרי כבר כתבו הפוסקים דהא דאמרינן נשי לאו דינא גמירי אין הכוונה בדברים שהן דיני ממונות, אלא אמרינן נשי לאו דיני גמירי גם בשאר ענינים, לפיכך גבי יולדת סומית שפיר אמרינן שמותר להטעותה כדי שלא לחלל את השבת, ולא חיישינן שיודעת את ההלכה דצריך להטעות, משום דמסתמא נשי לאו דיני גמירי, (ועיין תשובת בית אפרים (חאה"ע סי' קמ"ב) מה שכתב בזה בשם הגאון תבואת שור בתשובות…), ואינה יודעת ובקיאה בהלכה לפיכך לא חשו להם חכמים [בהטעייה]. ודמיא להאי שכתבו התוס' ביבמות (דף קט"ז ע"א בד"ה למאי ניחוש) דלנפילה דיחיד לא חיישינן וכו', וכן [ה"ה דאין לחוש] דלמא איתרמי סומית שתהיה בקיאה בדין). אבל בגברי דסתמן גמירי הלכתא ודינא, לא אמרינן להטעות, כנלפע"ד:

אחרי כתבי זאת עלי גליון הגיע לידי חידושי הגאון רבי יונתן אייבשיטץ ז"ל על הלכות שבת, ומצאתי שהשיג שם על המגן אברהם גבי יולדת סומא, וכתב וזה לשונו, לא דק דאי הוי דינא הכי א"כ יודעין הנשים זאת ולא מייתבה דעתה לכך התירו חכמים, עכ"ל. אתה הראית לדעת שת"ל כוונתי מעצמי לסברתי של הגאון האדיר הזה שדעתו רחבה. אך אנחנו כתבנו ליישב דברי המג"א והפכתי בזכותיה. ה' יאיר עיני במאור תורתו: …

ולדינא נלפע"ד דהכל לפי ראות עיני הדיין, אם יש ב [החולה] טירוף [הדעת] במדה מרובה, [וגם] יש לו גיגועין גדול [ים לראותם] ובפרט אם החולה אומר שמרגיש [שבא] לידי טירוף הדעת אם לא ימלאו בקשתו, והכל לפי המקום והזמן: …

והנני בזה דוש"ת, חנוך העניך מסאסוב חתנא דבי נשיאה האבד"ק סיגעט ואגפיה יצ"ו"."

הרב חנוך מספר שהוא משיב על הרב קלוגר, ולא מצאנו בסיפור הדברים של הרב קלוגר שהוא מתייחס לסברא זו. כנראה, או ששמע את הסברא והחליט שהיא לא חזקה. או שהכוונה שהרב חנוך השיב על הרב קלוגר לעצמו ולקרובים אליו ולא שדן עם הרב קלוגר עצמו.

הרב אברהם מסטארעטין

בדגל מחנה יהודה עמ' עד מובא מקרה נוסף שבו שולחים לבראד לבקש רחמים בשבת על חולה. הרב הגדול בבראד מתרעם על כך, אך הרב מסטארעטין משכנע את הרב הגדול שהדבר מותר. מוכיח זאת שחכמים מורים שמי שיש לו חולה בתוך ביתו שילך לחכם שיתפלל עליו, ואם לרופא יש רק רשות לרפא ומחללים את השבת ללכת לרופא קל וחומר שמותר לחלל שבת עבור תפילה:

"היה איש אחד מבראד חולה ושלח אצלו (לרב אברהם מסטרעטין) שליח מיוחד בשבת לבקש רחמים על החולה וכאשר הגיע הדבר הזה להרב הגדול דשם היטב חרה לו על הדבר הזה לחלל שבת. ואחר איזה שבועות בא הה"ק הנ"ל לבראד על ש"ק והלך בשבת על קידוש להרב המגיד דשם. אז היתה שעת הכושר ושאל הרב המגיד איך שהחסידים שלו היו מחללים השבת כי אינו יודע שום היתר לחלל שבת לשלוח לשיח בשבת חוץ לתחום. השיב לו הה"ק הנ"ל הלא הוא גמרא מפורשת שמותר לשלוח שליח בשבת לחכם לבקש רחמים. השיב המגיד ואמר אני איני זוכר הגמרא הזאת. אמר לו הה"ק הנ"ל אמרינן בגמרא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. והנה מבואר בשו"ע כי באם רופא מומחה נותן רפואה לחולה מסוכן מותר לחלל שבת. ובאמת מנין אנו יודעים שהרופא ביכלתו לרפאות. הוא מבואר ברש"י ז"ל ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ועתה הלא הדברים קל וחומר בכאן לענין הרופא כתב רש"י שניתן רשות ולא חובה פסקינן בשו"ע שמותר לחלל שבת אבל אצל החכם אמרינן בגמרא בפירוש ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שהוא לשון חוב בוודאי מותר לחלל שבת לענין זה לילך לחכם שיבקש עליו רחמים. והה"ג המגיד הודה לדבריו ונתן לו תשואות חן ושיבח את הדבר הזה".

במהדורה הראשונה לא היה כתוב מי היה הרב הגדול. אמנם במהדורה חדשה שהוציאו לספר כתוב שהרב הגדול היה הרב שלמה קלוגר. בספר טהורים יקדשוה לרב יוסף האכהייזער מוכיח שמעשה זה היה אחרי המעשה בתקצ"ו, שהרב אברהם מסטארעטין לא נהיה אדמו"ר עד שנת תר"ד.

קשה לקבל שהטענה הזאת תשכנע את הרב קלוגר לחזור בו מדעתו התקיפה שחזר עליה בכמה מקומות. וצ"ע.

אגרות משה

בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יח כתב שהיתר קמיע בשבת הוא משום שנחשב מלבוש, שלא סביר שמתירים לחלל שבת עבור רפואה שאינה טבעית, שרפואה טבעית אפילו אינה ברורה מחללים שבת עבורה, אבל בקמיע צריך חזקות סימן שלא מחללים עבור סגולה. אמנם משאיר אפשרות שמותר לייתוב דעתו של החולה (לפי זה אפילו בקמיע שלא של מומחה אם החולה חושב שמדובר במומחה):

"נראה דהטעם פשוט דאין ההיתר מצד דחיה דאיסור הוצאה מצד פיקוח נפש. דאף ביש בו סכנה, לא מסתבר שיתירו דברים שהרפואה אינה מצד הטבעיות לדחות שבת. וגם ראיה מדין זה גופא, דאם גם לקמיע היה דין דחיית שבת, כמו לרפואה טבעית, הא אף ברפואה שאינה ברורה דוחה שבת בפיקוח נפש מצד ספק, ואין צריך לחזקות, ומאי שנא שבקמיע צריך לחזקות. אלמא דאין בזה דין דחיית שבת. אלא הטעם הוא משום שנחשב תכשיט דידיה ולכן אף באין בו סכנה נמי כיון שרוצה להתרפאות הוא תכשיט שלו. אך ראיה מהא דאסור לצאת בקמיע שאינו מומחה שאין רפואה לא טבעית דוחה שבת, ליכא, דאפשר איירי ביכול לישב בביתו בלא סכנה. מכל מקום כיוון שעניין היתר הוצאה בקמיע מומחה אינו מדין דחייה, אין לנו ראייה שדוחה שבת, ולכן לא הוזכר שיכול לכתוב קמיע מומחה לחולה שיש בו סכנה. אך נראה דאם החולי שבשבילו יתנו לו הקמיע הוא באופן שיש לחוש שמצד הצער ימות, מותר גם לכתוב. אבל אם כן, אפשר הוא גם באינו מומחה, אם החולה סובר שזהו רפואה. וצ"ע לדינא."

הסוברים שאין לחלל עבור תפילה ומותר עבור רפואה סגולית בדוקה

עמק הלכה ב סימן מו לרב טוביה גולדשטיין

האריך לכתוב שמותר לחלל שבת עבור רפואות סגוליות בדוקות. ומודה שאסור לחלל שבת עבור תפילה שהיא לא בדוקה:

"הנה במה שכתב דלא הותר רק מה שהוא בדרך הטבע ושכן כתב הרמב"ם הלא בארנו שאין הדין כן אלא מותר כל רפואה אפילו בדרך סגולה אם הוי רפואה בדוקה, אמנם במעשה כזה אין להתיר וכמו שכתב המרש"ם… ומסתמא כוונת המהרש"ם הוא משום דאינו רפואה בדוקה. רואין דעתו דברפואה סגולית אם הרפואה בדוקה ומנוסה ודאי יכולים לעשות הרפואה אפילו לחלל שבת על זה.

אולם יש לשאול דהא אם אותו יהודי האמין ברבו באמונה שלמה שרבו יכול להצילו וכן היה באמת שנתרפא אמאי אסור לכתוב הקוויטל דמאי שנא מכל רפואות סגוליות, ובשלמא לרבי שלמה קלוגר אסור דהלא הוא ז"ל סובר דכל רפואות סגוליות אסורות אולם אנן שפסקינן דמותר לעבור ברפואה דגולית אמאי אין להירו, ויש לחלק בין רפואה סגולית בדוקה לתפילה דאינו בדוק ומנוסה כל כך כי מי יודע אם יש לו זכות כל כך שתועיל התפילה, ובפרט בדור הזה וכמו שכתב המרש"ם".

מי שסבר שמותר לחלל שבת עבור תפילת צדיק ולא הסביר את טעמו

דברי חנה השלם עמ' רמ

מביא כך בשם האדמו"ר מסאטמר:

"במסיבת מלוה מלכה בבית כ"ק זקני הגה"צ מלאנצוט זצ"ל, נתגלגלה שיחה בהענין אם רשאין לשלוח טעלעגראם לצדיק ביום שבת קודש להזכיר לפניו חולה כשהדבר נוגע לפקוח נפש. גם הגה"ק מסאטמאר היה שם, וסיפר שפעם התפאר רב אחד לפני הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, שהוא נשאל באם מותרין לשלוח טעלעגראם להגאוה"ק בעל ישמח משה זי"ע בשבת בענין של פקו"נ, והוא אסר את הדבר בהחלט. אמר לו הגאון מהר"מ שיק: תמה אני אם אין מעלתו מתחייב בנפשו שמנע מלהציל נפש מישראל… העיר הרה"ח ר' משה לאנגזאם ע"ה שרבינו צוה פעם לשלוח טעלעגראם בשבת או ביום טוב שלא יעשו ניתוח לחולה אחד. נענה הגה"ק מסאטמאר ואמר: כשיכולים לישא האחריות ולהשיב בשלילות לבלתי לעשות ניתוח, אז בודאי רשאים לשלוח טעלעגראם".

פתחי תשובה

פתחי תשובה יורה דעה סימן רעו ס"ק יא:

"וע' בתשובת שער אפרים סימן צ' באחד שנכפה ר"ל ואמרו המומחים לכתוב קמיע על קלף צבי ולא מצא קלף צבי רק מס"ת אם מותר לחתוך חתיכה של קלף מס"ת לצורך הקמיע מאחר שצריך לגרור הכתב ולמחוק כמה שמות. והביא ראיה מהא דאיתא במס' סוכה ובסנהדרין גבי דוד. דקפי תהומא אמר מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ולמד ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' אמנם יש לחלק עכ"ל ולע"ד איני יודע מה מקום הספק בזה אם הוא חולה שיב"ס פשיטא דשרי ואם אין בו סכנה פשיטא דאסור כיון שהוא איסור תורה וצ"ע כעת:"

דברי הפתחי תשובה לא עוסקים לגמרי בסוגיא של תפילת צדיק. אפשר להסיק ממנו שהטעם העיקרי הוא פיקוח נפש ולכן גם יהיה מותר לחלל עבור תפילה, אמנם כבר ראינו שיש שחילקו בין סגולה רגילה לתפילה.