סגולות הזמן שמובאות בחז"ל – והיחס לאיסור לא תעוננו
סיכום
מצאנו בכמה וכמה גמרות המלצות או דינים שיש להם זיקה לביצוע פעולות בזמנים מוגדרים, בשל סיבות שונות, ביניהן רעיונות אסטרולוגיים או הקשרים תורניים.
מאידך, מפורש בגמרא:
הגמרא בסנהדרין (סה, ב) מסבירה מהו איסור מעונן המוזכר בתורה, ומובאות שלוש דעות: "ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכ"א זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות, ואומר: היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח…".
ומשמע מכאן שחיזוי עתידות ומתן תחזיות אסטרולוגיות כלול באיסור מעונן, אף שרבי עקיבא עצמו לא מציין מהי השיטה לפיה מחשבים עתים ושעות.
ונשאלת השאלה, כיצד אם כן מצאנו הנחיות כאלה של חכמים שקשורות לסגולות הזמן?
נציג כמה מהמקורות האלה:
בגמרא בשבת (קכט, ב) שמואל ממליץ להקיז דם בימים ראשון, רביעי ושישי. ביום שלישי שואלת הגמרא מדוע אין להקיז, ומשיבה שמאדים נמצא אז בזווית.
בגמרא בכתובות (ה, א) נאמר שיש עניין שבתולה תינשא ביום רביעי ותיבעל ביום חמישי, משום שביום חמישי נאמרה ברכה לדגים.
בגמרא בתענית (כט, ב) הגמרא אומרת שמשנכנס אדר מרבים בשמחה ומשנכנס אב ממעטים בשמחה. ועוד אומרת הגמרא שיהודי שיש לו דין עם גוי לא ינהל אותו באב, שמזלו חלש, אלא יעשה זאת באדר, שמזלו חזק.
אפשר להזכיר כאן עוד גמרות, כמו הגמרא בעבודה זרה (ד, ב) שמתארת שרבי יהושע בן לוי רצה לקלל מין שציער אותו וחיכה לשעת כעס של הקב"ה לשם כך.
למעשה, מצאנו בזה כמה שיטות עיקריות:
- ראשונים רבים כתבו שאיסור מעונן הוא כמו איסור מנחש, רק בניחושים אקראיים חסרי פשר שאדם קובע לעצמו, ולא בחכמות סדירות, כמו האסטרולוגיה. ממילא, כל מה שנובע מחישוב אסטרולוגי אין בו איסור מעונן. וכן כתבו התוספות על התורה (ויקרא, קדושים, עמ' קצב), הרמב"ן (המיוחסות, רפג), נימוקי יוסף (סנהדרין טז, ב), רבי אברהם ברבי חייא הנשיא (מגן וצנה, עמ' 39 והלאה), מאירי בשם מקצת החסידים חכמי התכונה (סנהדרין סח, א), רלב"ג (ויקרא יט, כו) ודרשות ר"י אבן שועיב (אחרי מות קדושים).
- הרשב"א (א, תיג) כתב בצורה דומה, אך חידד שמה שהתירו חכמים הוא להתגונן מפני המזלות והמזיקים והשדים. וכן כתב רבי אבא מארי (תלמיד הרשב"א; מנחת קנאות, מכתב ה), מנות הלוי (אסתר ט, יב-טו) ורע"י שלזינגר (שו"ת או"ח ב, תמה). ונראה שכך יש לפרש את דברי החת"ס (או"ח תקנא, א), שאינם ברורים. רבי משה עראמה (עקידת יצחק – אסתר) כתב באופן דומה, אך לדעתו ההיתר הוא משום פיקוח נפש. בשאר הפוסקים שהוזכרו כאן ההיתר לא הוגבל לפיקוח נפש.
- ראשונים רבים ביקשו להסביר את הגמרות שאמרו הנחיות לגבי זמנים מסוימים כמשהו שאינו נובע מחכמת האסטרולוגיה, אלא מחישובים תורניים אלוקיים, שנוגעים ללוח שנה העברי, ולא לכוכב כזה או אחר. כך הסבירו תוספות (תענית כט, ב) ריטב"א (שם) ומהרש"א (שם) שהימנעות מעשיית דין עם גוי בחודש אב אינה קשורה למזל, אלא לגזירה אלוקית, על דרך שאמרו שמגלגלין חובה ליום חייב. ובדומה לזה כתבו מהראנ"ח (הנותן אמרי שפר, כי תצא, עמ' תריג), שרשי הים (א, ע"ז שורש כז), ר"י עמדין (בירת מגדל עז, בית מדות, עליית דרך ארץ, פרק ד, עמ' שנט במהדורת זכרון אהרן), רשז"א (הליכות שלמה, מועדי השנה, עמ' תטו, פרק בין המצרים הלכה ח הערה 24), הרב שטיינמן (כאייל תערוג שידוכין ונישואין עמ' סח) והרב משה צוריאל (מספרא לסייפא, גיליון 41 עמ' 79). דרך חיים (ברדיוב תרס"ד, יום ראשון אות מה) כתב טעם על דרך זו לגבי נישואין במילוי לבנה – שהוא כדי לא להביע שמחה בעת שהלבנה בצער. אהלך באמיתך (שטרן, עמ' כט) הגדיל לעשות וטען זאת כבר לגבי רשימות של 'ימים טובים וימים רעים' שמקובלים בחכמת הסוד. מי שפיתח את השיטה הזו בצורה הטובה ביותר הוא הרב דוד זילברשטיין (שבילי דוד יו"ד קעט, ב) שתירץ בדרך זו כמעט את כל הקושיות על הרמב"ם, בצורה משכנעת.
- יקב אפרים (שווארץ, מכתבי תורה ב, סי' יד) כתב לגבי הגמרא בתענית ש'חולשת המזל' הכוונה היא שמתוך שאנו מצווים למעט בשמחה אנו עצובים, וזו הכוונה ב'מזלנו חלש', וממילא יש נטייה להצליח פחות וכדומה.
- יש שכתבו שכל מה שאמרו חז"ל בוודאי מותר, כי לא עושים אותו בגלל האסטרולוגיה אלא בגלל שכך אמרו חז"ל, ומה שלא אמרו – זה האיסור. וכן כתבו תפלה למשה (ג (יו"ד) יט, עמ' קצח), הרב קנייבסקי (על הש"ס, תענית כט, ב), חידושי בתרא (תענית כט, ב) והרב נבנצאל (ירושלים במועדיה עמ' קד). ואפשר שגם הם התכוונו כדעת התוספות ודעימיה, שעצם העובדה שכך אמרו חז"ל מעידה שאין זה עניין של הכוכבים והמזלות, אלא עניין של חשבונות אלוקיים. וצ"ע.
- ויאמר שמואל (גנוט, עמ' רלו) הסביר שמה שאמרו חז"ל הוא טבעים קבועים של הזמנים לפי הכוכבים, ובזה אין איסור. האיסור הוא רק במה שמשתנה והאדם מחשב בעצמו. ונראה שזהו כטעם הקודם.
- דעה נוספת, שאינה ממש תירוץ, היא שאכן יש בעייתיות גדולה במנהגים כאלה, והם לכאורה אסורים משום לא תעוננו, ונכון להימנע ולצמצם אותם ככל שניתן. וכן כתב רבי יהודה ברבי מיכאל אביר הרופאים ורבני רומא (מילי דבי הילולא, עמ' צז) לגבי המנהג שכתב הרוקח להתחתן מוקדם בבוקר כשהמזלות עולים. וכן כתב אבני צדק (טייטלבוים, יו"ד מד) לגבי המנהג לא להתחיל דברים חדשים ולעבור דירה בימים א', ג' ו-ה' בחודש. וכן נמסר בשם הרב עובדיה בנוגע לימים שהאר"י אמר שלא להינשא בהם (מעין אומר ט, א, כב). וכ"כ שואל ונשאל (א, יו"ד נא) שכל מה שכתבו הרמב"ן והשו"ע הוא ללמד זכות על מי שכבר נהג, אבל באמת נכון לכל אחד, ולא רק לבעלי נפש, להחמיר ולהימנע, ובפרט שלפי הרמב"ם זה איסור תורה. גם מהרש"ם (ט, לד) כתב כן בדעת הרמב"ם – שהשמיט בכוונה את כל המקומות האלה בש"ס כי לא הסכים להם, אך דעתו היא שאנו מאמינים בכל דברי חז"ל, בזוהר ובדברי המקובלים, וכל מה שכתוב שם ודאי איננו אסור. הרב משה צוריאל (שואל ומשיב, עמ' שמג) הסביר שהרמב"ם הלך אחר המקור התנאי העיקרי (סנהדרין סה, ב) ולא קיבל למעשה את כל המקורות האמוראיים שמהם משמע אחרת. ולעניין יישוב שיטת הרמב"ם ראו לעיל את דברי ה'שבילי דוד'.
גמרות
שבת קכט, ב
"אמר שמואל פורסא דדמא כל תלתין יומין דובין הפרקים ימעט ובין הפרקים יחזור וימעט ואמר שמואל פורסא דדמא חד בשבתא ארבעה ומעלי שבתא אבל שני וחמישי לא דאמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד בתלתא בשבתא מאי טעמא לא משום דקיימא ליה מאדים בזווי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי כיון דדשו ביה רבים (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה' אמר שמואל ד' דהוא ד' ד' דהוא ארביסר ד' דהוא עשרים וארבעה ד' דליכא ארבע בתריה סכנתא ר"ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנה מעלי יומא טבא חולשא מעלי יומא דעצרתא סכנתא וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו"
כתובות ה, א
"ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה ואי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת"
גמרא תענית כט,א-ב
"משנכנס אב ממעטין בשמחה כו':
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה"
מעונן הוא רק בניחושים חסרי פשר וטעם, ולא בחכמת האסטרולוגיה
תוספות השלם – יג (אחרי מות קדושים) פירוש בעלי התוספות לתורה, עמ' קעב (173 באוצר)
מסביר שהאיסור לעונן הוא רק בדבר שאין בו טעם, אבל דברים כמו לא להקיז דם במזל מאדים, וכל החישובים שמופיעים בגמרא בשבת קכט, א-ב הם דברי טעם ואין בהם איסור, וכפי שנאמר לגבי דרכי האמורי – שמה שיש בו משום רפואה אינו בכלל האיסור. ונראה שזה כדברי הרלב"ג ודעימיה שרק ניחושים חסרי פשר הם בכלל מעונן.
"אל תתחיל בי עונה, שחרית הוא ראש חודש הוא, אבל כל דבר שיש בו טעם אינו ניחוש כגון בשבת דקאי מאדים בזוזי, וכן כל הני דמפנין, ובפרק במה אשה כל שהוא משום רפואה אין זה מדרכי האמורי…"
שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפג
כותב לגבי המנהג שלא לשאת נשים בסוף החודש – שזה לא ניחוש, אלא כמו סימן. ומוכיח מהגמרות שאסטרולוגיה איננה בכלל ניחוש, והכוונה כמובן גם שאין בזה לא תעוננו. אינו מסביר מדוע. ההסבר הזה מתחדד בדברי הראשונים הבאים. (יש כאן למעשה שני תירוצים קצת נפרדים – סימן, כלומר שבאמת איננו מיחסים כוח אמיתי לכוכבים אלא רק רוצים איזה רמז של טובה וברכה עבור ההתחלה, ותירוץ נפרד וגורף יותר שבו קביעה קטגורית שאסטרולוגיה איננה כלולה במעונן, ניתן לראות כאן גם תירוץ שלישי – שמה שכבר נודע לו – מותר לחשוש. אלא שהטענה הזו לא נאמרה על איסור מעונן אלא על מצוות תמים תהיה. ומכל מקום ראו במנות הלוי לקמן שנקט כך)
"מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מלוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש. אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותו כן עושין במלוי ולא בחסרון … ובודאי משמע שאין האצטגנינות בכלל נחוש דמיבעיא ליה מנין /פסחים קי"ג/, ועוד דהא ר' חנינא סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ואע"ג דלית הלכתא כוותיה מ"מ משמע דלאו ניחוש הוא. ואלו שמנחשים בכוכבים דקתני לא באצטגנינות קאמר. ומההיא שמעתא דפרק מי שהחשיך נמי משמע דמותר לשמוע להם ולהאמין דבריהם. מאברהם שאמר נסתכלתי באצטגנינות. ומדר' עקיבא דהוה דאיג אמלתא דברתיה טובא. ולאחר שנצלה דרש משום צדקה נצלה ממיתה ממש. ש"מ מאמין היה בהם. ומעובדא דרב נחמן בר יצחק נמי /שבת קנ"ו/. אלא שפעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים. והם מן הנסים הנסתרים שהם בדרך תשמישו של עולם שכל התורה תלויה בהם. לפיכך אין שואלים בהם אלא מהלך בתמימות שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ואם ראה בהן דבר שלא כרצונו עושה מצות ומרבה בתפלה. אבל אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואינו סומך על הנס. וכסבור אני שאסור לבא כנגד המזלות על הנס…"
נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף טז עמוד ב
מסביר את המנהג לשאת אשה במילוי הלבנה, שזה סימן טוב ולא ניחוש. וכן לגבי כוכבים, שאסור רק לעשות סימן ולנחש לעצמו, אבל ההכרה בחכמת מערכת הכוכבים – אין בה איסור.
"וכן אתה אומר בכוכבים שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים אין זו בכלל נחש שזו חכמה גדולה וגזירה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזרת המזל כי מאת אדון הכל בא הכל ובידו לעשות ולשנות כחפצו ומצינו ברבי עקיבא [שבת דף קנו א] במאי דאמרי ליה כלדאי אברתיה והוה דאיג אמילתא טובא ולבסוף נעשה להן נס בזכות הצדקה ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא בחסדיו יציל עבדיו מפגע רע ואמר על זה [פסחים דף קיג א] מנין שאין שואלים בכלדאי ת"ל תמים תהיה עם ה' אלהיך והרמב"ם ז"ל כתב שאף חזיון הוברי שמים בדרך החכמה בכלל נחש הוא ואינו מחוור עכ"ל:"
רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא, מגן וצנה, עמ' 39 והלאה
האסטרולוגיה היא חכמה אמיתית שמוסיפה יראת שמים. ומה שאמר רבי עקיבא נאמר על ניחושים חסרי פשר שמתבססים על ניסיון מקומי ואינם מתאימים לחכמת האסטרולוגיה, ובהם יש איסור.
"ומכאן אתה רואה שהחכמה הזאת מוספת ביראת שמים ובדעת אלהים ומראה היא נפלאות השם וגבורתו, ואין שאר ארבע החכמות שזכרנו מחכמת הכוכבים נוהגות מנהג זה אבל כלם אסורות להתעסק בהם מפני שהם נמשכות לע"ז ומזלזלות ביראת שמים…. ואמרו במעונן ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת… ואלו מחשבי עתים ושעות הם הסומכים על ניסיוניהם אשר נסו בימינם מדרך סברתם ואינם רואים זה מדרך חכמת המזלות ולא ממהלכות הכוכבים מפני שחכמת המזלות אינה נותנת חומרא ליום ידוע מכל שבוע, אם יום זה ראוי לדבר בשבוע זה יכול יהיה ראוי לו לדברים בשבוע אחר אבל יכול יהיה מסוכן בו וכן אין ערבי שביעית יפות לחטים ולא נוהגות מנהג אחד לדבריהם. והמעונן לדברי ר' עקיבא מנהיג ימים ושנים מנהג אחד ומפני זה נאמר אין המעונן נוהג באומנתו מנהג חכמת המזלות ולא מנהג חכמה בעולם"
מאירי סנהדרין סח, א
בקטע הזה המאירי למעשה מביא במילותיו את דעת רבי אברהם ברבי חייא הנשיא, ועיקר התירוץ הוא שמעונן הוא מי שעוסק בניחושים שאינם כלולים בחכמת האסטרולוגיה, אלא בדיות בנוגע למיקומים ומפגשים של כוכבים בשמים, שאלה דברים שממעטים יראת שמים וגורמים לאדם לחשוב שיש כוח בכוכבים עצמם וזה מוביל לע"ז.
"המעונן כבר ביארנו שעיקר איסורו כל שמכוין פעולתו על פי משפט הכוכב ולשון גדולי המחברים בזה שאומר באצטגנינות יום פלוני רע יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני והעושה דבר פלוני בשעה פלונית יצליח במלאכתו או ההפך והמעונן עצמו בלאו אבל לא השואל אלא שהוא באיסור ומ"מ אם כיון מלאכתו על אותה שעה לוקה:
מ"מ יש דברים שכח הכוכב נגלית פעלתו בדברים התחתונים בקצת דברים שהעושה אותם באותה שעה ניזוק והוא אצל בני אדם כדבר טבעי והוא שראינו לרבותינו במסכת שבת קכ"ט ב' שהיו מזהירים שלא להקיז דם בשני וחמישי ולא בשלישי ואמרו שם בשלישי מאי טעמא משום דקאי מאדים בזוויה ששי נמי הא קאי מאדים בזוויה ותירץ כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים י"י הנה שמצד שמאדים שולט על הדם הזהירו שלא להקיז דם ביום שהוא מושל בשעת זוג ממנו והוא ענין בזוויה והיא ביום שלישי שעה שמינית ובשישי בשעה שישית ומ"מ קשה לפירוש זה והרי אף בשני הוא בשעה רביעית וכן בחמישי בשעה שניה ולא הוצרך ליתן טעם אחר האמור בהן והוא שאמר בשני ובחמישי משום דבית דין של מעלה ומטה שוים ומפני זה פירשו גדולי החכמים בזוויה כמו בזויותיו והוא שכבר ידעת שהגלגל מצוייר בחלוקתו לשלש מאות וששים חלקים צ' חלקים לכל רביע היום שהוא התחלת זמן וביום שלישי נמצא מאדים בתחלת הצ' מעלות שהוא בו ראשון לסדור חל"מ כצנ"ש ראשי ימים ובששי הוא בסוף הצ' שהוא בשעה ששית והוא בסוף חצי היום הראשון ואע"פ שהתירו בראשון עם היות מאדים בשעה שביעית ממנו יראה שמאחר שרוב ההקזות נעשות קודם חצי היום אין הענין אלא בזמן הרביע שהוא זמן בפני עצמו וכלו נגרר אחר ראשו וסופו וכן כתבוה הם בעצמם מצד שזמן אכילה בשעה ראשונה עד סוף ששית וכמו שאמרו אכל חטה והקיז לא הקיז אלא לאותה חטה:
ומכאן סמכו קצת חכמי התכונה מן החסידים שבהם להקל בשאר דברים לומר ואף הרוצה לבנות בית או לנטוע כרם או לחפור באר של מים וכל מעשה ששבתאי שולט עליו יזהר מיום שני ושלישי וששי ששבתאי בזוי בהם ויתחיל בראשון ורביעי וחמישי וכן בממשלת כל כוכב וכוכב עד שיצאה להם הוראה למעשה בחתן שהיו מכניסים אותו לחפה ביום חמשי וצוה להקדימו כדי שיכנס בשעה שלישית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה לבנה וראויה להתחיל בה כל דבר טוב וארעה סבה שהוזקק להתאחר עד תחלת ששית שהוא שעת זוג ושולט עליה מאדים וצוה לאחרו עד השביעית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה חמה וראויה להתחלת כל דבר והחליטו מאמרם לומר שכל האומר שעה פלונית יפה לזה או רעה אין זה אלא כאומר עשב זה יפה לעינים או סם זה משלשל או עוצר …
והעיקר באלו הענינים שהגלגלים והמזלות פועלים בנבראות התחתונות וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל וכל שהדבר קבוע בכך כגון שזה המזל מושל ביום פלוני ובמקום פלוני והלבנה בחדשה מוספת במים ומלחלחת הארץ עד שגורמת הפסד בחתוך העץ הנחתך באותה שעה אין בזה כלום והוא כדבר מוטבע והוא הוא ענין מניעת ההקזה בעת שלטנות מאדים שהדם רותח ומתעורר ויש בהוצאתו היזק וזה טבע גמור ואינו אלא כאומר נעשה דבר זה בחצי היום כשיהיה השמש בתגבורת חומו אבל מה שישתנה בהם תמיד לפי דבוק הכוכבים זה בזה כמו שיאמר שילקח הדבר הפלוני בהיות הירח במזל פלוני במעלה פלוני הוא הכשוף והעוננות וכל שיכוין עשיית פעולה או מניעת פעולה על זה אסור שזה ממה שיתלו רוב הפעולות בהם לעובדיהם והוא ממה שימעט ביראת השם ובבטחון בו והוא שכונת התורה וקטבה הוא הסרת ע"ז ומחות זכרה ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מועיל או מזיק שזו היא הסבה המביאה לעבדם"
רלב"ג, על התורה, ויקרא יט, כו
הרלב"ג מביא את האיסור של רבי עקיבא, אך מסביר שכל זה נאמר כאשר עושים סימנים וחושבים שרק הכוכבים משפיעים בלי שום היגיון. אבל אם מדובר בהשפעת הכוכבים על העולם, אין בזה איסור, כי זה חלק מהטבע. והחטא בזה הוא כשמייחסים את השפעת הכוכבים ל'דעת' – בלי סיבות אחרות, כלומר לכוחות רוחניים בלעדי ה', וזה מכת עבודה זרה. אבל מי שמבין שהכל מגיע מה' – אין בזה איסור. אמנם, ראוי להזכיר שלצד האמת שבזה, מעורבות בזה גם טעויות רבות.
"ולא תעוננו. ר"ל שלא תשימו העתים סבת הדברים כמו שיעשו הסכלים שיאמרו יום פלוני מחדש פלוני או משנת פלוני טוב ויום פלוני רע כי זה כשלא יאמר בו יותר מזה השיעור הוא מביא להאמין שלא תהיה בכאן סבה פועלת ויהיה הכל מתחדש מהקרי כמו שחשבו רבים מהקודמים
ואולם אם חברו עם העת מה שיתכן שיהיה סבת לזה לא יהיה בזה חטא והמשל אם אמרו העת פלוני קשה להקזה לפי שהשמש הוא אז במקום שתחמם האויר חום נפלא וכן אם בחרו לזרוע בעת מהשנה הנאות לזרוע מצד טבע התקופה וטבע הזרע לא יהיה בזה אשם, וכמו זה אם אמרו שאין טוב לזמור הכרם בתחלת החדש אם היתה הגפן ילדה או בסוף החדש אם היתה הגפן זקנה כי אלו הדברים כלם הם מבוארי הסבות לפי מה שנתן השם יתעלה מהכח בכוכבים להשגיח באלו הנמצאות השפלות.
וראוי שתדע שכן ההיקש במה שיתחייב משאר הכוכבים כי התורה העירה שהם נבראו להשגחה באלו הענינים השפלי' כמו שביארנו בפרשת בראשית ואולם החטא הוא כשיחס זה הענין אל דעת מופשט מסיבות אחרות וזהו מה שאמר רבי עקיבה בביאור זה כגון אלו שהן למודות ערבי שביעיות להיות יפות ולזה יהיה חטא במי שמחשב על פי האצטגנינות מזה הצד אלא אם יחס הפועל לכוכבים עצמם בזולת התחלה קודמת להם כי זהו מכת עבודה זרה בלי ספק ואולם מי שייחס הפועל לשם יתע' באמצעות הכוכבים ממה שנתן להם מהכח בזה לא יחטא בזה האופן"
דרשות ר"י אבן שועיב אחרי מות וקדושים
כדברי הראשונים עד כה – מה שנובע מחכמת האסטרולוגיה אינו בכלל האיסור
"לא תנחשו. אמרו חכמים זכרם לברכה אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים. וקשיא לן בעופות… והנכון בזה מה שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל מה שאסרו בכוכבים דומיא דעופות שאמר ממרוצתן או מגוונן שהוא מילתא בלא טעמא. אבל מה שניכר ממולדותיהם וחשבונן היא חכמה גדולה, וכמו שאמרו ז"ל כי חכמתכם ובינתכם זה חשבון תקופות ומזלות שהיא חכמה גדולה, ואין זה ניחוש אלא משום תמים תהיה שהוא אסור לשאול בהם, אבל אם ראה בחכמתו, או אמרו לו כלדיים דבר מבהיל ראוי לאדם לחוש לדבריהם ולהתפלל לאל ולעשות צדקה שיבטל הגזרה, כמו שעשה ר' עקיבא וזה טעם נכון. ויש לרבינו משה ז"ל בזה הדרך ענין אחר, ובאמת כי היא מדת חסידות שהיתה בו.
ולא תעוננו. אמרו ז"ל אלו המביטים בעונות, כאומר אל תתחיל כי מוצאי שבת הוא שחרית הוא יום ראשון הוא, ודוקא אלו שהם דברים בטלים ואין בהם טעם, אבל מה שנהגו שלא ישא אדם אשה בחסרונה של לבנה, אומר הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל שאין זה נחש, אלא סימנא בעלמא בזמן מילואה של לבנה שיהיו להם בנים מליאים בתורה ובמצות. השם ברחמיו יקיים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום."
אכן – מנהגים אלה קשים
רבי יהודה ב"ר מיכאל אביר הרופאים, מחכמי רומא מילי דבי הילולא, עמ' צז (הרשקוביץ)
בפסק שנועד להשיג על דברי הרוקח (הלכות אירוסין ונישואין סימן שנג) שנוהגים לבצע את החופה ביום שישי מוקדם בבוקר בשעה ש'המזל נוגע', חכמי רומא, ובראשם רבי יהודה ב"ר מיכאל אביר הרופאים, טוענים שיש בזה איסור לא תעוננו, ומצדדים בשיטת הרמב"ם. הם מבארים שכך גם מוכח מהבבלי ומדברי כל הסוברים שאין מזל לישראל.
"זאת ועוד אחרת, באמרו שמנהג להוליך הכלה יום ו' בעלות החשך כי טוב הוא, כי אז נכנס מזל נוגע. וזאת דרך מעוננים ימחול לי כבודו, דהא בהדיא תנן בסנהדרין פרק ד' מיתות (סה, ב) אמר רבי עקיבא לא תעוננו אלו נותני העונות, כגון האסטגנינים שאומרים יום פלוני טוב ויום פלוני בלתי טוב וכיוצא בזה, וידוע שלדברי האומר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וחייב מלקות. ואמר במסכת שבת פרק מי שהחשיך אמר רב אין מזל לישראל, ואמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך, אמר לפניו רבש"ע נסתכלתי באצטגנינות שלי… וגם מעשה דשמואל ואבלט ובתו של ר' עקיבא יוכיחו, שאין מזל לישראל. ועל כן לא נוכל לחשוב אלא ששגגה היתה למעלתו, וכמו ששגגה היתה זאת, כך גם כן…
נאם זעירא דמן חבריא יהודה בכמהר"ר מיכל זצ"ל משרת למעלת כבודם… העתקתי הפסק הזה מלה במלה מהפסק של עמוד גולת אריאל, גדול שמו בישראל, ה"ה הגאון כמהר"ר יהודה בכמהר"ר מיכאל זצ"ל, אביר הרופאים."
כל המצוה, מצוה סג, לרב יעקב אורנשטיין
הרב אורנשטיין כותב שאכן המנהגים האלה קשים מאוד לשמוע, וצריך לומר שזה לסימנא בעלמא, ובכל זאת כל אחד צריך להיזהר שלא להוסיף מנהגים כאלה.
"ומ"מ כתב רמ"א בשם הרמב"ן במה שאדם יודע שהוא נגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנם אלא שאין לחקור אחר זה, ונהגו העולם שלא לישא אשה אלא במילוי הלבנה ואין מתחילין עסק ביום ב' וד' (לפי שהכוכבים הצומחים בהם שהם לבנה ומאדים קשים) ומתחילין ללמוד בר"ח (ובאמת שכל המנהגים הללו קשים לשמוע, שלכאורה הם נגד הלאו דלא תעוננו, ועכצ"ל שאין עושין כן מפני יראת המזל או בקשת עזרתו ח"ו אלא לסימנא בעלמא, ועכ"פ יזהר כל אחד ואחד שלא יוסיף מנהגים כאלה פן יכוה בגחלת ל"ת דאורייתא, והביטח בה' חסד יסובבנו)"
אבני צדק טייטלבוים, יו"ד מד
הרב טייטלבוים נשאל על כניסה לדירה בימים א' ג' ו-ה' בחודש, שכתוב בספרי קבלה שיש בהם חולשה ולא כדאי להתחיל בהם. משיב שכבר כתוב לא תעוננו, ובאמת על הדברים האלה מי שלא מקפיד – לא מקפידים עימו, אפשר למצוא רמזים בתורה שאין בזה חשש, ומי שבוטח בה' – חסד יסובבנו. מדובר בתשובה חריגה יחסית שבה פוסק מייחס איסור לא תעוננו ומתנגד למנהגים שמובאים בספרי קבלה.
"ועל דבר זמן כניסה לדירה כבר כתיב לא תעוננו, עי' רש"י במקומו, והאמת כי נמצא בספרים שלא ליסע ממקום למקום ביום א' ג' ה' על כל זאת מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ואני אמרתי רמז אשירה לה' כי גאה גאה, רצוני לומר גאה אפילו על גאה, דהיינו א' ג' ה' בחדש שהרי סו"ס ורוכבו רמה בים כל כך יכול לשנות מזל אג"ה לטוב, והבוטח בה' חסד יסובבנו ואם מכח ימי ספירה המובחר בר"ח או בל"ג בעומר."
שו"ת שואל ונשאל חלק א – יורה דעה סימן נא
כותב שנראה לתרץ שאין בזה לא תעוננו להתחיל בימים ב' וד' מפני שהאיסור הוא רק באמירה על יום פרטי ומדויק. אבל אם אומרים בקביעות שכל ימי ב' או ד' של כל שבוע יש בהם בעיה – אין בזה איסור. אולם מקור הדין בבית יוסף הוא הרמב"ן, ונראה שכל העניין הוא שאין למחות במי שעושה כן. אבל בעל נפש צריך להחמיר לחשוש לרמב"ם, ועוד, שגם לרמב"ן זה אינו מידת חסידות.
"נסתפקתי במה שרגילים העולם לומר אין מתחילין בב"ד אם יש בזה משום לא תעוננו וכן מה שרגילים לומר בדברים של מצוה ב"ד קדש ילבש שר"ל דברים של קדושה גם בב"ד מתחילים אם יש לזה ולזה יסוד:
תשובה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' עכו"ם ה"ח כתב איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב ויום פלוני רע וגו' ע"ש ולכאורה היה נראה דבכלל זה ג"כ הא דאין מתחילין בב"ד אבל הדבר מפליא מאוד דכמעט זה דבר נהוג והוה ורגיל ואיך לא נמצא מי שמוחה מפני איסור זה. ונלע"ד לומר דלא קאמר הרמב"ם רק על מי שאומר דבאצטגניניותו ידע כי איזה יום פרטיי כגון יום כו"כ לחדש זה או שבוע זה אין לעשות כך או יש לעשות כך אבל כגון נ"ד שבדרך כלליי כל יום ב' וכל יום ד' של כל שבוע אין מתחילין בהם אין לחוש ועפ"ז ניחא לי מה שכתוב באיזה ספרים בשם המקובלים ימים שאין מתחילין בהם ושמתחילין בהם וע' לה' שירי דוד ז"ל וזולתו ולהאמור אתי שפיר דדוקא באם יאמר על יום פלוני הפרטי של שבוע זה או של חודש זה וכאמור הוא דאסר הרמב"ם. וכ"ר למרן ז"ל יו"ד סימן קע"ט ס"ד שכתב נהגו שאין מתחילין בב' ובד' אלמא דלא הוי בכלל לא תעוננו ונראה הטעם כדכתיבנא. אלא דמקור דין זה הוא בב"י בשם תשובות הרמב"ן סי' רמ"ב ושם כתב… ומזה נראה דלהרמב"ם יש בזה איסור משום לא תעוננו ולהרמב"ן לא יש בזה איסור. ולזה נראה דמרן ז"ל לא כתב לבטל המנהג משום דיש להם על מה שיסמוכו ושמעתא מסייעת להרמב"ן וכאמור. ומ"מ נלע"ד דה"מ שלא למחות בזולת אבל בעל נפש יתרחק מזה כיון דלהרמב"ם יש איסור ואולי דאורייתא הוא וספיקו לחומרא ואפי' דרבנן מ"מ הרמב"ם הוא אחד מעמודי ההוראה וראוי לפסוק כותיה נגד הרמב"ן ומה שלא פסק מרן כהרמב"ם אינו רק מצד דנהגו כהרמב"ן אבל לדינא האדם לעצמו מסתברא דיש לחוש לדברי הרמב"ם וגם מרן מודה בזה ולזה לא כתב בפשיטות הא דאין מתחילין בב"ד. או טוב שלא להתחיל בב"ד רק נהגו ור"ל שלא יחשב בכלל לא תעוננו כיון דיש להם על מי לסמוך אבל לדינא נראה דבעל נפש יש לו לחוש לדברי הרמב"ם וכ"ש דהרמב"ן בעצמו מודה שאין זה מדת חסידות וכיון דלהרמב"ם אסור ולהרמב"ן אין זה מדת חסידות ודאי דיש לו לאדם להחמיר על עצמו שלא לחוש להא דאין מתחילין בב"ד דילמא פגע באיסורא וכיון דכונת האדם לשם מצוה ולהיות תמים עם ה' שומר מצוה לא ידע דבר רע ואולי מזה נהגו לומר ב"ד קדש ילבש דבדבר מצוה יש להכריע כהרמב"ם או דבדבר מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומתבאר מזה לע"ד דיש לפרוש מדיעה זו ואפי' במילי דחולין. (וע"ע ח"ט סי' רל"א. שמעון כהן). הכו"ח ביום כ"ה תמוז יה"ל התרפ"ו. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:"
ויען אברהם, איזראיל, עמ' צב
"ועוד יש לומר על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל בדברי חז"ל הנ"ל שליקוי המאורות יש בהם סימן רע, והקשו הא ליקוי המאורות בא מן הטבע, וחוזי הכוכבים יש להם חשבון מדויק על זה עד סוף העולם, באיזה מקום ובאיזה זמן ילקו. ועי' בעיון יעקב על הע"י שתמה כן, ותירץ דרצונו לומר דאותו יום מזלו רע וכדאמירנן שם במסכת שבת האי מאן דמאדים וכו'. אכן תירוצו זה דוחק, דקרוב הדבר שאסור לעשות כן משום לא תעוננו, וכדקיימא לן בשו"ע יו"ד סי' קע"ט איזהו מעונן וכו' כל שאומר יום פלוני הוא טוב וכו'."
מעין אומר כרך ט, פרק א סימן כב
שולל את מה שאמר האר"י שאין להינשא בתאריכים מסוימים משום לא תעוננו
"שאלה: תאריכים שהאר"י הקדוש אמר לא להינשא בהם האם צריך להקפיד בזה
תשובה: לא ובכלל לא יכול להיות שהאר"י הקדוש אמר זאת זה לא תעוננו לתת עונות מתי טוב ומתי לא"
מהרש"ם ט, לד
הרמב"ם אכן השמיט את עניין הסימן כי לא קיבל שום דבר ממציאות השדים וכו'.
"והשיב לי הגאון נ"י וז"ל הנה הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחילה סי' על העתיד…ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד ברמב"ם ז"ל במורה לא רצה לקבל אמונות מציאת השדים ובכל מקום שנוגע לענין זה השמיט גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו, והראיתי במקומות הרבה ברמב"ם שכן האמת. ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש"ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקוים בנו סימנא טבא מילתא הוא עכ"ל הגאון שליט"א"
שואל ומשיב הרב משה צוריאל, עמ' שמג
מסביר שלשיטת הרמב"ם אכן אין לקבל את ההוראות האלה שבתלמוד, והעיקר כרבי עקיבא שיש בזה איסור לא תעוננו.
"סיכום נכון שהיו כמה מהאמוראים שהאמינו בכח המזל אבל לא היה ביניהם תנא אחד לעומתם תנו רבנן היא מדברי תנאים וקובע את ההלכה למעשה וכן דעת ר' עקיבא סנהדרין סה ע"ב אף הוא תנא לכן מה שנאמר בגמרא תענית כט, א כי מי שיש לו משפט נגד גוי יבחר מועד בחודש אדר כי מזלו טוב ליהודים אין הרמב"ם מביא דעה זו בהלכותיו כי להלכה אין להאמין במזל וכך ראוי לנו ללכת בעקבותיו אלא יש אדם הסובל רעות מפני חטאיו או מפני הנסיון שה' מעמיד אותו בו לראות אם יתמיד בצדקותו כמו שה' עשה לאיוב או מפני שהזיק לעצמו ע"י התנהגויות בלתי בריאות ואין לו את מי להאשים אלא את עצמו האמונה בכח המזל מכחישה את האמונה בשכר ועונש את האמונה שיש חשיבות לכל פעולה שהאדם עושה בין לטובה ובין לרעה יש בחירה חופשית ואין לתלות גורלנו במזל יש להלחם נגד אמונה טפלה זו"
להתגונן מותר
רשב"א א, תיג
הרשב"א מביא כמה מקורות שמראים התייחסות של חכמים לסגולות הזמן. הוא מוכיח מכאן שהעיסוק הזה בסגולות הזמן הוא חלק מההיתר להתרפאות, הן בדרכי הטבע והן בדרכי הסגולות, ואין כאן חוסר ביטחון בה'. ולגבי איסור מעונן אפשר שהוא רק במה שנוגע לאמונה בכוחם העצמאי והבלעדי של כוכבי השמים להשפיע על האדם (וזה דומה לדברי הרמב"ן ודעימיה שאין איסור באסטרולוגיה בכלל), אבל מה שאדם מאמין שהוא שעת סכנה מבחינה 'טבעית' ורוצה להישמר מפעולת הכוכבים והמזיקים, ודאי שרשאי, וכמו שבראש השנה הוא יום דין ואנו מרבים בתפילות וכו'. ורואים שסברו חכמינו שבכל יום בשבוע מאירים תכונות שקשורות במה שנברא באותו היום, ולכן היו מתפללים או משתדלים על כך באופן מיוחד.
"הנה כל אלו הוציאו מכלל מנחש ומכשף והרבה כיוצא באלה. וגם הוציאו מכלל מעונן ומכוין מעשיו בעונה ידועה.
אמרו בפרק קמא דע"ז (דף ד' ב') ברבי יהושע בן לוי דהוה מצער ליה ההוא גוי. איית' תרנגולא אסריה אכרעיה דפוריא סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים כי איתער. אמר שמע מינה (משלי י"ז) גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו לגוי.
ובשבת פרק מפנין (דף קכ"ט ב') אמר שמואל פורסא דדמא חד בשבא וארבעה ומעלי שבתא. אבל שני וחמישי לא דאמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני וחמישי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחת. בתלתא מאי טעמא לא משום דקיי"ל מאדים בזוגי. מעלי שבתא נמי קיי"ל מאדים בזוגי? כיון דדשו ביה רבים (תהלים קט"ז) שומר פתאים ה'. אמר שמואל ארבע דהוא ארבע ארבע דהוא ארבסר ארבע דהוא עשרין וארבע ארבע דליכא ארבע בתריה סכנתא. מעלי יומא דעצרתא סכנתא. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבי משום יומא דעצרתא דנפיק זיקא דשמיה טבוח.
ובכתובות (פ"ק דף ה') בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמר' בו ברכה לדגים. ואלמנה נבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם.
ואנשי מעמד היו מתענין בכל יום כנגד מה שנברא בו באותו היום על מפרשי ימים בשני שבו נחלקו המים. ובשלישי על הולכי מדברות ברביעי שלא תפול אסכרה בפי התינוקות דמארת חסר כתיב. בחמישי על עוברות וכו' שכל יום ויום תתחזק בו המלאכה שנבראה בו. ועל כן נראה דרב הושעיא ורב חנניא שהיו עוסקין בספר יצירה כל מעלי יומא דשבתא וברו עגלא תלתא ואכלי ליה. ולא עושין כן בארבעה פרקים שמשחיטין בהן את הטבח בעל כרחו שצריכין הכל יותר לבשר. אלא במעלי שבתא משום שבו היתה בריאת הבהמה. ובעלי הקמיעין שאמרו דאיתמחי גברא. היינו שהוא בן מזל שקמיעיו מצליחין. וכלן משגיחין לכוין מלאכתן במזל ידוע בחודש וביום. וכן כותבין בקלף ידוע בעור שליל ובעור צבי. ושמוש תלים שמוסכם ביד גדולי ישראל כולן מסכימין שצריכין עונה ידועה.
ושמעתי שאף רבי עקיבא שאמר מעונן זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעית יפות עקרי קטניות מחיות רעות הוא עשה תפלה ידועה למוצאי שבת.
וכן בבבא בתרא אמרו בפרק מי שמת (דף קמ"ז) שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו אל תהיו במחלוקת בית דוד ואל תמרדו במלכותו ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. רב חסדא אמר בלול איתמר.
ובאמת דברים אלו כלן צריכין זמן לתקנן ולישבן ומי יתן ידעתי ואמצאנו..
ואומר אני כי מחסד עליון היה בתחלת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים. שאם יקרה המקרים כחליים ושאר הסבות יוציאו הנמצאים מגדר טבעם השלם יהיו אלו מוכנים להחזירם אל גדרם או להעמידם על בריאות'. ושם הכחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון כסמים והמסעדים הידועים לחכמי הרפואו' או בטבע מסוגל לא ישיג אותו העיון… ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. ואמרם נתנה רשות לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. ובגדר זה נכנסו כל דרכי הרפואות אפילו מה שמועיל בסגולה מן הסגולות בין בעצמים בין בדבורים.
הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה בין בסגולת העצם בין בסגולת הדבור והפעולות. ואפשר שאפילו העתים והשעות בכלל זה כל שהוא עושה צורה לרפואה ונותן דעתו לשמים. לא כאותן שמכונין לשר השולט באותו יום שזה כעובד אותו. והוא שהכ' אומר (דברים ד') פן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם… ובכלל מעונן אמרו ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא. ואמרו לא יקיז דם בראש חדש וזהו גם כן מצד היתר במקום רפואה משום דאיכא חולשא כמוזכר שם בגמ'. גם בלא יקיז בשני ובחמישי שאמרו מפני שהם ימים קבועין לדין בית דין של מעלה ובית דין של מטה. ואין בזה הסרת הלב מן השמים רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראת ה'. וכמצו' התרועה וההכנעה בראש השנה שהוא מוכן לדין עמים ונוסיף /ומוסיף/ יראה וההכנעה בוידויין להגן מדין שמים. דכל שעת הדין והפקידה על באי עולם קרוב יותר לעונש. על כן אמרו אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן. ואמר ליה רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה. ואמר ליה בעידן ריתחא ענשי ושעת החולי כעולה לידון. וכמו שאמרו בעולה לגרדום לידון שאומרין לו הבא ראיה והפטר. יום ההקזה כשעת הסכנה שהכח נחלש בהתמעט הדם ואפילו רוח מועט מזיקתו. ושמואל שהיה רופא לא היה מקיז אלא בבית של שבעה אריחי. ומזה הזהירו שלא להקיז דם באותן הימים העומדים בזוגי למאדים. ובערב עצרת שהרוח רע וחזק באותו יום דשמו טבוח כנזכר שם. ואמרו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. והזהירו להשמר מזוגות לפי שמלאכי החבלה מקפידין בהן. וכבר הזכירו בגמרא מה שאירע מן ההיזק על זה. ומה שאמרו בבעילת הנשואות בחמישי וששי מפני שהעסק בפריה ורביה. והימים האלה רצוני לומר חמישי וששי נתברכו מפיו יתעלה בתחלת הבריאה בפריית ורביית בעלי חיים כדגים והעופות והאדם. וכבר אמרתי שכל יום מימי הבריאה פועל יותר במלאכה שנתחדשה בו משאר הימים."
מנחת קנאות, אבא מארי בן משה הירחי, תלמיד הרשב"א (במכתב אליו), מכתב ה'
הוא מגיב לעשיית אריה לחולי הגב, כפי שעשה הרשב"א. לדעתו מדובר באיסור לא תעוננו. הוא מסביר שכל מעשה שמכוונים אותו לזמן מסוים מתוך מחשבה שכוכב מסוים מזיק או מועיל – אסור מהתורה. ומביא ראיה שאפילו במקום סכנה אסור – מכך שרבי עקיבא לא נמנע מלהשיא ביתו למרות שהאצטגנינים אמרו שתמות. לדבריו, כל ראיות הרשב"א עוסקות בכלל במשהו אחר – בהיתר להתגונן מפני שדים, שעל פי חז"ל יש להם קיום ממשי לחלוטין, וכיוון שידוע שבזמנים מסוימים הם מזיקים לאנשים – מותר להתגונן מפניהם, כמי שמתגונן מפני אויביו כשהם באים. ממילא, אף שדעתו העקרונית שלילית – מכל מקום כאשר האדם 'מתגונן' מפני מזלות ושדים – הדבר מותר.
"והאמת נראה כי כל העושה אחד מהצורות בעונה ידועה, בהיות השמש או אחד מהמשרתים במעלות ידועות, לא יצא מכלל מנחש ומעונן, כההיא דאמרינן בפרק ד' מיתות… וקרוב בעיני להיות זה בכלל מנחש שהרי לא הזכירו בכלל מעונן ומנחש אלא אלו המכוונין מלאכתן והלוכן ביום ידוע ובעונה ידועה, וכסבורין שיצליחו בסחורתם בימים ידועים באותן הימים, אבל בנדון שלפנינו שעושה הצורה במתכת מיוחד וביום מיוחד בהיות הכוכב במעלה פלונית, וכסבור שמטיבה או מריעה, בודאי נראה שהוא מעשה כשוף… ונראה גם כן שאסור לחוש לדברי האצטגנינים בשב ואל תעשה, וכל שכן לעשות מעשה על פיהם, אפילו במקום סכנה, כדגרסינן במסכת שבת פרק השואל מההוא מעשה דרבי עקיבא דהוה ליה ברתא, אמר ליה מאי האי ההוא מעשה דר"ע יומא דעיילא לבי גננא טריף לה חויא ומתה וכו', ואף על פי כן לא חש ר"ע לדבריהם ולא נמנע מלהשיאה, סוף דבר חקרתי ובדקתי בקצת התלמוד עד מקום שידי מגעת, ולא מצאתי שיתיר לעשות צורה לרפואה על פי האצטגנינות… והחלק השני הקמיעין והלחשים, ומזה הענין רוב הראיות שהביא רבינו יצ"ו והדבר ידוע ומתרבה בדברי רז"ל, כי יש לשידין ולרוחין וללילית תכונה גשמית קיימת, כדאמרינן בפרק עושין פסין, כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין שידין ולילין… וכיון שכן נראה בברור שכמו שיש רשות לאדם להשמר משונאו ולהנצל ממנו ולהבריחו מעליו בכל ענין שיוכל, בחרב ובחנית ובמקל יד, כן יש רשות ביד האדם להשמר מן השדים ומכל היזק הבא מכחם ולהבריחם מעליו, בין מכח הקמיעין בין מכח הלחשים, כדאמרינן בפסחים… ולפי שהדבר ידוע בענין השדים שהם מזיקים בימים ידועים ובמקומות ידועים כההיא דאמרינן בפרק ערבי פסחים, שבק ליה לילי רביעיות ולילי שבתות, כן בענין הלחשים יש שהם בימים ידועים, ואין בזה משום לא תעוננו, שאין זה אלא כרודף שונאו במקום למצאו ולהתיש כחו, וענין אלו הלחשים פשט היתרן בתלמוד והתירו אותן אפילו בשבת, שהרי אין לך נחשים ועקרבים מזיקים יותר מזה, ובהדיא אמרו לוחשים לחישות נחשים ועקרבים בשבת…"
רבי משה עראמה – עקידת יצחק אסתר מבן המחבר
רבי משה עראמה מסביר שהמן שמח שהגורל יצא דווקא ביום ההוא, כי למחרת מזלם של ישראל טוב יותר, ולכן רצתה אסתר שינתן ליהודים שבשושן גם למחרת.
והסביר, שלא עברו בזה על איסור לא תעוננו, וגם אין קושיא על דברי רב פפא להשתמט באב וכו', שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, וגם בזה כל המטרה היא לברוח מהגוי הרודף אותו.
"… גם אחר שכוונתם לפרוע כל עצת המן וזה המן הפיל פור וראה כי ביום המחרת של יום י"ג הוא מוכן להריסת הדת חפושה מפאת המערכה כנזכר. ועל כן צוה ביום ההוא ולא במחרתו שביום המחרת נשאת מזל לישראל במה שהם ומזל עמלק אשר הוא מזרע אדום הוא למטה ואז יפלו לפני בני ישראל ולכן רצתה שגם מחר ינתן להם הפך דעתו (התר ספק כ"ג) ונ"ל כי הותר להם זה הפך ולא עברו בלא תעוננו כדברי רבי עקיבא בסנהדרין (ס"ה ב) אשר כל הפוסקים פסקו כן (טוש"ע י"ד סי' קע"ט) כי זה הבורר שעות מפני שחז"ל בסוף תעניות (כ"ט ב) אמרו אמר רב פפא האי מאן דאית ליה דינא באב לישתמיט מינה דריע מזליה ובאדר ליזיל בהדיה דבריא מזליה אמנם דברי רב פפא תמוהים כי הפך רבי עקיבא. אלא שנוכל להשיב כי אחר שאין דבר עומד לפני פקוח נפש ועל כן אם העכו"ם עומד לפני ישראל ורודף אותו באב למדו לו כי זה המזל עוזרו וצריך שישמט ממנו וזה שב ואל תעשה הוא אמנם באדר אין צריך להשתמט ממנו אבל ליזיל בהדיה כי המבחר טוב לא חס ושלום ילמדו לו אי זה הוא המבחר לעשות מעשה בו כי אם לברוח מן המזיק או זה שאינו צריך לברוח וזה יורה לשון לישתמיט מניה וליזיל בהדיה כי הוא נרדף וגם בכאן היו רודפים לא עשו מפני מבחר המן כ"א לפרוע כל עצתו כנזכר."
מנות הלוי אסתר ט, יב-טו, עמוד שעה (391 באוצר)
הרב שלמה הלוי אלקבץ (1505-1584 בערך, מחבר 'לכה דודי') דחה את דברי רבי משה עראמה שאמר שההיתר משום פיקוח נפש, וטען שדחוק לומר שזה לא נאמר על עסק ממון.
הוא מתרץ על פי דברי הרמב"ן, שהאיסור הוא רק כשהולך ושואל, אבל אם כבר שמע אין איסור להיזהר, וכן כשאמרו שאין מתחילים בשני, שאין חיוב לעשות דווקא באותם ימים ומותר להימנע מזה מחמת הספק, וכל שכן כאן שכבר נכפלו צרות באב והרי זה כדבר ידוע שאז יש יותר סיכון.
"והה"ר מאיר עראמה כתב… עכ"ל.
וקשה להאמין דעל עסקי נפש קאמר ולא על עסקי ממון. ועל מה שדחק משום הא דלא תעוננו יראה דלא קשה דאשכחן להרמב"ן ז"ל דקאמר דדוקא לכתחלה לשאול בכלדיים שהם בעלי אצטגנינות אסור אבל אם יודע שחכם אחד בקי בחכמה ההיא אמר דבר מעצמו אם נמנע בשבילם או האמין להם שיהיה אמת הוא שאינו עובר בכלום שהדבר אמת הוא כפי החכמה אלא שהב"ה מציל את יראיו במעשה נס אין לו להכניס עצמו לעשות בהפך כדי שיעשו לו נס כי שמא אינו ראוי לכך. ואתיא כהא דאמרינן בגמרא שבת קנו. וכן מה ששגור בפי הכל אין מתחילין בב' דאין בו משום עתים ושעות אלא דרך מחכמת הכוכבים שמזל לבנה הוא קל באותן הימים ואין התחלה מצלחת אין מדרך החיוב לעשות כנגד הימים האלה אלא טוב להוציא עצמו מן הספק וכ"ש הבא דבאב עינינו הרואות כמה הוכפלו הצרות בו והיינו כחכם בקי בחכמת המזלות וודאי דשרי דלשמיט מיניה באב וליזיל בהדיה באדר הואיל ואעביד ביה ניסא כי האי."
שו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר, או"ח ב, תמה
מסביר כשיטת הרמב"ן שאסור ללכת נגד המזל ולהסתכן (ולכן התיר לדאוג ולחשוש כשאומרים לו משהו בשם הכלדאים). למעשה זה דומה לדברי הרשב"א כאן, יותר מאשר לרמב"ן, שרק הסביר שהחשש הזה דוחה את 'תמים תהיה'.
"והדין השני דלימצי נפשיה באדר דבריא מזלא אפשר לומר עפ"י מה דכתב המהרש"א שם בחידושי אגדות להקשות הלא אין מזל לישראל ומתרץ שם דמ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי ע"כ ואפשר לומר לפי מה דאיתא ביור"ד סימן קע"ט סעיף ב' ברמ"א דאע"פ שאין ניחוש מ"מ במה שהאדם יודע שהוא נגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס וכאשר פליגו בזה שבת קנו. על כן באב אשר אמרו ריע מזליה אמרו בשו"ע דלשתמיט דינא בהדא עכו"ם שלא לילך נגד המזל כמש"כ הרמ"א. אבל באדר דתקיף מזליה לא נצרך לאמרו עפ"י מה דאיתא בגמרא בברכות דף ז' משמיה דרשב"י דמותר להתגרות ברשעים והא כתיב אל תתחר במריעים מתרץ בין ליבו נוקפו או לא עוד תירץ שם בין מילי דשמיא למילי דידיה או בין רשע שהשעה משחקת לו או לא עיי"ש."
חתם סופר אורח חיים סימן תקנא, א
החת"ס כתב שהסיבה שאין בזה איסור לא תעוננו היא כי זה הוחזק שלוש פעמים, שהרי חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב. דבריו אינם ברורים די הצורך, ונראה שכוונתו היא על דרך דברי הרשב"א והמנחת קנאות – שהעובדה שהוכפלו צרות מראה שאכן יש כאן סכנה ברורה, ואז מותר 'להתגונן' מפניה.
"לישתמיט מיניה. נ"ב, כיון דאתחזיק שלשה זמנים דחמשה דברים ארעו בתשעה באב, לית ביה משום [ויקרא יט, כו] לא תעוננו."
התירוץ המעגלי – מה שחז"ל מסרו לנו איננו מעונן, ונאסר רק להמציא
תפלה למשה (הרב משה לוי), ג (יו"ד) סימן יט. עמ' קצח
מה שקיבלנו מהלכה למשה מסיני שיש בו חשש – הוא סימן ולא נחשב מנחש. אבל סימנים שממציאים – אסורים.
"ומבואר שמותר לאדם לכלכל מעשיו על פי איזה סימן ולא נחשב מנחש וצריך לומר שהסימנים הנ"ל קיבלם רבי אמי מרבותיו ורבותיו מרבותיו עד משה רבנו שהם סימנים אמיתיים ודוקא סימנים שממציאים בני אדם על פי שכלם יש בהם משום ניחוש מפני שאינם סימנים אמיתיים ומונעים את בני אדם מלבטוח בהשי"ת."
חידושי הרב קנייבסקי על הש"ס, תענית כט,א (עמ' קנא בספר)
כותב שבהגדרה 'מה שהתורה נתנה אינו בכלל מעונן'
"ש בדף כ"ט ע"א איתא אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנם אב ממעטץ בשמחה כך משנכנס אדר מרבץ בשמחה אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה וצ"ע דבסנהדרין דף ם"ה ע"ב איתא דבכלל מעונן זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות
ת. מה שהתורה נתנה אינו בכלל מעונן."
חידושי בתרא, תענית, כט, ב
מסביר שבחודשים האלה גילה לנו הפסוק או גילו לנו חז"ל שמזלם רע. ולכן אין בזה מעונן.
"שכא) כט: והקשה המסביר אתוס' הנ"ל והא לא תעוננו ולא תנחשו כתיב, דאסור לאדם לחזות בכוכבים ולומר זמן זה מיועד לפורענות, או שמקרה זה מנבא צרות, אלא י"ל דשאני הכא דמחמת המזל של הכלל אומרים שממילא גם כל יחיד אין מזלו טוב, והשתתפות בצרת הצבור מותר ומצוה. צ"ע בכוונתו. ולכאורה שאני הכא שקב"ה גילה לנו האיתרע מזליה דאב ובריא מזל דאדר, בפסוק במגלת אסתר והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט, דמיניה שמעינן דכל החודש נקבע לזה או לזה ולדורות, דע"ל סשי"ז, וע' בירושלמי פ"ד ה"ה דף כ: אמר להן אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, היו עתידין אתם לבכות בכייה של ממש בכה תבכה בלילה (חורבני הבית) וכן הוא לקמן כט., ובסוטה לה., וע' סנהדרין קב. אפסוק וביום פקדי ופקדתי (כי תשא ל"ב ל"ד) דרשו חז"ל תני משום ר' יוסי עת היא מזומנת לפורעניות, ופרש"י שם ד"ה וביום פקדי וז"ל בתשעה באב שבכל השנה מאותן מ' שנה שעמדו במדבר, יום מזומן לפורענות, בו חזרו מרגלים, בו נחרב הבית בראשונה ובשניה ע"כ."
ירושלים במועדיה – פורים עמ' קד, הרב אביגדור נבנצאל
מה שחז"ל אמרו – אין בו איסור מעונן
"ונראה דלא קשה כי יסוד איסור מעונן נאמר רק אם אדם מחשב עונות לפי כוחות הטומאה אבל מה שחז"ל קבעו ברוח קדשם על פי התורה שחודש זה מסוגל ביותר לישראל וטוב מזלם וכן להיפך בזה אין משום מעונן"
מדובר בזמנים 'תורניים' שאין להם קשר עם הכוכבים, וממילא אין בהם משום מעונן
תוספות תענית כט, ב ד"ה אמר
מסביר שהעניין בחודש אב הוא שמגלגלין חובה ליום חייב. ונראה שהעניין הוא שלא מדובר בטבע המזלות, אלא שמאחר שקרו דברים רעים בחודש – אזי יש נטיה 'אלוקית' שדברים רעים ימשיכו לקרות בו
"אמר רב פפא הלכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט וכו'. פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב:"
חידושי הריטב"א מסכת תענית דף כט עמוד ב
הריטב"א מסביר שאף שאין לישראל מזל – בחודש אב ואדר – זו גזירה משמים. ועוד, ייתכן שהכוונה ב'מזל' היא לגזירה משמים ולא למשמעות הרגילה של המילה. כלומר, הוא מפקיע את זה מענייני אסטרולוגיה וכוכבים – לענייני חשבונות שמים.
"גמ' כשם שאמרו משנכנס אב [וכו'] אמר רב פפא הילכך בר ישראל וכו' עד דברי מזליה. ואע"ג שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם."
מהרש"א חידושי אגדות מסכת תענית דף כט עמוד ב
מסביר שמגלגלין זכות ליום זכאי. כלומר, אין זה יום רע בשל חישובי הכוכבים, אלא בשל העובדה שהתרחשו בו אירועים קשים לעם ישראל.
"באב דריע מזליה כו'. באדר דבריא מזליה גם שאמרו אין מזל לישראל מ"מ מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה כדאמר לעיל:"
ראנ"ח – הנותן אמרי שפר, כי תצא ופרשת זכור, עמ' תריג (628 באוצר. המהדורה מתשפ"ג)
הראנ"ח (1530-1613) לומד מכך שפורים נקרא על שם הפור, שהכוונה בזה שענייני עם ישראל אינם תלויים בזמן.
הוא מביא את הגמרא שכדאי להשתמט מדין עם הגוי באב כי מזלו רע ולהגיע לדין באדר, וכותב שהיה אפשר לפרש שכיוון שבאדר שמח יצליח לטעון את טענותיו היטב, ולהיפך באב, וכך זה מתייחס למה שנאמר בגמרא במשפט שלפניו, שכשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אלא שהתוספות פירשו שזה משום שמגלגלים חובה ליום חייב. (והציע הסבר אחד מדוע כך כתבו התוספות).
הוא מציע הסבר נוסף לדברי התוספות, שהם באו לתרץ את הקושיה על דברי רב פפא שלכאורה הוא בגדר מעונן לדברי רבי עקיבא. ומסביר, שמעונן הוא כאשר מייחס את ההצלחה אל המזל או אל הזמן, אבל כשאמרו 'מגלגלים' הרי שאת ההצלחה הוא מייחס לקב"ה שקבע שאז מידת הרחמים נוהגת וכדומה.
"ואמר על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ויש לדקדק כי היאך יקראו הימים פורים מפני פרט אחד מיוחד שקרה אז על שם הפור. אבל נראה שהכוונה בזה להיות כי בענין הזה נודעה יד ה' את עבדיו הרבה מאד כי בדבר אשר זדו לחשוב מחשבות שיוכל להם לעם מרדכי בזמן ההוא עצמו נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים.
באופן שהיוצא מכל זה שעניני האומה הישראלית אין להם התלות כלל בזמן כי דבר מבואר הוא בעצמו כי לכל זמן ועת לכל חפץ [קהלת ג א] והזמן יש לו רושם על המעשים אם טוב ואם רע וכענין מאמר זה אמרו רז"ל במס' תעניות [פ"ט כט ע"א] מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. והאמת שהיה אפשר לפרש שאין הכוונה ליום חייב לומר שהיום הזכאי או החייב גורם כלל להביא זכות או חובה, אלא רצה לומר כי כשתהיה איזו חובה או איזה זכות העתידים להעשות מצד עצמם מגלגלין אותם ביום הזכאי או ביום החייב וכענין שאמרו [שבת לב ע"א] מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב שנאמר [דברים כב ח] כי יפול הנופל ראוי היה זה ליפול אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב.
אבל בגמרא תענית שם גבי מה שאמר משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה אמר רב פפא הילכך האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דברייא מזליה, ומזה יראה שהזמן עושה רושם, דלישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי כו'. ואף בזו היה אפשר לפרש שלא אמר רב פפא אלא שלהיות האדם באדר שמח וטוב לב ברייא מזל דינו לשית עצות בנפשו לסדר טענותיו וההיפך ביומי דאב שלהיות דרך עוצב בו מסתתמין טענתיה ואיתרע מזל דינו ובזה יהיו דברי רב פפא מתייחסים למה שאמרו כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.
אלא שהתוס' [ד"ה אמר] כתבו הילכך האי בר ישראל דאית ליה דינא לישתמיט מיניה כו', פירוש משום דאמרינן מגלגלין חובה ליום חייב. וכפי הנראה שכתבו הפירוש הזה לאפוקי מהפירוש שפירשנו מפני קושיית יחס דברי רב פפא למ"ש כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה וצריך להבין מה יהיה תירוץ הקושיא הזאת ומה ענין דברי רב פפא למשנכנס אב ממעטין בשמחה ומשנכנס אדר מרבין בשמחה.
וכפי הנראה שרש"י ז"ל כיון לתרץ הענין הזה שפירש שמשנכנס אדר ימי נסים היו לישראל פורים ופסח ויש לדקדק דמאן דכר שמיה דפסח ולא היה לו לרש"י לומר אלא שהיה זמן נס מרדכי ואסתר. אבל נראה שרש"י ז"ל רצה מה שייחס רב פפא אל הדברים האלה הילכך בר ישראל דאית ליה דינא כו' ואין היחס הזה מתייחס אלא להקדמת מגלגלין זכות ע"י זכאי על כן פירש שריבוי השמחה ומיעוטה הוא נמשך בימים המתגלגל בהם הזכות או החובה ובאדר ג"כ יש שם גלגול זכות שהם ימי פסח ופורים והתגלגל זכות ביום זכאי ולכן מרבין בו השמחה. ולהיות שבכח מ"ש מרבין השמחה או ממעטין הוא ענין הגלגול על כן באו דברי רב פפא על זה הילכך האי בר ישראל דאית ליה דינא כו' והוא עצמו מה שכתבו התוס' פירוש משום דאמרינן לעיל מגלגלין חובה ליום חייב. ורצו לומר עוד שלא יאמר האומר שאין עיקר דברי רב פפא לחדש אלא דלימצי נפשיה ביומי דאדר והילכך כיון שרב יהודה אמר דכ"ש שמשנכנס כו' האי בר ישראל דאית ליה כו' משתמיט מיניה ביומי דאב כאשר מודעת זאת ולימצי נפשיה כו' פירוש דכשם שמשנכנס אב משתמיט מיניה כך משנכנס אדר לימצי ליה נפשיה כו'.
ואפשר עוד שהתוס' הוקשה להם על דברי רב פפא שאמר האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב משום דריע מזליה שזה היפך מה שאמר בגמרא [סנהדרין סה ע"ב] שסברת ר' עקיבא היא שמעונן זה המחשב עתים וימים ואומר יום פלוני טוב לצאת ויום פלוני ליקח, וזה ודאי ספק עצום בענינים אלה.
ואמנם תשובת ענין זה לענ"ד הוא שהאומר יום פלוני טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור, אמנם מ"ש מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ההוא, אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומדת הרחמים נוהגת אז וביום רעה ההיפך על דרך מ"ש מגלגלין זכות ביום זכאי וחובה ביום חייב. והוא מה שכתבו התוס' פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום חייב וזה על דרך מ"ש [ברכות ז ע"א] שהקב"ה יש לו שעה מיוחדת שכועס בו ועל דרך שכתב הר"ן [ר"ה ג ע"ב] בג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו'. וכענין זה נמצא בענין המקומות שהמקום גורם לדברים אם טוב ואם רע."
שרשי הים א, ע"ז שורש כ (93 באוצר. מהדורת תשפ"ג)
הרב יצחק מאיו (נפטר בתק"ע, 1810) הביא את דברי הראנ"ח, ועל פי העיקרון שמותר לתלות דברים בזמן כאשר הכוונה היא שהקב"ה מנהיג יותר במידת רחמים וכדומה, הסביר את מה שאמרו [מובא גם בשו"ע יו"ד קעט, ב] שלא להתחיל בימים שני ורביעי.
"פי"א ה"ח איזהו מעונן כו יום פלוני טוב ויום פלוני רע כו'. וכתב רש"י ז"ל בחומש פרשת קדושים (ויקרא יט כו) על פסוק ולא תעוננו, ולא תעוננו – לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פלונית קשה לצאת והכי איתא בתו"כ (קדושים פ"ו, ב) ובסנהדרין סה ולכאורה קשה ממ"ש אין מתחילין בב"ד וכמ"ש בזוהר פרשת תצא (דף רעא, ב) ובפרשת עקב (דף רעג, א) ואם הוא מנהג העולם הוא תימה על מה סמכו יע"ש. וי"ל עמ"ש מוהראנ"ח בפרשת כי תצא (בס' הנותן אמרי שפר סוף דרוש א' ד"ה אופן שהיוצא מכל זה) שתמה עמ"ש בתענית כט בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולמצי נפשיה באדר דבריא מזליה ממ"ש כאן גבי קרא דלא תעוננו והשיב וז"ל ואמנם תשובת ענין זה לע"ד הוא שאומר יום פלוני טוב לצאת הוא מייחס ההצלחה ההיא אל המזל ואל היום בעצמו וזה ודאי אסור אמנם מ"ש (שם עמוד א') מגלגלין זכות ליום זכאי אין הגורם והרושם ליום ההוא אבל ירצה לומר כי ביום טובה גם ה' יתן ומידת רחמים נוהג בו וביום רעה להפך יע"ש וזה גם כן יתכן לומר כיון דביום ב' לא נאמר בו כי טוב וביום ד' נתלו בו המאורות סימנא מילתא היא שלא להתחיל בהם מלאכה כיון שבהם ליכא מידת רחמים כל כך כשאר הימים וביום טובה היה בטוב, ועיין בתשובת הרשב"א (סימן תיג) שעמד על חקירה כזו מדר"ע אר"ע ויישבה יע"ש."
בירת מגדל עז, עמדין, בית מדות, עליית דרך ארץ, פרק ד, עמ' שנט במהדורת זכרון אהרון
הוא אמנם לא מדבר על הרמב"ם, אבל מתרץ את כל המעשים בתלמוד והמנהגים בנוגע לימים שיש להימנע בהם מהתחלות ונישואין וכדומה, על דרך התורה. לשיטתו מגלגלין זכות ליום זכאי, ולכן ביום שמצאנו בו איזו זכות מסוימת – יש בו מעלה ויתרון, וכן להיפך. [אולם מכיוון שהוא מזכיר את הקזת דם ומאדים – לא נראה ששיטתו תואמת את הרמב"ם, אלא שהוא מסכים עקרונית שכל מה שנאמר בדברי חז"ל הוא בעומק העניין תורני. וצ"ע]
"איזהו מעונן. אלו שנותנין עתים… מחר אינו יפה לעשות [נאום הסריס[1] נראה שאין הדברים אמורים אלא בתולה בעונה בחונה על פי גזרת הככבים במשפטי בעלי הקסם. מה שאין כן התולה בחירתו ביום ימים לעשות בו מלאכתו. על פי התורה והנביאים והתלמוד. שנראה מהם שיום פלוני יפה ונבחר. להיות אירע בו נס. ויום פלוני רע לא יצלח למלאכה, למה שקרה בו מאורע רע כעניין שציינו… כענין שאמרו אין מתחילים בב' וד' ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, ומי שיש לו זכות אבות יקיז בבו"ה ובתלתא לא, דקאי מאדים בזוזוי ואמרו חז"ל האי מאי דאית ליה דינא בהדי עכו"ם לשתמיט מניה באב דרע מזליה ולמצי ליה נפשיה באדר דשפיר מזליה, וכיוצא בה, וכן שנו חכמים אר"י מגלגלין חובה ליום חייב וזכות ליום זכאי, וכאשר הראינו גם כן בכמה מקומות מעיר הא-להים, ואמרו יום עצרת ברור, זרעו חטין, ואותו חסיד שישן בבית הקברות ושמע מהרוחות שמספרת זה על זו…"
שבילי דוד, הרב דוד יהודה ליב זילברשטיין, יו"ד סימן קעט, ב, ט"ז א
השבילי דוד משכלל את השיטה הזו ומתרץ בעזרתה את כל הקושיות על הרמב"ם. הוא מסביר שיש מעט מימרות שבהן הגמרא תלתה במפורש בענייני כוכבים – שהם באמת כמאן דאמר 'יש מזל לישראל' ואינם להלכה, אבל רוב הקושיות של הרשב"א על הרמב"ם ממקורות שקשורים לסגולות הזמן – כלל אינן קושיות, כי מדובר בטבע של ימים שאין לו שום קשר לכוכבים – ועניינו רק רמזים תורניים, כמו למשל סימנים של ימים לפי מעשה בראשית, וכמו שיש זמני סליחה וכפרה (יוה"כ). וגם ברור שמותר לקבוע תפילה מיוחדת לתחילת השבוע, כמו מי שמתפלל כשהוא מתחיל למוד גורנו וכדומה, ואין לזה דבר עם הכוכבים.
"[ג] ובתשובות רשב"א חלק א' סי' תי"ג הקשה מהא דאמר שמואל בשבת דף קכ"ט ע"ב לא יקיז דם בג' בשבוע דקאי מאדים בזווי וי"ל דאיהו סבירא ליה דיש [דאין] מזל לישראל בשבת דף קנ"ו ע"ב ובדרכי משה סק"א הביאו ותירץ הכל לרפואה מותר וזה נתנסה דאין עת ההיא מסוגל לרפואת הקזה.
[ד] ומה דהביא מעבודה זרה דף ד' ע"ב רבי יהושע בן לוי דהוו מצער ליה ההוא מינא בקראי יומא חד אייתא תרנגולא ואסריה אכרעא דפוריא ועיין ביה אמר כי מטא ההיא שעתא אלטייה אין קושיא כלל דזה ידוע דיש שעת כעס ושעת רצון לפני הי"ת. אדרבא כל האזהרות האלו למען הפנות להי"ת. ודרשו מקרא דיש עת רצון במס' ברכות דף ח' ע"א ובזה קבע הי"ת יום סליחתינו ביום מיועד לסליחה עיין רש"י דברים ט' יח."
ומה שנאמר לגבי בעילת הבתולה ביום חמישי – אין זה במזלות, אלא סימן לברכה שקבעה התורה ליום זה בפירוש, במעשה הבריאה. ומה שרבי עקיבא תיקן תפילה במוצאי שבת – אין זה מזל, אלא כמו תפילה לתחילת שבוע העבודה, כמו שמתפללים תפילת הדרך ביציאתו. ואברהם שעסק באצטגנינות – סבר שיש לו דין בן נח ולכן עסק בזה, ואכן הקב"ה אמר לו 'צא מאצטגנינות שלך'.
"[ו] וכן מה שהביא בשו"ת רשב"א חלק א' סימן תי"ג הנ"ל ד"ה תשובה שהשבתי דרבי עקיבא דסבירא ליה מעונן זה המחשב עתים ושעות וכו' הוא תיקן תפלה ידועה למוצאי שבת אין קושיא דודאי ראוי להתפלל להי"ת בכל דבר שמתחיל כמו שתיקנו תפילת הדרך ליוצא בדרך וכן תפלה להולך למוד גורנו ובמוצאי שבת הוא התחלת מלאכתו בשבוע"
דרך חיים, ברדיוב שנת תרס"ד, בעילום שם, יום ראשון אות מה
חשוב להבין שיש עוד אינספור הסברים דומים למנהג הזה, ולא כולם נאספו כאן. העיקרון החשוב כאן הוא שמסבירים את הדברים על דרך תורנית ושוללים את המחשבה שזה נוגע לטיב השפעת המזלות עלינו.
"שלא יכנוס כלה לחופה ולא יתחיל שום דבר בחסרון הלבנה כדי למעט בשמחה בצער הלבנה."
רבי שלמה אליעזר אלפנדרי – מוריה פג-פד, עמוד כד (ונדפס שנית בקובץ המועדים חנוכה ופורים עמ' שנ)
רבי שלמה אליעזר אלפנדרי (נפטר בתר"ץ, 1930) גם מקשה כיצד אין כאן איסור לא תעוננו, ועונה שאיסור מעונן נובע מכך שהוא גורם לכפירה בה' (כדברי החינוך), אבל כאן הרי זה מחזק את האמונה בה'.
"לכאורה קשה על מאמר זה שאמרו דבאדר לימצי נפשיה ובאב לישתמיט מיניה, ממ"ש בסנהדרין (ס"ה ב) מעונן, רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים וימים ואומר יום פלוני טוב לצאת, וכן פסקו הפוסקים כמו שיעויין בהרמב"ם (פי"א מהל' עבודה זרה), וסמ"ג (לאוין נ' ונ"ג), והרא"ה בספר החינוך פ' קדושים (מל"ת רנ"ד).
וראיתי בתשו' הרמב"ן במיוחסות (סימן רפ"ג) שעמד בסברת רבי עקיבא הלזו, ע"ש. וגם בתשו' הרשב"א ח"א (סימן תי"ג) עמד במה שנראה סתירה לסברה זו מאיזה מקומות בש"ס, וממה שעשה רבי עקיבא עצמו תפילה ידוע למוצאי שבת עשד"ב, אמנם לא נרגש מזה.
ונראה לענ"ד דהא ודאי לא קשה, ונקדים מש"כ הריטב"א בחידושיו לתענית שם, וז"ל ואעפ"י שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים, אבל בשני חדשים אלו יש מזל, שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא, אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם, ע"כ.
ועל פי דברי הרב אלו בין לתירוצא קמא ובין לתירוצא בתרא יוצא לנו ישוב נכון דלא הוי הא בכלל מעונן, דמה שאסרה תורה הכישוף ומעונן, הטעם כדכתב הרב החינוך (בפ' קדושים ושופטים) דיצא להם מזה סיבה לכפור בעיקר, משא"כ הנמנע בחודש אב ולעשות בחודש אדר, אדרבא הוא סיבה שיאמין בה'. והכי מפורש יוצא מדברי התוס' שם ד"ה אמר רב פפא וז"ל פירוש משום דאמרינן לעיל מגלגלין חובה ליום החייב, ע"כ. ור"ל דאין בזה משום מעונן, דאדרבא הוא לקבוע אמונה בה' דמה שעושה באיזה זמן הן לטובה והן למוטב ישאר הרושם באותו היום, ונודה על זה לה' כי לא עזב ולא יעזוב חסדו. וזה שנאמר (תהלים ק"ו) הודו לה' כי טוב, מפני כי לעולם חסדו, גם על העתיד באותו יום. ושוב אחר ימים ראיתי מש"כ הרב המגיה בספר פאת ים מערכת מעונן, ובספר אות היא לעולם ח"א מערכת האל"ף (סימן ו'), ועיין עוד תוס' סוף קידושין."
הליכות שלמה (רשז"א), מועדי השנה עמ' תטו, פרק בין המצרים הלכה ח, הערה 24.
מקשה כיצד מסתדר עניין המזל הרע של אב עם איסור מעונן. הוא מתרץ שבעצם ישנה חולשה רוחנית אדירה בתשעה באב של גיד הנשה שמנתק שמים וארץ. ומכיוון שקידוש אותו החודש אינו בידינו, איננו מסוגלים להשפיע קדושה וכך יוצא שכל החודש הזה מזלו רע. כלומר, תירוצו הוא שאב חלש לא בגלל מזל של כוכב, אלא בגלל עניינים רוחניים וצרות שקרו בו.
"24. ו במתני תענית ב"ו ע"ב משנכנס אב ממעטין בשמחה ואמר עלה רב פפא בדף ב"ט ע"ב הלכך בר ישראל דאית לי דינא בהדי כותי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ועיין במג"א סי תקנא סק"ב שהביא מרי"ו דהיינו עד רח אלול ושכן משמע בגמ' ובאמת צריך טעם שהרי אמרו בסנהדרין ס"ה ע"ב מעונן זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח וא"כ מה טעם חיישינן לרוע מזל ובפרט דהתינח תשעה באב עצמו דבו ביום ריע מזלייהו דישראל אבל מה טעם נחוש לכל החודש ותו דבשלמא גבי אדר היינו לשמחה אבל למיעוט שמחה מנלן להקדים מר"ח? …
ונראה דהנה בזוה"ק פ וישלח דף ק"ע ע"ב איתא אמאי איקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא מפולחנא דמריהון ותמן הוא יצה"ר ובו וביאר שם שהס"מ לא היה יכול להתגבר על יעקב דהוי תקיף מיניה בר מההוא אתרא, ומסיים שם בזוה"ק דגידי האדם מכוונים נגד שס"ה לאוין ושס"ה ימות השנה, ויום תשעה באב מכוון נגד גיד הנשה, ומאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה, ע"כ. ונמצא דביום זה ריע מזלייהו דישראל כיון שמכוון נגד גיה"נ דכתיב בי' ותקע כף ירך יעקב, ולכן יום זה גורם ח"ו פירוד בין כנסת ישראל וקוב"ה, ולכן בו ביום נגזר שלא יכנסו לארץ ישראל שהיא היכלא דמלכא, ובו נחרב בית מקדשנו. אמנם במצוה ראשונה שנצטוו ישראל כתיב החודש הזה לכם, ודרז"ל מסור הוא בידכם, וא"כ אילו הי' קידוש חודש זה מסור ג"כ בידינו, וראש ב"ד היה אומר עליו מקודש, אזי היה משפיע שפע קודש על כל החודש, ולא הי' חודש זה מסוגל כלל לפירוד הקדושה, ושיהי' מקדש ד' שמם ועם הקודש גולים מארצם, אלא שהקב"ה קרא עלינו מועד וסיבב שחודש תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו, ונמצא שלא הי' קידוש חודש זה מסור בידינו, ואילו הי' מסור בידינו והי' המאורע בעשירי באב היתה יד ישראל גוברת, שכבר עבר היום של תקיעת כף ירך יעקב, ואפשר שלא היתה באה כלל אותה בכי' של בוכים למשפחותיהם, אבל דא עקא שכל עיקר קידוש חודש זה לא בידינו הוא. ומשום כך גורם דבר זה דבכל חודש אב ריע מזלייהו דישראל. אמנם בטוחים אנו כי אדרבה ביום זה יתגברו ישראל ובו ביום יולד מושיען, ועי"ז נזכה שגם קידוש חודש זה יהי' כשאר החדשים, ולכן יש ביום זה של תשעה באב סגולה זו של ראש חודש. עכ"ל רבנו."
הרב שטיינמן, כאייל תערוג שידוכין ונישואין, עמ' סח
כותב שבאמת בימים אלו הקב"ה מנהיג את עולמו במידת רחמים פחותה – ולכן יש מקום לחששות. ואין זה מצד האסטרולוגיה.
"והגהות חת"ס מפרש דכוין שהוחזקו בו כמה צרות לית ביה משום לא תעוננו. ולולא דבריו יש לומר שבימים אלו הקב"ה מנהיג את העולם בפחות מידת רחמים ואין צריך לומר משום שהוחזק בה. ואולי יש לומר שגם דברים אלו הנזכרים בשו"ע הוחזקה ולכן אין בהם משום לא תעוננו."
הרב משה צוריאל – ישראל דקדשינהו לזמנים – על הזמן וערכו בעבודת ה'. בתוך 'מספרא לסייפא' 41, עמ' 79
הרב משה צוריאל מראה שזהו קו כללי בדברי חז"ל, שיש השפעה לזמנים. עניין האיסור הוא בכך שעל האדם להפקיד גורלו בידי הקב"ה ולא בידי כוחות שרירותיים. ועיקר ביאורו, שהמסוגלות של הזמנים היא בעקבות המעשים של עם ישראל, שכאשר ישראל חוטאים בזמן מסוים (כגון בחטא המרגלים באב) הרי שאותו הזמן נעשה מסוגל לרעה, וכאשר ישראל מקיימים מצווה (כגון מצוות פורים באדר) הרי שאותו הזמן מסוגל לטובה. הרי שזה תלוי בקב"ה ובמצוותיו, ואין כאן שרירותיות עיוורת (שעלולה להיות נגועה באליליות).
"את האיסור לא תעוננו ויקרא יט פירש רש"י לשון עונות ושעות שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה שעה פלונית קשה לצאת וכפי שהוגדר האיסור בחז"ל סנהדרין סו על האומר אל תתחיל בי לגבות חוב ממני כי שחרית הוא ר"ח הוא מוצאי שבת הוא והוא סימן רע לכל המשך התקופה.
אולם על פי דברים אלו יש להקשות על ההלכה שו"ע יו"ד סי' קע"ט סעיף ב' ש"נהגו שאין מתחילין בימים ב' וד' (בגלל הוראה קשה של הכוכבים. ט"ז) וכן אין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.
מתברר שאין אלו מנהגים גרידא כי אם תפיסה שלמה בחז"ל: "עת מזומנת לטובה עת מזומנת לרעה" (סנהדרין קב.) כלומר היום גורר אחריו מזל מסוים הדבר מתבטא אף בהסטוריה חמשה דברים ארעו את אבותינו בי"ז תמוז וחמשה בט' אב… (תענית כו עיי"ש פירוט) משמע שיש כח ביום מסוים להטביע חותמו על כל המאורעות שיחולו באותו תאריך בשנים הבאות, וכפי שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין רסיסי לילה עמי ס"ט שכאשר בא יום חג ומועד לישראל כל שנה ושנה חוזרת ומתעוררת שוב ההשפעה הרוחנית האצילית ההיא ביתר שאת וביתר עוז (עיין עוד בסוטה דף י"ד תוספות ד"ה מפני מה). כך הם גם דברי הגאון ר' ירוחם דעת חכמה ומוסר ח"ג דף קצד בעניני קבלה יש שעות ידועות לטובה או לרעה עיין ברכות ז. ענין בלעם יש עת רצון ועת כעס. ואם עשה האדם איזה פעולה והזדמן לו עת רצון יצליח ואם לא התכוון לשעה לא יועילו לו כלום ובמפורש יעצו לנו חז"ל כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו ברכות סד (השווה לגמרא בברכות דף מח על אריכות דבורי הבנות עם שאול בחפשו את הרואה לפי שעוד לא הגיעה השעה והרגע המכוון והמדויק משמים ששאול יתחיל במלכותו).
חז"ל אף מורים לנו מפורשות תענית כט משנכנס אב ממעטין בשמחה משנכנס אדר מרבין בשמחה הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה והרי אין לך תלייה בעונות גדולה מזוי ובכן כיצד מתיישבים הדברים עם האיסור של לא תעוננו? …
על האדם להפקיד את גורלו בידי ההשגחה בלבד, ולא בידי כוחות קוסמיים שרירותיים ועוורים…
יש בכח המצוות לשנות את המזל כמפורש בכמה מעשים (שהובאו בשבת קנו, ב) הקב"ה הרים את אברהם אבינו למעלה מן המזלות "צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל" (שם) אם כך יש לומר כיון שנתקדש חודש אדר במצוות פורים ומאחר שנתחלל חודש אב על ידי חטא המרגלים נקבע לכל אחד מהם אופיו המסוים אין בכך משום אליליות עיוורת ממנה הוזהרנו לא תעוננו כי כאן הרי אנו תולים את כל המהלך בכוח ה' בלבד בגלל עמידתנו או מעידתנו; זכות או חובה."
אהלך באמיתך (הרב בצלאל שטרן), עמ' כט
הוא כותב על ימים טובים וימים רעים לצאת לדרך, ואז מקשה על עצמו כיצד אין בזה מעונן. מתרץ בדרכם של הראשונים שהבעיה היא רק קביעה מצד האצטגנינות, ולא מכל דבר זולת זה. כאן כבר מדובר לא במה שנאמר בש"ס או בראשונים אלא בכל מיני סגולות ושיטות מאוחרות יותר, ולכן כבר חידוש גדול הרבה יותר לומר כן.
"באמת תמהתי איך מותר לומר יום זה וזה יפה לצאת לדרך ויום זה וזה רע לצאת לדרך, הרי אמרינן סנהדרין… ונראה על פי מה שכתב הרמב"ם (ע"ז יא, ט) אסור לעונן וכו' וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או "הליכתו" באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה, שנאמר לא תעוננו וכו', עכ"ל. הרי שאין בכלל איסור רק בקובע הזמן מפני האצטגנינות, אבל לא זולת זה."
החולשה אינה במציאות (מזל) אלא בדעתו של האדם
יקב אפרים (שווארץ) – מכתבי תורה ב, סימן יד, עמ' סה
מסביר לפי הרמב"ם שזה לא שמזלו של אב רע, אלא שמכיוון שמצווה עלינו למעט בשמחה, אנו בעצבות ובחולשת הדעת, וזו המשמעות של 'איתרע מזליה'.
"והנה אם נקבל מש"כ הרמב"ם ו"ל באגרתו הידועה לחכמי מונטפשליר… כי אין כוונת רב פפא לומר שמול חדש אב או מול חדש אדר גורמים אלא כוונתו היא כי תחלה אומר שם ר"י בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה ואמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי וכד והיינו שכיון שמשנכנס אב ממעטין בשמחה איתרע מוליה של האיש ועל דרך שאמרו במסכת הוריות דף יב ע"א ולאו מלתא היא דלמא חלשה דעתיה ואיתרע מוליה ובחדש אדר שהוא בשמחה והוא עצמו מביא להיות בריא מזליה דו"ק."
מה שהוא טבע קבוע במציאות ולא משתנה – איננו מעונן
ויאמר שמואל, גנוט, עמ' רלו
מסביר שהאיסור הוא רק לחשב מזלות ואת השינויים התכופים שלהם, אבל מה שחכמים הגדירו באופן תמידי ולא אמור להשתנות תדיר – אין בו מעונן.
"הנראה בזה לענ"ד בס"ד דהמדייק בר' הש"ס והרמב"ם יראה שהאיסור הוא דוקא לחשב עיתים וזמנים לפי המזלות והכוכבים והאיסור הוא לחשב גרמי השמים והמזלות בכל עת לפי צורתם ועניינם ולבדוק כיצד כל שינוי בהם ישליך על המצב וההתנהגות הראויה בעולם אך כשחז"ל הבהירו את מצב המזלות התמידי כגון כשאמרו שמזל אב הוא רע לישראל ומזל אדר טוב לישראל או שאמרו בשבת קנ"ו א' שהנולד ביום ראשון יהא אדם שלם במידה אחת והנולד ביום שני יהיה רגזן וכו' כו' אין בזה משום מעונן, כיון שהגדירו את מצב המזלות התמידי שאינו אמור להשתנות לפי המקום הזמן והעת וכל האיסור הוא רק לחשב בכל זמן מהו המצב כעת והאם השתנה עניינו והשלכותיו וממילא כשאמרו שמזל אדר מזל טוב הוא ומזל אב רע הוא לישראל אין בזה שום איסור."
[1]במהדורת זכרון אהרן הסבירו שמדובר ביעב"ץ עצמו (הערה 428: 'הסריס' בגימטריא עם הכולל 'יעקב בן צבי'). לא נמצא במהדורות השונות הסבר מדוע שינה וכתב בלשון זו חלק מהפעמים. אולי מדובר בהערות שהכניס בשלב מאוחר. על כל פנים, הערה זו מופיעה גם במהדורת תק"ח שיצאה בחייו.