צוואת רבי יהודה החסיד
הסוברים שהיא נכתבה לזרעו
הנודע ביהודה (תניינא, אה"ע עט) נשאל אודות אדם שהשתדך עם אישה, ושמו כשם אבי הכלה האם יש לחשוש לשידוך, שכן בצוואת ר"י החסיד הדבר אסור. והשיב על זה הנודע ביהודה שמה שכתוב בצוואת ר"י החסיד הוא דווקא למשפחתו או כהוראת שעה ואין זה מחייב לדורות, שכן יש בצוואתו דברים שסותרים לדברי הגמרא. והביא עוד טעמים להקל במקרה שבא לפניו. ומכל מקום למדנו מדבריו שסובר שצוואת ר"י החסיד נכתבה דווקא לזרעו:
"הלילה הזה הגיעני מכתבך אשר אתה שואל בדבר השידוך המדובר לגיסתך עם בן תורה ויחסן רק שבשעת חליו השינוי שם שלו הוא כשם אבי הבתולה: אהובי תלמידי לולא אהבתך אין דרכי להשיב בענינים כאלו דברים שאין להם שורש בתלמוד ובפוסקים אך גודל אהבתך הוציאני חוץ לגדרי. דע תלמידי החביב ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון, הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל, ואמנם כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי תלמוד הם על הכלל. וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה החסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו ובגמרא אמרו שהוא מצוה, הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה. הוא אומר שלא ישאו ב' אחים שתי אחיות ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות, ותרי בנתיה דרב חסדא הוו נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזה בצוואה ההיא. ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל:
אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות, כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל ודברי החסיד היא על הפרט, הא חדא. ועוד אמינא שבלא"ה בשאלה זו ששאלתני אין כאן חשש כלל ואפי' לזרעו של החסיד, ואמינא תרי טעמי להוכיח שהחסיד דבר רק על עיקר שם העצם הניתן בשעת לידה או שעת המילה אבל לא על שם שנתברך לשינוי השם… ותמהני על רוב העולם שלתת בתם לעם הארץ הוא פשוט אצלם ואין חושש להמנע והוא נגד דברי חז"ל שאמרו כאילו כופתה ומניחה לפני ארי ולהתחתן עם צורבא מרבנן ששמו כשמו הם שואלים ולא תהא תורה שלימה שלנו כצוואה בעלמא. ולכן לדעתי יגמור חותנך השידוך הזה ויעשה מעשיו לשם שמים…".
בדברי חיים (אה"ע, ח"א סימן ח) נשאל ביחס לצוואת ר"י החסיד, והשיב שר"י החסיד היה אחד מגדולי הראשונים, ובוודאי שדבריו חשובים, וכתב בחריפות כנגד הנוב"י שביטל את דבריו. ואף הוסיף שאין דבריו בענייני הזיווג סותרים את הגמרא, שכן אפשר שראה שהדורות מתמעטים וכתב להחמיר. אמנם למסקנה השיב, שבדבר שהציבור נוהג להחמיר – יש להחמיר בו. אך בדבר שאין הציבור נוהג להחמיר בו, יש לומר שהדברים נכתבו רק לזרעו:
"מכתבו הגיעני והנה לפלפל בזה הוא למותר כי איך בדבר שאין לנו שום ידיעה והוא מדברים הנסתרים ובמחילת כ"ת הגאונים בתראי שהחלו לפלפל בכוונת רבינו יודא החסיד ז"ל וכי נשכיל בדבר שאין מבוא לשכלנו להשיג:
אולם גם לסכל ח"ו דעת רבינו אדון החסידים גם כן ח"ו כי ידוע רבינו יהודא החסיד הי' רבו של הסמ"ג ואור זרוע אשר כל תורתינו ומנהגנו בארץ אשכנז וצרפת נמשכים אחריהם ולכן בודאי יפה שיחתן מתורתן של בנים האחרונים ושרי ליה מאריה לנוב"י [מהד"ת סי' ע"ט] שהרחיב בלשונו נגד ר"י החסיד רבן של גולת אריאל ארץ אשכנז וצרפת:
אך באמת אין להקשות מדברי הגמרא עליו כי הלא ידוע לנו בכמות זה שאמרו מתחלה מצוה יבום קודם ואחר כך שראו שאין הדור מכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודם [יבמות ל"ט ע"ב] כמו כן יוכל להיות שבכמות אלה הזווגים אם הי' החיתון לשם שמים כמו בדורות הראשונים לא ידעו שומרי מצוה דבר רע ומשום הכי לא נזהרו חכמי התלמוד ואדרבא צוו לישא בת אחותו [יבמות ס"ב ע"ב], והחסיד [בצוואה שם סי' כ"ו] ראה שהדורות אין מכוונין יפה לשם שמים והעלה לפי גודל חכמתו מה שיוקפד בעניני הזווג ובודאי אין בחכמי האחרונים לדחות דברי הקדמונים אם לא נמצא בדורות הקדמונים חולקים עליו כי אנו כאין נגד חכמתם ותורתם וחסידותם ויראתם ועלינו לקבל דבריהם באהבה הגם שהוא נגד התלמוד:
אך מחמת שבדבר זה ספק אם לזרעו כוון או לא לזה נאמר בכהאי גוונא אם הלכה רופפת בידך צא וראה האיך העולם נוהג. [עי' ירושלמי פאה פ"ז ה"ה ומעשר שני פ"ה ה"ב] והנה במדינתנו אין מדקדקים רק באשה ששמה כשם חמותה [צוואת ריה"ח סי' כ"ה] ודבר זה מבואר להחמיר גם בספר משנת חסידים [מס' חתונה ומילה פ"א אות ה'], ובשארי הדברים אין מדקדקין במדינתנו וגם כנראה שלא הי' כוונתו בזה רק לזרעו כי האחרונים בעלי קבלה כמו המשנת חסידים אין מביאין רק שמה כשם אמו אלמא דבשארי הדברים לא הי' רק לזרעו ולכן אין שום חשש כלל בעובדא דידיה".
אך מה שרצה מעלת כבודו לומר שהוי מקח טעות יעוין [במגיד משנה פט"ו מהל' מכירה ה"ג] ובמשנה למלך [שם] דבדבר שיוכל להתברר תיכף לא שייך מקח טעותלג והכא נמי הרי יכול להתברר תיכף ומדלא הקפידו אינו מקח טעות ובזה אסיים ואומר שלום יום ג' במדבר מ"ב למספר בני ישראל תרי"ח לפ"ק".[1]
וכך הסכים עם הנודע ביהודה שו"ת הון יוסף (סימן ט. לרבי יוסף זאמירו):
"שאלת ממני אודיעך דעתי בענין כמה זיווגים שרבינו יאודה החסיד זיע"א הוא ציוה להימנע מהם ומצינו כל קבל דנא בתלמוד ומהם מצו' מדינא דגמ' בבת אחותו שאמרו ז"ל עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה.
תשובה… הדרן עלך לדברי רבי יהודה חסידא שדבריו הם היפך תלמוד ערוך… ואולם הרב המפורסם בעל נודע ביאודה ז"ל במהדורה בתרא שלו הנד"מ שם בחלק אה"ע סימן ע"ט כתב וז"ל… ולדידי הדיוט עם שאיני כדאי להכריע בזה, לדעתי המעט לזה שומעים שאמר כהלכה…".
ובתשובת שב יעקב (ב, כג) בשאלה ארוכה אודות מקרה שרצו לבטל שידוכין בגלל כמה סיבות, ביניהם ששמות החתן והמחותן שווים, כתב שאין לבטל משום שיש אומרים שהצוואה נכתבה לזרעו בלבד, ויש הסוברים שאף לכתחילה אין לחוש לזה:[2]
"… והנה קראתי ושניתי טענות ב הצדדים וזה יצא ראשונה, מה שאביה של הבתולה רצה לבטל הקישור התנאים מחמת צוואת מהר"י שלא יתחתנו שנים ששמותיהן שוות וכו', אינו כדאי בשביל זה לבטל השידוך, אף שיש לחוש לכתחילה, מכל מקום בדיעבד אין לבטל הואיל דיש ספק אם לזרעו לבד וכו'… וכיון שכבר נעשה הוי ככמו להוציא ואין מוציאין מן הספק. גם ידעתי ושמעתי מכמה גדולי רבנים שלא הקפידו על זה אפילו לכתחילה, על כן אין ממש בטענה זו…".
נראה שגם המלמד להועיל (ג, יט) הסכים עם הנודע ביהודה והתיר לשני אחים להתחתן עם שתי אחיות ולא לחשוש לזה, והוסיף בסוף דבריו שאף מצא תשובה של ר"ש סלנט שהתיר זאת:[3]
"תשובה: ע"ד שאלתו אם יש לאסור לב' אחים שישאו ב' אחיות מחמת צוואת ר"י החסיד הנה כבר כ' הנוב"י מה"ת חאה"ע סי' ע"ט שאין כח לר"י החסיד לאסור מה שמפורש בתלמוד להיתר, וע"כ כ' שהחסיד רק לזרעו תקן עיין שם. ובס' דברי חיים חאה"ע סי' ח' כ' שהדבר ספק אם רק לזרעו תקן או לא (ואין הס' הזה תחת ידי לעיין בו). וראיתי בס' זכרון אברהם סיפור: שני בניו של הגאון ר' אברהם בינג זצ"ל נשאו שתי אחיות וכשבא הגאון זצ"ל מהחתונה של הצעיר נפל מהעגלה ונמחצה ידו, ואז אמר תיכף: דאס איזט איין פאטש פאן ר' יהודה החסיד /זוהי סטירה מר' יהודא החסיד/. עכ"פ ראינו מזה שגם הגאון ר"א בינג זצ"ל לא דקדק לקיים צוואת ר"י החסיד, ואף שקיבל פאטש בעבור זה, עם צדיקים שכמותו דקדקו כחוט השערה, אך אין לנו כח לאסור דבר לרבים מה שהתיר התלמוד וכמ"ש הנוב"י הנ"ל, ובפרט שקשורים בעבותות אהבה, ואיך נפריד בין הדבקים בזרוע. אשר ע"כ נ"ל שיכול להתיר בפשיטות, ובפרט אחרי אשר כבר הורה זקן מו"ר זצ"ל להתיר הלכה למעשה בבניו (הוא הגאון ר' עזריאל הילדעסהיימער זצ"ל) אח"כ מצאתי בקונטרס מר חמי זצ"ל תשובה מהגאון מו"ה שמואל סאלאנט מירושלים תוב"ב בשם כמה גאונים שאין לחוש כלל להתיר ב' אחים שישאו ב' אחיות".
גם בצמח צדק (לובאוויטש, אה"ע קמג) בשאלה אודות שמות של חתן ומחותן, השיב על פי דברי השב יעקב ונודע ביהודה, שצוואת ר"י החסיד נכתבה רק לזרעו. ואמנם בשאלה שהובאה לפניו המקרה היה קל יותר, שכן השמות לא היו בדיוק אותו דבר, אך מכל מקום מדבריו למדנו מהו היחס לצוואה:
"בדבר ששאלו ממני על קישורי התנאים שהמחותן נקרא שמואל בנימין. וגיסכם שהוא המחותן השני נקרא ג"כ שמואל ואחותיכם אשת גיסכם הנ"ל חוששת אולי מחמת זה נתגבר עליה החולאת שלה לפי ששמעה שיש לחוש לזה ע"פ צוואת ר' יהודה החסיד נ"ע. הנה בתשוב' שב יעקב חאה"ע סי' כ"ג נשאל על כיוצא בזה ששם החתן והמחותן היו שוים והשיב ששמע מכמה גדולי רבנים שלא הקפידו ע"ז אפילו לכתחלה מטעם המבואר שם שי"ל שצוואה זו היא רק לזרעו דהחסיד נ"ע. וכיוצא בזה כתב בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חאה"ע סי' ע"ט והאריך בזה. אך בנדון זה אין צריך לכל זה כיון שאין שמותיהם שוים ממש שזה נקרא שמואל וזה נקרא שמואל בנימין א"כ אין זה כלל שמותיהן שוין. (וכן השיב כאאזמו"ר הגאון נ"ע שגם בענין אם שם הכלה כשם חמותה שבזה יש קפידא יותר משאר שמות שוין לפי שזה הוזכר בספר משנת חסידים גם כן דף פ"ה ע"א ולא הוזכר שם עוד דבר כלל ואפשר הוא מהאריז"ל ולא נזכר שם שיהיה זה לזרעו דוקא. משא"כ בצוואת רי"ח שי"ל שזהו רק לזרעו כו'. עכ"ז אם אין השמות שוין ממש כגון שהאחת נקראת רחל והב' נקראת רבקה רחל עד"מ אין לחוש. כ"ש בנדון זה דשמות המחותנים [אין] שוין שבלא"ה אין זה קפידא לפ"ד השב יעקב בשם גדולי הרבנים כנ"ל. דכשאין שוין ממש כנדון זה אין שום חשש כלל וכלל). ובחינם היא מצטערת ותולה בוקי סריקי בהשידוך ח"ו על לא דבר ממש. דבנדון זה אין שום חשש בעולם כלל".
וכן הסכים ערוגת הבשם (חלק יו"ד, קיח) שצוואת ריה"ח נכתבה לזרעו:
"ועל דבר אשר שאלתנו להודיעך חות דעת אודות צוואות רבינו יהודא החסיד זצל"ה שג' אחים לא ידורו בעיר אחד ומבעיא לך אם לחוש לצוואתו הואיל ונקל עליך יותר לעשות ולשות עצות בנפשך בענין משא ומתן ועסק פרנסתך אם תדור בין האחים שלך. אהובי תלמידי הקשת לשאול ממני לחות דעתי בדבר שאין לו שורש בש"ס ופוסקים וכבר תמה מרן הגאוה"ק בעל דברי חיים בחלק אה"ע סימן ח על גאוני בתראי שהחלו לפלפל בכוונת ריה"ח זצ"ל. וכי נשכיל בדבר שאין לו מבוא לשכלנו להשיג עיי"ש. ואנן מה נענה אבתריה… והנה בנוב"י מהדו"ת סימן ע"ט החליט כי ריה"ח רק לזרעו אחריו צווה לדורי דורות משום דקשיא ליה מכמה דברים שכתב שם…".
וכן האחיעזר (אגרות ר' חיים עוזר ג, טז) במכתב שנושא השאלה הוא "בעניין צוואת ר"י החסיד", שהשאלה שוב עוסקת בענייני שמות בין משודכים, השיב הרב כי "כבר נתבאר באחרונים שצוואת ר"י החסיד הוא רק לזרעו, ובכל אופן בשעה שנקראים ב' שמות אין מקפידים על זה… ואין להקפיד בזה, העיקר שהוא בן תורה וירא שמים וילכו בדרך התורה והמצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע…".
ובמשנה הלכות (ו, רס) כתב שהאחרונים קיבלו את דברי הנוב"י שהצוואה נכתבה רק לזרעו, וממילא שומעים לדבריהם:
"… והנה ידוע מה שכתב הנוב"י ז"ל כי צוואת הגאון החסיד זי"ע לא היתה אלא לזרעו אחריו. ובאמת כי בס"ח כתב שם בכמה דברים שרק לזרעו אחריו. והאחרונים סמכו עליו הרבה בזה, דרוב בני אדם אינם מזרעו והולכים בתר רוב. הגם כי לפענ"ד לולי דבריו הקדושים היה אפשר לדייק דכיון דבקצת ענינים כתב שהם רק לזרעו אחריו, אם כן משמע דשאר דברים לכולי עלמא נאמרו, אבל כיון דרבותינו האחרונים העתיקו דברי הנוב"י ז"ל להם שומעין להקל. כי בדברים אלו שומעין להקל ולא להחמיר, ואם כן רובא דעלמא לכאורה לא היה להם לחוש כלל…"
הצוואה לא נכתבה לכל הזמנים
בעזרת כהן (סימן ו) כתב הרב קוק להתיר חתונה של שני אחים עם שתי אחיות על אף שבצוואת ר"י החסיד אסור, שכן לדעתו היא לא נאמרה לכל הזמנים, והאריך להביא הוכחות מדברים נוספים בדברי חז"ל שהיו שייכים לעבר ולא לתמיד.
"הגיעני מכתבו, בשאלתו ע"ד חתנו שהוא אחיו של חתנו הראשון, ובא ע"ז ערעור מצד המחותנים, מפני שהוא נגד צואת ריה"ח ז"ל, ששני אחים לא ישאו שתי אחיות.
הנני בזה להשיב, שכבר כתב בתשו' נודע ביהודה חלק אה"ע מהדו"ת (סי' עט), שאפילו אם נעשה רק השידוך, שיגמור ולא יחוש לצואת ריה"ח ז"ל, שעיקרה היא לזרעו, שלהם צוה לדורי דורות, ולא לכו"ע. וי"ל שגם אלה הדברים, שנראה מדברי ריה"ח שלא היו בגדר צואה לזרעו כ"א לכו"ע, י"ל שלא נאמרו לכל הזמנים. ומצינו כמה דברים סגוליים, שמשתנים במשך הזמן או בשינוי המקומות, וכמש"כ תוס' במו"ק דף י"א ע"א ד"ה כוורא, שאפי' במה שנאמר מפורש בתלמוד י"ל שנשתנו לפי השינויים של הזמן בכיו"ב. וכן י"ל שתלוי דוקא בתכונת המקום, כמש"כ שם בנידון דידהו די"ל שהי' שייך רק בבבל ולא במקומות אחרים. ובתשו' הגאונים כתב רב האי גאון ז"ל על ענינים סגוליים, וחשש כישופים, שחששו להם דורות קדמונים, וגאונים הראשונים, שי"ל שאותם שהיו סמוך למקום ביתו של אותו רשע נבוכדנצר, ששם הרגיעה לילית, הי' יותר מקום לחוש לכיו"ב, וה"ה די"ל שזהירות יתירה מחשש עה"ר הי' ג"כ נוהג יותר בארץ ידועה, לפי התכונה המיוחדת שם והתגברות כח הטומאה במקומות הללו. והלא גם על דבר שחשו חז"ל לסכנה גדולה, כמו הקזה בערב שבת, שאמרו ע"ז, בשבת דף קכ"ט ע"ב, שהי' ראוי למנע אלא כיון שדשו בו רבים שומר פתאים ד'. ואפילו לגבי סכנה גמורה דקטלנית כתב בתה"ד סי' רי"א דבענין נשואין אמרי' כיון שדשו בה רבים שומר פתאים ד' וכתב דלא חיישינן לספק חששא, כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאזהירו רבנן עלייהו משום חשש סכנה, משום שומר פתאים ד', וגם נראה מתוך שאנו מתי מעט וצריכין אנו לישא מאשר נמצאו דשו בה רבים ושומר פתאים ד', וסיים עוד, שחוששים לתקנת נשים ילדות. ועכ"פ בזה"ז בשידוכים וזיווגים של כשרים, ושיש בהם ריח תורה, שהוא ודאי יקר המציאות בעוה"ר, שודאי מגינא ומצלא מצוה רבה זו מכל חשש נזק, וריה"ח ז"ל בעצמו יהי' למליץ עבורם שלא יאונה להם כל רע ח"ו, לפי הדוחק של הזמנים. וכה"ג אמרי' ביבמות דף ע"ב ע"א, דביומא דעיבא לא מהלינן בי', והחשש הוא כ"כ גדול עד שדוחין מצד זה מילה בזמנה, שדוחה את השבת החמורה, ומ"מ כיון דדשו בה רבים אמרי' ע"ז שומר פתאים ד'. וכ"ז שייך לומר גם בחו"ל, וק"ו בא"י, דזכותא דא"י חשוב מאד להגן ולהציל מכל פגע, ואין כח להפגעים וכוחות החיצונים באוירא דא"י, וכמו שהי' בימי קדם כדאמרי' בברכות דף מ"ד עיר אחת היתה בא"י וגופנית שמה, והיו בה שמונים זוגות אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות, והיינו מפני זכותא דא"י לא הי' בזה שום קפידא. וי"ל דכל החשש הוא רק בחו"ל, והרי אפילו בזוגות דחשו להם חז"ל מאד, ושורש הדברים הוא הלכה למשה מסיני, כדאמרי' בפסחים דף ק"י ע"ב, מ"מ אמרו שם דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי', וכן העיר בפי' אזולאי בספר חסידים סי' תע"ז שם, וק"ו כדאיכא זכותא דא"י, דנפיש טובא. כללא דמילתא, יחזיקו הזוג בתורת ד', ויתנהגו בקדושה הראוי' לבני ישראל הכשרים, ויהי' לבם סמוך בטוח בד', כי קדושת אה"ק תגן עליהם שיראו זרע חייא וקיימא ויאריכו ימים בכט"ס…".[4]
כיוצא בזה, בשו"ת במראה הבזק (ב, קיב) השיבו גם כן בעניין שידוך על פי תשובת הרב קוק (כמובא בהפניות בהערה שם). השאלה הייתה אודות בחור שהכיר בחורה ושמה כשם אמו והבחור שמע על צוואת ר"י החסיד והחל לחשוש, והוא פנה לרב בבקשה להוסיף עוד שם לכלה, האם יש לעשות זאת או שאין לחשוש, והשיבו:
"אם יש נטייה וחפץ נפשי של בני הזוג להתחתן אין להקפיד בעניין זה או לבטל ח"ו השידוך בשל כך או להיכנס במחלוקת ומריבה בדבר הזה".
הסוברים שאין לחוש אליה
שו"ת רבינו משה פרובינצאלו (א, סימן ט) נשאל אודות צוואת ר"י החסיד, וכתב שאין לעשות מעשה נגד דברי חז"ל בעקבות הצוואה, מה גם שאפשר שחלק ממה שכתוב לא נאמר באמת על ידי ר"י החסיד:
"יורנו המורה אם ראוי לעשות מעשה נגד חז"ל בשביל צוואת ר"י החסיד, כי יש ויש בהן דברים נגד דבריהם ז"ל, כי משה אמת ותורתו אמת ולתשובתו נצפה.
תשובה:… אנוכי לשם אלקים אמת ותורתו שבכתב ושבע"פ אמת לא ידעתי אכנה, כי הצוואות ההן לא אמרן יהושע מפומיה ואין להאמין בם, כל שכן לעשות מעשה על פיהן נגד קבלתם ז"ל. והעוברים על דברי חכמים בשבילן קורא אני עליהם העוזבים אורחות יושר וגו', ואותי עזבו מקור מים חיים וגו'. גם לא מן השם שכולם יצאו מפי החסיד אלא מפי אחרים ויחסום אליו או נמצאו בעזבונותיו והאמינום לו ולא ממנו, ע"ד שכתב הרמב"ם בראשון מהמורה על שמות זרים שבקמיעים, ודי זה לנבון וחכם כמוך".
ובקונטרס דברי זאב (חלק יט, עמ' כג. לרב זאב ביידנוביץ[5]) לאחר שהביא את דברי ר"מ פרובינצאלו בלשונו כנגד צוואת ר"י החסיד, כתב: "ולענ"ד ראיה קצת לדבריו ממה שבספר חסידים הנדפס מכ"י פארמא חסר הצוואות של ר' יהודא החסיד הנדפס משאר כת"י".
כיוצא בזה, מהר"ם מינץ (סי' עט) כתב שצוואת ר"י החסיד לא התפשטה והיא בטלה:
"וגם כל צוואת מהרי"ח דלא נתפשטו ורובם בטילות".
ובחתם סופר (יו"ד קלח) ערער על המובא בצוואת ר"י החסיד ושאין ר"י החסיד חתום עליה לעומת ספר חסידים, וממילא אין לחוש לכתוב שם:
"ע"ד מה שנמצא כתוב בס' באר היטב ליורה דעה סימן קע"ט בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה אבנים וגם לבונה בית במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם ונדמה למעלתו כדרכי האמורי ואני אומר החוששים לדברים אלו שנאמרו משמו של הגאון ז"ל דימו שאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים חיים הנקראים גבר ה"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם ובזה כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פדיון נפש בעלי הבית דוגמת הכפרות שנוהגים. אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא ר"י חסיד חתום עלי' וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א…".[6]
וכן ביביע אומר (ח"ב, אה"ע ז) בתשובה ארוכה העוסקת בעניין חתונה עם אדם ששמו כשם המחותן ועוד דברים נוספים כאלו שאסורים בצוואת ר"י החסיד, העלה למעשה שאין לחשוש לכך. וגם אם אדם נמצא במקום שנהגו להחמיר אך הוא עצמו אינו רוצה להחמיר, אין למחות בידו.
ובתשובה נוספת ביביע אומר (ח"ד, אה"ע י) התיר לבחור ישיבה להשתדך עם אישה למרות צוואת ר"י החסיד ששני אחים לא ישאו ב' אחיות.[7]
ועיין בשו"ת עולת יצחק (א, קסו) שנשאל מה היה היחס של חכמי תימן לצוואת ר"י החסיד, והשיב שחכמי תימן לא דיברו בזה והצוואות לא נתפשטו שם ולא נהגו על פיהן, וגם הצוואות המוכרות שהתפשטו במקומות אחרים:
"צוואות ר"י החסיד זצוק"ל לא נתפשטו אצלינו כלל. ועד מקום שידי מגעת בספרי רבני תימן, הן הנדפסים והן אשר בעודם בכתובים, איני זוכר שיש מי שדן אודותיהם מכל וכל. ואפילו הדברים היותר מפורסמים מצוואותיו אצל שאר קהילות ישראל, כגון שלא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו או ששמו יהיה כשם חמיו או שני אחים שלא לישא ב' אחיות, וכן שלא להסתפר בר"ח, וכן שבדלת או חלון שסותמים להשאיר נקב וכו', בכל אלו וכיוצא בהן אין נזהרין כלל. ואמנם זכורני פעם אחת ששמעתי מאאמו"ר שליט"א שתלה סיבת פטירת אחיו (דודי כה"ר ישראל זצ"ל, תלמיד חכם מופלג וחריף) שנלב"ע בקיצור ימים ושנים וגם לא נתקיימו כל חמשת בניו ה' ישמרנו בסיבת שהם נשאו שתי אחיות, אבל ברוך יודע נסתרות כי יש סיבות אחרות. וגם ראיתי בספר אחד בלבד, כת"י זקני מהריק"א זצ"ל ששם העתיק צוואות ריה"ח ברם ממה שהקדמתי מתבאר שאלו הן דברין יחידיים היוצאים מן הכלל, דלית דחש להו בקהילותינו מחמת שאינם ידועים לציבור כלל".[8]
הסוברים שאפשר לחשוש לה
בשו"ת הון יוסף (סימן י) שנזכר לעיל, הובאה תשובתו של רבי משה סוזין כתגובה ביחס לצוואת ר"י החסיד. לדעתו, הנודע ביהודה שכתב נגד הצוואה "הפריז על המדה", ומצינו שחז"ל ופוסקים חשובים וגדולים עקרו דברים מן התורה בשב ואל תעשה, וכמו רבינו האר"י ועוד, ודבריהם התקבלו, וממילא לא גרע כוחו של ר"י החסיד. אמנם למעשה הוא לא קבע שחובה לנהוג כפי שכתוב בצוואה, אבל מי שהוא חסיד ורוצה להחמיר, ודאי רשאי:
"חזינא לתהילי' רבי חביבי הדא מרגניתא טבא חדא פלפלא חריפא… ופירש משנת חסידים על קצת צוואות רבי יהודה החסיד זללה"ה שנראים היפך הש"ס כגון לישא בת אחותו וכיוצא ואדרבה מצאנו דאינו מצוה, ותמה על זה איך יצאו מפה קדוש דברים כאלו, והביא לנו דברי הרב נודע ביהודה שתמה בקצת צוואות עד שהפריז על המדה… אבל האמת שלא צוה כי אם לזרעו וכו', וידידינו יוסף כהר"ר עליון נחה דעתו בזה. וכשאני לעצמי לא ידענא מה קול החדרה הזאת, דהרי מצינו וכך היא דרכה של תורה ואפילו למה שהתירה התורה בפירוש ואיכא לדעת קצת מרבוותא מצוה, כגון מצות לנכרי תשיך אסרו חכמים כמו שכתב הרב חוות יאיר בסימן קמ"ב, ועין ביד מלאכי באות (?) סימן רצו. וכלל גדול יש לנו יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ואין לחלק בין חכמי התלמוד לחכמים שלאחר התלמוד. דהלא רבינו האר"י זיע"א כמו דברים (?) מספר שרטט וכתב היפך הש"ס וגדולי הגאונים ואפילו בדבר דאיכא חשש ברכה לבטלה ח"ו כאשר אסף איש טהור הר"ב שלמי ציבור… אלא שבכל דור ודור גדולים וקדושים אשר בארץ המה אינם זזים מכל מה שציוה רבינו האר"י זיע"א אפילו שדבריו הם נגד הש"ס והגאונים, ואם כן למה יגרע כח רבינו החסיד ז"ל, כי הוא יודע סודן של דברים והחמיר בשב ואל תעשה כאשר יראה הרואה כי כל הצוואת אשר קדש (?) רבינו החסיד ז"ל הנראים סתראי מהש"ס הם בשב ואל תעשה ומי הוא זה ואי זה הוא אשר לא ישמע את דבריו… וכבר היה בדעתי להרחיב הדברים אמנם אין הפנאי מסביב, ומה גם דלדעתי לא נפקא לן מידי לענין דינא וזו משנת חסידים היא ואיני מאנשיה. ומכל מקום אמינא דמאן דבעי למהוי חסידא לקיים כל כהני מילי בשב ואל תעשה ואין למו מכשול…".
נראה שזו גם דעת הבנין ציון (קכד) שכתב על דברי ר"י החסיד שאף שחלק מדבריו מנוגדים לגמרא, רבים חוששים לו והניסיון מוכיח שהוא צודק, ולכן מצד הדין קשה לחייב לנהוג כמותו, אך אפשר דחמירא סכנתא מאיסורא:
"אבל מה אעשה שספר חסידים רוב דבריו דברי קבלה ובכמה מקומות מתנגדים להגמרא, ואעפ"כ רבים חוששים להם וגם הרבה פעמים הנסיון מעיד על דבריו. ולכן ע"פ דין הגמרא לא ידעתי חיוב לצאת מן המקום, אבל אין בידי להשיב את דעת מי שלבו נוקפו שלא לחוש לדברי ס"ח ובפרט דחמירא סכנתא מאיסורא. אכן בלא"ה כבר אמרו רז"ל שיש שלא זכו לבנים בילדותם וזכו לבנים בזקנותם ורחמי שמים מרובים".
הסוברים שיש לחשוש לה
החיד"א (יוסף אומץ סימן לז) כתב על דברים שנכתבו בצוואת ר"י החסיד שיש לחשוש להם, ומי שיודע מהצוואה צריך לחשוש לה. וגם הוסיף על מקרים בעניני זיווג שלא חששו להם ולא עלה יפה הזיווג. אמנם ציין שלגבי נטילת ציפורניים בראש חודש כאשר הוא חל בערב שבת נהגו להקל על פי מבואר בשו"ע שמותר ליטול ציפורניים בחול המועד:
"… ולכן יש להחמיר גם בנ"ד. והיודע מצוואת רבינו ז"ל צריך לחוש ומי שאינו יודע כלל עליו נאמר שומר פתאים ה'.
ב' ואגב אומר שצואת רבינו דשני אחים לא ישאו שתי אחיות כתב הרב כנסת הגדולה א"ה סימן ס"ב דיש לחוש לזה. ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס ברית עולם דף קי"ח ע"א.
ג' גם צואת רבינו ז"ל דחתן וחמיו לא יהיו בשם אחד וכן כלה וחמותה. הגם שרבים לא חשו אני הצעיר ראיתי מעשים שלא הצליחו בזיווגם. ואתיא מכללא אחת היתה שאמר אביה שאינו חש לזה ולא היו ימים מועטים שמת החתן בקצרות שנים והכלה אזלא ומדלדלא ושוב נשאת ונתגרשה ומתה בחוסר כל וזרע אין לה רחמנא ליצלן.
ד' וצואת רבינו ז"ל שלא להסתפר ביום ר"ח הגם שמדברי הרדב"ז בתשו' סימן תרפ"ז מוכח דלא היה נוהג דבר זה שלא להסתפר בר"ח [וכן נראה מדברי מרן בב"י סימן תצ"ג ומדברי מהריק"ש בתשו' סימן צ"ח שלא היו נזהרין בצואת ר"י החסיד ז"ל שלא להסתפר בר"ח ע"ש. ועמ"ש בקונטריס זה לקמן סימן מ' אות ב' וסימן ס"ה בס"ד]. שמעתי מעטרת ראשי אבא מארי ז"ל שראה להרבנים הגדולים מהר"י זאבי ז"ל ומהר"א יצחקי ז"ל שהיו נזהרים. אך לא היו נזהרים ליטול הצפרנים בר"ח כשחל ע"ש. הגם שבצואות כתוב גם שלא ליטול הצפרנים בר"ח. אפשר שהרבנים ז"ל סברי דזה נמשך אל סלע המחלוקות דיש מתירין ליטול הצפרנים בחול המועד ויש אוסרים ומרן באורח חיים סימן תקל"ב פסק להתיר. ומור"ם בהגה החמיר וכתב דנהגו לאסור. ולדידן דסמכינן אתכא דמרן בשלחנו שהתיר. נראה להרבנים הנז' שגם בר"ח יטול הצפרנים דרבינו ז"ל כתב לפי מנהגם בחש"מ =בחולו של מועד= דמשוים נטילת צפרנים לגילוח…".
יש לציין, כי בספר טוב עין (לחיד"א, סימן יח) לעניין תרנגולת שקראה כתרנגול, שר"י החסיד כתב שיש לשחוט אותה, כתב גם כן שמה שר"י החסיד ציוה יש לקיים. אמנם הוסיף בסוף דבריו שהרבה מהצוואות לא התפשטו ולא נהגו:[9]
"וכבר נודע דרבינו יהודה החסיד תלמיד ר"י בעל התוספות, והיה רבו של הסמ"ג ולכן המקיים צואת החסיד תבוא עליו ברכה, דאם היה רבינו יהודה החסיד מתיר היה מקום לומר בעל נפש יחמיר לעצמו, אבל מאחר שציוה לעשות כן יש לחוש לקיים צואתו. הן אמת דהרבה מהצואות לא נתפשטו ואינם נוהגות אצלנו…".
בשו"ת חיים ביד (יו"ד כד, לרב חיים פאלאג'י) בשאלה אודות קציצת אילן מאכל, כתב שאנו נוהגים להחמיר בכל הכתוב בצוואת ר"י החסיד:
"איברא שנמצא כתוב בצוואות רבינו יאודה החסיד ז"ל סימן ג"ן וזו לשונו אילן העושה פירות אין לקוץ אותו ע"כ. והנראה ודאי כי עיקר הצואה היא אפילו במקום שהדין נותן דמותר עכ"ז אין לחוש, וכמו שכתב הרב חיד"א ז"ל שם בסס"י כ"ג דל"א ע"ב שע"ר הצואה הלזו כתב וז"ל ויש לצדד בזה דכוונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ, כמו שרוב הצוואות הם דברים המותרים לפום דינא ועל קצתם אין העולם חוששים כלל עכ"ל. ואנן בדידן ראינו להחמיר בכל צואות רבינו יאודה החסידז"ל כי העובר עליהם לא ינקה ממיתה ועוני ח"ו. ואם כן הוא גם בזאת הצואה ראוי לנו להחמיר דחמירא סכנתא מאיסורא…".
בשו"ת מקור חיים (סימן לה. לרב חיים סגלוביץ מוילנה) עסק ביחס לצוואת ר"י החסיד, ודחה את דברי הנודע ביהודה שהיא נאמרה רק לזרעו, שכן כיוון שר"י החסיד היה אחד מבעלי התוס', ודאי כתב לכל עם ישראל ולא רק לזרעו. והוכיח ממקום אחר בש"ס, שאכן מי שנושא את בת אחותו יהיו לו צרות, וה' יענה לו רק כשיזעק ולא לפני:
"להיות שכמה פעמים נשאלתי אם לחוש לצוואת רבינו יהודא החסיד אם ליקח חתן ששמו כשם חותנו או עוד כמה דברים אשר ציווה החסיד שלא לעשות.
ידוע הוא שהגאון בעל נוב"י מהד"ת חלק אה"ע סימן עט כתב, שהחסיד לא ציוה זאת רק לזרעו, מפני שקשה לו איך כתב שלא ישא אדם בת אחותו ושני אחים לא ישאו שתי אחיות הלא גמרא מפורשת היא (יבמות סד) שמצוה היא לקחת את בת אחותו שאיתא שם האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אלמא שמצוה היא… ולפי דעתי נראה אחרי שרבינו יודא החסיד הוא מבעלי התוס' ורוח הקדש שרה עמו, לא נוכל להקל מדבריו ולתרץ בדוחק כי זה הוא דוחק גדול לומר שלא ציוה רק לזרעו כי אין לשונו הקדוש משמע כן, אלא ודאי שלכל העולם כתב כן. ומה שהקשה מהגמ' הנ"ל אין קושיא, ואדרבה לפענ"ד עוד יש ראיה לדבריו. כי הנה איתא (חגיגה דף ה) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, והיא כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וכו'. מאי צרות ורעות. רב אמר וכו' ושמואל אמר זה ממציא מעות לעני בשעת דחקו, ופירש רש"י שהמתין מליתן לעני עד דחקו ולא קודם לכן, יהיה לו צרות רבות ורעות, אלמא דהמלווה לעני בשעת דחקו יהיה לו צרות. והגמ' מזווגן הנושא בת אחותו והמלוה לעני בשעת דחקו יחד, אלמא שלשניהם יהיה צרות. והפסוק שהביא הגמ' מורה על זה שלא יהיה מאותן שטרם יקראו ואני אענה, רק אז תקרא וה' יענה תשוע שתצטרך לצעוק ויאמר הנני…".
גם פלא יועץ (ערך 'צואה') כתב שראוי לחוש ולקיים את הנכתב בצוואת ר"י החסיד:
"וראוי לכל אדם לחוש ולקים צואות הרב רבנו יהודה החסיד כי הדברים עתיקים, ומי שיודעם ועובר על דבריו הרי זה מתחיב בנפשו ושומע לו שומר נפשו".
ובמעשה אליהו (סימן קפב. למקובל הרב אליהו מני) כתב שיש לחוש לצוואת ר"י החסיד, ובוודאי בדברים שהם שב ואל תעשה.
"שאלו אותי אם יש לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד ז"ל שלא ליקח אדם את בת אחיו, והשבתי ודאי שיש לחוש בשב ואל תעשה, וכמו שהעלה הרב הגדול מוהרמ"ס ז"ל והובא דבריו בהון יוסף (סימן י), ודלא כהרב המחבר ז"ל…".
והוסיף בסימן רצב בשאלה אודות אדם שרצה לעשות מרחץ בביתו סמוך למקום הטבילה, שאמנם יש מחלוקת האם חוששים לצוואה, אך הוא מן החוששים, וכמו שכתב בסימן שהבאנו לפני:
"גביר בונה בית מחות לעיר, ולהיות שקשה לנשים לבא לטבילה עשה בביתו טבילה ולהיות שמצוה מן המובחר להיות החפיפה סמוך לטבילה רוצה לעשות מקום לרחוץ בו וחשש לצוואת ר"י החסיד שאין לעשות מרחץ בביתו אלא אם כן מסר לרבים יעו"ש.
ושאל אותי, ואמרתי לו אע"ג שיש מחלוקת אם יש לחוש לצוואת רבי יהודה חסיד בזמן הזה ועיין הון יוסף אני מן החוששים…".
וכן הרב מצליח מאזוז נהג לחוש לצוואה (כמובא בעדות מבנו הרב מאזוז, בספר 'אור משה' סימן א. לרב יעקב סופר):
"לענין צוואת רבינו יהודה החסיד ז"ל, דעת אבא מארי הגאון זצ"ל לחוש, והיה לנו בבית ספר ערבי נחל להרב צגייר עשוש ז"ל שתירגם לערבית כמעט כל צוואות רבינו יהודה החסיד והוסיף עליהם גם פרטי זוגות מהש"ס שאמרו עליהן מאן דקפיד וכו' ומאן דלא קפיד לא קפידנן בהדיה ועל פי רוב היו חוששין לדבריו, ואיפלו שלא לקצוץ צפרנים לפי הסדר…".
ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א, אה"ע יא) כתב הרב משה כלפון הכהן על פי החיד"א ופוסקים נוספים שיש לחוש לצוואת רבינו יהודה החסיד ז"ל, והוסיף שגם הניסיון הוכיח שקרו דברים לא טובים למי שלא חשש לצוואה:
"ראובן שהשיא בתו לשמעון זיווג ב, ויש לשמעון ג"כ בת יתומה מאשתו הראשונה האם יש חשש לפי צואות רבינו יהודה החסיד אם יקח בן ראובן את בת שמעון הנזכר או לא, ואם יש ספק בצואת ריה"ח ז"ל אם חוששים.
תשובה:… (כאן דן במה שכתוב בצוואת ר"י החסיד בעניין זה, ושנחלקו בשו"ת הון יוסף סביב הדין)
אמנם מלבד דלע"ד כל מה שהוכיח הרב הון יוסף מהש"ס אינו סותר כלל דברי רבינו יהודה החסיד, שהרי רבינו יהודה החסיד ז"ל מעולם לא כתב על זה שום איסור מדינא, ורק מצד חומרא בעלמא הזהיר וצוה צואותיו בראותו ברוח קדשו או בניסיונותיו שדברים אלו יש בהם חשש. וא"כ הגם דבש"ס לא הקפידו ולא חשו כלל מאיזה טעם שיהיה, מכל מקום הבא להחמיר ולחוש לצואות רבינו יהודה החסיד תבוא עליו ברכה. ולא הוי כלל בתור סתירה רק בדבר איסור והיתר וכמו שהוכחתי בזולת זה מכמה הוכחות. עוד בה דכבר הגאון הרב שדי חמד מערכת ח אות ה', אסף וקבץ רוב מנין ורוב בנין מהראשונים והאחרונים דקיימי בשיטת רבינו יהודה החסיד ז"ל, ולחוש לכל צואותיו ע"ש. וכן דעת גאון עוזנו ה' חיד"א ביוסף אומץ סימן לו, וכתב דהוא ידע נסיונות לאלה שלא חשו לצואות רבינו יהודה החסיד ז"ל ונתחרטו הרבה מכמה סיבות וענינים עש"ב. וכן מנהג העולם בפשיטות לחוש לצואות רבינו יהודה החסיד וכמו שכן מעשים בכל יום בכמה צואות. וכן אנכי הצעיר ידעתי כמה ענינים באלו שלא חשו לצואות רבינו יהודה החסיד ונתחרטו הרבה רח"ל. ואם כן לע"ד יפה אמרו רבינו החיד"א ז"ל ושדי חמד וזאר להקת האחרונים והראשונים לחוש לצואות רבינו יהודה החסיד ז"ל וכאמור…".
גם החזון איש והקהילות יעקב נהגו לחוש לצוואות ר"י החסיד, כפי שהובא מלשונו של ר' חיים קנייבסקי (אור משה סימן א, לרב יעקב סופר, שכך השיב לו הרב קנייבסקי זצ"ל):
"ומפורסם וידוע מאוד שרבותינו עיני העדה גדולי הדור מרנן ורבנן החזון איש זצ"ל ומר גיסו הקהילות יעקב זצ"ל, הקפידו טובא טובא שלא לעבור כלל וכלל על צוואות רבנו יהודה החסיד, ובזמנו השיבני ידידינו הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי בהאי לישנא: "אצלנו [בית החזו"א והקהילות יעקב] נזהרו מאוד בצוואות רבינו יהודה החסיד", ואכן אם נבוא להאריך בראיות ודוגמאות אין אנו מספיקים ותסגי לן יקר סהדותא דהגאון רבי חיים…".
פוסקים שלא הכריעו
בעשה לך רב (ב, נז) נשאל אודות שידוך ששם החתן הוא כשם אבי הכלה, והלכה למעשה העלה כמה אפשרויות שתלויות בנפשות הפועלות, האם הן חוששות לעניינים אלו וכדומה. מכל מקום, ביחס לצוואת ר"י החסיד כתב שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים ולא הכריע:
"… עיקרם של דברים בצואות ר' יהודה החסיד (שאגב היה מגדולי התורה בזמנו). ובצואותיו כתוב בלשון זו: לא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו. ואם נשאה ישנה שם האחר אולי יש תקוה (סימן כ"ג).
שאלתך כבר נשאלה על ידי רבים, ועשרות רבות של תשובות נכתבו. אך תחלה נציין עקרונית, כי יש סוברים שלא צוה ר' יהודה החסיד צואותיו אלא לזרעו אחריו בלבד, משום שאין כח לשום בית – דין בישראל אחרי חתימת התלמוד לגזור גזירות חדשות ולאסור איסורים חדשים (ראה בחלק א' של ספרנו זה, עמוד נ"א). ולכן אין לחשוש כלל לצוואותיו של ר' יהודה החסיד. ואחד מגדולי הפוסקים הורה לבן – תורה שפנה אליו בשאלה מעין זאת "לגמור השידוך" (הנודע ביהודה מהדו"ת חלק אבן – העזר סימן ע"ט, ורבים מגדולי הפוסקים הסכימו אתו).
לעומתם יש הסוברים שצואות ר"י החסיד לכל ישראל נאמרו, וטענתם שבאותם מקומות שרצה לצוות לזרעו בלבד, ציין זאת בפירוש, ומכאן שכל יתר צואותיו חלות על כל אדם מישראל. ויש בין גדולי האחרונים שכותבים עליו בהערצה רבה, ומתיחסים לדבריו כלדברי הלכה ממש (עיין למרן החיד"א ב"שם הגדולים" במערכת "גדולים" ר' יהודה החסיד, ובמערכת "ספרים" "ספר חסידים". וכן כתב ספר מיוחד "ברית עולם" על ספר – חסידים. ובנושא זה כתב במיוחד בתשובותיו "יוסף אומץ" סימן ל"ז אות ג'. ורבים מגדולי הפוסקים הסכימו אתו).
נמצא איפוא כי עיקר צואותיו של ר' יהודה החסיד, שנויות במחלוקת, אם נאמרו לכלל ישראל, או לזרעו בלבד…".
[1] הכוונה לתשובת מנחת אלעזר (ג, יג) שנראה שמסכים עם דברי חיים כנגד הנוב"י, אך לא כותב מסקנה מפורשת לגבי דעתו על הצוואות באופן כללי. הוא אמנם מנסה ליישב חלק מהצוואות שנראות סותרות ודן בהן, אך אין לו מסקנה ברורה. וזו לשונו:
"… ויראה נא בשו"ת דברי חיים (אה"ע תשובה ח) מה שכתב ותמה נגד הנודע ביהודה ז"ל שהרחיב בלשונו נגד גדול הראשונים רבינו יהודא החסיד רבו של הסמ"ג ואור זרוע אשר כל תורתינו ומנהגינו בארץ אשכנז וצרפת נמשכים אחריהם, ולכן בודאי יפה שיחתן מתורתן של בנים אחרונים עכתד"ה בדברי חיים. וכל שכן אנן מה נענה אבתרייהו ז"ל. וראינו דברי רבינו יהודא החסיד הובאו בית יוסף מרן בש"ע בפסק הלכה כמה סעיפים בש"ע אשר מקורן טהור בבית יוסף רק מדברי הספר חסידים… (סעיפים מסוימים בהלכות אבלות) על כן צריכים אנו לקבל דבריו במורא וליישבן ולהסבירם היכא דאפשר אם כי גוף הדברים בצוואותיו טעמיהם המה גבוהים ונסתרים עמוקים מני ים ושגבו למעלה משכלנו וכמו שכתב שם בדברי חיים, אך ד"ת הוא כפטיש יפוצץ… (ובהמשך התשובה העיר על דברים מסוימים שנכתבו בצוואות ודן בהם באריכות וניסה ליישבם)".
[2] הובא כאן משום שכך ביאר את דבריו הצמח צדק המובא מיד אחריו, וכן ביביע אומר ובמבשרת ציון לרב מוצפי ח"ג, עמ' ת. אם כי ייתכן שלא הכריע.
[3] התשובה הובאה בלשונה בספר תורת רבינו שמואל סלאנט זצ"ל (ב, פ).
[4] בתשובה נוספת לאחר מכן, סימן ז, נשאל גם כן על שידוך ששם הכלה ושם אם החתן שווים, והעלה להתיר מכמה טעמים. האחד, שבא"י יש מקום להקל יותר בעניינים שקשורים למזל ואין קפידא על זה לעומת חו"ל. השני, שיש להיזהר בעניני שידוכין שלא להחמיץ שידוך מתאים בשל חששות שאין להם יסוד בש"ס ופוסקים. בנוסף, אם יש רצון מיוחד מצד בני הזוג וההורים לקיים את השידוך גם אין חשש לפגיעה בכבוד רבותינו.
[5] פרטים על המחבר מועטים. הקונטרס הראשון שלו נדפס בשנת תרע"ג. וחלק יט הודפס בשנת תרצ"ד. קונטרס יט קיבל מכתב הסכמה מהראי"ה קוק זצ"ל. ובכרכים הראשונים יש הסכמה מבעל ערוך השולחן, הרב רפאל שפירא מוולוז'ין ועוד.
[6] אמנם יש לציין, כי מובא מכתב שלו באגרות סופרים (כתבי החת"ס סי' כה) שבו כתב כי זרעו כן צריך לחשוש למובא בצוואה:
"כי כל מה שלא נזכר בספר חסידים עצמו כי אם בצוואתו – אין לחוש כי אם זרעו ממשפחת החסיד זצ"ל, אבל האמור בספר חסידים עצמו בסימן תעז מעניני זיווג יש לחוש לו".
[7] ועיין עוד ביביע אומר (ח"ה יו"ד יב, אות ה) בשאלה אודות קציצת עץ פרי לצורך הרחבת דירה, שלא חש לדברי ר"י החסיד, וציין לפוסקים שכתבו שאין לחוש לצוואה, וראיה גם מכך שהעניינים שחשש להם לא הוזכרו בש"ס, ואיך יכול להיות שעד זמנו לא חששו לזה. וציין גם לתשובת מהר"ם מינץ שרוב הצוואות התבטלו. כמו כן, הרב עובדיה קרא לשלושת בניו אברהם יצחק ויעקב, אף שבצוואת ר"י החסיד מובא שאין לעשות כן.
[8] והובא גם בספר איש ימיני – ספר הזיכרון לרבי יחיא יצחק הלוי (ג, עמ' תס). שם הובא גם שהרב יחיא התחתן עם אישה ששם אביה כשמו.
[9] אך אין זה אומר שאין לחשוש לצוואת ר"י החסיד, וכפי שכתב, למשל, מהר"ם מינץ שהן התבטלו. אלא שהחיד"א מסביר שהרבה מהן לא נתפשטו ולא נהגו. ונראה שאפשר לראות זאת גם מכך שרוב התשובות העוסקות בצוואת ר"י החסיד מתייחסות בעיקרן לאותן אזהרות (שידוכים וכד').