פסוק לי פסוקך
דוגמאות בחז"ל
חולין צה, ב
"רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. כולהו שני דרב, הוה כתב ליה רבי יוחנן: לקדם רבינו שבבבל; כי נח נפשיה, הוה כתב לשמואל: לקדם חבירינו שבבבל, אמר: לא ידע לי מידי דרביה אנא? כתב שדר ליה עיבורא דשיתין שני, אמר: השתא, חושבנא בעלמא ידע, כתב שדר ליה תליסר גמלי ספקי טריפתא, אמר: אית לי רב בבבל, איזיל איחזייה; א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה: ושמואל מת, אמר: ש"מ, נח נפשיה דשמואל ולא היא, לא שכיב שמואל, אלא כי היכי דלא ליטרח רבי יוחנן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן…"
גיטין סח, א
בגיטין מסופר שכשיצא רב ששת מבית ריש גלותא (אחרי שעבדי ריש גלותא כעסו עליו), עבדי ריש גלותא חפרו בור כדי שייפול לתוכו ופרסו עליו מחצלת, והציעו לרב ששת שיילך לנוח (כדי שייפול לבור). רב חסדא 'נחר' לו (עשה איזשהו קול), ורב ששת אמר לתינוק "פסוק לי פסוקך" והתינוק אמר לו "נטה לך על ימינך או על שמאלך", ואכן רב ששת עבר מסביב.
"כי קא נפיק, כרו ליה בירא ושדו ליה ציפתא עילויה, ואמרי ליה: ליתי מר לינח, נחר ליה רב חסדא מאחוריה, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה: נטה לך על ימינך או על שמאלך. אמר ליה לשמעיה: מאי קא חזית? אמר ליה: ציפיתא דשדיא, אמר ליה: הדר מינה. לבתר דנפק, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר? אמר ליה: חדא, דנחר לי מר; ועוד, דפסק לי ינוקא פסוקא; ועוד, דחשידי עבדי דלא מעלו."
חגיגה טו, א-ב
"תנו רבנן: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. – אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים – חוץ מאחר. תקפיה, עייליה לבי מדרשא. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו: אין שלום אמר ה' לרשעים. עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני. עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר ליה ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי וגו'. עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! – אמר ליה: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו'. ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלהים. איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי. ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא – הוה קרענא ליה."
גיטין נו, א
"שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי, שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב – אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים – אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא!"
אסתר רבה ז, יג
"ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (שם /ישעיהו/ מ"ו) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות."
נבואה
בבא בתרא יב, ב
"א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות… תנוקת – מאי היא? כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה, הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מאן מינייהו בעית? אמרה ליה: תרוייהו, אמר רבא: ואנא בתרא."
ברכות נז, ב
הגמרא בברכות אומרת לכאורה שפסוק שמגיע באקראי הוא 'נבואה קטנה'.
"אמר רבי יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו – הרי זה נבואה קטנה."
שיטת הרמב"ם – אסור לכוון מעשיו ע"פ זה
רמב"ם עבודה זרה יא, ה
מהרמב"ם ברור שהכוונה היא דווקא כשרואה בזה סימן לדבר שכבר היה, אבל לא כשהוא מכוון מעשיו לפי זה, שאז נראה שזה אסור.
"מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר."
טור יורה דעה קעט
הטור הביא את דברי הרמב"ם ולא הביא את דעת הסמ"ג. משמע שדעתו כרמב"ם. (כך גם כתב הב"ח שדעת הטור, וכך דייק הפרישה שמובא תיכף).
"אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקונה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר:"
ספר הבתים, ספר המצוה מצוה לג
גם בספר הבתים כתב כרמב"ם, כולל הדוגמה מפסוק של תינוק.
"וכן המשים סימניו על מה שעבר כגון שיאמר בית זה שבביתי יהיה סימן עלי או אשה שנשאתי או השואל לתינוק פסוק שהוא למד אם אמר לו פסוק טוב ישמח ויאמר זה סימן טוב כל זה מותר אחר שאינו מכוין מעשיו על פי הדבר ההוא."
כעין נבואה, ומותר לעשות מעשה ע"פ זה
ספר מצוות גדול לאוין סימן נא
הסמ"ג הביא כדוגמה לסימן שמותר, שאמרו לתינוק 'פסוק לי פסוקך', וכתב שעושים מעשה על פי זה, ושחושבים את זה כמעין נבואה. יש להעיר, שזה למרות שבסתם סימן הסמ"ג כותב כרמב"ם, שאסור לעשות מעשה על פי הסימן.
דברי הסמ"ג הובאו כלשונם ברא"ם (ויקרא יט, כו).
"שלא לנחש כגוים שנאמר (ויקרא יט, כו) לא תנחשו… וכן המשים לעצמו סימן אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם (רמב"ם שם) וכיהונתן בן שאול (חולין צה, ב) כל העושה מעשה מפני דברים אלו לוקה (רמב"ם שם)…עוד מפ' בגיד הנשה (שם) בית ותינוק ואשה אף על פי שאסור לנחש יש בו סימן, אם הצליח ג' פעמים אחר שבנה הבית או אחר שנולד התינוק או נשא אשה או לא הצליח (רש"י ע"ש), שנאמר (בראשית מב, לו) יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כלנה. ומצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך, ר' יוחנן בפרק גיד הנשה (שם) ורב ששת בפרק מי שאחזו (גיטין סח, א) ועושים מעשה כדברי הפסוק וחושבין [דבר] זה כעין נבואה:"
דרשות הר"ן דרוש יב
גם הר"ן כתב: 1. שהיו סומכים במעשה על הבדיקה בתינוק. 2. שזה מצד נבואה (ולא נחשב ניחוש), וכדברי חז"ל שניתנה הנבואה לתינוקות.
גם הר"ן כתב בסתם סימן כרמב"ם, שאסור לעשות מעשה על פי הסימן.
"ואם תקשה ותאמר הרי אמרו (חולין צה ב) ר' יוחנן בדיק בינוקא, ומן הנראה שהיה סומך במעשיו עליו כאליעזר עבד אברהם, שהרי אמרו שם כי נח נפשיה דרב וכו'."
"והתשובה בזה, כי זה אינו מצדדי הנחשים, אבל הוא צד נבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דבתרא (יב ב) אמר ר' יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות."
חידושי הר"ן מסכת חולין דף צה עמוד ב
"ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא. ואי קשיא לך והא ר' יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהוא תולה מעשיו דהא בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל וכי א"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך. י"ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כגון נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב ניתנה נבואה לתינוקות."
אברבנאל בראשית פרק כד
גם האברבנאל כתב (ע"פ הר"ן) שהבדיקה של ר' יוחנן בתינוק היתה מצד נבואה ולא מצד ניחוש, ושנראה שמותר לסמוך על זה. והוא גם כותב שכך דעת הרמב"ם (צ"ע אם כוונתו על כל ההסבר שכתב לפני כן, אבל בכל אופן נראה שהכוונה לפירוש לענייננו).
"והנה הנחוש הזה שעשה אליעזר אינו מדרכי האמורי ואינו מכלל לא תנחשו לפי שכל נחוש האסור הוא במה שהשכל אינו מורה עליו כי מה שיגזור האדם מדרך הסבר' אין בו נחש ואין זה אלא כאומר אם ימטיר למחר אזרע אדמתי והנה אליעזר היה יודע שכל מעשי יצחק היו מושגחים ובפרט האשה אשר תפול בגורלו ולכן אמר וגזר שהאש' אשר תהיה יותר שלימת המדות היא הראוי' ליצחק ובמה יודע זה אם לא שתהי' נערה בלתי רבת השנים ושתצא לשאוב מים שהוא דבר זר וקשה לתת עמל וטורח כזה לנער' קטנה ושעכ"ז יגבר עליה שלמות המדו' כ"כ עד שלא תחוש לעמלה ויקל בעיני' להיטיב לאיש לא ידעה זה באמת מורה תכלית שלימות מדותי' שהיא ראוי' לנוח על גורל הצדיקים כ"ש שלא עשה מעשהו העבד נסמך על אותה בחינ' בלבד אלא לקח הבחינ' ההיא לסימן ואח"כ חקר ודרש בענינ' בת מי היא ומה מעשי' והיה א"כ ענינו משפט ישר כפי הסבר' לא ניחוש ולכן התירו חז"ל ניחוש אשר כזה באמרם כל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כי הנה זכרו שני הצדיקים האלו לא להיותם מנחשים גמורים אלא שלקחו הם סימן למעשיהם ונהגו כפי הסברא הישר' כאליעזר. וכן הענין ביהונתן שבקש לעשות גבור' עצומ' להכות עם נערו עם רב וגם לעבור מקום צר כמו שהעיד הכתוב שהיה עולה על ידיו ועל רגליו וכשרצ' לעשות הגבור' הגדול' ההיא בקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים כי אם היה אמיץ לבם בגבורים לא נסה עצמו ואם ימצא שיפחדו ר"ל שידע שהם בטבעם פחדנים וכאשר ישמעו תרוע' ינוסו חשב שיפלו זה בזה כמו שהיה ועשה והצליח וזה באמת לא היה בכלל נחוש לו כי אם במשפט שכלי ומנהגו של עולם היה ובמ"ש כל נחוש וכו' אינו נחש הכוונ' בזה שכל נחש מהנחושים שלא יסמך עליו האדם כמו שהיו אלו סמוכים בדבר מותר ואינו נחוש אסור ורב כשהי' בודק עצמו במברא לא היה תולה מעשיו באות' בדיק'. ואולם מה שאמרו ר' יוחנן בדיק בינוקא שנראה שהיה סומך מעשיו עליו אין זה מצד הנחוש אבל הוא צד נבוא' בפרק קמא דבתרא (דף י"ב) מיום שחרב בה"מ ניטל' נבוא' מהנביאים וניתנ' לנערים ולשוטים וכמו שביאר הר"ן הענין הזה בדרשותיו ולזה הסכים הרמב"ם בספ' המדע הלכות ע"א פי"א כשיובן על אמתתו ולא צדק הראב"ד במה שהשיג עליו ואמנם לא אזכרנו פה ליראת האריכות. ועם זה הותר' השאלה הי"ח [הי"א] שהעירותי."
מאירי סנהדרין סח, א
המאירי הביא כאחת הדוגמאות לסימן שמותר, את השואל תינוק לפסוק ועושה על פי זה. ודחה את דברי הרמב"ם בסוגיה, בעיקר מהמקורות שרואים שעשו מעשה על פי הפסוק שאמר התינוק.
יש לעיין שוב, ונראה שלא הזכיר 'כעין נבואה'.
"יש מקצת דברים בחקות הגוים שכתבנו ר"ל קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים שיצאו מכללן להיתר כיצד הרי שאסרנו לנחש וכתבנו שכל הנמנע מעשייתו על פי הנחש או מכוין מלאכתו על פי אותו הנחש לוקה מ"מ יש דברים שמותרין והם שאינן דברים ידועים לכל אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו הרי שקנה בית ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות רשאי למכרה הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות והוא צריך למכור עכ"פ ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש מותר וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה אע"פ שהיה צריך לגרשה מצד אחר או ההפך וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו ונמנע מעשייתו על פיו כל זה מותר כללו של דבר כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו ואינו נחש קדום וכללי לכל אע"פ שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש הרי זה מותר וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול א"כ מה שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור תדע שלא לענין איסור נאמר שאם כן לא היה השם נסכם על ידם אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה ואף אלו סימן בעלמא והוא שאמרו בהם אע"פ שאין נחש וכו' כלומר אע"פ שאינו נחש גמור שהרי לא כיון בה מקודם שיבא מ"מ סימן בעלמא הוא וראוי לחוש עליו והוא שאמרו עליו והוא דאיתחזק תלתא זימני כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו אינו סימן לחוש עליו אא"כ בשלשה פעמים ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת…"
"גדולי המחברים חולקין על שיטה זו לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו לוקה ולא הותר בבית תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו והוא שאמרו כל נחש וכו' כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש ואין הדברים נראין ובכמה מקומות מצינו פסוק לי פסוקיך והיו עושין או נמנעין כמה שהעידו על ר' יוחנן בפרק גיד הנשה וברב ששת במסכת גיטין ובכמה מקומות וכן אמרו בגיטין על רב עיליש שנשבה והורה לו צפצוף העוף שאם יברח יצליח ולא רצה לעשות כן על פי העורב ויראה לי מתוך שכל עניני העורב נחשים קדומים וכללים והוא שאמר עורבא שקרא הוא כלומר והוא דרך נחש וכשהורה לו אח"כ צפצוף היונה בדבר זה עשה על פי אותה הוראה מתוך שלא היה עוף שנחש שלו קדום וכללי והוא שאמר מכדי כנסת ישראל ביונה אימתלא שמע מינה מתרחיש ניסא כלומר שאין זה נחש האסור וכן אמרו שמואל בדק בסיפרא לראות איזה פסוק מזדמן לו וודאי לא לחנם היתה בדיקתו אלא שהיה עושה או נמנע על פי אותו הנחש וכן אמרו מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך וכן קל גברא במתא וקל אתתא בדברא ואף במקראות רמז לדבר אלא שאין בו ראיה והוא האמור בגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך ונראין הדברים:"
בית יוסף יורה דעה קעט, ד
הב"י כתב שנראה מהרמב"ם שההיתר הוא רק לשמוח בזה וכדומה, אבל לא לעשות מעשה על פי הפסוק שיאמר התינוק. והקשה עליו, קושיה 1: שהרי רבי יוחנן נמנע מלרדת לבבל, על פי הפסוק "ושמואל מת". ותירץ, שאולי השאלה היתה בעצם על העבר האם, שמואל מת, ולכן זו שאלה על העבר ומותרת. קושיה 2: מרב ששת, שנטה מהדרך בעקבות הפסוק שאמרו לו, ותירץ ששם לא סמך רק על הפסוק אלא היו סיבות נוספות.
וסיים הב"י ש'אבל סמ"ג' כתב שעושים מעשה על פי הפסוק, וזה כעין נבואה ולכן מותר. משמע שנוטה יותר לדעת הסמ"ג, וכן כתב בספר שער החיים (תש"ע)1.
את אותם דברים בשינויי לשון כתב גם בכס"מ.
"ומ"ש אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן. שם בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן א"ר אלעזר והוא דאתחזק תלתא זימני. ופירש רש"י בית תינוק ואשה. בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה: אע"פ שאין נחש. שאסור לנחש ולסמוך על הנחש: יש סימן. סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה הבית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח: תלתא זימני. הצליח או לא הצליח עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז (ה"ה) מפרש דתינוק היינו שאומר לו פסוק לי פסוקך וכך הם דברי רבינו. ונראה עוד מדברי הרמב"ם שהוא מפרש שסימנין אלו אינם כדי לעשות מעשה על פיהם או כדי לימנע ממעשה מפניהם אלא בית ואשה הם על דבר עבר לומר שהצליח או לא הצליח משלקחה ותינוק היינו שהוא שמח אם אומר לו פסוק מהברכות שהרי כתב וזה לשונו מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקנתיה העשרתי וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד אם אמר פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב וכל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר עכ"ל. וקשה לי דאיתא בגמרא בההוא פירקא גופיה (שם) דרבי יוחנן בעא למיזל לבבל לאקבולי אפי שמואל ואמר לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (ש"א כח ג) ושמואל מת ונמנע רבי יוחנן ולא ירד לבבל הרי שנמנע מלעשות מעשה מפני שהפסוק שאמר לו התינוק ואפשר לומר דהתם הוה רבי יוחנן כשואל אם שמואל חי או מת ומתוך פסוק התינוק ידע שכבר מת שהוא דבר עבר ואף על פי שעל ידי כך נמנע מלירד לבבל מכל מקום כיון שאנו אומרים שלא שאל אם ירד לבבל אם לאו לא חשיב נמנע מלעשות מעשה מפני תשובת התינוק אך קשה מדגרסינן בריש פרק מי שאחזו (גיטין סח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני התינוק דאמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך ויש לומר דשאני התם דלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה אבל סמ"ג (שם יא.) כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה על פי הפסוק וחושבין זה כעין נבואה עד כאן כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומשום הכי שרי:"
פרישה יורה דעה קעט, יא
הפרישה כתב שמהטור משמע כרמב"ם, אבל הסמ"ג התיר לעשות מעשה ע"פ הפסוק. משמע שדעתו לפסוק כסמ"ג.
"וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו וכו'. מדבריו משמע שלא לעשות מעשה על פי התינוק אבל הסמ"ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקך ועושין מעשה על פי הפסוק וחושבין זה כעין נבואה עד כאן כלומר זה לא היה מין ניחוש אלא מין נבואה ומשום הכי שרי ועיין בבית יוסף שמתרץ לדברי הרמב"ם דלא קשיא עליו מידי:"
שו"ע יו"ד קעט, ד
"בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן:"
"הגה: אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י) וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך (טור) י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי) ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג) וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו:"
ש"ך יורה דעה סימן קעט, ה
הש"ך כתב שמשמע מהרמ"א ומהפוסקים שמותר לעשות מעשה על פי הפסוק שיאמר התינוק [וכסמ"ג].
"וכן מותר כו'. משמע דעת הרב והפוסקים דאפי' לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה:"
קיצור שולחן ערוך קסו, ב
"בית תינוק ואשה, אף – על – פי שאין ניחוש יש סימן, פירוש שאם בנה בית או נולד לו תינוק או נשא אשה, אם הצליח אחר – כך שלש פעמים או לא, הוי סימן לו להבא, ויכול לומר בית זה מצליח לי וכו', וכן מותר לשאול לתינוק איזה פסוק למד ולסמוך עליו לעשות מעשה, דחשיב קצת כמו נבואה, יש אומרים דמותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן בן שאול, ויש אוסרין, וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו."
כעין נבואה (ולא התייחסו לשאלה אם מותר לעשות מעשה על פי זה)
ט"ז יורה דעה קעט, ג
"אם הצליח כו'. דכשרואה שמזלו נגרע ח"ו אחר שנשא אשה זו או דר בבית זה לא ירבה בעסק עוד. ופסוק לי פסוקיך הוי כעין נבואה קטנה:"
תורת חיים מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב
ר' אברהם חיים ב"ר נפתלי צבי הירש שור (שפ"ד, 1624) הסביר על פי דברי חז"ל שהנבואה ניתנה לתינוקות, שזה הבסיס למה שסמכו על פסוק שאומר התינוק.
"ונתנה לשוטים ולתינוקות. נראה דלפי זה ניחא הא דאשכחן בכמה דוכתי דאמרי ליה חכמים לינוקא פסוק לי פסוקיך כשרצו לידע עתידות וסמכו עצמן על אותו פסוק דלא ניחוש הוא אלא ראוי לעשות כן כיון דמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות כשהתינוק אומר לו פסוקו כדמות נבואה הוא וראוי לסמוך עליו."
מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף נו עמוד ב
המהרש"א קישר את הגמרא בברכות, על מי שהשכים ונפל פסוק לתוך פיו, למה שהיו לומדים מפסוק של תינוק, שהיה כעין נבואה.
"ולה"ק ריב"ל בסמוך הרואה באר בחלום ישכים ויאמר באר מים חיים קודם שיקדמנו פסוק אחר כהקיר ביר מימיה דמסתמא לא פליג ריב"ל אכל הני אמוראי דאמרי הכא דהוא חלום טוב אלא דריב"ל אשמעינן גם את זה החלום דבאר הוא מראה לחלום טוב אפשר שישתנה חלום הטוב הזה להתהפך לרעה אם יקדמנו בהסכמה פסוק אחר המראה לרעה כי הוא כמו פתרון על חלומו כנבואה קטנה כמש"ל השכים ונפל פסוק לתוך פיו ה"ז נבואה קטנה והוא כענין שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך כו' שהיה בעיניהם כנבואה קטנה."
משמעות 'כעין נבואה'
כעין נבואה ולכן זה לא ניחוש ומותר
כך כתב הר"ן: "ואם תקשה… והתשובה בזה, כי זה אינו מצדדי הנחשים, אבל הוא צד נבואה".
וכך הסביר הב"י את דברי הסמ"ג, "כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומשום הכי שרי".
וכן בלשון הש"ך: "משמע דעת הרב והפוסקים דאפי' לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה".
דברי ירמיהו הלכות עבודה זרה פרק יא, ד-ה
מבאר שעניינו של 'סימן' זה שהאדם חושב שהוא בא משמים, והוא רמז עבורו. וזה מה שכתב הר"ן שפסוק לי פסוקך זה 'נבואה קטנה'.
"אמנם אם נראה דבר עכוב הרבה או להיפוך קדימת הנעשה וכי בא בקל ובמקרה להקדים לו אשר ברצונו לעשות וחושב כי משמים מהמשגיח העליון יתעלה יראו לו כן שלא לעשותו או לעשותו, זה הנקרא סימן וזה שכתב רש"י בבית ואשה ופסוק לי פסוקך כמ"ש בר"ן דהוי נבואה קטנה נרמז להם כמו לפעמים שחשו לחלום טוב וי"ב עי' במס' ברכות בסופו, והכל בהכונה כי מהשמים נרמז לו כן זה אינו מדרכי האמורי ולא מדעתם, וזה המראה בטחונו בהשגחה העליונה."
נדרשת השראה בשביל הפרשנות
מרכיב החוזר בהרבה סיפורים הוא הפרשנות של הפסוק, כשבפועל אפשר היה גם לפרש אחרת. אפשר לפרש שההשראה הזו היא ה'כעין נבואה' שיש כאן, ולזה התכוונו הראשונים (כך כתב בפירוש הבית שערים, אבל לא כהסבר לדברי הראשונים על כעין נבואה).
להלן דוגמה מסיפורים שמביא החיד"א. הוא גם מזכיר שהפרשנות של הפסוקים היתה 'בכח השם', ויש מי שהעיר שמוכרחים לומר שיש כאן משהו מיוחד, כי הרי את הר"ת אפשר לפרש באופן אחר.
שם הגדולים מערכת גדולים אות נ [יד] מהר"ר נסים רוזילייו
"ושמעתי שהרב הנז' היה בקי בגורלות ועניני קבלה מעשית. והיה בקושטנדינא אצל הרב המו' מהר"ר אליעזר ן' שנגי ז"ל וראהו מצטער על הגביר כמה"ר אברהם שונצינו נ"ע שהיה פאר הדור והניחוהו במשמר אשר מחוייבי מיתה אסורים שם והיו מצטערים עליו ובפרט הרב מהר"א ן' שנגי ז"ל שהיה לו איזה קורבה עם הגביר הנז'. והרב נ"ר לקח מקרא ועשה גורל בכוונותיו ויצא לו פ' והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. ואמר להם אל תיראו שינצל ממיתה ויצא דינו לאור. טעמו וראו הפסוק הזה שהוא מקצתו ר"ת וכך פירושו. והיה רבי אברהם שונצינו ימים תוך כלא מצער. ואחרי תת כיסים יצא שמח גביר אברהם מאד. ע"כ פי' הפסוק וכן היה שאחרי ימים מעטים יצא דינו לאור ופדה נפשו בממון. וכיוצא בזה ראיתי איזה דפים כתובי יד ממר זקני כמהר"ר יצחק בן הרב חסד לאברהם ז"ל שהיה כותב ר"ת כמה פסוקים בענין אחר שיהיה כך וכך שפ' ידבר כך ופ' יעשה כך באורך והוא פלא. ובודאי שהיה להם כונה בשם שהיה יוצא פסוק א' והם בכח השם מבארים אותו תכף בלי ספק. ושמעתי שנולד ילד אחד ובו בפרק מר זקני הנז' לקח מקרא ויצא לו הרגיה מפ' ועצומים כל הרגיה ואמר ימש"ו. ואמרו לו מ"ט קללו אמר ראו מה יצא. הרגיה ר"ת הילד רשע גדול יהיה. וכן היה שאחר כמה שנים שנפטר מר זקני הנז' הרשיע הילד ההוא כשהיה כמו בן עשרים שנה. כך שמעתי שהיה מספר והולך מורנו הרב מהר"י זאבי ז"ל שהיה בן אחותו של מר זקני הנזכר והיה מספר עליו נפלאות מתוקף ידיעתו בכמה ענינים זלה"ה:"
אור תורה אדר תש"ע עמ' תקפב
"וזה מוכרח, דאל"כ דלמא ר"ת הילד רב גדול יהיה."
מנפת צוף ב, מאמר 'ה"נחש" של יונתן בן שאול', ד, ד
הרב יהונתן בלס (תשס"ו) מסביר שמי שלא מודע למשמעות דבריו, לעיתים בדבריו טמון מסר מהקב"ה. זה נכון לא רק ב'פסוק לי פסוקך', אלא גם באמירות אחרות של שוטים ותינוקות, כמובא בגמרא שם.
"… הר"ן מסביר את אמינותם של דברי התינוק על פי דברי הסוגיה בבבא בתרא: "אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות"."
"דיבורו של אדם שאינו מודע לכל המשמעויות של דבריו נושא לעתים בתוכו מסרים מעין נבואיים. תינוק שמשיב לשאלה פסוק לי פסוקך, הוא רק דוגמה אחת לכך. הסוגיה בבבא בתרא מביאה בהמשך לקביעתו של רבי יוחנן סיפורים על שוטה שניבא שמר בר רב אשי ימונה לראש הישיבה, ועל בתו הקטנה של רב חסדא שניבאה שתתחתן עם רמי בר חמא וגם עם רבא."
מצוות השם שער ח מצווה לז, אות ח (עמ' תקלח)
הרב יחזקאל שרגא ברוך הלברשטאם (תשע"ט), מסביר שהכוונה כאן בפשטות שזה דומה לנבואה של נביא, שכמובן מותר [ומצוה] לעשות מעשים על פי הנבואה.
"… כלומר שלדעת הסמ"ג 'פסוק לי פסוקך' אינו כלל מין נחש, אלא שייך לענין נבואה, וכעין הנביא שבא אליו דבר בנבואה, שבודאי עושה וקובע על פיו מעשיו הבאים, כן הוא בזה, ומשום הכי שרי."
הסברים בדעת הרמב"ם
אברבנאל בראשית פרק כד
האברבנאל כתב שהבדיקה של ר' יוחנן בתינוק היתה מצד נבואה ולא מצד ניחוש, ושנראה שמותר לסמוך על זה. והוא גם כותב שכך דעת הרמב"ם 'כשיובן על אמתתו', אבל הוא לא מבאר את זה מפאת האריכות.
"… ואולם מה שאמרו ר' יוחנן בדיק בינוקא שנראה שהיה סומך מעשיו עליו אין זה מצד הנחוש אבל הוא צד נבוא' בפרק קמא דבתרא (דף י"ב) מיום שחרב בה"מ ניטל' נבוא' מהנביאים וניתנ' לנערים ולשוטים וכמו שביאר הר"ן הענין הזה בדרשותיו ולזה הסכים הרמב"ם בספ' המדע הלכות ע"א פי"א כשיובן על אמתתו ולא צדק הראב"ד במה שהשיג עליו ואמנם לא אזכרנו פה ליראת האריכות. ועם זה הותר' השאלה הי"ח [הי"א] שהעירותי."
בארות המים הלכות עבודה זרה יא, ה
רבי יצחק שאנג'י (תמ"ג-תקי"ט, 1683-1759), מסביר שהמשפט ברמב"ם על סימן שאסור לעשות מעשה ומותר רק על מה שכבר היה, מכוון למעשה ע"פ סימן של בית או אישה, אבל לא לגבי פסוק לי פסוקך, שמותר להסתמך עליו גם לעתיד.
מדבריו נראה (ההדגשה הוספה) שההיתר הוא גם לעשות מעשה (או להימנע ממעשה) על פי הפסוק. וכן ביארו בילקוט ביאורים על הרמב"ם, עמוד שלא (ליד הערה פב), את דבריו ש"מותר לשאול תינוק אף על העתיד ולסמוך על דבריו כפי שעשו גדולי האמוראים".
"ומה שהקשה מרן על רבינו שכתב בכל הני הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לדבר שכבר היה וקשיא לי דהא פסוק פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם כדאשכחן לר' יוחנן שנמנע מלהלוך משום שקרא לו אותו התינוק ושמואל מת וכו' נראה לענ"ד לתרץ מלבד מ"ש לעיל נראה דס"ל לרבינו דבסימן דפסוק לי פסוקיך מותר בין לשעבר בין לעתיד כמ"ש בגמ' שאע"פ שאין נחש דר"ל דלית משום ניחוש כלל והראיה על זה שלא כתב רבינו גבי תינוק אלא אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב וזה הטעם שייך בין על העבר בין על העתיד ולא כתב רבינו לבסוף הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות טעם למה הוא מותר אלא כתב זה הטעם למה שפירש בלשון הגמרא הבית ואשה דר"ל דירה זו שבניתי סימן טוב היה לי שהעשרתי ולא כמ"ש רש"י אם יצליח או לא יצליח דהוי זה כעין ניחוש על זה כתב דבזה הוי מותר גמור הואיל דלא כיון מעשיו ולא נמנע וכו' דממילא הוי הענין כך ואה"נ דאם אמר בית זו שאני בונה או אשה זו שאני נושא יהיה לי לסימן טוב שהשי"ת ישלח לי ברכה והצלחה דהוי לעתיד מותר והיינו כמו פסוק לי פסוק דלסימנא בעלמא נקיט ואזיל כמ"ש שאם אמר לו פסוק אחד מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב ומדכתב פסוק אחד מן הברכות משמע בין לעבר בין לעתיד דבברכות מצינו כמה פסוקים רובם ככולם הם מדברים על העתיד וכן מצינו במרדכי הצדיק שקראו לו הג' תינוקות על העתיד עוצו עצה ותופר וכן אל תירא מפחד פתאום וכן וגם עד זקנה וכו' אני אסבול ואמלט ובזה מתורץ מה שהקשה על ההיא דרב ששת שהיה לעתיד ועיין בכל זה בשלטי הגבורים פ' ד' מיתות שהאריך בזה ובכלל דבריו הם קצת דברים ממ"ש דוק ותשכח."
דברי ירמיהו הלכות עבודה זרה פרק יא, ד-ה
מבאר שעניינו של 'סימן' זה שהאדם חושב שהוא בא משמים, והוא רמז עבורו. וזה מה שכתב הר"ן שפסוק לי פסוקך זה 'נבואה קטנה'.
והסביר את דעת הרמב"ם, שכיוון שמראש יש בזה איזה ספק, הרי שמי שעושה מעשה על סמך זה נראה שיש לו כוונה אחרת חיצונית בזה [כלומר, שהוא לא חושב שזה רמז מהקב"ה], כי זה לא מדרכי הביטחון בקב"ה. והוסיף, שנראה שבדבר שיש צד לעשותו וצד להימנע ממנו, בזה מותר לפעול ע"פ סימן גם לדעת הרמב"ם, כי בזה לא נראה שחושב שיש בזה משהו חיצוני, אלא רק נוטה ע"פ סימן ששייך בעצם הדבר.
"אמנם אם נראה דבר עכוב הרבה או להיפוך קדימת הנעשה וכי בא בקל ובמקרה להקדים לו אשר ברצונו לעשות וחושב כי משמים מהמשגיח העליון יתעלה יראו לו כן שלא לעשותו או לעשותו, זה הנקרא סימן וזה שכתב רש"י בבית ואשה ופסוק לי פסוקך כמ"ש בר"ן דהוי נבואה קטנה נרמז להם כמו לפעמים שחשו לחלום טוב וי"ב עי' במס' ברכות בסופו, והכל בהכונה כי מהשמים נרמז לו כן זה אינו מדרכי האמורי ולא מדעתם, וזה המראה בטחונו בהשגחה העליונה ולדעת רבינו במי שמכוין מעשיו על זה יראה כאילו לו כונה אחרת חיצונית כי על הספק אין לעשותו ע"ז [=על זה?], רק בעבר כבר הוא מדרכי הבטחון, ולשונו "ישמח ויאמר זה סימן טוב" מורה ע"ז כי הוא כמ"ש מדרכי הבוטחים לראות בכל דבר הנראה כי יצליחו במעשיהם לחשוב כי לא יעשו לבטלה וה' יהיה עמהם, והנראה בדבר אשר אין למצוא נטיה לעשות או שלא לעשותו בזה ג"כ סימנא מותר אף לדעת רבינו כי בזה אינו מראה כלל שיש לו דעה חיצונית רק נוטה לו יותר עבור סימנא דשייך בגופא דעובדא כנראה לענ"ד, וברב י"ל שהיה באופן הזה או בת"ח לא שייך חשדא ע"ז ויש להבין דאמרינן אלא דנחיש וכו' במס' חולין שם דיקשה וכי ס"ד דרב יעבור על לא תנחשו אבל כמ"ש לא הוי חשש איסור בכה"ג רק לאדם חשוב כמו רב חשש לאסור ע"ז הנאה ממה שבישר לו סימנא שלא יראה כניחוש וע"ז מקשינן דכה"ג לא הוי בכלל ניחוש לכו"ע כיון שאינו סומך על זה בלבד וכמ"ש בהרמב"ם הנ"ל."
מנפת צוף ב, מאמר 'ה"נחש" של יונתן בן שאול', ד, ג-ד
הרב יהונתן בלס (תשס"ו), מדייק שהרמב"ם מדבר רק על פסוק שאומר התינוק במובן כללי, אבל אין בו תשובה ישירה, וזה דומה לבית ואישה, שמדובר בסימן כללי.
אבל לגבי תשובה ישירה הרמב"ם לא דיבר (שכן זה מובא בחז"ל רק בדברי אגדה, וכן כי זה מתאים רק לצדיקים מופלגים). אולם רואים בדברי חז"ל שהם סברו שזו דרך טובה ונכונה למי שראוי לכך.
"… אך עיון מדויק בדברי הרמב"ם יגלה שדברים אלה אינם סותרים את משמעותן הפשוטה של הסוגיות המלמדות שמותר וניתן לסמוך על פסוקי התינוק אף למעשה. הרמב"ם מצטמצם בהלכותיו לתינוק שהשיב תשובה כללית: "אמר לו פסוק מן הברכות". בתשובת התינוק אין התייחסות פרטנית לשאלה שנשאלה. מקור הלכה זו אינו סיפורו של רבי יוחנן ושמואל או אחד מהמקרים האחרים שבהם שמעו תנאים ואמוראים תשובות המתייחסות ישירות לשאלות שהועלו. מקור ההלכה הוא הברייתא בחולין, הכוללת יחד בית תינוק ואשה: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן"."
"הרמב"ם מפרש שבמילה תינוק מתכוון רבי שמעון בן אלעזר למי ששואל תינוק איזה פסוק הוא לומד. התינוק בברייתא מקביל לבית ולאשה בברייתא, רכישת הבית והנישואין עם האשה אינם אלא סימן כללי להצלחה ולמזל "מאז נתעשרתי". אין בהצלחה שבאה בעקבותיהם כדי להצביע על תשובה ספציפית לשאלה ספציפית. לכן מסביר הרמב"ם שגם בתינוק שעליו מדבר רבי שמעון בן אלעזר בדומה לבית ולאשה, יש תשובה כללית – "פסוק מן הברכות", ולא הצבעה על פתרון מסוים לבעיה המטרידה את השואל."
"מי ששואל תינוק שאלה זו וקובע לעצמו שאם ישמע ממנו פסוק של ברכה יראה בכך סימן שעליו לפעול בדרך מסוימת אינו אלא מנחש הוא קבע את הקשר בין תשובת התינוק לדרך הפעולה כיוון שהיא אינה מפורטת בדברי התינוק עצמו. לכן אין זה כעניין נבואה, כלשון הסמ"ג, או נבואה קטנה, כלשון הר"ן."
"[ד] השואל לתינוק וקיבל תשובה המתאימה ספציפית לשואל"
"מהי עמדת הרמב"ם לגבי תינוק המצטט את הפסוק שלמד ובו תשובה ספציפית לשאלה הספציפית שהטרידה את השואל? על כך הרמב"ם אינו כותב דבר. התלמוד דן בשאלה זו באגדתא, ולכן אין לתמוה על שתיקתו של הרמב"ם. סיבה נוספת לשתיקה זו היא שהדוגמאות המובאות בש"ס הן של גדולי תורה וצדיקים מופלגים כגון רבי יוחנן ורב ששת, אין ללמוד מדוגמאות אלו הנהגה המתאימה לציבור הרחב. אולם ריבוי המקרים שבהם פעלו חז"ל על פי תשובות מפורטות של תינוק מעיד שהם ראו בהן דרך מותרת ואמינה לקבוע התנהגות למי שראוי לקבל מענה בדרך זו."
מקורות נוספים
סמ"ק מצוריך מצוה קלה
הסמ"ק מצוריך הביא את הסמ"ג והביא את הרמב"ם בסוגיה. ייתכן ללמוד מלשונו שהוא נוטה קצת לדעת הרמב"ם, אך הדבר אינו ברור.
"… ומצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקך רב בפרק גיד הנשה ורב ששת בפרק מי שאחזו ועושין מעשה כעין הפסוק וחושבין דבר זה נבואה לס"ג."
"וכתב הרמב"ם על אותם שעשאו סימן ושמח כשאמר לו תינוק פסוק מן הברכות כל אילו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה לסימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר, לשון מיימון."
ב"ח יורה דעה קעט, ו
גם הב"ח הקשה על פירוש הרמב"ם והטור, שהרי רבי יוחנן ורב ששת עשו מעשה על פי הפסוק, וכתב שאולי לדעתם רק לאדם רגיל זה אסור, אבל לגדולים כמותם כיוון שכל מעשיהם ע"פ רוח הקודש הרי שזה נחשב כאילו שאלו בדבר ה'.
[לא ברורה כוונתו כשהוא אומר שכל מעשיהם ע"פ רוח הקודש, ואולי כוונתו שכל מעשיהם מכוונים להיות על פי התורה, ולכן גם שאלה שלהם מה לעשות בסתם דברים (כגון האם ללכת ישר בשביל) הרי שהיא דומה למעשה של מצווה וכדומה. אם זה כך, אז ייתכן ללמוד מדבריו שזה מותר גם לכל אדם בשאלות שעניינן הוא צורך מצווה בלבד (כגון מה שהביא בעלי תמר מהשדה יהושע, שהכריע בשאלה איזו מסכת בירושלמי לפרש קודם)].
לא ברור כמי הוא מתכוון לפסוק.
"ומ"ש אבל בית אשה ותינוק וכו'. שם בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אמר רבי אלעזר והוא דאתחזק תלתא זימני ופירש רש"י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה אע"פ שאסור לסמוך על הנחש יש סימן דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית וכו' סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח עכ"ל משמע דסבירא ליה לרש"י דיכול לכוין מעשיו או לימנע מלעשות מפני כך ואין זה נחש אלא סימן בעלמא והא פשיטא לפירוש רש"י דבשואל לתינוק פסוק לי פסוקיך דיכול לסמוך עליו ולעשות מעשה כי חשוב כמו נבואה. אבל מדברי הרמב"ם שהביא רבינו משמע דאסור לכוין מעשיו או לימנע מפני כך אף בשואל לתינוק ואמר ליה פסוק לי פסוקיך אלא יכול לעשות סימן לדבר שכבר היה. אבל קשה לפי זה מהא דרבי יוחנן בפרק גיד הנשה דנמנע מלמיזל לבבל לפני שמואל לפי שאמר לו התינוק ושמואל מת וכן בפרק מי שאחזו בעובדא דרב ששת ואף על גב שהסמ"ג תירץ דהיו חושבין לדבר זה כעין נבואה אין תירוץ זה צודק אלא לפירוש רש"י כמפורש בדברי סמ"ג אבל להרמב"ם דמפרש דתינוק היינו שאומר לו פסוק לי פסוקיך וכן כתב רבינו וקאמרי דאף בזו לא שרי אלא לעשות סימן לעצמו אבל לא שיכוין מעשיו או ימנע מלעשות מפני כך ודאי דקשה טובא מהך דרבי יוחנן ורב ששת ואפשר דאף להרמב"ם דוקא בשאר אדם אסור לכוין מעשיו על פי התינוק דהוה ליה נחש אבל לגבי רבי יוחנן ורב ששת דכל מעשיהם ועניניהם על פי רוח הקודש חשבינן להו באומר לתינוק פסוק לי פסוקיך כאילו שאל בדבר יי' וכדפרישית לגבי אליעזר ויונתן ודו"ק:"
לבוש יורה דעה קעט, ד
דברי הלבוש טעונים עיון. מצד אחד, הוא מדבר על 'בית תינוק ואישה' שהם סימן, שאם הצליח 3 פעמים או לא הצליח 3 פעמים, יחליט לפי זה אם לנסות עוד. הרי שהוא מתיר לעשות מעשה ע"פ זה, ולא כרמב"ם. מנגד, לגבי שאילת תינוק לפסוקו, לא כתב שמותר לו לעשות מעשה, אלא כתב את לשון הרמב"ם, ומאידך כתב שזו כעין נבואה וכדברי הסמ"ג.
"וכל דבר שעושין לסימן שאומר אם יארע כך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו, וסומך עליו לעשותו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, הרי זה ניחוש ואסור. וכי תימא יונתן ואליעזר למה עשו, אליעזר יש לומר שעשה כמו שכתוב בפרשה שנייה [בראשית כד, מז] ששאל תחלה ואחר כך נתן לה המתנות, ויונתן לזרז נערו אמר כן, אבל הוא בלאו הכי גם כן היה הולך אליהם. ויש אומרים שהיתר גמור לעשות כמו שעשו שאין זה אלא סימן בעלמא ולא ניחוש, ויש להחמיר, וההולך בתום חסד יסובבנו. ובית תינוק ואשה לכולי עלמא אינו ניחוש אלא סימן בעלמא, כגון שבנה או קנה בית או נולד לו בן, או שנשא אשה ומצליח אחר כך בסחורה או בדברים אחרים, יכול לסמוך עליו לומר שיצליח עוד. והוא שהצליח ג' פעמים אחר שבנה או קנה בית או נשא אשה או נולד לו בן, ואם לא יצליח ג' פעמים אחר אלו המעשים לא ירגיל לצאת יותר מדאי שמא לא יצליח עוד, ואסמכוה אדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר [שם מב, לו] יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה, כלומר אמר כיון שאירע לי צרה זו ג' פעמים אין לך צרה שלא תעבור עליו. וכן מותר לו לשאול בתינוק שאומר לו הגד לי איזה פסוק אתה לומד, אם אומר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, שאין זה אלא כעין נבואה, דאמרינן [ב"ב יב ע"ב] מיום שנחרב הבית ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לתינוקות."
בית שערים יורה דעה רלח
1. משמים מכוונים שייצא פסוק שיכוון את האדם לפי רצון הקב"ה, אבל המידע לא תמיד נכון (וכפי שעלה לר' יוחנן "ושמואל מת").
2. הפסוק באמת אקראי, ומשמים נותנים בלב השואל לפרש כראוי, וכפי שלנביא נותנים פתרון למשל שבנבואתו [הוא לא אומר זאת כהסבר לדברי הראשונים שהזכירו שזו נבואה].
התשובה בפירוט:
הקשה, שהרי ראינו בסיפורו של רבי יוחנן, שמה שיוצא בפסוק – לא ברור שהוא נכון, ואם כך איך נסמוך עליו (גם לרמב"ם, איך נשמח בזה)? והסביר שאין קושיה, כי הפסוק מכוון אותו לעשות מה שמשמים רוצים שהוא יעשה, ולכן יש לסמוך על הפסוק בין שאומר לו דבר אמיתי ובין שמטעה אותו.
ושאל, למה לא 'סידרו' לרבי יוחנן פסוק אחר לרמוז לו שלא יילך, בלי להטעות אותו? וענה, שהתינוק אומר את הפסוק שהוא באמת לומד, ורק משמים נותנים בלב האדם את הפרשנות, וכפי שנביא יודע פתרון המשל (רמב"ם יסוה"ת ז, ג). ונראה שזו כוונת הב"ח שכתב שלרמב"ם לסתם אדם אסור לכוון מעשיו לפי זה, אבל לר' יוחנן ורב ששת מותר כי יש להם רוח הקודש, שכן צריך רוח הקודש כדי לדעת לפרש את הדברים.
אבל לרמב"ם עדיין קשה, איך יוכל לשמוח כשייתכן שמטעים אותו? ותירץ, שטעם האיסור הוא כדברי החינוך (רמ"ט) לקבוע בלב שהכל מהקב"ה, ולכן אם סומך על ניחוש הרי שהדבר יכול להשתנות על פי מעשיו (אם יחזור בתשובה או יחטא). אבל אם סומך על מה שכבר היה, הרי שהדבר לא יכול להשתנות וממילא מותר לפעול על פי זה, וכפי התירוץ של הב"י על הקושיה מרבי יוחנן. ושוב שייך כאן ההסבר שנאמר קודם, שהעיקר מה שרוצים משמים שהוא יעשה.
"שיל"ת ב' איפאלא ה' לסדר חוקת תרמ"ה לפ"ק."
"ברכתי תעלה לראש אהובי הרב המאה"ג כמו"ה אשר נ"י גראסבערג אבדק"ק בעלעניעש:"
"מכתבו קבלתי ואשר שאל אודות המנחשים ועושין סימן על הדבר דכתב בש"ג פ"ב דע"ז דאם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר ובפ"ת סי' קע"ט הביא דבתוס' ב"מ כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש משמע דלא כש"ג ונפשו איותה לדעת אן דעתי הענייה נוטה:"
"ולפענ"ד אין כאן מחלוקת וטרם אענה אשעשע בדבריו הנעימים במאי דבדיק לן בהא דחולין צ"ה ע"ב +עיין ירושלמי פ' במה אשה ה"ט+ דאר"י לינוקא פסוק לי פסוקך וכו' ולא היא וכו' לכל הפירושים ותירוצים שנאמרו בראשונים שהיה נבואה קטנה או כמ"ש הב"ח שרק בעלי רוה"ק ראוין לזה תקשי כיון דעכ"פ מצינו שבשביל טעם הגון אין מגלין האמת א"כ נפל פיתא בבירא איך יש לסמוך ע"ז שמא יש איזה טעם שלא לגלות האמת ומי יבא בסוד ד' לדעת מה טעם יש ואולי לזה כוון הרמב"ם פי"א מע"ז דין ה' שפירש רק על לשעבר עכ"ד:"
"ואני אומר ומטונך ולדעת הרמב"ם מי ניחא כיון שאין מגלין האמת א"כ במה ישמח ישראל ולשמחה מה זו עושה אבל לפענ"ד לק"מ דאמירה לתינוק פסוק לי פסוקך הוא כעין נבואה קטנה כדאמרינן ב"ב י"ב ע"ב גבי בת ר"ח שניתנה נבואה לתינוקות וכאשר יסכימו מן השמים לעשות או שלא לעשות כן נותנים בפי התינוק לאמור לו ואם בהודע לו האמת יעשה כמו שהוא הרצון בשמים ממעל מודיעין לו האמת ואם בהודע לו האמת לא יעשה כאשר הסכימו בשמים מזמנין בפי התינוק פסוק להטעות אותו כי ע"י הטעות יעשה כמו שהסכימו מן השמים וה"נ בר"י אלו היו מודיעין לו האמת ששמואל חי היה הולך לקבל פניו לכן נתנו פסוק זה בפי התינוק להטעות אותו שיחשוב ששמואל מת דלא ליטרח ר"י ולא ליזול ומ"מ כן היה הסכמה מה"ש שלא ילך ר"י ושפיר יש לסמוך על פסוק התינוק כי כן החפץ בשמים בין מגיד לו האמת בין מטעהו ועיין מ"ש חוה"ב בשער עבודת האלקים קרוב לסוף פ"ח בענין ההכרח והצדק ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה ולזה נעלם ממנו ואלו היתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה היה הבורא מגלה אותה לנו ע"ש וה"נ ההטעה הוא רצון הבורא ולק"מ:"
"ושמא תאמר אמאי הסבו מן השמים להטעותו ולא נתנו בפי תינוק פסוק אחר שמרומז בו שלא ילך אף אני אומר כן דבאמת גוף הדבר תמוה דשואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד כמ"ש הרמב"ם ואיך בטוח שהתינוק לומד כלל פסוק שיש בו תשובה על שאלתו וא"כ אפי' אומר לו פסוק אשר תשובתו בצדו כיון שלומד שיעורו כסדרן מה סימן הוא זה הלא לא הגיד לו רק האמת מה שלומד ואינו לומד דבר אחר רק פסוק זה, אבל הענין לפענ"ד כמ"ש הרמב"ם פ"ז מיסוה"ת ה"ג הדברים שמודיע לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מהו וכו' מבואר דאדם אחר אם היו מודיעין המשל לא היה יודע הפתרונו אך זה חלק הנביא בנבואה שיחקק בלבו פתרון המשל וה"נ אני אומר שכן הוא התינוק אומר פסוק שלומד ונותנים בלב השואל רוח חכמה מאת ה' מן השמים להתבונן בו תשובה על שאלתו:"
"ונראה דמטעם זה כתב הב"ח יו"ד סי' קע"ט דגם לרמב"ם דוקא שאר אדם אסור לכוון מעשיו עפ"י התינוק וכו' אבל ר"י ור"ש דכל מעשיהם ועניניהם עפ"י רוה"ק חשבינן להן באומר לתינוק פסוק לי פסוקך כאלו שאל בדבר ד' עיי"ש משום דדוקא ברוה"ק יכול להתבונן בו תשובה על שאלתו כאשר נותנים בלבו מה"ש, ולפ"ז לא קשה אמאי לא הזמינו פסוק אחר בפי התינוק כיון שבאמת לא למד רק פסוק זה ולא אחר ונתנו לר"י מקום לטעות שמת שמואל כדי שלא ילך כי כך הסכימו מה"ש כנ"ל, ובזה א"ש הא דלא אמר לו התינוק פסוק הקודם לזה בשמואל כ"ה וימת שמואל משום דבאמת אינו אומר לו רק הפסוק שלומד ולמד הפסוק ושמואל מת וכו':"
… (והציע לפרש שהרמז היה מהמשך הפסוק שם, שספדו את שמואל 'בעירו', ופירש"י שבכל עיר, כלומר שנשארו כל אחד בעירו)
"אמנם כ"ז לדעת ראשונים דתינוק הוא סימן לסמוך עליו להבא אבל לדעת הרמב"ם הנ"ל דתינוק הוא רק שישמח על העבר א"כ כיון דמשום טעם הגון מטעין אותו שעבר מה שלא עבר א"כ איך יכול לשמוח, אבל לפענד"נ דכבר הקשה כ"מ על הרמב"ם הא ר"י סמך על פסוק דתינוק גם להבא ונמנע לילך לבבל ומה שתירץ דהתם לא היה ר"י שואל לתינוק אם ילך לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר יפלא בעיני ומה זו שאלה הא מוקמינן ליה בחזקת שהוא חי אפי' להתיר אשת איש לעלמא כדתנן בגיטין כ"ח המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ע"ש:"
"לכן נ"ל דכונת הרמב"ם הוא עפמ"ש הרא"ה בחינוך מצוה רמ"ט בטעם איסור הנחש לקבוע בלבינו כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע והנחשים לא מעלין ולא מורידין וכו' ע"ש ולכן דוקא אם תולה מעשיו עפ"י נחש בדבר העתיד אם יצליח או לא יצליח אסור ואין סומכין עליו כי אם יורהו הנחש לעשות או שלא לעשות כי יצליח אין זה ראיה כי אם יחטא ואשם שמא יגרום החטא שלא יצליח כמ"ש בפרשת ויצא ואם הנחש מורה שלא יצליח אפשר כי ישוב אל ה' וירחמהו ויצליח אבל אם תולה מעשיו בדבר עבר שאם שמואל חי ילך ואם מת לא ילך תנאי העבר לא ישתנה בשביל שינוי מעשיו בזה שפיר יש לסמוך על פסוק התינוק שמגיד מה שעבר ויעשה עפ"י מה שהגיד לו שעבר ואין בזה משום ניחוש ולפ"ז שפיר שאל ר"י לתינוק פסוק לי פסוקיך שמא יגיד לו דבר עבר שימנעהו מלילך ולא היה כוונתו כלל אם שמואל חי אם מת רק על שאר דבר עבר ומה"ש נתנו בפי התינוק שאמר דבר עבר ושמואל מת לפ"מ שטעה ר"י דשכיב שמואל ושפיר סמך עליו ולק"מ:"
"ולפ"ז א"ש גם לרמב"ם כמ"ש לעיל דכיון דהוא שאל לידע אם ירד לבבל ומה"ש הסכימו שלא ירד שפיר הטעהו בדבר עבר שמת שמואל כדי שיעשה כמו שהוא רצון השי"ת ושפיר יש לסמוך ע"ז אבל אם רוצה לידע דבר העבר בעצמותו בודאי אין מטעין אותו בשקר חו"ש וא"ש:"
… (המשך התשובה אינה שייכת לסוגיית ניחוש האסור, ואינה נוגעת לסוגייתנו)
שו"ת וישב הים חלק א סימן יג אות י
הרב יעקב משה הלל (תשנ"ד), סיכם את הסוגיה. בדבריו יש כמה נקודות חידוש:
1. הוא מפרש שלדעת רש"י, שפירש שב"בית תינוק ואישה" הכוונה ללידת תינוק, הרי שעל סמך פסוק שאומר התינוק מותר לעשות מעשה, וכפי שמשמע מפשט הסוגיות שבהן זה מוזכר.
2. סיכום הדברים לדעתו ביחס לפתיחת ספר, שאסור לפתוח ולעשות גורל לרבים (כלומר, שתשובת הרמב"ם לאיסור היא לכו"ע), וגם לעצמו ההיתר הוא רק בדבר שאין לו בו הכרעה ע"פ השכל (זה על סמך ההסתייגות של החסד לאלפים).
"הנה במה שאמרו בחולין (דף צ"ה ע"ב) בית אשה ותינוק וכו' יש סימן, ומותר, פירש הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה ה') תינוק, היינו שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך וכו'. אבל רש"י (בחולין שם) פירש תינוק, שנולד לו בן. והנה לפי האמור (לעיל אות ח') שלדעת הרמב"ם אשה בית ותינוק מותר לעשות בהם סימנים כיון שהם להעבר, ואינו מכוין מעשיו להבא, ולא נמנע מלעשות מחמתם, אלא עשה מהם סימן לעצמו בדבר שכבר היה, יוצא שבתינוק הפוסק לו פסוק, אסור לו לעשות מעשה על פיו. ועיין בכסף משנה (שם) ובבית יוסף (סימן קע"ט) שהקשה מכמה סוגיות בש"ס שנראה משם לכאורה שגדולי האמוראים עשו מעשה וכיוונו מלאכתם על פי פסוק שבפי התינוק, ויישב שלא סמכו על זה בהחלט, אלא היה להם עוד סיבות אחרות, ולא עשאום עיקר לסמוך עליהם ממש עי"ש. ובב"ח שם תירץ דשאני גדולי האמוראים שכל מעשיהם וענייניהם על פי רוח הקודש, חשבינן להו באומר לתינוק פסוק לי פסוקך כאילו שאל בדבר ה', מה שאין כן בשאר אדם אסור לכוין מעשיו על פי תינוק דהוי ליה נחש, עכ"ל. (ועיין בשו"ת בית שערים בחלק יו"ד סימן רל"ח שהאריך בביאור שיטת הב"ח בזה). אולם לרש"י שפירש תינוק שנולד, יש להבין בפשיטות באותם הסוגיות דפסוק לי פסוקך (בחולין שם, וגיטין דף ס"ח ע"א) דמותר גמור להסתמך על זה ולעשות מעשה. וכן כתב הבית יוסף בשם הסמ"ג וז"ל: מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקך, ועושים מעשה על פי הפסוק, וחושבים זה כעין נבואה, ע"כ. וכן כתב בחידושי הר"ן (בחולין שם, הביאו בכסף משנה הנ"ל). וסיים על זה הב"י וז"ל: כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין הנבואה, ומשום הכי שרי עכ"ל. ופשוט שלדעת הראב"ד (הנ"ל באות ח') אפילו נפרש דתינוק דנקטו בברייתא התם היינו פסוק לי פסוקך, (שלא השיג בזה על הרמב"ם), מ"מ מותר גמור, ואפילו לכווין מעשיו על פיו, וק"ל. ובש"ע (שם סעיף ד') הביא הרמ"א דין זה וז"ל: וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקך. וכתב שם הש"ך (ס"ק ה'): משמע דעת הרב והפוסקים דאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר, דחשיב קצת נבואה, ע"כ. והיינו כדעת רש"י והראב"ד והסמ"ג. ונראה שבכלל זה הוא לראות בתורה פסוק העולה שהזכירו הפוסקים, ועיין שלטי הגבורים בשם הריא"ז (בסנהדרין דף ס"ה ע"ב) שכתב כן."
"ועיין בשיורי ברכה (שם אות ו'), שכתב בשם מהריק"ש, דלכולי עלמא מותר לפתוח בתורה לראות הפסוק העולה, כי היא חיינו וכו' ע"כ. והביא לזה סמוכים מילקוט שמעוני (משלי סימן רי"ט) וז"ל: אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוי נוטל וכו'. והביא גם בשם בעל שבט מוסר וז"ל: קבלתי מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים וכו', היו נוטלים חומש או תנ"ך והיו פותחים אותו ורואים בראש הדף מה פסוק היה מוצא וכו'. וסיים: ועוד אפשר דרז"ל הורו בזה, דהגם שאמרו בספרי אין שואלים בגורלות וכו', כגון זו שרי, עכ"ל השיו"ב*. ועיין לו עוד בספרו דבש לפי (ערך תורה אות מ"ה) שכתב כן. ובספרו חיים שאל (ח"ב סימן ל"ח אות מ"א) הקשה על זה ממה שכתב הרב מעשה רוקח בשם הרמב"ם שאין ראוי לפתוח חומש על דרך גורלות הגוים וכו', וחילק דשם איירי במי שחוזר על הבתים ועושה גורל לנשים ואנשים הניגשים, כדרך הגויים שמחזרים על הפתחים בדפין ועושים גורל, וזה אסור, אבל הרוצה לימלך בתורה בינו לבין עצמו מותר וכו' עכ"ל. והביא כל הנ"ל בחסד לאלפים להר"א פאפו ז"ל (שם אות ד'), וסיים וז"ל: אבל בלי צורך לעשות גורל למען דעת עתידות, לא אריך למעבד הכי, והולך בתום ילך בטח, וכתיב ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים עישל"ב."
"נמצינו למדים שאלו הקובעים עצמם לפתוח גורלות לרבים אסור גם באופן זה שנמלך בתורה בפסוק העולה, ורק לימלך בתורה בינו לבין עצמו לצורך, בדבר שאין לו הכרעה על פי השכל או עצת חכם, התירו. ועיין בחולין (דף צ"ה ע"ב): שמואל בדיק בספרא. ופירש ברבנו גרשום: אם חוזר בפסוק טוב ואם לאו, ע"כ. ופלא שלא הזכירו זה הפוסקים כמקור לדין זה. ועיין רד"ק שגרסתו: שמואל בדיק במברא. ולזה אתי שפיר. אבל לפי גרסתנו אין צורך ללמוד זה מדין ינוקא, דלהדיא איתמר, וכפירוש רבנו גרשום, וק"ל."