כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי
שבת סז, א
מבואר בגמרא, שדבר שיש בו משום רפואה אין בו איסור מצד דרכי האמורי, ולהיפך.
היחס לדוגמאות המובאות במשנה על פי הכלל הזה – לא מספיק ברור, ויש מהראשונים שדנים בו.
הגמרא מקשה, שהרי למדנו בברייתא שמותר לצבוע באדום עץ שפירותיו נושרים, והרי אין בזה משום רפואה! ומתרצת, ששם הכוונה היא שבכך אנשים יבינו את מצבו ויתפללו עליו.
דברים אלו מובאים באופן דומה גם בגמרא בחולין.
בהמשך, הגמרא בשבת מביאה דוגמאות רבות לדברים שאסורים משום דרכי האמורי, ולדברים שאין בהם איסור זה.
"משנה. יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי.
גמרא. יוצאין בביצת החרגול – דעבדי לשיחלא, ובשן של שועל – דעבדי לשינתא, דחייא – למאן דניים, דמיתא – למאן דלא ניים. ובמסמר מן הצלוב – דעבדי לזרפא.
משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה – יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים – כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? – כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא: וטמא טמא יקרא – צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא, – כי האי תנא.
תני תנא בפרק אמוראי קמיה דרבי חייא בר אבין, אמר ליה: כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבר מהני: מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד – אין בו משום דרכי האמורי. לאדרא לימא הכי: ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא… האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר גד אינו אלא לשון ע"ז שנאמר (ישעיהו סה, יא) העורכים לגד שלחן הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי דונו דני יש בו משום דרכי האמורי ר' יהודה אומר אין דן אלא לשון ע"ז שנאמר (עמוס ח, יד) הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן האומר לעורב צרח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנביך לטובה יש בו משום דרכי האמורי אהאומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית יש בו משום דרכי האמורי אשתה ואותיר אשתה ואותיר יש בו משום דרכי האמורי המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי והמגיס בפני אפרוחים יש בו משום דרכי האמורי המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחין בשביל שלא ימותו יש בו משום דרכי האמורי המרקדת לכותח והמשתקת לעדשים והמצווחת לגריסין יש בו משום דרכי האמורי המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה יש בו משום דרכי האמורי אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה."
חולין עז, א – עח, א
"מתני'. המבכרת שהפילה שליא – ישליכנה לכלבים, ובמוקדשין – תקבר; ואין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי…
ואין קוברים אותה. אביי ורבא דאמרי תרווייהו: כל דבר שיש בו רפואה – אין בו משום דרכי האמורי, אין בו רפואה – יש בו משום דרכי האמורי. והתניא: אילן שמשיר פירותיו – סוקרו בסיקרא, וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים – כי היכי דניכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא, אמאי? כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעי רחמי עילויה, כדתניא: וטמא טמא יקרא – צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים, וכן מי שאירע בו דבר – צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים, אמר רבינא: כמאן תלינן כובסא בדיקלא, כמאן – כי האי תנא."
מה שמועיל מותר – שיטת הרמב"ם
דעת הרמב"ם היא שמה שמבוסס על היגיון או על ניסיון – מותר, ומה שלא – אסור.
הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שאיסור דרכי האמורי הוא מה שאומרים שמועיל ואינו תוצאה מעיון בטבע, ולכן הם מושכים למעשי כשפים, כי ההסבר שנותנים להם מבוסס על ענייני הכוכבים, וזו הכוונה במה שאמרו שכל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, שמה שנגזר מהעיון בטבע מותר, ולצבוע עץ זה (לכאורה) דבר שלא נגזר מהעיון בטבע. ולא קשה ממה שהתירו במשנה במסמר צלוב ושן שועל, כי באותו זמן חשבו שכתוצאה מהניסיון זה מועיל והרי זה משום רפואה, והביא דוגמאות דומות, והכלל הוא שכל מה שהניסיון מראה שהוא מועיל מותר גם אם אינו נראה הגיוני.
בהלכות שבת הרמב"ם מביא שמותר לצאת עם מה שתולים לרפואה, ומגדיר את התנאי – שהרופאים יאמרו שזה מועיל.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לז
"ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפי' במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור, וכן כאשר נאמר אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים או סוקרו בסקרא, הוקשה על זה המעשה בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי טעמא וכו', הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההיקש הטבעי אסור לעשותו משום דרכי האמורי, וכן אמרו בשליא של מוקדשין תקבר, אמרו אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי, ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה, והולכין על דרך תלות העשב שקורין בערבי פאבינ"ה ובלע"ז פיאוניא"ה על הכנפה, ונתינת צואת הכלב למורסות הנרון, והעישון בחומץ ומרקשי"ט למורסות המכות הקשות, כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים, והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעיין ושמרם כי לוית חן הם לראשך וגו'."
רמב"ם הלכות שבת פרק יט, יג-יד
"יוצא אדם… ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל."
הלכה יד
"יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל, ויוצאין בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש, וכן היוצא בתפילין פטור."
דברי הרמב"ם בפירוש המשנה
למרות דברי הרמב"ם לעיל, שהתיר רפואה בסגולות, בפירוש המשניות כתב הרמב"ם שאין להתיר איסור על סמך ריפוי בסגולות. ובפירוש המשניות לשבת כתב על הדוגמאות שבמשנה שמותרות, שכך מדמים בעלי הסגולות, הרי שלדעתו אין בזה אמת, ומדוע התיר זאת ואין בזה איסור דרכי האמורי?
ביאר הרדב"ז, שיש כאן דברים שונים. שלהתיר איסור דרכי האמורי מספיקה אפילו רפואה סגולית למרות שהיא רפואה חלשה (ואיסור הוצאה בשבת אין בזה, כי זה דרך מלבוש כשהמטרה לרפואה), אבל איסור כחילול שבת ואכילת איסור תורה – אסור ברפואה סגולית.
פירוש המשנה לרמב"ם יומא ח, ד
"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו. ואמרו כל ספק נפשות דוחה את השבת, לזרזך על המהירות בכך ואין מתמהמהין ואפילו בשבת הראשונה לחליו שהחולה עדין יכול לשאת את חליו, ואין אומרים הרי צריך לחלל עליו שבת הבאה נניח אותו היום כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות."
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק ו, י
"חרגול, מין ארבה, את החרגל למינהו, וזה מועיל לחולשת גידי הירכים בדרך הסגולה, ושן של שועל, משתמשים בו לשינה, אם לוקחים שן של שועל חי ותולים אותן על מי ששינתו מרובה מתעורר, ואם לוקחים משועל מת עושה ההיפך. וכן מדמים בעלי הסגולות שאם לוקחים מסמר מעץ הצלוב ותולים על מי שיש לו קדחת תמידית מועיל לו. והלכה כר' יוסי, לפי שהכלל אצלינו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא עליו אמר הכתוב ולא תלכו בחקות הגוי וכו'."
שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן סג (אלף תלו)
"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ביומא על מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו לפי שאין מרפא אלא בסגולה וז"ל וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ור"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת וכו' ואלו אנן קי"ל יוצאים בביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב וכתבן הרב ז"ל פי"ט מהלכות שבת ואלו אינם מרפאים אלא בסגולה:
תשובה לא קשיא כלל דכל מה שיוציא אדם בשבת לרפואה דרך מלבוש הוא ואין כאן אסור שבת ואין באלו אלא משום דרכי האמורי וכו' דבר שהוא לרפואה אעפ"י שרפואתו בדרך סגולה אין בו משום דרכי האמורי ומותר אבל לחלל השבת או לאכול דבר האסור אם הוא מרפא בטבע מותר אבל אם מרפא בסגולה אסור לפי שכוחם חלש כמו שכתב הרב ז"ל והכי אמרינן בהדיא בגמרא שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכיון דטעמא דהיתירא משום דלרפואה קא מכוין מה לי שירפא אותו דבר בטבע או בסגולה מ"מ רפואה היא אפי' שהיא רפואה חלושה אבל לחלל שבת או להאכיל לחולה דבר האסור מן התורה כגון חצר הכבד של כלב שוטה אסור כיון שאין רפואתו אלא דרך סגולה."
אפילו מה שספק אם מועיל מותר – שיטת הרשב"א
דעת הרשב"א היא שכל דבר שמועיל – מותר, ואפילו דבר שספק אם מועיל נראה שמותר, והאיסור הוא בדברים המוזכרים בגמרא, שאותם בדקו ואין בהם רפואה.
עוד הוסיף, שצריך שיכוון ליבו לשמים, ולא יחשוב שהרפואה תלויה רק בתרופה או ברופא, וקל וחומר שלא יחשוב שרפואתו מגיעה מהכוכבים וכדומה.
מדבריו נראה שההיתר משום רפואה כולל גם איסורים נוספים, כמו 'לא תעוננו' וניחוש וחובר חבר.
שו"ת הרשב"א א, קסז
הרשב"א נשאל על עשיית צורת אריה לרפואה בשעה ידועה, והוא עונה שכל דבר שידוע כמרפא מותר, ויותר מזה – כל מה שלא נאסר בפירוש איננו יכולים לאסור מצד דרכי האמורי, כי אי אפשר לדון בהגיון ולהסיק שזה אינו מועיל, שהרי יש דברים רבים שמועילים בלי שזה מובן לנו, ויש לחשים המובאים בגמרא כמותרים ומומלצים ואין הגיון בהשפעתם.
ניתן לנסח את שיטת הרשב"א בקצרה כך: כל מה שלא הוכח שאינו מועיל – מותר.
וכתב ששמע שגם הרמב"ן היה עושה את אותה הצורה, ולא חשש.
כיוון שהשאלה עוסקת בעשייה בשעה ידועה, והרשב"א מתיר, הרי שההיתר 'משום רפואה' נוגע גם לאיסור לא תעוננו. בתשובה תיג (לקמן) נראה שלדעתו מותרים גם דברים שעשויים להיחשב כניחוש וחובר חבר.
"ולענין מה שבא בשאלותיך אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון חרותה על טס של כסף או של זהב לרפואה? לפי שנמצא לראשונים בספרי הרפואות שזה מועיל לחולי מתנים והוא שיעשוה בשעה ידועה. ופלפלת בזה הרבה מגמרין ומגמרא דבני מערבא. וראיתיך נוגע בזה פעם מחשש איסור עשיית שמשין שבמרום ולומר שהאריה אחד מארבעה פנים. ופעם מחשש דרכי האמורי הואיל ואין הקש הטבע מסכים לזה שיהא בזה שום תועלת.
אני אומר על חשש ראשון דאין איסור עשייה בזה…
ואי משום דרכי האמורי האמת כמו שאמרת. שכל שיש בו משום רפואה וידוע לרופאים שהוא כן אין בו משום דרכי האמורי. ויתר מזה נראה שכל שלא נאסר בגמרא באותן המנויין בדרכי האמורי אין לנו לאסרן. לפי שאין הסגולות נודעות לנו ואין לנו לדון עליהם מדרכי הטבע /ידועות מקובלות/ המפורסם. שהרי יש סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע כקמיע של עיקרין וקרירת האבן הירוקה הנקראת אשטופאסי. גם בעשבין גם בלחשין שהתירו חכמים כמו שאמרנו בכמה מקומות לימא הכי ולימא הכי. ואין לך רחוק מן הטבע מלחש שברירי ברירי. ואף על פי כן התירוהו חכמים בהדיא באותן השנויין בגמרא שיש בהן משום דרכי האמורי. והנה לרבותינו ז"ל גם כן רפואה בצורות כמו שאמרו במסכת שבת (פ"ו דף ס"ה) ובסלע שעל גבי הצינית. ואמרו בגמרא למה? אם משום שוכתא ליעביד לי טסא אי משום צורתא ליעביד לי פולסא. ושמעתי כי גם מורי הרב רבי משה ברבי נחמן ז"ל היה עושה אותה צורת אריה לאותו חלי כמו שאמרת ולא חשש לכלום."
רשב"א שבת סז, א
כאן הרשב"א כותב שכל דבר, כולל לחשים, אם מועיל לרפואה – הוא מותר. ומוסיף, שאולי אפילו לחשים שיש ספק אם מועילים – מותרים, ומה שאסרו זה רק אותם דברים שברור שלא מועילים.
"כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירוש כל שיש בו משום רפואה בין סם בין לחש, דאפילו לחשים שיש בהן ממש ומועילין לרפואה יש בהרבה מקומות בתלמוד שהן מותרין, ותניא בתוספתא פ"ח דמכילתין (הי"א) אלו דברים מותרין היה מתחיל במלאכתו נותן שבח והודאה לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה ולא תכנס בהם מארה, לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי, ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו מן הספק מותרין ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה, וכן נראה שפירשו בתוספות[1]."
שו"ת הרשב"א א, תיג
פתיחה: תשובה זו ארוכה מאוד, ורוב מסקנותיה יחד עם עוד דברים מובאים במקורות הקודמים.
הרשב"א נשאל (כנראה) על עשיית צורת אריה במתכת בשעה ספציפית, כשהמטרה היא לרפואה. הוא עונה שבדרך כלל הוא אינו נכנס לתחום הזה, כי זה תחום מורכב ואין לו יסודות יציבים להישען עליהם, אבל הפעם הוא נכנס בכל זאת.
הרשב"א פותח באמירה כללית, שאי אפשר לומר שהכל אסור בתחום הזה, ועיקר טענתו היא שרואים במקומות רבים בחז"ל שעשו והדריכו לעשות מעשים שונים שתלויים בעונות ובזמנים וכדומה. חלק גדול מדבריו עוסקים בדרכי האמורי ובמה שהוא משום רפואה, ובהמשך מוצגים בעיקר דברים אלו.
הרשב"א מקשה על הרמב"ם קושיות רבות, שהן בעיקרן שתי קושיות:
- שיש בדבריו סתירה. כי הוא אומר שמה שלא מבוסס על העיון המדעי אסור, אבל אחר כך אומר שמה שמבוסס על הניסיון מותר.
- שבמקורות רבים בגמרא ראינו שהשתמשו בלחשים שונים, שלא נראה שיש בהם היגיון (והרשב"א מביא דוגמאות רבות).
ובסוף תשובתו המשיך להקשות, ונוספה שם קושיה – מה התוספות שיש בכלל על כל שיש בו משום רפואה, והרי כבר ניתנה רשות לרופא לרפא.
הרשב"א מנסה להציג עמדה שתסתדר עם כל המקורות (אמנם הוא לא בטוח בעצמו ואומר שלא לסמוך על זה).
הוא אומר שמותר להשתמש בתרופות וכדומה, גם כשדרך הטיפול היא בדיבור וכדומה, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. בדבריו הארוכים הסביר סיפורים והנחיות רבים ברחבי הש"ס, שמהם הקשה לפני כן על הרמב"ם.
אלו דבריו בזה בפירוט:
הקב"ה ברא בעולם תרופות וכדומה – בטבע מושגי או בטבע מסוגל (כלומר, בהשפעה חומרית או בהשפעה סגולית). ואמרו אביי ורבא שאפילו כשהם בדיבור ובקמיעות אין בזה איסור.
ואמנם כתוב "תמים תהיה עם ה' אלהיך", ובמשמעות של זה גם הביטחון שההליכה בדרכי התורה מצילה מהמקרים הנסתרים, אך אם יש חולי – יש להתעסק גם ברפואות סגוליות (כדיבורים וקמיעות), ובלבד שיכוון לשמים ולא יחשוב שהכל תלוי בתרופה וברופא. ולזה הכוונה בכל המקומות שהוא הזכיר בקושיות על הרמב"ם, וזה מה שאמרו אביי ורבא על דבר שיש בו משום רפואה.
וכן מותר לפני שתתרחש צרה לומר דבר מה כדי שלא תתרחש (והביא דוגמאות מהגמרא), וזה לא מיעוט בביטחון בקב"ה, אלא להיפך – אסור להסתמך על הנס, ואפילו כשזה נודע כסגולה ולא בעיון הטבעי.
כלומר, ההיתר הזה כולל כל דבר שיש בו משום רפואה, בין בסגולת העצם (החומר) ובין בסגולת הדיבור והפעולות, ואולי אפילו מבחינת מה שתלוי בזמנים כל עוד דעתו לשמים (ולא חלילה לשר השולט באותן שעות). והביא דוגמאות שנהגו היתר בדברים שאסורים לכאורה מצד חובר חבר ומצד ניחוש, וכן בדברים שתלויים בזמן התירו (שלא להקיז דם בר"ח, ולא בשני וחמישי ועוד).
ואולי מותר להתעסק בכשפים אסורים כדי לבטל כשפים, וזה כלול בהיתר 'להבין ולהורות'.
"תשובה שהשבתי למונטפשליר. כבודך יכריחני ומעלתך מגדרי תוציאני. כל ימי גדרתי בעדי ולא אצא חוץ מגדרי לבל אשים דבורי במה שרבו בו החקירות עד אמצא איש נבון וחכם להוציאני ממבוכות הנסתרות. ועתה אתה אוחז בערפי להוציא מה שאין לי חפץ בו. על פי כי דברים אלו שאמרת אין לבבי /לבי/ מכיל חקירתם כי רבה מבוכתם ונפלאה ממני אמתתם לאמר מצאתי און לי ויש דברים שאסמוך על יסודותם. אבל מה אעשה ואהבתך ומעלתך הסיתו אותי לענות בחכמה נעלמה ויהי מה ואם לא ישיג לבבי עומקה ורומה. ואומר אני כי באמת פעם אחת שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה. והתרתי כי אמרתי שאיני רואה שום איסור בעשיית הצורה לרפואה. והבאתי לו ראיה מסלע שעל גבי הצינית ששנינו בפרק במה אשה יוצאה (דף פ"ה) יוצאין בסלע שעל גבי הצינית. ואמרינן עלה בגמרא מאי צינית בת ארעא. מאי שנא סלע. אילימא דכל דקשי מעלי לה ליעביד ליה חספא. ואי משום שוכתא ליעביד ליה טסא. אלא משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אמר אביי כלהו מעלו לה כלומר הקושי ושוכתא וצורתא. אלמא צורה לרפואה מותר. ואי משו' צורת אריה ומשום לא תעשון אתי (שמות כ') לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום. הא אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי חוץ מפרצוף אדם. ואמרתי שגם מורנו הרב הגדול רבינו משה בר נחמן ז"ל היה מתיר ועושה. ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא. וכשהתרתי לא ידעתי שנפלה מחלוקת שם בחכמי הארץ שאין דרכי לענות על ריב ולא אחקרנו. ואחר מיכן באו אלי שאלו' על זה מן החכמים החולקין לומר שהצורה לרפואה אסורה. ודחו אותה ראיה שהבאתי מסלע שעל גבי הצינית. אע"פ שדחו אותה בענין שאינו מתקבל כלל לה והשבתי כדי שלא אכניס עצמי במחלוקתם. שאם הם מנצחין זה את זה מה לי לנפול בדבריהם. אבל בעושה אותה בעונה ידועה כמדומה שעל זה לא נשאלתי ולא השבתי.
ומכל מקום איני רואה שיאסרו לחלוטין כל הצורות וכל העונות וכל המעשים וכל הדבורים בכל ענין. לא משום לא תעוננו ולא משום לא תנחשו ולא משום מה שיראה כשוף או דרכי האמורי…
ומכל מקום יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל [הרמב"ם במו"נ ג, לז]. שמתוך דבריו נמצינו למדים שכל דבר שנמצא בו תועלת באמת אינו בכלל מה שאסרה תורה מאי זה צד שיהיה בין מסגלה אמיתית שנמצאת בהן בגופן בין שנתאמ' מצד הנסיון. ונמשך הרב עוד בזה להתיר מה שנמצא בו מצד סגולה הלקוחה מסגולה אחרת מקרית. כגון מסמר הצלוב שאין סגלתו כסגלת שן של שועל. שסגולת שן של שועל היא מצד עצמה כסגלה הנמצאת באבן השואבת. וסגלת אותן שמנה הרב סגלת הפאוניא' וצואת הכלב וזולתן הרבה. אבל סגלת מסמר הצלוב אינה מצד הברזל עצמו ולא מצד צורת המסמר. אלא מצד המקרה שקבל מן הצלוב ומן הסגלה ההיא תמשך עוד סגלה אחרת לפעול באיש דאית ליה זירפא. וכמהו אבן תקומה שמצאו שמצלת האשה שלא תפיל ולא היא בלבד אלא אפילו משקלה. ואעפ"כ מותר וכמו שכתב הרב ז"ל זה לשונו ואל יקשה בעיניך מה שהתירו (שבת פ"ו דף ס') מסמר הצלוב ושן של שועל. כי הדברים בזמן ההוא היו חושבין בהם שהוציא אותן הנסיון והיו משם רפוא'. והולכין על דרך תליית העשב שקורין פאוניאה על הנכפה וצואת הכלב על מורסת הגרון. שכל מה שנתאמת נסיונות כאלו אע"פ שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשות משום רפואה.
הנה אחר שאסר התיר כל מה שנמצא' בו תועלת מצד הנסיון. ואם כן מותר לסמוך על נסיוני הקודמים. ואין אנו אסורין בהן עד שיבחן הנסיון בהתאמת לעינינו. שהרי מסמר הצלוב ושן של שועל אנו מותרין לסמוך על נסיונם של הקודמים וכמו שאנו סומכין על חכמי הרפואה באותן הרפואות שאין ההקש הטבעי גוזר אותם. ולא על חכמי התורה וחכמי הרפואות בלבד אלא על כל האנשים שאומרים שנתנסה הענין ההוא התירו לנו לסמוך עליהן כבעלי הקמיעין. שהרי התירו הקמיעין בין של עיקרין בין של כתב. ולא פי' לנו חכמים אי זה קמיע של כתב ואי זה עיקר מן העיקרין. והרב זכרונו לברכה בספר המורה כתב לאיסור אחר שהתיר. והוא שכתב שם בפרק ל"ז זה לשונו כל מה שיאמרו שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נהגו להתיר לפי דעתם כמנהג הסגלות והכחות המיוחדות אסור. והוא אמרו (ויקרא כ') לא תלכו בחקות הגוי והם אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים ושהם דברים לא יגזרם היקש טבעי. הנה שאסר לנו אפילו מה שיש בו תועלת מצד הסגלה כל שאינו גוזר אותו העיון הטבעי. ונשוב לאסור מסמר הצלוב משום דרכי האמורי אחר שהתרנו אותו. לא ידענו אי זה נקח בידנו למעשה מדברי הרב או ההיתר כמסמר הצלוב או מה שאסר משום דרכי האמורי.
ואולי יאמר הרב ז"ל שאפי' מה שתלה בספריה' לסגלה לא נאמין לפי שעיקר ענינם לתוהו ולהבל בעניני המכשפים. אבל מה שאמרוהו חכמים ז"ל נאמין ונסמוך לעשות מעשה מצד מה שהתירו ונתאמת להם לסגלה. ושמנו הרב ז"ל במבוכה רבה.
ועוד אני חוזר ושואל על זה לפי שאני רואה בגמרא דברים רבים יראה מהם שהתירו מכלל הנחשים והלחשים ומן המכשפי' וההתעוננות בשבת וחולין ועבודה זרה וגיטין וסנהדרין בגמרא ובירושלמי בשבת. באותן שנאמרו בשילהי פרק במה אשה יוצאה (דף ס"ז). כתוב בספרינו אין בהם משום דרכי האמורי ואין באחד מהן אפי' אחד שיגזור העיון הטבעי. ואפילו למאן דאמר התם כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבד מהני. משיש' לו עצם בגרונו מביא מאותן /מאותו/ המין מניח לו על קדקדו ואמר הכי חד חד נחת בלע בלע נחת חד חד לאדרא נימא הכי ננעצת' כמחט ננעלת כתריס שיאה שיאה. הנה שיש בכאן מעשה ודבור ממה שאין העיון הטבעי גוזר. לא מעשה שיועיל הנחת המין ההוא על הקדקד ולא הדבור באותן המלות והותרו בגמרא. ויראה דרבי חייא בר אבא דאמר דכולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבד מהא כי זה תתיר אותו הנסיון ומותר משום רפואה. ועוד שם /שבת/ (דף ס"ו ב') אמר אביי כל מנייני משמא דאימא וכל קיטרי בשמאלא. ומה תועלת יש בין שם האם לשם האב ובין השמאל לימין לפי העיון? וליתן בדבר ידוע ולומר דברים ידועים אמר אביי וליתן בדבר ידוע ולומר דברים ידועים אמר חיורא וכו'. ואי לא ליתיב אפרשת דרכים. וכי חזי שומשמנא גמלאה דהוי דרי מידי לישקליה ולישדיי' בגובתא דנחשא ולסתמ' באברא ולחתמיה שיתין גושפנקי וליברזליה ולידריי' ולימא ליה טעונאי וטעונך עלך. ואי לא לישקול כוזא חדתא וליזיל לנהרא ולימא ליה נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע לי. ולהדריה שבעה זמני עליה ולישדייה לאחוריה. ולימא ליה נהרא נהרא שקול דיהבת לי דאורחא דאיקלע ביומיה אתא וביומי' אזלא. והנה בכאן מי ידוע במילתא ובמיא ובכלי ידוע של נחשת ומקום ידוע בנהרא ומנין חותמו' ומלות ידועו' ומנין ידוע של הקפות ואין אחד מהן גוזר העיון הטבעי והתירו.
ולא תאמר כי זה דברי אשה דאומנתו של אביי אמרתן. כי בודאי משאמרן אביי וקבעו אותן בגמרא האמינום וסומכין עליה. ועוד לשם כאלה רבים שאמרום חכמים ולא אומנתו. ולא עוד אלא אפילו רבי יוחנן דטוביני' דחכימי /שבת נ"ו/ (שם) דאמר רבי יוחנן לאשתא צמירתא לישקול סכינא דכוליה פרזלא וליזיל להיכא דאיכא ורדינאה וליקטר ביה נירא ברקא. ויומא קמא לידוק ביה פורתא ולימא וירא מלאך ה' וגומר. והנה כאן מתכת ידוע ומקום ידוע וקשרים ידועים ובימים. ובחולין פרק כל הבשר (דף ק"ה ב') ברב חסדא ורבה בר רב הונא שעשו מעשה בעצמן. כדאמרינן דאזלי בארבא וההיא מטרוניתא אמרה מילתא ואסרת' לספינתא ואמר איהו מלתא ושריוה. ובשילהי פרק ארבע מיתות (דף ס"ז ב') רבי ינאי איקלע לההיא אושפיזא אמר להו אשקיון מיא וקריבו ליה שתיתא. חזייה לההיא איתתא דהוה מרחשן שפוותהא שדא פורתא מיניה והוה עקרב. אמר אנא שתאי מדידכו אתון נמי שתו מדידי. אשקייה הוה חמרא רכבא סליק לשוקא וכו'. ושם בירושלמי ברבי אליעזר ורבי יהושע בן חנניה מעשים רבים כמוזכר שם. וכן שם בשבת לסימטא לימא בזבזיה מס וכו'. אלין מלכיא דאשתלחו לארע' דסדום. ולשידא דבית הכסא לימא הכי. ובגיטין פרק קורדיקוס (דף ס"ט) כאלה אין מספר. לשברירי דיומא לימא הכי ליעביד הכי. ולשברירי דליליא ליעביד הכי ולימא הכי. וכן בפרק קמא דעבודה זרה (דף י"ב ב'). ובאמת אין אחד מכל אלה גוזר העיון והתירום.
… (הושמטו כאן מקורות נוספים שהוא מזכיר שאינם נוגעים לדרכי האמורי אלא לניחוש ועוד)
ובאמת דברים אלו כלן צריכין זמן לתקנן ולישבן ומי יתן ידעתי ואמצאנו. ואע"פ שנאמרו דברים רבים בספרים מספרי דרכי האמורי אין אומרים כלן תחת סוג אחד הם ואב אחד לכלן ואין להתיר אחד מהם כמו שבא בכתביך. שאין הספר משתפן להיות הכל מותר או הכל אסור. שאפילו בספרי הקוסמין והמנחשין ובספרי דרכי האמורי יש דברים מותרין. ותדע דהא אמרינן בההיא דפרק במה אשה יוצאה (דף ס"ז) תני תנא בפרקא דאמוראה קמי' דרב זביד. ואמר כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבד מיהא דאלמא באותו פרק שאספו בו דרכי האמורי ההוא מיהא מותר. וכן יארע לנו בספורי הפלוסופים שיש בהם לנמנע טבע קיים ועושין זה סוג לכל המציאות. ומזה ודאי יצא להם בטול האותות כקריעת ים סוף ועמידת השמש והירח ויציאת המים מן הסלע ועליית /ועלית/ הבאר עם ישראל בכל מסעיהם. ובכלל חדוש העולם והמן וכלל דברים אלו אסור לשמען כש"כ לאמרן. וכיון שכן נאמר שכל מה שבספריהם שקר ואסור להאמין ולעשות שום דבר שאמרוהו ושכללוהו בספריהם. אלא כל הספרי' אם יש בהם דברי' של שקר ושיש בהן מן האיסור ברובן אפשר שיש בהם דבר יוצא מכללם ומותר. והרי הספרים כרמונים שזורקין את הקליפים ואוכלים את הגרעינים היפים.
ולפי שבאו דברים אלו בספרינו המקודשים לרבותינו החכמים. ובהפך זה יראה מפשטי מקראי התורה מקראות מלאי' שלמים (דברים י"ח) לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומכשף. נלאה לבבי למצוא הפתח ולפתח חרצובות אלי ומחפש אני כמחפש בנרות ולא כמקיים בביאור וגוזר גזרות.
ואולי אמצא קצת עולה למקצת המבוכה הזאת ואם לא לכול'. ואומר אני כי מחסד עליון היה בתחלת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים. שאם יקרה המקרים כחליים ושאר הסבות יוציאו הנמצאים מגדר טבעם השלם יהיו אלו מוכנים להחזירם אל גדרם או להעמידם על בריאות'. ושם הכחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון כסמים והמסעדים הידועים לחכמי הרפואו' או בטבע מסוגל לא ישיג אותו העיון. וכן הענין בעצמו בשאר הנמצאים שיש בכל אחד דבר מועיל או בטבע מושגי או בטבע מסוגל כמסמר הצלוב ושן של שועל ואבן תקומ'. וכן תמשך הסגלה בסמים הידועים המחממים בחומם ובסגל' יועילו לדבר החם וכיוצא בזה הרב'. ואינו מן הנמנע שיהיה בזה אסור גם בדבורים כענין הקמיעין והדומה לזה. ועל כן אמרו אביי ורבא דרך כלל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
ואמנם כתב יתעלה בתורתו (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלהיך. ותמים הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה. הזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגוים הקוסמים והמנחשים ואוכלי הדם בכוונתם הרעה להמשיך להם שדים לא אלה רק היות תם עם השם רוצה לומר לך עמו בתמימות מלשון ואני בתומי הלכתי. והבטיח שבעשיית מצותיו ובעבודתו יהיה תמים לא יגע בו רע מלשון שה תמים הפך מה שיחשבו אותם הטועים. והוא אומרו לאות (/דברים י"ח/ שם) כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ואולם הבטחון נחלק לענינים לפי הזמנים ולפי האנשים. ודרך כלל לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתנו בדרכי התורה השלמה. והיא המצלת מן המקרים והסבות הנסתרות כאמרו (משלי ו') בשכבך תשמור עליך. וזה כולל פרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ופרשת אם בחקותי תלכו. וצדקה תציל ממות שלא מדעת בנס נסתר כמעשה בתו של רבי עקיבא ומעשה דשמואל ואבלט כמוזכר בשילהי שבת (דף קנ"ו ב'). ואם חל המקרה כחליים מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא. והוא אמרו באסא (דבה"י ב' י"ו) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי'. ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. ואמרם נתנה רשות לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. ובגדר זה נכנסו כל דרכי הרפואות אפילו מה שמועיל בסגולה מן הסגולות בין בעצמים בין בדבורים. וזה דרך הקמיעים בין קמיע של כתב בין קמיע של עיקרין. וכן כל מה שאמרו בשבת וחולין וסנהדרין ובעבודה זרה ובשאר המקומות שכתבנו למעלה. והוא שאמרו אביי ורבא /חולין ע"ז/ כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס והוא אמר' שקיר נטוי מזכיר עון. ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה. וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות. כמעשה דרבי חנינא בן דוסא עם הערוד שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד. ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. וכמעשה דרבי חנינא שהיתה אשה מחזרת ליטול עפר מתחת רגליו לכשפי'. ואמר לו שקולי אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד'). והקשו והא אמר מר למה נקראו שמן כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. והשיבו שאני ר' חנינא דנפישן זכוותי'. ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם. שלא יאמר אדליק נרי במים או ביין ואסמוך על הנס. אע"פ שאמר במס' תענית (פ"ג דף כ"ה) הוא החסיד לבתו ששגגה בערב שבת ושמה בנר יין במקום שמן ונצטערה. אמר לה בתי אל תצטערי מי שאמ' לשמן וידליק הוא יאמר ליין וידליק.
וכן מותר שיעשה אדם דבר קודם חול המקרה כדי שלא יחול או יאמר דבר או מקרא אחד אפילו מן התורה להגן. וזהו שאמרו בע"ז (דף י"ב ב') אי צחי לזדהר משברירי. ולימא הכי לנפשיה פלניא אמרה לך אימיך אזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי. ואמרינן בשבועות פרק ידיעות הטומאה (דף ט"ו ב') שיר של פגעים ובנבלים ובתופים ואומר (תהלים צ"א) יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי. ואומר (תהלים ג') מזמור לדוד ה' מה רבו וכו' לה' הישועה. ר' יהושע בן לוי מסדר להני קראי וגני. והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה? להגן שאני. וכן בחולין (כל הבשר דף ק') אמר אביי משמיה דרבה הא דלא משו מיא בתראי אארעא משום דרוח רעה שורה עליהן. ולא שקלי מידי מפתורא בדנקי' איניש כסא בידי' משום דקשי לרוח צרדה. ומר בר רב אשי קפיד אאסיתא ובכנא דתבלי דצריכי לסעודת'. ועוד שם רבים כיוצא באלו. ואין זה ממיעוט הבטחון דאדרבא אסור להשען על הנס. ואפילו במקום הדברים שנודעו לחכמים בסגלה שצריך להשמר ואין העיון הטבעי משיג.
הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה בין בסגולת העצם בין בסגולת הדבור והפעולות. ואפשר שאפילו העתים והשעות בכלל זה כל שהוא עושה צורה לרפואה ונותן דעתו לשמים. לא כאותן שמכונין לשר השולט באותו יום שזה כעובד אותו. והוא שהכ' אומר (דברים ד') פן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם. ובחובר חבר אמרו המחבר נחשים ועקרבים ואמרו ז"ל שלוחשין על הנחשים והעקרבים. ונראה שזה נכנס בכלל כל שהוא לשום רפואה מותר שלחיש' עקרבים שהתירו היא לחישה על המכה של נחשים ועקרבים וכמו שכתב הרב ז"ל בהלכות בפרק ארבע מיתות. גם בניחוש שיש בכללו חכמת התיירין שהיא מן הנחשים בעופות אמרו במעשה דרב עיליש דשמע עורב ויונה אומרין עיליש ברח עיליש ברח וסמך עליהם וברח וניצל. ואולי גם זה משום דשבי כולהו איתנהו ביה ובכלל רפואה ויותר ממנה היא. ושלא ילך אחרי נחשים אלו אלא שאם שמע במקרה שמות' לסמוך עליו להנצל מן השבי. ובכלל מעונן אמרו ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא. ואמרו לא יקיז דם בראש חדש וזהו גם כן מצד היתר במקום רפואה משום דאיכא חולשא כמוזכר שם בגמ'. גם בלא יקיז בשני ובחמישי שאמרו מפני שהם ימים קבועין לדין בית דין של מעלה ובית דין של מטה. ואין בזה הסרת הלב מן השמים רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראת ה'. וכמצו' התרועה וההכנעה בראש השנה שהוא מוכן לדין עמים ונוסיף /ומוסיף/ יראה וההכנעה בוידויין להגן מדין שמים. דכל שעת הדין והפקידה על באי עולם קרוב יותר לעונש. על כן אמרו אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן. ואמר ליה רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה. ואמר ליה בעידן ריתחא ענשי ושעת החולי כעולה לידון. וכמו שאמרו בעולה לגרדום לידון שאומרין לו הבא ראיה והפטר. יום ההקזה כשעת הסכנה שהכח נחלש בהתמעט הדם ואפילו רוח מועט מזיקתו. ושמואל שהיה רופא לא היה מקיז אלא בבית של שבעה אריחי. ומזה הזהירו שלא להקיז דם באותן הימים העומדים בזוגי למאדים. ובערב עצרת שהרוח רע וחזק באותו יום דשמו טבוח כנזכר שם. ואמרו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. והזהירו להשמר מזוגות לפי שמלאכי החבלה מקפידין בהן. וכבר הזכירו בגמרא מה שאירע מן ההיזק על זה. ומה שאמרו בבעילת הנשואות בחמישי וששי מפני שהעסק בפריה ורביה. והימים האלה רצוני לומר חמישי וששי נתברכו מפיו יתעלה בתחלת הבריאה בפריית ורביית בעלי חיים כדגים והעופות והאדם. וכבר אמרתי שכל יום מימי הבריאה פועל יותר במלאכה שנתחדשה בו משאר הימים.
וכן אפשר שמותר להתעסק באותן הדברים האסורים כדי לבטל מעשי מכשופי המכשפים. והוא שאמרו בפרק כל הבשר במעשה דההיא מטרוניתא דאמרה מילתא ואסרתה לספינתא ואמרו אינהו מילתא ושריוהא. ונכנס בכלל זה מעשה דר' אליעזר ור' יהושע בן חנניא שעשו עם אותו המין במרחץ. ומעשה שעשו באביו של רבי יהודה בן בתירא ברומי כמוזכר בירושלמי בפרק ארבע מיתות. והוא הטעם שאמרו בשילהי פרק קמא דסנהדרין (דף י"ז) שאין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה ובעלי כשפים כדי שיבינו במעשה הכשפים ויבטלום. ולא יוכלו לעכב על ידם או לשבש את דעתם מכשף מן המכשפים. והוא אומרו (דברים י"ח) לא תלמד לעשות ובא בפירושו אבל אתה למד להבין ולהורות. רוצה בו להבין מעשיהם ולהורו' במה ינצל הנכשל בהם. והוא שאמר ר' אליעזר בשילהי פרק ארבע מיתות (פ"ח) כמאשי' מי שאינו לומד מהם על הכונה הזו. ואומר יש לי ג' מאות הלכות בנטיעת קשואין ולא שאלני אדם בהם מעולם אלא עקיבא בן יוסף. פעם אחת ולמדו נטיעתן ועקירתן דאמר מילתא ונתמלאה כל השדה קשואין ואמר מילתא ונעקרו. והקשו והיאך עביד הכי והא העושה מעשה חייב? והיתה התשובה לא תלמד לעשות לעשות אין אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות.
אבל מעשה דר' אבהו דעל לההוא אושפיזא ואשקייה לההיא איתתא והות חמר'. לא ידעתי האיך היה מותר לו לעשות מעשה כזה אלו היה ר' אבהו המוזכר כתלמידו של רבי יוחנן. ואולי אחר היה. וכן נראה מפי' רש"י ז"ל. דרבי אבהו תלמיד של רבי יוחנן לא היה עושה מעשה כזה. ובשואלין בשדים שאמרו שהוא מותר אלא משום הסכנה ראיתי תשובה לרמב"ן ז"ל. וזה לשונו מה שהתירו בפרק חלק (דף ק"א) דללחוש על השדים אלא משום סכנה. אין זה ללחוש ולהשביע לצאת מן האיש כדרך מעשה בן תמליון. ורבי יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאים אותו בעל כרחו. ואני תמה כי שמעתי בבירור שמנהג חסידי אלמנייא לעסוק בדברי השדים ומשביעין אותן ומשלחין אותן ומשתמשין בהן בכמה עניני'. וסבור אני שיש לומר דמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד. כמו שאמרו בלטיהם אלו מעשה מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשי כשפים. ופרש"י ז"ל מעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים והם אשר אסרה תורה. אבל מעשה שדים שרי. וזהו דעתם שנהגו בו ועשו בו כמה מעשי' ובודאי פשטי השמועות כך הם. ומעשה בבן תמליון וארגנטין ויוסף שידא ושאר מעשי' בתלמו' ומדר' אגדה כך הם נוטים. עכ"ל.
הנה כתבתי ממה שבא בדבריהם ז"ל בכללי ענינים אלה. ומה שהתירו מכללם רבותינו הקדושים אחד אחוז מן החמישים. ולבי עוד מגמגם כאשר כתבתי ואשר באתי לתקן ולתרגם. ולא כתבתי אחד מאלה לעשות מעשה רק באותן שהוזכרו בגמר' שאין זאת משנת חסידים רק כדורש מן הספק להלכה. עד אמצא חכם יעשה אתנו ברכה להוציא כאלו רגלינו מן הסבכה. ואתם תעמידו דבר על בוריו ותודיעונו. והאלהים יראנו נפלאות מתורתו וידריכנו באמתתו ויצליחנו בעבודתו כי לו לבדו הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפס זולתו.
עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור. ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי. אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי. לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו. ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי. זה באמת מה שלא יקבלהו השכל. כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל. רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים. ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה. ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח. ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע. ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים. ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר. וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל? ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע. ועוד אני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מה שאמרו אביי ורבא /חולין ע"ח/ כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. אמרו מה שיש בו משום רפואה לפי עיון החכמים האלה שחברו ספרים בטבע בלבד. וזולת מה שהשיג עיונם אסור. אם כן מה הוא שחדשו לנו אביי ורבא מקרא מלא דבר הכתוב ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופאים לרפאות? ולמה הביאו בגמרא דברי אביי ורבא באותה שמועה שדברו בה בדברים שיש בהם משום דרכי האמורי? ובאמת יראה שהדבר מוכרע ממקומו שהם התירו לרפואה אפילו מה שלא יגזרהו העיון הטבעי של חכמים אלו. ושלמה עליו השלום שעשה ספר רפואות חס ליה לעשות דרכי האמורי. ומה שגנזו חזקיה והודו לו אינו משום שהיה בו דרכי האמורי. אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בענינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים ובחליים לא היו דורשים את השם על כן גנזוהו והודו לו. וכענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש אלהים כי ברופאים. על כן גנזוהו אבל לא שרפוהו כי אין בו משו' דרכי האמורי אע"פ שכיתת נחש הנחושת."
ריטב"א שבת סז, א
הריטב"א מפרש שכל דבר "שיש בו טעם לרפואה" גם של לחש מותר.
והביא שנראה מהתוספות שאפילו בלחש שספק אם יש בו סגולה להועיל – מותר, ומה שאסרו זה רק דברים שאין בהם טעם.
"כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. עיקר הפירוש דכל שיש בו טעם לרפואה בין של סם בין של לחש אין בו משום דרכי האמורי ואע"פ שנוהגים בו, שלא אסרה תורה אלא דברי אבטלה שנעשים בלא שום טעם, ולפיכך אפי' דבר שאינו רטיה ולא תחבושת אם יש בו טעם לרפאות כסגולה או כיוצא בו מותר, מפי רבינו ז"ל, וכבר פירשתיה במסכת חולין בס"ד [לפנינו בחולין לא נמצא].
וכן אמרו בתוספתא (פ"ח הי"א) אלו דברים מותרים היה מתחיל במלאכה נותן שבח לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה, לוחשים על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי ע"כ, ונראה בתוספות כי אפילו לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם סגולה אם לאו מן הספק מותר ולא אסרו אלא אותן שהם בדוקין שאין בהם טעם ואין בהם משום רפואה."
ר' יחזקיהו ממגדיבורג (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת דף סז עמוד א (מאחרוני בעלי התוספות)
כתב כדברי הרשב"א, שמה שברור שאין בו רפואה – אסור.
"יוצאין בשן של שועל ונושאין אותה בחיה שלא יישן. דשועל מתה שיישן. ובמסמר מן הצלוב, דעבדי לנפח המכה. כל דבר שיש בו משום רפואה, בין לחש ובין כל דבר שאנו יודעים שהוא רפואה, אין בו משום דרכי האמורי, דהא בכל מקום אנו (מרייאין) [מתירין] לחשים.
כל דבר שברור ובדוק שאין בו משום רפואה אין נהנין בו כלל. זהו מדרכי האמורי ודאי שהיו נוהגין לומר דברי און ומרמה ותוך הבל וריק ותוך. אילן המשיר פירותיו סוקרו בסיקרא כול'. כל מי שיש לו עצם בגרונו וכול'. דאודדא. ראש עצם של דג כול'. עיין בגמרא. חמרא וחיי לפוס /לפום/ רבנן אין בו משום דרכי האמורי."
מה שספק אם עובד אסור – שיטת רבינו יונה
רבינו יונה – שערי תשובה ג, קד
רבינו יונה כותב שבדרכי האמורי האסורות כלולים לחשים וקמיעים שאינם מן המומחה.
מכאן שלדעתו דבר שיש ספק אם יעבוד – אסור.
"ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג). הזהרנו בזה להתרחק מכל דרכי האמורי ומהם הלחשים והקמעים שאינם מן הממחה לרפואה."
הר"ן על הרי"ף שבת ל, ב
הר"ן לא הכריע מה הדין בדבר שספק אם עובד.
הר"ן כותב שאפילו לחש מותר אם יודעים שהוא מרפא. ומסתפק לגבי דבר שיש ספק אם הוא מרפא, כי הרשב"א התיר ורבינו יונה חשש בקמיע שאינו מן המומחה.
"כל דבר שיש בו משום רפואה. בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוס' ואפשר דאף לחשין שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה מותרים מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילין וכתב הרשב"א ז"ל שכן נראה שפירשו בתוס' אלא שראיתי להר"ר יונה ז"ל שחשש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי:"
השאלה אם הדבר ניכר – רש"י ורא"ש
רש"י והרא"ש הלכו בכיוון שונה במקצת. שהאיסור הוא בדבר שאינו ניכר שהוא לרפואה (והשאלה אינה אם מצד האמת הוא מועיל, אלא האם נראה שהוא מועיל).
רש"י שבת סז, א
רש"י מסביר שדבר 'שיש בו משום רפואה', הכוונה היא שנראית רפואתו. ולכן "לחש שאין ניכר שיהא מרפא" אסור.
רבים הבינו שכוונתו לומר שלחש אסור, והסיבה היא שלא ניכר שהוא מרפא, והקשו שיש סתירה לדבריו בחולין.
"שיש בו משום רפואה – שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה ופרכינן הא אין בו כו' כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא יש בו משום דרכי האמורי בתמיה:"
רש"י חולין עז, ב
רש"י בחולין מביא כדוגמה לדבר שיש בו משום רפואה "לחש שלוחש על המכה", ושדבר שאין בו משום רפואה הוא (לדוגמה) דבר שעושים במקום אחר ולא החולי.
"יש בו משום רפואה – כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה:
אין בו משום רפואה – כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש:"
רא"ש שבת ו, יט
הרא"ש הקשה על דברי רש"י בשבת, שאוסר עשיית לחש [כך הבין את דבריו], שהרי מצינו בגמרא כל מיני לחשים.
ופירש, שהאיסור הוא כשעושה מעשה שלא ניכר שמרפא.
"ובשן של שועל דעבדי לה לשינתא. דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים. ובמסמר מן הצלוב דעבדי לה לזירפא. אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה(ח) אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד. כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. אמר רבינא כמאן תלינן כובסא בדיקלא האידנא. כמאן כי האי תנא. פרש"י אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיש בו רפואה. ולא נהירא לי דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושים. אלא מיירי כשעשה מעשה ואינו ניכר שיהיה בו רפואה כגון סוקרו בסיקרא דאייתי עליה:"
טור אורח חיים שא, כז
"יוצאין בביצת החרגול ובמסמר הצלוב ובשן של שועל בין בחול בין בשבת ואין משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר."
קושיות על השיטה – רשב"א חולין עז, ב
הרשב"א הקשה על שיטת רש"י [והרא"ש] שתי קושיות:
- הרי חלק מהדוגמאות לדברים שהתירו הם של דברים שרפואתם לא ניכרת (שן של שועל, מסמר הצלוב). גם הר"ן הקשה כך על רש"י.
- למה אמרו על העץ שסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה, ולא אמרו שהרפואה שבו אינה ניכרת[2].
"כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, פי' ר"ש ז"ל במס' שבת (ס"ו א') בשלהי פרק במה אשה דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת דאל"ה מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דא"כ סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא."
הר"ן על הרי"ף מסכת חולין דף כז עמוד א
"כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה או סם או לחש שהוא לוחש על המכה:
אין בו משום רפואה. כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכה"ג שדומה לניחוש כך כתב רש"י ז"ל כאן ובסוף פרק במה אשה (דף סז א) פירש דבר שיש בו משום רפואה שניכר שיש בו משום רפואה אבל דבר שאינו ניכר שיש בו רפואה אע"פ שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי ולא מחוור דהא שרי התם שן של שועל ומסמר הצלוב אע"פ שאין רפואתן ניכרת אלא ה"ק כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה ניכרת שרי שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשה תוהו שלהם שאין בהם תועלת:"
אם הכלל נאמר גם לגבי שאר איסורי כישוף
תוספות בבא מציעא כז, ב
התוספות תירצו שבנוהג שלא להשאיל כיס וארנק כי זה סימן לא טוב, אין איסור ניחוש, על פי הכלל שלנו, כי יש בזה משום רפואה.
מכאן גם הוכחה שהכלל נאמר גם על מניעת נזק ממון ולא רק על רפואת הגוף.
"כיס וארנקי משום דמסמני – וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי."
שו"ת הרשב"א א, תיג
הרשב"א, כדי להוכיח שאין איסור מעונן במה שיש בו משום רפואה, מביא ראיות שאיסורי חובר חבר וניחוש לא חלים על מה שיש בו משום רפואה, ואחר כך גם מביא ראיות שבמעונן אין איסור בדבר שיש בו משום רפואה.
גם מתשובה אחרת שלו (א, קסז. הובאה לעיל במלואה) מוכח שאין איסור מעונן, שהתיר למעשה עשיית צורת אריה לרפואה בשעות ידועות.
"הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה בין בסגולת העצם בין בסגולת הדבור והפעולות. ואפשר שאפילו העתים והשעות בכלל זה כל שהוא עושה צורה לרפואה ונותן דעתו לשמים. לא כאותן שמכונין לשר השולט באותו יום שזה כעובד אותו. והוא שהכ' אומר (דברים ד') פן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם. ובחובר חבר אמרו המחבר נחשים ועקרבים ואמרו ז"ל שלוחשין על הנחשים והעקרבים. ונראה שזה נכנס בכלל כל שהוא לשום רפואה מותר שלחיש' עקרבים שהתירו היא לחישה על המכה של נחשים ועקרבים וכמו שכתב הרב ז"ל בהלכות בפרק ארבע מיתות. גם בניחוש שיש בכללו חכמת התיירין שהיא מן הנחשים בעופות אמרו במעשה דרב עיליש דשמע עורב ויונה אומרין עיליש ברח עיליש ברח וסמך עליהם וברח וניצל…. ובכלל מעונן אמרו ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא. ואמרו לא יקיז דם בראש חדש וזהו גם כן מצד היתר במקום רפואה משום דאיכא חולשא כמוזכר שם בגמ'. גם בלא יקיז בשני ובחמישי שאמרו מפני שהם ימים קבועין לדין בית דין של מעלה ובית דין של מטה. ואין בזה הסרת הלב מן השמים רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראת ה'… ומה שאמרו בבעילת הנשואות בחמישי וששי מפני שהעסק בפריה ורביה. והימים האלה רצוני לומר חמישי וששי נתברכו מפיו יתעלה בתחלת הבריאה בפריית ורביית בעלי חיים כדגים והעופות והאדם. וכבר אמרתי שכל יום מימי הבריאה פועל יותר במלאכה שנתחדשה בו משאר הימים."
החינוך סב
גם החינוך סובר שהכלל הזה נאמר על כל ענייני הכישוף.
הוא מבאר, שעניין איסור כישוף הוא שיש צדדים שאם האדם ישתמש בהם יגרמו רע והם האסורים. ולכן אמרו חכמים, שאם יש בו משום רפואה אין בו איסור, והסיבה היא שהניסיון מראה שבאמת יש בו תועלת.
וכן כתב בקיצור במצווה תקיא.
"וענין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית [א', י"ב ואילך] למינהו על הנבראים, וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [בראשית רבה פרשה י', ו'] אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל. ומלבד פעולתן שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערבם מין מהן עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [שבת דף ס"ז ע"א], כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן."
החינוך תקיא – שלא לכשף
"וכל שהוא דיין על זה צריך לדעת חכמת הכישוף כדי שידע להבחין במעשה הנעשה אם הוא מין ממיני הכישוף או אולי הוא מן הדברים הנעשים בכח טבע ובצדדין המותרין, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [שבת ס"ז ע"א] כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, וכבר דברתי על זה שם בלאו דמכשפה כפי כחי."
פסקי רי"ד סנהדרין סה, א
הרי"ד כתב שכל דבר [מעניין כישוף] שאיסורו בלאו (ולא במיתה), אם עושים אותו לרפואה – מותר.
"אמ' עולא במקטר לשד, פי' בעל האוב מקטר לשד כדי להצליח בכשפיו, אמ' ליה רבה מקטר לשד עובד ע"ז הוא, פי' וכבר תנא עובד ע"ז, אם כן בעל אוב ענין אחר הוא ואינו עובד ע"ז, אלא אמ' רבה במקטר לחברו, פי' אינו מתכוין בהקטרה זו כדי לעובדו ולקבלו עליו לאלוה, אלא מקטיר לו כדי לחברו אליו ולפייסו שיעשה לו רצונו, ואין זה עובד ע"ז, עד שיקבלנו עליו באלוה. אמ' ליה אביי המקטר לחברו חובר חבר הוא, פי' כיון שאין כוונתו בהקטרה זו כי אם לחבר השד אליו, הינו חובר חבר, ואינו אלא בלאו, ולמה חייב סקילה, ומהדר חבר זה בסקילה, פי' [המורה] חבר זה כיון שמחבר השד אליו שיעלה לו המתים הוא בסקילה, אבל אם מחברו אליו לעשות שאר חפציו הוא בלאו. ויש מפרשים חבר זה שהוא על ידי הקטרה הוא בסקילה, ואיזה חבר הוא בלאו, שמחברו אליו על ידי כשפים בעלמ' בלי הקטרה, ולפי זה הפתרון מה שעושין עכשיו מיתוק לשדים בדבש וחלב, או מעשנים להם, אע"פ שאינו מתכוין לעובדם אלא לחברם אליו שיעשו רצונו, הוא בסקילה, [ולפי פתרון המורה הוא בלאו], וכל דבר שאין בו סקילה כי אם לאו, אם עושה אותו לצורך רפואת גופו מותר, כדאמרי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי."
קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין סה, א
הריא"ז מביא את דברי סבו הרי"ד, וחולק עליו. לדעתו הכלל הזה נאמר רק על דרכי האמורי, שכאשר יש בזה משום רפואה לא שייך בזה "בחוקותיהם לא תלכו". אבל מה שנאסר משום חובר חבר [לדוגמה], גם אם הוא לרפואה הוא אסור.
"כתב מז"ה במהדורא ג' ובפסקיו שמה שעושין עכשיו מיתוק לשדים והעשון שמעשנין להם, לפי פתרון שאר המפרשים הוא בסקילה, אע"פ שאינו מתכוין אלא לחברם, ולפי פתרון המורה הוא בלאו, וכל דבר שהוא בלאו אם הוא עושה אותו לרפואה מותר כדאמרינן כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
ונ"ל שע"כ אין לפרש חבר זה בסקילה אלא כשמקטר לשד להעלות לו את המתים, דהא בבעל אוב עסיקינן, וחבר זה של בעל אוב קאמ', ובעל אוב הוא שמו, שמעלה את המתים כדמפרש בכולה שמעתא, ואם אין מעלה המתים, לאו בעל אוב הוא ולא חייבה בו תורה סקילה, ואי משום דהוי מכשף לא חייבה תורה במכשף אלא בעושה מעשה, כדאמרינן לקמן העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור, ובקטור ובמתוק שעושין אין שם מעשה ולא אחיזת עינים, ודמי למאי דאמרינן לקמן פרק חלק שדי שמן ושדי בצים מותר לשאול בהן.
מיהו מ"ש מז"ה שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, נ"ל שלא נאמר כל זה אלא בדרכי האמורי שנאמר בהן ובחוקותיהם לא תלכו, ובדבר שיש בו רפואה אין זה חוקותיהם, שלרפואה הוא מתכוין ולא לחוקותיהם, אבל דבר (שיש בו משום רפואה אין בו משום חוקותיהם) שהוא משום חובר חבר, לא הותר אפילו לרפואה, דאפילו לרפואה חובר חבר נמי מקרי, וכדאמרינן האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אע"ג דמכוין דלא ליזקו אסור, ואין להתיר חובר חבר אלא במקום סכנה."
אם הכלל נאמר רק לגבי רפואה או גם לגבי הצלת ממון וכדומה
פסקי רי"ד חולין עז, ב
הרי"ד מפרש שההיתר מתייחס רק לרפואת הגוף, ולא ל'רפואת ממון' כהצלת בהמתו שלא תפיל או חיזוק עץ למניעת נשירת פירותיו. כך כתב גם בשבת ובסנהדרין.
עוד מוסיף הרי"ד, שאפילו ברפואת גופו ההיתר הוא רק כשהאדם כבר חולה, אבל אין היתר לעשות מעשה כדי להגן ממחלה.
"אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פי', דוקא רפואת גופו, אבל לא רפואת ממונו, ושלא תפיל בהמתו רפואת ממון הויא, ואסיר, ומשום הכי מקשה ליה מאילן המשיר פירותיו.
ודוקא אם הוא חולה וצריך רפואה, כגון ללחוש על המכה, ומפני זה הוזכרו מכל הלחשים הכתובים בתלמוד, שהם משום רפואה, אבל דבר שעושין להגן עליו מן החולי, הרי זה מדרכי האמרי, שהרי בתוספתא דשבת בפר' אלו דברים מדרכי האמרי תניא, הנותן מקל של אור וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי האמרי, אלמ' אע"פ שכוונתו לשמור גופו מן המזיקין, אסור"
פסקי רי"ד סנהדרין סה, א
"וכל דבר שאין בו סקילה כי אם לאו, אם עושה אותו לצורך רפואת גופו מותר, כדאמרי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי."
פסקי רי"ד שבת סז, א
"אביי ורבא דאמ' תרויהו כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה, או סם, או לחש שלוחש על המכה, מותר לעשותן ואין בו משום דרכי האמורי. ואביי ורבא פסקי הילכת' כר' מאיר, דאמ' יוצאין בהן משו' רפוא', דהא חכמ' היו אוסרין אע"פ שהוא עושה בעבור רפואה. ומשום הכי מותרין כל הלחשים האמורין בתלמוד שכולן על החולי הן. ומקשה, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמ' טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קא עביד. פי' ונראה כדרכי האמורי, ודווק' ברפואות גופו התיר ולא ברפואות ממונו, כגון זו [ו]כגון קבורת שליא בפרשת דרכים בשילהי בהמה המקשה. ומהדר, כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעו עליה רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים. פי' אינו מתכוין בסיקרא זו בעבור רפואת האילן שיהא נחשב כדרכי האמורי, אלא סימן היה עושה לו שיהא ניכר לרבים שהוא משיר פירותיו כדי שיבקשו עליו רחמים."
פסקי ריא"ז שבת ו, ה, ט
"מי שישב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ואומר לחש ידוע. וכן מי שישב לו עצם שלדג בגרונו ואומר לחש ידוע, שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ומפני זה הותר ללחוש על המכה, ולחשים רבים הוזכרו בתלמוד על חלאים ידועים. ומז"ה ביאר בפסקיו, בפרק בהמה המקשה, שלא הותר משום רפואה אלא למי שהוא חולה וצריך רפואה, אבל להגן מן החולי שלא יבא הרי זה מדרכי האמורי. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות, שאף להגן עליו מפני החולי מותר, שהרי התירו לצאת בקמיע מומחה שלא יכפה, ואע"פ שלא נכפה עדין מעולם והקמיע דברי לחשים יש בו. וכן התירו למי ששתה זוגות או מי שרוצה לשתות מים בלילי רביעייו' ובלילי שבתות, לומר דברי לחשים להגן עליו מן הנזק שלא יבא, כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים. וכן אמרו להשליך מים מפי הכד להזהר מן המים הרעים שלמזיקים. ועוד אמרו יזהר אדם מפירורין הנושרין, וצריך לסלקן מפני שקשה לעניות, כמו שמבואר בפרק כל הבשר, שכל מקום שידעו חכמים שהנזק ברור והתועלת שאמרו היא ברורה אין בזה משום דרכי האמורי, בין אם הוא עושה להגן עליו מנזק גופו בין אם הוא עושה להגן מן העניות, שכל אילו דרכי רפואה הן. וכל אלה שאסרו חכמים משום דרכי האמורי אין בהם דרכי רפואה אלא נחשים וקסמים הם, שרגילים בהם הגוים לעשות להם סימן טוב או שלא לעשות סימן רע, כמבואר בקונטרס הראיות."
תוספות בבא מציעא כז, ב
התוספות תירצו שבנוהג שלא להשאיל כיס וארנק כי זה סימן לא טוב, אין איסור ניחוש, על פי הכלל שלנו, כי יש בזה משום רפואה.
מכאן גם הוכחה שהכלל נאמר גם על מניעת נזק ממון ולא רק על רפואת הגוף.
"כיס וארנקי משום דמסמני – וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי."
החינוך סב
מדברי החינוך נראה שההיתר שייך גם בשאר דברים ולא רק ברפואת הגוף. כי הוא מסביר את ההיגיון של זה, שכיוון שזה מועיל בטל טעם האיסור.
הוא מבאר, שעניין איסור כישוף הוא שיש צדדים שאם האדם ישתמש בהם יגרמו רע והם האסורים. ולכן אמרו חכמים, שאם יש בו משום רפואה אין בו איסור, והסיבה היא שהניסיון מראה שבאמת יש בו תועלת.
"וענין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית [א', י"ב ואילך] למינהו על הנבראים, וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [בראשית רבה פרשה י', ו'] אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל. ומלבד פעולתן שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערבם מין מהן עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [שבת דף ס"ז ע"א], כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן."
שו"ע
בית יוסף אורח חיים שא
הב"י הביא את דברי רש"י שמהם עולה שלחש אסור כי לא ניכר שהוא מרפא. והביא את קושיית הרא"ש עליו שכתב שלחש מותר, וכן את דברי הר"ן שלחש מותר.
בדבריו הוא לא מבחין בין דעת הרא"ש שהכלל הוא שמה שלא ניכר שהוא לרפואה אסור, ובין דעת הר"ן (שהקשה על פירוש זה) שפירש שמה שיודעים שמרפא מותר. מכאן נראה שהוא לא ראה הבדל של ממש למעשה בין השיטות (למרות שהר"ן עצמו לכאורה ראה בזה מחלוקת).
בהמשך דבריו הביא את דברי הר"ן, שאולי לחשים שלא ידוע אם מרפאים מותרים ושכך כתב הרשב"א, אלא שרבינו יונה החמיר כשלא ידוע שזה עובד.
"ומה שכתב אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי. שם אהא דאמרי אביי ורבא כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי דייקינן הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי ופירש רש"י יש בו משום רפואה שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא. וכתב עליו הרא"ש (סו"ס יט) ולא נהירא דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושין אלא מיירי בשעשה מעשה ואינו ניכר שיהא בו רפואה כלל כגון אילן שמשיר פירותיו שסוקרו בסיקרא. וכן כתב שם הר"ן (ל: ד"ה כל) וז"ל כל דבר שיש בו משום רפואה בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוספתא (שבת פ"ח הי"א). וכך הם דברי רבינו. וכתב עוד הר"ן שם וז"ל ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם משום רפואה מותר בהם מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים וכתב הרשב"א (סז. ד"ה כל) שכן נראה שפירשו בתוספות אלא שראיתי לה"ר יונה (שערי תשובה ש"ג אות קד) שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי עכ"ל."
שו"ע או"ח שא, כז
ובשו"ע כתב שהכלל הוא שאם עושה מעשה שלא ניכר שהוא משום רפואה אסור ולחש מותר (כלשון הרא"ש והטור). וביחס לדבר שספק אם מועיל, כתב כסתם כדברי הרשב"א שהוא מותר, והביא את הדעה האוסרת כ'יש מי שחשש'.
"יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים ויש מי שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי:"
לבושי שרד אורח חיים שא, כז
בלבושי שרד הסביר שדבר שלא ניכר הכוונה שאין סברה שהוא מרפא, אבל לחש מותר למרות שזה לא ניכר, שהרי מפני שאנו יודעים שהלחש מרפא הרי זה כאילו שניכרת הרפואה שבו.
מכאן נראה שהוא מחבר לחלוטין את מה שהצגנו כשיטות שונות, כי הוא מסביר את רש"י והרא"ש שתלו בשאלה אם זה ניכר, למעשה כמו הרמב"ם והרשב"א שאמרו שמותר אם זה מסתבר בסברה או שרואים שזה מועיל (כפי שהוא אומר על לחש).
"ואין ניכר בו. שאין ניכר שדבר זה יהיה מרפא לאותו חולי, שאין רפואתו מצד הסברא. אבל כל לחש מותר, אע"ג שאין ניכר גם כן שיהיה מרפא, מכל מקום הרי אנו יודעין שהלחש מרפא, והוי כאילו ניכר הרפואה. ואפילו לחשים שעדיין לא איתמחי, ואין אנו יודעין שמרפאים, אפילו הכי מותר, כיון שידעינן שיש לחשים שמרפאים, אמרינן שמא גם זה ירפא, והוי קצת כמו ניכר, כיון שרגילות שלחשים ירפאו, ואין אסור אלא באותם שידענו שאין מועילים. ויש מי שחושש בכל קמיע דלא איתמחי, ואסור אפילו בחול ובביתו, משום דסבירא ליה דבעינן ניכר ממש, שידוע שהוא מרפא, אבל כל שלא נודע לא מיקרי ניכר. ולפי זה צריך לומר דהא דאסרינן קמיע שאינו מומחה בשבת, לומר דבשבת יש גם איסור שבת על הקמיע, נוסף על איסור דרכי האמורי."
שולחן ערוך הרב אורח חיים שא, לג
גם שו"ע הרב תלה את הדבר בשאלה אם ניכר שמתכוון לרפואה.
הוא נותן יותר משקל לדעה המחמירה בדבר שספק אם מועיל, וכותב שבעל נפש יחוש לדעה זו (אם אין צורך להקל).
"מותר לצאת בביצת החגב ששמו חרגול שתולין אותו באזנו לכאב האוזן ובשן של שועל חי שתולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו ובשן של שועל מת שתולין למי שאינו יכול לישן שיישן ובמסמר מעץ שצלבו עליו שמרפאים בו נפח של מכת ברזל (אע"פ שכל אלו רפואתן בסגולה מותר לצאת בהן בין בחול בין בשבת) ואין בזה משום דרכי האמורי כיון שניכר הדבר שמתכוין לרפואה וכן בכל דבר שעושה וניכר בו שמתכוין לרפואה אע"פ שאין ידוע לנו היאך באה הרפואה ע"י עשיית דבר זה אבל אם עושה איזה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי שהזהירה התורה עליהן ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'.
אבל כל לחש מותר לרפואה או להגן שלא יבא עליו חולי או נזק אפילו אם אין ידוע אם לחש זה מועיל או לאו אבל אם ידוע שלחש זה אינו מועיל אסור משום דרכי האמורי ויש מי שחושש בכל לחש שאינו בדוק ובכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי וכל בעל נפש יחוש לדבריו (במקום שאין שם צורך כל כך):"
משנה ברורה שא, קה-קו
"(קה) ואין ניכר בו משום רפואה – היינו שאין ניכר שיהיה לרפואה והא דמותר בדברים הנ"ל כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר:
(קו) כל לחש מותר – ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים (לבושי שרד. שעה"צ):"
[1] גם הריטב"א כתב שכך משמע מהתוספות, אולם תוספות כזה לא נמצא.
הריבב"ן מצטט תוספות שאומר בשם הרי"ד שלכן התירו את כל הלחשים שבתלמוד.
ריבב"ן שבת סז, א
"תוס', כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. וכתב רבינו ישעיה, ומשום הכי מתירים כל הלחשים האמורים בתלמוד. ע"כ תוס'".
דברי הרי"ד מופיעים בפסקי הרי"ד שבת סז, א:
"אביי ורבא דאמ' תרויהו כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה, או סם, או לחש שלוחש על המכה, מותר לעשותן ואין בו משום דרכי האמורי. ואביי ורבא פסקי הילכת' כר' מאיר, דאמ' יוצאין בהן משו' רפוא', דהא חכמ' היו אוסרין אע"פ שהוא עושה בעבור רפואה. ומשום הכי מותרין כל הלחשים האמורין בתלמוד שכולן על החולי הן".
[2] הרשב"א מסביר שלשיטת רש"י ברור שההבנה היא שאין בזה רפואה ניכרת, כי אחרת לא ברורה הקושיה, וכי לא ידענו שיש דברים שאסורים משום דרכי האמורי?