חילול שבת על רפואה של סגולה
משנה יומא ח, ו
המשנה אומרת שאין להאכיל כבד של כלב שוטה למי שננשך ממנו, ורבי מתיא בן חרש מתיר.
"מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת:"
יומא פג, ב – פד, א
בגמרא מבואר שהחשש בנשיכת כלב שוטה הוא מיסטי. לדעת רב הכלב נעשה שוטה בגלל כשפים, ולדעת שמואל בשל רוח רעה ששורה עליו.
עוד יש לציין, שהגמרא אומרת מה יעשה מי שננשך בידי כלב שוטה כדי שלא ימות (יכתוב לחש מסוים על עור של צבוע זכר, יקבור את בגדיו למשך שנה ואח"כ ישרוף אותם ויפזר את האפר על פרשת דרכים, ובאותן שנים ישתה מים רק בכלי נחושת שמא יראה את בבואת השד ויסתכן).
"מי שנשכו כלב שוטה וכו'. תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע, ממאי הוי? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו. מאי בינייהו? – איכא בינייהו, למקטליה בדבר הנזרק. תניא כוותיה דשמואל: כשהורגין אותו אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק. דחייף ביה – מסתכן, דנכית ליה – מיית. דחייף ביה מסתכן, מאי תקנתיה? נישלח מאניה ונירהיט. רב הונא בריה דרב יהושע חף ביה חד מינייהו בשוקא, שלחינהו למאניה ורהיט. אמר: קיימתי בעצמי אהחכמה תחיה בעליה. דנכית ליה מיית, מאי תקנתיה? אמר אביי: ניתי משכא דאפא דדיכרא, וניכתוב עליה: אנא פלניא בר פלניתא אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך כנתי כנתי קלירוס. ואמרי לה: קנדי קנדי קלורוס יה יה ה' צבאות, אמן אמן סלה. ונשלחינהו למאניה ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא, ונפקינהו ונקלינהו בתנורא, ונבדרינהו לקטמיה אפרשת דרכים. והנך תריסר ירחי שתא, כי שתי מיא – לא לישתי אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן. כי הא דאבא בר מרתא, הוא אבא בר מניומי, עבדא ליה אימיה גובתא דדהבא."
(חולין נח, ב)
הגמרא מביאה ברייתא, שאומרת שבהמה שננשכה בידי כלב שוטה אסורה באכילה משום סכנת נפשות.
"הכישה נחש, או שנשכה כלב שוטה – מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות."
ירושלמי יומא ח, ה
הירושלמי מביא סיפור על עבד שננשך בידי כלב שוטה ואכל מהכבד שלו, ולא נתרפא.
"גרמני עבדיה דר' יודן נשייא נשכו כלב שוטה והאכילו מחצר כבד שלו ולא נתרפא מימיו."
"אינה רפואה גמורה"
רש"י מסכת יומא דף פג עמוד א
"אין מאכילין מחצר כבד שלו – ואף על פי שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך.
ורבי מתיא בן חרש מתיר – קסבר רפואה גמורה היא."
פסקי רי"ד מסכת יומא דף פד עמוד א
"מי שנשכו כלב שוטה כול'. שאין זו רפואה מומחה."
פסקי ריא"ז מסכת יומא פרק ח – יום הכיפורים, אות יג
"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד [שלו, לפי] שאין זו רפואה שנדחה בשבילה האיסור."
ר' עובדיה מברטנורא מסכת יומא פרק ח
"אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו – ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:
ור' מתיא בן חרש מתיר – קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר' מתיא בן חרש:"
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת יומא משניות (לפי דפי הש"ס) דף פג עמוד א
"מי שנשכו כלב שוטה אע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו להאכילו בחצר כבד שלו, דזהו יותרת הכבד, אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך. ור' מתיא בן חרש מתיר, דסבי' ליה דרפואה גמורה היא."
הר"ן על הרי"ף מסכת יומא דף ד עמוד ב
הר"ן כתב שהסיבה לאסור היא ש"אינה רפואה", ולא כתב "גמורה". מהר"ם בן חביב דייק מזה, שהוא סובר שזו אינה רפואה בכלל.
"אין מאכילין מחצר כבד שלו. ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:
ורבי מתיה בן חרש מתיר. דקסבר רפואה גמורה היא."
זו רפואה סגולית ואסור לחלל עליה שבת
פירוש המשנה לרמב"ם יומא ח, ד
"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד [רוצה לומר בדברים המרפאין בטבע[1]] שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו."
בית הבחירה (מאירי) מסכת יומא דף פב עמוד א
המאירי מצטט כמעט כלשונו את הרמב"ם. יש בדבריו מעט חידוש, שכותב שגם החשש למות מנשיכת הכלב השוטה הוא מדרך הסגולה.
"ואין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מרעיל אלא בדרך סגלה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות כי אם ברפואה בלבד ר"ל בדברים שהם מרפאין בטבעם והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון קרוב לאמת אבל להתרפאות בדברי' שהם מרפאין בסגולתם אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והוא טענה חלושה מן הטוען וזה העקר דעהו וזכרהו כי הוא עקר גדול."
תוספות יום טוב מסכת יומא פרק ח
התוספות יום טוב הביא את הרמב"ם.
"אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו – פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:"
תוספת יום הכיפורים מסכת יומא דף פג עמוד א
מהר"ם בן חביב מקשה על פירוש רש"י, שהסיבה שאסור לאכול את הכבד של הכלב השוטה היא שזו לא רפואה גמורה, ומשמע שעדיין היא לפעמים מועילה, שאם היא לפעמים מועילה הרי זה ספק פיקו"נ וצריך להיות מותר. וכתב שנראה לפרש שזה לא מועיל בכלל (ולדעת רבי מתיא בן חרש זה לפעמים מועיל). ודייק כך מהר"ן.
הוא מביא את תשובת מהר"ם שהובאה ברמ"א (יו"ד קנה, ג), שכדי להאכיל איסור צריך שתהיה זו רפואה ידועה ע"פ מומחה, ולעומת זאת, שלחולה שיש בו סכנה עושים כל מה שרגילים לעשות בחול, וכותב שכל רפואה טבעית שרגילים לעשות למרות שיש ספק אם מועילה יש להקל ולעשות אותה.
בהמשך מביא את הרמב"ם, ומסביר שלדעת הרמב"ם ההיתר הוא רק ברפואה טבעית ולא ברפואה סגולית (משמע שכוונתו שגם אם זה עובד, אם זו סגולה אין לחלל עבורה שבת).
"מי שנשכו כלב שוטה כו' ופרש"י ואע"פ שנהגו הרופאים כו'. וק"ל מ"ש רש"י בטעמא דרבנן דסברי דאינה רפואה גמורה דמשמעות דברים הללו ר"ל דרפואה זו לפעמים מעלה ארוכה ולפעמים אינה מעלה ארוכה נמצא דאינה רפואה גמורה ולפיכך אסרוה חכמים. וזה תימה בעיני דכיון דיש פעמים דמעלה ארוכה למה לא נאכיל אותו משום ספק והלא קי"ל ספק נפשות דוחה שבת החמורה כ"ש בשאר האיסורין. ויותר היה נראה לפרש דרבנן סברי דאינה רפואה כלל ולכך אסרוה ורבי מתיא בן חרש סבירא ליה דהיא רפואה גמורה ואפילו לא תהיה רפואה גמורה אלא דמעלה ארוכה לפעמים יש להתיר משום ספק נפשות. ויראה לי דהר"ן הוקשה לו כן על פירוש רש"י ולפיכך כשהעתיק לשונו בפירו' דמתני' דלג תיבת גמורה יע"ש.
וראיתי בס' איסור והיתר למהר"ר יונה כלל נ"ט שכתב השיב מהר"מ על נכפה א' שרצה הא"י לרפואותו ולהאכילו שרץ העוף נכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר ואם אינה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל ותשובה זו מצאתיה בתשובת מהר"ם שנדפסו בפראגה סימן ק"ס יע"ש גם מור"ם בעל המפה י"ד ס"ס קנ"ה יע"ש ועיין בא"ח סימן ש"א סכ"ז כתב דכל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים יע"ש וע"ש סימן שכ"ח ס"ד דבמכה של חלל עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול כו' יע"ש ונשמע לי דכל רפואה טבעית שרגילין לעשות אע"פ שהיא ספק רפואה יכולים להאכילו לחולה אף שהוא דבר איסור או שצריכין לחלל שבת לעשות אותה רפואה מחללים עליו השבת דספק נפשות להקל כנ"ל:
והרמב"ם בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש כו' כי זה אינו מועיל אלא דרך סגולה כו' יע"ש… [כאן יש דיון בכל שיש בו משום רפואה שאין בו משום דרכי האמורי]. ואף במ"ש הרופאים דרפואה פלו' מועיל לחולי פלו' דרך סגולה אם הוא לעבור על התורה כגון להאכיל חצר כבד כלב שוטה למי שנשכו אין להתיר דלא התירה התורה לרפאות החולה בכל האיסורין ולחלל עליו את השבת אלא ברפואה טבעית לא ע"ד סגולה זה נ"ל בכונת הרמב"ם בפירוש משנתנו ודוק ומי שרוצה לדעת כמה דברים אסרו חכמים משום דרכי האמורי יעיין בתוספת דשבת פ"ז ופ"ח יע"ש:"
התירו איסור לרפואה סגולית
ספר הנר יב. הלכות יום הכיפורים
בעל ספר הנר פסק להקל, ולכאורה שלא כדעת רוב הראשונים.
"כללו דמילתא לחולה ולמעוברת מאכילין, ועושין כל דבר הצריך להם ואפילו להאכיל דבר טמא. ולמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו."
תוספות ב"מ קיד, ב – על אליהו הנביא
ר"י כתב שלאליהו היה מותר להיטמא לבן האישה השונמית כדי להחיותו, למרות שהיה כהן, כי זה היה פיקוח נפש.
"אמר ליה לאו כהן (אתה). תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש"."
שו"ת הרשב"א חלק ד סימן רמה
הרשב"א כתב בשם הרא"ה, שמותר לכתוב קמיע בשבת. (אפילו קמיע שאינו מומחה, כדי ליישב דעת החולה).
"יכול אדם לצאת בקמיע בשבת בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר שכותבין כל קמיע אפי' בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו. אע"פ שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו. אבל אם אינם תובעים אלא שאמר חכם אחד יש לי קמיע א' שמועיל לאותו חולי. אפשר שאין כותבין אותו בשבת מספק אא"כ יודע דאמחי קמיע או אמחי גברא שרוצה לכתוב אותו קמיע."
שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפא
הרשב"א נשאל על מי שנדר על דעת רבים שלא ישחק על כסף, ונעשה שוטה לסירוגין, והתברר שאם ישחק כך הדבר יגרום לו להפסיק להיות שוטה.
הרשב"א עונה שהמצב של רוח רעה שבשלה הוא שוטה, נחשב כפיקוח נפש, אבל הוא מתלבט אם להתיר, כי ייתכן שזהו רק 'תכסיס' שאינו באמת מועיל. למעשה הוא מתיר שיישאל על הנדר, בצירוף דעה שזה לא דאורייתא, ושיש כאן ספק פיקו"נ.
"שאלה אחד שנשבע עד"ר =על דעת רבים= שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה. ואח"כ נשתפה מקצת ולפעמים חוזר לשטותו. ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירוח לו. אם מתירים לו מחמת כך או לאו,
תשובה מסופק אני בדבר זה. דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פיקוח נפש. וכמו ששנינו פרק במה מדליקין המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני כותים מפני לסטים או בשביל החולה וכו'. וסוגיא דשמעתא התם דאם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכתחלה. והא דקתני פטור, ה"ה דה"ל למיתני מותר, אלא משום דקתני סיפא כחס על הנר חייב. תנא רישא פטור. אבל חולה שאין בו סכנה פטור אבל אסור. וכרבי שמעון דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומקצת מרבותינו נ"נ פירשו דכל הנך דתני במתניתא פרק במה מדליקין סכנה יש בהם ומותר לכתחלה. ולא תני בה פטור, אלא משום בשביל החולה, שאם אין בו סכנה אינו מותר לכתחלה. וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחלה דכחולה שיש בו סכנה הוא. וה"ה לסטים דוקא של סכנה. אכן בירושלמי אמר סתם ולסטים סכנה ומותר לכתחלה. ומה שאמרו פטור ולא אמר מותר, דבעינן דוקא בחולה של סכנה אמרו כן. ומ"מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפ' מפנין (קכ"ח:) אמרו גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה. ואוקימנא אפילו סומא. וקמ"ל דיתובי מיתבא דעתא. סברה אי איכא מידי דחזיין חברתי עבדן לי. אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה. אלא שאני מסופק שמא עילה מצא לשחוק ולא תתיישב דעתו בכך. ואפשר דמן הספק נשאלין בו אם יש בו דעת לישאל אם לאו. והוא לפעמים חלים. שאין זה אסור מדאורייתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. וא"נ משום שיש כאן ספק נפשות."
פקודת אלעזר או"ח שכח, ג
הרב רפאל אלעזר טובו (1825-1886) הביא את מסקנת תשובת האדמת קודש בסימן ה, על ציור בשבת של סימן מגן דוד כסגולה לסוג של חולי שגורם צער גדול, ומסקנת התשובה היא להתיר ע"י גוי.
"כתב הרב אדמת קדש ח"א סי' ז' [לפנינו סימן ה'] ז"ל: מי שנפל לו חולי בפניו בשבת ונתפח צד אחד מפניו וחולי זה קורין אותו פאפירה ולהשקיט הכאב והצער רושמין בידיו על הנפח חותם של שלמה שצורתו כמו מגן דוד ומסוגל הדבר ובדוק המנוסה והוא בצער גדול ומסיק להתיר ע"י גוי ע"ש."
[1] כך ברוב התרגומים (להלן דוגמה) וכך מצטטים אחרונים, בתרגום הרב קאפח (שאותו הבאתי למעלה) המשפט הזה לא מופיע.
"וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, רוצה לומר בדברים המרפאין בטבע. והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כוחם חלוש, אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול".