שאלת חלום למת – האם מותר לגרום לכך שהמת יבוא בחלום?
רמב"ם – כל פעולה שמטרתה לתקשר עם המת בחלום אסורה משום דורש אל המתים
הרמב"ם עבודה זרה יא, יג מגדיר את איסור דורש אל המתים. העובר על דורש אל המתים זה מי שעושה פעולות שונות במטרה שהמת יבוא אליו בחלום ויענה על שאלתו (לפי הרמב"ם מספיק לעשות את הפעולות הללו עם הכוונה הזאת, ולא צריך שהאדם יחלום על המת כדי לעבור באיסור):
"איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים".
ניתן להסיק מהרמב"ם שלעשות שאלת חלום כדי לדבר עם המת תהיה אסורה שכן זה נכלל ב"כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו".
בפירוש המשנה לסנהדרין ז, ז מסביר הרמב"ם שההבדל בין בעל אוב לבין דורש אל המתים שדורש אל המתים לא עושה מעשה ובעל אוב עושה מעשה:
"ובעל אוב, מפורסם במקרא מין ממיניו, ואל יתערבב לך בדורש אל המתים, לפי שדורש אל המתים אינו עושה שום מעשה כלל אלא הוא מין ממיני ההזיות, והוא שמתענה ולן בבית הקברות ולוחש לחשים, ורואה בשנתו עתידות לפי דמיונם. ובעל אוב האמור במקרא נעשה בעשיית מעשים. ויש בו מין אחר והוא שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל אוב. וכל מה שתראה באמרם מדבר ושומע בענין זה אינה אלא שמיעת שוא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות".
ויש לומר שהכוונה שדורש אל המתים אינו עושה מעשה של העלאת המת אלא עושה מעשים כלשהם והמת אמור להגיע מעצמו (שהרי ברור שהדורש אל המתים מתענה או ישן בבית הקברות. וכך מסביר הרב קאפח בהערה 14: "כלומר בשעה שהוזה לפי דמיונו המשובש אינו מקטר ולא מזבח אלא לוחש בלבד").
פוסקים שפסקו כרמב"ם
גם הסמ"ג סובר כרמב"ם שלעשות כל פעולה במטרה לגרום למת לבא אליו בחלום אסורה. כ"כ בספר מצוות גדול לאוין סימן נו:
"שלא לדרוש אל המתים שנא' (דברים יח, י – יא) לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים. וזה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לישאל (רמב"ם ע"ז פי"א הל' יג). ונראה לי שבעל אוב נמי עובר על לאו זה שדורש אל המתים:"
אם לדעת הסמ"ג, בעל אוב עובר גם משום דורש אל המתים, מוכח שלא רק הלן בבית הקברות עובר משום דורש אל המתים, אלא כל פעולה שמטרתה תקשורת עם המת, כדעת הרמב"ם.
וכ"כ בספר החינוך מצוה תקטו, א כרמב"ם שיש איסור לגרום למת לבא בחלום:
"שלא לדרוש אל המתים. וענין דרישה זו הוא שיש בני אדם מרעיבין עצמם והולכים ולנין בבית הקברות כדי שיבא להם המת בחלום, ויודיעם מה שישאלו עליו. ויש אחרים שלובשין בגדים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם, כדי שיבא המת שהם רוצים בו ויספר עמהם בחלום. ועל כל מלאכות אלו וכיוצא בם נאמר [דברים י"ח, י' – י"א], לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים… ועובר על זה ועשה שום מעשה כדי שיבא המת ויודיעהו שום דבר חייב מלקות".
וכ"ד בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב:
"דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו".
וכ"ד רבי בחיי אבן חלואה בספר כד הקמח שבועות [ב] שהגדיר את איסור דורש אל המתים "לשאול בחלום":
"ושלא לשאול בחלום אל המתים שנא' ודורש אל המתים".
וכן נראה שדעת תפארת ישראל – יכין מסכת סנהדרין פרק ז, סט שלאחר שהביא מה זה אוב וידעוני כתב שדורש אל המתים זה המרעיב עצמו או לובש מלבושים כדי שיראה אליו המת בחלום:
"ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]".
אולם בלשונו של תפארת ישראל אפשר לטעון שדורש אל המתים הוא רק בשני המעשים הללו: שינה בבית הקברות, או לבישת מלבושים ידועים ושינה לבדו. עם זאת, הוא מציין שמקור דבריו ברמב"ם, ולכן נראה שאין כוונתו לחלוק על הרמב"ם, הסובר שכל פעולה שמטרתה תקשורת עם המת אסורה. יצוין שבברייתא מופיעה הדוגמה של המרעיב עצמו ולן בבית הקברות (ותפארת ישראל אינו מזכיר שיש להרעיב את עצמו), ואילו הדוגמה של הבגדים מופיעה רק ברמב"ם.
וכ"ד ספר הבתים ב, אזהרה לח שיובא בהמשך.
דעת היראים – מותר לפנות לרוח המת
היראים (סימנים שלד–שלה) מחדש לעניין איסור דורש אל המתים שהאיסור הוא לפנות אל הגוף של המת, אבל מותר לפנות לרוח המת. לכן מותר להשביע חולה שיבוא אליו לאחר מיתה:
"המשביע את החולה לשוב לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל לו אין זה דורש אל המתים, דדורש אל המתים פירש דורש לגופו של מת ומדבר ע"י כשוף כגון בעל אוב אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש שהרוח אינו נקרא מת ולהכי אמרינן בברכות [י"ח ב'] בחסיד אחד שהלך ולן בבית הקברות שמע שתי רוחות מספרות זו עם זו ואמרינן נמי התם בההוא פרקא דמי שמתו שמואל שאל מאביו על מעות יתומים ואמרינן נמי במוע"ק פ"א [כ"ח א'] א"ל ליתחזי מר לי איתחזי ליה."
היראים מוכיח את דעתו משתי גמרות:
- בברכות יח, ב מהמעשה של החסיד ששמע שתי רוחות, ומשמואל וזעירי הפונים למתים. ואם היה בזה דורש אל המתים, כיצד הותר להם?
- גמרא ממועד קטן כח, א ששם מובא שרב שעורים ביקש מרבא הגוסס לבא אליו לאחר מיתה, וגם רבא ביקש זאת מרב נחמן:
"רב שעורים אחוה דרבא הוה, יתיב קמיה דרבא, חזייה דהוה קא מנמנם (גוסס). אמר ליה (רבא לרב שעורים): לימא ליה מר (למאלך המוות) דלא לצערן! – אמר ליה: מר לאו שושביניה הוא (חבר של מלאך המוות ויקשיב לך)? – אמר ליה: כיון דאימסר מזלא – לא אשגח בי. אמר ליה (רב שעורים לרבא): ליתחזי לי מר. איתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? אמר ליה: כי ריבדא דכוסילתא (שריטה של הקזת דם).
רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזייה דקא מנמנם. אמר ליה: לימא ליה מר דלא לצערן. – אמר ליה: מר לאו אדם חשוב הוא? – אמר ליה: מאן חשיב, מאן ספין, מאן רקיע? – אמר ליה: ליתחזי לי מר. איתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? אמר ליה: כמישחל בניתא מחלבא. ואי אמר לי הקדוש ברוך הוא זיל בההוא עלמא כד הוית – לא בעינא, דנפיש ביעתותיה".
למרות שהיראים לא כתב במפורש שרוח המת באה בחלום, ההבנה הפשוטה בדבריו שהרוח באה בחלום, ואכן כך הסביר אותו הבית יוסף. אך גם אם נאמר שהוא לא דיבר דווקא בחלום, הרי בחלום בא רוח המת ולא גופו ולכן ברור שליראים הותר לפנות למת דרך חלום לעומת הרמב"ם שאסר.
הסבר דעת היראים
הלבוש יורה דעה קעט, יד מסביר את כוונת היראים ומסביר ששדים מנסים להיכנס לגוף המת ולכן מה שאסרה התורה הוא לפנות לגוף המת ולא לרוחו:
"ויש מתירין בהשבעה אפילו לאחר מיתה אם אינו משביע את הגוף שמת שיבא רק את הרוח, שאין איסור דורש אל המתים נאמר אלא על הגוף שהוא מת, אבל רוחו חי הוא ולא מת. ומה שהקשה על זה המשביר ז"ל [הבית יוסף כאן] ואמר וזה לשונו, חילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח, אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ"ל. נראה לי שאינו מגומגם ובעיני אין תמיה כלל, כי כבר שגור בפי כל חכמי הקבלה ובזוהר הוא בכמה מקומות, שצורת גוף האדם שמת ופרחה ממנו נשמתו ורוחו, שמיד חושקין אליו כל כוחות וצורות הטומאה ומתדבקין בו וחושקין ליכנס בתוכו, וכוונתם הוא להתדמות לנשמה הטהורה שהיתה בו כבר, כי הם נבראים צורות טמאות בלא גופים, וחושקים להיות בגוף שהיה בו צורת אדם, וזה הוא עיקר טעם איסור לינת המת, וטעם שגוף אדם המת מטמא באהל וגוף של בהמה מתה אינה מטמאה באהל, ולא עוד אלא אפילו פגרי מתים הגוים אינו מטמאין באהל אלא דוקא מת ישראל, מפני שישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ואין כוחות הטומאות שהם השדין ורוחין ולילין חושקין להתדמות בנשמותיהן שהיו בהן בחייהם, כי גם בחייהם טמאים הם, ויודעים הצורות הטמאות שלא יהיה להם מעלה כשיתדמו בנשמות הגוים הטמאים ואין להם שום חשק ותאוה ליכנס לגופם, רק בגופי ישראל שהיו בהם נשמות טהורות חפצים להתדמות כי חושבין יגיעו בזה למעלה גדולה ממה שהם כבר, ולפיכך הדורש אל גוף של מת של ישראל ודאי יתדבק עם אותם כוחות הטומאה שחשקו להתדבק באותו גוף ומטמא את עצמו, ויש בו ממשא על ידי אותם כוחות הטומאה. ולפי זה עיקר לאו דדורש אל המתים לא נאמר אלא בגופן של מתי ישראל, אי נמי במתי גוים וברוחם שהם גם בחייהם נקראים מתים. אבל הדורש אל גופי מתי גוים אינה נקרא דרישה שאין בהם ממש כלל. והדורש אל רוחו של ישראל גם כן אינו נקרא דורש אל המתים, שהרי הוא חי, נ"ל."
בשו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סט מסביר מניין היראים למד את חידושו. מביא את הגמרא מסנהדרין סה, ב שהגמרא בהוה אמינא סוברת שהמעלה באוב עובר גם בדורש אל המתים, והגמרא מסבירה מהברייתא שדורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות. ומסביר מרן הרב, שליראים הפעולה שהביאה הברייתא היא הפעולה היחידה האסורה בדרישה אל המתים, והיא פעולה המכוונת לגוף המת, בשונה מבעל אוב הפועל על הרוח של המת. לכן אין איסור דורש אל המתים לדעת היראים בפניה לרוח המת. לעומת זאת לרמב"ם לא רק הפעולה הנמנית בברייתא אסורה, אלא כל פעולה שמטרתה תקשורת עם המת אסורה משום דורש אל המתים:
"ובגמרא שם איתא: שואל אוב היינו ודורש אל המתים, דורש למתים כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ופשט הגמ' משמע, שבתחלה חשב דודורש אל המתים הוא בכל ענין שידרוש למתים, א"כ האוב ג"כ בכלל זה, ותירץ שאין בכלל ודורש אל המתים כל מיני דרישות כ"א זה הפרט המיוחד, של מרעיב עצמו ולן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. א"כ כל שאר פרטים של דרישה למתים אין בהם משום איסור. ונראים הדברים, שזאת היא שיטתו של הרא"ם, המובא בהגה"מ פי"א הי"ג, שכתב שהמשביע לחולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח, והרוח אינו נקרא מת. וזה יתכן לומר רק ע"פ מסקנת הגמ', אבל לפי הקושיא, שאוב יהיה בכלל דורש אל המתים, היה הכרח לומר, שגם דרישה לרוח הויא בכלל דורש אל המתים, דאוב אין לו עסק עם הגוף כ"א בחלק האוב של נשאל בגולגולת, אבל שאר מיני אוב הלא היא העלאת הרוח. וכ"מ בשבת קנ"ב ב' מהא דא"ל צדוקי לר"א אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל בנגידא, א"ל התם בתוך שנים עשר חודש הוה. א"כ הי' הענין עם הנשמה, אלא שבתוך שנים עשר חודש הדבר אפשר. וע"כ צ"ל, דלפי המסקנא אין אוב בכלל דורש אל המתים כ"א בנשאל בגולגולת. אבל אין כן דעת הרמב"ם שם, שכתב: איזהו דורש אל המתים, זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק, כדי שיבוא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים כו', ומסיים: כללו של דבר, כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה, שנאמר לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים. א"כ לדעת הרמב"ם אין חילוק בין דרישה לדרישה, ואחד דורש לגוף ואחד דורש לרוח הכל הוא בכלל דורש אל המתים, וא"כ נידון דידן לא נפיק מכלל זה".
ראשונים שהביאו את דעת היראים
הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג מביא את היראים:
"כתב רא"ם המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל אין זה דורש אל המתים כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח והרוח אינו נקרא מת וכן אשכחן בברכות פ"ג בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו ואמרו נמי בההוא פירקא דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים וכן פרק בתרא דמועד קטן ליתחזי לי מר כו', ע"כ:"
וכן שבלי הלקט החלק השני סימן יא:
"מצאתי המשביע לחולה שישוב אליו לאחר מיתתו להגיד לו אשר ישאל, אין זה דורש אל המתים, דדורש אל המתים אין זה אלא שדורש לגופו של מת, ומדבר אליו על ידי כישוף, כגון בעל אוב שבעל אוב מעלהו מקברו, אבל דורש לרוחו, אין זה דורש אל המתים שהרוח אינו נקראת מת. ולכך אמרינן בברכות מעשה בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע הרוחות שמספרות זו עם זו, ואמרינן נמי התם פרק מי שמתו שמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומין. ואמרינן נמי במועד קטן, אמר ליה ליתחזי לי מר, איתחזי ליה וכו'".
לכאורה, הראיות של היראים ודעימיה חזקות, וצריך להסביר אותם לדעת הרמב"ם.
דעת הבית יוסף
בבית יוסף יורה דעה סימן קעט אות יג – יד ד"ה אוב זה דחה את החידוש השני של היראים, מפני שלא ברור מה הכוונה לדרוש לגוף המת, כך שמה שאסור הוא לדרוש לרוח המת. ומה שמותר להשביע את החולה הוא מפני שמשביעים אותו כשהוא חי:
הבית יוסף יו"ד קעט יג-יד, דוחה את הראיה מהחסיד שהוא לא התכוון לשמוע את הרוחות, אלא הלך לבית הקברות כדי להתחמק מאשתו:
"ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי שהוא לא הלך לבית הקברות לדרוש מהמתים לא מגופם ולא מרוחם וכדקתני שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו דמשמע בהדיא שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו דאם לא כן הוה ליה למימר הלך ולן בבית הקברות כדי לשמוע מה יהיה בעולם"
ולמרות שמשמע שבשנה אחרת הלך לשם שוב כדי לשמוע את הרוחות, גם אז התקוטט עם אשתו והברייתא הסתמכה על הפעם הראשונה שאמרה שזאת הסיבה שהלך לשם:
"ואף על גב דבתר הכי קאמר לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו ולא הזכיר שהקניטתו אשתו דמשמע שבלי שום הכרח הלך ללון שם כדי לשמוע מהרוחות מה יהיה בעולם. איכא למימר שגם בפעם שניה לא הלך ללון שם אלא מפני שהקניטתו אשתו ואף על פי שאינו מפורש בברייתא אהקניטתו אשתו דקתני ברישא סמיך. והטעם שבברחו מפני אשתו היה הולך ללון בבית הקברות נראה שהיה מפני שהיה מתבייש לילך לרשות שום אדם כדי שלא ירגישו בו שאשתו מקניטתו".
עוד אפשרות היא שהוא ישן בבית הקברות כדי לשמוע את הרוחות שבכל מקרה מדברות בינן לבין עצמן ולא הלך לדרוש ולדבר איתן, וגם לא עשה מעשים של דרישה אל המתים:
"ועוד דאפילו אם תמצי לומר שבשנה אחרת שהלך ולן שם לא הקניטתו אשתו אלא לשמוע מה שמספרות הרוחות זו עם זו הלך איכא למימר דשאני התם שלא היה הולך ללון שם כדי שיבואו הרוחות וידברו עמו ויודיעוהו דבר אלא לשמוע מה הן מספרות זו עם זו ועוד שהוא לא הרעיב עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש אל המתים ומשום הכי הוה שרי ליה ללכת ללון שם אפילו על דעת שישמע דברי הרוחות זו עם זו".
את שמואל וזעירי הוא מתרץ שהם דיברו עם המת על ידי אמירת שמות ובהקיץ, ואין בזה דורש אל המתים:
"וההיא דשמואל נמי איכא למידחי שהיה בהקיץ ועל ידי שמות וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קז:) רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים. ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו כדמחלק רא"ם וגם שחילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה".
ומסיים שהדין של השבעת החולה שיבוא לאחר מיתה מותר כיון שמשביע כאשר האדם חי, ואין הבדל בין אם משביע אותו לבין לא השביע אותו:
"ומכל מקום לענין הדין במשביע את החולה לשוב אליו אחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל הוה מצי לאתויי ראיה מדגרסינן בסוף מועד קטן (כח.) רב שעורים הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא מנמנם כלומר גוסס אמר ליה ליתחזי לי מר אתחזי ליה הוה ליה למר צערא אמר ליה כי ריבדא דכוסילתא ותו איתא התם רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה ליתחזי לי אתחזי ליה הוה ליה למר צערא כמישחל ביניתא מחלבא ואף על גב דבהני עובדי לא הוה השבעה איכא למימר דאם איתא דהוה בכלל דורש אל המתים בלא השבעה נמי הוי מיתסר ומדחזינן דלא מיתסר בלא השבעה הוא הדין דעל ידי השבעה שרי דהשבעה זו לא משויא ליה דורש אל המתים: כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנט ע"ג) שואל במת אפילו על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים עכ"ל ונראה דכתב כן לומר שאע"פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות הוי בכלל דורש אל המתים ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא"מ ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי לא הוי דורש אל המתים".
וכך הוא פוסק בשו"ע יו"ד קעט, יד שמותר להשביע את החולה לפני מיתתו. משמע שאסור לאחר המיתה:
"להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר".
ספר הבתים – גם אסור להשביע חולה
ספר הבתים ב, אזהרה לח פוסק כרמב"ם בהגדרת דורש אל המתים, שכל פעולה שאדם עושה כדי לתקשר עם המת אפילו בחלום אסורה:
"האזהרה ל"ח לר"ם (רמב"ם) – הוזהרנו מלדעת דבר מן המתים כמו שיחשבו שהם מתים באמת ואם הם נזונים מרגישים כי מי שיעשה כך וילבש כך יבא אליו המת בחלום ויגיד לו מה שישאל עליו, והוא אמרו יתברך ולא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים. ובגמרא סנהדרין דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. והעובר על האזהרה חייב מלקות. ע"כ (לשון הרמב"ם בספר המצוות). וענין דרישת המתים כדרך שמבואר בהלכה שהולך ולן בבית הקברות, ויש שעושה מעשים והוא שילבש מלבוש ידוע ויאמר דברים ויקטיר קטרת ידועה ויישן לבדו כדי שיבא אליו מת פלוני ויספר לו בחלום."
ספר הבתים ממשיך שכל הניסיון לדבר עם מתים הוא דמיון שווא:
"וכל אלו הענינים הם ענינים דמיוניים שמחלישים השכל וממתים אותו. ומה שנמצא בדברי רבותינו בחסיד אחד שהלך ולן בבית הקברות ושמע שרוחות מספרות זו את זו ושמואל הלך בחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים. וכן הא דאמרינן: אתחזי לך מכי איתחזי ליה, אלו לא היו מרעיבין עצמם ולא היו עושין מעשה אלא לאמת ולחזק דמיונם היו עושים זה, ויראה לי שמכל מקום הוא דעת בטל."
לכאורה במה שאמר ספר הבתים "וכן הא דאמרינן: אתחזי לך מכי איתחזי ליה" הכוונה לגמרא במועד קטן כח, א:
"אמר ליה (רב שעורים לרבא): ליתחזי לי מר. איתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? אמר ליה: כי ריבדא דכוסילתא".
ומכאן שספר הבתים רואה בגמרא הזאת קושיא על דין דורש אל המתים. הוא לא מתרץ כמו היראים שכתב שמותר לדרוש לרוחו של מת, ולא מתרץ כמו הבית יוסף שכתב לחלק בין להשביע את החי לבין להשביע את המת. אלא הוא מתרץ ש"אלו לא היו מרעיבין עצמם ולא היו עושין מעשה אלא לאמת ולחזק דמיונם היו עושים זה". ואף שאין ברור מה כוונתו, עולים מדבריו שני דברים:
- ספר הבתים סובר שאסור לעשות שאלת חלום כדי לדבר עם המת.
- אסור לפעול כדי לדבר עם נשמת המת, גם אם כרגע הוא חי (שלא כבית יוסף). ולכאורה, הוא סובר שגם הרמב"ם כך (שכן אילו חלק על הרמב"ם היה מעיר על כך).
רדב"ז – השבעת חולה אסורה משום דורש אל המתים אך לא לוקים
מצות דוד טעמי מצות לרדב"ז סד כתב שכל מעשה שמטרתו שהמת יבא אליו בחלום אסורה משום דורש אל המתים ולוקה, ואם משביע את החולה שיבוא אליו אחר מיתה גם אסור משום דורש אל המתים אך לא לוקה עליו:
"מצוה סד. שלא לדרוש אל המתים שנאמר 'לא ימצא' וגומר 'ודורש אל המתים' אמרו רז"ל זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבא המת להגיד לו מה שישאל. ויש שאומרים דברים ומקטירים קטורת כדי שיבוא המת בחלום ויגיד לו על שאלתו. ודע כי אין זה כמו בעל אוב, כי בעל אוב בהקיץ וזה בחלום. ובעל אוב על ידי שד, וזה על ידי השבעה למת. וע"כ בעל אוב במיתה וזה באזהרה. וכן ראיתי לא' מן החכמים שהיה משביע את החולה, כשהוא גוסס, לבא להגיד לו בחלום מה שהוא צריך. ואני אומר שגם זה בכלל אלא שאין לוקין עליו כיון שהוא משביע את החי ולא את המת".
מסביר את טעם איסור דרישה למתים שזה טורח לנפש להתעסק בענייני העולם הזה שלא מעניינים אותו, ואסור למת לגלות ענייני העולם הבא. בנוסף הוא מתעסק עם השר שאחראי על המתים "דומה", והוא זוכר לו אחר כך שהטריח אותו:
"והטעם ע"ד הפשט מבואר כי הוא מטריח את נפש המת אם טוב ואם רע לבא להגיד לו והוא כבר נסתלק מן העולם. 'גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה'. וכ"ש אם הוא מטריחו להגיד לו עניני העולם ההוא שזה גורם להיות רכיל מגלה סוד. ועל דרך הסוד דע שכל המתים מסורים לשר ששמו 'דומה' והוא רועה אותם ופקיד עליהם, כפי הזמן אשר גזרה חכמתו ית' עד בא חליפתו. וזה ע"י השבעותיו כופה את השר הנזכר לתת רשות לנפש המת לבא להגיד לו שאלתו, נמצא משנה את תפקידתו של השר הזה. וגם הוא במותו נפרע ממנו על רוע מעשהו. וטעם זה נוסף על הטעם הכללי אשר כתבנו למעלה. וגם כי זה מכלל הכשוף אע"פ שאין בו מיתה ויש בו ג"כ שמץ ע"ז. ועוד שמא באותה שעה הגיע זמנו לבא לתקן את אשר עותו, וזה מעכב אותו ודוחהו ומתי יבא עתו? וכיוצא בזה כתבו על פסוק 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו' וגו' כאשר נבאר במקומו בע"ה:"
ריקנאטי – הרמב"ם חולק על היראים גם בחולה
הריקנאטי סימן תקסו במפורש מנגיד את דעת היראים לדעת הרמב"ם גם על עניין השבעת החולה, וכתב שלרמב"ם אסור להשביע את החולה:
"כתב הר"א ממיץ המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו מה שישאל אין זה דורש אל המתים דפירושו לגופו של מת ומדבר ע"י כישוף כגון בעל אוב אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו אבל דורש לרוחו אין זה דורש אל המתים. ומעשה בחסיד אחד דברכות יוכיח ושמואל ששאל מאביו על מעות היתומים ואמרו במועד קטן ליתחזי לי מר אתחזי לי' והר' אברהם בר' אפרים פי' דורש אל המתים מרעיב עצמו ולן בביה"ק שיבוא אליו המת בחלום ויודיע לו דבר הצריך משמע לפי זה דאסור:"
בחיים וברכה למשמרת שלום שמחות ב (לרב שלום שכנא צ'רניאק) אות ש, יט מחדש בדעת הריקנאטי כדי שיסתדר עם השו"ע שדווקא להשביע את החולה להגיד לו מה ששואל אחר מיתה אסור, אבל מה ששואל עכשיו מותר:
"ויש לומר דשם הכוונה דמשביע את החולה שיגיד לו אחר מיתה מה שישאל ממנו אחר מיתה, אבל אם משביע את החולה שיגיד לו אחר מיתה בחלום מה ששואל ממנו כעת בעודו בחיים, זה לכולי עלמא מותר, ואין זה בכלל דורש אל המתים כלל, וכמבואר כן להדיא בשו"ע יו"ד סימן קעט סעיף יד".
הסוברים כיראים
למרות פסיקת השו"ע, אחרונים רבים סברו כיראים. הרמ"א הביא את דעתו:
"ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף)".
בדרכי משה הקצר יורה דעה סימן קעט אות (ד) דחה את הסברו של הבית יוסף בשמואל שעשה בשמות קדושים ולכן מותר, שזה השבעה ורבינו ירוחם אסר בהשבעה:
"(ד) אבל אין ראיה לדבריו ואדרבה דברי רא"ם נראין מוכרחים ממעשה דשמואל דאזיל לחצר מות לשאול מאבא על מעות יתומים וכמו שהביא הרא"ם ראיה לדבריו ואף על גב שדחאו בית יוסף שזהו היה על ידי השבעה ולכן הוי שרי זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהרי ר' ירוחם כתב שעל ידי השבעה נמי אסור ואם כן על כרחך צריכים לומר שמה שעביד שמואל היינו משום דלא דרש אלא לרוח ולא לגוף כדברי הרא"ם:"
וכן נראה שדעת הש"ך יו"ד קעט, טז המתרץ את קושיות הבית יוסף על היראים:
"ויש מתירין כו'. עי' בד"מ שהשיג על מ"ש הב"י דהראיה שמביא רא"מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא שהיה ע"י השבעה וז"ל זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהביא ר' ירוחם שכתב שעל ידי השבעה נמי אסור וא"כ ע"כ צ"ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא"ם עכ"ל ובעט"ז כתב דמה שכתב ב"י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ"ל נ"ל שאינו מגומגם ע"פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו' ע"ש:"
וכ"ד הגר"א קעט, כה שקושית הבית יוסף דחויה:
"להשביע כו'. הג"מ בשם רא"מ מהא דרפ"ג דברכות באותו חסיד ושמואל וזעירי ובסוף מועד קטן ליתחזי לי כו' ובב"י גמגם אם מותר ג"כ לאחר מיתה וכ' דיש לדחות הנך דברכות ודבריו דחויין ועד"מ וז"ש בהג"ה ויש כו' ועש"ך:"
וכ"כ בשו"ת בנין ציון סימן סז:
"כל שאינו דורש לגוף המת רק לרוח כמבואר בי"ד (סי' קע"ט) וע"ש בש"ך ס"ק י"ז הרי שאין בידינו לאסור בענינים כאלה רק מה שאסרה התורה בפירוש"
למרות שמקובל להכניס את הלבוש קעט, יד לפוסקים כיראים מפני שהסביר אותו, זה לא מחוייב שהוא מתחיל בהבאת שתי הדעות:
"אבל המשביע את החולה בחייו לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, אין זה דורש אל המתים, שהרי בשעת דרישה עודנו חי הוא ומותר. ויש מתירין בהשבעה אפילו לאחר מיתה אם אינו משביע את הגוף שמת שיבא רק את הרוח, שאין איסור דורש אל המתים נאמר אלא על הגוף שהוא מת, אבל רוחו חי הוא ולא מת. ומה שהקשה על זה המשביר ז"ל [הבית יוסף כאן] …(הסברו הובא לעיל)".
ומסיים שלפי הסברו:
"ולפי זה עיקר לאו דדורש אל המתים לא נאמר אלא בגופן של מתי ישראל, אי נמי במתי גוים וברוחם שהם גם בחייהם נקראים מתים. אבל הדורש אל גופי מתי גוים אינה נקרא דרישה שאין בהם ממש כלל. והדורש אל רוחו של ישראל גם כן אינו נקרא דורש אל המתים, שהרי הוא חי, נ"ל".
שחילוק כזה בין ישראל לגוי לא מופיע ביראים. ועוד הלבוש מסיים שמה שהותר על פי סברת היראים זה רק בהשבעה ללא מעשה, אבל עושה מעשה (לכאורה אפילו פונה לרוח של המת) אסור:
"מיהו גם בזה אינו מותר אלא דוקא בהשבעה שאינו עושה מעשה, אבל העושה מעשה כגון אותם שלובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטורת ידוע וישנים לבדם כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, גם זה וכיוצא בו הוא בכלל דורש אל המתים ולוקה עליו.""
מהר"ם שיק
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן רצג מדבר אמנם על תפילה בקברי צדיקים, אך נוגע גם בסוגיא שלנו ופוסק כרמ"א וכראיה מביא את הזוהר:
"אמנם בהיפך, מה שחששו בזה משום 'דורש אל המתים', זה אינו. חדא, דהרי קיימא לן ביורה דעה סימן קע"ט סעיף י"ד דכל שדורש מן הרוח ונשמה אינו בכלל דורש אל המתים. מכל שכן מבואר בהדיא בזוהר [אחרי דף ע' ע"ב] שכבר הקשו קושיא זו שם דליתסר משום 'דורש אל המתים', ותירץ כמו שהביא העין יעקב בפירושו ריש פרק מי שמתו [ברכות יח ע"ב] בביאור הדבר. ושם ביאר הזוהר דאין זה דורש אל המתים. חדא, דצדיקים חיים וקיימים היינו נשמותיהם. ושנית, שאין מבקשים מהם, אלא עיקר התפילה והדרישה והבקשה הוא מאת ה', אלא שהשם יתברך מקבל תפילתן בזכות הצדיקים המבקשים גם כן רחמים. והנה בזוהר הנזכר לעיל מבואר כסברת הרמ"א המובא ביורה דעה סימן קע"ט סעיף י"ד הנזכר לעיל. ותימה אמאי לא הביאו שם הפוסקים. וגם הראיות שהביא שם הרא"ם [יראים השלם סי' שלד – ה] והובא בבית יוסף [שם ד"ה אוב] בביאור, לפי מה שכתבו העין יעקב [שם] והמהרש"א [ברכות יח ע"ב ד"ה מעשה] שכל הנך מעשיות דחסיד אחד ואבוה דשמואל [ברכות שם] היו רק בחלום, אם כן, אין ראיה מהתם לדינא כלל, מכל מקום מהזוהר היו יכולין להביא ראיה. כן נראה לי."
ייתכן שהכוונה לזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף עא עמוד א:
"קמו רבי חזקיה ורבי ייסא ואזלו, אמרי ודאי בשעתא דזכאין לא אשתכחו בעלמא, עלמא לא מתקיימא אלא בגיניהון דמתייא, אמר רבי ייסא בשעתא דאצטריך עלמא למטרא אמאי אזלינן לגביהון דמיתייא והא כתיב (דברים יח) ודורש אל המתים ואסיר, אמר ליה עד כען לא חמיתא גדפא דצפרא דעדן, ודורש אל המתים אל המתים דייקא, דאינון חייבי עלמא דאינון מעמין עכו"ם דאשתכחו תדיר מתים, אבל ישראל דאינון זכאי קשוט שלמה קרא עלייהו (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו בזמנא אחרא ולא השתא, שכבר מתו, והשתא אינון חיין, ועוד דשאר עמין כד אתאן למתיהון אתיין בחרשין לאתערא עלייהו זינין בישין, וכד ישראל אתאן למתיהון אתיין בכמה תשובה לקמי קודשא בריך הוא, בתבירו דלבא, בתעניתא לקבליה וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קודשא בריך הוא עלייהו וקודשא בריך הוא חייס על עלמא בגיניהון, ועל דא תנינן צדיקא אף על גב דאתפטר מהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי, דבחייוי אשתכח בהאי עלמא בלחודוי ולבתר אשתכח בתלת עלמין וזמין לגבייהו דכתיב (שיר א) עלמות אהבוך אל תקרי עלמות אלא עולמות זכאה חולקהון".
תרגום:
"קָמוּ רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יֵיסָא וְהָלְכוּ. אָמְרוּ, וַדַּאי בְּשָׁעָה שֶׁצַּדִּיקִים לֹא נִמְצָאִים בָּעוֹלָם, הָעוֹלָם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמֵּתִים. אָמַר רַבִּי יֵיסָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֶת הַמָּטָר, לָמָּה הוֹלְכִים אֵצֶל הַמֵּתִים, וַהֲרֵי כָּתוּב (דברים יח) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, וְאָסוּר? אָמַר לוֹ, עַד כָּאן לֹא רָאִיתָ כְּנַף צִפּוֹר הָעֵדֶן. וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, דַּוְקָא אֶל הַמֵּתִים. שֶׁהֵם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם שֶׁהֵם מֵעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּמְצָאִים תָּמִיד עִם הַמֵּתִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם צַדִּיקֵי אֱמֶת, עֲלֵיהֶם קָרָא שְׁלֹמֹה, (קהלת ד) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, בִּזְמַן אַחֵר וְלֹא עַכְשָׁו. שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְעַכְשָׁו הֵם חַיִּים. וְעוֹד, שֶׁשְּׁאָר הָעַמִּים, כְּשֶׁהֵם בָּאִים לְמֵתֵיהֶם, הֵם בָּאִים עִם כְּשָׁפִים לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם מִינִים רָעִים. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים לְמֵתֵיהֶם, בָּאִים בְּכַמָּה תְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשִׁבְרוֹן לֵב וּבְתַעֲנִית כְּנֶגְדּוֹ, וְהַכֹּל כְּדֵי שֶׁנִּשְׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל הָעוֹלָם בַּעֲבוּרָם. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, צַדִּיק, אַף עַל גַּב שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא מִסְתַּלֵּק וְלֹא נֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֲרֵי בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הוּא נִמְצָא יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו, שֶׁבְּחַיָּיו נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַדּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא בִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת וּמְזֻמָּן אֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב (שיר א) עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ, אַל תִּקְרֵי עֲלָמוֹת אֶלָּא עוֹלָמוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקָם."
הסבר המתיר שאלת חלום גם לדעת הרמב"ם
בקובץ חזון יחזקאל עמ' עט (מאמר של הרב יעקב עזרא חבה) מסביר שבשאלת חלום הפניה היא אל ה' שיתיר לנפטר לבא בחלום ולכן היא מותרת גם לדעת הרמב"ם:
"ועל פי זה יש ליישב מה דקשה על דברי המהרש"א, שהרי הרמב"ם שהוזכר לעיל פסק דדורש אל המתים היינו דעושה מעשה כדי שיבוא אליו המת בחלום ויודיעו, ולפירוש המהרש"א קשה הלא זהו מעשהו של אותו חסיד ובפרט של שמואל וזעירי שביקשו מן המת שיבוא אליהם בחלום ומשמע דאין בזה כלל איסור ולכאורה הוא דלא כהרמב"ם, אך לדברי הבן יהוידע אתי שפיר דלעולם אף סתם בקשה מן המת שיבוא אליו בחלום אסורה וכהרמב"ם, רק דהכא מיירי בהרהר בעסקיו או שעשה שאלת חלום על ידי שמות הקודש וזה ודאי מותר לכולי עלמא שאין שאלת חלום כבקשה מן המת אלא כבקשה כביכול מן הקב"ה שיתיר לנפטר לבוא בחלום לפתור שאלותיו ולפיכך שרי ואתי שפיר ביאור הסוגיא אף להרמב"ם".
גן הדסים – אין תועלת בפניה לנפטרים עבור בינוניים
גן הדסים לרב משה פוטשובסקי בפרק ו מתחיל בתמיהה מדוע הנפטרים לא מספרים לנו על גן עדן:
"הנה אחת שנתאמת לנו מדברי חז"ל שכל דבריהם המה אמת ויציב מי היו מהנכנסים בחיים לגן עדן התחתון, וכן מאלו הדברים אשר הובאו מגן עדן. אם באמת לא לנו לדעת מדרך הזה הנעלם מאתנו כי דרך מקום זה רחוקה מאוד ומסוכן מה שאין ביכולת לשום אדם להשיג ולדעת, אמנם מדוע לא באו מאלו שאמרו חז"ל שנכנסו לשם בחיים לגלות ולספר לנו תבנית גן עדן התחתון וכשם שהיו ביכולת ליכנס שמה בחיים יבאו אלו החיים לגלות לנו מקום החיים וכבר אמרו חכמים הראשונים כי טבע האדם אם שהיה ביכולתו לעוף אפילו תחת כיפת השמים למעלה מאוד ורואה חדשות היתה תשוקתו תיכף לירד למטה בכל כחותיו לגלות לבני אדם ממה שראה ושמע שם. ויותר נפלאות היא מפני מה לא תבוא משם אחת מן נשמת הצדיקים לגלות לבניו או לאוהביו בחלום בחזיון לילה משכר גן עדן מה שבזאת היה מחזק האמונה לעבודת ה'".
מביא שעוד אפשרות תיאורטית לשמוע מה קורה בגן עדן היא להשביע קרוב קודם שנפטר:
"או להשביע לאביו או לאחד מן הקרובים או מאוהביו שיבאו אחר פטירתם לגלות לנו משכר ועונש העולם האמת כגון מי שהיה אביו אדם כשר והיא אינו חשוד על שום עבירה ואל על שום בטול מצוה ולא סגי שומעניה והשלים שנותיו ורואה שהוא קודם פטירתו וסמוך לגוסס לנסוע לדרך כל הארץ ונפרד מן העולם כראוי לאדם כשר בתשובה הוידוי ובדעה צלולה. מה שעתה הוא ביותר תוספות הרוח כמש"נ תוסף רוחם יגועון. יום שהוא נשיקת שני עולמים כמו שדרשו חז"ל על פסוק סכות לראשי ביום נשק ביום שישקו שני עולמות זה בזה העולם הזה יוצא ועולם הבא נכנס יום מיוחד ויום אדיר ונורא יום של סליחה וכפרה לכל עוונותיו יום האחרון הזה מה שהוא עתה יום כפורים אחד בכל שנותיו, אזי היה לבנו להשביע אותו שיבוא תיכף אחר פטירתו אל לאחר שלים יום בעת שיעברו מעליו יומא דדינא והחשבון ממירוק יסורי הראשונים שיבוא אצלו בחזיון חלום הלילה מעולם הנשמות".
ומסביר שאין בזה משום דורש אל המתים, מפני שמשביע את החי (כשו"ע), ומביא שיש מתירים גם לפנות לרוח המת (כרמ"א):
"מה שזה מותר על פי דין תורה מה שאין זה בכלל שלא לדרוש אל המתים מה שאמרו חז"ל זה המרעיב את עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבא המת להגיד לו מה שישאלו אותו, כי אחר שמשביע את החי ולא את המת וכן ביו"ד סימן קעט להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאלו אותו מותר, וכתב הרמ"א ויש מתירין אף לאחר מיתה אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו. וכן כתב הלבוש המשביע את החולה[…] ולפי זה עיקר לאו לדורש אל המתים לא נאמר אל בגופן של מתים לזאת הדורש אל רוחו של מת גם כן אינו נקרא דורש אל המתים שהרי הוא חי ומותר לעשות כן. וכן בספר חסידים סימן תשכח אם שני בני אדם טובים בחיים נשבעו או נתנו אמונתם יחד שאם ימות אחד מהם שיודיע לחברו היאך באותו עולם או בחלום או ער יבא הרוח וילחש באזנו החי או אצל מותו כמו בעל החלום ואם נשבעו שידברו איש עם חברו את אשר הותנו ביניהם להודיעם מותר".
ומסייג, שהשבעת הנפטר תועיל רק בצדיקים, ושלאנשים בינוניים לא כדאי להשביע את הנפטר שלא מעניין אותו מהעולם הזה ולכן לא יספר לו מענייני עולם הזה, ולא יכול לגלות ענייני עולם הבא (ויתכן שלצדיקים מותר לגלות, ולכן אין קושי להשביע נפטרים צדיקים):
"אמנם זה יקרה לפעמים אלא רק באנשים טובים וצדיקים. וכן כתב בשבחי המקובל מרון רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י ז"ל ז"ל כי בשנת של"ו בליל שבת כ"ח אלול בעת שהיה חותני הרב רבי סעדיא חולה גדול ומשש ידו במקום הדופק וראה שהוא גוסס ובודאי ימות מחולי זה כמאמרם ז"ל רוב גוססין למיתה והשביעו שאחר שיפטר יבא אליו בחלום לגלות לו איך עניני שם וגם יגד לו היאך היא מעלתו ומקומו שלו בגן עדן והלך ממנו הרב רבי חיים לישן לביתו מחמת כי לא ידע ודאי שימות בלילה כי חשב בדעתו שאפשר שיחיה עוד כל הלילה הזה ויהי אחר חצות לילה ראה הרב רבי חיים את חותנו הרב רבי סעדיא בחלום ושאל אותו באיזו שעה מת ואיך היתה פטירתו ואמר לו כי נפטר בחצי לילה בלי שום יסורי המיתה אבל באותה שעה שנפטרתי היא עתה ליל שבת לכן לא הכניסני עדיין לדין למעלה ולא אדע עתה מה יהיה דיני ואיך אצא משם בדין, אמנם שאלתך בענין מקומך בגן עדן הלכתי תיכף וחקרתי ולא הניחוני לכנוס לראות מקומך כי אמרו לי שאינני כדי לראותו אך שמעתי כי הוא מקום עליון מאוד. וכן החסיד המקובל בספרו ר"ח בשער היראה ספר כי בשנת ש"ל בחודש אלול בא לו בחלום נפש אחד מאותו עולם והיה מכיר בו שהיה מת כמו ערך שלשה חדשים והיה שואל ממנו על עניני אותו העולם והיה אומר לו שדנין ומענישין על דקדוק כל הדברים ביותר ממה שחשב האדם בדעתו לכן החיים הנשארים ישמעו וייראו, וכן נמצא כתוב על הגאון מאור הגולה רבי חיים זצלה"ה מוואלאזין שפעם אחת חלה בעל הבית אחד מוואלאזין שהיה אדם כשר ומופלג בתורה וקודם פטירתו בקש הגאון רבי חיים אותו שיבוא לאחר פטירתו להגיד איזה ענינים מאותו עולם ובעבור זה ילמוד עבור נשמתו שיעור משניות כמה שבועות וכן היה שבא אליו בחלום לאחר שלשה חדשים וגלה לו מה שבקש ממנו. אמנם זה הוא לצדיקים לפעמים עושים כן אבל לאנשים בינונים אין כדאי לעשות ענין זה, ממה נפשך אם הדבר הזה הוא להטריח לנפש המת לבוא אלא להגיד ליה עתידות במה שנוגע לטובתו מעניני הבלי העולם הזה מה שבאמת אחר שנתלק מן העולם הרי שנאתם וקנאתם כבר אבדה מהם שאינם רוצים לדעת מהבלי טובת החיים וצערם כי די לפניהם צערם, וכל שכן בשנה ראשונה לפטירתם כמאמרם (ברכות יח) אמרי בצערא דידהו ידעי בצערא דאחרינא לא ידעי , וכל שכן אם יטריח אותו להגיד לו מעניני עולם הנשמות מה שזה גורם להיות הולך רכיל מגלה סוד ולא נתן רשות למעלה על זה לכל מי שירצה לגלות. וכן בספר חסידים (סימן תתשלג) לא ניתן רשות לנפש להדי לאוהביו בזה העולם גזירות של מעלה והמת יגיד בטורח גדול לכך אסור בהשבעות או בעינים אחרים שהמתים יגידו עתידות אך תמים תהיה עם ה' אלוקיך".
מעשים שדיברו עם נפטרים בחלום
רב שואל את המתים?
בבא מציעא קז, ב:
"והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ."
מה עשה רב? לרש"י לחש על הקברים וכך גילה כיצד מתו:
"כל חלי – דבר שכל החלאים תלוין בו, וזו העין, עין רעה. עבד מה דעבד – יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת: אם מת בזמנו אם בעין רעה."
שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף קז עמוד ב הביא את דעת הרא"ש שעשה סימן עם עצים, וגם דעת רבינו חננאל שרב עשה שאלת חלום:
"עבד מאי דעבד. פירש בערוך שנטע אילנות על הקברים והשביען שלא יוציאו פרח אלא אותן שנטועין על אותן שמתו בזמנן. הרא"ש: אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בדרך ארץ. והגאון אמר אנו לא גרסנו עבד מאי דעבד וכו'. עד כאן:"
אמנם, אפשר לדייק מהר"ח שעשה שאלת חלום ומלאך אמר לו ולא שהמתים אמרו לו.
ספר חסידים
ספר חסידים (מרגליות) סימן תקכח מביא מעשה על חסיד שהיה מסתגף בצורה קיצונית ומת, ותלמידו הלך לקברו וביקש שיתגלה אליו בחלום:
"לאחר מות החסיד היה התלמיד מצטער שמא יחשב לו עון באותו עולם הלך ונשתטח על קבר אותו חסיד ובקש להודיעו בחלום על דבר היסורים אם נענש או אם מקבל שכר, ובא אליו החסיד בחלום"[1].
ומכאן שלא מחמיר כרמב"ם, אחרת היה מעיר שמה שעשה אותו תלמיד אסור.
אמנם בספר חסידים (מרגליות) סימן אלף קלב מגביל את ההיתר שלא להשביע את המת לגלות לו עתידות:
"המת מגיד בטורח גדול לכך אסור לעשות בהשבעות או בענינים אחרים שהמתים יגידו עתידות אך תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים י"ח י"ג)".
רבי חיים ויטאל
בספר הפעולות (לרב חיים ויטאל) נ-נא מביא הדרכה כיצד לגרום למת לבא בחלום:
"להביא המת בחלום שיגיד לו שאלתו יכתוב אלו השמות בעץ אחד או באבן על האדמה אשר על קברו בדיו 'אוזפן סוזא דמייל' ויכתוב לצד ראשו של מת או לצד כל מקום גופו באיזי צד שיהיה ואחר כך יזרע גם כן על קברו זרע כסבור, לסוף ז' ימים יראה המת ההוא בחלום ויגיד לו שאלתו ובכל לילה ולילה יראה אותו עד שימחוק השמות בדוק ומנוסה… לדבר בחלום עם מת שתרצה תשביע לאלו הג' שמות שהם יעף תעף נעף…"
החיד"א בשם הגדולים מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל, מספר שרבנים שאלו בחלום את רבי חיים ויטאל האם הוא נותן רשות להוציא את הכתבים הגנוזים שלו והסכים:
"ועוד כי מורינו הרב חיים ויטאל לא נתן רשות להעתיק מכתביו לשום אחד וחלה חולי גדול וכבד. ועל ידי ממון לקחו מבני ביתו ת"ר ניירים ונתנום למאה סופרים והעתיקום במהירות בעוד שלשת ימים וזו סבה שנית לטעיות ושנוים. וזה שלשים שנה ויותר שיצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח"ו מ' שמואל ועליהם יש לסמוך אך אין בשערים הנז' מהדורא בתרא כי מהרח"ו צוה לגנזה בקברו, ורבנן קדישי אשר בדור ע"י יחודים הוציאוה מקברו ברשותו ע"י שאלת חלום ובא ליד מה' יעקב צמח ומה' מאיר פאפירש כ"ץ. ולכן תמצא בס' דרך עץ החיים שסידר מהר"ם הנזכר (רבי ממיר פאפירש) מהקדמות וזה הס' קורין אותו הכל עץ חיים. חידושים רבים ועמוקים אשר אינם בשער ההקדמות אשר סידר מהר"ש ויטאל הנז' כי לא הי' ביד מהר"ש המהדורא בתרא".
רבי חיים מולוז'ין
בכתר ראש מאמרים ומעשיות אות טז, מספר שהרב חיים מוולוז'ין הלך לקבר המת וביקש ממנו שיתגלה לו בחלום:
"איש תם וישר היה בוואלאזין, חשוך בנים ר"ל, ובמותו ציוה לבקש מרבינו שילמוד בעדו משניות לעילוי נשמתו, וכן עשה רבינו, כי מצוה לקיים דברי המת. וכשגמר סדר זרעים הלך על קברו ואמר לו: למדתי לעילוי נשמתך סדר זרעים אנא שתתראה לי בחלום. והכין את עצמו לשאול ממנו ג' שאלות. א) מה משפט העבירות עד עשרים שנה, ב) אודות חטאת נעורים ר"ל, ג) איך מחזיקין שם דין קיטאיי יוונית אם כשר. והשיבו על א' שאינו יודע מחמת שלא הדיע עדיין לזה, ועל הב' ראה רבינו שחלשה דעתו והסיעו לדבר אחר, ועל הג' אמר אני הולך בקיטאי יוונית אבל אין ראיה כי במתים חפשי ומלמעלה לא שמעתי על זה."
בהערות של מכון ירושלים שם הערה ג מביא שהמסופר לעיל מסתדר לדעת המתירים לפנות לרוח המת. ומעלה שגם לבית יוסף יהיה מותר לעשות כרב מוולוז'ין שהוא לא עשה מעשה (כמו להרעיב עצמו) רק הלך לבקש מהמת, ונשאר בצריך עיון:
"ולפי זה הא דהלך רבינו אל קבר המת ואמר לו למדתי לעילוי נשמתך אנא שתתראה לי בחלום, אתי שפיר לשיטתם, דבאופן שדורש את רוח המת ולא את גופו שרי. וגם לדעת הבית יוסף דפליג על סברא זו, וסבירא ליה דאין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו, עיין שם, יש לומר דהא כתב שם הבית יוסף בעובדא דברכות בחסיד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו, דכיון שלא הרעיב את עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש את המתים, אין בכך איסור, עיין שם, ולכאורה הוא הדין בעובדא דרבינו דהלך אל המת ואמר לו אנא שתתראה לי בחלום, לא חשיב מעשה בכי האי גוונא ושרי, וצריך עיון".
אמנם, בספר גן הדסים לרב משה פוטשובסקי הביא את המעשה אחרת, שהרב מוולוז'ין ביקש לפני שהאדם נפטר שיבוא אליו:
"וכן נמצא כתוב על הגאון מאור הגולה רבי חיים זצלה"ה מוואלאזין שפעם אחת חלה בעל הבית אחד מוואלאזין שהיה אדם כשר ומופלג בתורה וקודם פטירתו בקש הגאון רבי חיים אותו שיבוא לאחר פטירתו להגיד איזה ענינים מאותו עולם ובעבור זה ילמוד עבור נשמתו שיעור משניות כמה שבועות וכן היה שבא אליו בחלום לאחר שלשה חדשים וגלה לו מה שבקש ממנו."
המעשה של רבינו יחיאל אבי הרא"ש
בקב הישר פרק פח רואים שמותר להשביע מחיים, אמנם המת לא רשאי לספר הרבה. הוא מביא מעשה מרבינו יחיאל אביו של הרא"ש, שהשביע חברו שלאחר מיתתו יספר לו על המוות ומה שקורה עם הנשמה. אולם החבר התגלה אליו אך אמר לו שאין לו רשות להגיד לו מאומה:
"ובהיות שכל החודש ניסן הוא ימי רצון ע"כ מקדימין הנשמות הקדושות להתפלל בעדינו כמש"ה לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ותמיד הנשמות מצטערים בצרות בני אדם וכשאיזה גזירה נגזרה ח"ו אזי הן מקדימין לתפלה, אך שאין להם רשות לגלות ולהגיד בפירוש לבני אדם רק לפעמים באים בחלום ולהגיד ברמז וכיוצא בו. וכמו שמצינו ברבינו יחיאל אביו של רבינו אשר ז"ל, שהיה לו חבר בעירו והיה ג"כ חסיד גדול והיו אוהבים מאד זה לזה, והיו זקנים ואנשי מעשה מופלגים בתורה ובחסידות, ונשבעו יחד שהראשון שביניהם שימות תחלה יבא בחלום לחבירו להגיד לו דרכי מיתה והילוך הנשמה, ויהי היום נפטר חבירו של רבינו יחיאל ובהיותם בבית החיים קודם הקבורה עמד רבינו יחיאל ואמר אל הקהל שמעו רבותי כי כך וכך נשבענו יחד אני וחברי המוטל עכשיו לפנינו מת, ולכן אני מזכיר לו בפניכם שיקיים את שבועתו, ואז ראו כל האנשים שארונו של המת היה מזדעזע מעט ויפתחו את ארונו כי סבורין היו שהחיה המת הנ"ל, ואז ראו רק עפעפיו מתנודדים ואמרו כולם פה אחד שזה הוא סימן בקריצ' עינו שאין יכול להגיד לו מאומה, ואעפ"כ לאחר ל' יום בא החסיד המת ונראה לו בחלום להרב רבינו יחיאל ובקש ממנו שימחול לו על שבועתו כי אין לו רשות להגיד מאומה, ע"כ המעשה."
בשלשלת הקבלה עמ' קלח מובא המעשה בשינוי קל שבפועל לא התגלה אליו בחלום:
"ובתוכם אמר שרבינו יחיאל אבי אביו היה לו חכם וחבר ואוהבים מאד יחד ונשבעו יחד שהראשון מהם שימות יבא בחלום לחבירו ויגיד לו דרכי הנפש אחר המיתה ויהי היום נפטר חבירו של ר' יחיאל, ובהיותו בבית חיים קודם הקבורה עמד ר' יחיאל, ויאמר אל הקהל ראו רבותי כי כן נשבענו יחד אני וחברי המוטל לפני מת, ולכן אני מזכיר לו בפניכם שישלים נדרו ואז ראו שארון חברו המוטל בו נזדעזע מעט ויפתחו הארון ויראו עפעפיו מתנודדים וי"א שהיה כמו שוחק ויאמרו כי היה זה סימן כאלו יאמר לו שלא היה יכול להגיד מאומה. וזה החבר מת באשכנז שנת כ"ד לאלף הששי וגם ר' יחיאל מת בשנה ההיא. וגם אומר שבהיות אמו של ר' יחיאל אלמנה וג' בנים קטנים בא לה אישה בחלום בליל שבת וצוה לה שתיכף תברח חוץ לעיר כי ה' מהפך את העיר ותיקץ משנתה ברעדה ותחזור לישן ותיכף בא לה שנית אישה בציווי ההוא ותבחר ללכת תיכף בחצי הלילה ותלך עם בניה חוץ לשער העיר ותכנס בבית נכריה שהיתה כובסת שלה העומדת חוץ לעיר כמטחוי קשת ויהי באשמורת הבוקר באו שודדים בעיר ויהרגו רבים מיושביה ושללם לבוז וילכו והיא שבה לביתה אח"כ בלי פגע רע".
אולם, בשם הגדולים מערכת גדולים אות א [קצט] רבינו אליעזר בר נתן, מביא את המעשה מכתב יד של רבי חיים ויטאל, ושם המעשה הפוך שרבינו יחיאל הוא זה שנפטר קודם. ועוד שוני חשוב, שהברית שכרתו שני החברים לא היתה שיתגלו אחד לשני בחלום אלא שיחלקו את הזכויות שלהם יחד, ובלי קשר רבינו יחיאל התגלה לחברו (לא כתוב שדווקא בחלום):
"ודע שמצאתי במגילת סתריו של רבינו מהרח"ו ז"ל מטהרת ידו יד הקדש ממש וז"ל זה מצאתי באגרת רבינו יהודה בן הרא"ש אחי רבינו יעקב בעל הטורים ולא העתקתיה כולה וז"ל. ולפי שיצאתי קטן מאשכנז לא השגתי לשמוע מעשיהם רק מעט מזער אשר שמעתי מא"א ז"ל ומאחות זקנתי ז"ל אשר ספרו לי כי זקני ה"ר יחיאל ז"ל נולד בשנת תתק"ע וביותו בן ט"ז שנה היה לו חבר נאמן בישיבה ושמו ה"ר שלמה הכהן ז"ל וכרתו ברית יחד שכל אחד מהם יהיה לו חלק עם חבירו בכל מצותיהם ומעשיהם. ויהי בליל יום הכפורים כבתה נר של שעוה של ה"ר יחיאל אשר שם בבית הכנסת כי כן מנהג האשכנזים להוליך נר שעוה שתדליק כל הלילה וכל היום וכיון שראה שכבה נרו נתירא מאד ובחול המועד נפטר. והי' מנהג של אשכנז שהיו מניחין ארון של מת על אבן גדולה סמוך לבית הקברות ופותחין הארון לראות אם מחמת טלטול נתעקם המת תוך הארון או אם הוא ישר. וקרב ה"ר שלמה הכהן זצ"ל אצל ארבע אמותיו ובכה בקול רם ואמר בפני כל הקהלות אני מזכיר לר' יחיאל גבירי וחבירי לפניכם שיזכור מהברית שכרת עמדי. ואז התחיל ה"ר יחיאל לשחק בתוך הארון וראוהו כל הקהל. ויהי היום אחרי מותו ימים וה"ר שלמה יושב ולומד בבית המדרש ביום וירא את ה"ר יחיאל יושב אליו וקורא עמו בהלכה ושאל לו מענינו ואמר לו כי הוא בגן עדן בטוב מאד ושהיה לו כסא מוכן לעצמו בין כל חסידי הדור. וא"ל ה"ר שלמה אנא אדוני בעל בריתי תמה אני אם יש לך רשות להתראות לבני אדם. ויען לו ויאמר דע לך כי יש לי רשות לילך לביתי כבתחלה אלא שאיני רוצה שמא יאמרו כמה מתגאה עצמו צדיק זה יותר מכל הצדיקים שבג"ע והיה בששה חדשים אחר זה ולאחר פטירתו בליל שבת בחצי הלילה נראה לאשתו בהקיץ ואמר לה ומה את עושה הנה מהרי וקומי וקחי בניך ובנותיך והוציאם מהרה מהמקום הזה כי מחר יהרגו כל היהודים אשר במקום הזה וכן נגזר על כל הסביבות והתפללנו עליהם ונתקבלה תפלתנו חוץ מעל המקום הזה. ותקם ותעש כן וחזרה להציל את אשר לה אחר אשר הוציאה משם לא"א ז"ל ולאחיו וכולם יצאו בליל שבת א"א ז"ל ואחיו ה"ר חיים ז"ל והיא וששה אחיות וכו'. זה לקטתי מהאגרת הנזכר ואשר כתב לבניו ודלגתי בה וקצרתי הלשון עכ"ל רבינו מהרח"ו זצ"ל מכתיבת ידו יד הקדש עצמו."
[1] זה לשון כל הפסקה:
"מעשה בחסיד אחד שהיה בימי חמה שוכב על הארץ בין פרעושים ובימי החורף היה משים רגליו בכלי מלא מים עד שהיו רגליו דבוקים בקרח, א"ל חבירו למה אתה עושה כן והלא כתיב (בראשית ט' ה') אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולמה אתה מסתכן בנפשך, א"ל לא חטאתי עון חמור כל כך ואי אפשר שלא חטאתי בעונות קלות ובשביל זה לא הייתי צריך לעשות לי יסורים גדולים אלא משיח סובל עונות ישראל וגם הצדיקים גמורים סובלים יסורים עבור ישראל איני חפץ שיסבול אדם עונותי אלא אני. ועוד אעשה חסד לרבים כשהצדיק סובל יסורים נהנים רבים מזה כגון ר' אלעזר ברבי שמעון ורבינו הקדוש היו נהנין העולם כשהיו הם ביסורין וכאלו בידים עשו להם טובות וכתיב (ישעי' נ"ג י"ב) לכן אחלק לו ברבים א"ל תלמידו אעפ"כ אני ירא שמא תענש, ומת אותו האיש והיה תלמידו חושב בלבו כיון שעשה בעצמו יסורין יכול להיות שמתוך יסורין מת, כי התלמיד היה רואה היסורין שלפעמים היה משליך אש על בשרו והיה מוטל למטה והיה אומר לו התלמיד הרי אתה מתבטל מדברי תורה וזהו עון. לאחר מות החסיד היה התלמיד מצטער שמא יחשב לו עון באותו עולם הלך ונשתטח על קבר אותו חסיד ובקש להודיעו בחלום על דבר היסורים אם נענש או אם מקבל שכר, ובא אליו החסיד בחלום וא"ל בא ואראך והביאו לג"ע, א"ל איה מקומי א"ל באותו מקום ואם תעשה יותר זכיות תהיה למעלה, אמר התלמיד אנה מקומך, א"ל באותו מקום גבוה, א"ל תראני מקומך א"ל עדיין לא תוכל לא עשית זכיות הרבה שתוכל לראות מקומי והיה התלמיד שמח על אורה גדולה שנהנה שם ועל הריח הטוב שהיה שם ולא זכה לראות מקום רבו."