להתרפא בכשפים במקום חולי
סיכום
פתיחה
כתוב בתורה (דברים יח, י-יא): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".
בפשטות המשמעות היא שיש לאסור שימוש בכשפים, גם לצורכי רפואה.
אולם, שתי נקודות ספק ישנם:
- האם יש מקום להתיר את האיסורים האלה במצב של חולי? במצב של פיקוח נפש?
- האם האיסורים האלה נאמרו רק כלפי מי שמבצע את הקסמים והכשפים בעצמו, או שגם מי שהולך ומבקש את עצתו של קוסם/מכשף עובר באיסור?
על כך ועוד, דנו הפוסקים.
מהו גדר האיסור בשואל מכשף גוי?
נחלקו הראשונים האם בשאלת מכשף יש איסור, ואם כן מהו.
נקדים ונאמר שבפסוקים נאמר במפורש "ושאל אוב וידעוני", אבל האיסור על שואל לא נאמר בשאר האיסורים. וצריך לדון האם הוא הדין לשאר איסורים, ואם לא, אז האם ישנו איסור אחר בשאלתם.
הרמב"ם כתב על הנושא בכמה מקומות, ונחלקו מאוד הפוסקים בהבנת דבריו. בהלכות ע"ז (פרק יא, ז) כתב "אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן לוקה", משמע שיש איסור בשואל לקוסם, אלא שאין מלקות. ועדיין לא ברור מה מהות האיסור. בספר המצוות (לאוין ל"א) הרמב"ם כתב שאין מלקות בשואל קוסם, "אבל השאלה לקוסם מגונה מאד". יסוד נוסף שרבים דנו בו, הוא העובדה שביחס לאיסור מעונן, הרמב"ם כן הזכיר מפורשות שיש אפשרות לשואל ללקות, אם יכוון דרכיו לפי דבריהם: "וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו" (הלכות ע"ז יא, ט). וגם שם נשאלת השאלה מניין לו לרמב"ם שילקה על כך, והאם העיקרון הזה נכון גם למכשף וקוסם וכו'.
למעשה, נחלקו בכך פרשני הרמב"ם:
מגדל עוז (ע"ז יא, ז) שו"ת רשב"ש (סי' תרי) לחם משנה (ע"ז יא, ז) בית יעקב למהר"י בי רב (ע"ז יא, ז) בארות מים (ע"ז יא, ז) בן ידיד (ע"ז יא, ז) להורות נתן (יו"ד עח) ומקנה אברהם (כלל הל, אות רנג) ביארו שאכן לשיטת הרמב"ם השואל קוסם עובר בלאו, והסיבה שלא לוקה הוא משום שאין בו מעשה. ואכן כתבו שאם יעשה מעשה – ילקה. והראיה לכך – ממעונן, שגם שם בפשטות לא לוקה על עצם השאלה, אבל אם יכוון דרכיו לפיו – ילקה. לגבי דברי הרמב"ם בספר המצוות – בארות מים הסביר שגם שם הרמב"ם כאשר דן במעונן הדגיש את העיקרון הזה שהשואל יכול ללקות אם יעשה מעשה על פיו, ולכן סמך על דבריו שם.
מנגד, רבים אחרים פירשו שהרמב"ם סובר שאין איסור מהתורה בשאלת קוסם, ולא שייך בו מושג של 'עושה מעשה על פיו'. הם הביאו ראיה מדברי הרמב"ם בספר המצוות שמדובר רק בעניין מגונה. הם הסבירו שרק באוב וידעוני נאמר איסור בשואל, ולגבי מעונן יש שביארו שדווקא שם שנכפל האיסור בתורה, ובספר ויקרא כבר נאמר "לא תעוננו" אז מרבים ולומדים איסור גם למכוון דרכיו לפיו. אבל במכשף וקוסם שנאמר רק פעם אחת – אכן יש איסור רק במבצע את הפעולה ולא בשואל. לשיטתם האיסור הוא מצד תמים תהיה, שאולי איננו עשה של ממש, אלא הנחיה כללית של התורה שעל פיה אסרו חכמים לשאול בענייני מיסטיקה.
כ"כ תרומת הדשן (פסקים צו) מהרש"ל (שו"ת ג. והובא גם ביש"ש חולין ח, יג) דינא דחיי (לאוין נג) סדר משנה (ע"ז יא, ז) מרכבת המשנה חעלמא (ע"ז יא, ז) עבודת המלך (ע"ז יא, ז) משנה כסף (ע"ז יא, ז) הרב קאפח (ע"ז יא, ז) והחפץ חיים (ספר המצוות הקצר לאו קסז).
מעבר לכך נמצאו עוד כמה ראשונים שהתייחסו לזה:
הרמב"ן (המיוחסות. רפג) וריב"ש (צב) כתבו שאין איסור בשואל את הקוסם, אלא רק באוב וידעוני. החינוך (תקי) כתב שזה מכוער, בדומה לרמב"ם בספר המצוות. המאירי כתב כרמב"ם בשלל המקומות (כלומר גם מכוער, אבל גם שבמעונן העושה על פיו ילקה, וכו') ולכן כשם שנחלקו בדעת הרמב"ם – מן הסתם יחלקו במאירי.
מובן שלחומרת האיסור הזה ישנה השלכה ישירה על השאלה האם להתירו עבור חולה שאין בו סכנה.
האם מותר לשאול עבור חולה?
שאלה זו לא נשאלה ישירות על ידי הראשונים המוקדמים שהוזכרו בפרק הקודם, אלא רק קצת מאוחר יותר.
תרומת הדשן (פסקים וכתבים צו) בתשובה יסודית מאוד בסוגיא מחדש שהאיסור לשאול מכשפים וקוסמים איננו מהתורה. בתורה נאסר רק לשאול אוב וידעוני, אבל השואל מכשף וקוסם איננו עובר באיסור תורה. ומדעת הרמב"ם נראה שמדובר רק באיסור של תמים תהיה, ואיסור זה הוא איסור קל ואיננו מצוות עשה של ממש. ולכן יש להתיר לעשות זאת עבור חולה. וכ"כ משכנות יעקב (יו"ד מא).
סיעה נוספת של פוסקים הכריעו כתרומת הדשן אבל משיקול מחודש – לשיטתם בדורות האחרונים פסק הכישוף, ומה שעושים כבר איננו בעל ערך ומשמעות, ואין בו איסור. ממילא יש להתיר לרוצים בכך – לפנות למכשפים. וכ"כ נחלת שבעה (ג, עו במהדורות החדשות) גדולת אלישע (קעט, א-ג) זבחי צדק (קעט, א-ג) משנה הלכות (יט, קכח).
המהרש"ל (שו"ת סי' ג) השיג על תרומת הדשן. הוא מסכים אמנם עם הניתוח של שיטת הרמב"ם באופן כללי, אך לדעתו היות שהכשפים נאסרו בעיקר משום שהם דברי שקר לא מועילים – אין מקום להתירם במקום חולי. אמנם, במקום פיקוח נפש, יש להתיר. וכן במקרה של חולי שנגרם בעצמו על ידי כשפים ושדים – יש להתיר להשתמש בכשפים ושדים לבטלם. דברים דומים כתב בפירוש רבנו אברהם מן ההר (כת"י שלא פורסם כספר. הציטוט מתוך פני הבית עמ' קלה) שההיתר ללמוד כשפים כדי 'להבין ולהורות' כולל להשתמש בכשפים כדי לבטל כשפים שהוטלו עלינו. וזה דומה להיתר השני של המהרש"ל.
אכן, רבים כתבו כמו המהרש"ל למעשה. כך נראה מב"ח (יו"ד קעט, טז) ש"ך (יו"ד קעט, א) משאת בנימין (חידושי דינים יו"ד קנה, ג) כנסת הגדולה (הגהב"י, קעט, כ) קיצושו"ע גאנצפריד (קסז, ה) הרב יהודה גרשון (מחבר שו"ת מחנה יהודה) (כנסיה לשם שמים, קונטרס התשובות עמ' שנב) נחלת יוסף-נחלת שמעון (סי' כג) שו"ת מהריא"ץ (פד) הרב אברהם חמוי (בית אל וזמן בית דין עמ' רעה; נפלאים מעשיך דף מה, ב) מראה הילדים (מערכת כ אות ה) צי"א (כב, מה) בצל החכמה (ג, לט).
מנגד, ישנם פוסקים שחלקו לחלוטין על תרומת הדשן ואסרו להשתמש בכשפים, גם כאשר מדובר על מקום חולי.
הרדב"ז (א, תפה) דחה את דברי תרומת הדשן. לשיטתו האיסור לשאול מכשפים וקוסמים הוא מהתורה, גם אם לא לוקים עליו. וגם אין להתיר משום פיקוח נפש – משום שיש לכשפים דין אביזרייהו דעבודה זרה. הרחבה בסברא זו מובאת בנספח.
אחרים התנגדו לדברי התרומת הדשן, אבל בצורה חלשה יותר.
ספר חסידים (רה) כתב שגם אם יבואו על אדם צרות וחוליים לא ישתמש במיסטיקה וכו', כי הוא 'דוחה נפש מפני נפש', ויש סכנות נוראיות למי שמשתמש בכשפים והשבעות שדים וכדומה. וכן כתב הב"י (קעט, טז) והביא מהזוהר (קדושים, פד, א) שאסור להתרפא מהכשפים, והכריע ששומר נפשו ירחק מזה. וכ"כ רמ"א (קעט, טז) לבוש (טז) חכמת אדם (פט, ח) פחד יצחק (למפורנטי. עמ' פד) חסדי דוד (פארדו. תוספתא שבת ח, יא) ויאסוף דוד (כי תבוא. עמ' פח) מנחת יצחק (ו, פ) ולהורות נתן (ו, עח). וכן משמע מהאלשיך (שופטים יח, יג) שהסביר שהמשמעות של תמים תהיה היא שלא יאמר אדם שהוא מתרחק מהכישופים רק אם הוא בריא ומצבו בסדר – אלא גם כאשר צרות גדולות באות עליו.
לגבי סיעה זו, אפשר שהם יודו לדבריו של המהרש"ל להתיר במקרה של פיקוח נפש, ונראה שרבים מאלו שהכריעו כמהרש"ל והובאו לעיל – לא חשבו שהבית יוסף חולק על זה. ומצד שני – יש שכתבו שהבית יוסף על פי הזוהר יאסור גם במקום סכנה ופיקוח נפש – מנחת יצחק (ו, פ) ולהורות נתן (ו, עח).
התרפאות בכשפים במקרה שהחולי בא מחמת כשפים
הזכרנו לעיל את המהרש"ל (שו"ת סי' ג) שהתיר להתרפא בפיקוח נפש, אך הוסיף שגם במקרה שהחולי נגרם על ידי הטלת כשפים – מותר. והסיבה היא שבהסרת כשפים – יש למכשפים יותר יכולת והצלחה, ואין מדובר בדברי הבל כמו בסתם התרפאות בכשפים. והביא ראיה לדבריו משני אמוראים שמטרוניתא אחת הטילה כישוף על הספינה שלהם שלא תיסע – והם אמרו לחש ושחררו את הספינה (חולין קה, ב).
וכמותו כתבו ב"ח (יו"ד קעט, טז) ש"ך (יו"ד קעט, א) משאת בנימין (חידושי דינים יו"ד קנה, ג) קיצושו"ע גאנצפריד (קסז, ה) נחלת יוסף-נחלת שמעון (סי' כג) הרב אברהם חמוי (בית אל וזמן בית דין עמ' רעה; נפלאים מעשיך דף מה, ב) מראה הילדים (מערכת כ אות ה).
לא נמצא מי שחלק על היתרו במפורש. אולם, יש לשים לב שרבים מהאחרונים הכריעו כבית יוסף ששומר נפשו ירחק, ואף שראו בב"ח ובש"ך את דברי מהרש"ל בלי ספק – לא הביאו אותם להלכה אלא נשארו עם הכרעתו של הבית יוסף. אם כן, אף שניתן לטעון שהבית יוסף היה מודה למהרש"ל – לגבי האחרונים קשה לומר זאת. מדובר ברמ"א (קעט, טז) לבוש (טז) חכמת אדם (פט, ח) פחד יצחק (למפורנטי. עמ' פד) חסדי דוד (פארדו. תוספתא שבת ח, יא) ויאסוף דוד (כי תבוא. עמ' פח).
בסוף הסיכום מובא נספח בשאלה אם כשפים הם אביזרייהו דעבודה זרה, ודברים אלו משפיעים גם על הבירור כאן.
סוגיא מקדימה – האם יש איסור לשאול במכשפים גויים?
ספר המצוות לרמב"ם, לאוין ל"א
"וכל שיעשה אחת מאלו הפעולות וזולתן ממה שילך בדרכן, יקרא קוסם, ואומר לא ימצא בך קוסם קסמים. ולשון ספרי איזהו קוסם זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או אם לא אלך, וזה מין ההנעה המפורסם באותו הזמן, אמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והעובר על לאו זה ויעשה אחד מאלו חייב מלקות, כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו, לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד."
רמב"ם ע"ז יא, ז
"אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן לוקה שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו וגו' קוסם קסמים."
הסוברים שלרמב"ם לא לוקים בגלל שאין בלאו מעשה
מגדל עוז שם
המגדל עוז מסביר שהסיבה שהרמב"ם כותב שלא לוקה על שאילת קוסם היא שמדובר בלאו שאין בו מעשה, ולא משום שמדובר באיסור קל וכדומה.
"אסור לשאול לקוסם עד קוסם קסמים. פ' ארבע מיתות (דף ס"ד) בשמעתיה דלאו שאין בו מעשה ובשאר המקומות שהזכרתי למעלה:"
שו"ת רשב"ש (בנו של הרשב"ץ) סי' תרי
מסביר שלא לוקה משום שאין בו מעשה, אבל למגדר מילתא מלקין אותו מכת מרדות.
"ובפרק י"א מהלכות עבודה זרה וחקות הגוים כתב ואסור לקסום ולשאול לקוסמים אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, וכן בחובר חבר כתב וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה מכין אותו מכת מרדות, ובשואל אוב וידעוני כתב גם כן שבעל אוב וידעוני בסקילה והשואל בהן באזהרה. והטעם בשלשת אלו מבואר דבפרק ארבעה מיתות מחייבין להו משום דאית בהו מעשה והשואל שאינו עושה מעשה אין עליו שום חיוב מן התורה, ולמגדר מלתא בכלהו פטורי מכין אותו."
לחם משנה שם
הלחם משנה סבור שגם במכשף, כמו במעונן, אם נהג ועשה מעשים על פי עצת/הנחיית המכשף/אסטרולוג – לוקה על כך, כי כבר יש בזה מעשה. וזה כשיטת המגדל עוז שהשואל קוסם אכן עובר בלאו, אלא שאינו לוקה בגלל שאין בזה מעשה
"אסור לקסום ולשאול וכו'. כאן קיצר רבינו שהיל"ל שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתב למעלה גבי מנחש אלא שסמך על מה שכתב שם:"
בית יעקב למהר"י בי רב על הרמב"ם, שם
כותב כמגדל עוז
"הלכה ז' אסור לקסום וכו', כוונת רבינו שהשואל לקוסם כיון שאין עושה מעשה אין לוקין עליו אבל מלקין אותו מכת מרדות דקי"ל שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אבל הקוסם עצמו לוקה."
בארת מים שם
מקשה מהיכן חייב הרמב"ם מכת מרדות. תירוצים: 1. למד מהפסוק 'עמי בעצו שאל'. 2. למד מ'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן…', ומשמע שיש לשאול בנביא ואסור לשאול במכשפים וכו'. אלא שקשה על זה, מדוע לא אסרו כן במעונן ואמרו שהשואל במלקות. ולבסוף מתרץ שאפשר שסמך הרמב"ם על דבריו שאם כיוון מלאכתו על פי דברי המעונן הרי זה לוקה.
"ועוד קשה על רבינו דאעיקרא מנין לו דאסור לשאול לקוסם כדי שילקה אותו מכת מרדות בשלמא באוב וידעוני מצינו דמפרש קרא ושואל אוב וכו' דלכך כתב רבינו לקמן דשואל אוב מכין אותו מכת וכו' אבל כאן לא כתיב שואל קוסם ואי קאי שואל אוב לכלהו הו"ל למימר בכולהו כגון מנחש וחבר הכי נמי שהשואל אותם מכין אותם
ושמא נפקא ליה לרבינו מדכתיב עמי בעצו ישאל והיינו שואל בקוסם ולכך מייתי רבינו האי קרא לבסוף למימר דמשום הכי מכין אותו וכו'.
אי נמי י"ל דשאני קוסם דגלי קרא בתר הכי דכתב כי הגוים האלה וכו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' ודריש בספרי שמא תאמר להם יש להם לשאל ולי אין לי ת"ל ואתה לא כן וכו' ומזה נפקא לרבינו לאסור לשאול לקוסם ואם שאל מכין אותו וכו'
אבל כפי זה קשה דהו"ל למימר גבי מעונן הכי נמי והדרן קושיא לדוכתין דהא אל מעוננים ואל קוסמים כתיב
ולענין חובר חבר כבר כתב רבינו לקמן כמו שאפרש ועיין בס' ים של שלמה פ' כל הבשר סי' י"ב ועוד דבענין ניחוש עצמו מצי להיות בענין זה של קוסם כמו ששנינו בספרא לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים ושייך נמי בזה שואל למי שלא ידע בצפצוף עופות או בכוכבים שואל ליודע ושייך נמי למימר דהשואל מכין אותו מכת מרדות והעושה מעשה על פיו חייב מלקות ולהטור יו"ד סי' קע"ח שלא כתב שיאמר ראוי לעשות כן והזהרו ניחא דכפי זה מעשה דקוסם אינו אלא דברים העתידים להיות והווים בעולם ואינן באים לעשות מעשה על פיו ולכך לא שייך אלא לומר שהשואל לקוסם והקוסם עצמו והאי כדיניה והאי כדיניה
אבל לרבינו שכתב או שיאמר ראוי לעשות כן והזהרו מכך קשה דהי"ל לומר והעושה מעשה ע"פ הקוסם לוקה ועיין במ"ש ים של שלמה שם סי' י"ג שכתב דשואל אוב קאי אכל הני אקוסם ואמעונן וכו' יעו"ש בטוב טעם ודעת
ושמא יש לומר שסמך על מה שכתב לעיל גבי מנחש או על מה שכתב בסמוך גבי מעונן שכתב וכל העושה מעשה מפני האצטגנונית וכיון מלאכתו או הליכתו וכו' הרי זה לוקה.
אמנם הרב דוד צירירו חלק, וסובר שרק לגבי מעונן יש מלקות, כי העושה מעשה על פיו זה כאילו עונן בעצמו, אבל באמת במכשף אין, וכפי שמוכח בספר המצוות. ולדעתו זה דוחק. ולגבי הטענה שלא מצאנו שואל אלא באוב- אכן רק באוב חייב גם אם רק שאל ולא עשה מעשה כלל, וכאן רק אם יעשה מעשה יהיה חייב. ודווקא מדברי הרמב"ם בספר המצוות לגבי מעונן יש להוכיח שיש לאו גם בשואל, והוא הדין כאן.
וראיתי להחכם השלם כמה"ר דוד צירירו יצ"ו שחלק עלי על זה וכתב דבמעונן וקוסם לא כתב רבינו דהשואל אותם ועושה מעשה על פיהם (אינו) לוקה והביא ראיה על זה מס' המצות מצות לא תעשה סי' ל"א דכתב רבינו שם בקוסם לא מי שישאל לקוסם אבל מגונה מאד ודוחק עצמו בלשון שבכאן שכתב גבי מעונן וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו וכו' הרי זה לוקה דה"ל כמעונן עצמו.
והוא דוחק דשפת יתר הוא על דברי רבינו דהא כבר כתב לעיל דמעונן עושה מעשה באצטגנוניא ואומר יום פלוני טוב וכו' וא"כ מה חזר ואמר וכל העושה מעשה וכו' הרי כבר אמרו ועוד מאי וכל העושה אלא ודאי משמע דלשואל אותו ועושה מעשה על פיו מיירי וכמו שכן הבין הר"ב לח"מ ז"ל שכתב שסמך על מ"ש לעיל
ומ"ש החכם דלא מצינו שואל אלא גבי אוב וידעוני כדכתיב ושואל אוב וידעוני אי משום הא לא אירייא דהתם מיירי אפי' בלא מעשה והכא אם עשה מעשה על פיו ודאי דחייב כלום חיסר כלום וגמרינן משואל אוב דהתם בלי מעשה חייב כ"ש הכא ומ"ש החכם השלם דבס' המצות הכי מוכח נראה דאדרבא משם מוכח כמ"ש דהרי התם גבי מעונן כתב רבינו וז"ל הזהירנו מעשות מעשים ממשפטי הכוכבים וכו' והעובר על לאו זה חייב מלקות ר"ל שיגיד העתים לא מי שישאל בעדם אבל השאלה ג"כ אסורה מחוברת וכו' ומי שיכוין פעולתו בעת המבט כדי שיצלח וכו' לוקה וממ"ש נמי שיכוין משמע (דמ"ש) [כמ"ש] ועוד דמה חזר וכתב כבר כתבו לעיל יעו"ש."
בן ידיד שם
מקשה על הלחם משנה מספר המצוות. וכותב שבאמת במנחש ומעונן – אכן יש מעשה ברור שהוא עושה לפי דבריהם, מה שאין כן מכשף או קוסם, הוא בעצם עושה מלאכת עצמו ולא מכוון לפי דבריהם. בכל מקרה הוא קובע שבכל האיסורים כולל מכשף וקוסם, יש מלקות אם עשה מעשה – בין בשואל בין בנשאל. וזה כשיטת המגדל עוז ודעימיה ברמב"ם וכו'.
"אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל וכו' אבל הקוסם עצמו אם עשה וכו' לוקה. הקשה הרב לח"מ ז"ל שהיה לו לומר שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמ"ש למעלה גבי מנחש אלא שקצר רבינו וסמך על מה שכתב שם אלו דבריו ואני אומר דאם איתא להא לא היה עושה כן גם בספר המצות לאוין ל"א לבאר ולומר דאינו חייב מלקות אלא הקוסם ולא השואל עי"ש באורך שלא ביאר יותר.
ולענ"ד נראה דמנחש ומעונן עושה מעשה ומכוין מלאכתו או הליכתו ביום ועת שאמר לו המנחש והמעונן ולכן לוקה ברם השומע לקוסם שאומר לו עשה כך והזהר בכך יהיה כן או לא יהיה כן זה לא מקרי מעשה דלילקי ואף דעושה על פיו סוף סוף מלאכת עצמו הוא עושה וליכא כיוון מעשה שלא לעשות היום ולמחר עושהו כמו מעונן שיקרא עושה מעשה כן נ"ל ברור ועיין להרב דינא דחיי בלאוין נ"ג באורך. ואחרי המחילה אין הדבר כן ויש לעמוד על דבריו אלא שאין השעה צריכה לכך, וכולי קרא דלא ימצא בך וכו' קוסם קסמים וכו' בא לאזהרה וכל שאין בו מיתת בי"ד ואיכא מעשה איכא מלקות בין שואל בין נשאל דבמעשה תליא מילתא כדמסיים קרא כי תועבת ה' כל עושה אלה ובאוב וידעוני אמר שואל דאינו אלא אזהרה לשואל דהנשאל יש בו אזהרה אחרת אל תפנו אל האובות כנודע ומ"ש שכונתו על המעונן עצמו שיגיד העתים שאם כיוון מלאכתו וכו' עי"ש באורך הדבר תמוה איך הפה יכולה לאומרו דזה לא שייך אלא בנשאל ולישנא נמי דייקא פוק עיין ותשכח והדברים ברורים בספר המצות ובס' היד למתבונן היטב וא"צ להאריך ודוק."
להורות נתן יו"ד עח
כותב כלחם משנה כדבר פשוט
"ועיין ברמב"ם שם (ז) "אסור לקסום ולשאול לקוסם… וכל העושה מפני האיצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי השמים, הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו" עכ"ל ומבואר דיש שגם השואל בקוסם לוקה והיינו כשהוא עושה מעשה על פיהם."
מקנה אברהם, כלל הל, אות רנג (דף סב, א) (הרב אברהם שיראנו. סלוניקי תרי"ח)
כותב כלחם משנה, אגב ביאור העיקרון של מכת מרדות ברמב"ם
"לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואי מכין אותו מכת מרדות עיין מה שכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות ע"ז הלכה יד, והנשאל בהם באזהרה ומנין אותו מכת מרדות יעויין שם. דאינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה ועו"ש הלכה ז' מה שכתב לחם משנה למ"ש הרמב"ם שהשואל לקוסם מכין אותו מכל מקום ואם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתוב למעלה גבי מנחש וסמך על מה שכתב שם."
הסוברים שיש איסור, אבל לאו דווקא לאו שאין בו מעשה
שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפה
חולק על ההיתר של התרומת הדשן. לדעתו יש איסור לא רק בשאלת אוב וידעוני אלא גם בשאר קוסמים ומכשפים, אלא שאין לוקים על זה, והרמב"ם במפורש כתב שיש איסור בשאלתם. לא ברור לחלוטין האם לשיטתו זה איסור דרבנן או לאו שלא לוקים עליו. מכל מקום, הוא כופר בטענה של תרומת הדשן שמדובר רק באיסור קל מחמת 'תמים תהיה'. יש להדגיש שהוא אומר את זה גם כדעתו, ולא רק כפרשנות שלו ברמב"ם
"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שהתיר מה"רר ישראל ז"ל בתשובותיו לשאול במכשפים ובקסמים אם יש לסמוך על היתר זה.
תשובה אין דעתי נוחה בהיתר זה וגם הוא ז"ל לא כתב אלא שלא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דדוקא הני דחמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם להחמיר והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעיא לחייב המכשף בסקילה ולא ילפינן מכלל אוב וידעוני ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני ע"כ טעמו ונימוקו ז"ל להתיר. ואני שמעתי ולא אבין מאי קולתו דמכשף מאוב וידעוני זה במיתה וזה במיתה שנאמר מכשפה לא תחיה ושניהם בסקילה והא דלא יליף למכשף בסקילה לפי שהוא בכלל אוב וידעוני משום שזה מעשה בפני עצמו וזה מעשה בפני עצמו דאי לא תימא הכי אמאי כתב אוב וידעוני נילף חד מחבריה אלא משום דכל חד מעשה בפני עצמו ונהי דאזהרה ליכא בשואל בקוסם או במכשף מ"מ איסורא איכא ומכין אותו מכת מרדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות ע"ז וז"ל אסור לקסום ולשאול בקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם בעצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהם לוקה שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים ע"כ. ומי שראה זה הלשון איך איפשר שיאמר שהוא מותר ומתוך כך אני אומר שלא היתה כוונת הרב ז"ל להתיר אלא לומר שלא מצינו איסור מפורש וכן נראה ממה שכתב בסוף השאלה וז"ל וא"כ אין כאן אלא איסור עשה דתמים תהיה עם ה' אלהיך כדכתב הרמב"ם ע"ש. נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר ע"כ ועדיין דבריו צ"ע דהא הרמב"ם איסור ממש קאמר כדכתיב לשונו לעיל ודוחק הוא לומר שראה מה שכתב בסוף הפרק ולא עיין בתחלתו."
הסוברים שאין לאו בשואל מכשף גוי לשיטת הרמב"ם
תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן צו
כותב שאין בתמים תהיה איסור ממש לפי הרמב"ם, ולכן נראה שאין איסור לדרוש במכשפים ובקסמים
"ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא… וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל."
שו"ת מהרש"ל סי' ג
"מהרש"ל בתחילה דוחה לחלוטין את הסברו של התרומת הדשן ברמב"ם ומצדד שיש לאו בשואל. אלא שלבסוף מביא שהרמב"ן כתב אחרת, ומקבל דעתו בלי לומר דבר.
ואני אומר כבודו במקום העליון מונח אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהא כתב בפ' י"א דע"ז (ה"ז) אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכת מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' ע"כ הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מכת מרדות כמו שכתב באותו פרק (הי"ד) גבי שואל אוב ומה שכתוב באותו הפרק (הט"ז) שהן באיסור דעלמא משום תמים תהיה היינו דווקא המאמין בהם על זה קאמר שהוא מן הסכלים והשוטים והתורה הזהירה על אלו ההבלים מלהאמין בהם ולחשוב שהן אמת כו' כמו שכתב שם להדיא ואף על המאמין כתב הרמב"ם באותו הפרק שאם כיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים הרי זו לוקה. ואומר אני דסברת הרמב"ם הוא מה שכתב בתורה ושואל אוב או ידעוני קאי אכל אינך דכתיבי בהאי קרא כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף ולא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא משום שלשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת מה שאין כן בכל אינך אבל לעולם מילת ושואל אכל דכתיבי בקראי לעיל מיניה קאי, ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפי' הפונה אינו אלא שואל והא ראייה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה ומ"ה כתבה התורה ושואל אוב. וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמן אם שואל בהן חייב ומ"מ בתשובת רמב"ן מצאתי דדווקא באוב וידעוני אסרה תורה השאלה אבל לא באינך הכתובים בקרא וז"ל גוי המכשף וישראל שואל בו אינו אלא משום תמים תהיה כשואל בכלדים, והשתא לכאורה נראה דאפי' סתם חולה אינו אסור לשאול במכשפים וקוסמים לפי סברת הרמב"ם דאין בו אזהרה אלא איסור בעלמא משום תמים תהיה וגם אין איסור מבואר אלא דרש בעלמא שהרי לא נמנה בכלל העשין וגם עיקר המקרא להלוך בתמימות הוא דאתא ולהיות אמונת השם ית' זכרו והבטחתו חקוקה בלב האדם ומשום הכי היכא שהוא חולה אינו ראוי להחמיר לאסור."
דינא דחיי, לאוין נג (לרבי חיים בנישתי, ה'כנסת הגדולה')
"וכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עכו"ם אסור לקסום ולשאל לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה וכו' לוקה שנאמ' לא ימצא בך וכו' וקוסם קסמים ומשמ' לי מתוך דברים אלו שהשואל לקוסם אע"פ שעשה מעשה על פיו אינו לוקה והטעם יתבא' לפנינו וכלשון הזה כתב הרמב"ם בספר המצות והעובר על לאו זה ויעשה אחד מאלו חייב מלקות כלומר כשיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו לא מישאל לקוסם אבל השאלה לקוסם מגונה מאד ע"כ וכן כתוב בס' החינוך סי' תקי"ו ומדברים אלו נראה בבירור שאין השואל לקוסם לוקה אעפ"י שעשה מעשה על פיו והדבר ברור אצלי.
אבל ראיתי לרב בעל ל"מ בפרק י"א מהלכות עכו"ם דברים תמוהים ומרפסן אגרי שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה כלשון הזה רבי' קצר דבריו בכאן שהיה לו לומר שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתב למעלה גבי מנחש אלא שסמך על מה שכתב שם ע"כ ואני תמה הרבה פה קדוש איך יאמר דבר זה שאם אמר הרמב"ם ז"ל למעלה במנחש וכל העושה מעשה בדבר מדברים אלו לוקה על המנחש עצמו אמ' שאם עשה מעשה על פי אותם הדברים ששם לניחוש לוקה דבמנחש לא שייך חילוק בין שואל למנחש עצמו שכיון שאין זה תלוי בדבר חכמה אלא כל המשים סימנים הרי זה מנחש ועל זה הזהירה תורה לא תנחשו ולא תעוננו וזהו שאמר הרמב"ם ז"ל וכל העושה מעשה בדבר מדברים אלו לוקה שעל זה הזהירה תור' לא תנחשו אבל בקוסם קסמים שהאזהר' באה על הקוסם עצמו ולא על השואל מדלא קאמר ולא ימצא בך שואל קסמים כדרך שאמר ושואל אוב וידעוני איך נאמר שהשואל לקוסם ועשה בו מעשה על פיו לוקה כיון דלית ביה לאו ומ"מ כתב הרמב"ם ז"ל שמכין אותו מכת מרדות מפני שמדברי סופרים ואם כתב הרמב"ם ז"ל גבי בעל אוב וידעוני שהשואל בהן אם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרן לוקה היינו משום דאית מהו לאו מיוחד בנשאל מלבד בעל אוב וידעוני עצמו שבבעל אוב וידעוני עצמו כתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעוני' ובנשאל כתיב לא ימצא בך וכו' ושואל אוב וידעוני וכיון דאית בהו לאו מיותר אם עשה מעשה לוקה כדין לאו שיש בו מעשה אבל בקוסם קסמים שבשואל לא כתיב ביה לאו אינו לוקה אפילו עשה מעשה וזה דבר ברור בלתי נעלם לא ידעתי איך נעלמו דברים אלו מעיני הרב בעל לחם משנה ז"ל."
סדר משנה, בוסקוביץ, שם
משיג על דברי הלחם משנה ומסכים עם הסוברים שאין איסור בשאלת מכשף, כי לא נאסר בתורה השואל אלא רק המבצע, וזה רק משום תמים תהיה, ולכן בשום מציאות השואל לא יתחייב מלקות.
"… אבל על שואל בקוסם קסמים ומנחש ומעונן וחובר חבר לא מצינו להם בתורה אזהרה כלל כי על הקסם והניחוש והעוננות וחברת חבר הוא שהזהירנו התורה שאנחנו לא נהיו הפועלים והעושים המעשים והפעולות המגונים ההם לקסום קסם וגו' וכמו כן על הכישוף הוזהרנו שאנחנו לא נכשף, אבל על השאלה בכל אלה לא מצינו להם אזהרה כלל אך הוא באיסור עשה של תמים תהי' עם ה' אלקיך, וכמ"ש רבינו סוף הלכה ט"ו ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, תמים תהי' וגו' ועיין בהשגות הרמב"ן למנין המצות של רבינו במ"ע הנוספות מנין ח' ובספר מגלת אסתר שם, ולפיכך אין להשואל בהם (חוץ מהשואל אוב או ידעוני) שום מציאות מלקות דאורייתא וכן בת"כ שהבאתי לעיל פרק ו' הלכה ב' בד"ה ואזהרה שלהן וכו' לא הוזכר שם שיש אזהרה לשואל כ"א שתי אלה השואל באוב ובידעוני ואפס זולתן וכן רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאווין מנין ל"ו ל"ז ל"ח לא הזכיר אזהרה להשואל אלא דוקא להשואל בשלש אלה, אוב או ידעוני או בשואל למתי', אבל בקוסם קסמים ובמעונן ובמנחש ובמכשף וחובר חבר לא הוזכרה אזהרה אלא על הפועל אחת מן הפעולות המגונות ההם האמורות (א"ה עיין בכתבי מהרא"י סי' צ"ו דהתיר לחולה לדרוש במכשפים ובקסמים ולא הזהירה תורה אלא באוב וידעוני דחמירי טפי)."
מרכבת המשנה (חעלמא) שם
"המרכבת המשנה משיג על הלחם משנה, שברור שהשואל קוסם או מנחש לא לוקה, כי אין כזה לאו בשום מקום!
שהשואל לקוסם. עיין לח"מ ודבריו תמוהים דשואל אוב וידעוני אית בהו לאו לא ימצא וגו' ושואל אוב או ידעוני משו"ה פסק רבנו ה"ד דהמנחש ע"י מעשה לוקה ולקמן הי"ד השואל אוב ועשה מעשה לוקה משא"כ השואל קוסם או למנחש מהיכן ילקה כיון דליכא לאו בשואל עיין מנין המצות מן לאו ל"א עד לאו ל"ח ועיין מ"ש הי"ב."
עבודת המלך שם
מביא שכך סבר המהרש"ל גם, שלא לוקה בגלל שאין בזה מעשה. אבל מקשה על זה שבספר המצוות מוכח שאין זה לאו, כי הרמב"ם כתב שם שזה 'מגונה'. ובאמת גם בתורת כהנים משמע כך, ונראה שהאיסור לשיטת הרמב"ם נובע מ'תמים תהיה' כפי שדרשו חכמים לגבי כלדיים.
"אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות. עי' לח"מ ובאמת דעת המהרש"ל ז"ל דהא דהשואל אינו לוקה הוא משום שאין בו מעשה, אבל המעיין בדברי רבנו בספר המצוות יראה דס"ל לרבנו דאינו בכלל הלאו כלל אלא שהוא מגונה, ושואל ליתא אלא באוב וידעוני ודורש אל המתים אבל לא בכל אינך, והרב משנת חכמים האריך בכל זה לדייק בדברי רבנו.
ובאמת גם בתורת כהנים קדושים ליתא אזהרה רק בשואל אוב וידעוני וגם במנחש ומעונן ליתא חיוב לשואל עי' בזה, וכנראה כל זה כלול לדעת רבנו בהא דאמרו פסחים קי"ג מנין שאין שואלין בכלדיים לפי שיטת רבנו לקמן דשואל בככבים הוא בכלל מעונן."
משנה כסף, הרב חיים דוד סירירו, שם
מביא את דברי הלחם משנה ודוחה, משום שמספר המצוות, מוכח שהרמב"ם סובר שזה מגונה אבל אין איסור בשאלת קוסם. אמנם מה ההבדל בין הנוהג לפי תחזית המעונן לבין שואל במעונן? לאחר כמה פלפולים הוא כותב שהעיקר הוא שבמעונן נאמר בתורה איסור 'לא תעוננו' במקום נוסף, מה שאין כן בקוסם, שנאמר רק בפרשיית 'לא ימצא בך…', ושם משמע שהאיסור הוא רק על האדם העושה, ואין לרבות מעבר לזה.
"ז אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מ"מ אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן לוקה שנאמר לא ימצא מעביר בנו כו' קוסם קסמים. וכתב הרב לח"ם ז"ל בכאן קצר רבינו שהיל"ל שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתב למעלה גבי מנחש אלא שסמך על מה שכתב שם עכ"ל.
הן אמת דכן היה נר' אך מה נאמר דהרמב"ם בספר המצות במצוה ל"א כתב וז"ל והעובר על לאו זה ויעשה מאחד מאלו חייב מלקות כלומר משיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו ולא מי שישאל לקוסם אבל השאלה לקוסם מגונה מאד כו' הרי שכתב שהשואל לקוסם אינו לוקה והתם ליכא למימר דסמך אמה שכתב דעדיין לא כתב מענין זה שהעושה על פי הנחש לוקה ועוד שבדין שאחר זה דהיינו דין מעונן פירש והעושה מעשה על פי האיצטגנינות לוקה ולא סמך אמה שכתב גבי מנחש וכן לקמן בדין אוב וידעוני ומאי שנא הכא דסמך אמנחש. והנלע"ד דגבי קוסם לא הזהירה התורה אלא לקוסם כדכתיב לא ימצא בך קוסם קסמים דהיינו עצמו והקוסם פשיטא דלוקה כיון דמגיד לאדם מה יהיה בפועל שיפעל לכן אינו לוקה כי אם הקוסם אבל השואל לקוסם אינו מוזהר דלא מצינו אזהרה גביה אבל גבי מעונן ומנחש חייב המנחש העושה על פי נחש כיון דכתיב לא ימצא מעונן ומנחש ומשמע בין העושה על פי עצמו שהוא אומר בעצמו נחש עבר מימיני תרנגולת קראה כמו תרנגול צרי' לשוחטה ושוחטה או אח' אמר לו שחוט תרנגולת זה שקראה כמו תרנגול בין הכי ובין הכי חייב מלקו' העושה מעשה ע"פ נחש אבל קוסם הכתוב מפרש קוסם קסמים דהיינו הקוסם עצמו הפועל הקסם ומגיד לאדם שיחו הזהרו בכך.
אך נראה דבאמת דאינו לוקה כי אם הקוסם עצמו ומעונן עצמו ומנחש עצמו וכן כתוב לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש וחובר חבר וכולהו משמע דפועלו' הקסם והמעוננים ומנחשים עצמם איירי והכי דייק לשון רבינו מנחש אלו האומר פתי נפלה מפי וכיון דקאמר הכי נעשה מנחש ואפי' אם תמ"ל דמי ששמע אומר פתך נפלה מפיך וכיוצא או לא תעשה זה או עשה דבר זה שכך טוב לך לוקה מ"מ לא קשה די"ל דשאני זה העושה ע"י מנחש דכיון דקבל דבריו נעשה איהו נמי מנחש דבכך אסרה תורה אבל קוסם דקאמר קרא היינו העושה פועל קסם וכן מעונן המכוין השעו' וזה ששאל למעונן אף שיעשה על פיו אינו יודע לכוין השעות כדי שנחשבנו למעונן וכדבעינן למימר בס"ד.
ועוד היה נראה לומר כעין זה דלא ימצא בך קוסם קסמים משמע דמזהיר קרא לקוסם עצמו אבל מעונן ומנחש משמ' בין העונן דהיינו היודע איצטגנינות ובין העושה ע"פ האיש המגיד כדרך איצטגנינות ואע"ג דקרא קאמר לא ימצא בך מעונן ומנחש ומשמ' המעונן עצמו כמו קוסם קסמים עצמו י"ל כיון דקרא אחרינ' כתיב לא תנחשו ולא תעוננו משמע ליה דקרא זה אעושה ע"פ נחש או ע"פי המעונן איירי ולמד קרא דלא ימצא בך מעונן מקרא דלא תעוננו אבל גבי קוסם דלא הוזכר במקום אחר אין לומר דגם לשואל לקוסם הזהיר ועוד דהכא גבי קוסם פי' הכתוב קוסם קסמי' דהיינו פועל הקסם ואם כן נראה לפי זה דהשואל לקוסם אפילו עשה מעשה ע"פי הקוסם אינו לוקה כי אם מכת מרדות לפי שמגונה מאד הדבר כמ"ש רבינו בס' המצות מצוה ל"א."
חפץ חיים – ספר המצוות הקצר מצוות לא תעשה מצוה קסז
"מצות לא תעשה שלא לקסום.
שנאמר (דברים יח, י): "לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים". וקוסם הוא, שמכה במטה אשר בידו בארץ הכאות הרבה, וצועק זעקות משונות, ועוזב מחשבות, ומביט לארץ זמן ארוך עד שנעשה כמו חולי הנופל – ומגיד עתידות; ויש שעושים בחול או באבנים, או שמשליך אזור עור בארץ, או שאוחז מקלו בידו, ואומר: "אם אלך ואם לא אלך" – הכל בכלל קסם. והעושה אחד מאלו, עובר על זה. אבל השואל לקוסם, אסור מדרבנן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות."
הרב קאפח, שם
"ואיני יודע מה הביאם לכל זה, וכי היכן יש במקרא רמז לאסור השואל לקוסם הרי נאמר הלאו רק לקוסם עצמו, והשואל רק מגונה ומכוער כלשון רבנו בסה"מ ונראה כל כיעורו ע"י זיהום מחשבתו בדברי הבל שאין ראוי לישראל מקבלי תורת ה' לעסוק בהן. ועוד שהוא בכלל ולפני עור, ולפיכך לוקה מדרבנן, משא"כ מנחש הוא עצמו עושה הפעולה כלומר כיוון מעשיו על פי הנחש, והוא עצמו המוזהר לא אחר. וכי תעלה על דעתך שהשועל שעבר מימינו מוזהר ? ודברי הלח"מ מאד תמוהים."
ראשונים נוספים
שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפג
"אבל אני צריך לבאר דעת רש"י ז"ל שפירש אין שואלים בכלדיים בעלי אוב. ואני תמה, וכי בעלי אוב מתמים תהיה, נפקא. בהדיא כתיב ביה שואל אוב וידעוני. וכן קשה מה שאמרו פרק חלק אין שואלים דבר מן השדים בשבת. ר' יוסי אומר אף בחול אסור. א"ר רב הונא הלכה כר' יוסי. ואף ר' יוסי לא קאמר אלא בשביל סכנה. הלא ענין שדים כשפים הם. העושה מעשה במיתה, והנשאל בהם באזהרה. ושמא דעת רש"י ז"ל לא לשאול בהם שיעשו מעשה ויגידו לו שאלתו כשואל אוב ודורש אל המתים. אלא שבעלי אוב עשו מעשה ושמעו ואחר כן בא זה ושאל מהם מה חדוש יש בעולם, שזה אין בו אלא משום תמים תהיה. ומהו שאמר אין שואלין דבר מן השדים. י"ל שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב וכולן במיתה. אבל הנשאל בהן בבעלי אוב באזהרה. ובשאר מכשפים מותר דבעל אוב כתיב בקרא כי יהיה בהם אוב או ידעוני. וכתיב ושואל אוב וידעוני. אבל בכישוף מעשה כתיב ביה. אזהרה מעונן ומנחש ומכשף. מכשפה לא תחיה. ושואל לא כתיב ביה. הלכך כותי המכשף ישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה, ככלדיים."
שו"ת הריב"ש סימן צב
מצטט ומצדד ברמב"ן, שאין איסור בשואל מכשף וקוסם
"ועתה קשה שאם מעשה שדים הוא אסור כמעשה כשפים, והלא העושה מעשה במיתה ונשאל בהם באזהרה, ותירץ הרמב"ן ז"ל שבכלם יש מיתה בישראל העושה מעשה, שהרי מצינו בהם אזהרה דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו וכו' מעונן ומנחש ומכשף ועונש מדכתיב מכשפה לא תחיה. אבל הנשאל בהם לא כתיב בהו אזהרה אלא בשואל אוב וידעוני. אבל בשאר כשפים השואל בהן כגון שכותי המכשף עושה מעשה ישראל השואל בו אינו אסור אלא משום תמים תהיה עם ה' אלהיך כענין שואל בכלדיים. ובתוספתא יש גירסא אחרת אין לוחשין בדבר שדים בשבת, ר' יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים. ולפי גירסא זו יש לומר שחכמים לא התירו בחול אלא ללחוש ולהשביע השדים לצאת מן האיש כדרך מעשה דבן תלמיון ורבי יוסי אוסר מפני הסכנה שמא יזיק כשמוציאין אותו בעל כרחו. ומה שהתירו שם שרי שמן הגרסא הנכונה שם מפני שמכזבין לומר שאין להם השבעה ואינן בכלל כשוף כלל שהם משחקין בבני אדם ומכזבין בהם ללעוג. כל זה כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה."
ספר החינוך, מצוה תקי
דברי החינוך דומים לדברי הרמב"ם בספר המצוות, שהשואל הוא מגונה, אלא שכאן משמע בעליל שהגינוי איננו איסור לאו אלא פשוט מעצם העובדה שאדם עוסק בהבלים ולא קובע מחשבותיו בעבודת ה'.
"וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְעָשָׂה עַצְמוֹ קוֹסֵם עַל דֶּרֶךְ אֶחָד מִכָּל הָעִנְיָנִים שֶׁזָּכַרְנוּ אוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר וְיַגִּיד לִבְנֵי אָדָם הַדְּבָרִים שֶׁיִּרְאֶה בִּקְסָמָיו, חַיָּב מַלְקוּת, וְהוּא שֶׁעָשָׂה שׁוּם מַעֲשֶׂה בַּדָּבָר, שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו מִבְּלִי מַעֲשֶׂה. אֲבָל הַשּׁוֹאֵל מִן הַקּוֹסֵם אֵינֶנּוּ בְּחִיּוּב מַלְקוּת, וְאָמְנָם הוּא מְגֻנֶּה מְאֹד כָּל הַקּוֹבֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו וּמוֹצִיא עִתָּיו בַּהֲבָלִים אֵלֶּה, כִּי לַאֲשֶׁר חֲנָנוֹ הָאֵל דֵּעָה וְהִנְחִילוּ דַּת הָאֱמֶת לֹא יֵאוֹת לוֹ לַחְשֹׁב בַּהֲבָלִים אֵלּוּ, רַק שֶׁיִּקְבַּע מַחְשְׁבוֹתָיו בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה, וְלֹא יִירָא מִדִּבְרֵי קוֹסֵם, כִּי הַשֵּׁם בַּחֲסָדָיו יְשַׁנֶּה מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים וִיבַטֵּל כֹּחַ הַמַּזָּלוֹת לְהֵטִיב לַחֲסִידָיו."
המאירי, סנהדרין סה, ב
המאירי דומה מאוד דבריו לרמב"ם וניכר שהעתיק חלקים גדולים ממנו, ולכן קשה להגיד בדעתו משהו ברור. מחד הוא מציין שהשואל את הקוסם אינו בלאו של הקוסם אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות. מאידך, הוא כתב שמי ששאל מעונן ונהג על פיו כן יכול ללקות, בדיוק כרמב"ם, ולכן נראה שאותה מחלוקת שיש בדברי הרמב"ם – תהיה גם במאירי
"יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים. הקוסם הוא שמניע דמיונו ברוב קולות וצעקות ויגיעה ועמל שיבהילוהו עד שישוב נעדר הרגשה ויתחזק דמיונו ויאמר דברים יתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון ולאו זה אינו אלא לקוסם לא לשואל אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות ובכלל זה המביטים בצפורן ובחרב ובזכוכית ובמראה וכיוצא באלו. המעונן כל שעשה פעולה שיכוין עשייתה על פי משפט הכוכב עד שיאמר לא תעשה דבר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית שיש לכוכב פלוני דבוק עם מזל פלוני וכיוצא בזה או שיעשו דבר בעת ידוע על פי משפטי הכוכב יאמרו עליו שיועיל או יזיק לדבר ידוע והמעונן בלאו והשואל באסור ומ"מ כל שכיון השואל שעתו על פי אותם הדברים ועשה כן עבר בלאו החובר כבר בארנו שהוא כל שיביא הדברים המזיקים וילחוש להם עד שימנעם מהזיק או ילחוש על נשיכותיהם וכל העובר עליו לוקה דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי וכן כל כיוצא באלו ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה והמכשף יתבאר ענינו למטה האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא:"
שאלת מכשף גוי במקום חולי
הסוברים שמותר להתרפא במקום חולי רגיל
תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן צו[1]
כותב שאין בתמים תהיה איסור ממש לפי הרמב"ם, ולכן נראה שאין איסור לדרוש במכשפים ובקסמים
"ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקסמים? דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם, נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא… וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה כדכתב רמב"ם ע"ש, נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר, נאם הקטן והצעיר שבישראל."
משכנות יעקב, יו"ד מא (ברוכין)
כותב שלשיטת רשב"י שגוים נצטוו על הכישוף יש בזה צד אביזרייהו ע"ז, אבל לא קיימא לן כמותו, אלא שגוי מותר בכישוף, ואין בזה ע"ז, ואין בזה איסור, ואפשר שבאמת יהיה מותר לחולה ובמיוחד לחולה שיש בו סכנה, ויש בזה לימוד זכות. ועדיין – השומר נפשו ירחק.
"שאלה אם מותר לשאול במכשפים וקוסמים בשביל חולה.
תשובה: הנה דבר זה מבואר בב"י ז"ל סי' קע"ט אשר הביא בשם הזוהר דאיסור גדול לדרוש במכשפים אפילו לחולה שיש בו סכנה. ולענ"ד היה נראה להתיר לחולה. דהנה הזוהר בזה לשיטתו דרשב"י סי' בגמרא דסנהדרין דעובדי כוכבים ומזלות מצוה על הכישוף. והשואל מאתו מלבד שהוא עובר על לפני עור כו' אף גם יש לומר שיש בזה שמץ עכומ"ז כדמשמע בזוהר ואם כן ודאי אסור ואולי אף בחולה שיש בו סכנה משום אביזרא דעכומ"ז דיהרג ואל יעבור. אבל אנן הא קיי"ל דלא כרשב"י רק כהנך תנאי דפליגי עליה וס' בש"ס דעכומ"ז מותר בכישוף שמע מינה שאין בו דין ע"ז וגם אין כאן לפני עור רק איסור אמירה לעוכמ"ז כמו בחסום פרתי ואיסור דתמים תהיה כו' כמו לשאול בכלדיים. ואולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ונראה לי נכון ללמד זכות על הנוהגים היתר בדברי, אבל על כל זאת שומר נפשו ירחק מהם והבוטח בה' ישוגב."
שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קכח
דן לגבי רפואות חדשות שאולי הן מיסטיות. הוא מביא את דברי הפוסקים השונים, וכותב שניתן היה לסמוך על שיטת תרומת הדשן והמשכנות יעקב להקל, ובמיוחד בנידון שלו שאולי מדובר ברפואות שאינן מיסטיות אלא פשוט חדשות ולא מוכרות למדע הרגיל וכו'.
"ועל כן נראה לפענ"ד, שאם יעשו כן לחולה לרפאותו אין מקום לאסור, ולא מיבעיא אם אין עושין דברים זרים ולא מקטרין מיני כשפים הנראים דברים מוזרים, וכל שכן אם נאמין להמומחים שהרפואות הם דברים טבעיים, אלא אפילו נראה כעין דבר זר מכל מקום יש לסמוך על המתירין, כן נראה לפענ"ד."
הסוברים שמותר רק בחולי של סכנה
פירוש רבינו אברהם מן ההר (כת"י שטרם נדפס באופן סדור וצוטט בספר קונטרס פני הבית, של הרב אריה עמרם, עמ' קלה)
כותב שההיתר ללמוד להבין ולהורות כולל את ההיתר להשתמש בכשפים כדי להנצל מכשפים שאחרים מטילים עלינו. (וזה דומה מאוד לדברי המהרש"ל, ראה במקור הבא)
"אף הם היו בקיאים בחכמת הכשפים ואמרו דבר להציל את עצמם, והיינו – דאמרינן לא תלמד לעשות ככל התועבות לעשותם אי אתה למד אבל אתה למד [להבין] להורות, כלומר לעשות הנזקין אי אתה למד הדברים שאסור לעשותם אבל להבין ולהורות הענין מה הוא אתה למד והטעם כדי להנצל מהרעים שיעשו לך רעות כתועבות ההם."
שו"ת מהרש"ל סימן ג
מהרש"ל לומד מהעובדה שהרמב"ם לא מנה את תמים תהיה שלשיטתו אין זה איסור של ממש, אלא דרש בעלמא, והוא נאמר רק כלפי מי שמאמין בהם והולך אחריהם וכו', אבל במקום חולי יש מקום להקל. אלא שכיוון שעיקר הדברים האלה שקרים – אין להתיר אלא חולי של סכנת נפשות, או בחולי שהוא עצמו נגרם על ידי כשפים. אחרת – אין להקל בזה.
"שאלה אם חולה מותר לשאול במכשפים על ידי גויים.
תשובה כבר הקדימוני מהרא"י ז"ל (תר"ה ח"ב סי' צ"ו) וכתב שלדרוש במכשפים ובקסמים לא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב או ידעוני דווקא הזהירה תורה עלי' דאינון חמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם לחומרא והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעינן לחייב המכשף סקילה ולא ילפי' לה מכלל אוב וידעוני ואין לומר דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול לדברי ר' ישמעאל פ' ד"מ דבני נח מוזהרים על הכישוף משום דלא קיי"ל כר' ישמעאל דכולה תלמודא אמרינן דשבע מצות נצטוו בני נח וריב"א ואשר"י נמי פסקו דלא כחזקיה דאמר בני נח מצווין על הסירוס וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה וגו' כדכתב הרמב"ם ונראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל. ואני אומר כבודו במקום העליון מונח אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהא כתב בפ' י"א דע"ז (ה"ז) אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכת מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' ע"כ הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מכת מרדות כמו שכתב באותו פרק (הי"ד) גבי שואל אוב ומה שכתוב באותו הפרק (הט"ז) שהן באיסור דעלמא משום תמים תהיה היינו דווקא המאמין בהם על זה קאמר שהוא מן הסכלים והשוטים והתורה הזהירה על אלו ההבלים מלהאמין בהם ולחשוב שהן אמת כו' כמו שכתב שם להדיא ואף על המאמין כתב הרמב"ם באותו הפרק שאם כיון מלאכתו או הליכתו בעת שקבעו הוברי שמים הרי זו לוקה. ואומר אני דסברת הרמב"ם הוא מה שכתב בתורה ושואל אוב או ידעוני קאי אכל אינך דכתיבי בהאי קרא כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף ולא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא משום שלשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת מה שאין כן בכל אינך אבל לעולם מילת ושואל אכל דכתיבי בקראי לעיל מיניה קאי, ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפי' הפונה אינו אלא שואל והא ראייה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה ומ"ה כתבה התורה ושואל אוב. וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמן אם שואל בהן חייב ומ"מ בתשובת רמב"ן מצאתי דדווקא באוב וידעוני אסרה תורה השאלה אבל לא באינך הכתובים בקרא וז"ל גוי המכשף וישראל שואל בו אינו אלא משום תמים תהיה כשואל בכלדים, והשתא לכאורה נראה דאפי' סתם חולה אינו אסור לשאול במכשפים וקוסמים לפי סברת הרמב"ם דאין בו אזהרה אלא איסור בעלמא משום תמים תהיה וגם אין איסור מבואר אלא דרש בעלמא שהרי לא נמנה בכלל העשין וגם עיקר המקרא להלוך בתמימות הוא דאתא ולהיות אמונת השם ית' זכרו והבטחתו חקוקה בלב האדם ומשום הכי היכא שהוא חולה אינו ראוי להחמיר לאסור.
אבל מ"מ אומר אני מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכזבים ודברי תעתועים ואין בהן ממשות א"כ מהאי טעמא אין להתיר כלל לשאל במכשפי' משום תמים תהיה מאחר שאין בהן ממש ורובו הבל א"ל חולה שיש בו סכנה דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת שהוא בסקילה ק"ו בכה"ג אבל היכא דליכא סכנת נפשות לא אפילו הוא סכנת אבר שהרי כבר חלקו כל האחרונים על ר"ת דמשוה סכנת אבר בעניין חילול שבת לסכנת נפש וראייתם ברורה ומ"מ לפעמים יראה להתיר אפילו דברים שאין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר וכגון שידוע שבא לאדם החולה ע"י כישוף או ע"י מקרה ורוח רעה דשרי לשאול בהן לפי דברי הרמב"ם דעל אותם עניינים וכיוצא בהן רוב המכשפים יודעים ומוצאים עזר ותרופה ואפשר אף לדברי הרמב"ם יראה למצא היתר ולומר שלא אסרה תורה כישוף בכה"ג דאינו בא אלא לגרש ולבטל כישוף ורוח רעה הדומה כי לא אסרה תורה אלא לשאול בהם ולרדף אחריהם ולהאמין בהם שיהיה ממש בעניינם וראייה קצת לדבר שהסנהדרין היו לומדים כישוף כדי לבטל כישוף של המחויבי' מיתה וכה"ג מצאתי בתשובת מהר"ר מנחם מ"ץ דמותר ללמוד מן המכשף ענייני כישוף כדי להציל עצמו או אחרים ע"כ. ומצאתי לו און מריש פרק כל הבשר (ק"ה:) דמסיק שם דרב חסדה ורבה בר רב הונא הוי קאזלי בארבא אמר להו מטרונית' ליתבו בהדייכו לא אותבוה אמרה מילתא ואסרת' לארבא אמרו אינהו נמי מילתא ושריוה אלמא דשרי לבטל כישוף בכישוף וכ"ש על ידי גוי דשרי. אבל בע"א כגון סתם חולה ואין בו סכנה לא אוכל למצא היתר כלל. דברי שלמה לוריא."
ב"ח יו"ד קעט, טז
כמו המהרש"ל, הזכיר את תשובת רבנו מנחם שמותר ללמוד כשפים כדי להציל. ונראה שהכריע כמו מהרש"ל למעשה.
"כתב הר"ר מנחם בתשובה סימן מ"ו ואם יכול אדם ללמוד מן המכשף ענייני כישוף השבתי דמותר ללמוד ולעשות להציל לעצמו או לאחרים ע"כ והכי משמע מדאמרינן לא תלמד לעשות אבל אתה לומד להבין ולהורות כדאיתא בפרק כלל גדול: וה"ה בלומד להצלת ישראל ובשואל למכשפים עובדי כוכבים אין בו איסור לאו אלא איסור עשה משום תמים תהיה עם ה' אלהיך וכתב מהרא"י בכתביו סימן צ"ו דנראה מדברי הרמב"ם דלאו איסור ממש קאמר וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן רפ"ג הביאו ב"י מיהו בחולה שנראה מענין חוליו שהגיע לו ע"י מקרה ופגע רע או ע"י מכשפות אין שם נדנוד איסור לחזור ולהסירו על ידי מכשפות:"
ש"ך יו"ד קעט, א
הש"ך מביא את תרומת הדשן ומהרש"ל, וכותב שכן כתבו ב"ח וב"י. משמע מדבריו שהוא סובר שאין מחלוקת, וכולם מסכימים לחידוש (?) של מהרש"ל ומתירים בחולה שיש בו סכנה או במי שהחולי נגרם לו על ידי כישוף.
"וב"ש. הוא משום תמים תהיה אסור לשאול בהן אבל העושה מעשה בקסמים וניחוש וכישוף איסור דאורייתא הוא כ"כ בפסקי מהרא"י שם ופשוט הוא ומבואר מדבריו שם דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהיה וגו' ומהרש"ל בתשובה סי' ג' ובפרק כל הבשר סימן י"ג מביאו והאריך והעלה דאסור לחולה לשאול בקוסמי' ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר ע"ש וכיוצא בזה כ' הב"ח ס"ס זה וכ"כ ב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפי' לחולה:"
משאת בנימין, חידושי דינים, יו"ד קנה,ג
"לדרוש במכשפים וקוסמים לצורך החולה מדברי פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח"ב] סימן צ"ו נראה דשרי בכל ענין. אבל מורי מהרש"ל כתב בתשובה סימן ג' דוקא חולה שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולי ע"י כישוף ורוח רעה שרי אפילו אין סכנה."
כנסת הגדולה, הגהות בית יוסף, קעט, כ
נראה בפשטות שנקט כמו מהרש"ל ומשאת בנימין
"ב שטה ל': ובספר הזוהר כו'. נ"ב: וכתב הרדב"ז ח"ב סימן קנ"ב, דהאיש העושה זאת מכין אותו מכת מרדות, ואפילו בחולה שיש בו סכנה. ורש"ל בתשובה סימן ג' ובים [של] שלמה פרק כ"ה סימן י"ג העלה, שלדרוש במכשפים ואפילו הוא גוי הוא בלאו, והמאמין בהם הוא בעשה דתמים תהיה. ואם הוא חולה שאין בו סכנה אפילו יש בו סכנת אבר, אפילו לדעתו של הרמב"ן ז"ל אסור לדרוש, ואם יש בו סכנה מותר אפילו לדעת הרמב"ם. וכ"כ משאת בנימין בסוף הספר, בהגהת י"ד סימן ה'."
דבר שמואל, אבוהב, סימן שנט
נשאל על חולה נכפה שנמצא בסכנת נפשות ורוצים ללכת להתרפא אצל כומרים שמשביעים רוחות בשמות עבודה זרה שלהם. הוא משיב שאף שלהתרפא בכשפים יש מתירים (מהרש"ל), מכל מקום להתרפא בכמרים שיגידו שמות עבודה זרה זה איסור אביזרייהו גמור שמוסרים עליו את הנפש.
"וגמרנו אומר להשיב לשואלנו כדברי בעל הטורים טור יורה דעה סימן קנ"ה, שעם כי לענין דין הדרישה במכשפים ודרכי האמורי במקום ספק סכנת נפשות, יש מן הפוסקים דנין להקל ובכללן מהרש"ל בספרו ים שלמה מס' חולין פרק כל הבשר [סימן יג]. מיהו
היכא שמעסקים בדרכי ההשבעות והזכרת שמות העצבים ואלילין, לא מצינו חולק לדברי הטור הנזכר המובאים גם בהגהות מרדכי פ' ב' דע"ז [סימן תתטו] שאסרו מטעם הכלל הגדול המסור בידינו [פסחים כה ע"א] בכל מתרפאין בסכנת נפשות חוץ מעבודה זרה וכו' ואביזרייהו שעליהן נאמר יהרג ואל יעבור, נכלל גם בזה הבא להתרפאות בשם עבודה זרה בהשבעות עובדיה. וכמעשה דבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל המובא פ' ב' דמס' ע"ז [כז ע"ב] יוכיח. וכל הגלחים והכומרים בזמן הזה כמינים הם חשובים לדון סתמן כפירושן דודאי מזכירין שם עבודה זרה, ורופאי אליל כולם, כדכתב בעל הטורים הנזכר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה."
שו"ע גאנצפריד, סי' קסז, ה
פוסק כמהרש"ל
"אסור לדרוש במכשפים אלא במקום סכנת נפשות, או אם בא לו איזה חולי על ידי כישוף או מקרה ורוח רעה מותר להתרפאות על ידי מכשף אינו יהודי."
כנסיה לשם שמים, הרב מנשה סתהון, תשובת הרב יהודה גרשון (מחבר שו"ת מחנה יהודה), קונטרס התשובות עמ' שנב
מתאר מנהג של כישוף והסרת שדים שהתפשט בטורקיה, והוא כולל גם תפילה לשדים והקטרת וזביחה להם. הוא כותב שאפילו אם לא היו זובחים ומקטירים לשדים – המעשים האלה ודאי אינם מותרים עבור חולה רגיל, וכמבואר בבית יוסף בשם הזוהר. מה שעולה מדבריו הוא שהוא סובר שעבור חולה שיש בו סכנה יש להתיר – ונראה שכך הוא הבין את הב"י.
"וזה לשון השאלה. אשר בעו"ה נתפשטה בערי טורקיא ומדינת ערב אשר נשים עושים וקורים אותו מותי"ק ואנדלקי גדולה וקטנה, וזה תוכן המעשה הרע שעושים לכל חולה או לעקרה או למי שאין מתקיימים לו בנים ח"ו וכיוצא בזה. באות הנשים הארורות ומביאים חיטים או שעורים וביצים ודבש ומים ומלח. ומכבדים הבית. ומפנים ומרביצים ומציעים אותו לבל יעבור שם רגל אדם כי אם החולה לבדו. ומסירים מהבית כל ספרי הקודש. ויש מסירים גם המזוזות לבל היות עיכוב לשדים מלבא. ומכניסים החולה או העקרה וכיוצא להתבודד לבדו עם האשה הבקיאה בעבודה. ומצוים ומזהירים אותו שלא יקרא קריאת שמע ותפלה וברכה ואפילו ברכת המזון ושלא יוציא שם שמים ושום דבר קדושה מפיו. ויישן שמה. ועושים שיבואו לו השדים בחלום. והאשה ההיא לוקחת קומץ מהחיטים או מהשעורים. ומערבת בתוך דבש ושופכת הדבש סביב מטות החולה. וד' פינות הבית. ובמפתן הבית. ושופכת ג"כ מהמים והמלח במקומות הנז'. ומתפללת ומתחננת. ושופכת נפשה לפני השדים ואומרת בערבי או בלע"ז תפלה ארוכה. ותוכן הדברים הוא. אנא בבקשה מכם אתם אדונים שלנו שתחוסו ותרחמו. על חטאיו שחטא לכם. ותתנו לו נפשו וכחו ובריאותו. ולעקרות תפתחו את רחמה ותשיבו להם פרי בטנם. ותתירו מאסרם. ולמשכלת תחיו להם נפשות בניהם ובנותיהם. והא לכם דבש זה למתק פיכם. והחיטים והשעורים לבקרכם וצאנכם. והמים והמלח לקיום האחוה אהבה וריעות כי ברית מלח עולם ביני וביניכם. ואח"כ שוברת הביצים לפניהם ואומרת. הא לכם קרבן נפש תחת נפש למען תשיבו לו את נפש זה החולה. או נפש בניו ובנותיו. או מאור עיניו וכיוצא. ומזה מהביצים לפניהם על הקרקע. ומשתחוית לפניהם בקידה על גבי הרצפה ועל אפיים. וכובשת פניה בקרקע ונושקת הרצפה כמה פעמים בעת תחינתה. וכסדר הזה עושים ג' לילות או ימים ידועים בשבוע. ויש מקומות שבמקום הדבש שופכים וזורקים צוקר עם מומי"א. ועושים כך ט' פעמים בתשעה ימים. ויש שעושין מיתו"ק הגדול והוא עורכים שלחן לשדים. ועליו כמה מיני מגדנות ומיני מתיקה. ומציעים הבית בבגדי לבן. ומחליפים בגדי החולה בבגדי לבן ומדליקים לפניהם נרות. ושוברים להשדים ארבעים או חמישים ביצים. ומביאים כמה מיני מוגמר ולבונה וקינמון וכיוצא. ומקטירים להם לריח ניחוח. וקצת מקומות שוחטים להם תרנגול שחור. וקצת מקומות שוחטים טלה. וזה הוא המיתו"ק ואנדלקי הגדול שונים באוולתם ארבעים יום וארבעים לילה. ויש שלא יכלו לעשות המיתו"ק ולפנות הבית מאיזה סיבה והמה מסתפקים במיעוט. והולכים ומנסכים מים ומלח לשדים בבורסקי או בבורות. וזה הענין לקלותו הוא מצוי לרוב מאוד עד שאין לך יום שקללתו מרובה. וגם אם יפול ילד מאיזה מקום. תיכף מנסכים שמן ומים. ומבקשים מחילה שלא יזיקו. ואם יזדמן הדבר לפני ראש השנה. מזהירים מאד שלא לשמוע קול שופר והתפלות של ראש השנה שלא יחריד וירגיז את השדים. זה קיצור מעשה התועבה. ע"כ לשון השאלה. והרב הגאון ר' שמואל העליר מעיר צפת ת"ו הנ"ל האריך ופלפל הרבה בענין זה.
…אם כן אף אם נאמר בנדון דידן דדמי לעובד מאהבה ומיראה גם כן אין שום נפקא מינא לדינא כלל. וכל זה הוא אפילו אם לא היה עושין המיתו"ק הנזכר בדברי שאלתו רק לחולה שיש בו סכנה דג"כ אסור לפי הנ"ל. אבל לפי המוזכר בדברי שאלתו עושין המיתו"ק גם לחולה שאין בו שום סכנה, וזה אסור אף בלי הקטרה כלל כאשר אבאר, כי הלא מבואר בטור וב"י (בסי' קעט) בשם רוב הפוסקים שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים. והב"י כתב שם בשם ר"י שכן עיקר, דדוקא להשביע השדים מותר שאינו בכלל מעשה כשפים אלא כשעושה ע"י מעשה אחר או ע"י לחש, וכן מוכח מדבריו בשו"ע (סי' קעט).
והנה זה מבואר בב"י בשם ספר הזוהר שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה, וגם הש"ך (בס"ק א) מביא כן בשם הזוהר ובשם הרש"ל. אף שלדרוש במכשפים אינו אסור רק משום תמים תהיה. א"כ אף שלדרוש בשדים מתירים כמה פוסקים, אבל לעשות מעשה על ידיהם בודאי דמי למכשפים שאסור אף לחולה. ועוד הלא מבואר בטור ובשו"ע (ס"ז) ובט"ז ובש"ך שם, דאסור לעבור על הלאו דחובר חבר אלא כשיש סכנה בדבר ומפני פקוח נפש, וא"כ מה שעושים שיבואו לו השדים בחלום כמבואר בדברי שאלתו בודאי לא גרע מחובר חבר."
נחלת יוסף – נחלת שמעון, סימן כג (עמ' יט) (מרבני העיר עדן, תימן)
סוקר את המקורות הבסיסיים בסוגיא ואז מסכם שאסור לחולה לדרוש במכשפים ושדים אלא אם כן נחלה מרוח רעה או כישוף ממש – וזה נדיר מאוד. נראה שהבין והכריע כמהרש"ל.
"המורם מכל זה דאף לחולה לא הותר לדרוש במכשפים ובמעשה שדים אם לא נחלה על ידי כישוף או מי שיש בו רוח רעה דמותר, אך זה לא שכיח כי אם א' מני אלף ולעתים רחוקות, ולאפוקי ממקצת בני אדם, מה גם בערי התימן פנימה שמאמינים בשדים ביותר מדאי על כל דבר קל אומרים שהוא מחמת השדים וזה אך חסרון דעת."
(לאחר מכן ממשיך ומוחה על המנהג הרע שעל כל דבר אומרים שזה שד שנכנס באדם, ורצים לקרוא לרופאי אליל מושחתים שגובים מחירים מופקעים וכו')
שו"ת מהריא"ץ סימן פד
כותב להתיר ללכת למכשפת נוכרית לרפא אישה חולה שיש בה סכנה, ומסביר שמהרש"ל פסק להתיר, ולמרות שהב"י כתב נגד, נראה שהכוונה רק בחולי רגיל, אבל גם הוא מתיר בסכנה.
"אחרי דרישת שלומו הטוב הנני מן המודיעים שיקרתו הגיעני על נכון, ויאמין לי אהובי גיסי נ"י
שלבי מאד מאד דוי ואשתתף מאד בצערו של בנו הרבני נ"י על אודות אשתו החולנית ר"ל, והמקום יהיה בעזרו וברוב רחמיו וחסדיו ירחם עליו וישלח לאשתו במהרה רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל רפואת הנפש וגוף, ויכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים טובים וארוכים.
ועל דבר שאלתו אם מותר להוליכה לנכרית אחת אשר רבים אומרים שיכולה לרפאות חולי זה על ידי לחש שאומרת. הנה לכאורה דין זה מבואר בשו"ע יו"ד סימן קנה, א דאם לא ידע שמזכיר שם אלילים מותר. אלא דמעלת כבודו מסופק מאחר דהמחבר שם כתב דאם הוא אפיקורס (עי"ש בש"ך שהוא מין) אפילו סתם לחש אסור דודאי מזכיר שם אלילים, ועל זה מסתפק מעלת כבודו מאחר דאמרה הנכרית שצריך ליתן מעות לכומרים והכומרים ודאי מינים ואדוקים בע"ז המה ואסור אפילו בסתם לחש. אולם לפי דעתי אין כאן בית מיחוש, כיון דהישראל נותן המעות לנכרית, ואין לישראל שום עסק עם הכומר, מה איכפת לנו אם הערלית נותנת המעות לכומר, ואפשר דלא תתן לו כלל ולעצמה מחזיקה כמו שכתב גם מעכ"ת.
והנה מחמת דאסור לשאול בקוסמים ובמכשפים כמבואר ברמ"א (סימן קעט, א) שפיר חזי מעכ"ת בש"ך א שם שהעלה בשם מהרש"ל דבחולי שיש בו סכנה מותר, ואף דהביא הש"ך שם בשם ב"י דהביא בשם הזוהר הקדוש דאיסור גדול לדרוש במכשפים אפילו לחולה יש לומר דהיינו דוקא בחולה שאין בו סכנה אבל חולה שיש בו סכנה שפיר יש לומר כיון דאין אסור אלא משום תמים תהיה, וכמו שכתב הש"ך בשם מהרא"י מותר. ובזה נמי יש לחלק מה שהביא מעלת כבוד הרב מהא דיומא פג, א בנשכו כלב שוטה דאסור להאכיל אותו מחצר כבד שלו לרבנן דפליגי על רבי מתיא בר חרש. אולם לפי הנ"ל יש לומר דשאני התם דאיכא איסור תורה, מה שאין כן זה דאינו אסור אלא משום תמים תהיה וכו'. ומעתה לפענ"ד אם גם מעכ"ת מסכים יש לסמוך על זה בנידון דידן להתיר."
בית אל וזמן בית דין, הרב אברהם חמוי, עמ' רעה
במקור הזה נראה שלמעשה אוסר להשתמש על פי דברי הבית יוסף. אולם במקור הבא נראה שהכריע כמהרש"ל ומשאת בנימין.
"וגם זה המשתמש בשמות הקודש. סמ"ג עשין יב. שו"ע יו"ד קעט. מור"ם ז"ל בדרכי משה. ברכי יוסף יו"ד רמו. מהרח"ו בשער הקדושה. ספר החסידים פו, הנחצ"ב דף ט"ו, א. סוף דבר העוסקים בהם אינם נפטרים בהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם."
נפלאים מעשיך דף מה, ב הרב אברהם חמוי
"אמנם לדרוש במכשפים לצורך חולה עיין ש"ע יו"ד סי' קנא פסקים וכתבים סי' צ"ו נראה אבל מהרש"ל בשו"ת סי' כתב וז"ל דחולי שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולה על ידי רוח רע או כשוף שרי אפילו אין סכנה שרי. עיין משאת בנימין בחידושי דינים יו"ד סי' ה', ובספרי הקטן ארח ישרים חלק יו"ד בס"ד באורך."
מראה הילדים, הרב רפאל אוחנא, מערכת כ אות ה (נדפס בירושלים תרס"ח)
פוסק כמו מהרש"ל, מה שהעתיק מספריו של ר' אברהם חמוי
"כישוף לדרוש במכשפים לצורך חולה, עיין ש"ע יו"ד סי' קנא פסקים וכתבים סי' לו אבל מהרש"ל בשו"ת כתב וז"ל דחולי שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולי על ידי רוח רעה או כישוף שרי אפילו בלא סכנה שרי עיין משאת בנימין בחידושי דינים יו"ד סי"ה עכ"ל. ספר נפלאים מעשיך ואורח ישרים יו"ד יע"ש."
שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן מה
מביא מהרש"ל ונראה שכך פשוט לו שהלכה
"בגדר של חובר חבר וכישוף, ואם יש היתר לשאול על חולה שיש בו סכנה של פיקו"נ או סכנת אבר
בענין גדר של חובר חבר, ובדברי הרמב"ם בפרק י"א מה' ע"ז, ויו"ד סימן קע"ט סעי' א', יעוין מ"ש מזה בספרי החדש שו"ת ציץ אליעזר חלק כ"א סימן י"ב, ומה שהבאתי גם מ"ש בזה גם המאירי על סנהדרין ד' ק"א והיד רמה שם, ומנ"ח מצוה תקי"ב והיוצא מזה בנוגע לחולה יעו"ש.
א) ולמען השלימות אוסיף לצטט מה כותב בנוגע לאיסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים המדובר ברמב"ם ובשו"ע שם בשו"ת מהרש"ל סימן ג', ואם ישנן דרכי היתר בזה לגבי חולה.
המהרש"ל בתשובה שם העלה, דבסתם חולה שאין בו סכנה אינו יכול למצוא היתר כלל לשאול במכשפים משום תמים תהיה מאחר שאין בהם ממש ורובם הבל וכזב ודברי תעתועים ואין בהם. ממשות, ואפילו יש בו סכנת אבר נמי אין להתיר, אם לא בחולה שיש בו סכנה דשרי דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים, ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת שהוא בסקילה ק"ו בכה"ג, ומ"מ לפעמים יראה להתיר אפילו דברים שאין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר, וכגון שידוע שבא לאדם החולה ע"י כישוף או ע"י מקרה ורוח רעה דשרי לשאול בהם, דעל אותם הענינים וכיוצא בהם רוב המכשפים יודעים ומוצאים עזר ותרופה וי"ל דלא אסרה תורה כישוף בכה"ג דאינו בא אלא לגרש ולבטל כישוף ורוח רעה הדומה, דלא אסרה תורה אלא לשאול בהם ולרדוף אחריהם ולהאמין בהם שיהיה ממש בענינם. ומוסיף המהרש"ל וכותב דבכה"ג מצא בתשובת מהר"ר מנחם מ"ץ דמותר ללמוד מן המכשף ענייני כישוף כדי להציל עצמו או אחרים. ומסיים המהרש"ל וכותב, דאבל בע"א כגון סתם חולה ואין בו סכנה אסור לשאול בהם יעו"ש.
הרי לנו הגדרה בהם, והוראה, שבדרך כלל אסור לשאול בהם כי אם בחולה שיש בו סכנה או ספק סכנה. ורק לפעמים יש מקום להתיר אפילו בסכנת אבר, לפי המקרה שמתאר. אבל בסתם חולה ואין בו סכנה אסור לשאול בהם בכל גוונא."
שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן לט
דן בכומר מכשף שמרפא אנשים. דן הרבה בעניין החשש שהוא מרפא בשם ע"ז וכל הסוגיא הזו. לעניין עצם ההתרפאות בכשפים נראה שמצדד כמהרש"ל שלכל הפחות בחולה שיש בו סכנה יש להתיר.
"ז) ועיי' בתרומה"ד (פסקים סי' צ"ו) שאין איסור לחולה לשאול במכשפים ובקוסמים דבכלל אין איסור בדבר רק משום תמים תהי' כדכתב הרמב"ם ונראה מדבריו שאין איסור ממש קאמר ע"כ ע"ש. ועיי' ב"י (יו"ד סי' קע"ט סוד"ה ורבינו ירוחם) שמביאו בקצרה וכ' עליו שכבר נתבאר בן בתשו' הרמב"ן. ועיי' שו"ת מהרש"ל (סי' ג') שמביא דברי הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל וחולק על התרוה"ד ודעתו דאיסור גמור הוא. ועיי' שו"ת משאת בנימין (סוף הספר בחי' דינים לחיו"ד סי' ה') שנראה דעתו נוטה לדעת רבו המהרש"ל. ועיי' ס' החינוך (סי' ס"ב) שכ' דכל שהוא משום רפואה אין בו משום צד כישוף. ואמנם כ"ז בנוגע לחולה שאין בו סכנה, אבל יש בו סכנה גם המהרש"ל מודה להתיר כמפורש בדבריו שם.
ולפי"מ שכתבתי (אות ו') גם אם אותו מכשף הוא מין מותר להתרפאות ממנו במקום שיש סכנת נפשות כשאינו מזכיר בשעה שמטפל בו שום לחש. דע"י מעשה המין בלבד לא מצינו שחששו חז"ל לשמא ימשך אחריו.
ח) מעתה בנד"ד אם כל מה שאותו כומר – רופא עושה, הוא עושה בהעברת אצבעות ידיו בלבד בלי אומר ודברים נלענ"ד דמותר להתרפאות ממנו, דהו"ל כמעשה כשפים שמותר להתרפאות בה בחולה שיש בו סכנה גם ע"י מין וכמש"כ (אות ו' ז'). – אך הרי מעכ"ת כותב שהכומר – הרופא הנ"ל אומר. שצריך להאמין באלקים שרופא נאמן הוא, בזה הי' נראה שאם הוא אומר כן בשעה שהוא מטפל בחולה, אז אסור להתרפאות ממנו אפי' בחולה שיש בו סכנה וכמש"כ לעיל (אות ד' ה')."
הסוברים שבזמנינו כבר מותר
נחלת שבעה, שאלה עו (חלק ג, מהדורת תשס"ו, בני ברק)
"אי שרי לדרוש במכשפים לצורך חולי וכיוצא בזה
שאלה על מה שרבים מן ההמון נוהגים כשנעשה להם גנבה שואלין למכשפים. וכן בחולה אפילו אין בו סכנה, רגיל ושכיח אצל רבים ששואלין למכשפים
באין מוחה בידם, מאין מצאו להם סמך.
תשובה כבר דברו מזה האחרונים ז"ל, מהרא"י בכתביו (סימן צ"ו) מתירו בכל ענין, ואינו אסור רק משום עשה דתמים ב'. אלא שרש"ל חולק עליו, ולבסוף הסכים דמותר לשאול במכשפים בחולה שיש בו סכנה, או אין בו סכנה והחולי בא לו מחמת כישוף, אבל בענין אחר לא. ורמ"א ביו"ד (סימן קע"ט סעיף א') כתב אין שואלין בחוזי כוכבים, וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים ובמנחשים ובמכשפים. ורושם המראה מקום בכתבי מהרא"י (סימן צ"ו), וליתא שם, דהתם מתיר בכל ענין.
ועיקר האיסור אינו אלא משום עשה דתמים. ומיהו יש ליישב דברי רמ"א דלא איירי רק שאין שואלין בכוכבים משום איסור עשה דתמים. ועל זה כתב רמ"א דכל שכן דאסור לשאול בקוסמים וכו' משום עשה דתמים, אבל מחולה לא דיבר רמ"א. והרב משאת בנימין הביא בחידושי דינים שלו גם כן הא דמהרא"י, וכתב דמהרא"י שרי בכל ענין, אמנם הוא הסכים לדעת רש"ל.
ואני אומר אם לדין יש תשובה אדון לפניו מן הצד כתלמיד לפני רבותיו, דכל עיקר בנינו מן הרמב"ם, דכתב מהרא"י וז"ל דאין כאן רק איסור עשה דתמים כדכתב הרמב"ם, ונראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל. וכתב עליו הגאון רש"ל ז"ל (חולין פרק ח' סימן י"ג) ואני אומר כבודו העליון במקומו מונח. אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהא כתב (בפרק י"א דעבודה זרה) אסור לקסום ולשאול לקוסם, אלא שהשואל מכין אותו מכות מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו וכו' ע"כה, הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו, אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מכות מרדות, כמו שכתב באותו פרק (הלכה י"ד) גבי שואל אוב. ומה שכתב באותו פרק (הלכה ט"ז) שהן באיסור בעלמא משום תמים תהיה, היינו דוקא המאמין בהם, על זה קאמר שהוא מן הסכלים והשוטים וכו', עד ואני אומר דסברת הרמב"ם הוא מה שכתב בתורה ושואל אוב וידעוני קאי אכל אינון דכתיבי בקראי לעיל מיניה, כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף, ולא כתבה התורה שואל גבי אוב, אלא דשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו, שזה באזהרה וזה בכרת, מה שאין כן בכל אינך. אבל לעולם מלת ושואל אכל דכתיבי בקראי לעיל מיניה קאי. ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה, שאפילו הפונה אינו אלא שואל. והא ראיה שרש"י פירש ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה. ומשום הכי כתבה התורה ושואל אוב, והוא הדין כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמן אם שואל בהן חייב עכ"ל.
אדון לפניו מן הצד דלפי הנראה גם הרמב"ם לא אסר השאלה בקוסם מן הכתוב שחייבו מכת מרדות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, דאם כן למה לא כתב הרמב"ם איסור השאלה גם באינך כולהו, וליכא למימר דהרמב"ם גילה דעתו בחדא והוא הדין באינך שאין דרכן לשאול עליו. דאם כן היה לו לכתוב איסור השאלה גבי מנחש שכתבו קודם דין הקוסם. ועוד דגם הרמב"ם עצמו בספר המצות שלו במצות ל"ת (מצוה ל"א) כתב והעובר על לאו זה ויעשה מאחד מאלו חייב מלקות, כלומר, מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעול אותו, לא מי שישאל לקוסם, אבל השאלה לקוסם מגונה מאד עכ"ל. ולא כתב שחייב מכת מרדות מדרבנן כמו שכתב בפרק י"א מהלכות עבודה זרה.
וגבי מעונן כתב הרמב"ם בספר המצות שלו (ל"ת ל"ב) וז"ל אבל השאלה גם כן אסורה מחוברת אל היות אין אמיתת לה, ומי שיכוין בפעולתו לעת ידוע במבט כדי שיצליח או יהיה לו תועלת באותו מעשה לוקה מפני שעשה מעשה עכ"ל. גם הרא"ה בספר החינוך בפרשת שופטים כתב גבי מצות לא תעשה זו (בסימן תק"י) וז"ל אבל השואל מן הקוסם אינו בחיוב מלקות ואמנם הוא מגונה מאד עכ"ל. וידוע שבכל דבריו הולך אחר שיטת הרמב"ם ז"ל. והוא תפס כאן דברי הרמב"ם בספר המצות שלו, ולא דבריו שבפרק י"א מהלכות עבודה זרה. גם בפרשת קדושים (סימן ר"נ) כתב גבי מעונן וז"ל והאיש השואל אל היודע אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוין פעולתו אל העת הידועה ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה עכ"ל. הרי דבלא מעשה אפילו מכת מרדות מדרבנן ליכא. גם כל דברי הרמב"ם בכל לאוין אלו אינו מחייב להשואל אם לא עשה מעשה, רק בקוסם כתב שחייב מכת מרדות". וצריך עיון ליישב דבריו.
ובפרט שבספר המצות כתב גבי קוסם שהוא מגונה מאד, ולא כתב שחייב מכת מרדות. גם דעת הסמ"ג (לאוין נ"ב) מוכח שפטור השואל. וגם מוכח מן הרמב"ם עצמו דמלת ושואל אינו קאי אכל הנך דלעיל. חדא מטעם שכתבתי דלא מחייב השואל מכת מרדות בכל הני דכתיבי בקראי רק בקוסם. ואי ושואל אכולהו קאי הוה ליה לפרש דבריו בכולהו. ועוד דהא קא חזינן דלאו דוקא הוא מדלא כתב בספר המצות על השואל רק שהוא מגונה, ואם כן לאו עליה קאי מלת ושואל. דהסמ"ג וכן הרמב"ם בספר המצות עם כל אחד מן הלאוין אלו רושם תחלת הפסוק לא ימצא בך וגו' וקוסם קסמים לא ימצא בך מעונן לא ימצא בך מנחש וכן כולם. והדין עמהם הואיל והוא תחלת הפסוק, נמשך לא ימצא בך עם כל אחד ואחד מן הלאוין. והכא נמי אי הוה כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ושואל אוב וידעוני וקוסם קסמים וחובר חבר ומעונן ומכשף ודורש אל המתים הייתי אומר נמי דהאי ושואל דכתב בלאו קמייתא נמשך נמי אדבתריה, ואכולהו קאי דהוי כאילו כתב ושואל אצל כל חד וחד ושואל קוסם קסמים, ושואל חובר חבר, וכן כולם, ומדכתיב ושואל אחר כך פסוקי פסקיה.
ומה שכתב הגאון רש"ל דלא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא דשם חלוק השואל מן הפונה וכו'. אדון לפניו מן הצד דגם בכל אינך חלוקין, כגון הקוסם הוא בלאו וחייב מלקות בשוגג. והשואל אינו [חייב] רק מכת מרדות דרבנן הואיל ואין בו מעשה גבי השואל וכן כולם לפי דבריו.
ומה שכתב הרמב"ם אסור לקסום ולשאול לקוסם וכו' ולא כתב כן גבי אינך. נראה לי ליישב קצת, דמתחלה הביא דין דהמנחש כגון אלו שאומרים פתי נפלה מפי, מקלי נפלה מידי, צבי הפסיקני בדרך, שועל מימיני וכו'. כל הני דחשיב גבי מנחש ביד כל אדם הוא והניחוש הוא לפי מקריו, לא שייך עליו שאלה למה שבא במקרה. וגבי מעונן אף על גב דאינה ביד כל אדם רק לפי מלאכת הוברי שמים כמו שכתב הרמב"ם שם (פרק ה' הלכה ח' ט') דמעונן חייב, ושואל ועושה כדבריו וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה עכ"ל. אבל בשאלה לבד אינו חייב מלקות. וכן כתב הרא"ה להדיא.
וכתב הרא"ה בפרשת קדושים (מצוה ר"נ) וז"ל ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כישוף ממש שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף, ניתן לאזהרת מיתת בית דין שנאמר מכשפה לא תחיה עכ"ל. ואם כן מטעם זה דאינו כישוף רק ניחוש אין לחייב השואל מכת מרדות. אבל איסורא מיהא איכא כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות שחייב מלקות מי שיגיד העתים הללו לאחד מי שישאל בעדם. אבל השאלה גם כן אסורה עכ"ל. אמנם קוסם קסמים הוא כישוף ממש לדעת הרמב"ם, לכן החמיר גם להשואל לחייבו מכת מרדות מדרבנן, ולא מןהכתוב הזה שהוא לאו שאין בו מעשה.
וראיה ממה שכתב הרמב"ם עצמו בספר המצות שהוא מגונה ולא כתב שחייב מכת מרדות כדאמרן. וכן בחובר חבר לא הזכיר בספר המצות מן השואל כלום. ובפרק י"א מהלכות עבודה זרה כתב אדם שאמר עליו החבר אותן קולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר עכ"ל. הרי שכתב סברא לעצמו ולא מן הלאו שאין בו מעשה שבכתוב הזה. וגבי מכשף לא גילה הרמב"ם דעתו לא בספרו ולא בספר המצות שלו. וגם הרא"ה לא גילה דעתו לענין השואל מה דינו, וכבר מילתא אמורה דהמכשף על ידי כשופיו עושה מעשה והשואל לאו מידי עביד. הרי דמלת ושואל לא קאי אכל הנך דלעיל, דאי קאי אכל הנך, הוי הני כולהו נמי השאלה בדידהו באיסור לאו שאין בו מעשה לחייב מכת מרדות דרבנן. ואם כן איסורא דידהו אינו אלא משום איסור עשה דתמים. ואם כן זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי וצודקים דברי מהרא"י ז"ל. ומשום הכי כתב נמי מהרא"י דנראה מדברי הרמב"ם דאין איסור, ממש קאמר, דהיינו מן הפסוק אין לחייבו. והפסוק תמים תהיה לא מיירי מזה כדכתב רש"ל עצמו. רק מכל מקום אניח להגאון מהרש"ל חומרתו שכתב שאין להתיר רק בחולה שיש בו סכנה.
אמנם יש לי מקום להתיר מצד אחר, דאיתא בגמרא פרק ארבע מיתות (סז, ב) בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, והוכיח הרא"ש (שם סימן ח') שמעשה שדים לא נאסר מדמחלק הגמרא בין מעשה שדים לכישוף. וכן כתב הסמ"ג (לאוין נ"ה) להדיא שמעשה שדים אינו מעשה כשפים. והרא"ש הביא עוד ראיה מגמרא ערוכה פרק חלק (דף ק"א ע"א) אין שואלין בדבר כשפים בשבת (ופירש רש"י (ד"ה בדבר שדים), שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והן מגידין להם, ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפציך) ורבי יוסי אמר אף בחול אסור מפני הסכנה. אמר רב הונא אין הלכה כרבי יוסי יא) ואף רבי יוסי לא אסרה אלא משום סכנה כי הא דרב יצחק בר יוסף דאבלע בארזא, ואתעביד ליה ניסא פקע ארזא ופלטו. ופירש רש"י דרב יצחק היה שואל במעשה שדים, וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו הארז עכ"ל. ואם איתא דאסור לשאול בשד איך היה עושה רבי יצחק.
ואף לפי גירסת הרא"ש (סימן ה') והרי"ף הלכה כרבי יוסי, מכל מקום תשובתו בצדו דאף רבי יוסי לא אסרה רק משום סכנה, הא אי לאו סכנה הוא מותר. ומעשה כשפים הוא כמו שכתב הרמב"ם גבי קוסם שהעיד שראה בארצות המערב שיש מהם מי שיכה במטה אשר בידו הכאות תכופות וכו', עד שימצאהו כמו חולי הנופל בר מינן ויספר מה שעתיד להיות. וכמדומה לי שמזה המין עודנו אשר הם היום באינגילנ"ד האומה הנקראים קוואקין. ועיין עוד שם בספר המצות (מצוה ל"א) ובהרמ"ה שהאריכו מאד. וכן כתב הרמב"ן בפרשת שופטים (י"ח ט') הביאו גם כן רבינו בחיי שם וז"ל ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרימונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם וכו' עד וזהו סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם שמכחישין פמליא של מעלה.
וכמדומה לי שזו החכמה הנקראת נגרימנצי"א, היודעים לעשות תקרובות לכל צבא השמים, לכל אחד תקרובתו להמשיך שפעו אליו, והוא הכישוף הגמור כמו שכתב הרמב"ן, כמדומה לי שזוהי החכמה נגרימנצי"א והיא הנקראת בלשון אשכנז (דיא שוורץ קונצט). אבל מה שמכונה בזמן הזה בשם כישוף הוא מעשה שדים. וראיה דכל מכשפות הנשרפות, מה שמודים על העינוי הם מודים שכל עניינם מן השד הוא, וכבר כתבתי שמעשה שדים אינו נאסר בכלל הכישוף, וכמו שהוכיח הרא"ש וכמו שכתב הסמ"ג וגמרא ערוכה דפרק חלק הנ"ל.
ועוד שם תנו רבנן שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין יג). ופירש רש"י מפני שמכזבין לכך נמנעו מלשאול בהן. ואף רבי יוסי לא אסרה אלא מפני הסכנה, הא לאו הכי גם רבי יוסי מודה דמותר. ואם כן מי ששואל להשואל מן השד דהוא הנקרא עכשיו בשם מכשף דליכא סכנה כלל, גם רבי יוסי מודה דמותר. וגם הרמב"ם ורש"ל מודים דהם לא דברו רק מכישוף גמור, וגם רמ"א עכשיו בשם כישוף, אינו בכלל האיסור כלל ומותר לשאול בכל ענין. דכתב דאסור לשאול לקוסמים למנחשים ולמכשפים, יגיד עליו ריעו, ודבר הלמד מעניינו, דאיירי מכישוף האמור בתורה דוגמת קוסמים ומנחשים. אבל מה שנקרא עכשיו בשם כישוף, אינו בכלל האיסור ומותר לשאול בכל ענין.
ומקום הניחו לי רבותי הגדולים להתגדר בו.
נאם הצעיר שמואל סג"ל"
גדולת אלישע, הרב דנגור, קעט, א-ג
מכריע כנחלת שבעה
"א) סעיף א': אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות, הג"ה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך, וכל שכן שאסור לשאול וכו'. ואפילו לחולה שאין בו סכנה אפילו יש בו סכנת אבר אסור לשאול בקוסמים ומכשפים, ואם בא לו החולי ע"י כשוף או מקרה ורוח רעה מותר, ש"ך (סק"א) בשם רש"ל, בל"י (סק"א). ועיין (באות ג').
ב מותר להתעסק בדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכשופי המכשפים, וכן מותר ללמוד מן המכשף עניני כשוף כדי להציל עצמו או אחרים, כנסת הגדולה הגה"ט (אות ג').
ג) בזמן הזה יש להתיר להמון העם לשאול ולדרוש למכשפים על דבר הגניבה או החולה אם יחיה או ימות, יען לא אסרה התורה אלא כשוף זמנים קדמוניות, אבל עתה אין כשוף בעולם והכל הבל, באר היטב משם נחלת שבעה (סימן ט"ו)."
זבחי צדק, (הרב עבדאללה סומך), קעט, א-ג
"סימן קעט
א. סעיף א' אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות. הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכל שכן דאסור לשאול וכו'. ואפילו לחולה שאין בו סכנה, אפילו יש בו סכנת אבר, אסור לשאול בקוסמים ומכשפים, ואם בא לו החולי ע"י כשוף או מקרה ורוח רעה, מותר. ש"ך סק"א בשם רש"ל, בית לחם יהודה סק"א. ועיין באות ג'.
ב. מותר להתעסק בדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכישופי המכשפים, וכן מותר ללמוד מן המכשף עניני כשוף כדי להציל עצמו או אחרים. כנסת הגדולה הגה"ט אות ג'.
ג. בזמן הזה יש להתיר להמון העם לשאול ולדרוש למכשפים על דבר הגניבה או החולה אם יחיה או ימות, יען לא אסרה התורה אלא כשוף זמנים קדמוניות, אבל עתה אין כשוף בעולם והכל הבל, באר היטב [ס"ק א'] משם נחלת שבעה סימן ט"ו."
שו"ת משנה הלכות חלק יט סימן קכח
כותב לסמוך על התרומת הדשן והנחלת שבעה
"רפואות חדשות שאינם רפואה טבעית
א' לסדר צדיקים לא די להם בנ"י התשס"ה
מע"כ ידידי ורב חביבי כש"ת, הרב הגאון ר' אהרן שפירא שליט"א, רבה של פרדס כ"ץ ואבד"ק הימנא בארצינו הקדושה.
אחדשכ"ת בידידות. בדבר שאלתו שלאחרונה נתפרסם הרבה חכמות שונות בדרכי רפואות, ויש הטוענים שזה בגדר קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף שאסרה תורה, דכתיב (דברים יח י) 'לא ימצא בך וגו' קוסם קסמים'. ועוד כתיב (שם יג ב) 'כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת'. ועיין רמב"ן (שם) וזה לשונו, ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר, ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני, ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן. ולא ידעו סבת הענין אבל הדבר נתאמת לעיני רואים וכו', והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך, עכ"ל ע"ש באריכות. וגם בשאר דברים נתפרסמו הרבה מקרים, ורבים אומרים שרואים פלאות, ולאידך גיסא אולי יש כאן בכלל 'שואל אוב' וגו' (שם יח א). ומצד שני יש לומר, דבכדי לרפאות אין כאן איסור, ובפרט במחלות אשר לא ימצא להם תרופה טבעית מהרופאים. והוסיף מעכ"ת, וזאת למודעי שהמומחים בענינים אלו מעידין ומסבירים, שהתרופות דברים טבעיים הם. מכל מקום לבו דמר נוקפו, אם באמת אינם שייכים לקסמים וכישוף, ולכן רצה לדעת דעתי העניה.
והנה ראשונה עלינו לברר, מדוע לא מצינו בזמן הזה שעוסקים בענינים אלו. ועיין תפארת ישראל (סנהדרין פ"ז מ"ז בועז אות ג') וזה לשונו, אולם כגון דא ודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון מוה"ר יעקב חאגיז זצוק"ל בפירושו עץ החיים על המשנה (סנהדרין שם) וזה לשונו בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלקית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו, לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף. וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו כוחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקות. והעיד עוד הגאון הנ"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו, וכל איש נאמן אמור יאמר רק 'כך שמעתי', אבל אין אומר ואין דובר דברים 'כך ראיתי'. ולכן עכשיו כל ענינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ"ל שכתב כן לפני שתי מאות שנים, עכ"ל.
והנה בשלחן ערוך (יו"ד סי' קע"ט ס"א) כתב, אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות. וכתב הרמ"א, וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ומכשפים (פסקי מהרא"י סי' צ"ו).
ועיינתי בפסקי מהרא"י הנ"ל (תרומת הדשן פסקים וכתבים שם) וזה לשונו, ואשר שאלת אם חולה מותר לדרשו במכשפים ובקסמים, דע כי לא מצינו איסור מפורש בדבר, ד'שואל ואוב' וכו' (דברים שם) נראה, דוקא אוב וידעוני דאינון חמורין טפי, ואין שאר מכשפין בכללם לחומרא. והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות (דף ד' ע"א), דבעינן לחייב המכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל אוב וידעוני וכו'. ועוד כתב, דגם 'לפני עור' (ויקרא יט יד) ליכא בשואל לעכו"ם לרבי ישמעאל [לפנינו הגירסא רבי שמעון] דסבירא ליה בני נח מוזהרין על הכישוף, נראה דלא קיימא לן כרבי ישמעאל בסנהדרין (שם), עכ"ד. ובאחרונים מצאנו מחלוקת בדבר, דהנה המהרש"ל בתשובה (סי' ג') הביאו הש"ך (יו"ד שם סק"א), דעתו דאסור לחולה לשאול בקוסמים ובמכשפים, היכא דליכא סכנת נפשות [וקצת צריך עיון מפסקי מהרא"י שלפנינו, ודו"ק], וכן כתב הב"ח (שם סט"ו ד"ה כתב מהר"ר). ואף הבית יוסף כתב (סי' קע"ט ד"ה וכתב מה"ר איסרלן) בשם הזוהר (ח"ג דף מ"ב ע"א), דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים, אפילו לחולה.
ברם הבאר היטב (סי קע"ט ס"ק א') כתב בשם תשובת נחלת שבעה (ח"ב סי' ע"ו), שהורה להתיר להמון עם השואלין ודורשין בזמן הזה למכשפין, על דבר הגניבה, או החולה אם יחיה או ימות. יען לא אסרה תורה אלא כישוף זמנים קדמוניות, אכן עתה אין כישוף בעולם והכל הבל. גם בשו"ת משכנות יעקב (סי' מ"א), למד זכות על הנוהגים להתיר לדרוש במכשפים. ומכל מקום כתב הפתחי תשובה (שם ס"ק ב'), דהשומר נפשו ירחק מהם.
והנה עד הנה הארכנו בענין השואלים למכשפין, על כל פנים בדבר הידוע למין כישוף בזמן הזה. אבל הני שמשתמשין בחכמות שונות, ויש שמשתמשים בהם לצרכי רפואה לא ראיתי לאוסרן. וכמו שאמר לי אברך שעוסק בזה, ואמר שכל כוונתו בזה הוא לשם שמים, ולא חס וחלילה לשם אליל וכיוצא בו או בכלל שאר ענינים, רק לרפואה לחולה מה'. ועיין שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תי"ג וסי' תתכ"ה), שמתיר לעשות צורת אריה על טס של כסף או זהב, וכן שאר רפואות שאומרים שאין בהם משום דרכי האמורי. ודידן עדיף, הגם ששם קצתם חלקו על הרשב"א ז"ל. ועיין באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' י"ג), לגבי המאחז עינים.
ועל כן נראה לפענ"ד, שאם יעשו כן לחולה לרפאותו אין מקום לאסור, ולא מיבעיא אם אין עושין דברים זרים ולא מקטרין מיני כשפים הנראים דברים מוזרים, וכל שכן אם נאמין להמומחים שהרפואות הם דברים טבעיים, אלא אפילו נראה כעין דבר זר מכל מקום יש לסמוך על המתירין, כן נראה לפענ"ד.
מנשה הקטן"
האוסרים כי זה עצמו מסוכן ונוגד את התמימות
זוהר פרשת קדושים, דף פד,א (במהדורות המקובלות)
הזוהר לומד מהאיסור לפנות אל האלילים שאסור 'לאתרפאה בהו'. לא ברור מה תוקף הדרשה, האם לדעתם זה אסור מהתורה, אך דברי הזוהר מובאים כאן משום שהם המקור העיקרי של הבית יוסף שיובא לקמן.
"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לבני נשא לאסתכלא באלילי ע"ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לבני נשא לאסתכלא באתר דלא אצטריך."
ספר חסידים (מרגליות) סימן רה
"מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים או בלחישת כשפים לא יהיה סופו טוב ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו, ולכך יתרחק אדם מעשות כל אלה וגם ימנע משאלות חלום שידע איזה אשה יקח ובאיזה דבר יצליח לעולם או לא, ולא בבוקייצ"א שקורין בלשון אשכנז ביגרייך כי כשמשביעים הביגורייך אסור וזה שנ' (דברים י"ח י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, ולא בשום דבר, כי לבסוף לא תהא לו תקנה, כמה עשו וכמה שאלו ומהם נדלדלו או המירו הדת או נפלו בחולי רע או זרעם, ולא יבקש שאחרים יעשו לו, ואין טוב לאדם אלא להתפלל להקב"ה, ואם יצא בדרך לא יאמר השבעת מלאכים לשומרו בדרך אלא יתפלל לפני הקב"ה בכל צרכיו ורחום וחנון הוא ונחם על הרעה. וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקודש אלא בתפלה עמדו, אמרו אם לא ישמע תפלתינו נדע שאין אנו ראויים להנצל, ולא היו עושים אלא בתפלה."
ב"י יו"ד קעט, טז
"וכתב מהר"ר איסרלן סי' נ"ו דאין איסור לדרוש במכשפים וקסמים אלא איסור דתמים תהיה ודקדק כן מדברי הפוסקים וכבר נתבאר כן בתשובת הרמב"ן שכתבתי בסמוך ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה, ומעשה שדים שהתירו קצת פוסקים ראינו שרוב הנטפלים להן אינן יוצאין בשלום מתחת ידם ולכן שומר נפשו ירחק מהם:"
רמ"א יו"ד קעט, טז
"מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה:
הגה: וכיוצא בזה (ב"י והגהות מיי' פי"א מהלכות גזילה) וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות יש מתירין בכל ענין (ב"י בשם ר"י ושם בהג"ה הנ"ל) מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם (ב"י):"
לבוש יורה דעה סימן קעט, סעיף טז
"מעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים ואסור, ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה וכיוצא בזה ממה שעבר, מפני שאינו עושה שום מעשה אלא שכופה אותם על ידי ההשבעה שהוא אומר שיעשו רצונו ויגידו לו בעל כרחם מה שהוא שואל אותם, ואולי אותם השמות שמות קודש הם שהם כפופים מפניהם ומוכרחים לעשות רצון השואל בעל כרחם, וכדאשכחן [גיטין סח ע"א] בבניהו שעשה במצוות שלמה וכפה את אשמדאי על ידי שם שאמר ליה שמא דמרך עלך. ואפילו אם תמצא לומר דשמות הטומאה הם, אין זה דומה למעשה כשפים אלא השבעה וכפייה בעלמא הוא על ידי אלו השמות, ואינו דומה לשואל אוב וידעוני שעושה מעשה. ואין לתמוה מאי שנא דגבי שואל בחוזים בכוכבים וגורלות אמרינן לעיל סעיף א' שאסור לשאול בהם משום תמים תהיה עם ה' אלהיך, והכא גבי שאלת שדים מסקינן דשרי, דנ"ל דאינו דומין כלל, דהתם גבי שואל בחוזים בכוכבים אינו שואל מהם אלא מה שיהיה בעולם ע"י מצב ומבט הכוכבים כדי שיוכל לידע וליזהר מכמה פגעים הבאים לעולם, ועל זה נופל לומר תמים תהיה עם ה' אלהיך, ללכת בתום וביושר, והוא ברחמיו יציל עבדיו מכל פגע, כי הולך בתום ילך בטח וחסד יסובבנו. אבל הכא גבי שאלת שדים על הגניבה או כיוצא בה לידע ממה שעבר לא שייך לומר עליו תמים וגו', לפיכך מותר, נ"ל. וזהו לפי הדין, אבל מכל מקום ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאים בשלום מתחת ידם, ולכן שומר נפשו ירחק מהם ותמים תהיה עם ה' אלהיך גם בזה."
חכמת אדם, כלל פט אות ח
כותב כב"י ומביא את אזהרות של ר"ח ויטאל שמי שמשתמש בשמות קדושים ניזוק, ולכן שומר נפשו ירחק.
"השבעת שדים על ידי שמות הקדושים מותר מכל מקום רוב העוסקין בזה אינם נפטרים מהם בשלום (שם סעיף ט"ז) וכן לעשות פעולות על ידי שמות הקדושים מותר אבל אנו אין ראוים לכך בזמנינו וראה שישעיהו הנביא נענש על זה כדאיתא בגמרא שהרגו מנשה ורבינו חיים ויטאל בשערי קדושה (חלק ג' סוף שער ו') כתב כל המשתמש בשמות הקדושים או ישתמד הוא או בניו או יעני או ימות הוא או בניו ולכן כל שומר נפשו ירחק מזה אבל המקטר לשד הרי זה עובד עבודה זרה:"
פחד יצחק למפורנטי, עמ' פד
כותב כשו"ע
"השבעה על ידי שמות יש מתירין בכל ענין מכל מקום רוב העוסקים בזה אינם נפטרים מהם בשלום שו"ע יו"ד קעט, י"ו, בהגה."
חסדי דוד (פארדו) על התוספתא, מסכת שבת ח, יא
שואל מדוע הבית יוסף נזקק לומר ש'שומר נפשו ירחק', והרי מדובר בספק סכנה – ובזה יש להחמיר כמו ספק דאורייתא, ואמנם הקושיא היא על הטור שהכריע כאביו נגד דעת רוב הראשונים שפסקו שיש סכנה בשאלת שדים. ולמעשה השו"ע פסק בסתם לאסור, וכן העיקר.
"ואמת הדבר דלמעשה מסיק שם מרן וז"ל: ובמעשה שדים ראינו שרוב הנטפלים להם אינם יוצאים בשלום מתחת ידם ולכן שומר נפשו ירחק מהם, ע"כ. אלא דלא ידענא אמאי לא העלה לאסור מדינא, מכח דחמירא סכנתא מאיסורא, וכי היכי דבספק איסור תורה נקטינן לחומרא, הכי נמי פשיטא בספק סכנתא. ואחר שלפי גירסת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א איפסיקא הלכתא כר' יוסי דאיכא סכנתא, פשיטא דהכי נקטינן. ואמנם לא עליו תלונתנו אלא על הטור ז"ל דהיכי פסיק משמיה דאבוהי הרא"ש ז"ל להיתר ברור לשאול על הגנבה, מאחר שעינו ראה בפסקים דגריס הלכה כר' יוסי ואיהו גופיה ברמזים העלה כן כדלעיל. אכן מרן בשלחנו הטהור סתם הלכתא לאסור, ואידך סברא לא כתבו אלא בשם י"א. והעיקר לאסור וכדאמרן."
ויאסוף דוד, פרשת כי תבוא, עמ' פח, הרב דוד קצין מחלב (נפטר תרל"ז)
נראה שממליץ להימנע משום סכנה, כפי שעולה מסוף דבריו, וכדברי הבית יוסף
"הרי לך שביד האדם לבטל רוע מזלו ואין יכול לפטור עצמו מן הדין בזאת הטענה וכן אז"ל מי שנולד במארים מחויב להיות שופך דם וכדי לבטל מזלו יהיה או טבחא או מוהל וידע נאמנה שאין רפואה לאדם אלא עסק התורה וכאז"ל חבי"ב חש בכל גופו יעסוק בתורה והכונה שעשה עבירה הנעשה ע"י הראש וכן עבירה בכל גופו שאין חולי וכאב בעבירות ואין להם תקנה אלא בתורה, וכן לכל שאר המצוות אשר הם כנגד רמ"ח אבריו ש"א אותה עבירה שעבר באותה אבר תתקן ע"י המצוה שעושה בה, ודוק תראה כמה בני אדם שיש בהם איזה חולי שמרבים עליהם קמיעות בשמות המלאכים שישמרהו, שיותר טוב שיעסקו בתורה אשר היא כולה שמותיו של הקב"ה וילמוד השמות המצטרפים מן האותיות והמלאכים אשר נבראים מלמודו ישמרו אותו, ובפרט ההולכים למכשפים ולמעוננים אוי להם ולנפשם."
אלשיך דברים פרשת שופטים פרק יח, יג
מסביר שהמשמעות של התמימות היא להתרחק מהדרישה במכשפים וכדומה – גם כאשר מגיעות על האדם צרות ומידת הדין קשה עליו. משמע שזה גם במקום חולי וכו'.
"או יאמר, פן תאמר בלבבך אם אהיה צדיק וטוב לי אשקטה ואביטה במכון קדשו יתברך, אך אם אראה כי צר לי בהיותי צדיק, ואם אשאל מאתו יתברך על מה זה אני צדיק ורע לי ולא יענני, אז אל ישת עלי חטאת כי אבקש לי דרך כישוף וכיוצא מהדרכים הרעים ההם אולי אוכל הועיל. לזה אמר תמים תהיה מתנהג בתמימות בין בהיותו יתברך מתנהג עמך ברחמים בין בהתנהגו עמך בדין, שלא תהרהר אחר מדותיו יתברך חלילה, וזהו תמים תהיה עם ה' אלהיך שהם מדת רחמים ומדת הדין:"
שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן פ
סוקר את הסוגיא, וכותב שנראה שאפילו במקום פיקוח נפש אסרו הזהר והבית יוסף. ומוסיף להביא מהמדרש פנחס, על ר' פנחס מקוריץ כמה היה מקפיד ומתנגד להתרפא בכשפים, והסביר שהם עוזרים לאדם בטווח הקצר אבל מזיקים לו כפליים בטווח הארוך, ולכן למעשה הוא מכריע לאסור ולהתנגד לזה למרות שבעבר סבר שיש מקום להקל.
"אך עדיין אנו צריכין למודעי אם יש לחלק ולומר דשאני היכא דעושין בעצמן הלחש, לבין היכא דהגוים עושין הלחש, היינו דהולך לדרוש מהם והמה עושין לו, ובזה אנו צריכין לבוא לעיקרא דדינא במעשה כשפים כהאי גוונא, והנה בש"ך (יו"ד סי' קע"ט ס"ק א') הביא בשם פסקי מהרא"י (סי' צ"ו), דמבואר מדבריו דמותר לחולה לדרוש במכשפים וקוסמים כיון דאין איסור אלא משום תמים תהי'. ומהרש"ל בתשובה (סי' ג') וביש"ש (חולין פ' כל הבשר) מביאו, והאריך והעלה דאסור לחולה לשאול בקסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר, ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר ע"ש, וכיוצא בזה כתב הב"ח, וכ"כ הב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה עיי"ש, וז"ל הב"י (בסוף הסימן) שם, וכתב מהר"ר איסרלן (סי' צ"ו) וכו', ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול לדרוש במכשפים אפילו לחולה וכו' ולכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל, ומדלא הוציא הזוהר מהכלל היכא דיש סכנת נפשות, ש"מ דס"ל דאפילו בסכנת נפשות אסור, וכן ס"ל בתשו' משכנות יעקב (חיו"ד סי' מ"א, ומש"כ בפת"ש סי' ל"ט ט"ס), שלהזוהר אסור אפילו בחולה שיש בו סכנה, אלא שהוא למד זכות על הנוהגים לשאול, דהזוהר בזה לשיטתו דרשב"י דסבר ב"נ =בן נח= מצווה על כישוף, אבל אנן לא קיי"ל כרשב"י, א"כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהי' אולי בחולה שרי ובפרט בחולה שיש בו סכנה, ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם עכ"ד, ודאתאן מיני' דמה דלמד זכות הוי רק בדרך אולי, ובודאי ששומר נפשו ירחק אף ביש בו סכנה…
סו"ד בנוגע לשאלתו להתרפאות מאת הכומר שלא בדרך הטבע, הכל מודים דאסור אפילו בסכנת נפשות, ובסתם עכו"ם צריך עוד עיון גדול למעשה מכל אשר הזכרתי לעיל, ויש להתיישב הרבה בהגיע לתור הלכה למעשה, והרופא חולים ישמור אותנו שלא יצטרכו ח"ו לכל זה, ועי' בעה"ש שם שסיים בזה"ל והדבר הברור בזה תמים תהי' עם ד"א ואין להשתמש אלא ברופאים מומחים ובתפילה לד' ובצדקה שזה ודאי מועיל עכ"ל.
ושוב ראיתי שכתב בס' מדרש פנחס, שהרה"ק מהר"פ זלה"ה מקאריץ הקפיד מאד על אותן ההולכים להתרפאות מן הקדר ומן הגוי'. וכ"פ שמעתי ממנו שהי' מקפיד מאד על הנ"ל, אפילו ליקח עשבים מן הגוים ואפילו מן הנשים כי הוא מלא כשפים, ואמר שהנשים שמקבלים רפואות מן הנ"ל שהוא מזיק לבניהם ולבעליהם ופעם א' אמר המבלי אין א' בישראל וגו', וגם אמר שא"א שיעשו שום רפואה כלל, ושמעתי בשמו שכן הוא דרך רפואתם שמכניסים באדם טומאה גדולה ח"ו ומחמת זה בורחת החולשה או הטומאה אחרת ר"ל ואח"כ מתגברת ח"ו עד מאד הרחמן יצילנו, ופ"א אמר שהנשים שמקבלים רפואות מן הנ"ל שפניהם משתנות לפי ראות עיני עכ"ל, והביא דבריו הג' ר' שבתי מיולניצא ז"ל בספרו סגולות ישראל (מע' ר' אות כ"ו), והוסיף ע"ז, ועי' בס' אור עינים ח"ב מע' רפואה מש"כ בשם מדרש עשרה הדברות עיי"ש. ועי' בס' רפואה וחיים (פ"א אות כ"ב) שכתב בזה"ל, רפואה אין לרפאות ע"י גוים ומינים עע"ז ולא בהשבעות שלהם כ"א לקיים בנו מקרא שכתוב הרחק מעלי' דרכך זו מינות, וכדאי הוא זכות הרחקה הזאת לכונת קדושת שם שמים ואחדותו לבטל כל המאורעות הקשים מעל החולה כי כל העמים ילכו איש בשם א' ואנחנו בשם א' נזכיר ובתפילתנו אליו נעתיר ועלה לו רפואה שלימה בקרוב עכ"ל ע"ש, (הנה דבריו אלו האחרונים המה כמעט אות באות מס' דבר שמואל הנ"ל, ואולי הביאו שם, ואין הספר לפני), ומעתה בואו ונצווח על המנהג רע שנוהגין פה לעשות רפואה למי שנחלה פתאום לקרות אשה ערלית שתיקח עפר מבית הקברות שלהם והערלית ממחה את העפר במים ובמים האלו רוחצת את החולה ואומרים שהוא סגולה בדוקה, וזה רבות בשנים אשר שאלתי בכתב מהרב הגאון המנוח מו"ה רבי שלמה שפירא זללה"ה אבד"ק מונקאטש, והשיב לי שאסור לעשות כן, והגם שאני נטיתי קו להקל בזה כמ"ש בשו"ת מחנה יהודה (ח"ב סי' ו' אות ב'), ע"ש, אבל עתה כפי דברי הקדוש ז"ל בספר מדרש פנחס הנ"ל, אני חוזר בזה, ושומר נפשו ירחק מזה ואשרי הגבר אשר ד' מבטחו עכ"ל הס' סגולת ישראל, והנה תשובת הגה"צ מוהר"ש ממונקאטש יצ"ו נדפס שם בסוף הספר בשלימות עיי"ש."
שו"ת להורות נתן חלק ו סימן עח
בתגובה לספרו של הרב משה הלל – תמים תהיה, הרב גשטטנר תומך ומצדד במסקנות הספר. לענייננו הוא תמה על תרומת הדשן שהסתמך על הרמב"ם מבלי להתייחס לכך שראשונים רבים מנו את תמים תהיה כמצווה ממש. ונראה שכך הכריע הרמ"א. ולגבי דעת הב"י כותב שנראה שאוסר גם במקום סכנה ממש, כי פגיעתן רעה ובסופו של דבר הם מזיקים. לא ממש מכריע, אבל נראה למעשה שדעתו לאסור, לכל הפחות במקום חולי רגיל.
"ויש להתפלא שהתרה"ד ז"ל כתב בדעת הרמב"ם ז"ל דעשה דתמים תהיה לאו איסור ממש קאמר, ולא הביא משאר ראשונים דלא ס"ל כוותיה. ובאמת גם פשטות דברי הרמ"א (סי' קע"ט ס"א) שכתב "וכל שכן דאסור לשאול בקוסמים ומנחשים ובמכשפים", שהוא משום תמים תהיה וכמש"כ הש"ך מהתה"ד, משמע דס"ל דהוא איסור ממש. ועל פי זה מובן מה שהשמיט הרמ"א מה שכתב התרה"ד דבחולה מותר לשאול במכשפים וכמו שהובא בש"ך שם (סק"א), דמה שהתיר התרה"ד לשאול במכשפים בחולה, הוא משום דסבירא ליה דתמים תהיה אינו איסור ממש, ועל כן התיר במקום חולי, וכעין מה שכתב הרמ"א יו"ד (סי' קנ"ה ס"ג) דכל איסור הנאה דרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה עיי"ש, אבל הרמ"א ס"ל דתמים תהיה הוי עשה ממש – וכדמשמע גם פשטות תשובת הרמב"ן (סי' רפ"ג) המובא בב"י (סי' קע"ט) דהשואל למכשפים ולכלדיים איכא משום תמים תהיה, וכשיטתו בספר המצוות הנ"ל דתמים תהיה היא עשה ממש – ועל כן גם במקום חולי אסור, דאיסור דאורייתא לא התירו בחולה. אלא אם כן בחולה שיש בו סכנה, שכתב הש"ך (סק"א) בשם שו"ת מהרש"ל (סי' ג') דמותר לשאול במכשפים עיי"ש, ונראה דגם הרמ"א מודה בזה, שהרי במקום סכנה מותר לעבור גם על איסור דאורייתא, וכמבואר ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג) דבשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן עיי"ש. ועיין שו"ת נחלת שבעה (סי' ע"ו) שצידד לקיים דברי התרה"ד דאין איסור ממש לשאול במכשפים, אלא דמ"מ הניח לחומרתו של מהרש"ל שאין להתיר אלא בחולה שיש בו סכנה עיי"ש. ברם למאי שהבאנו מהראשונים הנ"ל דתמים תהיה הוי עשה ממש, א"כ ודאי שאין להתיר לשאול בכשפים אלא בחולה שיש בו סכנה, דבאין בו סכנה אין לעבור על דברי תורה. וגם בשו"ת משאת בנימין (חידושי דינים ליו"ד סי' ה') אחרי שהביא דברי התה"ד להתיר לשאול בכשפים בכל חולה, סיים, אבל מורי מהרש"ל כתב דדוקא חולה שיש בו סכנה שרי. [ובשו"ת נחלת שבעה נראה שהבין בדעת התה"ד דלגמרי שרי אף שלא במקום חולי עיי"ש, וזה צ"ע דגם התה"ד מודה דאיכא איסורא דתמים תהיה אלא דלאו איסור ממש קאמר]. ובש"ך שם הביא מהבית יוסף, דבספר הזהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה, ומעשה שדים שהתירו קצת פוסקים ראינו שרוב הנטפלין להן אינן יוצאין בשלום מתחת ידם, ולכן שומר נפשו ירחק מהם עכ"ד. ובפשוט נראה דגם במקום סכנה קאמר, כי פגיעתן רעה. וגם בפתחי תשובה (סי' קע"ט סק"כ) הביא משו"ת משכנות יעקב (יו"ד סי' ל"ט) שצידד להתיר בחולה ובפרט כשיש בו סכנה, ומכל מקום שומר נפשו ירחק מהם עיי"ש.
ח) וזאת לדעת, דמה שהתיר התרומת הדשן לשאול במכשפים במקום חולי, היינו במכשף נכרי, וכמפורש בדבריו דקיי"ל דעכו"ם אינו מצווה על הכישוף, ולכן ליכא לפני עיור כשישראל שואל במכשף עכו"ם אלא משום תמים תהיה עיי"ש. וגם בתשו' הרמב"ן (סי' רפ"ג) כתב "הלכך כותי המכשף ישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה ככלדיים". אבל כששואל לישראל המכשף, פשיטא שגם השואל עובר בלפני עיור לא תתן מכשול, דהרי המכשף והקוסם והמנחש עובר באיסורין דאורייתא שיש בהן מלקות ובמכשף איכא גם חיוב מיתה, וכמבואר ברמב"ם (פי"א מעבודה זרה) עיי"ש. ועיין ברמב"ם שם (הלכה ז') "אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיו"ב לוקה וכו', איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני רע וכו', וכל העושה מפני האיצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו" עכ"ל, ומבואר דיש שגם השואל בקוסם לוקה והיינו כשהוא עושה מעשה על פיהם."
האוסרים מן הדין משום כישוף וכו'
שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפה
חולק על ההיתר של התרומת הדשן. לדעתו יש איסור לא רק בשאלת אוב וידעוני אלא גם בשאר קוסמים ומכשפים, אלא שאין לוקים על זה, והרמב"ם במפורש כתב שיש איסור בשאלתם. וגם אין להתיר משום פיקוח נפש, משום שזה אביזרייהו של עבודה זרה. וכנראה התרומת הדשן טעה כי ראה ברמב"ן שאמר ששאלת קוסמים מותרת בניגוד לאוב וידעוני, אבל הכוונה כמו שאמרנו שאין בזה מלקות, אבל גם הוא מודה שאסור. ומפלפל האם בעצם מי ששואל קוסם ועושה מעשה בעקבות דבריו ילקה כמו במעונן, אך דוחה שאולי שם יש גזירת הכתוב 'לא תעוננו' לשון רבים, ונשאר בזה.
"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שהתיר מה"רר ישראל ז"ל בתשובותיו לשאול במכשפים ובקסמים אם יש לסמוך על היתר זה.
תשובה אין דעתי נוחה בהיתר זה וגם הוא ז"ל לא כתב אלא שלא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דדוקא הני דחמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם להחמיר והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעיא לחייב המכשף בסקילה ולא ילפינן מכלל אוב וידעוני ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני ע"כ טעמו ונימוקו ז"ל להתיר. ואני שמעתי ולא אבין מאי קולתו דמכשף מאוב וידעוני זה במיתה וזה במיתה שנאמר מכשפה לא תחיה ושניהם בסקילה והא דלא יליף למכשף בסקילה לפי שהוא בכלל אוב וידעוני משום שזה מעשה בפני עצמו וזה מעשה בפני עצמו דאי לא תימא הכי אמאי כתב אוב וידעוני נילף חד מחבריה אלא משום דכל חד מעשה בפני עצמו ונהי דאזהרה ליכא בשואל בקוסם או במכשף מ"מ איסורא איכא ומכין אותו מכת מרדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות ע"ז וז"ל אסור לקסום ולשאול בקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם בעצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהם לוקה שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים ע"כ. ומי שראה זה הלשון איך איפשר שיאמר שהוא מותר ומתוך כך אני אומר שלא היתה כוונת הרב ז"ל להתיר אלא לומר שלא מצינו איסור מפורש וכן נראה ממה שכתב בסוף השאלה וז"ל וא"כ אין כאן אלא איסור עשה דתמים תהיה עם ה' אלהיך כדכתב הרמב"ם ע"ש. נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר ע"כ ועדיין דבריו צ"ע דהא הרמב"ם איסור ממש קאמר כדכתיב לשונו לעיל ודוחק הוא לומר שראה מה שכתב בסוף הפרק ולא עיין בתחלתו.
וליכא למימר נמי שהתיר מטעם ששאלו ממנו בחולה אם מותר לדרוש במכשפים או בקסמים דאפילו היה חולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר דכל הני הוו אביזרא דע"ז ועדיף מהך דמי שהעלה לבי /לבו/ טינא וכו' כ"ש שפשט השאלה משמע בחולה שאין בו סכנה וכל זה השיב לא מצינו איסור בדבר. ואיפשר לומר כי מה שמצא כתוב בשם הרמב"ן ז"ל גרם לו להתיר וז"ל ומה שאמר אין שואלין דבר מן השדים י"ל שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב וכולם במיתה אבל הנשאל בהם ובעלי האוב באזהרה ובשאר כשפים מותר דבעל אוב כתיב בקרא כי יהיה בהם /בכם/ אוב או ידעוני וכתיב ושואל אוב או ידעוני אבל בכישוף מעשה כתיב ביה וכולי ושואל לא כתיב ביה הילכך עכו"ם המכשף ובישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה כענין בכלדיים ע"כ ואיפשר דמכאן למד דמותר וחס ליה להרמב"ן ז"ל שיתיר דבר זה ומה שכתב ובשאר כשפים מותר לאו מותר ממש קאמר אלא שאין בו אזהרת לאו וכן מוכח סוף לשונו וכן נראה מתשובות ריב"ש ז"ל סימן צ"ב וז"ל ועתה קשה שאם מעשה שדים הוא אסור כמעשה כשפים והלא העושה מעשה במיתה ונשאל בהם באזהרה ותירץ הרמב"ן ז"ל וכו' אבל בשאר כשפים השואל בהם כגון שהעכו"ם המכשף עושה מעשה ישראל השואל בו אינו אסור אלא משום תמים תהיה עם ה' אלהיך כענין בכלדיים ע"כ והרי זה ממש כמו שכתבתי שלא הוציא אותו אלא מכלל לאו אבל איסורא איכא ומכין אותו במכת מרדות.
וקרוב אני לומר שאם השואל עשה מעשה על פי המכשף או על פי הקוסם דלוקה לדעת הרמב"ם ז"ל דמאי שנא הני לאוי מלאו דלא תעוננו. וכתב ז"ל וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שחברו כוכבי שמים הרי זה לוקה שנאמר ולא תעוננו ומיהו מדברי הרב ז"ל נראה דאין מלקות בשואל אפילו עשה מעשה על פיו ושאני מעונן דאפקיה רחמנא בלשון רבים לא תעוננו לחייב גם את השואל אם עשה מעשה שגם הוא נקרא מעונן כיון שעושה מעשה לפי השעה אבל השואל בקוסם לא נקרא קוסם ולא השואל במכשף נקרא מכשף הילכך השואל באוב או ידעוני באזהרה ובשאר מעשה כשפים אסור ומכין אותו מכת מרדות וא"ת מאי שנא גזירת הכתוב היא. ושאול דשאל בבעלת אוב חשב דמשום צורך שעה מותר כאשר נראה מפשטי הכתובים. הנל"ד כתבתי."
הנהגות טובות, הרב זכריה סימנר, עמ' 94 (נדפס וורשה תרנ"ב)[2]
מזכיר כמה סיבות להתרחק מכישופים, בהם גם שזה דומה לע"ז, ושעונשו גדול. אך מנגד כן מציין לש"ך. לכן לא ברור לגמרי מה עמדתו.
"סגולה מי שיזהר שלא יכשל ח"ו ללמוד וק"ו לעשות איזה מעשה ע"י כשפים או לשאול בגורלות כי ענשו גדול מאוד, רק תמים תהיה עם ה' אלקיך, ויזהר שלא יעשה אפילו רפואה על ידי כשפים כי עבירה זו נמשלה לע"ז וכן הוא סוף וקץ כל גופות המכשפים להיות ממנו נחשים ועקרבים ונשמתן נעשין שידין ולילין וכו' אך הש"ך ביו"ד סי' קע"ט פסק כי אם החולה שנפגע ח"ו על ידי כישוף רשאי לשאול על זה ועיין בפירוש הרמב"ם בהלכות ע"ז יותר מזה."
תמים דעות, הרב יהודה בצלאל אליאשברג, הקדמה
לא הובאו כאן כל דבריו הארוכים, היות שהוא היה יהודי בעל נטיה להשכלה ולא שימש ברבנות. למרות זאת, הדיון התורני שלו ברמה גבוהה מאוד, ויש לו ערך. בדבריו הוא שולל את השימוש בכשפים. רוב הדיון שלו לא הובא כאן, אך שם הוא גם טוען שיש זיקה בין כשפים לעבודה זרה, ובדומה לרדב"ז.
"והנה מלבד מה שכיוונתי בספר הזה כוונה ראשונה ללמד את העם דעת בהנהגת בריאותם ורפואת חלייהם, כמצוה ועושה מצות פקוח נפש, ומצות ואהבת לרעך כמוך, עוד צרפתי אליה כוונה שניה וגדולה היא אלי, להרגיל את העם להתנהג בבריאותם ובחליים ובכל מעשיהם הנהגה ישרה טבעית בדרך חוקי הבריאה אשר יסד ה' בעולמו ולבטוח על ה' ולהתפלל אליו שיעזור בידינו שהיא הדרך השירה לכל יראי ה' וחושבי שמו, אבל לא לחתור אחר ערמימות מדברים המופלאים ממנו שהם סגולות זרות ותמוהות הרחוקות מדרכי הטבע, שהתפשטו בין המון העם לכל פגע ומחלה… על כלן אמרתי עם הספר עת לעשות לה' ולדבר במאמר מיוחד על ענינים אלה אשר כיניתיהו בשם מאמר תמים דעות על שם הכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך, שהוא מצות עשה שימנע את עצמינו מלשאול מן הקוסמים ומן המעוננים והמנחשים והמכשפים"[3]
כישוף כדי לבטל כישוף אחר
חולין קה, ב
רב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים בספינה. אמר להם גברת – הושיבו אותי אצלכם (בספינה). לא הושיבו אותה. אמרה דבר (לחש) וקשרה את הספינה (כך שלא יכלה לזוז ממקומה). אמרו הם דבר – התירו את הספינה (כך ששוב יכלה לזוז) אמרה להם – מה אעשה לכם? שאינכם מקנחים בחרס, ולא הורגים כינה בבגדיכם, ולא אוכלים ירק מאגודה שקשר הגנן (שדברים אלו קשים לכשפים)
"רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו לא אותבוה אמרה מלתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא שריוה אמרה להו מאי איעביד לכו דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינה אמנייכו ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה"
מהרש"ל שו"ת סי' ג
"ומ"מ לפעמים יראה להתיר אפילו דברים שאין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר וכגון שידוע שבא לאדם החולה ע"י כישוף או ע"י מקרה ורוח רעה דשרי לשאול בהן לפי דברי הרמב"ם דעל אותם עניינים וכיוצא בהן רוב המכשפים יודעים ומוצאים עזר ותרופה ואפשר אף לדברי הרמב"ם יראה למצא היתר ולומר שלא אסרה תורה כישוף בכה"ג דאינו בא אלא לגרש ולבטל כישוף ורוח רעה הדומה כי לא אסרה תורה אלא לשאול בהם ולרדף אחריהם ולהאמין בהם שיהיה ממש בעניינם וראייה קצת לדבר שהסנהדרין היו לומדים כישוף כדי לבטל כישוף של המחויבי' מיתה וכה"ג מצאתי בתשובת מהר"ר מנחם מ"ץ דמותר ללמוד מן המכשף ענייני כישוף כדי להציל עצמו או אחרים ע"כ. ומצאתי לו און מריש פרק כל הבשר (ק"ה:) דמסיק שם דרב חסדה ורבה בר רב הונא הוי קאזלי בארבא אמר להו מטרונית' ליתבו בהדייכו לא אותבוה אמרה מילתא ואסרת' לארבא אמרו אינהו נמי מילתא ושריוה אלמא דשרי לבטל כישוף בכישוף וכ"ש על ידי גוי דשרי. אבל בע"א כגון סתם חולה ואין בו סכנה לא אוכל למצא היתר כלל. דברי שלמה לוריא."
ב"ח יו"ד קעט, טז
"מיהו בחולה שנראה מענין חוליו שהגיע לו ע"י מקרה ופגע רע או ע"י מכשפות אין שם נדנוד איסור לחזור ולהסירו על ידי מכשפות:"
ש"ך קעט, א
"ומהרש"ל בתשובה סי' ג' ובפרק כל הבשר סימן י"ג מביאו והאריך והעלה דאסור לחולה לשאול בקוסמי' ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר ע"ש וכיוצא בזה כ' הב"ח ס"ס זה וכ"כ ב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפי' לחולה:"
משאת בנימין, חידושי דינים, יו"ד קנה,ג
"לדרוש במכשפים וקוסמים לצורך החולה מדברי פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח"ב] סימן צ"ו נראה דשרי בכל ענין. אבל מורי מהרש"ל כתב בתשובה סימן ג' דוקא חולה שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולי ע"י כישוף ורוח רעה שרי אפילו אין סכנה."
שו"ע גאנצפריד, סי' קסז, ה
פוסק כמהרש"ל
"אסור לדרוש במכשפים אלא במקום סכנת נפשות, או אם בא לו איזה חולי על ידי כישוף או מקרה ורוח רעה מותר להתרפאות על ידי מכשף אינו יהודי."
נחלת יוסף – נחלת שמעון, סימן כג (עמ' יט) (מרבני העיר עדן, תימן)
סוקר את המקורות הבסיסיים בסוגיא ואז מסכם שאסור לחולה לדרוש במכשפים ושדים אלא אם כן נחלה מרוח רעה או כישוף ממש – וזה נדיר מאוד. נראה שהבין והכריע כמהרש"ל.
"המורם מכל זה דאף לחולה לא הותר לדרוש במכשפים ובמעשה שדים אם לא נחלה על ידי כישוף או מי שיש בו רוח רעה דמותר, אך זה לא שכיח כי אם א' מני אלף ולעתים רחוקות, ולאפוקי ממקצת בני אדם, מה גם בערי התימן פנימה שמאמינים בשדים ביותר מדאי על כל דבר קל אומרים שהוא מחמת השדים וזה אך חסרון דעת.
(לאחר מכן ממשיך ומוחה על המנהג הרע שעל כל דבר אומרים שזה שד שנכנס באדם, ורצים לקרוא לרופאי אליל מושחתים שגובים מחירים מופקעים וכו')"
נפלאים מעשיך דף מה, ב הרב אברהם חמוי
"אמנם לדרוש במכשפים לצורך חולה עיין ש"ע יו"ד סי' קנא פסקים וכתבים סי' צ"ו נראה אבל מהרש"ל בשו"ת סי' כתב וז"ל דחולי שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולה על ידי רוח רע או כשוף שרי אפילו אין סכנה שרי. עיין משאת בנימין בחידושי דינים יו"ד סי' ה', ובספרי הקטן ארח ישרים חלק יו"ד בס"ד באורך."
מראה הילדים, הרב רפאל אוחנא, מערכת כ אות ה (נדפס בירושלים תרס"ח)
פוסק כמו מהרש"ל, מה שהעתיק מספריו של ר' אברהם חמוי
"כישוף לדרוש במכשפים לצורך חולה, עיין ש"ע יו"ד סי' קנא פסקים וכתבים סי' לו אבל מהרש"ל בשו"ת כתב וז"ל דחולי שיש בו סכנה שרי. ואם בא החולי על ידי רוח רעה או כישוף שרי אפילו בלא סכנה שרי עיין משאת בנימין בחידושי דינים יו"ד סי"ה עכ"ל. ספר נפלאים מעשיך ואורח ישרים יו"ד יע"ש."
נספח – כשפים – אביזרייהו דע"ז
סיכום קצרצר
הזכרנו בסיכום שמצאנו מקורות רבים שהתירו להתרפא על ידי שאלה במכשפים בשעת הדחק, ולדעה הרווחת להלכה, דעת המהרש"ל ודעימיה, מותר להתרפא במקום פיקוח נפש או במקרה שהחולי נגרם מכישוף. הב"י גם הוא סבר שהדבר מותר מן הדין אלא שזה מסוכן ולא יוצאים מזה בשלום.
אלא שמצאנו כמה מקורות שהזכירו שאיסורי כשפים נחשבים לאביזרייהו דע"ז:
כ"כ הרדב"ז (א, תפה) כשהסביר מדוע לא ניתן לקבל את היתרו של תרומת הדשן להתרפא בכשפים, אף לא במקום פיקוח נפש. וכן העלה המנחת חינוך (תקיא, ג) שמשמע מדעת החינוך. וכ"כ אשל אברהם ניימארק (פירות הנושרין ר"ה כד, ב). וכ"כ יהודה בצלאל אליאשברג (תמים דעים עמ' 10-15).
יש ראשונים ואחרונים רבים שמקשרים את הכישוף לעבודה זרה ומשמע מדבריהם שיש בכישוף איזה בדל או סרך או עניין עבודה זרה, עניין זה הוא בולט ומרכזי מאוד, אבל הניסוחים שלהם לא בהירים וקשה לטעון בנחרצות שכך הם סוברים גם להלכה למעשה:
כך הוא ברמב"ם (מו"נ ג, לז) שהסביר את טעם איסורי כישוף, ש"המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק". ובהלכות ע"ז (ו, ב) כתב לגבי אוב וידעוני ש"כל אלו מיני עבודת כוכבים הן". ובדומה לזה כתב ספר החינוך (תקיא): " ומהיות הענינים אלו רחוקים מאד וכעורים לפניו ברוך הוא ובהם ניצוץ מעניני עבודה זרה, הזהירנו על זה בלאו". ובמנחת חינוך שם (ג) שהזכרנו כבר דייק מזה ש" אפשר גם במקום סכנה אסור כע"ז ולא גרע מאביזרי' דע"ז", וסיים שצריך עיון.
וכן עולה מדברי רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות ג, יט) שפסק שבני נח נצטוו על כישוף, וזה ענף וחלק מאיסור עבודה זרה. וכן עולה מדברי הרב מנשה בן ישראל (נשמת חיים ג, יט. אך עיין בפרק כה שהקל לחבור חבר במקום סכנה, וצ"ע).
דברים דומים מאוד עולים מדברי הזהר (פרשת תזריע אות יד במהדורת הסולם) שמסביר שמי שמפעיל כשפים מוכר את נשמתו לסטרא אחרא, ויוצא מתחת ידי אדונו – הקב"ה. וזה כמובן נשמע מאוד כמו עבודה זרה ממש או לכל הפחות אביזרייהו.
ובדומה לזה כתב בספר המוסר קב הישר (כח): "הרי לך ענין טומאת הכישוף שהוא חלק מטומאת אלהים אחרים, וכל ההולך אחריהם ופועל כשפים מוכרח לומר שהוא אינו עבד להקב"ה כי אם להס"א". וכ"כ הנחלת יוסף (עדני. פרק י). וכך משמע קצת מהנהגות טובות (סימנר. עמ' 94).
ישנם מקורות שגם ניתן לומר שמשמע מהם כך, אבל זה קצת פחות ברור: רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת. סי' כז).
מנגד, יש אחרונים שדחו את ההגדרה הזו. כפי שכבר הזכרנו כך עולה מדברי המתירים להתרפאות בכשפים. וכך גם עולה מההיתר להינצל מנחש או עקרב על ידי שיחבור חבר (סנהדרין סה, א שם מוזכר שאסור לחבור – ורש"י שם שכותב שזה רק כשאין פיקוח נפש). וכ"כ מהר"ץ חיות (סנהדרין דף סה עמוד א) במפורש – שהראשונים והגמרא באו לאפוקי מהסברא הזו שחובר חבר הוא ממין ע"ז ויהיה אסור אף בשעת סכנה, ולחדש שאכן מותר לחבור חבר בשעת סכנה, כדי שלא נחשוב לאסור משום שזה אביזרייהו.
וכ"כ המשכנות יעקב (יו"ד מא) שהשאלה האם כישוף הוא אביזרייהו דע"ז, תלויה במחלוקת האם בני נח נצטוו על הכישוף, ומאחר שלמעשה נפסק שלא, יוצא שלשיטתו כישוף איננו אביזרייהו. וכ"כ ר"י פערלא (לאו יח-יט). וכ"כ הסטייפלר (ארחות רבנו ג, הוספות עמ' ד) והרב ישראל דושאוויץ (רב באירופה ואח"כ בניו יורק. המסילה א, ב, עמ' 6) כדבר פשוט.
מקורות שמשמע מהם שיש בכישוף סרך או אביזר עבודה זרה
מורה נבוכים ג, לז
"ואחר זאת ההקדמה אשר תתבאר לך מקריאת ספריהם הנמצאים עתה בידינו שכבר הודעתים לך, שמע דברי. אחרי שכונת התורה כולה וקטבה אשר עליו תסוב הוא הסרת ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה, ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בדבר מאלו הענינים הנמצאים לבני אדם, שזה הדעת הוא המביא לעבדם – התחיב שיהרג כל מכשף, כי המכשף הוא ׳עובד עבודה זרה׳ בלא ספק, אבל בדרכים מיוחדים זרים בלתי דרכי עבודת ההמון לאלוהות ההם."
רמב"ם הלכות ע"ז פרק ו', הלכה ב
לאחר שהרמב"ם מפרט על האוב, הוא מפרט על הידעוני, ואז מסביר שכל אלו 'מיני עבודת כוכבים הן'
"כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידים להיות וכל אלו מיני עבודת כוכבים הן ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וגו'."
ב"י יו"ד קעט, טז
"וכתב מהר"ר איסרלן סי' נ"ו דאין איסור לדרוש במכשפים וקסמים אלא איסור דתמים תהיה ודקדק כן מדברי הפוסקים וכבר נתבאר כן בתשובת הרמב"ן שכתבתי בסמוך ובספר הזוהר נראה שאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה."
ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקיא, א
"שלא לכשף
שלא נשתדל בכל מעשה כשוף כלל, ועל זה נאמר [דברים י"ח, י'], לא ימצא בך וגו' ומכשף. וענין הכשוף ידוע לכל דרך כלל שיעשו בני אדם תחבולות בלי מספר במיני עשבים ואבנים והרבה מן הדברים שמשתמשים בהן בני אדם אלו עם אלו, ומהם שיכוונו המעשים הרעים ההם בעתים ידועים ובחדשים מכוונין לאותם מלאכות. ומכל אלו הדברים המגונים והמכוערים תרחיקנו התורה תכלית הריחוק כי הבל המה. ואין ראוי לעם קדוש מחזיקי דת האמת לתת מחשבה בכיעורין אלו רק בעבודתו יתעלה, כי הוא ישלים כל חפץ עמו לטוב בחסותם בשמו הגדול ושומם כל מבטחם ומשענתם על חסדיו לבד. ומהיות הענינים אלו רחוקים מאד וכעורים לפניו ברוך הוא ובהם ניצוץ מעניני עבודה זרה, הזהירנו על זה בלאו, וחייב סקילה על העובר ומשתדל בזה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג. וגם מחומר הענין הזהיר הכתוב בזה מבשאר עברות על הבית דין שלא למחול לעובר על זה, וכמו שנאמר [שמות כ"ב, י"ז] מכשפה לא תחיה."
מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקיא, אות ג (במהדורת מכון ירושלים)
המנחת חינוך מדייק מהחינוך שאפשר שלדעתו כישוף דינו כאביזרייהו דע"ז
"ולשאול במכשפים לא נתבאר בתורה איסור רק בודאי אסור משום תמים תהי' ועיין במשנ"ח מה שמביא בשם האחרונים וע' בב"י סי' קע"ט והרהמ"ח כתב דזה הוא ניצוץ מע"ז אפשר גם במקום סכנה אסור כע"ז ולא גרע מאביזרי' דע"ז ע' לעיל וגם לענין רשע לע"ז כידוע וצ"ע."
רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות חלק ג פרק כא
"ואז ראה ויתר לכל זולתם שבע מצות כלליותופרטן שלשים שכדאיתא בפרק גיד הנשה ואלו הן: ראשונה עבודת אלילים ונטפלות אליה מעביר באש קוסם מעונן מנחש ומכשף חובר חבר אוב ידעוני דורש אל המתים. כרבי יוסי דאמר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו. הרי עשר מצות."
נשמת חיים (הרב מנשה בן ישראל), ג, יט
"ואומר, תשעה מיני פורעניות בענין עבודה זרה אסרה התורה האלהית, ואלו הם, מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן מנחש מכשף חובר חבר שואל אוב ידעוני ודורש אל המתים."
שם פרק כה
המקור הזה קצת סותר את הקודם. כי אם חובר חבר הוא מהפורעניות בענין עבודה זרה – אז כיצד אפשר להתיר חובר חבר במקרה של פיקוח נפש? אפשר לתרץ שחובר חבר הוא פחות אביזרייהו של עבודה זרה. אפשר לתרץ שמדובר בדווקא בחובר חבר בשמות הקודש, וזה אין בו סרך עבודה זרה, ומה שנאמר על חובר שהוא סרך עבודה זרה זה רק במשתמש בשמות שדים/אלילים.
"והלחישה הזאת היא באיזה שם משמות הקדש משום פקוח נפש כמו שכתב הב"י אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אם כן כבר העידה התורה הא-להית שיש כח בשמות ובמלות, ושענין החבר הוא אמיתי ולא כמו שחשב הרמב"ם"
קב הישר (קוידנובר), פרק כח
"הרי לך ענין טומאת הכישוף שהוא חלק מטומאת אלהים אחרים, וכל ההולך אחריהם ופועל כשפים מוכרח לומר שהוא אינו עבד להקב"ה כי אם להס"א. אוי לו ואוי לנשמתו, ואף אם אינו פועל בעצמו הכישוף אלא אפילו המצוה להמכשף לעשות כישוף, ג"כ מוכרח המכשף לבא אל הס"א והמשחיתים הממונים על הכישוף, צריך המכשף לומר להם בפי' פלוני זה שלחני אליכם בשליחות ואני שלוחו כמותו ובמקומו אני עומד ומשעבד אותו ומכניס אותו תחת הממשלה שלכם להיותו עבדיכם, והוא מרוצה ומסכים כל מה שתעשו רק בזאת יאותו לו ותעשו לו טובה זו כי נתמעט מחייתו או שאר דבריו מסיבות העולם שמבקש שתודיעהו לו בשביל מה באת הסיבה ומה הוא התרופה…
על כן אני מזהיר לאותן אנשים או נשים שהן נכשלים בעון זה לעזוב את העון, ולהסיר המכשול זה, ויתחרט על העבר ועל להבא תזעק במר נפשו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה להוציאו מתחת ידי הארורים המשחיתים ומזיקים האלו, אשר בעבור העוז זה נכנס תחת רשותם. ועל כן צריך האדם לבכות בכייה גדולה על עון זה, ומכח אותן דמעות תשבר ותמגר חוזק המשחיתים ויהיה נחלש כוחם בכל יום ויום בעבור הדמעות עד כי לא ישאר רושם של זה החטא. תמים תהיה עם ה' אלהיך" בכל עניינך בכל סיבה חס ושלום שאו למרום עיניכם" לעורר רחמיו וחסדיו יתברך בתשובה ותפלה וצדקה, ואל ישיא לבך אותך בראותך רבים הלכו אחר כישופים והצליחו, אוי לאותו הצלחה ואוי לאותו הטובה הבא ע"י כישוף, כי מהרה כעשן תכלה והעון חקוק ורשום וקיים להיענש עבורו בעונשים קשים ומרים."
נחלת יוסף, פרק י', עמ' קכב-קכד במהדורה החדשה (רמת גן, תשנ"ז)
כאן ניתן לקרוא מעט על דמותו. הוא כותב בדומה ל'קב הישר', סביר להניח שכתב בהשראתו, ומאריך בכך שהכשפים הם עבודה זרה של ממש.
"כל זמן שהנבואה היתה שורה בישראל מסטרא דימינא היו אומות העולם מתעסקים ג"כ לידע העתידות עם השדים וכל סטרא דמסאבא, ויען שכל דבר מתחזק בהפכו כמו שתראה ריח השושנה מתחזקת בתוך שומים נטועה כך כל זמן שהנבואה היתה מתגברת ביראל היה באוה"ע מתגבר סט"א כקופים רוצים להדמות לפעולות אדם וכאשר התחיל הנבואה להסתלק מישראל התחיל גם כן להסתלק מעט מעט כח סט"א והרוחות האלו אך לא מכל וכל, עד יבא צדק עולמים ואז ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והאלילים כליל יחלוף:
דע שהכשופים על אופנים רבים וכלם מתפעלים בכח השדים וסט"א, וארז"ל למה נקראו שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה והוא שמשנין ע"י כשפים טבע הדבר המסודר מן השמים ולעשות מן המטה נחש כמו שעשו חרטומי מצרים בלטיהם וארז"ל בלהטיהם זה מעשה שדים בלהטיהם זה מעשה כשפים ר"ל שפעמים פועלים השדים עצמם ופעמים המכשפים על ידם, והכחשת הפמליא הוא כשאדם עושה למטה האכבת דברים שהם הפך הכחות הפשוטים הנגזרים בתנועת הגלגלים ובגזירת עירין שהם נפש להם והם הנק' פמליא ש"מ, וראוי לאדם שיניח העולם שיתנהג כמנהגו וכפי טבעו הפשוט שהוא רצון בוראו ית"ש שבראו כך, ואם יתעסק בכשפים יש בזה צד הכחשה, ודע שכל ההולך אחר הכשפים הכשפי' רודפים ומזיקין אותו, וכן ארז"ל מאן דקפי' קפדין ליה, כי השגחת הבורא ית' סר מעליו ומניחו בידיהם, יען כי הפונה עצמו אל הכשפים הוא פרש עצמו מעבוד' הקב"ה ולא יהיה לו חלק בקדושה כלל, כ"א להיותו משועבד ועבד תחת הסט"א ס"מ וזהו ע"ז גמורה כי הפועל כשופים מוכרח לומר שהוא אינו עבד להקב"ה כ"א להסט"א אוי לו ואוי לנשמתו וסוף האדם זה שעשה כשופים בשעת פטירתו באין מלאכי חבלה המשחיתים עם כל הסט"א לקבל את הנשמה שלו ואומרים זה הוא מכת שלנו, ולא לבד אם אינו פועל בעצמו הכישוף אלא אפילו המצוה להמכשף לעשות כישוף ג"כ מוכרח המכשף לבוא אל הסט"א והמשחיתים הממונים על הכישוף וצוטרך המכשף לומר להם בפירוש פלוני זה שלחני אליכם בשליחות ואני שלוחו כמותו ובמקומו אני עומד ומשעבד אותו ומכניס אותו תחת הממשלה שלכם להיותו עבדיכם והוא מרוצה ומסכים כל מה שתעשו רק בזאת יאות לו כי תעשו לו טובה זה כי נמתעט מחייתו או להתנקם משונאו או שאר דברים מסיבת העולם שמבקש שתודיעהו בשביל מה באת הסיבה ומהו התרופה, ולפעמים מוכרח המכשף לערוף שולחן וליקח דם ולב וכבד של עורב שחור וחלב חזיר וכו' שהוא מאכל אכזרי ומסדר השולחן לפני החיצונים ומעריך אלו המאכלים על השלחן ומקטיר להם קטורת ידועה ומבקש אותן שיבוא ויתאספו שם ראשי המשחיתים אשר הוא מבקש והוא עומד לפניהם ומבקש בעד זה האדם שביקש מן המכשף לעשות לו כישוף או איזה פעולה הצריכה לו ע"כ, על זאת יחרד כל אדם וילפת על המעשה הרע הזה, ובדוק ומנוסה שכל מכשף או מנחש או מתעסק בשמות הטומאה נעקר מן העולם והוא ימות בנפש מרה והטומאה עצמה פוגעת בו ושומר נפשו ירחק מהם…
ב"מ, ע"כ אני מזהיר לכל אנשים ונשים לבל יתחברו עם הידעונים המכשפים ולא יתרפאו מהם שום רפואה אפילו רפואה טבעית כ"ש קמיעות וטלסמאות כי כבר הם חשודים לקלקל והדבר אינו שוה בנזק הענין, ועי"ל במנהגים בביקור חולים סי' כ"ג, וידעתי כי רוב בני עמינו כבר הורגלו לשאת קימעות לשמירה וקשה להם לפרוש מהם מכל וכל, לפחות זאת עשו וחיו שלא תניחו לכתוב קמיעות אלא מי שהוא אדם כשר ונאמן וירא ה" באמת ובתורת ה' חפצו וצריך לזה ז' חקירות בז' עינים כי רבו הרמאים המתפרצים, ובכלל זה גם הלחישות שלוחשים על החולה ועל הילדים שלא יעשו כזאת רק ע"י אדם כשר וירא שמים, ותמים תהיה עם ה' אלהיך:"
הנהגות טובות, הרב זכריה סימנר, עמ' 94 (נדפס וורשה תרנ"ב)[4]
מזכיר כמה סיבות להתרחק מכישופים, בהם גם שזה דומה לע"ז, ושעונשו גדול. אך מנגד כן מציין לש"ך. לכן לא ברור לגמרי מה עמדתו.
"סגולה מי שיזהר שלא יכשל ח"ו ללמוד וק"ו לעשות איזה מעשה ע"י כשפים או לשאול בגורלות כי ענשו גדול מאוד, רק תמים תהיה עם ה' אלקיך, ויזהר שלא יעשה אפילו רפואה על ידי כשפים כי עבירה זו נמשלה לע"ז וכן הוא סוף וקץ כל גופות המכשפים להיות ממנו נחשים ועקרבים ונשמתן נעשין שידין ולילין וכו' אך הש"ך ביו"ד סי' קע"ט פסק כי אם החולה שנפגע ח"ו על ידי כישוף רשאי לשאול על זה ועיין בפירוש הרמב"ם בהלכות ע"ז יותר מזה."
מקורות שקצת פחות משמע, אבל אפשרי
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן כז
כותב שהפעולה של האוב היא מדרכי עבודי עבודה זרה שאיסורה גדול. לא ברור האם הכוונה שהיא חלק מפעולות העבודה זרה, או מדרכי ההתנהגות והמעשים של גויים עובדי ע"ז.
"שאלה ילמדנו רבינו מה אמתות האובא ומה אמתות מעשהו.
תשובה אמתות מעשה האוב לא נדענהב אבל מה שנבין ממנה שהיא פעלה דמיונית שיראה בה המת לבעלת אוב ולמי שישאל באוב שאלה במצב הדומה לחלום, כלומר שיש בו הסתלקות מן המציאות, ויראה במצב זה כאלו המת עומד לפניו והוא (השואל) אומר דבר ואף נאמר לו דבר, ויתקיים זה או מקצתו, כמו שיראה אחד ממנו בחלומו כאלו הוא ראה את המת ושאלו והחזיר לו ויפתרו לו את זה ויתקיים. לא ששמואל חיה וקם מקברו באמת, והתבונן שאמר: תעלי ליג ולא אמר: תחיי לי. והפעולה הזאת אבדה מן העולם, ברוך שעקרה, כי היא מדרכי עובדי עבודה זרה שאיסורה בתורה גדול, וענשה חמור מאד והיא מחטאות שאול שתפסו עליה הכתוב באמרו ושאול לו באובו וכתב אברהם ביר' משה זצו"ל."
מקורות שמפורש בהם שכישוף נידון כאביזרייהו
שו"ת רדב"ז חלק א סימן תפה
חולק על ההיתר של התרומת הדשן. לדעתו יש איסור לא רק בשאלת אוב וידעוני אלא גם בשאר קוסמים ומכשפים, אלא שאין לוקים על זה, והרמב"ם במפורש כתב שיש איסור בשאלתם. וגם אין להתיר משום פיקוח נפש, משום שזה אביזרייהו של עבודה זרה. וכנראה התרומת הדשן טעה כי ראה ברמב"ן שאמר ששאלת קוסמים מותרת בניגוד לאוב וידעוני, אבל הכוונה כמו שאמרנו שאין בזה מלקות, אבל גם הוא מודה שאסור. ומפלפל האם בעצם מי ששואל קוסם ועושה מעשה בעקבות דבריו ילקה כמו במעונן, אך דוחה שאולי שם יש גזירת הכתוב 'לא תעוננו' לשון רבים, ונשאר בזה.
"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שהתיר מה"רר ישראל ז"ל בתשובותיו לשאול במכשפים ובקסמים אם יש לסמוך על היתר זה.
תשובה אין דעתי נוחה בהיתר זה וגם הוא ז"ל לא כתב אלא שלא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דדוקא הני דחמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם להחמיר והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעיא לחייב המכשף בסקילה ולא ילפינן מכלל אוב וידעוני ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני ע"כ טעמו ונימוקו ז"ל להתיר. ואני שמעתי ולא אבין מאי קולתו דמכשף מאוב וידעוני זה במיתה וזה במיתה שנאמר מכשפה לא תחיה ושניהם בסקילה והא דלא יליף למכשף בסקילה לפי שהוא בכלל אוב וידעוני משום שזה מעשה בפני עצמו וזה מעשה בפני עצמו דאי לא תימא הכי אמאי כתב אוב וידעוני נילף חד מחבריה אלא משום דכל חד מעשה בפני עצמו ונהי דאזהרה ליכא בשואל בקוסם או במכשף מ"מ איסורא איכא ומכין אותו מכת מרדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות ע"ז וז"ל אסור לקסום ולשאול בקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם בעצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהם לוקה שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים ע"כ. ומי שראה זה הלשון איך איפשר שיאמר שהוא מותר ומתוך כך אני אומר שלא היתה כוונת הרב ז"ל להתיר אלא לומר שלא מצינו איסור מפורש וכן נראה ממה שכתב בסוף השאלה וז"ל וא"כ אין כאן אלא איסור עשה דתמים תהיה עם ה' אלהיך כדכתב הרמב"ם ע"ש. נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר ע"כ ועדיין דבריו צ"ע דהא הרמב"ם איסור ממש קאמר כדכתיב לשונו לעיל ודוחק הוא לומר שראה מה שכתב בסוף הפרק ולא עיין בתחלתו.
וליכא למימר נמי שהתיר מטעם ששאלו ממנו בחולה אם מותר לדרוש במכשפים או בקסמים דאפילו היה חולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר דכל הני הוו אביזרא דע"ז ועדיף מהך דמי שהעלה לבי /לבו/ טינא וכו' כ"ש שפשט השאלה משמע בחולה שאין בו סכנה וכל זה השיב לא מצינו איסור בדבר. ואיפשר לומר כי מה שמצא כתוב בשם הרמב"ן ז"ל גרם לו להתיר וז"ל ומה שאמר אין שואלין דבר מן השדים י"ל שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב וכולם במיתה אבל הנשאל בהם ובעלי האוב באזהרה ובשאר כשפים מותר דבעל אוב כתיב בקרא כי יהיה בהם /בכם/ אוב או ידעוני וכתיב ושואל אוב או ידעוני אבל בכישוף מעשה כתיב ביה וכולי ושואל לא כתיב ביה הילכך עכו"ם המכשף ובישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה כענין בכלדיים ע"כ ואיפשר דמכאן למד דמותר וחס ליה להרמב"ן ז"ל שיתיר דבר זה ומה שכתב ובשאר כשפים מותר לאו מותר ממש קאמר אלא שאין בו אזהרת לאו וכן מוכח סוף לשונו וכן נראה מתשובות ריב"ש ז"ל סימן צ"ב וז"ל ועתה קשה שאם מעשה שדים הוא אסור כמעשה כשפים והלא העושה מעשה במיתה ונשאל בהם באזהרה ותירץ הרמב"ן ז"ל וכו' אבל בשאר כשפים השואל בהם כגון שהעכו"ם המכשף עושה מעשה ישראל השואל בו אינו אסור אלא משום תמים תהיה עם ה' אלהיך כענין בכלדיים ע"כ והרי זה ממש כמו שכתבתי שלא הוציא אותו אלא מכלל לאו אבל איסורא איכא ומכין אותו במכת מרדות."
מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקיא, אות ג (במהדורת מכון ירושלים)
אמנם מפורש, אבל כסברה בלא הכרעה
"ולשאול במכשפים לא נתבאר בתורה איסור רק בודאי אסור משום תמים תהי' ועיין במשנ"ח מה שמביא בשם האחרונים וע' בב"י סי' קע"ט והרהמ"ח כתב דזה הוא ניצוץ מע"ז אפשר גם במקום סכנה אסור כע"ז ולא גרע מאביזרי' דע"ז ע' לעיל וגם לענין רשע לע"ז כידוע וצ"ע."
אשל אברהם (ניימארק) פירות הנושרין, ראש השנה, דף כד, ב
"ואבע"א להתלמד עביד וכתיב לא תלמד לעשות כו' לכאורה הוא ענין אחר דהתם מיירי לענין כשוף, והכא תרי קראי כתיבי חד לעבדם וחד לעשותם, אפילו שלא לעבדם, ומנא ליה דלהתלמד עדיפא, אך כנראה חז"ל ירדו בזה לסוף דעת תורה וילפי מהדדי דכל הדברים האלו אינם אסורים מצד עצמם אלא מצד הדיעות הכוזבות שבהם וכמו כישוף שבא להכחיש כחה של מעלה כן כל אלו הדברים נושאין בחובן אביזרייהו דע"ז משום הכי כזה כן זה אם הוא להבין ולהורות מותר."
שיטת ביניים – לא אביזרייהו, אבל חמור מהרגיל
קול התורה סה, עמ' רכב, מאמר מהרב דוד בלום
"ולכאורה היה מקום להביא ראיה לאסור מהש"ך שם סי' קע"ט,א בשם מהרש"ל דאסור לחולה לשאול בקוסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפילו יש סכנת אבר, הרי דאסור לחולה לעבור על לאו במקום סכנת אבר. וכששאלתי הנ"ל למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א השיב לי דהשאלה צ"ע כי אין ראיה ממה שכתב הש"ך לענין קוסמים וכדו' כי שם יש סרך עבודה זרה וחמור טפי, וכדמשמע ממה שהרמב"ם הביאו בהלכות ע"ז (פרק יא) ואף על גב דמבואר במהרש"ל דלית בהו דין יהרג ואל יעבור מכל מקום חמיר טפי משאר לאוין. והנה יש מקום אתנו לברר סוגיא זו על פי דבריו וזה החלי בעזה"י."
פוסקים שדחו את הרעיון שכשפים הם אביזרייהו
חובר חבר
סנהדרין סה, א
הגמרא אומרת שמי שצמוד אליו יש נחש ועקרב – וחובר עליהם – אסור. רש"י שם מחדש שהכוונה דווקא אם אין רצין אחריו ואין פיקוח נפש. מוכח שלשיטתו אם היה פיקוח נפש – ודאי היה מותר לעבור על איסור חובר חבר.
"ת"ר (דברים יח, יא) חובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפי' נחשים ועקרבים אמר אביי הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור."
רש"י שם:
"אסור – וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פקוח נפש:"
מהר"ץ חיות מסכת סנהדרין דף סה עמוד א
מהר"ץ חיות מדייק מההיתר
"גמ' הלכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מכוין דלא ליזקו אסור. נ"ב עיין (כריתות ג' ע"א) ששם לא נאמר אע"ג דמכוון דלא ליזקי אולם שמה אמרו ואי אתי בתריה שרי מה שנחסר כאן ורש"י כאן כתב מסברא דנפשיה וכגון שאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש. ועי' מרן ב"י יו"ד סימן קע"ט דמשמע ג"כ שהעלים עין מש"ס כריתות הנ"ל והתוס' שם הניחו בצ"ע דאם יש כאן סכנות נפשות פשיטא ואי לא מדוע מותר ברצין אחריו ונ"ל דהו"א דחובר חבר כיון דזדונו בסקילה ע"כ דיש בו סרך ע"ז ואביזרא דע"ז יהרג ואל יעבור ואפילו במקום סכנה אסור קמ"ל דמותר בסכנה:"
בסוגיות אחרות
משכנות יעקב, יו"ד מא (ברוכין)
כותב שלשיטת רשב"י שגוים נצטוו על הכישוף יש בזה צד אביזרייהו ע"ז, אבל לא קיימא לן כמותו, אלא שגוי מותר בכישוף, ואין בזה ע"ז, ואין בזה איסור, ואפשר שבאמת יהיה מותר לחולה ובמיוחד לחולה שיש בו סכנה, ויש בזה לימוד זכות. ועדיין – השומר נפשו ירחק.
"שאלה אם מותר לשאול במכשפים וקוסמים בשביל חולה.
תשובה: הנה דבר זה מבואר בב"י ז"ל סי' קע"ט אשר הביא בשם הזוהר דאיסור גדול לדרוש במכשפים אפילו לחולה שיש בו סכנה. ולענ"ד היה נראה להתיר לחולה. דהנה הזוהר בזה לשיטתו דרשב"י סי' בגמרא דסנהדרין דעובדי כוכבים ומזלות מצוה על הכישוף. והשואל מאתו מלבד שהוא עובר על לפני עור כו' אף גם יש לומר שיש בזה שמץ עכומ"ז כדמשמע בזוהר ואם כן ודאי אסור ואולי אף בחולה שיש בו סכנה משום אביזרא דעכומ"ז דיהרג ואל יעבור. אבל אנן הא קיי"ל דלא כרשב"י רק כהנך תנאי דפליגי עליה וס' בש"ס דעכומ"ז מותר בכישוף שמע מינה שאין בו דין ע"ז וגם אין כאן לפני עור רק איסור אמירה לעוכמ"ז כמו בחסום פרתי ואיסור דתמים תהיה כו' כמו לשאול בכלדיים. ואולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ונראה לי נכון ללמד זכות על הנוהגים היתר בדברי, אבל על כל זאת שומר נפשו ירחק מהם והבוטח בה' ישוגב."
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת יח יט
כתב בדומה למשכנות יעקב לתלות את השאלה האם כשפים הם אביזרייהו דע"ז – בשאלה האם נאסרו לבני נח. ומאריך בזה קצת בדברי המאירי
"ומלבד זה נראה לפמש"כ בחמרא וחיי שם בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שם וז"ל כל האמור בפרשת כישוף וכו' ולמאן דלא מחייב אכישוף אע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם השם מוריש אותם. וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו. לא אסרה תורה כן אלא משום שהם סולם ומבוא לעניני ע"ז שעליהם נענשו. והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו ז"ל דס"ל דאפילו לת"ק אסורים בני נח באיסורין דמעונן מנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. ולא פליגי אלא בטעמא. דלת"ק אע"ג דגם ב"נ מוזהרים באיסורים אלו. וכדמוכח מהך קרא דבגלל התועבות האלה וגו' דלא ענש אא"כ הזהיר. מ"מ אין איסורן לגבייהו אלא משום דררא דע"ז. ואין איסורן מחמת עצמן. ולכך לא חשיב אלא שבע מצות בלבד ולא חשיב נמי הנך משום דבכלל מצות ע"ז נינהו דחשיב לה בין הנך שבע. אבל רבי יוסי ס"ל דהנך איסורי נמי אסורין מצד עצמן הן ולא משום דררא דע"ז גרידא. ולזה איכא למיחשבינהו באנפי נפשייהו והו"ל טפי משבע מצות בבני נח. ומה שסיים הרב המאירי ז"ל והוא שאמרו למטה בע"ז דאיענוש עכו"ם עלה נראה כוונתו בזה לאפוקי מפירוש הרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל. דלפי פירושו עכצ"ל דמאי דיליף ריב"ח מדנשנית ע"ז בסיני ואשכחן דענש עכו"ם עלה ש"מ לזה ולזה נאמרה. לא אתיא אלא אליבא דרבי יוסי. ולפ"ז תקשה מאי שנא דלא נקט אלא ע"ז לחוד. והא לר"י איכא להוכיח הכי גם מכולהו אחריני דכתיבי בההוא קרא. מעונן מנחש ומכשף ושואל אוב וידעוני וחובר חבר ודורש אל המתים. וצריך לידחק אליבא דהרמ"ה ז"ל דלאו דוקא נקט ע"ז. דודאי ה"ה דמוכח מכל הני. אלא דנקט ע"ז דכתיבא ברישא וקמייתא נקט. אבל להרב המאירי ז"ל ניחא טפי דבדוקא נקט ע"ז. ואליבא דת"ק דכולהו הנך נמי משום דררא דע"ז הוא שנאסרו לב"נ וכולהו בכלל מצות ע"ז נינהו. ואין ה"נ דמכולהו מייתי ראיה. אלא דכולהו ע"ז קרי להו. דבכלל ע"ז נינהו. ואפשר דזו היא דעת הראב"ד בפי"א מהלכות ע"ז ה"ד עיי"ש וניחא בהכי קושית הכ"מ שם עייש"ה. והשתא לפ"ז ממילא אין מקום לקושית הרשב"ץ ז"ל."
ארחות רבנו (הסטייפלר), חלק ג, הוספות, עמ' ד-ה
נשאל על רופא אליל – מכשף. ומניח כדבר פשוט שאין אביזרייהו בעצם הריפוי בכישוף, ורק אם מזכיר שם אליל יש בעיה איסור משום שנמשך בזה לעבודה זרה ולאמונה בה.
"בעה"י יום ג' אמור כא למב"י התשל"ג החיים והשלום וכט"ס לכבוד הרה"ג היקר וכו' מוהרר ר"מ כץ שליט"א אחדשה"ט מכתבו קבלתי והנני הפעם עט ממהר להשיב ע"ד שאלתו אודות איזו רופא אליל במדינת פילפינים אי שרי לבר ישראל להתרפאות ממנו ככל המבואר
במכתבו.
ראשית צריכים לדעת כי בענינים כאלו רגילים להגזים מאד ואפי' פי מאה ממה שאירע באמת כגון שלא מרפא רק מיקל הצער ולא לזמן מרובה אלא לאיזו ימים וכיו"ב, ועיקר הדבר נראה פשוט שהוא ע"י כשוף או מעשה שדים וכמש"כ התוס' ע"ז דכ"ז ע"ב ד"ה שאני שלפעמים נותנים רשות משמים להטעות וע"ש שהביאו מדף נה ע"ש היטב וה"נ נד"ד דכוותה ואין כל חדש בזה שכבר היו לעולמים בדורות שלפנינו שהיו מכשפים שונים ומשונים שריפאו לפעמים ע"י עשנים לפעמים ע"י שעוה וכו' וכש"כ במדינת הים שנשארו הרבה שרידים מסוג זה ויותר נראה שכל מעשה רופא אליל זה הוא ע"י אחיזת עינים המבואר בגמרא סנהדרין דס"ז ע"ש ולפני איזו דורות הי' כשוף זה נפוץ מאד במצרים וכיו"ב והשד"ר מא"י ר' יעקב ספיר בספרו אבן ספיר, מספר שבבואו למצרים הוצע לפניו ע"י ערבים מכירת זהב טהור במחיר מוזל מאד והוא לא הי' יכול להתאפק מקניית מציאה גדולה כזו ואח"כ נתברר שהי' אחיזת עינים ובאמת אינו אלא חרס מחרסי האדמה והצבור צחקו עליו איך קנה בסכום כזה דבר בלא בדיקה במים [כי במים מתבטלים הכשפים כמבואר בסנהדרין שם] וג"כ אני שמעתי מאחד שקיבל מאביו שראה בעיניו איזו עושה להטים שהוציא מנחיריו חבילות נוראות של משי וכו' וכ"ז באחיזת עינים וכנראה שגם רופא אליל זה הוא מהם ובאמת הוא איזו זריקה להשקטת כאבים או שמשפיע ע"י היפנוזי רק שלעינים נראה שעושה ע"ד שכתוב במכתב מעכ"ת.
ונראה שאפילו אילו לא הי' איסור מדינא איסור להתרפאות וכיו"ב הי' אסור להתרפא מגוי זה מחמת סכנה שכבר כתב בספר חסידים שכל המטפלים עם כשפים אפי' אם מתרפאין לשעה לסוף הם נופלים לצרות צרורות ואחריתם מר ובספר חסידים נמצא כמה מעשיות מעניני כשפים וקשה עלי החיפוש כדי לציין הסימנים והנה רופא אליל זה כאחד מהם. ולדינא נראה דאע"פ שכתבו התוס' דכ"ז ע"ב דכשהרופא אומר שצריך דוקא עצי אשרה אז אסור אבל אם אומר שצריך עלים או עצים סתם ואינו מוצא אלא מאשרה מותר להתרפא מהם כיון שאינו מיחד שהרפואה הוא משום שהוא מע"ז. מ"מ נד"ד שאינו מרפא ע"ד רפואה טבעית רק לפי דרכו ע"י משמושיו הרי הוי כאלו אומר מפורש דדוקא ע"י גוי כומר זה יתרפא ולא ע"י אחר וכל כה"ג ודאי אסור ע"ש היטב בדכ"ז ע"ב (ובאמת שלפום ריהטא לא הבנתי לשון הגמרא דאמרי' שאני מינות דמשכה ולמ"ל טעם זה הלא לפירוש התוס' מיירי באומר שדוקא כשמזכיר בה שם ע"ז ע"ש וא"כ בפשוטו ראוי לאסור מדין אביזרייהו דע"ז שהוא ביהרג ואל יעבור וכעת לא לקחתי מועד לעיין ואולי משום דהוי באמת ברור לנו שבאמת לא ע"י הע"ז מתרפא [רק או שהוא רפואה טבעית או ע"י כשפים או איזו סגוליות] וכל דברי הגוי שאומר שהוא ע"י ע"ז המה שקרים וא"כ ממילא נמצא שאינו נהנה בכלל מע"ז ואין כאן אביזרייהו דע"ז רק משום דמינות משכה וגורם שיהא נמשך לע"ז ח"ו ומשום זה דינו שיהרג ואל יעבור] וממילא הוא הדין נמי נידון דידן דאיכא טובא משום דמשכא ודאי אסור אפי' במקום פקו"נ, וכבר הביא מע"כ שכה"ג אוסר בתשובת דבר שמואל למהר"ש אבוהב ז"ל, ויעיין עוד בחת"ס חלק יו"ד סי' ע"ו ד"ה יש בזה עוד וכו' שאוסר בכה"ג והנני חותם בברכה שהשי"ת יצילינו מכל צרה וצוקה ויתברך בכ"ט סלה הדו"ש."
המסילה, שנה א, חוברת ב', עמ' 6, הרב ישראל דושאוויץ[5]
מפלפל בעניין המעשה של החיוב להתבשם בפורים ור' זירא ששחט לרבה, מביא סיפור על איזו תחבולת כשפים או קסמים שנוכרי עשה (חולין נו, ב). בדרך אגב הוא מעיר שפשוט שמותר לעבור על איסור כישוף בפיקוח נפש, משום שאין זה נחשב לאביזרייהו.
"אלא ודאי אה"נ דבהכי דינא אשמועינן ומילתא אגב אורחא קמ"ל תלמודא, דאע"פ שתחבולה זו נעשית לצורך רפואה במקום סכנת נפשות, מ"מ לא הותר זה לישראל אלא לעכו"ם, ומשום דאע"ג דקיי"ל אין לך דבר העומד בפני פקו"נ, וגם כישוף בכלל, דלא הוי כאביזרייהו דע"ז לענין יהרג ואל יעבור, וכדמוכח מפרש"י בסנהדרין (סה.) ר"ה אסור כו' שאין כאן משום פקו"נ, דמשמע הא אילו יש כאן משום פ"נ הוי שרי, וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' קע"ט ובש"ך סק"ט להדיא, אעפ"כ אין לו לישראל לעשות כן, משום דלא הוי תחבולה ורפואה גמורה ובדוקה."
[1] דבריו הובאו גם בספרו של תלמידו הלקט יושר, בנוסח דומה למדי:
לקט יושר חלק ב, חוקות הגוים אות ג
[ג] כְּתַב מה"ר יעקב בן מה"ר מיישטרלן זצ"ל. ואשר שאלת אם חולה מותר לדרוש במכשפים ובקוסמים. דע, כי לא מוציא 10 איסור מפורש בדבר, דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם יי נראה דוקא אוב וידעוני דאינון חמירי טפי, ואין שאר מכשפין בכללן לחומרא. והכי מוכח משמעתא קמייתא דיבמות 12 דבעינן ילפות לחייבי מכשף סקילה, ולא ילפינן לה מכלל דאוב וידעוני 13. ולא אשכחתן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם באוב וידעוני 14.
ואם תאמר, הרי עובר בלפני עיור אפילו השואל עליו לגוי לדברי ר' ישמעאל 15 פרק ד' מיתות 16 דבני נח מוזהרים על הכישוף. נראה דלא קי"ל כר' ישמעאליי, דבכוליה תלמודא אמרינן דשבע מצוות נצטוו בני נח וטפי לא, עיין בפרק ד' מיתות 18. וריצב"א 19 ואשירי 20 נמי פסקו דלא כר' חידקא דסבר דבני נח מצווין על הסירוס 21, וא"כ אין כאן רק איסור עשה דתמים תהיה עם וגו' כדכתב רמב"ם 22, עיי"ש, נראה מדבריו דלא איסור ממש קא סליק 23.
[2] הרב סימנר היה נחשב מקובל מפורסם בליטא, ו'ספר זכירה' שכתב נחשב מאוד, ודברים משם צוטטו על ידי רבי חיים פלאג'י, הפלא יועץ, כף החיים ועוד.
[3] בעמוד 10 והלאה הוא דן על ההיתר של התרומת הדשן ונחלת שבעה.
[4] הרב סימנר היה נחשב מקובל מפורסם בליטא, ו'ספר זכירה' שכתב נחשב מאוד, ודברים משם צוטטו על ידי רבי חיים פלאג'י, הפלא יועץ, כף החיים ועוד.
[5] היה רב ברעזיצא, ולאחר מכן רב קהילת תפארת ישראל בניו יורק. ראה ספר מאורי ישראל עמ' 233. ב'ספר הזכרון לרבי שמול דוד ורשבצ'יק, עמ' 13 כתוב שהיה יו"ר ועד הרבנים של ניו יורק.