חפצים שיש עליהם צורת צלב וכדומה

סיכום מקוצר

יסודות הסוגיא בגמרא וראשונים

סוגייתנו עוסקת בשאלה מה דינם של צורות ע"ז (וספציפית צלב או דברים דומים בנצרות), בין שנמצאו כתליון בשרשרת ובין שנמצאו על חפצים שונים.

יסוד הדיון הוא שצלמים אסורים בהנאה, מפני שע"ז אסורה בהנאה מהתורה. בנוסף, לפי הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' כל מקום שיש ספק אם הצלם הזה נעבד – אסור מספק.

יש מספר גמרות יסודיות בנושא:

1. המשנה (ע"ז מ, ב) מביאה מחלוקת רבי מאיר וחכמים על צלמים שנמצאים האם הם אסורים בהנאה. הגמרא מבארת שרבי מאיר חושש למיעוט, ולכן גוזר על כל הצלמים, אטו אלה שנעבדים פעם בשנה. חכמים אינם גוזרים. הגמרא מבארת שהיסוד המוסכם הוא שכאשר ידוע שהצלמים נעבדים – הם אסורים בהנאה.

ונחלקו האם צלמים שבעיר נעשים לנוי או לעבודה. מכאן למדנו שיש מושג של צלמים שנעשים לנוי ואינם אסורים.

2. המשנה (שם מב, ב) אומרת שכל הכלים שנמצאו עם צורות עליהם – מותרים, בפרט לכאלה עם צורות לבנה חמה ודרקון, שהם נעבדים. רשב"ג אומר שרק המכובדים אסורים, אבל מבוזים (אפילו עם הצורות האלה) מותרים, כי לא נעבדים. בגמרא מבואר שהצורות של חמה לבנה ודרקון מיוחד בכך שהן חשובות מאוד, והן נעבדות אפילו כשהן על כלים. ושאר הצורות אמנם נעבדות, אבל לא כשעושים אותן על כלים.

שוב עולה מכאן עיקרון ברור, שכלי נאסר רק אם דרך הגויים לעבוד לצורות כאלה כשהן על הכלים האלה ממש, ולא די בכך שבעלמא מדובר בצורה שנעבדת.

אנו מוצאים שהלכה כרשב"ג, ואין בזה חולק (פירוש המשניות לרמב"ם ע"ז ג, ג).

הירושלמי מבאר את רשב"ג ודבריו חשובים לנידון שלנו:

לדבריו, אם מדובר בדבר שבריא שעובדים – אפילו מבוזים אסור, ואם דבר שבריא שלא נעבדים – אפילו מכובדים מותרים, אלא מדובר בצורות סתם שלא ידוע, ולכן בהם יש לחלק בין מכובדים למבוזים.

בנקודה זו ניתן לפרש את הדברים בשני אופנים, ונחלקו בזה הראשונים.

1. אפשרות 1: בריא שנעבד הכוונה שבאופן כללי יודעים שעובדים צורה שכזו. ובמצבי ספק אם צורות אלו נעבדות יש לחלק בין מכובדים למבוזים. לפי שיטה זו – צלב שהוא צורה שידוע שהגויים לעיתים עובדים. (זו שיטת הרשב"א, כפי שמצטט הר"ן)
2. אפשרות 2: בריא שנעבד הכוונה שיודעים שהגויים עובדים צורות כאלה, גם כשהן על כלים. לא אכפת לנו שהם עובדים בכללי צורות כאלה, צריכים לדעת שהם עובדים אותן כשהן על כלים/בגדים וכדומה. ובמצבי ספק, האם הם עובדים צורות כאלה כשהן על הכלים, אז אנו מחלקים בין מכובדים למבוזים. (זו שיטת הר"ן)

הר"ן מדגים את השלכות המחלוקת: הרשב"א לשיטתו אוסר כלים שבזמנו שהגויים חוקקים עליו צורות של ע"ז, שהרי מדובר בכלים שהצורות שעליהם בוודאי נעבדות, ואין חילוק בין מכובד למבוזה, ואילו הר"ן אומר שצריך עיון על זה, שכן הגויים שבימינו לא עובדים את הצורות הללו אלא עושים אותם לזיכרון בלבד, ולכן מותרים על אף שמדובר בצורות שודאי נעבדות בעלמא, כשהן על כלים – מותרות.

כעת נמנה את הדעות השונות בפועל בראשונים:

• לדעת רשב"א (מובא בר"ן) נימוקי יוסף (ע"ז מב, ב) ומאירי (ע"ז מב, ב) ודאי נעבדים – הכוונה שמדובר בצורה שידוע לנו שנעבדת (ואז ממילא יש להניח שגם צורה ספציפית זו נעבדה). ודאי לא נעבדים – שזו צורה שגויים אינם רגילים לעבוד.

ההשלכה: הרשב"א כותב שלפי זה כלים שיש עליהם צלב או צורת מניקה אסורים בהנאה אף אם הם מבוזים, כיון שידוע שהנוצרים עובדים לצורות אלו. ועוד, שהרי דרכם לעשות צורות אלו על חרבות ולנשקם בשעת מלחמה.

• לדעת ריטב"א (ע"ז מב, ב) הר"ן (על הרי"ף, ע"ז יח, ב): ודאי נעבדים – הכוונה שודאי שעבדו כלי זה. ודאי לא נעבדים – שאף שמדובר בצורת ע"ז בודאי לא עובדים את הכלי הזה.
  הר"ן כותב שההשלכה היא שנראה שיש להתיר כלים שיש עליהם צלב, כי הם עושים את זה לנוי ואינם עובדים את הכלים הללו.

רבנו ירוחם (תא"ו יז, ד) הביא את רבי אברהם בן אסמעאל שהעלה סברא להקל אך סיים שראוי להחמיר באיסור תורה. הב"י הבין שהוא מקל למעשה.

• לדעת הגהות אשרי (מובא בדרכ"מ) כלים שיש עליהם צלב – במבוזות מותר, ומדייק הדרכ"מ שבמכובדות אסור, וזה כשיטת רשב"א (כי לר"ן בכלל לא עובדים צלב שעל כלים).

אלה הדעות היסודיות בהסבר הירושלמי.

אולם למעשה עוד ראשונים רבים מקילים:

אורחות חיים (ע"ז אות ז) ורדב"ז (יו"ד קיז) מביאים תשובה של הרשב"א, שלכאורה לפי פירושו יש לאסור בדי משי עם צורות צלב, אבל באמת לדעתו יש צד להתיר כי ברור שעושים אותם שם לנוי ולא כדי לעבוד, ובאמת כל יסוד האיסור הוא החשש שמא נעבדו. ולא ראיתי באחרונים ששמו ליבם לסתירה בדברי הרשב"א. עיין בפנים.

וכן עולה מדברי תוספות (שבת קמט, א) ורא"ש (שבת פרק כג, ב) שמתירים להסתכל בצורת הזוז אף שיש בו ע"ז, ומשמע שאין בעיה לסחור בו.

הראבי"ה (אלף נא) ותרומת הדשן (קצז) אף הם הלכו בדרך זו וכתבו היתר חשוב, שצורות צלב אסורות, שמא השתחוו להם. אבל שרשראות שתולים על הצואר לזכר שבאו מבית הע"ז – אין להחמיר בהם. וכן מטבעות – נקראים מבוזים, ואין עובדים אותם, ומותרים. הרמ"א פסק כהיתר זה, וכן הביאו האחרונים שיובאו לקמן בדיונים ההלכתיים השונים.

יש אחרונים שביקשו לצמצמם מאוד את ההיתר הזה של הרמ"א: מעיל צדקה (מוריה שנה כב, י-יב) כתב שזה רק כאשר מדובר בסימן זיכרון בעלמא ותו לא, אבל בזמננו איננו מכירים כזה דבר, ותמיד התכשיט נועד לכבוד לעבודה זרה ולסימן לדתיות ונוהגים לנשקו וכדו', וזה ודאי ע"ז. כמוהו, גם מהר"ם שיק (יו"ד קנב) [אף שלא דיבר ישירות על הרמ"א] מסביר שעצם זה שמניחים צלב באיזשהו צד דתי, כמו למשל כסמל על קבר לכך שינוח המת תחת כנפיה וכו' – זה כבר מכבד את הצלם, ונחשב כעבודה זרה ממש, וגם נאסר בהנאה. וכן כתב מנחת אלעזר (ב, כז), ולכך נטה לבושי מרדכי (יורה דעה מהדורה קמא סימן פה). ובאחרונים אחרים כתבו מחלוקת במציאות ותיארו שבזמנינו הגויים גם משתחווים ועובדים את השרשראות האלו (תשורת ש"י א, תנח; אמרי דוד קפ)

להלכה השו"ע (קמא, ג) מביא בסתם את דעת הר"ן המקילה, וביש אומרים את הרשב"א המחמיר (דבריו בסוגיא), הרמ"א כותב שהמנהג להקל. וכן פסקו האחרונים רובם ככולם (למשל בית דוד, שיורי ברכה, פרי תבואה, יד אפרים, זרע אמת – כולם לקמן).

מנגד, באופן מפליא האבקת רוכל (סח) מאריך לאסור להשתמש במטבע עם צורת צלב, ומגנה את מי שרצה לסמוך על דעת הר"ן ורבי אסמעאיל שהובא ברבנו ירוחם. ואף שלכאורה מדובר כאן בסתירה חמורה – סביר לנטות אחר פסיקתו בשו"ע. ובאמת כל האחרונים נטו אחרי השיטה המקילה, כפי שיתבאר להלן, פרט לבתי כהונה (א, יג) [שרבים ציטטו ודחו דבריו], האיש מצליח (יו"ד יז; חלק ג, יט) והדברי יציב (יו"ד מה) שצירף זאת כדי לאסור לייצר צלבים.

ש"ך (ו; יד) מבקש לחלק חילוק דרמטי ולומר שבמקרה של צלב בשרשרת ולא כזה שמודפס או חקוק על כלי,– גם המקילים יתירו רק אם ידוע בוודאות על אותו הכלי שהוא לא נעבד. וכ"כ הבית שלמה (יו"ד קצד). הבינת אדם (שער איסור והיתר סימן ע) משיג על דבריו, שנוגדים את פשט דברי הראבי"ה ותרומת הדשן, וגם לא מסתברים מצד עצמם. אמנם בפועל נראה שגם הש"ך מודה כאשר מדובר בצורות שרחוק מאוד לומר שנעבדו, וכל דבריו נאמרו בגלל שבמציאות שלו הוא טען שפעמים רבות כן נוהגים לעבוד ולהשתחוות. ולכך נטו זרע אמת (ב, מה) שואל ומשיב (קמא ג, עא) יין הטוב (א, יו"ד סי' יא) ויחווה דעת (ג, סה) שהעירו שבראשונים לא משמע כש"ך. אחרונים אחרים הביאו את דעת הש"ך כחשש לכאורה להחמיר, אך הוסיפו ספקות נוספים שעל פיהם התירו, כמו למשל שע"ז של גוי שנמכרה לישראל מבוטלת (פרי תבואה א, נא-נב; הלכה למשה א, קנג; קנין תורה בהלכה, א, נד, ה).

הדיונים באחרונים

שאלות האחרונות מתחלקות לכמה נידונים, ואף שהדיונים מעורבבים זה בזה, נחלק, כדי להבין את דבריהם בצורה מסודרת יותר:

הנאה מצלב וכלים שיש עליהם צלב

בית דוד (יו"ד עד) שיורי ברכה (קמא, ו-ז) וזרע אמת (ב, מה) מקילים לסחור במטבעות שיש עליהם צלב. וכ"כ מים חיים (משאש. ג, קו) והסיק מכך שאין חשש ע"ז בצורות שכאלה, למשל במצבות שעל קברים, ואין איסור להתפלל על ידם. כהמשך לכך, רבי יצחק אבן וואליד (ויאמר יצחק, יו"ד סימן צח) התיר ליהנות מארגז קלפים של צורות שתי וערב שקיבלו כמה בנים בירושה מאביהם שלקח אותם כמשכון מגוי על חובו, אך כיוון שחשש למחמירים דרש שיבקשו מגוי שיבטלם קודם.

פרי תבואה (א, נא) (בשם עצמו, ובשם הרב יצחק הלוי, רבה של קרקוב) יד אפרים (קמא, ג) ופת"ש (קמא, א) מקילים בכפות שיש עליהם חתימת האומן בצורת צלב. בדומה לזה, הרב משה ניימן (הלכה למשה א, קנג) התיר מצבה שהיה עליה צלב, וכתב שאם אם נחשוש שאין לנו ודאות גמורה שזה לא נעבד בהשתחוויה – נוכל להתיר על ידי גרירת הצלב, שהיא כביטולו. בדומה לזה כתב הזקן אהרן (ב, נב) שמטפחות שיש עליהן צורות צלב, שנראה שאין זה ע"ז אלא זיכרון, ומותר ליהודים להשתמש בהן. וכ"כ הרב ברוך קונשטט (יענה ברוך מז) שנראה ברור שלא משתחווים לצורות שעל מצבה, ואפילו בלי גרירה יהיה מותר, ומותר אף לסחור בזה. וכ"כ שו"ת משנה הלכות (יב, סט) להתיר בולים ומטבעות וכדו'. וכ"כ מנחת אלעזר (ב, כז) שאף שהחמיר בייצור שלהם, במסחר בהם לכאורה יש להתיר בדיעבד, כי האומן שמייצר אותם אינו עובד להם ואינו מכבד אותם כלל, ולכן עוד לא נאסרו.

נידון שני – מדליות:

כף החיים (ג, ק) הביא תשובת בנו רבי אברהם, שמתיר מעיקר הדין, וכותב שגם אבקת רוכל ובתי כהונה היו מתירים, כי בדברים כאלה אין ספק שלא השתחוו, ועוד שיש בזה איבה, ובאמת גם באירופה נוהגים להקל בזה כדברי הזרע אמת. ואמנם, נכון ללבוש רק כשחייבים, בכניסה למלכות וכו'.

שואל ומשיב (קמא ג, עא) כף החיים (פלאג'י, תשובת בנו, ג, ק) שואלין ודורשין (אונא. לד) יין הטוב (א, יו"ד יא) יחווה דעת (ג, סה) מקלים ליהודי ללבוש מדליה שקיבל מהמלך שיש עליה צורת צלב. וכן נהגו הרב קוק והרב יעקב מאיר (עי' יחווה דעת, יין הטוב ועוד. ולגבי הרב קוק ראה פוסט מחקר של ר' צוריאל חלמיש).

גם רבי עזריאל הילדסהיימר (א, יו"ד קעט) וויען יצחק (עניינים שונים סי' ו אות ה), – התירו, אבל אסר לעלות לתורה עם זה וכדו', אך כתבו שכנראה שלא יקשיבו לזה.

לעומת, מצאנו גם אוסרים:

ערוגות הבושם (יו"ד קל) כתב שמותר בהנאה, אבל לפי דברי הש"ך יש בזה חשד, ולכן צריך להשחית את הצורה.

שבט הלוי (ד, צד) גם כותב שאסור משום שמדובר בצורה בולטת, שאסורה משום חשד.

שמש ומגן (ג, יו"ד כא) התיר בהנאה, אך בלי מקורות או דיון כתב שודאי יש בזה חשד, וצריך למכור לגוי. וצ"ע אם נשמט הדיון בפוסקים על הנושא הזה.

דיון שלישי – יצור צלבים:

המקילים:

נהרי אפרסמון (יו"ד קיד) ומהרש"ג (ב, קצא) מקילים מעיקר הדין ליהודי לייצר תכריכים וארונות קבורה שיש עליהם צלב, כי ודאי לא נעבדים, אלא נעשים לנוי וכדומה. מדבריהם עולה בבירור שהם לא מקבלים את הטענה לפי עצם ה'כבוד הדתי' שנותנים לצלבים שעל הקבר איננו נחשב עבודה. אמנם הם מוסיפים שזה מגונה. וכן כתב הרב ברוך קונשטט (יענה ברוך מז) שנראה ברור שלא משתחווים לצורות שעל מצבה, ואפילו בלי גרירה יהיה מותר, ומותר אף לסחור בזה. המנחת יצחק (ב, כט) אף הוא התיר לייצר חותמות שיש עליהם צורות קדושי הנצרות, משום שאין בזה חשד, וזה לא נעשה לעבודה כלל, וכדברי הרמ"א.

הנטע שורק (מז) כותב שיש להתלבט האם מותר ליהודי לייצר ארונות קבורה כשהפועל הנכרי שלו ייצר את הצלבים ויחבר בניהם, אך מסיים שאין לו זמן לעיין אם יש בזה חשש איסור אמירה לנכרי.

המחמירים:

הרב גוטמכר (יו"ד מד) אסר לייצר צלב גדול ששר נוצרי ביקש כדי לתרום לכנסיה על הצלת בנו, משום שברור שאין זה רק זכר. הוא מציע כפיתרון שהאומן היהודי יקשר בין השר לבין אומן נוכרי, כך שהחוזה בין הצדדים יהיה ישיר ובלעדיו. מהר"ם שיק (יו"ד קנב) כתב שאסור ליהודי סופר סתם לייצר צלבים לארונות קבורה, ויש בזה איסור עשיית עבודה זרה, משום שהגויים מכבדים ונותנים משמעות דתית לצלבים הללו, וזו נחשבת עבודה. וכ"כ גם לבושי מרדכי (יו"ד קמא פה) ומנחת אלעזר (ב, כז), וכ"כ תשורת ש"י (א, תנח) אך לא נימק כמותם, אלא הסביר שהגוים משתחווים להם ומכבדים אותם.

האמרי דוד (הורוויץ, קפ-קפא) נשאל על ייצור שרשראות צלב, והם מתארים שהגויים משתחווים להם, ושניהם אוסרים. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ד, סג) בקצרה ובלי דיון. וכ"כ תרומת הגורן (ב, יט), והסביר שלפי הרמב"ם הנוצרים הם עובדי ע"ז (ומשמע בעליל שלמתירים שיתוף זה יהיה מותר, אך חוששים למחמירים, לכל הפחות לעניין יצור הצלבים). וכ"כ הדברי יציב (יו"ד מה) לגבי מסחר בתכשיטי צלב, וכותב שמה שהקלו זה בצלב לזיכרון, אבל שרשרת שתולים מאמינים – יתכן שאסור, ואולי באמת ישתחוו לה. ומוסיף שיש לחלק בין תכשיט שכל מהותו לצלב, ולבין צלב שנוסף כקישוט. ולכן למעשה הוא אוסר מכמה טעמים.

דיון רביעי – מסחר בצלבים

מחמירים: בית שלמה (יו"ד א, קצד) כתב שעקרונית הצלבים אסורים בהנאה, אך הקל בדיעבד במקרה שכבר נמכרו ליהודי כי מכירתם היא ביטולם. כלומר, המסחר בהם אסור מחשש שאסורים בהנאה, ורק בדיעבד כשכבר נמכרו ליהודי התיר. מעיל צדקה (מוריה שנה כב, י-יב) אסר לסחור בשרשראות צלבים משום שהם ע"ז, וביאר בארוכה שגויים מצווים על השיתוף. לגבי דברי הרמ"א הסביר שדבריו נאמרו במקרים של זיכרון בעלמא ותו לא, אך בזמננו איננו מכירים מקרים חריגים שבהם שרשראות הצלב הן רק לזיכרון, אלא תמיד מנשקים אותם וכדו', והם אסורים בנאה . תשובתו יסודית בהבנת מהות הצלב והכבוד אליו בנצרות (לשיטתו כמובן). וכ"כ גם לבושי מרדכי (יו"ד קמא פה) ומנחת אלעזר (ב, כז) שהנישוק והכבוד כבר אוסרם בהנאה ואסור לסחור בהפ. וכ"כ תשורת ש"י (א, תנח) אך נימק שהגוים משתחווים להם ומכבדים אותם, וכ"כ אמרי דוד (קפ).

גם הזכר שמחה (קט) הביא בשם אביו (הרי"ד במברגר) שאסור לסוחר ישראל להזמין יצור צלבים מברזל מאומן נכרי עבור לקוח נכרי, ואפילו בחשש איבה.

נטע שורק (מז) בעמדת ביניים כתב שכאשר הצלבים מגיעים כחלק מהארון קשה לומר שיש בזה איסור מעיקר הדין, ואף על פי כן אין להורות היתר בגלוי. ואם הצלבים מגיעים בנפרד – אזי כבר יש חשש מעיקר הדין שמא נעבדו בהשתחוויה.

המקילים:

יהודה יעלה (אסאד, א, קעז) כתב שמותר לסחור בתכריכי מת שעושים עליהם צלבים, כי אינם מוגדרים מכובדים, וחזקתם לנוי.

אגרות משה (א, סט) ומשנה הלכות (יב, סט) מקלים לסחור בבולים שיש עליהם צלבים או קדושים נוצריים (משנה הלכות מציין שמהיות טוב עדיף שלא).

מלבדם, כמובן שמצטרפים המקילים לייצר צלבים בתנאים כאלה ואחרים, שק"ו שהתירו גם לסחור, אחרי שהתירו לייצר. ופשוט.

חשד

הגמרא (ע"ז מג, ב) מזכירה איסור להשהות צורות ירח משום חשד.

לדעת בה"ג (נד) תוספות (ע"ז מג, ב) ורבנו אפרים (מובא במרדכי ע"ז רמז תתמ) חשד הוא רק בצורה שרגילים לעבוד כמו דרקון. מנגד, לפי רמב"ן (ע"ז מג, ב) ורבנו ירוחם (תא"ו יז, ד) חשד הוא גם בצורות שלא ברור שעובדים. אמנם הרמב"ן הזכיר שבמבוזים אין חשד, כי אין דרך לעובדם כלל.

הרמ"א (קמא, ג) ש"ך (ח) ולבוש (ג) פסקו כרבנו ירוחם. בינת אדם (איסור והיתר ע) כתב שגם הרמ"א מדבר דווקא כשיש צד לחשוד שעובד לצורה זו, אבל לסחורה אין כלל חשד.

גר"א (ז) פסק כבה"ג, וכן נראית דעת ערך השולחן (יו"ד קמא, ד). ונזכיר שבפרק הקודם הבאנו אחרונים רבים מספור שהתירו במקרים רבים, ולא חששו לחשד, ומשמע שדעתם כגר"א.

דברי האחרונים המאוחרים ביחס לחשד:

בזקן אהרון (ב, נב) כתב שבצורות צלב שעל מטפחות גם לדעת הש"ך ודעימיה אין חשד, כי ברור שנעשו לנוי וסחורה ולא מקבלן לאלוקות. ועוד, שיש פוסקים שכלל לא חוששים לטעם של חשד.

האמרי דוד (קפ) כתב שודאי שיש חשד בייצור ובהחזקת שרשראות צלב שהנוצרים לובשים ומשתחווים להם, שמא הוא עובד אותן. ואין כאן מחלוקת של ממש לכאורה, אלא נידונים שונים.

מנחת יצחק (ב, כט) כותב שאין איסור חשד בעשיית חותמות שיש בהם צורות קדושי הנצרות, ועיקר טעמו שהחותמות האלה מבוזים, ולא יחשדו בו.

וכן כתבו כמה פוסקים בעניין מדלית צלב אבירות, שאין בה חשד כי יודעים שהיא עשויה לכבוד ותו לא: שואלין ודורשין (לד), ויחוה דעת (ג, סה). וכן מוכח בפשטות מכל הפוסקים שהתירו את המדליות האלה בלבישה, אף שלא התייחסו מפורשות לעניין החשד, הדבר מובלע בעצם ההיתר.

מנגד, ערוגות הבושם (יו"ד קל) חשש להסבר של הש"ך שהחשד הוא לאו דווקא שעובדו, ובדיוק מסיבה זו דרש להשחית את הצורה של המדליה. וכ"כ שבט הלוי (ד, צד) ושמש ומגן (ג, יו"ד כא).

בשו"ת מהריא"ץ (יו"ד פג) כתב שאין חשד בשתי וערב שהם חלק מדוגמא של חלונות זכוכית, כי ידוע שזו תבנית החלון ולא שום צורה מכוונת. וכ"כ הרב חד"ה (עשה לך רב ה, כא) לגבי צורת פלוס שבמתמטיקה וכדו'.

גוף הסיכום – חפצים שיש עליהם צורת ע"ז (צלב וכדומה)

סוגייתנו עוסקת בשאלה מה דינם של צורות צלב או דברים דומים בנצרות, בין שנמצאו כתליון בשרשרת ובין שנמצאו על חפצים שונים.

יסוד הדיון הוא שצלמים אסורים בהנאה, מפני שע"ז אסורה בהנאה מהתורה. בנוסף, לפי הכלל 'ספק דאורייתא לחומרא' כל מקום שיש ספק אם הצלם הזה נעבד – אסור מספק.

ע"ז מ, ב-מא, א

המשנה מביאה שלדעת רבי מאיר כל הצלמים אסורים בהנאה (כע"ז) מפני שנעבדים פעם בשנה, וחכמים אוסרים רק צלמים שיש בידם מקל צפור או כדור, ורשב"ג אוסר כל צלם שיש בידו דבר. הגמרא מסבירה שרבי מאיר מתכוון שבמקום שבו הוא היה חי היו עובדים את כל הצלמים יום בשנה, וכיוון שחשש למיעוט, גזר על כל הצלמים בכל המקומות האחרים, לעומת זאת חכמים לא אסרו את שאר הצלמים שבעולם אם אין אומדן שהם נעבדים, בגלל שמקומו של רבי מאיר הוא מיעוט. לאחר מכן יש שני העמדות במה נחלקו, באנדרטאות של מלכים או בצלמים שעומדים על פתח העיר. לאחר מכן רבה אומר שהמחלוקת היא דווקא לצלמים בכפרים, אבל בעיר הפסלים נועדו לנוי. הגמרא מקשה שבכפרים ודאי שנעשו לפולחן ואין מי שיתיר, אלא בכפרים כולם אוסרים, ומחלוקת ר' מאיר ות"ק היא בפסלים בעיר, האם נעשו לנוי או לפולחן.

"משנה: כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור רבן שמעון בן גמליאל אומר אף כל שיש בידו כל דבר: גמ׳ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמא דרבנן א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בעומדין על פתח מדינה שנינו. אמר רבה מחלוקת בשל כפרים אבל בשל כרכים ד"ה מותרין מ"ט לנוי עבדי להו ודכפרים מי איכא למ"ד לנוי קעבדי להו דכפרים ודאי למיפלחינהו עבדי להו אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבה מחלוקת (ר' מאיר ות"ק) בשל כרכים אבל בשל כפרים ד"ה אסורים".

תובנה בסיסית שעולה מסוף הגמרא היא שפסלים שנעשו לנוי אינם עבודה זרה.

עבודה זרה מב, ב

המשנה אומרת שעל כלים עם צורת חמה לבנה או דרקון חל איסור הנאה. רשב"ג אומר שצורות אלו אסורות דווקא על כלים מכובדים, אבל על מבוזים אין איסור הנאה.

הגמרא מציעה שהסיבה לחילוק בין הכלים השונים היא שלאלה עובדים ולאלה לא, אך מקשה, שהרי השוחט גם לשם דברים אחרים רבים ומגוונים חל איסור ע"ז. אביי מתרץ שאפשר שעובדים גם לדברים אחרים, אבל רק לשלושת הדברים האלה (חמה לבנה ודרקון) הם חשובים מספיק כדי לצייר אותם על כלים ולעבוד להם, אך לצורות אחרות כאשר נעשו על כלים נועדו לנוי בעלמא.

"המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון – יוליכם לים המלח; רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין – אסורין, שעל המבוזין – מותרין.

גמ'. למימרא, דלהני הוא דפלחי להו, למידי אחרינא לא, ורמינהי: השוחט לשום ימים, לשום נהרות, לשום מדבר, לשום חמה, לשום לבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל שר הגדול, לשום שילשול קטן – הרי אלו זבחי מתים! אמר אביי: מיפלח לכל דמשכחי פלחי (לעבוד – לכל מה שהם מוצאים הם עובדים), מיצר ומפלחי (אבל לצייר ולעבוד), הני תלתא דחשיבי – ציירי להו ופלחי להו (לשלושה אלו שהם חשובים מציירים ועובדים), למידי אחרינא – לנוי בעלמא עבדי להו (אבל צורות אחרות נעשות לנוי בעלמא)."

 

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ג

הרמב"ם פוסק שהלכה כרשב"ג

"וכלים מכובדין – הם תכשיטי הזהב והכסף ובגדי המשי, ומה שזולת זה הם כלים מבוזים. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכר' יוסי."

 

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה ח

"המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון, אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני או שהיו חקוקים על הנזמים ועל הטבעות הרי אלו אסורין, ועל שאר הכלים מותרין מפני שחזקתן לנוי, וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים חזקתן לנוי ומותרין"

גם שאר הראשונים והאחרונים פסקו כרשב"ג, ולא נמצאה בזה מחלוקת

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ג הלכה ג

הירושלמי מסביר את דברי רשב"ג, אם מדובר בדבר שבריא שעובדים – אפילו מבוזים אסור, ואם דבר שבריא שלא נעבדים – אפילו מכובדים מותרים, אלא מדובר בצורות סתם שלא ידוע, ולכן בהם יש לחלק בין מכובדים למבוזים.

"מה נן קיימין אם דבר בריא שנעבדין אפילו מבוזין אסור אם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותר אלא כי נן קיימין בסתם"."

נסכם את העולה עד כה:

פסלים וצורות שנעשים לנוי אינם עבודה זרה. המוצא כלים עם צורות עליהם – אם מדובר בצורות שברור שנעשות כעבודה זרה – לת"ק אסורים, ולרשב"ג מכובדות אסורות, ומבוזות אסורות, והלכה כמותו.

מתוך דברים אלו נשאלת השאלה מה היחס לצלב או סמלים נוצריים אחרים שמופיעים על כלים, האם הם נופלים בקטגוריה של דברים שבוודאי נעבדים ולכן מכובדים אסורים ומבוזים מותרים, או שמא ברור שהנוצרים אינם משתחווים לצלבים שמצוירים על כלים וכדומה, וממילא אין מקום לחשש איסור הנאה וגם מכובדים יהיו מותרים.

המקילים בהמשך יצדדו שכיוון שיסוד האיסור הוא החשש שהגויים השתחוו לצלם שעל הכלי – הרי שאם חשש זה לא שייך, אזי לכאורה יש להקל אפילו כאשר ברור שמדובר בסמל של עבודה זרה.
נראה עתה, שהדברים תלויים במידה רבה בהבנת הירושלמי.

שיטות הראשונים ביסוד דין צורות הנמצאות על כלים

נתחיל מדברי הר"ן כיוון שהוא המקור היסודי ביותר, שהוזכר כבר בב"י. לאחר מכן נראה את הראשונים שמצדדים בשיטת הר"ן להקל, ומנגד את המצדדים ברשב"א להחמיר.

יש לשים לב שנקודת יסוד של הדיון הוא שהצלב הוא דבר שנעבד לעיתים, והדבר חוזר בהרבה אחרונים, וכמעט שלא נמצא חולק. עיקרון זה שזור לכל אורכו של הבירור כמובן מאליו.

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

הר"ן מציג שתי גישות בהסבר הירושלמי ובעצם בהסבר המציאות בה עוסקת המשנה והבבלי. הגישה הראשונה היא דעת הרשב"א שסובר שהירושלמי מציג שלושה מצבים: 1. יודעים שמדובר בצורה שהגויים רגילים לעבוד – אסור בין מכובדים בין מבוזים. 2. יודעים שמדובר בצורה שהגויים לא רגילים לעבוד – מותר בין מכובדים בין מבוזים. 3. מדובר בצורה שלא יודעים אם הגויים רגילים לעבוד – בזה יש לחלק בין מכובדים למבוזים.

לעומת זאת, לדעת הר"ן הירושלמי מדבר על צורה שידוע שהגויים רגילים לעבוד, והחילוק הוא כזה: 1. אם מדובר בכלי שידוע שהגויים לא רגילים להשתחוות לו – מותר בין מכובד בין מבוזה. 2. אם מדובר בכלי שידוע שהגוים השתמשו בו לפולחן – אסור בין מכובד בין מבוזה. 3. מדובר בכלי שלא ידוע אם הגויים עבדו לו – בזה יש חילוק בין מכובד למבוזה.

הר"ן מדגים את השלכות המחלוקת: הרשב"א לשיטתו אוסר כלים שבזמנו שהגויים חוקקים עליו צורות של ע"ז, שהרי מדובר בכלים שהצורות שעליהם בוודאי נעבדות, ואין חילוק בין מכובד למבוזה, ואילו הר"ן אומר שצריך עיון על זה, שכן הגויים שבימינו לא עובדים את הצורות הללו אלא עושים אותם לזיכרון בלבד, ולכן מותרים על אף שמדובר בצורות שודאי נעבדות, הן מותרות.

"בסתם. ומהא שמעינן שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אין בה חלוק בין מכובדין למבוזין דמתני' בסתם כלומר שרוב העובדי כוכבים היו רגילין לעבדן אבל יש מקומות שאין אנו יודעין אם נעבדין שם או לאו ומשום הכי על המכובדין אסורין על המבוזין מותרין שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו זהו דעת הרשב"א ז"ל ולפיכך כתב הרב ז"ל שכל הכלים שיש בהן צורת עבודת כוכבים אסורין בין כלים מכובדים בין כלים מבוזים ולי אפשר דהאי ירושלמי ה"ק אם דבר ברי שנעבדין כלומר שאותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורין ואפילו מבוזין שלא תאמר כיון שהן מבוזין אין עבודתן עבודה דודאי אסורין ואם דבר ברי הוא שלא נעבדו אותן הכלים אפילו מכובדין מותרין אלא כי הוו קיימים בסתם כלומר שאין אנו יודעין אם נעבדו כלים הללו אם לאו ומשום הכי מכובדין אסורין דכיון שהצורה נעבדת בודאי חיישינן שאף בכלי זה נעבדה כיון שהוא מכובד ואם על המבוזין מותרין שאף על פי שבודאי צורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה…

ואמרי' בגמרא דנהי דעובדי כוכבים לכל דמשכחי פלחי אפ"ה תלתא בלחוד דהיינו צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון דחשיבי להו ציירי להו ופלחי להו מידי אחריני לא ומיהו ה"מ בסתם מקומות אבל במקום שידוע שעובדין לצורה אחת המוצא כלים ועליהן אותה צורה אסורין ולפיכך כתב רשב"א ז"ל דבזמן הזה שחוקקין חקק בכלים ומציירין בהם {שתי וערב ודמות מניקה} [יש לשים לב ש4 מילים אלו מחוקות בהרבה מהדורות בשל הצנזורה] אף המוצא כלים שיש בהן {דמות מניקה או שתי וערב} אסורין ועוד שכן דרכן בברבר"י לציירן בסייף ובכלי מלחמתם ומגפפין ומנשקים בשעת מלחמה עכ"ל וצריך לי עיון שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם"

 

נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב

מצטט את הרשב"א באופן זהה לאופן שבו מצטט הר"ן

"והכי איתא בירושלמי12) על הא מתניתין, מה אנן קיימין, אם דבר בריא שנעבדין, אפילו מבוזין אסורין, ואם דבר בריא שאין נעבדין, אפילו מכובדין מותרין, אלא כינן קיימין, בסתם, ע"כ. אלא הכי קאמר, להני תלתא דפלחי להו ברוב המקומות, חיישינן דילמא ציירינהו למפלחינהו, אע"ג דלא ידעינן בבריא אי פלחי להו אי לאו. והרשב"א13) ז"ל כתב, הילכך בזמן הזה שחוקקין חקקי און בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות מניקה, אף המוצא כלים שיש בהן דמות מיניקה ושתי וערב אסורין, ועוד שכן דרכן בבריא לציירן בסייף ובכלי מלחמתן, ומגפפין ומנשקין בשעת מלחמה, עכ"ל"

 

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב

המאירי, ממש כמו הרשב"א, מבאר שהשאלה המנחה היא האם משתמשים בכלים הללו לפולחן, ולכן גם מבוזים יכולים להיות אסורים במקום בו ברור שעובדים צורה מסוימת, כי ככל הנראה הם חוקקים את צורת הע"ז על הכלים שלהם כדי שתמיד יהיה ליבם עליה, אפילו בשעה שעוסקים בעניינים אחרים. ומנגד אם מדובר בצורות שלא עובדים, אז למרות שבגמרא מופיע שהיו עובדים אותם – הכלים מותרים ואפילו כלים מכובדים, כי אין עשייתם אלא לנוי. ומוסיף שמזה הוא דן להקל בעניינים אלו עכשיו, שכבר בטלה עבודת האלילים ונתחלפו הדתות, שהרי אף בגוף עבודה זרה מוצאים היתרים כאלו כמו שפשוט שיש להתיר אבנים בערימה גם אם זו ערימה בצורת מרקוליס.

"הסכימו הרבה מן המפרשים להחמיר ולומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בסתם מקומות שלא נודע מה הם עובדים אבל אם נודע לנו שהם עובדים לצורה אחת אוסרין אף באותה צורה שהם עובדים ואפילו על כלים מבוזים מרוב אדיקותם עושין אותם לכל כליהם כדי ליתן לב עליה אף בשעת תשמיש וכן אתה דן להקל במקום שידוע אף בהמה ואדם ודרקון שאין נעבדין כלל אף על כלים מכובדים מותר שאין עשייתם אלא לנוי ומזו אני סומך להקל בענינים עכשו שכבר בטלה עבודת האלילים ונתחלפו הדתות והרי אף בגוף ע"ז אתה מוצא כן שהרי אין פקפוק בהתר אבנים אפילו נמצאו על צורת מרקילוס בזמנים הללו בתחמין אלו."

יש להסתפק האם במשפט שמסומן לעיל המאירי מתכוון שהוא מקל בצורות נוצריות כי התחלפו הדתות והנצרות אינה עבודה זרה,(ואז מסקנת דבריו כר"ן למרות שמפרש את הגמרא כרשב"א) או שמשפט זה הוא ממש הסבר להמשך שבו הוא מסביר למה אבנים בצורת מרקוליס הן חסרות משמעות ולא נחשבות ע"ז בימינו, אבל אין הכי נמי שהצורות הנוצריות שודאי עובדים להם – אוסרות את הכלים שעליהם הן נמצאות (ואז דבריו כדברי הרשב"א לחלוטין).

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ד

רבנו ירוחם מביא מדברי רבו שגויים כבר אינם עובדים לחמה ולבנה ולכן צורות אלו מותרות, אבל צורות נוצריות אסורות. אמנם אפשר שגויים אלו אינם אדוקים ולכן הצורות הללו לא נעשו בשביל עבודה אלא לזיכרון בלבד, ואזי הם מותרים בהנאה, אמנם אסור לשהותם משום חשד אם הם בולטים. וראוי להחמיר בספק איסור תורה.

"כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל דגוים בזמן הזה שאין עובדין לחמה ולבנה ולצורת דרקון כלים הנמצאין עליהם צורות הללו מותרים בהנאה אלא שאסור לשהותן כמו שאכתוב בח"ה בדין אסור לעשות צור' חמה ואם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואד' תלוי בו אסורים ואפשר דגוים אלו שאין אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי ומותרי' בהנאה כלם ואסור לשהותן משום חשד אם הן בולטין וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ"

הב"י (קמא, ג) מעט לפני שהביא את דברי רבינו ירוחם כתב: "ובסמוך אכתוב שכדברי הר"ן נראה מדברי מקצת מפרשים". כלומר, למעשה רבי אברהם מעלה סברא להקל אך איננו מסכים לסמוך עליה למעשה באיסור תורה. ככל הנראה, למרות זאת הב"י הבין שעיקר דעתו להקל.

דרכ"מ הארוך קמא, ב בדעת הגהות אשרי

הדרכ"מ מצטט מהגהות אשירי שהוא כתב שמטבעות שיש עליהם שתי וערב מותרים כי הם נחשבים מבוזים. מכך מדייק הדרכ"מ שדווקא כיוון שהם מבוזים יש להתיר, אבל במכובדים יש לאסור, כדעת הרשב"א שסובר שאין שוני מהותי בין צלב לצורות חמה ולבנה.

"כתב הרי"ף דמטבעות מקרי מבוזים וכתב בהגהת אשירי מטבעות שיש עליהן שתי וערב מותר משום דהוי כמבוזים עכ"ל. מכלל דבמכובדים ס"ל דאסור כדעת הרשב"א דאוסר"

 

המקילים

כזכור, הר"ן הקל בסוגיא זו והסביר את הירושלמי בהתאם. דבריו הובאו בפרק הקודם כרוכים בדברי הרשב"א. בנוסף הובאו דעות רבנו ירוחם שהסתפק האם ניתן להקל וסיים שיש להחמיר באיסור תורה, ודעת המאירי שיש להסתפק בכוונתו, ויתכן שגם הוא מהמקילים.

עתה נביא דברי ראשונים נוספים.

אורחות חיים בשם הרשב"א

אורחות חיים הלכות עבודה זרה, אות ז

אורחות חיים מצטט תשובת הרשב"א באיזה נושא, ואז מוסיף עוד דבר שכתב בחידושיו^[1] והוא שיש לכאורה יש לאסור קישוטי משי שיש בהם ציורי צלב, אך אולי אפשר להתיר כי הגויים לא עובדים ציורים אלה כלל, אלא נועדו לקישוט, והראיה שאנדרטאות שעושים בכפרים הם לעבודה זרה, אך אותם אנדרטאות בדיוק אם נמצאות בכרכים שלא בפתח השער אין חוששים להם משום ע"ז. הרי שגם צלב במקום מסוים יכול להיות עבודה זרה ובמקום אחר כלל לא. וצ"ע. והארחות חיים מסיים שאדונו מורו מתיר.

"נשאלה שאלה אל הרשב"א ז"ל… תשובה… עוד כתב בחדושיו של ע"ז אותן ציורי שתי וערב שעושין הנשים בקשוטי המשי לגוים יהא אסור ומ"מ איפשר להביא ראיה שהוא מותר מפני שאין עובדין הגוים האלה את אלהיהן בכך. ואין עושין בקשוטיהן אלא לנוי. ואע"פ שעובדין לאותה צורה בכלים אחרים כיון שאינן רגילין לעבוד אותה דרך זה מותר כדאמרינן באינדרוטה כי אע"פ שעושין אותה בכפרים לעובדה ובכרכים נמי בפתח שערים אפי' הכי בכרכים שלא בפתח המדינה אין חוששין להם משום ע"ז. והכא נמי לא חישיינן משום ע"ז וצ"ע. והר' אדוננו מורינו ז"ל מתיר^[2]"

 

רשב"א שהובא בשו"ת רדב"ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קיז

"וז"ל הרשב"א ז"ל, הלכך אותם צורות שתי וערב שעושים הנשים בקשוטי המשי לגוים יהא אסור, ומכל מקום אפשר להביא ראיה שהוא מותר מפני שאין עובדין הגוים הללו את אלהיהם בכך ואינם עושים בקשוטיהם אלא לנוי ודרך ציורים, ואעפ"י שעובדים לאותה צורה בכלים אחרים, כיון שאין רגילין לעבוד אותם דרך זה מותר ע"כ."

ניתן לראות שהציטוט הזה הוא כמעט מילה במילה כמו הציטוט באורחות חיים

'ליקוטי הרשב"א' (בתוך חידושי הרשב"א, מהדורת מוסד הרב קוק, עמוד רכח-רכט^[3])

"נ"ל דדוקא בסתם מקומות שאינו בריא כמו שכתבתנו למעלה. אבל שאר צורות הנעבדות בבריא, אסורים נמי בעשיה וכו'. ומיהו ודאי נראה דאינו אסור אלא לעשותם לנוי, ואי נמי לעשותן בולטין לעצמו ולהניחם בידו או בראשו או בחגורתו ומשום חשדא, אבל בדרך עראי לא. והלכך אותן ציורי שתי וערב שעושין הנשים בקשוטי המשי לגוים יהא אסור. ומ"מ איפשר להביא ראיה שהוא מותר, מפני שאין עובדין הגוים האלה את אלהיהם בכך, ואין עושין אותן בקישוטיהן אלא לנוי ודרך ציורין. ואעפ"י שעובדין לאותן ציורין בכלים אחרים, כיון שאין רגילים לעבוד אותם דרך זה מותר, וכדאמרינן באנדורוטי שאעפ"י שעושין אותם בכפרים לעובדם ובכרכים נמי בפתחי שערים, אפ"ה בכרכין שלא בפתח מדינה, אין חוששין להם משום עבודה זרה. והכא נמי לא חיישינן להו משום עבודה זרה וצ"ע עכ"ל".

לכאורה יש כאן סתירה מדברי הרשב"א שהובאו בר"ן לדברים אלו. אך הרדב"ז שדעתו תובא בהמשך במלואה – לא סבר שיש כאן סתירה. הוא ככל הנראה הבין שהפירוש העקרוני הנכון בדברי הירושלמי הוא כדברי הרשב"א ולא כר"ן, אבל למעשה בימינו חל שינוי מהותי מימי הגמרא ולכן הדין השתנה. ועדיין לכאורה קשה כי הרשב"א כתב דבריו מפורשים הלכה למעשה נגד הצלבים שעל החרבות וכדומה, ולכן עדיין צ"ע. לא מצאתי התייחסויות לזה, ואולי זה משום שדברי הרשב"א להקל לא היו מפורסמים [למרות שהופיעו באורחות חיים שהיה גלוי לפני האחרונים וברדב"ז (אמנם בתשובה שנדפסה רק לאחרונה)].

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף מב עמוד ב

הריטב"א מצטט את המשנה ואז הירושלמי, ומסיק ממקורות אלו שצורות שנעשו על כלים לנוי אין בהם איסור למרות שאת אותן הצורות עובדים באופן כללי. ומכאן יש להקל בצלב שמופיע על כלי כסף, למרות שהיא צורה נעבדת כי הם עובדים רק צורה שטמא אותה הכומר ולא כל צורה, וזה טעם ההיתר שמותר לסחור במטבעות שיש עליהם צלב כי ברור שלא עובדים אותם, ויש להקל גם במכובדים. ומסיים 'מ"ר' אולי 'מפי רבי'.

"מתני' המוצא כלים כו' רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין כו'. ירושלמי מה נן קיימין אי בבריא שהם נעבדין אפילו מבוזים אסורין ואם בריא שאין נעבדין אפילו על המכובדין מותרין אלא (אם) כן נן קיימין בסתם כו' ונעבדין בכלים אלו קאמר וכדאמרינן בגמרא אמר אביי מפלח לכל דמשכחי פלחי. אבל מיצר בכלים, הני תלתא חשיבי להו וציירי להו ופלחי להו על הכלים, למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו. פי' לנוי בעלמא עבדי להו מן הסתם בכלים ואע"ג דפלחי להו בעלמא.

מעתה צורות שתי וערב שרגילין גוים לצייר בכלים של כסף מותרים, דאע"ג דצורת שתי וערב נעבדת היא להם, הא ידעינן ודאי דלא פלחי לה בכלים, ולא עוד אלא שהם אין עובדין אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח, וזה טעם היתר המטבעות דהוה ליה כדבר בריא שאין נעבדין שהוא מותר לדברי הכל, ואפי' על המכובדין, וכמו שפירשנו, מ"ר."

בהערות על חידושי הרשב"א (מהדורת מוה"ק, עמוד רל, הערה 17) כתבו העורכים: "לפי המבואר כאן בשם רבינו (הרשב"א) שאם ברור שאין נעבדין לדברי הכל מותר, ע"י שלזה נתכוין הריטב"א בסוד"ה המוצא כלים שכתב: מפי רבי. ובפרט שבחידושי הרא"ה לא נמצא דבר זה. ועצ"ע בזה".

תוספות שבת קמט, א

התוספות אומרים שהאיסור להסתכל בדיוקני זה דווקא בדיוקני שנעשתה לשם עבודה זרה, אבל אם נעשתה לנוי – מותר, שהרי אמרו על מנחם בר סימאי שהוא בנן של קדושים כיוון שלא היה מסתכל בצורת הזוז שהיה עליו דיוקן, כלומר כל אדם אחר כן מסתכל.

"ודיוקני עצמה אף בחול אסור. נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע"ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי"

מדברי תוספות ניתן ללמוד שלמרות שהדיוקן הוא של צורה שרגילים לעבוד – אם לא נעשתה לשם עבודה זרה ('שויה לשם עבודת גלולים') אין איסור להסתכל בה. ויתר על כן, ראייתו היא מצורת הזוז, והזוז הוא מטבע שאנשים סוחרים בו, ומכאן עולה שההיתר הוא לא רק להסתכל אלא אף להיות בעלים של חפץ כזה (כלומר אין בעיה של חשד). עתה נראה את דברי הרא"ש שהדברים מעט יותר מפורשים בדבריו. וכך דייק מדבריהם האג"מ (יובא לקמן)

רא"ש מסכת שבת פרק כג

הרא"ש, בדומה לתוספות, אומר שהאיסור להסתכל בדיוקן הוא בצורה שנעשתה לע"ז אע"פ שעדיין לא נעבדה, אבל לנוי מותר.

"ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ודיוקנאות אסור לקרות בשבת. ודיוקנא עצמה אסור להסתכל בה אף בחול שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי גמרא אל תפנו אל מדעתכם נראה דבעשויה לע"ז הוא אע"פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר כדמשמע מדבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא מכלל דאחרים הוו מסתכלי."

הרא"ש מדייק ואומר שהאיסור הוא בצורה שנעשתה לע"ז אע"פ שלא נעבדה עדיין. ניתן להבין את דבריו בכיוון של הר"ן, שרק בגלל שרגילים לעבוד צורה זו כשהיא בדיוקן – אסורה, למרות שעדיין לא נעבדה, כי מטרת עשייתה לשם ע"ז. אבל צורה כזאת אם תופיע במקום בו לא רגילים לעובדה, אלא רגילים לחקוק אותה שם לשם נוי – אין בה איסור. כי הרי הרא"ש לא מחלק בין דיוקנאות שונות, אלא בין כוונות שונות בעשיית אותו דיוקן. וכך הבין האג"מ.

ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא

הראבי"ה כותב שצורות הצלמים אסורים כי לחוש שמא עבדו לו, וכן צלב שהשתחוו לו לזיכרון. אבל שרשראות של צלבים שתולים על הצואר לזכר שבאו מבית הע"ז – אין להחמיר בהם (כי לא נעשו לעבודה). ולגבי מטבעות – נקראים מבוזים ולכן יש להקל בהם

"וצורות צלמים שיש לחוש שעובדים אסורים מספק דלא שרו רבנן אלא הנהו דכרכים דלנוי עבידי אבל דכפרים אסור מספק. וכן שתי וערב שהשתחוו בו לזיכרון התלוי. אבל מה שתולין שתי וערב בצואריהן לזיכרון שבאו מטעותם לא מחמירנן בהו. כך מצאתי. וצורת מטבעות הן נקראין מבוזין ושרו."

הראבי"ה מחד מקל מאוד, שצלב ממש שנעשה לזיכרון ולא לעבודה – אין בו איסור. מצד שני הוא מקל במטבעות דווקא בגלל שהם מבוזים. יתכן שבאופן מעשי היה ברור לו שהשרשראות האלה הן לנוי, אבל לגבי מטבעות היה לו ספק, ולכן פסק שבהם יש להקל דווקא משום שהם מבוזים ולכן גם לו היה בהם חשש פולחן – לפי כללי ההלכה יש להקל בהם. עוד פירוש: אולי התכוון שבמטבעות יש עוד צד להקל מעבר לשרשראות – שהם מבוזים ולכן אפילו בלי שום חידוש יש להקל בהם.

תרומת הדשן סימן קצז

תרומת הדשן נשאל לגבי השתחויה לשר או כומר תקיף שיש להם צלב, הוא דן בדבר ומביא את דברי הראבי"ה לפיהם לכאורה יש להקל, כי הצלבים האלה כלל לא נחשבים עבודה זרה. אמנם, הוא לא רוצה לקבל זאת כי הראבי"ה הקל דווקא בצלם עצמו, אבל לעניין השתחוואה יתכן שהיה מודה להחמיר.

"שאלה: כומר תקיף או שר שיש לו צלם או שתי וערב קבוע בבגדו או בכובע, ובא יהודי כנגדו לכבדו להשתחות לו ולהסיר מצנפתו מפניו, שרי או אסור?

תשובה: יראה דטוב ליזהר ולמנוע בכל היכולת מלהשתחות נגדו בכה"ג. … וצ"ע גבי הא דכתב לעיל משתי וערב הקבוע בבגדי השרים מפראוסי"ן, היה נראה להתיר בהן טפי מהא דכתב במרדכי ר"פ הצלמים בשם ראבי"ה, דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירין בהו. וכן אלו השרים אין להם שתי וערב אלא להודיע שהם מאותה המדינה. אמנם ההוא דמרדכי בשם ראבי"ה לא קאי אלא דאין לאסור אותו שתי וערב כדאסרינן צלמים שנעבדו, אבל לענין נראה כמשתחווה להם אפשר אין לחלק, הנראה לענ"ד כתבתי."

 

שו"ת רדב"ז מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן קיז

הרדב"ז נשאל לגבי שימוש בבמטבעות שיש עליהם צורת צלב. בתחילה הוא מעלה בפירוש הירושלמי כדעת הרשב"א ואז מביא שבכל זאת יש כמה סיבות להקל, כי גויים בימינו מנהג אבותיהם בידיהם, ועוד שמטבעות הם דבר מבוזה שלא עובדים, וכל הכלים שעושים לסחורה ומביאים לארצות הישמעאלים הרי זה כאילו בטלום, כמו עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, והרי הם יודעים שהישמעאלים נוהגים בש"ו מנהג ביזיון כי הם כופרים בו. וכך כתב הר"ן שאם היה הגוי עובדה לא היה ממשכנה או נוהג בה ביזיון או מוכרה לישראל שכופר בה, ואפילו לפי המחמירים בסוגיית 'עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום' זה דווקא בדבר חשוב מאוד שלא רגילים למכור או להתיך, אבל במטבעות או בכלים שנועדו לסחורה – כולם מודים שמותר, כי זה כאילו מתחילת עשייתה עשה אותה לבטלה ואין זו עבודה זרה. וגם תוספות כתבו שמותרים מטבעות שיש בהם צורת עבודה זרה, ואין לומר שזה כי הם מבוזים, כי כוונת התוספות שכל הכלים שעשויים לימכר הם כמבוזים כי הם עתידים להגיע לידי אנשים שכופרים בהם, ואין לפקפק.

ואין צורך גם שהגוי יעשה מעשה כדי לבטלו, כי דין 'עובדיה הניחוה בשעת שלום' הוא אפילו בלי מעשה, וכן כתב בעל העטור, וכן כתב הרשב"א.

"שאלת ממני אודיעך דעתי, במה שראית לאחד מן החכמים בצפת נזהר שאינו לוקח בידו ולא מניח ברשותו שום פרח ויניצאיאנו /שם של מטבע/ שיש בו אותם הצורות הבולטות, וכן כל פרל לאקח /שם של מטבע/ שיש בו צורה בולטת כגון הקוראזאדו /שם של מטבע/ שיש בו צורות שתי וערב בולט, או אותם שיש בהם אשה מינקת, וכן כל כיוצא בזה ובכל הכלים שמביאים הגוים שיש עליהם צורות כאלו, אם מותר להשתמש בהם או לא

…אלא שמצאתי להם היתר מטעמים אחרים חדא, דגוים בזמן הזה לא עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם וכן כתב ר"ת ותו דאין עושין צורות הללו לעובדן אלא לזכר בעלמא וכן כתב הר"ן ז"ל [ע"ז מ"ב ע"ב ד"ה ואמרינן], ועוד שאעפ"י שהיא נעבדת אינה נעבדת על הכלי המבוזה וכן כתב הר"ן ז"ל [שם ד"ה רשב"ג], וההמטבעות הם כלים מבוזין וכדכתיבנא. והטעם אשר אני סומך על כל אלו וכיוצא בהם הוא, כי המטבעות וכל הכלים שעושים לסחורה וכל שכן אותם שמביאים לארצות ישמעאלים אעפ"י שעושין בהם צורות הללו כיון שעושין לכך הוי כאלו בטלום, שעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום הרי היא בטלה [כע"ז נ"ג ע"ב], ואלו כיון שמוכרין הכלים הללו אין לך ביטול גדול מזה, שהרי יודעים הם שהישמעאלים ינהגו בהם מנהג בזיון שהרי כופרין בה.

וז"ל הר"ן ז"ל [ע"ז נ"ג ע"א ד"ה גרסינן], שאלו היה עובדה [לא היה מוכרה ולא] (או) ממשכנה לצרכיו וכיון שנהג בה מנהג בזיון הווה לה כעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, וכל שכן למוכרה לישראל (המוכר) [הכופר] בה, ואפילו לדעת המחמירין דס"ל דפלוגתא דרבי ורבנן [שם /ע"ז/ נ"ג ע"א] דפליגי מכרה או משכנה רבי אומר ביטל ורבנן אמרי לא בטל, ומוקמינן לה אפילו בצורף ישראל והלכתא כרבנן דאמרי לא ביטל וקיימא לן כרבנן, הני מילי בדבר דאיכא למימר אגב חשיבותיה לא יתיכנה ויחזור וימכרנה לגוי, אבל במטבעות או בכלים העשוים למכור דליכא האי טעמא כולי עלמא מודו דמותר, דהוי כאלו מתחילת עשייתה עשה אותה לבטלה ואין זו עבודה זרה כלל, וכולה הך מתני' לא איירי אלא במוצא כלים ועליהם צורות וכל אותה שקלא וטריא [שם /ע"ז/ מ"ג ע"ב] עלה קאי במוצא, אבל בכלים העשוים למכור או במטבעות לכולי עלמא מותר, והא דמציירו בהו כל הני לנוי בעלמא.

וז"ל התוס' [שם ד"ה שעל] עלה דהך מתני' ר"ח גרס מטבעות, דסדינים ומטפחות חד הוא, הלכך מותרים מטבעות שלנו שיש בהם צורת עבודה זרה. וליכא למידק טעמא דמטבעות (אבל) הם מבוזין אבל אם הוו על המכובדין דומיא (דמטבעות) [דטבעות] הרי הוא אסור, דיש לומר דכל הכלים העשוים לימכר דין מטבעות יש להם, כיון שעשוים לבא לידי כל אדם אפילו הכופרים בה נעשית כאילו בטלה, והרי טעם זה כולל לכל הצורות העשויות במטבעות או בכל הכלים העשוים לימכר בין מטבעות בולט בין שוקע הכל מותר לקיימו, ואין לפקפק.

ואם תאמר הני מילי כשעשה מעשה שמבטלו כגון שפחת את צורתו אבל הכא שאינו עושה מעשה בגוף צורת הכלי מנא לן, לא קשיא דהא הניחוה עובדיה בשעת שלום לא עשו בה מעשה כלל ואפילו הכי בטלה. ודווקא היכא שאונסין אותו לבטל בעינן שיעשה מעשה בה, אבל כיון שמבטל מדעתו בדבור או במחשבה סגי, וכן כתב בעל העטור ז"ל ומייתי לה מהאי מתני' [ע"ז נ"ג ע"ב] דהניחוה עובדיה, וברור הוא. וז"ל הרשב"א ז"ל, הלכך אותם צורות שתי וערב שעושים הנשים בקשוטי המשי לגוים יהא אסור, ומכל מקום אפשר להביא ראיה שהוא מותר מפני שאין עובדין הגוים הללו את אלהיהם בכך ואינם עושים בקשוטיהם אלא לנוי ודרך ציורים, ואעפ"י שעובדים לאותה צורה בכלים אחרים, כיון שאין רגילין לעבוד אותם דרך זה מותר ע"כ."

 

סיכום שיטות הראשונים:

נחלקו הראשונים כיצד להסביר את הבבלי ובעיקר את הירושלמי – האם בעצם זה שידוע שצורה מסוימת רגילים לעבוד אותה גורר שכל כלי שימצא שיש עליו צורה זו חזקתו שנעבד ואסור בהנאה, או שדווקא אם ידוע שהדרך לעבוד צורה זו על הכלי הזה – אז חזקתו שנעבד, אבל מנגד אם ידוע שלא עובדים צורה זו כשהיא מופיעה על כלים – מותרת, גם אם מדובר בצורה שברור שעקרונית היא נעבדת. ועל פי זה נחלקו איך להתייחס לצלב של נוצרים בימינו: לדעת תוספות ראבי"ה תרומת הדשן רא"ש ריטב"א אורחות חיים (ורדב"ז) בשם רשב"א ר"ן ורדב"ז: צלבים שעל כלים ברור שלא עובדים אותם, ולכן למרות שהם עבודה זרה – הם מותרים בהנאה. וחלקם הזכירו מפורשות שמותר ליהודי להיות בעלים של כלי כזה. והרדב"ז הוסיף להסביר שכל שנעשה כדי למכור – ודאי לא נעבד ובטל מעיקרא. מנגד, הרשב"א והמאירי והגהות אשירי (עפ"י דרכ"מ) הבינו שאם מדובר בצורה שנעבדת – אסורה על כל כלי שתמצא. רבנו ירוחם בשם רבי אברהם בן יסמעאל הסתפק בזה וכתב שיש להחמיר באיסור תורה.

פסיקת השו"ע והרמ"א

השו"ע פוסק בסתם כשיטת הר"ן, ובי"א מביא את הרשב"א. הרמ"א כותב שהמנהג כסברא ראשונה, מוסיף שאין להשהותן כדעת רבנו ירוחם, אך מציין שיש מחמירים יותר, לאסור כל הצורות האלה אפילו אם ידוע שלא עובדים אותם.

"המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה… או דרקון… אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי ואלו הם מכובדים… וכל זה בסתם שאין אנו יודעי' שנעבדו כלי' הללו, אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו – שעל המכובדי' נמי מותרי' (דעת הר"ן) ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפילו על המבוזים אסורים, אע"פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו. ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם אלילים – המוציא כלים שיש בהם אלילים אסורים.

הגה: והמנהג כסברא הראשונה, ובזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדין לצורות הללו מותרים בהנאה אם מוצאן אבל אין להשהותן (תא"ו נט"ז) ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות, אף על גב דידעינן דלא פלחי להו. (כן משמע בטור ובתוס' פרק כל הצלמים). וצורת דרקון מותר לעשותה אלא שאסור להשהותה אצלו משום חשד (ב"י מהרא"ש והטור)"

 

רמ"א יורה דעה קמא, א

הרמ"א פוסק כדברי הראבי"ה

"צורת שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר"

כאן, הרמ"א לא ציין שאסור להשהות את הצורה, בניגוד לדבריו בסעיף ג.

ש"ך יד

הש"ך כותב על דעת הרשב"א שהובאה בשו"ע שסברתו היא שכיוון שצורה זו בוודאי נעבדת – אומרים שמסתמא גם הכלים המבוזים נעבדו. אמנם, הש"ך מחדד שאפילו לסברא זו, אם יודעים בוודאות שהכלים הללו לא נעבדו – מותרים אפילו המכובדים. והחילוק בין מכובדים למבוזים הוא דווקא במקום שרוב הגויים רגילים לעבוד צורה זו, ויש מקומות שלא ידוע אם עובדים, אבל במקום שידוע שהצורה לא נעבדת או שידוע שרוב הגויים לא רגילים לעובדה – אף המכובדים מותרים. וכל זה מוכח מהר"ן.

"ויש מי שאומר כו' אע"פ שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו. מכיון שצורה זו נעבדת בוודאי אמרינן מסתמא אפילו המבוזין נעבדו אא"כ ידעינן בוודאי שלא נעבדו כלים הללו שאז אף לסברא זו אפילו המכובדים מותרים ולסברא זו אין חילוק בין מכובדים למבוזים אלא בסתם דהיינו שרוב העובדי כוכבים רגילין לעבדה אבל יש מקומות שאינו ידוע אם צורה זו נעבדת שם כלל אבל בידוע שאינה נעבדת במקום זו או שאין ידוע שרוב העובדי כוכבים רגילין לעבדה אף המכובדים מותרין. כל זה מוכח בר"ן:

מה שהש"ך סיים שכך מוכח מהר"ן זה לכאורה תמוה, כי הר"ן הוא הדעה המקילה, ומה שייך להוכיח ממנו, וכנראה כוונת הש"ך לדברי הרשב"א שהובאו בר"ן (שהם המקור לדעה זו בב"י)."

ש"ך ו

הש"ך מסייג את היתרו של הרמ"א עפ"י ראבי"ה ואומר שמדובר דווקא בצלבים שידוע שלא השתחוו להם, אחרת, הרי זה לא שונה מכלים שמצא עליהם צורת ע"ז שהכלים אסורים אם הם מכובדים כיון שהדרך לעבוד צורה זו חוששים שמא נעבדו, כפי שמופיע בסעיף ג'. ובעבודה זרה עצמה (צלב) אין לחלק בין מכובד לבזוי, כי דווקא לגבי כלים שנמצא עליהם צורת ע"ז חילוק זה משמעותי, כי לא רגילים לעבוד צורות שעל כלים מבוזים. וכן מצא בר"ן (מצטט דבריו) וברבנו ירוחם, שהסיבה שמקילים במבוזים הוא שוודאי הצורות נעשו לנוי. ואפשר שבצורה עצמה כיון שהדרך להשתחוות לה – כולם יודו לאסור (מה שאין כן כלים).

"אבל אותן שתולין בצואר כו'. היינו בידוע שלא השתחוה לו (ואתא לאשמועינן דל"ת כיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר) הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבי' דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג' והכי נמי איכא למיחש להכי ובעובד כוכבים עצמו אין לחלק בין מכובד לבזוי דדווקא בכלים אמרי' דעל המבוזים ודאי לנוי הכלי נעשו מה שאין כן הכא ומצאתי בהר"ן פרק כל הצלמים וז"ל כתב הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורות ודמות עבודת כוכבים אף המוצא אותם הכלים אסורים ע"כ וצל"ע שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם עכ"ל הר"ן וכ"כ רבינו ירוחם נתי"ז ח"ד ואפשר דעובדי כוכבים אלו שאין אדוקים בעבודת כוכבים כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כלם ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים וראוי להחמיר בספק איסור תורה ע"כ ואפשר בצורה עצמו כיון שדרך שמשתחוים לו לכ"ע אסור:"

 

בינת אדם שער איסור והיתר סימן ע (פט-צ*)

הבינת אדם משיג על הש"ך שהסברו ברמ"א דחוק, שהרי משמע מתרומת הדשן ההיפך.

"וזה דוחק גדול דמנין יודע זה ועוד דבתרומת הדשן סימן קצ"ו משמע להדיא איפכא שכתב על אותן השרים שיש שתי וערב בבגדיהם אם מותר להשתחוות להם וכתב התרומת הדשן דצריך עיון מראבי"ה שהביא רמ"א בסימן קס"ט דשתי וערב שתולין בצואר אין לו דין צלם ולכן מחלק דלענין השתחויה חמיר מהנאה"

כפי שהראיתי בסיכום המקוצר – רבים האחרונים שדחו את שיטת הש"ך וצידדו בבינת אדם.

לסיכום:

השו"ע פסק בפשטות כר"ן. הרמ"א גם כתב שנהגו כר"ן אך הביא את סיוגו של רבנו ירוחם שאסור להשהות צורות אלו משום חשד. בתחילת הסימן הרמ"א הביא את דעת הראבי"ה שבשרשרת צלב שנעשית לזיכרון – אין איסור.

הש"ך מסייג שתי נקודות: 1. גם לדעות המקילות (ראבי"ה), אם מדובר בשרשרת של צלב עצמו – יש להחמיר יותר שרק אם ודאי שלא עובדים ניתן להקל. 2. גם לדעות המחמירות בצלב שעל כלים – אם ברור וודאי שהכלי הזה לא נעבד – מותר. כי יסוד האיסור הוא שחפץ שנעבד אסור בהנאה.

לסיוג השני של הש"ך חשיבות גדולה, שכן כאשר מדובר בצורות שיוצרו במפעלים ונארזו – ברור למעלה מכל ספק שלא נעבדו, ואז גם לשיטת הרשב"א יש להקל. ולמעשה, חוץ מחפצי אומנות שנעשו בעבודת יד – תמיד יהיה ברור שהצורה לא נעבדה ומוסכם שמותרת.

אחרונים שפוסקים כשלחן ערוך (ולא הזכירו איסור חשד)

בית דוד, הרב יוסף דוד, יו"ד תשובה עד, עמ' לד

דן על תכשיטים שיש בהם צורת אדם, ואומר שלכאורה מדברי הב"י בשם הר"ן שבמקום שבו ידוע שעובדים צורה אחת – המוצא אותה על כלי – אסורים. וכך רואים שהגויים יש להם בבית תועבותם צורת אדם ולכן לכאורה תכשיט עם צורת אדם צריך להיות אסור. אלא שמצד שני נראה להוכיח שלא עובדים לצורת אדם שהרי נוהגים כולם לסחור במטבעות עם צורת אדם, ולא מועיל לטעון שהם מבוזים, שהרי לפי פסיקת השו"ע עפ"י הר"ן החילוק בין מכובדים למבוזים הוא רק בדברים שלא ברור אם עובדים. אלא ודאי נראה שלא עובדים צורת אדם אלא היא לנוי או למזכרת נביאים או אבות ראשונים, וכן כתב הר"ן על המשנה. ולכן חזר הדין להיות כמקום שלא ידוע, שבו רק שלושה דברים אסורים (חמה לבנה ודרקון) אבל שאר הצורות מותרות. ומה שנוהגים לסחור במטבעות עם צלב עליהם, למרות שזו ודאי צורה נעבדת, צריך לומר שסמכו על הר"ן שהביא את הירושלמי ופירש ש'ברי שנעבדים' הכוונה שברור שכלי זה ספציפית נעבד ולא שצורה זו בכללי נעבדת, ולכן כיוון שלא ידוע אם עובדים את המטבעות האלה וקרוב לודאי שלא – מותרים.

"אמנם עדיין יש לפקפק בזה ממ"ש הרב"י סימן קמ"א בשם הר"ן דהא דאמרי' הני ג' דחשיבי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ה"מ בסתם מקומות אבל המקום הידוע שעובדין לצורה אחת המוצא כלים ועליהם אותה צורה אסורים ע"כ. וה"נ הרי אנו רואים שיש לערלים בבית תועבתם צורת אדם כנראה דפלחי לה וא"כ זה התכשיט שיש בו צורת אדם אסור כיון שהיא צורה שעובדים אותה באלו המקומות אלא דנראה להוכיח שאין עובדים בזמן הזה לצורת אדם שהרי נתפשט התר בכל העולם לעשות משא ומתן בדינרי זהב וכסף שיש בהם צורת אדם בולטת ואם איתא שעובדים אותה היה אסור דהרי הטעם שכתב הרב"י שם להתר המטבעות בשם הפוסקים משום דהמטבעות מקרו מבוזים לא מהני שהרי כתב הרב"י שם בשם הר"ן דבצורה שנודע שהיא נעבדת אין חלוק בין מבוזין למכובדים ואם איך משתמשים האידנא במטבעות שיש בהם צורת אדם בולטת אלא ודאי נראה שאין עובדים לזאת הצורה ואין משימים אותה בבית תפלתם אלא לנוי או למזכרת איזה נביאים או אבות ראשונים, שוב ראיתי שכעין זה כתב הר"ן אמתני' יע"ש וכיון שכן חזר להיות הדבר כמקום שהוא סתם שאין אסור אלא הנהו תלתא וכל שארא שרי ומה שנוהגים עתה התר במטבעות כסף שיש בהם שתי וערב שהוא ודאי צורה נעבדת י"ל דסמכו על סברת הר"ן אמתני' מצא כלים שמביא הירושלמי דקאמר מה אנן קיימין אם דבר בריא שנעבדין אפי' מבוזין כו' וע"י הרשב"א דבריא שנעבדין ר"ל שאותה צורה נעבדת ולפי זה יוצא דהני מטבעות שיש בהם שתי וערב אסורין אף דמטבעות הוו מבוזין והר"ן ז"ל ע"י דבריא שנעבדין ר"ל שאותם כלים נעבדין אבל כשאין אותם כלים נעבדין בודאי אף שאותה צורה נעבדת מותר ולפי זה אלו המטבעות שאין ידוע שנעבדו הם עצמם וקרוב לודאי שאין נעבדים מותרים"

הבית דוד דן בהיתר מסחר במטבעות ולכן בודאי שלא סובר שיש איסור להשהות משום חשד, שהרי מטבעות זה דבר שמשהים.

שיורי ברכה יורה דעה סימן קמא, ו-ז

מצטט את הבית דוד על כך שנוהגים להשתמש במטבעות שיש בהם צורת אדם, ושיש בהם צלב

"נהגו להשתמש במטבעות שיש בהם צורת אדם בולטת, ונתן טעם לדבר. הרב בית דוד סוף סימן ע"ד. נוהגים התר במטבעות כסף שיש בהם שתי וערב ופירש על מה סומכים. הרב הנז' שם."

 

זרע אמת^[4] ב, מה

נשאל על מנהג מקום שסוחרים בו בשתי וערב של כסף ונחושת. הוא משיב שאמנם מפשט הרמ"א בסעיף א' יש להקל, אבל הש"ך הרי כתב על דבריו שזה דווקא אם ידוע בוודאי שאף גוי לא השתחווה לזה. ואמנם דברי הש"ך צריכים עיון כי אם הש"ו הזה שתולים בצוואר הוא צורה הנעבדת הרי אסור כבר מעת עשייתו כדין עבודה זרה של גוי, אפילו אם אף גוי לא הספיק להשתחוות לה. אלא צריך לומר הש"ו האלה נעשים לזיכרון, ולכן אין חשש שהשתחוו להם. ואולי הש"ך סובר שכיוון שיש שעושים לנוי ויש שעושים לעבודה אז אם מעולם לא השתחוו איגלאי מילתא שנעשה מלכתחילה לנוי. ולמרות שהש"ך הביא דברי הר"ן ורבינו ירוחם שהעלו סברות להקל – למעשה אנו נוהגים להחמיר, חוץ משתי וערב של מרגליות שהוא בבירור נעשה לנוי ולא לעבודה. אבל במקום שנהגו להתיר יותר מזה – אין כל כך כוח לאסור כי יש להם קצת על מה לסמוך, שמן הסתם לא נעשה אלא לזכרון בעלמא. ואמנם הרב בתי כהונה האריך בזה אבל אסר אא"כ הגוי ישבור את הצורה לפני המכירה, אבל הפריז על המדה להחמיר.

"שאלת ממני תלמידי הותיק נר"ו אם מותר לעשות משא ומתן בשתי וערב של כסף ונחושת כמו שנוהגים בפומבי במקום שאתה שם למ"ץ.

תשובה הן אמת דמפשט דברי הגהת הרמ"א בי"ד ר"ס קמ"א שכתב וז"ל צורת ש"ו שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל ש"ו שתולין בצואר לא מיקרי צלם ומותר ע"כ נראה מזה דשרי לכאורה הני ש"ו שמסתחרים בהם דמו לסיפא של הגהה הנ"ל שתולין בצוואר לזכרון ואינם משתחווים לו אלא שמדברי הש"ך שם ס"ק ו' א"נ כן, שכתב ע"ז וז"ל שתולין בצוואר וכו' היינו בידוע שלא השתחוה לו ואתא לאשמועינן דלא תימא כיון שתולין בצואר מידי נאסר הא לאו הכי לא גרע ממצא כלים שעליהם צורת ע"ז דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון דדרך לעבוד אותה צורה חיישינן שמא נעבדו הכלי כדלקמן ס"ג וכו' ע"ש וא"כ לפ"ד כ"כ דלא ידעינן שלא השתחוה אסור מספק.

והן אמת דדברי הש"ך צ"ע דאם איתא דמדמינן הש"ו שתולין בצואר לצורה נעבדת א"כ אף בידוע שלא השתחוה לה הי"ל לאסור דהא קי"ל כמ"ד דע"ז של גוי אסורה מיד וכמ"ש בסימן קל"ט ס"א ע"ש אצ"ל דאלו הש"ו אינם בכלל צורה נעבדת לפי שאינם עושים אלא לזכרון וא"כ מהיכא תיתי לחוש שהשתחוה לו ואולי דהש"ך ס"ל דכיון דיש שעושים אותו לנוי ולזכרון ויש שעושים אותו לעבודה ע"כ אם לא השתחוה לה מעולם א"כ איגלאי מילתא דלנוי נעשית ומותרת אבל מספק אם השתחוה לה או לא חיישינן ואפילו דסמך הש"ך עמ"ש הר"ן ורבינו ירוחם שהביא אח"כ דמסתפקים בצר צורות ש"ו וכו' בכלים אם הם לזכרון או לעבוד וסיים ע"ז הש"ך וז"ל ואפילו בש"ו עצמו כיון שהדרך שמשתחוים לו לכ"ע אסור ע"כ ובאמת אנו נוהגים לאסור בכה"ג עפ"ד הש"ך חוץ מש"ו של מרגליות דאלו ודאי עושים לנוי בעלמא אבל במקום שיש מנהג להתיר אין בידינו כל כך כח לאסור כיון דיש קצת על לסמוך ההיתר די"ל דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא וכנ"ל.

וכעת מצאתי להר"ב בתי כהונה ח"א סימן י"ג שהאריך למעניתו כאיש גבורתו בתכשיט מרגליות העשוי בצורת ש"ו ואחר שצלל במים אדירים לא העלה ארוכה להתיר אלא ע"י ביטול וזה משום דע"ז של גוי אף כשהוא ביד ישראל אין איסור לבעלה ע"י גוי אלא מדרבנן וכיון דפקע איסור תורה חזר להיות ספיקא דרבנן לקולא עש"כ ובאמת הרבה הפריז על המדה וגדש סאה להחמיר ומנהגינו הוא להתיר אף לכתחילה בתכשיטי מרגליות ויש להם על מה שיסמוכו כנ"ל."

 

המחמירים (שלא לסמוך על הר"ן כלל)

שו"ת אבקת רוכל סימן סח

רבי יוסף קארו נשאל לגבי יהודי שקנה מישמעאלי עגול זהב שיש בו דמות אשה שנראית כיושבת על המשבר ובבטנה עובר שבמשאלו מחזיק צלב. והשואל מעלה כמה צדדים להקל – 1. יש כאן ס"ס, ספק אם הצורה מעולם הגיעה לידי גוי עוב דע"ז, שהרי אולי הישמעאלי הדפיס את הצורה, ועוד שקרוב הדבר שצורה זו לא נעבדת, שהרי גם אם זו מרים אמו של יש"ו – הרי נוצרים אינם עובדים את מרים. והרי אפילו על צורת מניקה הר"ן אמר שבימינו הם לא עובדים אותה. וגם רבנו ירוחם כתב כן. ואמנם סיים שראוי להחמיר בספק איסור תורה – אבל כאן היה מקיל כי יש ספק נוסף (שמא הודפס על ידי הישמעאלי). ועוד שכאן אין חשש לאיסור תורה, כי זה מקח טעות, ומעיקר הדין מותר להחזיר את המקח ואין זה נחשב הנאה. וגם אם יש לאסור אולי אפשר להתיר למכור בהקפה, ואז ליטול את הדמים, כי המרדכי הקל באופן כזה בשאלה אחרת.

רבי יוסף משיב שאין בטענות אלו ממש, ראשית אין סיכוי שהישמעאלי יצר את הצורה בעצמו שהרי זה איסור חמור באיסלאם לעשות צורת אדם. ועוד שלא מצאנו שאמרו שצלם אסור מספק, אדרבה אמרו שצריך להוליך לים המלח. ולגבי זה שמדובר מצורת מרים – הרי הייתה שום צורת צלב. וודאי שאין לסמך על הר"ן שבעצמו לא מלאו לבו לחלוק למעשה אלא כתב כן בדרך אפשר, ולא עלה על דעת הר"ן לסמוך על זה. ולגבי רי"ו – מי ישמע לספקו של אברהם בר אסמעאל להקל נגד הרשב"א שהיה רב גדול ומפורסם. ועוד שכלל אין כאן ס"ס כמבואר לעיל. וגם יש כאן איסור תורה, כי מה שאמרו לגבי מקח טעות זה רק במקרה שבו מחזיר לאותו אדם שקנה ממנו, ומה זה שייך למקרה בו הוא הולך ומוכר את העבודה זרה לגוי אחר. ומוסיף להעיר לגבי קניה בהקפה, שלא שייך להתיר כלל, כי המרדכי בכלל התיר במקרה שכבר מכר את העבודה זרה, וגם בזה יש שחלקו עליו. לכן – אין שום טעם להקל, ואסור בהנאה.

"שאלה ישמעאל א' בא לצאג"א והוא השוק שמוכרי' בו כסף וזהב מטבע וגרוטאות ומכר קצת פרחים ישנים יושפים וליהודי אחר מכר עגול א' זהב משקלו כמו שבע' מתקאלים מפותח סביבו בפטורי ציצי' ובאמצעית' מצוייר בדפוס בולט דמות אשה יושבת על כסא וידיה נשואות למעלה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה ובבטנה מצוייר עובר אחד ידו הימנית על לבו ובשמאל העובר ההוא צורת שתי וערב וסביב הצורה ההיא כתוב בכתיבה ייונית בולטת בצד אחד גירי ווליתי ובצד האחר כתו' תיפורישי ופירשו היודעים בלשון גריגו אדוני עזור הנושא אותי או הלובש אותי ואחר שפרע היהודי הדמים ומשך והלך לו הישמעאלי נוקפו לבו לדעת מה טיבו של עובר זה ואמר אולי צורה זו היא ע"ז יורינו מורינו אם העיגול הנז' מותר בהנאה לפי שקצת יהודים העידו שכן דרך הנוצרים לשים עגולים האלה בכובעיהם לנוי. ונראה שיש להקל בדבר הזה מכמה טעמי חדא דאיכא הכא ספק ספיקא וספק ספיקא דע"ז מותר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז והוא ספק אם באתה צורה זו ליד גוי עובד ע"ז מעולם שאפשר שישמעאלי זה עצמו שמכרה ליהודי הדפיס צורה זו בעיגול זהב זה לנוי ואמרינן כאן נמצאו וכאן היו הואיל ונמצאת ביד ישמעאלי שאינו עובד ע"ז. ואם תמצא לומר שעיקרה מגוי עובד ע"ז ספק אם ביטלה קודם שמכרה לישמעאלי זה ותו שקרוב הדבר לומר בודאי שאין צורה זו נעבדת שדמות מניקה ובנה בחיקה אמרו כמ"ש הר"ן בפרק כל הצלמים ולא דמות מעוברת ובנה בבטנה ותו שאפילו אם תמצא לומר שזו היא צורת מרים אמו של יש"ו ידוע הוא שאין הנוצרים עובדים את מרים הנז' ולא נוהגים בה מנהג אלהות וזה שבבטנה אפי' אם תמצא לומר שהוא יש"ו עדיין לא יצא לאויר העולם ואפי' בצורת מניקה כתב הר"ן שם שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו כו'. גם רבינו ירוחם כתב בשם ה"ר אברהם בן אסמעאל הגוים אלו שאינם אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי כו' אע"ג דבלשון ואפשר דנקטי לה תרוייהו ז"ל וה"ר ירוחם נמי בסיפא דמילתא קאמ' וראוי להחמיר בספק איסור תורה בספק ספקא דנ"ד לא קאמרי ותו דהכא לאו איסור תורה איכא דאפי' משיך ויהיב דמי הכא מדינא שרי להחזיר דמקח טעות הוא ומשום דמחזי כמזבין ע"ז לגוי אמרו יוליך הנאה לים המלח וכמ"ש הר"ן שלהי פרק כל הצלמים. יורנו מורנו בזה הלכה למעשה אם יש לחוש לאיסור העגול של זהב הנזכר בהנאה ואם לאו ואין מורין ליהודי הזה למכור אותה בהקפה וליטול אח"כ דמיה דאע"ג דהמרדכי בריש פרק השוכר לא קאמר אלא אם עבר ישראל ומכר ע"ז כו' הכא דאיכא כל הני טעמי ולקולא כדכתיבנא אפשר דאורויי נמי מורינן ליה למזבנא לגוי באשראי ולמישקל מיניה בתר הכי' /הכי/ וכדכתב הרב המרדכי ז"ל.

תשובה רואה אני כי הכותב הזה עושה עצמו כשואל והוא מורה ובא להתיר בטענות שאין בהם ממש כי הטענה הראשונה שטוען אין לה שחר שאין דרך הישמעאלים לצור צורת אדם כי הוא אסור חמור בדתם ומעולם לא נמצא מי שעשה כך והיאך נתלה להקל בדבר שאינו מצוי דבר שלא עלה על דעת כלל גם מ"ש ואם תמצי לומר שעיקרה מגוי עובד עבודה זרה ספק אם ביטלה קודם שמכרה לישראל הזה אישתמיטתיה מתני' דכל הצלמים המוצא צורת חמה כו' יוליכם לים המלח ולא אמרי' שמא ביטלה הגוי קודם שמצאה זה.

ומ"ש ותו שקרוב הדבר לומר בודאי שאין זו צורה נעבדת כו' הנה שכח מה שכתוב בשאלה שהיה בשמאל העובר ההוא צורת שתי וערב וצורה זו נעבדת היא וכמו שכתב הר"ן בשם הרשב"א ומ"ש ואפי' בצורות מניקה כתב הר"ן שם שאין עובדים היום לצורות הללו כו' תימא גדול הוא שהר"ן לא מלאו לבו לחלוק ולא כתב כן אלא בדרך אפשר וצ"ע וזה השואל סומך על זה לעשות מעשה להקל וזה לא עלה על דעתו של הר"ן.

ומ"ש גם רבינו ירוחם כתב בשם ה"ר אברהם אסמעאל הגוים אלו שאינם אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם אלא לנוי כו' מי ישמע לו הדבר הזה לתפוס ספקו של אברהם בר אסמעאל להקל ולהניח פשיטות של הרשב"א להחמיר בהיותו רב גדול ומפורסם ועוד שהיסוד שרצה לסמוך עליו לומר דהוי ספק ספקא כבר נתבטלו דבריו לעיל:

ומ"ש ותו דהכא לאו איסור תורה איכא וכמ"ש הר"ן שלהי פרק כל הצלמים עכ"ל מ"ש הר"ן שם לא מדעתו אמרה דגמרא ארוכה /ערוכה/ היא מימרא דרבא פ' השוכר והר"ן עצמו כתב והכי מפרשים לה בפרק השוכר ולמה תלה הדבר בהר"ן ומ"מ אין משם ראיה לנ"ד ולא דמו אלא אפילו כי אוכלא לדנא דהתם להחזירו לגוי עצמו שמכרה אמרינן דשרי מדינא אפילו משך ונתן מעות ואפי"ה אסרו משום דמחוי /דמחזי/ דמזבן ע"ז לגוי ומה ענין זה לנ"ד שהוא מוכר הע"ז לאחר ונהנה מדמיה שאין ספק שהוא אסור מן התורה וזו אפילו תינוק בן יומו לא יטעה בה.

ומ"ש בשם המרדכי שאם מכרם הגוי בהקפה כו' גם בזה הניח השורש שהרי דברי התוס' הם ואילו היה מעיין בתוס' או בספרי בית יוסף שהביא דבריהם היה רואה שרבינו אלחנן לא התיר אלא כשהגוי מכרה לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים ואע"פי שכתבו שר"י הוסיף להתיר אפילו לא מכרה הגוי אלא שמשכה הגוי קודם שיתן הדמים כו' מ"מ הרי רבינו אלחנן נראה שהוא חלוק עליו ועוד שאפילו רבינו אלחנן ור"י לא התירו אלא בדיעבד דוקא אבל להורות כן לכתחלה לא ומה שרצה להקל בנ"ד משום דאיכא כל הני טעמי לקולא כבר נתבטלו כל אותם הטעמים הילכך אסורה בהנאה בלא שום התר זה מה שנראה לי הצעיר יוסף קארו"

כמובן שיש תמיה גדולה, איך פסק בשו"ע כר"ן ומנגד באבקת רוכל תקף דעה זו בחריפות, שאין לסמוך עליה למעשה, ועוד שהתשובה נכתבה לאחר כתיבת הב"י (כפי שמוזכר בתשובה עצמה, הדגשתי משפט זה). ויתכן שבעת שכתב את האבקת רוכל הכיר רק מעט ראשונים שהקלו בזה, וגם הם כתבו בלשון מסופקת (הר"ן שסיים ו'צ"ע' ורבנו ירוחם שהכריע להחמיר) ולכן באבקת רוכל כתב שאין להקל. אך לאחר מכן בעת שכתב את השולחן ערוך כבר היו בידיו יותר ספרי ראשונים וכבר ידע שדעה זו היא דעת רוב הראשונים ויש מקום להקל.
על כל פנים – באופן מעשי ברור שהשו"ע עולה בחשיבותו על האבקת רוכל.

איש מצליח, יו"ד יז, סוף התשובה

כותב שלגבי ש"ו שעל הכלים הרשב"א אוסר, ור"ן ורבנו ירוחם הסתפקו, והשו"ע פסק כרשב"א (!) כמו בתשובתו באבקת רוכל. אמנם הב"ח התיר, ויש שהבינו שגם הרמ"א מתיר אבל ש"ך פירש שהוא מחמיר כרשב"א, וכן עיקר.

ש"ו בצואר העשוי ממרגליות הבתי כהונה הקל בצירוף שגוי יבטל. והרב זרע אמת הקל. וכן הבינת אדם. אלא שאין ראיה שהקל גם בזמן הזה. ולדינא ודאי שהעיקר כבתי כהונה, ורק במקום שיש מנהג כזרע אמת אפשר להקל.

"ד. שתי וערב שבכלים בסתמא, הרשב"א אוסר בהחלט. והר"ן ורבנו ירוחם מסופקים. ומסיק רבנו ירוחם להחמיר. ומרן בש"ע סעיף ג' פסק כהרשב"א (רק שמחלק בין מכובדים למבוזים כפי סברת הסתם דלא כהרשב"א בזה). וכן בתשובתו באבקת רוכל סימן ס"ח כתב דהר"ן לא מלאו לבו לחלוק. ועל רבנו ירוחם כתב: מי ישמע לתפוס הספק וכו'. ע"ש. אבל הב"ח כתב שהמנהג להתיר אפי' במכובדים. וסירכיה נקיט הרב בתי כהונה… ושם הבין סתם מור"ם בהגה. וכן פירש הרב בינת אדם שהבאנו לעיל אות ב' דברי מור"ם על פי דברי הלבוש ע"ש. אבל הש"ך ס"ק ט"ו וט"ז פירש להפך בכוונת מור"ם שהמנהג כהרשב"א וביארנו לעיל אות ב' שפירושו עיקר וכן משמע מהגר"א אות י"ז. ובכוונת הלבוש צידדנו צדדים ע"ש.

ו. שתי וערב שבצואר העשוי ממרגליות בסתמא, הנה הרב בתי כהונה בנדונו שהוא כן, האריך להתיר בצדדים שונים ורבים השייכים דוקא לפרטי נדונו. עיין עליו באריכות.. ועליהם ועל כולם נוסף הביטול. ע"ש באורך. והרב זרע אמת כתב עליו שהגדיש את הסאה להחמיר, ומנהגם הוא להתיר אף לכתחילה בתכשיטי מרגליות ויש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. וכיו"ב כתב הרב בינת אדם שרמזנו לעיל סוף אות ב' דאותן עבודה זרה שעושין לתכשיטי נשים מותרים דהוי כאילו ידוע שלא נעשו אלא לנוי. ע"ש. אלא שאין ראיה מהרב בינת אדם שהוא מקיל גם בשתי וערב שבכלים ושתי וערב שבצואר בזמן הזה. משא"כ לדידן. ולדינא ודאי דברי הרב בתי כהונה עיקר להחמיר וכמ"ש בתשובתי הקודמת משנת התש"ז ובמקום שיש מנהג כמקומו של הרב זרע אמת שאני"

שו"ת איש מצליח חלק ג (אורח חיים, יורה דעה) סימן יט

"תמוז התש"ז

ש"ע יו"ד סימן קמ"א ס"א בהגה צורת שתי וערב וכו'. נשאל מרן באבקת רוכל סימן ס"ח בישמעאלי שמכר לישראל עיגול זהב ובו דמות אשה ובבטנה עובר ובשמאלו שתי וערב, ורצה השואל להתיר מס"ס שמא מעולם לא היה ביד עובד ע"ז רק ישמעאלי זה עשאו לנוי, ואת"ל שעיקרו מגוי עובד ע"ז שמא ביטלו קודם שמכרו לישמעאלי הזה. ומרן בתשובתו שם כתב דאישתמיטתיה מתני' (ע"ז דף מ"ב ע"ב) המוצא וכו' צורת חמה וכו'. ע"ש. ור"ל דהתם נמי מיירי בסתם שאינם ודאי נעבדים וכדמוקי בירושלמי והובא בדברי הראשונים ז"ל וע' בב"י, וא"כ התם נמי איכא ס"ס, אלא ודאי דליתא כלל לספק זה דשמא ביטלו דאוקמיה אחזקתיה. ומוה"ר ערך השלחן באות ט' הקשה על מרן מדברי התוס' שם בש"ס דף מ"ג ע"א דבמוצא איכא ס"ס לאיסו' דלא ביטלו, משא"כ במוכר דליכא אלא חד ספיקא ס"ל לרבי דודאי ביטל וה"ה לרבנן דהוי מיהא ספק. ע"ש. ולע"ד נראה דהכא נמי אינו ודאי דאותו עוע"ז מכרו לישמעאלי, דילמא נאבד ממנו, והישמעאלי הזה מצאו, וממילא הו"ל ס"ס לאיסורא דלא ביטלו באבידתו ממנו. ואפילו אותו עובד ע"ז מכרה, דילמא בהדי גרוטאות דאדעתא דע"א לא זבין וכמבואר בש"ס דף נ"ג ע"א, ומשום הכי משמע ליה למרן דהספק דשמא ביטלה היינו דשמא נזדמן כך שבהיותה אצל עובד ע"ז ויקר מקרהו שביטלה, ואהא אקשי ליה שפיר מההיא מתניתין. וליכא למימר דאכתי בשעה שמכרה הישמעאלי לישראל ביטלה דישמעאלים אינם מבטלים וכמבואר בב"י סימן קמ"ו ובהגהה שם ס"ו. ומ"ש בלשון מרן שם בתשובה ספק אם ביטלה קודם שמכרה לישראל הזה, ודאי ט"ס, וצ"ל לישמעאל הזה וכמ"ש בדברי השואל.

סעיף ג' ולפ"ז בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם שתי וערב ודמות מניקה וכו'. כן הוא בדברי הרשב"א שהביא הר"ן פרק כל הצלמים. ע"ש. ואתא לאשמעינן דצורת ש"ו נעבדת היא בזה"ז דלא כהר"ן ורבינו ירוחם נתיב י"ז ח"ד בשם רבו, וכ"כ עוד מרן באבקת רוכל סימן ס"ח. ע"ש. והמדפיסים בש"ע מיראה דילגו וכתבו אלילים סתם, ובמקום אחר הארכתי בזה [הלא הוא בח"א חיו"ד סי' י"ד]. וע' לה' בית דוד חיו"ד סוף סימן ע"ד שכתב להוכיח שאין עובדין בזה"ז לצורת אדם שהרי נתפשט היתר בכל העולם בדינרי זהב וכסף שיש בהם צורת אדם בולטת, והטעם שכתב הב"י בשם הפוסקים בהיתר המטבעות משום דמבוזין, לא מכרעא שהרי כתב הר"ן דבצורה שהיא נעבדת אין חילוק בין מבוזין למכובדין, אלא ודאי שאין עושין צורת אדם אלא לנוי וכו', וכתב שכעין זה כתב הר"ן אמתני', וסיים דמה שנוהגין היתר במטבעות שיש בהם ש"ו שהיא ודאי צורה נעבדת י"ל דסמכו על סברת הר"ן במתניתין שחלק על הרשב"א בפירוש הירושלמי וס"ל דכשאינו ודאי שאותן כלים נעבדים אף שאותה צורה נעבדת מותר במבוזין. עכ"ד. והם מגומגמים הרבה, חדא דהשתא דמתרץ דסמכו על סברת הר"ן וכו' אזלא לה הוכחתו קמייתא שאין עובדין לצורת אדם, דהא שפיר שרי במטבעות מטעם דמבוזין לפי שאינו ודאי שנעבדו אותן מטבעות. ועוד דלשון דסמכו וכו' משמע כאילו דלא כהלכתא ובאמת זוהי סברת הסתם בש"ע (וכן דעת הריטב"א בחי' לע"ז) וסברת הרשב"א הובאה בשם וי"א ע"ש וקיי"ל כסתם. ועוד דהמעיין בב"י יראה דכשהביא בשם הפוסקים בטעם היתר המטבעות מיירי שיש עליהם ש"ו והקשה עליהם מהירושלמי דבברי שנעבדין אפילו מבוזין אסור והיא עצמה קושית הב"ד מתחילה מדברי הב"י בשם הר"ן וכו', וכתב הב"י וצ"ל שהם מפרשים כמו שפירש הר"ן דבעינן שנעבדו אותם כלים ע"ש והוא עצמו תירוץ הב"ד בסוף דבריו. ועוד דמאי דמתרץ גבי צורת אדם שאינו אלא לנוי וכתב שכעין זה כתב הר"ן אמתניתין, ע"כ ל"ד במתני' שלא נזכר מזה כלום רק בגמרא שכתב על דברי הרשב"א וצל"ע וכו' והתם קאי אצורת שתי וערב ע"ש. והיכי הדר קאמר הב"ד גבי ש"ו שהיא ודאי צורה נעבדת וכו' והו"ל לבאר לדעת הרשב"א. וע' להיעב"ץ ח"א סימן ק"ע מ"ש אמטבעות ע"ש."

חשד

סוגיא זו שייכת בעיקר לדין עשיית דמויות כמו שמש וירח וצורות אדם וכדומה, ולא לסוגיא שלנו, ובכל זאת, היות ויש לה השלכה לענייננו – השתדלתי להביא מה שיכולתי, אודה שהיה קשה לדלות את החלקים הרלוונטיים מתוך סוגיא גדולה אחרת, ואני מקווה שלא יצאה תקלה תחת ידי. בפרק זה יובאו דברי הראשונים משני הצדדים ובעיקר דברי האחרונים המחמירים בסוגייתנו וחוששים לחשד, כי דברי המקילים שסוברים שאין חשש חשד והתירו מסחר במטבעות/ענידת מדליה/יצור תכשיטים שיש עליהם צלב – ודאי לא חששו לחשד.

הגמרא (ע"ז מג, ב)

אחרים עשו לרב יהודה חותם, ובכל זאת אמר לו שמואל שישחית את צורות החותם, מתרצת הגמרא שזה בבולט, והסיבה הייתה משום חשד (ולא משום ע"ז או איסור עשייה), כפי ששנינו לגבי טבעת שחותמה בולט שאסור להניחה משום חשד.

"והא רב יהודה דאחרים עשו לו וא"ל שמואל לרב יהודה שיננא סמי עיניה דדין התם בחותמו בולט ומשום חשדא דתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה"

ונחלקו הראשונים מה בדיוק היה על הטבעת, ולפי זה מה טיבו של איסור חשד.

ספר הלכות גדולות סימן נד – הלכות עבודה זרה

מביא גמרא שטבעת שחותמה בולט אסור להניחה, ומסביר שמדובר שיש עליה צורת חמה/לבנה/דרקון, והאיסור הוא משום חשד

"תנו רבנן (שם מג ב) טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון. מאי טעמא, משום חשדה דילמא אמרי קא סגיד לה."

כלומר, עולה מדבריו שחשד קיים רק בצורות שרגילים לעובדם.

תוספות ('שאני', ע"ז מג, ב)

תוספות מביאים שיש מחמירים שלא להחתים גוי בחותם שיש בו צורת אדם, אא"כ הגוי הביא בעצמו, וכן לא לחגור חגורות עם צורת אדם (משום חשד). ויש סמך להתיר מבה"ג שפירש שהחותם שהיה לרב יהודה (שעליו אמרו לו 'שיננא סמי עיניה דדין') היה בצורת דרקון, שהיא צורה שלמדנו שיש בה יותר חשד של עבודה זרה (מכך שבדין המוצא כלים אמרו שצורת דרקון (או חמה או לבנה) – אסורה, שאר צורות – מותרות). וגם מה שחששו לחשד באנדרטא זה בגלל שהיה שם צלם דמות אדם כל גופו (שאותו יש חשש גדול שעובדים).

"ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא"כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות שמעמיד אותה דרב יהודה בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי מבאחריני כדתנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון כו' יוליכם לים המלח ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם כל גופו בידים ורגלים"

היוצא מדברי תוספות הוא שחשד הוא רק בדבר שיש חשש שעובדים, אבל אין חשד אם אין דרך לעבוד, ולכן חותם עם צורת אדם לא מלאה מותר להשהותה. ומכאן יש ללמוד שאין איסור חשד בצלב על כלי וכדומה אם אנו סוברים שאין רגילות לעבוד אותו כפי במצבו הנוכחי.

מרדכי מסכת עבודה זרה פרק כל הצלמים, רמז תתמ

מרדכי מביא שרבנו אפרים השיב לרבנו יואל שצורת עופות וחיות שעשו בביהכ"נ לכאורה היה צריך לשאול אם אסורות בהנאה, אבל באמת, הם אינם דומות לטבעת של חותם (שלמרות שאינה עבודה זרה אסור להשהותה משום חשד) כי הטבעת שנאסרה משום חשד היא טבעת שיש עליה דמות פרצוף אדם או חמה/לבנה/דרקון, שלהם רגילים לעבוד.

"השיב רבינו אפרים לרבינו יואל על צורת עופות וסוסין שציירו בבהכ"נ ששאלת אם מותר להתפלל שם ובאת לדמות לצורת לבנה ואנדרטי א"כ היה לך לשאל אם אסור בהנאה וכ"ש להתפלל שם אבל אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם שהוא דמות צלם פרצוף אדם או דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדין להם"

מכאן העלה הערך השלחן שלשיטת רבנו אפרים חשד (שהוא דין שנלמד מטבעת שיש עליה חותם) הוא דין דווקא בצורות הנעבדות במיוחד כמו חמה/לבנה/דרקון, אבל צורות שאינן נעבדות אין בהן חשד.

חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב

הרמב"ן כותב שאם אחרים עשו לו חותם – שוקע מותר ובולט אסור משום חשד, והטבעת שאמרו לא להניחה לא הייתה בדמות שמשי במרום אלא בשאר כל צורות, שכיוון שהן בולטות יש חשד שמא בא לעובדם. אמנם מסתבר שכל זה דווקא בחותמות וכלים מכובדים אבל במבוזים אין חשד. אבל בה"ג כתב שהחותם המדובר הוא מצורת חמה/לבנה/דרקון, וראה שכך דעת רבים וגם דעת התוספות.

"אלא בשאחרים עשו לו אמור רבנן דשוקע מותר ובולט אסור משום חשדא, והא דתניא טבעת שחותמה בולט כו' לאו בדמות שמשי מרום אלא בשאר כל הצורות היא דכיון דבולטות נינהו איכא למיחש לחשדא שמא צורה נעבדת היא כיון שהוא מניחה, ואע"פ שאחרים עשו לו אסור להניחה, וכן הוא אסור לעשות כל צורה בולטת שמא יאמרו לעובדה הוא עושה כדקתני חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, והא דשרינן לעיל בעושה צורות ופרצופות כולן בשוקעין אבל בבולטין חיישינן לחשדא אא"כ עושה אותם לרבים שלא במקום חשדא, ומיהו מסתברא לי שלא אמרו אלא בטבעת וכיוצא בו שהם מכובדין אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין בולט בין שוקע דליכא למיחש בהו לחשדא, והא דקתני אסור לחתום בה על דברים המכובדין קאמר כגון על השירים ועל הנזמים אבל במבוזה שרי, כנ"ל, אבל בה"ג ז"ל כתב תנו רבנן טבעת שחותמה בולט וכו' והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון מ"ט משום חשדא דילמא אמרי קא סגיד לה ע"כ, ושוב ראיתי דעת רבים ודעת הרב בעל התוס' הצרפתי ז"ל כן דכל צורה שוקעת מותרת ואפי' דמות אדם ומשמשי מרום ובולטת אסורה באלו הנזכרים ולא באחרים בכל שבארץ."

כלומר, לשיטת הרמב"ן חשד הוא גם בצורות שונות שלא ידוע שעובדים אותם, ואינן אסורות אם נמצאו על כלים. מנגד, הרמב"ן מקל אם הצורות הן על דברים מבוזים, כי אין בהם חשד. ממילא, אם נאמר שבצלבים בימינו שמופיעים על כלים/מוצרים וכדומה אין דרך כלל לעובדם – יוצא שדינם כמבוזים ואז הרמב"ן יקל בהם שאין בהם חשד.

רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ד

רבנו ירוחם מביא מדברי רבו שגויים כבר אינם עובדים לחמה ולבנה ולכן צורות אלו מותרות, אבל צורות נוצריות אסורות. אמנם אפשר שגויים אלו אינם אדוקים ולכן הצורות הללו לא נעשו בשביל עבודה אלא לזיכרון בלבד, ואזי הם מותרים בהנאה, אמנם אסור לשהותם משום חשד אם הם בולטים. וראוי להחמיר בספק איסור תורה.

"כתב מורי הר' אברהם בן אסמעאל דגוים בזמן הזה שאין עובדין לחמה ולבנה ולצורת דרקון כלים הנמצאין עליהם צורות הללו מותרים בהנאה אלא שאסור לשהותן כמו שאכתוב בח"ה בדין אסור לעשות צור' חמה ואם נמצא צורת אשה ובנה בחיקה או צורת שתי וערב ואד' תלוי בו אסורים ואפשר דגוים אלו שאין אדוקים בעבודה זרה כל מה שעושין בצורות הללו בכלים אינם עושין אלא לנוי ומותרי' בהנאה כלם ואסור לשהותן משום חשד אם הן בולטין"

כלומר, רבנו ירוחם סובר שאיסור חשד הוא גם בדבר שעושים לנוי, ולא רק בדבר שדרך הגויים לעבוד, כדעת הרמב"ן.

ש"ך ח

הש"ך כותב שגם צורת עיגול חמה ולבנה יש בהם איסור עשיה וחשד למרות שהם לא הדמויות הקלאסיות שנעבדות (בניגוד לצורת מזל לבנה או חמה או דרקון שהם דווקא כן נעבדים), כי לאיזה צורך משהה אותם אם לא בשביל לעובדם. וראיה לזה מדברי הרמ"א שאומר שבזמן הזה הגויים לא עובדים לצורות הללו והן מותרות בהנאה למוצא אך אסור להשהותם, וזה מדברי רבנו ירוחם, ומכאן מוכח שלמרות שלא חוששים שנעבדו – אסור להשהותם משום חשד. ולכן ודאי שלענין חשד – אין נפק"מ אם רגילים לעבוד או לא, כי בעצם זה שמשהה בלי סיבה מבינים עלולים להבין שקבלו עליו באליל ועובד לו.

"וי"ל דודאי לעשות או להשהות בידו אף בעיגול שלהן אסור דלעשות נפקא לן מלא תעשון וגו' כל אשר בשמים ממעל והאי אשר בשמים ממעל הוא ואסור וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהן דלאיזה צורך הוא משהה אותם אבל במוצא מותר דאין לחוש שמא עבדו בעיגול וראיה לזה ממ"ש הרב בסוף סעיף זה דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים עובדים לצורות הללו מותרים בהנאה למוצאן ואסור להשהותם והוא מדברי רבינו ירוחם אלמא לא חיישינן שנעבדו כיון שאין דרכן לעבוד לצורות הללו ואפ"ה אסורים להשהותם משום חשד… אלא ודאי לענין שהייה דאסור משום חשדא לא נפקא לן מידי במה שאין דרכן לעבוד דמ"מ כיון ששוהה אותם איכא חשדא שהוא עצמו קבלן לאליל ועבדן…"

 

לבוש סעיף ג

מביא את שני הדעות ומסיים בפסיקת הרמ"א, שנוהגים להקל בהנאה אבל אין להשהותן משום חשד.

"וכל זה בסתם שאין אנו יודעים שנעבדו הכלים הללו אם לא. אבל אם בידוע שלא נעבדו כלים הללו – אפילו שעל המכובדים נמי מותרים. וכן אם ידוע שנעבדו הכלים הללו – אפילו מבוזים אסורים, ולא אמרינן כיון שהם מבוזין אין עבודתן עבודה.

ויש מי שאומר שכל צורה שדרכה לעבדה בוודאי, אפילו שעל המבוזים אסורים, אף על פי שאין אנו יודעים אם הכלים הללו נעבדו אם לא, כיון שדרכה ליעבד חיישינן שמא נעבד ואסורה. ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהן שתי וערב ודמות אשה מניקה – המוצא אותן כלים אסורים. אבל אין נוהגין להחמיר בזה, משום דקיימא לן הגוים בזמן הזה אינם אדוקין בעבודה זרה הן, ואין עובדים גם לצורות אלו; ומותרין בהנאה אם מצאן, שאינם נעשים אלא לנוי. מיהו אין להשהותן משום חשד. ויש מחמירין בכל צורה שלא להשהותם משום חשד אפילו בזמן הזה."

בן איש חי, שנה שניה, פרשת מסעי, אות ג

פסק כרמ"א והזכיר איסור חשד

"וכל זה על הנמצא מימים קדמונים שהיו אדוקים בעבודה זרה אבל בזמן הזה אין אדוקים בעבודה זרה ולכן צורת שתי וערב שיש להם בזמן הזה אע"פ דכתבנו לעיל דאותם צורות שתי וערב שמניחים אותם בפנים דמכבדין אותם ומשתחוים להם דדינם כעבודה זרה ממש מכל מקום צורת שתי וערב שעושים על הכלים וכן צורת אשה מניקה ובנה אע"פ שעושים אותם על כלים מכובדים כגון תכשיטין וכיוצא אין עושין אותם אלא לנוי ולזכרו ואין משתחוים להם ולכן מותרים בהנאה אבל אסור לישראל להשהותן אצלו אם הם בולטין ועיין חוכמת אדם כלל פ"א סעיף ב' יעוין שם"

ערוגת הבושם, הרב משה גרינוואלד, חלק יו"ד סימן קל

ערוגת הבושם נשאל על יהודי שקיבל אות הוקרה מהמלכות עם צורת צלב, לא בולט ולא שוקע, ושאל אם מותר ללכת עם זה, או שיש בזה חשד. לכאורה היה אפשר להתיר כי הש"ך כתב שחוששים לחשד כשאדם משהה צורות בלי סיבה, ונראה שהסיבה היחידה להשהותם היא כדי לעובדם, ולכן בנידון דידן להתיר כי ברור שמשהה לשם הכבוד שכיבדוהו המלכות, ויש ראיה ממסכת שבת שחשד זה רק במקום שיש רגליים לדבר. אלא שצ"ע הרי הרמ"א כתב שיש חשד בכלים שמותר להשהותם, והרי ברור שמשהה אותם כדי להשתמש, אלא שצריך לומר שהיה לו לקלקל את הצורה, ובכך שלא מקלקל – מעורר חשד. ולכן בנידון דידן צריך לקלקל את הציור. וכל זה רק אם נאמר שהש"ך התכוון שבאמת הטעם של חשד הוא שאין סיבה להשהות אם אינו עובדה, אבל אפשר שלא התכוון בדווקא וחשד שייך גם כשאין סיבה ברורה לחשוד, וכך מוכח מרבנו ירוחם שאמר לגבי מצעות המצויירים, שאסור להשהותם למרות שאין דרך להשחית את הצורה, וגם ברור שמשהה אותם רק כדי להשתמש במצעות, ובכל זאת אסר להשהותם. לכן נראה ברור שצריך להשחית את הצורה.

"ע"ד נגיד א' שכיבדוהו ממקום גבוה באות של יותרת הכבוד שקורין אויסציכנונג והוא מחט זהב ומצוייר בו שו"ע שאינו בלט ולא שוקע רק שמצוייר באופן שקורין בל"א מאליר"ט ונפשו לשאול הגיע אם מותר לילך באותו מחט, דנהי דחשש איסור הנאה ליכא כמו שכתב הרמ"א בסימן קמ"א דצלם שתולין בצואר לנוי לא מקרי צלם, א"כ כש"כ בזה אין בו חשש שנעבד דודאי מעיקרו לא נעשה כ"א לכבד בו אנשים מצויינים , אבל מ"מ מספק"ל אי מיתסר עכ"פ משום חשדא דהא מבואר ברמ"א שם ס"ג דאף צורות שאין העכו"ם עובדין אותן בזמה"ז ומותרין בהנאה אם מוצאן מ"מ אין להשהותם וטעמא משום חשדא…

ולכאורה היה אפשר להמציא היתר קצת עפימש"כ הש"ך בסק"ח וז"ל דודאי להשהות או לעשות בידו אף בעיגול שלהן אסור, וכו' וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהם דלאיזה צורך הוא משהה אותן עכ"ל, מלשון זה משמע דלא חיישינן לחשדא אלא אם יש רגלים לדבר דאל"כ לאיזה צורך משהה אותן, ולפי"ז בנדון הנ"ל דל"ש לומר כן דהא ידוע דמשהה אותו לשם הנכבדות אשר כיבדוהו ממקום גבוה, ממילא לא חיישינן לחשדא, וקצת ראיה מש"ס מסכת שבת דף כ"ד בחצר של שני פתחים דאמרינן מדבהאי לא אדליק באידך נמי לא אדליק משמע דבלא הוכחה ליכא לחימוש לחשדא ועי' תשובת חכם צבי סימן צא…

אלא שעדיין צ"ע דהא מבואר ברמ"א ס"ג בצורות שע"ג הכלים דנהי דמותרין בהנאה, מ"מ אין להשהות אותן ומבואר בש"ך ס"ק ט"ז טעמא משום חשדא, והתם נמי ל"ש לומר לאיזה צורך משהה אותן כיון דמותר להשתמש בהם, וצ"ל דמ"מ הו"ל לקלקל הצורה ושפיר שייך לומר לאיזה צורך משהה הצורה הו"ל לפוחתה ולהשתמש בכלי באופן זה, ולפי"ז בני"ד נמי עכ"פ צריך לקלקל הציור שבו, וכל זה אמינא אם נימא דהש"ך דוקא נקיט האי טעמא, אבל יותר נראה דהש"ך ל"ק אלא לרוחא דמילתא ובאמת שייך חשדא אפי' בלא שום הוכחה כדמוכח מדברי רבנו ירוחם שבב"י שהבאתי לעיל דהא במצעות המצויירים ל"ש נמי האי טעמא דלאיזה צורך משהה אותן וגם א"א לקלקל הצורות המצויירים כדאפשר בכלים שיש בהם צורות בולטות ומ"מ מיתסר להשהותן, ע"כ נראה ברור דעכ"פ בלא השחתת צורה אסור להשהותו כן נראה לפענ"ד בס"ד. "

שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן צד

נשאל על מי שקבל מטבע כבוד לאות הצטיינות מהמלך, ויש עליו צלב וצורת אדם. דן מעט בדברי התוספות ומסיים שלמעשה פשוט שאסור, כי אסרו להחזיק (משום חשד) כל צורה בולטת ובמיוחד אם יש בה צורת ע"ז אף על פי שלא נעשתה לשם עבודה זרה, ובפרט לפי מה שצידד שתוספות הקלו רק במטבעות שגרתיים אבל במטבעות מיוחדים שייך 'אל תפנו אל האלילים', אבל מטבעות שנעשו לכבוד ודאי נחשבים מכובדים, ולמעשה אין צריכים לזה

"ע"ד אדם א' שבא לפניו וספר שיש לו מטבע של כבוד שנתן לו זקנו שקבל ממלך יוגוסלאביא לאות הצטיינות, לשאת על חזהו וחרות עליו צלם צלב וגם פסל של גוף אדם שלם בלבושיו ולפי דבריו הוא ע"ז שלהם…

ולמעשה פשוט דאסור ע"פ המבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א ס"ז בטבעת וכו' דכל צורה בולטת אסרוה להחזיק ומכ"ש כיון דאיכא גם צורת ע"ז כנ"ל אע"פ שלא עשו לשם ע"ז, ומכ"ש דלפי דעתי דסברת התוס' דע"ז מ"ג ע"ב בשם הר"ח לא שייך רק במטבעות הרגילות היוצאות במסחר דאלו בכלל מבוזין ולא נעשה לשם ע"ז, אבל מטבעות אלו שהם נעשים במיוחד לשם מטבעות של כבוד פשיטא דבכלל מכובדים הם, כן אפשר לצדד, אבל למעשה אין אנו צריכים לזה."

גר"א ז

הגר"א מקשה על הש"ך שסובר שעיגולים בצורת חמה ולבנה הם מה שדובר עליו בשולחן ערוך, הרי חשד זה רק בצורות המיוחדות לעבוד

"אבל צ"ע דא"כ מאי פריך בגמ' על ר"ג והאי ר"ג דיחיד כו' הא חשדא לא שייך אלא בדרקון וכיוצא שמיוחדין לעבוד כמ"ש תוס' בד"ה שאני"

בינת אדם שער איסור והיתר סימן ע (פט-צ*)

הבינת אדם כותב שפשוט לו שצלבים שנעשו לתכשיטי נשים מותרים, כי ברור שנעשו לנוי. ואפילו אין בהם איסור חשד, כי ידוע שנעשו לנוי ולסחורה, ואם כן – אין איסור חשד אם משהה לסחורה.

"ונראה לי דפשיטא דאותן שתי וערב שעושין לתכשיטי נשים שהם מותרים דהוי כאילו ידוע לנו שאינו נעשה אלא לנוי. ונראה לי דאפשר דאף שכתב רמ"א דאסור להשהותן היינו שמא יחשדוהו שהוא קבלן לאלהות מכל מקום כיון דידוע אלו נעשים לנוי ולסחורה אם כן אפשר אין איסור אם משהה אותן אצלו לסחורה."

ערך השלחן (רבי יצחק טייב) חלק יו"ד קמא, ד:

סיכם שהש"ך סובר שיש חשד גם בעיגול (חמה ולבנה) והוכיח כן מדעת רבנו ירוחם והטור וכן דעת הרמב"ן וגדול א'. אבל לדעת בה"ג חשד זה בצורות שרגילים לעובדם כמו דרקון או צורת מזל חמה ולבנה. ועיין תוספות. וכן דעת רבנו אפרים שהובאה במרדכי.

"והש"ך כתב דלהשהות אפילו בעיגול איכא חשדא דהוא קבלה לאלוה דלאיזה צורך הוא משהה והוכיח כן מדברי ר' ירוחם והטור ע"ש וכן דעת הרמב"ן וגדול א' דאפילו צורות שאין נעבדים ומותרים במוציא אסור לעשותן או לקיימם משום חשדא כמ"ש לקמן ע"ש אבל בה"ג סוף דף ק"כ כ' טבעת שיש עליה חותם אסור להניחה וכו' והוא שיש עליה צורת חמה ולבנה או דרקון מ"ט משום חשדא וכו' ועיין בתוספות בד"ה שאני וכו' אלמא ס"ל דלא שייך חשדא אלא בצורה הנעבדת וכן דעת ר' אפרים שהביא המרדכי ע"ש."

לסיכום: לדעת בה"ג תוספות ורבנו אפרים חשד הוא רק בצורה שרגילים לעבוד כמו דרקון. מנגד, לפי רמב"ן ורבנו ירוחם חשד הוא גם בצורות שלא ברור שעובדים. אמנם, יש לזכור שהרמב"ן עצמו אמר שאם מדובר בכלים מבוזים – אין איסור חשד כי אין דרך לעבוד צורה על כלים מבוזים (ולדבר זה יתכן שיש השלכה בימינו) הרמ"א פסק כרבנו ירוחם והזכיר איסור חשד, וכן הש"ך, הלבוש. הבינת אדם סבר שיש חשד רק כשיש צד לחשוב שעובד לצורה זו, אבל להחזיק תכשיטים עם צלב לסחורה – אין בזה חשד אף לרמ"א.
הגר"א הזכיר את דעת בה"ג ותוספות ויתכן שדעתו להקל. וכן ראינו בפרקים הקודמים ראשונים ואחרונים רבים שפסקו להתיר במצבים שונים כמו מסחר בכספים או מדליות כבוד ולא חששו לחשד, וחלקם אף כתבו מפורשות לא לחשוש לחשד (יחוו"ד) ולכן נראה שלמרות פסיקת הרמ"א הפסיקה הרווחת והמנהג הוא להקל.

אוסיף ואומר שאולי כאשר מדובר באומנות או חפצים שיש להם סממנים נוצריים יש מקום לחשוש יותר, או להחמיר משום כיעור, אבל כאשר מדובר בסמלים מסחריים או מדיניים שכלל אין להם דבר עם הנצרות – מצד הדין רחוק מאוד לומר שאסור, ומצד הרגש היהודי – הדבר תלוי בנטיית הלב.

איסור הנאה בצלבים

שו"ת בית שלמה חלק יורה דעה א (כרך א-ב) סימן קצד

דן ביהודי שקנה שרשרת צלב יקרה שהיו בה אבנים טובות, ולא ידע שיש איסור, ורק אחר כך גילה, והלך למוכר הגוי, והלה שבר את התכשיט, והישראל לקח את השבר ועשה מהאבנים הטובות תכשיט. הדיון הוא האם יש ביטול לע"ז של נכרי שהגיע לידי ישראל. לא נביא את כל התשובה העוסקת בדיני ביטול ע"ז, אלא רק ביחס העקרוני לצלב.

ראשית מביא את דברי הש"ך, שכל מה שהקל הרמ"א בשרשרת צלב זה רק במה שיודע שלא השתחווה לו, אך מציין שהשואל הציע להקל משום שהאבנים הם נוי ע"ז, ולהם מועיל ביטול. לאחר דיון קצר הוא דוחה זאת, האבנים אינם נוי, אלא חלק מהע"ז עצמה.

לאחר מכן הוא דן בטענה שהע"ז לא אסורה בהנאה, והוא דוחה, שע"ז של גוי אסורה מיד גם אם עוד לא נעבדה. אז מדוע לגבי צורות שעל הכלים אנו מתירים אם זה לנוי כל עוד לא נעבד? כיון שמדובר בצורות שנעשו על גבי כלים, שמלכתחילה ברור שנעשו לנוי, וממילא כל הספק הוא שמא השתחווה, ולכן אם יודעים שלא – מותרים. וכן הדין והטעם בשרשראות צלב שדיבר הרמ"א, שאין ספק שלא נעשו לע"ז אלא לזכרון. אבל במצא ע"ז שאיננה לנוי, אז גם אם בודאי לא עבדו אותה – אסורה בהנאה. ולאחר דיון ארוך הוא חוזר להתייחס למעמד של הצלבים, וכותב שאף שע"ז שגוי מכר לישראל אנו פוסקים שלא מתבטלת, זה דווקא בע"ז שבאמת ודאי שנעבדה, ורק מכח המכירה רוצים לבטלה. אבל בע"ז שמלכתחילה ודאי לא נעשתה לעבודה אלא לזיכרון או לנוי וכל החשש שמא נעבדה – בזה אנו אומרים שאם הגוי מכר לישראל – זו ראיה שלא עבד אותה, וממילא מותרת. וכך הוא מצדד הלכה למעשה להתיר, אם יסכימו איתו גדולי הדור וכו'.

"בענין יהודי שקנה אצל עכו"ם ש"ו שהי' תלוי בצוואר של העכו"ם ובהש"ו הנ"ל היו קבועים אבנים טובות והאיש הנ"ל לא ידע שיש איסור בדבר, ואחר שכבר נתן המעות לעכו"ם וגם קבלו לרשותו נתוודע לו שיש איסור בדבר, והלך לעכו"ם המוכר ונתן לו האליל ושברו העכו"ם וחזר הישראל וקבלו ממנו ועשה מהאבנים טובות הנ"ל תכשיט מה הדין, ובענין ע"א של נכרי שבאתה ליד ישראל אין לה ביטול

סקאלא. מוצאי ש"ק כ"ח תשרי תר"ז לפ"ק

אשיב ואומר שלום. לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג השנון כ"ש מ' זלמן נ"י

מכתבו קבלתי, ועל דבר שאלתו באיש יהודי אחד שקנה אצל עכו"ם אחד ש"ו, שהיה העכו"ם לבוש מקדם הש"ו שתלה בצוואר לזכרון, ובהש"ו הנ"ל היה קבועים אבנים טובות, והאיש הנ"ל לא ידע שיש איסור בדבר, ואחר שכבר נתן המעות להעכו"ם וגם קבלו לרשותו נתוודע לו שיש איסור בדבר, תיכף הלך להעכו"ם המוכר ונתן לו האליל, ושברו העכו"ם, וחזר הישראל וקבלו ממנו, ועשה מהאבנים טובות הנ"ל תכשיט לאשה, זה תוכן השאלה.

והנה מעלתו הביא דברי הש"ך (ריש סי' קמא) דאף דמבואר שם ברמ"א דאלו שתולין בצוואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר, היינו בידוע שלא השתחווה לו, אבל באינו ידוע אסור, שמא השתחווה לו. וכיון שכן א"כ מה שביטלו העכו"ם אחר כך אינו מתיר, כיון שכבר בא לידי ישראל וזכה בו, הוה ליה ע"ז של ישראל כמבואר (ריש סי' קמו) והנה מעלתו הביא בשם חכם אחד שהקיל בדבר, משום דהאבנים טובות הקבועים בו הוי רק נוי ע"ז, וא"כ יש שני דרכים להקל.

אחד, דבנוי ע"ז מהני ביטול עכו"ם, אף שכבר זכה בו ישראל כמבואר (ריש סי' קמו ס"ב)…

אמנם כל זה לדברי החכם ההוא, שתפס האבנים טובות לנוי ע"ז. אבל באמת ליתא לדבריו, כיון שהם קבועים בגוף הע"ז פשיטא דהוי ע"ז עצמו, דהאבנים טובות הוה להו חלק מחלקי הע"ז כמו עובי הכסף של הע"ז…

ודברי מעלתו תמוהים מאד, דהא בהברייתא דקתני משבאתה ליד ישראל אין לה ביטול קתני בה ע"ז, דז"ל הברייתא שבש"ס (ע"ז סד, ב) ישראל שמצא ע"ז בשוק כו' משבאתה לידו אינו אומר לעכו"ם ומבטלה כו' ע"ש וכל היכא דקתני ע"ז, היינו שודאי עבדוהו, כמבואר בש"ס (ע"ז מא, ב) ע"ש ברש"י ותוספות וכל הסוגיא, דהחילוק הוא בין ע"ז לצלמים, דבע"ז ודאי עבדוהו ובצלמים הוי ספק ע"ש. ומתוך זה נדחה נמי מה שכתב מעלתו ובמציאה ודאי לא ידעינן, דהא (שם בדמ"א) נמי קשקלי וטרי לענין המוצא שברי ע"ז, ומבואר שם בש"ס ורש"י ותוס' דבמוצא שברי ע"ז אין זה ספק שמא עבדוה, דודאי עבדוה ע"ש.

ועוד כיון דקיי"ל כר"ע דע"ז של עכו"ם אסורה מיד, עיין במשנה וש"ס (נא, ב) וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ז), ובטוש"ע (ריש סי' קלט), א"כ כל שנעשה לשם ע"ז אף שלא עבדוה מעולם אסורה בהנאה, והא דצלמים הוי ספק היינו משום דיש ספק דלמא לא נעשו לשם ע"ז רק אולי נעשו, והוא הדין והוא הטעם לצורות שעל גבי כלים שמבואר בר"ן לשיטתו דאם ידעינן בודאי שלא נעבדו הכלים מותרים, הוא מהאי טעמא דכיון שהצורות נעשו על גבי הכלים תלינן שלנוי נעשו מתחלה, רק שיש ספק שמא השתחווה להם אחר כך, ועל כן כל שידעינן בבירור שלא השתחוה להם מותרים. והוא הדין והוא הטעם באותן הידועים שתולין בצוואר לזכרון, נמי ליכא לספוקי בהו דנעשו מתחלה לשם ע"ז, כיון דעשייתן מוכח עליהם דנעשו לתלות בצוואר לזכרון, רק שיש חשש שמא השתחוה להם אחר כך ושפיר מדמה הש"ך הך שתולין בצוואריהם לזכרון להנך צורות שעל גבי כלים ומטעמא דכתיבנא).

אבל במצא ע"ז דליכא לספוקי שנעשה לנוי או לצורך דבר אחר, אף אם ודאי לא עבדוה, אסורה בהנאה… [מאריך כאן מאוד מאוד, ולא נוגע לנידון דידן. ד"ש]

ונלע"ד דיש בנידון דידן פתח תקוה להקל, ואומר אני שאף שקיי"ל להחמיר בע"ז שמכר עכו"ם לישראל, היינו בודאי ע"ז שעבדה העכו"ם, אך אפילו שלא עבדה רק שנעשית מתחלה לע"ז, דע"ז של עכו"ם אסורה מיד כר"ע דקיי"ל כוותיה רק שאנו באים להקל מכח דמכרה לישראל הוי ביטול, בזה קיי"ל דמכרה לא הוי ביטול.

אבל בנידון דידן באלו הידועים שתולין בצוואר לזכרון, ובאלו אין חשש שנעשו מתחלה לע"ז דאל"כ אפילו בידוע שלא השתחוה לה אסור לר"ע דקיי"ל כוותי'. ובש"ך (ריש סי' קמא סק"ו) מבואר דעכ"פ כל שידוע שלא השתחוה לו מותר, וכן צריך לומר על כרחך בדברי רמ"א (שם סא), אלא על כרחך צריך לומר דזה ודאי כיון שנעשה בתמונה זו לתלות בצוואר, אין זה בית מיחוש לחוש שמא נעשה מתחלה לשם ע"ז, דצורתו מוכחת עליו שלא נעשה מתחלה רק לתלותו בצואר לזכרון, רק דעיקר האיסור בנידון זה הוא מטעם שכתב הש"ך שם, דיש לחוש שמא השתחוה לו. בזה אני אומר דכיון שמכרו אחר כך לישראל, זה גופא מורה שלא השתחוה לו מעולם… [מאריך בראיות לטענה הזו, ולא נוגע לנידון דידן כלל וכלל]

אלא שאם נאמר הך סברה, יש מקום להתיר בהנאה לדעת הרמב"ן והר"ן (הנ"ל), אף בודאי ראינו שהשתחוה העכו"ם לאלו שתולין בצוואר לזכרון, אם מכרה לישראל אחר כך, משום דכיון דלא שייך בהו מימר אמר כו' א"כ בטלה במכירה, אלא שאי אפשר להקל בזה, דהא הרמב"ן והר"ן אף בהיתר המשמשים במכירה לא סמכו אטעמא קמא לחוד, דהא כתבו עוד טעם, משום דאין חיבת משמשים כחיבת ע"ז עצמה, והיתר זה לא שייך בש"ו שידוע שהעכו"ם השתחוה לו, בפרט שהתוס' והרא"ש מחמירים אף במשמשים דמכרה לא בטלה, ועיין בש"כ (סי' קל"ט סק"ז) ומכל שכן בזה.

אבל בספק אם השתחוה באלו שתולין בצוואר לזכרון, נלע"ד להקל במכרה מהאי טעמא דכתיבנא דאם איתא דפלחה לא הוי מזבין לה, בפרט כיון שביטלה העכו"ם אחר כך כמו שהיה בנידון דידן שאין כאן רק איסור דרבנן לדעת הסמ"ג.

וכבר בארנו שדברי הסמ"ג מוכרח בש"ס, פשיטא דיש לסמוך אהאי טעמא דאי איתא דפלחה כו'. ולענ"ד אף קודם ביטול, אולי אין בזה רק חומרא דרבנן בספק השתחוה, דמן התורה יש לאוקמי אחזקת היתר, כיון דודאי מתחלה לא נעשה לשום ע"ז, ולא נאסר. רק שיש ספק אם השתחוה אחר כך ונאסר, ורק משום חומרת ע"ז כתב הש"ך להחמיר מדרבנן ואכמ"ל עוד, ויש בזה פלפול רב, ולעת עתה איני מחליט אם זה הוא רק חומרה דרבנן, אבל כיון שבטלו פשיטא דאין כאן רק איסור דרבנן כדברי הסמ"ג, וכאשר הארכנו למעלה, שפיר נראה לסמוך להתיר בהנאה בדיעבד בהפסד מרובה מטעם שכתבנו, וכל זה אני אומר להלכה, אבל למעשה לחומר הנושא, אינני רוצה לסמוך על דעתי לבד, עד שיסכים להיתר אחד מגדולי הדור, אז אנא אצטרף עמו להקל למעשה."

ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד, יו"ד סימן צח

נשאל לגבי יהודים שמצאו בירושה של אביהם ארגז עם קלפים שעליהם ציורי צלבים, והם שואלים מה דינו והאם אפשר לתת אותו לגוי שעובד אצלם.

מצטט את הזרע אמת וכותב שלפי דבריו באמת הקטלאות עשויות לזיכרון כי גם ישמעאלים מסתובבים עם דברים כאלה, ואפשר וקרוב שגם הנוצרים קובעים את זה בתכשיט לזיכרון. וגם זה שנעשה לשם כוונה בתפילתם לא אומר שזה ע"ז כי זה נועד לעזור לכוון ולא לשכוח אבל עדיין לא אומר שעובדים לה, וזה שקובעים אותם בתכשיט מוכיח שזה לזיכרון ואף אם נחמיר ונטען שהשתי וערב כן נעבד – מ"מ התסכ'יח (הדפים האלה עליהם נשאל) אין לאסור כי אין ספק שלא נעשו לעבודה, וגם הרשב"א החמיר דווקא בכלים שאולי עובדים, אבל לא בדברים שאין סיכוי שעובדים. ואין זה דומה לנדון האבקת רוכל שהשתי וערב בולט בגוף התכשיט. ובכל זאת, אין בידו להתיר כי אם ע"י ביטול וכמ"ש הבתי כהונה, למרות שבאמת כלי זה עשוי לזיכרון ולא צריך.

"וע"פ הדברים האלה נדון ונבין בקטלאות אלו דכפי הנראה אינו עשוי אלא לזכרון כמו שדרך הישמעאלים שלוקחים בידם תכשיט זה לזכרון ואף האדומים אפשר וקרוב הדבר שמה שקובעין שתי וערב בתכשיט זה היינו לזכרון טעותם. ועמ"ש כת"ר ששמו מוכיח עליו שהוא עשוי לשם ע"ז כיון שהוא עשוי להתפלל בו וכו'. אין הכרח מזה שהוא עשוי לשם ע"ז ומה שעשוי להתפלל בו היינו לזכרון שלא יתבטל מחשבתו בתפלה ויהא זוכר לטעותו ולפ"ז אע"פ שצורה זו היא נעבדת מ"מ מה שקובעין אותה בתכשיט זה הויא הוכחה שהיא לזכרון ואף אם נאמר דהשתי וערב אסור מ"מ התסכי'ח עכ"פ אין לאסור כיון דאין לספק בו שעשוי לעובדו דע"כ לא קאמר הרשב"א דכל צורה שהיא נעבדת אף שהכלי אינו נעבד הכלים אסורים ה"ד בצורה הקבועה בגוף הכלי בבליטתו או בחקיקה דמסתמא אמרינן דגם הכלי נעבד אבל שתי וערב שבתסבכ'יח יכולים אנו להתיר התסכ'יח אחר דכלי זה אינו עשוי לעבדו כלל. וכמ"ש הש"ך בסקי"ג ולא דמי לנדון מרן בתשובה (אבקת רוכל) שהשתי וערב בולט בגוף התכשיט, ומ"מ אין בידינו להתירו כי אם ע"י בטול שאמר לגוי לבטלו וכמ"ש הרב בתי כהונה בתכשיט מרגליות דהו"ל ספיקא דרבנן, וכ"ש בכלי זה שאינו עשוי אלא לזיכרון."

פרי תבואה, חלק א תשובה נא

נשאל על מקרה בו היה על ידות הכפות צורת צלב. הוא משיב שמדברי הש"ך נראה לאסור בהנאה, כי הוא סייג שהרמ"א הקל בצלב דווקא אם ידוע בוודאי שלא נעבד, אחרת זה כמו כלים מכובדים שחוששים שמא נעבדו. ומשמע שהש"ך אוסר גם בצורה שוקעת. אך יש לעיין מהו היתרו של הר"ן: הרי אם יש ספק אחד שמא לא עובדים לצורות האלה היום – זה ספק דאורייתא, אלא צריך לומר שאפילו צורה שעושים לעבודה אסורה רק מספק, כמו שאמרו לגבי שברי צלמים שספק אם נעבדו וגם אם כן ספק שמא בטלום. ולכן בצורות על כלים יש שני ספקות – 1. שמא לזכר בעלמא עושים, 2. ספק שמא עבדום. ולא צריך ס"ס מתהפך כי אי אפשר להתחיל מהשני. ולכן, מה שהר"ן סיים 'וצ"ע' הוא התכוון על פסיקת הרשב"א, כי ההיתר שהוא אמר אכן היה פשוט לו להתיר.

ובפרט שהכפות אולי נחשבות מבוזות ואז מותרות גם לרשב"א, ועוד שכל הרעיון של הטבעת צורות בכפות הוא כחתימה של האומן ולא משום רעיון דתי.

"כשהייתי במסיבה א' עם הרב הגאון מקראקא בבית מחותני הראש הנגיד… היה חקוק על הכפות צורות הנזכרות בהגה"ה בי"ד סימן קמ"א סעיף א' שקוע בידות הכפות – מה דין הכפות:

תשובה: ממרוצת לשון הש"ך בסימן קמ"א ס"ק י' נראה לכאורה בנ"ד לאסור הכפות בהנאה דהנה אהא דכ' הרמ"א שם על צורה הנ"ל שתולין בצואר שהוא רק לזכרון כתב שם הש"ך דהיינו דווקא בידוע שלא השתחוו לו הא לא"ה לא גרע ממצא כלים מכובדים שעליהם צורה נעבדת דחיישינן שמא נעבדה וה"ה כאן ואח"ז הביא הש"ך על זה דברי הר"ן בשם הרשב"א שכתב וז"ל בזה"ז שחוקקין חקק בכלים ומציירים בהצורה הנ"ל ודמות מניקה אף המוצא אותן הכלים אסורין ע"כ. ומשמע שדעת הש"ך לאסור אפי' בצורה שוקעת חקוקה שעל הכלים, מיהו כד דייקינן שפיר בלשון הר"ן שהביא שם הש"ך שכתב על דברי הרשב"א אלו וז"ל וצריך לי עיון שאפשר שאין עובדין היום לצורת הללו אלא לזכר בעלמא עושים אותם ע"כ. יש מקום עיון בדבריו דאיך נסתפק להתיר משום ספק בסברא, דאולי אין עובדין היום לצורת הללו הא אכתי מידי ספיקא לא נפקא וכל ספק דאורייתא ודאי לחומרא וע"כ צריכין אנו לומר דה"ק הר"ן דמאחר דאפי' צורה שעושין ודאי לעובד' אסורה רק מספק כדאמרי' בגמ' ע"א מ"א ע"ב גבי שברי צלמים דמותרין מכח ס"ס דאימר עבדם ואימר לא עבדם ואת"ל עבדום אימר בטלום. עכי"ז נראה להדיא בצורת הללו דאיכא עוד ספיקא בזה"ז שמא לזכר בעלמא עושים אותם שראוי לנו להתירם בהנאה מכח ס"ס וידוע דכאן לא בעי כאן ס"ס המתהפך מאחר דא"א להתחיל בספק השני כלל. ועפי"ז י"ל במ"ש הר"ן על דברי הרשב"א וצל"ע דאינו ר"ל שצ"ע לדינא אלא דר"ל דדברי הרשב"א שהחמיר צ"ע. דראוי להתיר בפשיטות מכח ס"ס שכן מבואר דעת הרי"ו להדיא שהביא הש"ך שם שאחר שכתב כלשון הר"ן ואפשר דעכו"ם אלו שאינם אדוקים בע"א כו' אין עושין אלא לנוי מסיים על זה ומותרים בהנאה והרי דמכח האי ספיקא דאולי בזה"ז אין עובדין לצורת הללו דעת רי"ו להתירם בודאי בהנאה וע"כ דמטעם ס"ס קאתי עלה כמ"ש….

ובפרט שי"ל עוד דכפות שאוכלים בהם אין נקראים כלים מכובדין שהרי בטבעות של כסף וזהב קיי"ל דהוי כמבוזין כגירסת התוספות ורי"ף ועוד שנראין הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא כשאר רושמים הנמצאים בכלים שכ"א מהאומנין בוחר לו איזה סימן בכלים שלו לסימנא שהוא הוציא כלי למעשהו הנלע"ד כתבתי יהודה ליב מרגליות"

פרי תבואה נב, תשובתו של הרב יצחק הלוי, אב"ד דק"ק קראקא

הרב של קראקא הגיב על תשובתו של הפרי תבואה, ודן בספק ספקא שכתב ובעוד כמה עניינים, ולבסוף סיים שכל מה שהשיג היה לפלפול, אבל למעשה הוא מסכים להקל, כי דעת הר"ן להקל וכך הכריע הרמ"א. וכלים מבוזין רש"י פירש כלי אכילה ושתיה, נמצא שכפות בוודאי נקראים כלי מבוזה. גם ניתן לצרף את דעת רבינו ירוחם שגם על מכובדים לא אסרו אלא בולט, אבל שוקע אין בו איסור.

"…כל זה כתבתי בפלפלת כל שהוא להשתעשע בדבריו הנעימים אמנם בעיקר הדין הנני מוכן להסכים עם רום מכ"ת שהכפות מותרין להשתמש דהרי בש"ע סימן קמ"א סעיף ג' הביא שני הדיעות דעת הר"ן דאף בצורה שוודאי נעבדת מ"מ בכלים מבוזין מותרין ודעת הרשב"א בשם י"א לאסור אף בכלים מבוזין והכריע הרמ"א ז"ל וכתב שהמנהג כסברא הראשונה ומשום דהב"י כתב שכן דעת המפרשים ודלזה נוטה דעת רש"י והיינו אף בצורת שבוודאי עובדין בזמן הזה וכמ"ש הש"ך בס"ק ט"ו וכלים מבוזין פירש"י ז"ל דהיינו כלים שמשתמשין בהם במאכל ומשתה ונמצא דכפות בוודאי מיקרי כלים מבוזין ומותר להשתמש בהם וכמ"ש מכ"ת ג"כ. גם יפה כיון מכ"ת דיש לצרף דעת רבינו ירוחם ז"ל שאף על כלים מכובדים לא אסרו אלא בבולט הביאו הש"ך ז"ל בסק"י ע"ש. ומנאי א"נ הדש"ת בלב ונפש כ"ד הק' יצחק הלוי מלבוב חונה בק"ק קראקא והגליל יצו"

פת"ש קמא, א

מביא את דברי הפרי תבואה בשתי התשובות

"שתולין. עש"ך סק"ו שכתב היינו בידוע שלא השתחוה לו כו' ועיין בת' פרי תבואה סי' נ"א לענין הכפות שחקוק עליהם צורות עבודת כוכבים דיש להתירם ע"פ דברי הר"ן הובא בש"ך שכתב על דברי הרשב"א וצל"ע שאפשר שאין עובדין לצורות הללו אלא לזכר בעלמא ופי' דבריו דר"ל דאפילו צורה שודאי עובדין אותה איכא ספק שמא ביטלוה וכיון דאיכא עוד ספק שמא לזכר בעלמא הויא הוי ס"ס ואף דהרי"ו כתב דנכון להחמיר בספק איסור תורה מ"מ בנ"ד יש להקל טפי כיון שהוא צורה שוקעת וצירף עוד דברי הרמב"ם דמכירה הוי כביטול ובפרט שי"ל דכפות שאוכלים בהם אין נקראים כלים מכובדים דכתב בהג"ה לקמן ס"ג דהמנהג כסברא הראשונה דאף בצורה שודאי נעבדת בכלים מבוזין מותרין ועוד שנראים הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא והסכים עמו לדינא הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מקראקא ע"ש בסימן נ"ב ונ"ג"

הפרי תבואה, בשתי התשובות, וכל המצטטים אותו (יד אפרים ופת"ש) – לא הזכירו שאמנם הכלים מותרים בהנאה אך אסור להשהותם משום חשד, ומסתבר שלדעתם אין לחשוש לזה. וצ"ע.

יד אפרים, יורה דעה קמא, ג

היד אפרים מביא את תשובת הפרי תבואה

"יורות קומקמוסים. עבה"ט ושו"ת פרי תבואה סימן נ"א ונ"ב בצורות שנמצאו חקוק על כפות שאוכלים בהם דינם ככלים מבוזים וגם י"ל דאינו רק רושם עבודת כוכבי' שרשם האומן לסימן וגם יש לצרף דעת רי"ו דלא אסרו אלא בבולט וע"ש:"

הלכה למשה (ניימן) חלק א', סימן קנג

נשאל על יהודי שמכר מצבת אבן לנכרי לקבר, ועשו עליה שתי וערב, והגוי לא שלם את המחיר המלא, ולכן היהודי לקח את זה חזרה. והשאלה האם מותר בהנאה, משני צדדים. לגבי הנאה ממת, הוא מבאר שגוי לא אוסר מן התורה (לא הארכתי בדבריו בזה). ולגבי איסור ע"ז, הוא משווה זאת לשתי וערב שתולים על הצואר, כפי שכתב הרמ"א וכדברי הר"ן. ואף אם לא היינו יודעים בוודאות שלא שנעבד – כיון שהגוי מכר אותה לישראל בעצם זה שלא שילם את המחיר המלא – יש מקום לומר שזה נחשב ביטול. ולכן אם ימחק את השתי וערב מהמצבה לכאורה יהיה מותר. אמנם, בכל זאת לא נראה שיש להתיר לו למכור את המצבה הזו ליהודי אחר, כי זה מגונה ומאוס, ומי יסכים לשים מצבה על קברו בידיעה שהיה צלב על האבן הזו וזו הייתה מצבה של גוי לפני כן, ואם לא יגלה זו תהיה רמאות.

"על דבר שאלתך על דבר מצבת אבן שעמדה על קבר נכרי ובלי ספק היתה עליה שתי וערב כמנהגם ועל ידי שהנכרי לא שלם כל מחיר המצבה עקרוה מן הקבר ולקחה ישראל המוכר בחזרה ועתה רוצה לגרור הכתב והשתי וערב ולמכרה לישראל להעמידה על קבר ישראל – הנה מעיקר הדין יש צדדים להתיר דמה שנוגע לאיסור הנאה דמת כבר האריך במשלמה למלך פרק ד' מהלכות אבל, דמת עכו"ם אינו אוסר כהאי גוונא מן התורה וכן כתבו תוס' ב"ק י' ד"ה שהשור… ומה שנוגע לאיסור עבודת אלילים דהיה חקוק עליה צורת שתי וערב עיין יו"ד קמ"א, א בהגהה, דשתי וערב שתולין בצואר לזכרון מותר, ועיין בש"ך שמביא בשם ר"ן דכלים המצויירים בשתי וערב לזכר בעלמא עושין וכן מסתמא בשתי וערב שחוקקין על המצבה והגם שהש"ך מחמיר בכל הני מספק שמא נעבדו, אם לא בידוע שלא השתחווה להן, מכל מקום בנידון דידן אפילו קנה העכו"ם המצבה במשיכה ובמקצת המעות שנתן יש לצרף להתיר דעת הסוברים יו"ד קמ"ו, ח, במכרה לצורף ישראל הרי זה ביטול, והכי נמי כיון שלא שילם לישראל המוכר תביעתו ומניח לישראל ליטול המצבה בחזרה הווי ליה ביטול, ואם יש למוכר בעל מלאכה עכו"ם והוא ימחוק ויגרור השתי וערב מן המצבה יש עוד סניף להתיר דעת הסוברים דאפילו עבורת אלילים של עכו"ם שזכה בה ישראל יש לה ביטול מן התורה עיין שער המלך פרק ח' מלולב – ובכל זאת נראה לעניות דעתי דאין להתיר לו להמכור כיון דבלאו הכי אסור לחקוק שתי וערב לעכו"ם וגם אסור למכור לעכו"ם כזאת עיין יו"ד קל"ט ומלבד זה בודאי מאוס ומגונה להעמיד על קבר ישראל מצבה שכבר היה חקוק עליה שתי וערב ועמדה זמן מה על קבר עכו"ם ובלתי ספק אם היה המוכר מגלה הדבר להקונה לא היה מרוצה לכך אין לנו להחזיק ידי עוברי עבירה וידי רמאין."

זקן אהרן, וולקין, חלק ב' סימן נב

נשאל לגבי מטפחות שיש עליהם צורה דומה לצלב (אבל יותר כמו פלוס, ופחות מוארך) שברור שהגוים לא עובדים אלא נעשה לנוי וכדומה. לאחר ששולל את החשש של איסור הנאה כותב שאין איסור חשד אלא בצורות נעבדות. ובמקרה הנ"ל כולם ללא ספק מבינים שזה לא בשביל לעבוד אלא לשימוש כמטפחת וכו'. הוא גם דן בטענת הפרי תבואה שבגלל שהצורה לא בולטת זו סיבה להקל. וגם דן בטענה שמכירה על ידי גוי היא כביטול, שזו שיטת הרמב"ם, אך שרוב הראשונים חולקים על כך. ועוד טעם להיתר – שיש כמה פוסקים שסוברים שאין איסור חשד.

"על דבר שאלתו שבמדינה שלו הוא מדינת רומיניה נמצא כמה מיני מטפחות, טישיכער וכדומה, שנעשות על ידי אדם וגם בפאבריקין על ידי תמונה כזה, שבתוך הציורין שרוקמין עליהם הנקרא "רומינישע האנד ארבייט" ובתוכם עושים גם ציור שתי וערב, אלא שהשתי והערב שווים הם ולא כהשתי וערב שהנכרים עובדים אותו שהשתי הוא ארוך יותר מהערב, ונסתפק אפוא כבוד תורתו אם רשאים להשתמש במטפחות הללו בבתי יהודים, וכל שכן בבתי כנסיות ומדרשות.

ובתשובה על זה, הנה דאף על גב דצורת שתי וערב בכללה, דינה כעבודה זרה ממש, שהרי מכבדין אותן ולוקחין הכובע לפניהן ומשתחוין להן, ולפי זה לשיטת הרשב"א שהוא דעת היש אומריםש הביא המחבר ביו"ד סי' קמ"א, ג שכל צורה שנעבדת בודאי אפילו על המבוזין אסורין אף על פי שאין אנו יודעין שכלים הללו נעבדו, לשיטה זאת היה לנו לאסור כל כלי אפילו מבוזה כשנמצא עליה צורת שתי וערב, אכן באמת כוונת "עכו"ם הנעבדת" היינו אם צורה זאת נעשית לצורך עבודה, אלא שלא נעבדה עדיין, אבל צורה שלא נעשית מתחילה לצורך עבודה כי אם לנוי בעלמא, אף על גב שצורה כזאת עובדין אותה גם כן, אפילו הכי אם צורה זאת שאנו דנין עליהן לא היה כוונתו של העושה, לצרוך עבודה כי אם לנוי אין בו איסור וכמו שהאריך לבאר בספר בינת אדם אותע' ומיישב בזה דברי הרמ"א ע"ש, ולפי זה אף על גב שתמונת שתי וערב הוא מן הצורות הנעבדות גם בזמן הזה, אפילו הכי היינו דוקא אם השתי וערב נעשה לצורך עבודה, אבל לאותן השתי וערב הנארגות במטפחות שבודאי לא נעשו לצורך עבודה אלא לנוי וסימן בעלמא אין בהם איסור הנאה ודמי למה שכתב הרמ"א בהדיא ביו"ד שם סעיף א' דאותן הצלמים שתולין בצואר לזכרון לא מיקרי צלם, ועיין בפתחי תשובה שם אות א' בשם הפרי תבואה דכל שנראה שעיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא אין איסור, וכל היכי שידוע שאינו נעשה אלא לנוי שרי לכולי עלמא, וכ"כ בספר בינת אדם שם להדיא וגם כל האחרונים כתבו כן, ולפי זה אפילו היה תמונת שתי וערב שוה ממש בצורתו לכל הצלמים הנעבדים, ארכו יתר על רחבו, נמי אין בזה שום איסור כיון דכל שנעשה לנוי אין איסור וכמו שכתבתי, ואם כן מצד איסור עבודה זרה ודאי דאין בזה ולא נאשר אלא האיסור להשהות בביתו מטעם חשדא, וכמו שכתבו הרשב"א ורבינו ירוחם, הביאם הש"ך יו"ד שם, ו, ולפי המבואר גם חשדא לא שייך בכהאי גוונא דעיקר החשד הוא היינו שיחשודוהו שמא הוא קבלן לאלוקות, והכא דידוע לכל דשתי וערב הללו נעשים רק לנוי ולסחורה אין חשדא, ובלאו הכי ליתא בכהאי גוונא איסור שהייה בתוך ביתו של חנווני כיון דאינו משהה אותן רק עד שיזדמן למכור, וכעין הא דאיתא בבא קמא ד"פ שמותר להשהות בהמה דקה עד יום השוק למכרה, ואצל בעל הבית שקונה המטפחות לעצמו, נמי לא שייך חשדא כמו שכתבתי כיון שידוע לכל שאין מחזיק זה לעבדה, ובשגם שכמה פוסקים לא סבירא להו טעם דחשדא וכמו שביאר בתשובת ישועות יעקב ס"ס קמ"א.

והנה בפרי תבואה שם שלנידון דידיה צירף עוד להיתר מה שהצורה היא שוקעת עיין שם בפ"ת הנ"ל, ולפיזה בנידון דידן שהשתי וערב המרוקמים על המטפחות בארוג וחוטי רקמה אף שלענינינו הרקימה בולטת על הארוג ויש ממש בחוטין אפילו הכי לא מיקרי זה בולט וכמבואר ברמב"ם פרק ג' מהלכות עבודה זרה והמחבר ביו"ד סי' קמ"א דהשוו דין דרקמה לדין דצבע אכן היתר הזה לאו דסמעא הוא דפוק חזי מי ומי החולקים על זה, דהריטב"א בחדושיו לעבודה זרה דף מ"ג כתב להדיא דכותב בדיו נמי הוי כבולט והאי טעמא כתב שאסור לעשות צורת אדם אף בצבע בדיו וברקמה, וכן נראה דעת רבינו אליקים… וכדבריהם אפשר להוכיח מן הש"ס ב"ק דף ק"א דאיבעי התם אי חזותא מלתא או לא ולא איפשטא, וכתב הר"ן בתשובה סי' ע' ובפר"ח יו"ד סי' ק"ב דבדאורייתא אזלינן לחומרא, ואם כן הכא בנידון דידן הוי דאורייתא שלא לעשות צלם, עלינו להחמיר ולומר דחזותא מלתא והוי כצורה בולטת, דהא איתא שם דאי חזותא מלתא הוי כאילו הצבע בעין על הצמר, ע"ש, והראיה היחידה שהביא הט"ז להוכיח דצבע לאו מלתא מהא דרב צייר כוורא, עיין בנקודות הכסף שם שדחה ראיה זאת, וגפ אני כתבתי במקום אחר דמהתם אין ראיה דאפשר לומר דרב צייר כוורא היינו דג אחת, ותמונת המזלות הם שני דגים, ולכן שרי לעשות כן, לא משום דצבע לאו כלום אלא משום שאין זה צורה האסורה… אבל צורה אסורה כצורת צלם אסור לעשות אפילו בצבע סממנים וכל שכן ברקום בחוטי רקמה שהרקימה בולטת על הארוג ויש ממש בחוטין, ומכל הלין לא נראה לי לצרף היתר דצורה שוקעת.

אמנם מה שכתב עוד בפרי תבואה שם לצרף שיטת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות עבודה זרה דמכירה הוי כביטול, ואם כי גם על הרמב"ם הזה הרעישו כל הפוסקים שזהו נגד הסוגיא דע"ז דף נ"ג דאיתא התם פלוגתא בזה, חד אמר דבצורף נכרי פליגי רבי ורבנן אבל בצורף ישראל גם רבנן סבירא להו דבטלה דצורף ישראל לאו לעובדה זבין, וחד אמר אפי' בצורף ישראל מחלוקת, וגם בזה פליגי רבנן על רבי וסברי דלא בטל וכיון דספיקא דאורייתא הוא צריכין לפסוק לחומרא, ומפרשי הרמב"ם אמנם כתבו יישובים על זה עיין בכסף משנה ולח"מ וט"ז יו"ד סי' קמו, אלא דלכל התירוצים שלהם אכתי לא הועילו לתרץ כי אם הקושיא מסוגיא דע"ז הנ"ל אבל הלא בירושלמי שם ה"ה איתא דרב ור' יוחן פליגי בזה דרב סובר דבצורף נכרי מחלוקת, ור' יוחנן סובר דאפילו בצורף ישראל נמי פליגי, ואם כן איך פסק הרמב"ם כרב נגד ר' יוחנן… וכיון שיישבנו דעת הרמב"ם שפיר יש לסמוך ולצרף דעתו להתיר במכירה דהוי כבטלה, ובנידון דידן דהמטפחות נמכרות לכל הבא לקנות הוי כביטלה. וגדולה מזה נראה דבכל הצלמים שנעשו לצורך מכירה אין צורך לביטול אלא דמעיקרא אינה נאסרת עד שיקנה אותם נכרי ויעבדנה וכל זמן שלא נעבדה וגם לא הוקצה לעבדה אינה נאסרת כלל, דאף דקי"ל דעבודה זרה של נכרי אסורה תיכף משעת עשייה ולא בעינן שתיעבד, היינו רק כשעושה הנכרי עבודה זרה לעצמו, ובזה אמרינן דמשעת עשייה נתייחדה לזה, אבל בעושה עבודה זרה לצורך מכירה אינה נאסרת עד שיקנה אותה נכרי ויעבדנה או ייחדנה לעבדה וכעין הא דאיתא בפסחים דף ל"ח גבי לחמי תורה שהיו עושין למכור בשוק ואם לא מצאו למכור היו אוכלין אותן בחולין כי לא היה עליהן שום קדושה והכי נמי להבדיל בין טהור לטמא לא חל עליו שם עכו"ם כיון שלא נתייחד עדיין לזה… ועל שכן בנידון דידן שכל הקונים אינם קונים זה לעבדה ואין אפילו מיעוטא דמיעוטא שיקנה כזה לצורך עבודה, דלית בזה שום איסור להשתמש בהם בבית, ולהשתמש במטפחות הללו בבתי כנסיות ובתי מדרשות נראה דמצורף לזה עוד היתר משום דברבים ליכא חשדא וכמבואר במס' ר"ה דף כ"ד, ואף שכתב רבינו ירוחם הובא בבאר היטב כ, דאפילו הכי מכוער הדבר, אבל כבר כתב בכנס"י חלק או"ח סי' י"ג הובא בפ"ת יו"ד סי' קמ"א אות ו', דלא דיבר ביריעות האלה שהרבה מהן נכמרות בחנות וחותכין אותם ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקין ודאי שאין ביטול גדול מזה ע"ש, וטעם זה איתא נמי בנידון דידן שאין מקפידין לחתוך גם באמצע של השתי וערב."

יענה ברוך קונשטט, סימן מז

נשאל על מצבה שהיה חקוק עליה צורת צלב. הרב קונשטט מסכים עם השואל להתיר. שהרי גם אם השתי וערב בעוד הוא על המצבה אסור בהנאה – כיוון שגירד את זה – אין ביטול גדול מזה. אבל באמת יש ספק גדול אם אכן אסור, כי מדברי כמה פוסקים עולה, שאם באמת אין הדרך להשתחוות לצלב שעל המצבה – לא יהיה בהם איסור, ולפי דברי מהרי"א אסאד אכן יהיה מותר לסחור במצבות האלה.

"בענין מצבה שחקוק על גבה צורת שתי וערב אי נאסרה בהנאה

לידי נפשי הרב דר"ר פיזינג מוה"ר יושע ליב שילל נ"י

בענין השאלה אם מותר לקנות מחורש אבן, נכרי מצבה שהיתה על קבר עכו"ם ועליה צורת שתי וערב. והחורש לוטש הכתב מע"ג האבן ומפתח בה כתב אחר. אני מסכים עמך להתיר לפענ"ד. השאלה נפרדת לב' שאלות: א') איסור הנאה במצבה. ב) אם יש בנידן חשש משום הנאת ע"ז. בהנוגע לענין הראשון אעתיק לך מה שכתבתי לשואל א' (עיין התשובה שאחרי זו), ומה שנוגע לספק הב' האמת ג"כ אתך שאף אם נאמר שאם השתי וערב שעליו אסור לסחור במצבות כזו מ"מ כיון שמגרר כל הכתב וגם השתי וערב אין לך ביטול גדול מזו. וביטול מהני בזה,

אבל אני מסופק בעיקר הדבר אם מצבה כזו יש לה דין משמשי ע"ז מפני הצורה שעליה שהרי לא שמעתי שדרכם להשחחות לצלם אשר חקוק בה, והנה מצאתי בשו"ת נהרי אפרסמון סי' פ"ד שנשאל אם מותר לסחור בארונות העשויים למתי עכו"ם ודרך הסוחר לדבק שתי וערב על הארון וכה מכרו. וכתב שם שבדרך זה אין להתיר מאחר שהשתי וערב הוא בפני עצמו ויש חשש שהשתחוו לו. אבל יעץ לעשות באופן זה שרק הארונות יקח מהנגר ושתי והערב יצוה לעשות ע"י אומן בדרך זה שהאומן יעשה על הארון השתי ואח"כ הערב או להפך. ואז מותר לסחור בו אפילו אם הצורה בולטת כמו שכתב ביו"ד קמ"א ס' א ברמ"א בצורת שתי וערב שחולין על הצואר לזכרון שמותר כשידוע שלא השתחוו לו. ועיין בש"ך ס"ק ו' ובפתחי תשובה שם. ובתוך דבריו כתב הנהרי אפרסמון בשם תשובת מהר"י אסאד ח"ב סי' קע"ז שמותר לסחור במכסה שעשו עליו שתי וערב אפילו בולטת ומכסין בו את המת לפי שאין דרך לעבוד צורת שתי וערב שעל הבגד. כמו כן יש לומר שאין דרך לעבוד לצלם שעל המצבה אבל זהו דבר שאין ביכולתי לברר ואם אמת הוא שאין דרך להשתחוות למצבה אז לפי דעת המרי"א היה מותר לסחור במצבות כאלו בלי גרירת הצלם והכתב. ומכש"כ בנידן דידן שיש להתיר באופן שכתבת."

מים חיים, רבי יוסף משאש, חלק ג, סימן קו

נשאל על ידי הרב אשר מרציאנו (סבו של הרב מאור קיים) האם מותר ליהודי להקבר בבית קברות שבו נקברים מתים מכלל הדתות, והאם מותר לרב לומר פרקי תהלים וכדומה, כשיש שם לידו צלבים. הרב משאש משיב שאין בעיה לקרוא פרקי תהלים לידו, והאיסור היחיד זה לא להתפלל לידו כדי שלא יראה חלילה כמשתחווה לו, ועוד שנתברר בזמן זה שהצלב הוא רק לזיכרון ואין בו שמץ של שמץ של ע"ז. וכפי שכתב הרמ"א שזה לזיכרון, והזרע אמת התיר לסחור בהם.

"א. בית קברות לכל הדתות

למעלת הרב הנבחר כהה"ר אשר מרצייאנו ישצ"ו שלום רב לכבודו ולכל הסובבים הודו העי"א

חכם לבב! מכתבו הנעים הגיעני במועדו וראיתי ארבע שאלותיו שאלות חכם, והם- א. יש במחנה קודשו בתי קברות שקוברים בהם אנשים מכל דת יהודים נוצרים ערביים האם מן הדין אסור ליהודי ליקבר במקומות אלו? ואם אסור האם אסור מן הדין לרב ללוות את המת ולקרוא מה שקוראים בבית הקברות תהילים וכדומה כי רואים לפעמים שתי וערב בקברי גויים אשר שם.

תשובה אף שדברי כבודו באו סתומים הדבר פשוט שהענין כך הוא שכל קברות מיוחדין לעצמן, של ישראל לחוד ושל נוצרים לחוד ושל ערביים לחוד רק כולם נקבצו ובאו במקום אחד. אם כך הוא הדבר אין בזה שום איסור כלל, אף בלי הבדל כותל או אף גדר ביניהם רק די בחלל של ד' אמות בין קברי ישראל לקברי נוצרים או ערביים כמ"ש בספר קרית חנה דוד ח"א חיו"ד סי' ז"ך דף קט"ו ע"ב משם כמה פוסקים דדי בארבע אמות ע"ש.

ואשר שאלת עוד בזה ואם אסור האם אסור לרב ללוות וכו"נ ולקרוא תהילים וכו' בפני שתי וערב וכו"נ גם זה פשוט כי הלווית המת מצוה בפני עצמה היא ובכל אופן שיהיה מצווה ללוות את המת ובפרט רב העיר שחייב לכבד את הבריות ואפי' מתי גויים מצוה ללוותם מפני דרכי שלום.

ולענין שתי וערב ג"כ פשוט וברור, שמותר לקרוא כנגדו תהילים וכל הנהוג לקרוא בבית הקברות ואין בזה שום איסור כלל, דלא אסרו אלא שלא לשחות כנגדו בתפילה דנראה כמשתחווה לו כמ"ש בא"ח סי' קי"ג ס"ח וז"ל המתפלל ובא כנגדו אדם שיש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אף על פי שלבו לשמים עכ"ל וכן הוא ביו"ד סי' ק"ן יעו"ש.

ומה גם עתה שנתברר הדבר מפיהם ומפי כתבם של הנוצרים אף האדוקים שבאדוקים כי שתי וערב אינו אצלם אלא לזיכרון בעלמא ואין בו אצלם שום שמץ ושום ריח של ע"ז כלל כלל לא וא"כ כל שתי וערב בכל מקום אצלם מותר לגמרי כמ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קמא ס"א בהגה דשתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר יעו"ש והאידנא כל מין שתי וערב אצלם אינו אלא לזכרון ומזה דן הגאון בעל זרע אמת בסימן מ"ה לחזק המנהג שנהגו צורפי זהב בכל מקום להסתחר בשתי וערב של זהב וכסף יעו"ש וא"כ דבר פשוט וברור שמותר לקרוא כנגדו כל מה שירצה לקרוא."

שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן סט

כותב שאין איסור להשתמש בבול שיש עליו צורת צלב, כי צורות אלו לא נעשו לשם ע"ז. אבל עדיף לא לקנות כאלה לכתחילה, מהיות טוב.

"בדבר הבול שציין שיש צורה שלא ראוי לנו אי יש צד היתר להשתמש בבול כזה לשלוח איגרת או שאסור.

ונלפענ"ד נראה דאין כאן איסור להשתמש בהם ועיין חו"י סי' שט"ז שכתב להתיר להתיך מטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינת שוועדין ולפענ"ד כ"ש הוא בבול של צורה זו שמותר להשתמש בו ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן, והאמת כי אין אלו הצורות עשויות לשם ע"ז כלל ועיין ספרינו משנ"ה ח"ה סי' קי"ז וסי' קכ"א – ב' ולכן לכתחילה אם ילך לקנות בולים ודאי מהיות טוב שיקנה בולים שאין עליהם צורות כאלו או כאלו וגם יש צורות אחרות מאוסות אבל אם כבר יש לו מותר להשתמש בהם ובדיעבד ודאי דאין להחמיר"

אבני דרך, הרב אלחנן פרינץ, חלק יד תשובה קנ (עמודים 327-329)

הרב פרינץ כותב שיש להקל בצלב שעל המלך בשחמט אם מדובר בצלב לא באורך הרגיל (שארוך יותר מהרוחב), אחרת, ראוי להסיר את השתי וערב מעל ראשו.

"העולה לדינא: אם מדובר שיש על המלך בשחמט צלב שכל רגליו שוות, נראה שיש להקל. אך אם מדובר בצלב ממש נראה שאין איסור להשתמש בשחמט מחמת השתי וערב שעליו. אך ראוי להסיר את שתי וערב, ולא להשהותו בביתו (אם הדבר אפשרי בלא להזיק למשחק)."

סיכום:

ראינו אחרונים רבים מאוד שמצדדים להקל מכמה סיבות:

1. ראשונים רבים הקלו. (ראבי"ה, הר"ן ודעימיה)
2. המנהג הוא להקל במסחר במטבעות שיש עליהם צלב וכדומה.
3. כיום ברור לנו הרבה יותר מבעבר שגויים לא עובדים את הצורות האלה, והם נעשו לזיכרון/נוי/כבוד.

מקילים מחלוקת הראשונים, מחזקים את זה שהמנהג הוא להקל בשאלות כאלה, במיוחד בצורת צלב שמופיעה על מטבעות וכדומה. חלקם הוסיפו שיש בדבר כיעור מסוים, או שבעל נפש ראוי לו להחמיר. חלקם אף העלו להתיר ליהודי לעשות צורות צלבים על תכריכים או ארונות קבורה כדי למכור לגויים.

אוסיף ואומר מדעתי שסברת הראשונים המקילים אינה כ"כ מחודשת, הרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא, וחוששים למיעוט מצוי, אבל לדבר שאינו מצוי איננו חוששים. ואנו רואים שההלכות שחכמים אמרו בגמרא ובירושלמי לגבי כלים עם צלמים נועדו לשרת בדיוק את הכללים. ולכן, ברגע שברור שבדורנו החשש ירד מאוד – חזרנו לעיקר הדין שאין חוששים למיעוט שאינו מצוי, ולפי רבים מהראשונים זו בדיוק כוונת הירושלמי.

אור לגויים, הרב יאיר עובדיה, פרק ה אות ג, עמודים 57-58

כותב שיש מקלים ויש מחמירים והמקל יש לו על מי לסמוך. ומנמק שכיוון שהתגלה שיש ראשונים רבים שמקלים בדין זה – הרי שאולי גם מרן באבקת רוכל אילו היה יודע היה חוזר בו. ועוד שמהרש"ג הסביר שכלל לא משתחווים ומקטירים לצורות כאלה שעל חפצים ולכן כלל אין כאן ע"ז. אמנם, אם מדובר בשרשראות – ראוי להחמיר כי מצאנו שגם נישוק וחיבוק יכולים להיות דרך עבודה, בדברי הרשב"א, וכן במעיל צדקה, ורואים שגם בימינו גויים רבים נוהגים כך בשרשראות עם צלבים שיש להם.

"צורת שתי וערב שמשתחווים לה דינה כעבודה זרה. וצורת שתי וערב שעשויה לנוי, כאותם שחקוקים על הכלים, או שתי וערב שתולים על הצוואר, יש אוסרים ויש מתירים והמקל יש לו על מה שיסמוך."

בהערה 6:

"הטעם שהמקל יש לו על מה לסמוך כיון שמצינו להרבה ראשונים שמקלים בזה כמו שהובא לעיל ואף שמרן באבקת רוכל אוסר בזה יש לומר שאם היה רואה את כל אותם הראשונים היה מקל בזה, שהרי כתב שם שאין לסמוך על ספקו של רבנו ירוחם, כנגד דברי הרשב"א, משמע שאם היה רואה שיש מתירים נראה שהיה מקל בזה כנלע"ד. ועיין עוד בשו"ת מהרש"ג שכתב להתיר לישראל להשתתף עם נכרי במסחר ארונות של מתי נכרים ויש עליהם צור שתי וערב. וטעמו שאין כאן עבודה זרה כלל, שהשתי וערב שעל הארון, אין הנכרים שמשתחווים לו ולא מקטירים לו, אם כן איך יהיה עבודה זרה. אלא שסיים שם שמכוער הדבר וראוי כל בעל נפש להחמיר ע"ש.

מכל מקום נראה שיש להחמיר בשתי וערב שתולים על הצוואר, שהרי כל המתירים התירו משום שאין משתחווים לצורת צלב שעל הכלים, ונראה שלאו דווקא משתחווים, אלא הוא הדין אם מנשקו יש לו דין של נעבד וראיה מדברי הרשב"א שכתב וז"ל דבזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירין בהן שתי וערב ודמות מניקה אף המוצא כלים שיש בהם דמות מניקה שתי וערב אסורים. ועוד שכן דרכן בברי"א לציירן בסייף בכלי מלחמתם "ומגפפים ומנשקים" בשעת מלחמה עכ"ל. הרי שכתב שמגפפים ומנשקים, ולאו דווקא משתחווים, והרי אותו צלב שתולים על הצוואר דרכם לנשקו ולהחזיקו, כפי שרואים במציאות, ולכן נראה שיש להחמיר בזה. וכן מוכח ממה שכתב בעל המעיל צדקה בתשובה בכ"י הובאה בקובץ מוריה וז"ל אבל במדינות אלו השתי וערב שעושים אותם כמעט כולם עשויים לעבדם, שתולין אותן באותן כלים שלוקחים רק בבית תפילתם ובעת תפילתם "ומחבקים ומנשקים" אותו ומתפללים כנגדו וכל דרכי עבודתם, הרי זה ככל דיני צורת עכו"ם ע"ש."

ייצור צלבים – המחמירים

אדרת אליהו גוטמכר, יו"ד מד

נשאל על יהודי שנתבקש משר גדול, שבנו ניצל מנפילה מגובה, לעשות עבורו צורת צלב גדולה. השואל מחווה דעתו: עקרונית עשיית עבודה זרה היא כמובן אסורה. אבל זה רק בע"ז ממש, אבל הצלם הזה הוא רק לזכר הענין, כדברי הרמ"א. ובזמן שזה ביד ישראל ודאי עוד לא השתחוו לזה. אבל באמת כיון שמדובר ברצון לתת מתנה גדולה לע"ז – הדבר צריך להיות אסור, משום שאין זה רק זכר.

הוא משיב שיש דיון על צורות בולטות שעל הכלים, שאין דרכם לעובדו, אלא רק לשאתו לזיכרון, אבל זה נאמר לגבי מה שעל הכלים, אבל תמונות מיוחדות שנעשה לשם האליל – הכל אסור בהנאה. ובמקרה שלנו ברור שזה לא דומה לשרשראות לזיכרון וכו'. ואין להתיר איסור ברור בגלל איבה. אמנם, יש לדון שכל עוד זה בידי ישראל זה עוד לא נאסר באיסור ע"ז, אבל במקרה שזה נעשה עבור גוי – לא פשוט לומר שזה לא נידון כע"ז של גוי. הוא מאריך לדון בזה, וכותב שגם אם כן, זה רק יתיר את שכרו בדיעבד, אך לא יתיר לו לעשות כן לכתחילה. הוא מציע פיתרון – שיאמר לשר שהוא ימצא לו אומן גוי שיעשה לו את זה, וידאג שהחוזה על הצורה הזו יהיה חתום ישירות בין השר לבין האומן הגוי, והוא יהיה רק מתווך. באופן הזה, אין בידו איסור, וגם לא יפסיד את אמונו של השר ופרנסתו לא תפגע.

ניתן לדייק מדבריו שבמקרה של צלב לזיכרון כמו בשרשרת וכדומה – לא פשוט שהוא היה מחשיב את זה כע"ז. אולם, כיון שזה לא היה נידון השאלה, קשה לומר בוודאות.

"בעזה"י כ, א סיון תרלב.

ישא ברכה מאת ה' ידיד נפשי הרב המאור הגדול מו"ה חיים יחיאל נ"י רב שקהילת עקצין.

אשר כתב שירא ה' שאל שיש לו פרנסה אצל שר גדול ונעשה להשר נס שנפל לו בן יחיד מגובה וניצל, והמוכר יעץ לו לעשות שתי וערב בעד ט"ו או א"ז מאות ר"ט וביקש שהישראל יקבל להניח לעשות לו זאת, אם רשאי.

ודן דהא הרמ"א בקמ"ג פסק דאם עבר ובנה אפילו עבודה זרה עצמה שכרו מותר, והש"ך נשאר בכך דהלכה כהגמרא דידן נגד הירושלמי, וגם הירושלמי עצמו אפשר דמיירי בעבודה זרה עצמה. אבל אין בזה תועלת, דהא לכתחילה אסור, ורק דנין אם עבר. אך זה הוא בעבודה זרה עצמו, אבל בזה הצלם אשר רק לזכר כענין שכתב הרמ"א בסי' קמ"א, א דמותר. ואף להש"ך כתב בס"ק ו' דוקא בידוע שלא השתחוה לא שייך בינדן זה, כיון דכל זמן שהוא ביד ישראל אין איסור. ומה שעבודה זרה בנכרי בע"ז נ"ו ויו"ד קל"ט נאסר מיד, לא שייך כאן, דאכתי אינו של נכרי. וגם איכא איבה, אפשר בהפסד גדול ובפרט שיהיה גם הפסד שלא יקנה ממנו שאר ענינים שיש להקל. אך סיים, כיון שהשר רוצה ליתן מתנה גדולה לעבודתו, הוי ע"ז גמור ואין רק לזכרון. כל זה הוא תוכן דבריו.

ונדון מקודם אם לצלם זה דין עבודה זרה, אשר דינה כמבואר בהרמב"ם בהלכות עבודה זרה דבנהנה מזה לוקה שתים, אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

והנה באותן הצורות הבולטות שעל הכלים יש לכל זמן דין אחר, כגון עתה שאין עובדין להני. דבסי' קמ"א, ג, שיש דיעות ברמ"א שם, אבל אין להחמיר אפילו בכלים מכובדים, דפסק הש"ך (יז) דאפילו בכלים המכובדים מותר. אבל במה שדרכם באותו הדור לעבוד, בזה יש חילוק בין כלים מבוזים או נכבדים, ובנקנה מן האומן שודאי לא נעבדו עדיין מותרים בהנאה, אבל אסור להשהותן, משום מראית עין, כמ"ש הש"ך קמ"א, ו. והנה כל זה הוא במה שעל כלים, אבל תמונות מיוחדות כל מה שנעשה לשם אליל כדרך העת ההוא הכל אסור בהנאה, כמבואר בש"ך (ד-ה) ואין רק בשתי וערב חדש מן החנות שעדיין לא נעבד שיש להתיר, כיון שדרכם רק לישא לזכרון כמבואר ברמ"א שם ועל פי פירוש הש"ך. וזה שדנין איני יודע אם הוא רק שתי וערב או תמונת אותו האיש או תלמידיו, שמבואר בחכמת אדם כלל פ"ה, ד, להחמיר לכל הדיעות בענינים שיש מקילין, דודאי נעשה להשתחואה, וכמו צלם ושתי וערב שבדרכים שעל העובר מהם מראים לו כבוד ומשתחוה, ודאי מה שעולה סך גדול כזה הועמד בפירסום גדול למען למי שיבא לשם ישתחוה, אין מבא לדמות למה שהוא לזכרון בשתי וערב שעל גופן, ושפיר סיים מעכ"ת דשאני בזה.

ולהתיר מטעם איבה אין באיסור גמור, ובפרט דרק לילד שייך איבה אבל לא בזה, כמו שכתבו התוספות י"ט, ב ד"ה הגיע.

אך דן הלא עבודה זרה דישראל אכתי אין בו איסור הנאה, על זה יש לדון, עבודה זרה דישראל הוא שנעשה לישראל לעבוד שעשה לעצמו וכל זמן שלא נעבד אין בו דין עבודה זרה דבעי ושם בסתר, אבל בישראל שחלילה לו כזאת ונעשה מתחילה רק לנכרי, בזה אין ההיתר מבואר, אפשר לזה דין עבודה זרה דנכרי דנאסר מיד. ולכאורה יש ראיה לזה מדאיתא בעבודה זרה י"ט, ב על אוקימתא דעבודה זרה עצמה הניחא למאן דאמר ע"א וכו' אלא למאן דאמר של נכרי אסורה מיד מאי איכא למימר? והא בזה הוי העושה ישראל ובישראל בעי עד שעבד למאן דאמר זה, אלא כיון שנעשה בשביל נכרי דין עבודה זרה דנכרי על זה. אך ליתא, דשם מיירי שהכסף היה של נכרי רק הצורף הוא ישראל. אלא דאכתי קשה, מה פריך הגמרא… [ממשיך להאריך בדיון הזה לגבי הבעלות על פסל במצב כזה, וחותם] אלא ודאי שהוי אחת משתי אלה, אם נקרא עבודה זרה דישראל כיון דאכתי שלו הוא ולא נאסר מיד, או של נכרי כיון דנעשה בשבילו, ואין הדבר מבורר, וחידוש שלא עמדו בזה רבוותא.

אך נכון לו יהיה דמותר דהוי עבודה זרה דישראל, אכתי מיד שימשך הנכרי נעשה עבודה זרה דנכרי ואסור. ואין לומר דכיון שלא נאסר עד שקנה הנכרי ועד לשם היה מותר, שוב אין בכלל ישראל שמוכר עבודה זרה. זה אינו, דמבואר בכל הסוגיא עבודה זרה דף עא, דזה אסור, דאין היתר רק אם משיכה קונה, כיון שלא נאסר מיד אלא עד דנגע ביה, דהוי עדיין היתר אחר המשיכה, ולהכי באיכא עכבת יין אסור הכל כמבואר ביו"ד קל"ב סעי' ב', אלמא כיון שבא האיסור יחד עם הקנין הוי מוכר עבודה זרה, וכאן בא האיסור עם הקנין. וגם ליקח הדמים מקודם לא מהני, כיון דבנכרי גם הדמים קונים כמו שכתב הש"ך קלב, יז, ובתוספות שם, אם כן קונה במעות זה ונעשה של נכרי, ושוב בא הקניה יחד עם האיסור, כמו שכתבתי לפני זה במשיכה….

והנה כל זה דנין אנחנו על אחר שנעשה באיסור, דהא דאיתא שכרו מותר בגמ' ביו"ד קמ"ג סעי' ב' וגם בסי' קמ"ד במכר איסורי עבודה זרה אם רשאי אחר כך לקבל התשלומין, אין להתיר לכתחילה, דודאי נקרא עבריין ורשע. ואם מחמת איבה, כבר כתבתי לעיל שכתבו התוספות דהגוי יודע שזה אסור לישראל, ולא שייך בזה איבה. ורק במילדת זה לא יבין הגוי, ואדרבא הוי עוד חילול השם לפני הגוי, שיאמר ראו זה הוא יהודי ועושה כן למען שירויח.

אך זה מותר וגם עצה טובה, שיאמר להשר שהוא אין יכול להביא לו דמות זאת כמו שמביא לו שאר כלי כסף וזהב, אבל ישתדל לו אומן לזה, ויעשה השר קונטראקט עם האומן, וזענגער ישאל אצל האומנים מי שירצה לתת לו סרסרות ב' או ג' מאות ר"ט ולא שיודיעו זאת להשר, אז ישתדל לו אצל שר אחד דבר זה. וזה מותר, ודמי כהא דסי' קמ"ג, א.

ידידי, בהשקפה הראשונה היה דעתי לכתב רק האיסור בקיצור נמרץ, ולציין לי לקונטרס התשובות שלי פלפול זה, ויהי די רק בהאיסור להודיע לזענגער נ"י וגם העצה. אך יודע אני שיותר נייח יהי לו לראות כל הענין, לזה שולח אני למעכ"ת נ"י, אולם בתנאי בכל דיני תנאי שישלח לי לחזרה את האגרת הזה מחר איזה ימים, ואם ירצה להעתיק לעצמו כל זה רשאי, וישלח לי הכתב עצמו לחזרה. בשנים קדמוניות העתקתי כל התשובות לעצמי טרם שלחי האגרת, ועתה קשה עלי זאת. אבל ידידי נ"י יוכל לכתב להנכבד הירא שמים זענגער נ"י האיסור וההיתר כפשוטו, וגם אם אפשר למעכ"ת נ"י לעשות בעדו פעולה טובה במה שכתב, יהיה נכון המופלג בתורה ויראת ה' מו"ה יצחק זענגער ראוי להיטב לו"

שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קנב

נשאל על סופר סת"ם שקונה אבנים של צלב כדי לעשות מהם מצבות למכור לגוים. הוא מתחלחל מזה שסופר סת"ם עוסק בדברים טמאים שכאלה, ועובר באיסור לעשות ע"ז לגוי. הוא מסביר שצלב הוא צורה נעבדת. ואפילו על גבי כלים, יש שגיבבו סברות להתיר, אבל הש"ך הקשה איך אפשר להתיר אם יש ספק אם השתחוו, ולכן תירץ שזה רק כשידוע בוודאי שלא נעבד. הוא מפלפל מעט בדברי הר"ן, וחוזר לנקודה העיקרית, שעבודת הנצרות היא ע"ז גם בזמן הזה, ולכן פסיליהם אסורים, וגם מה שמועמד על קבר הוא ע"ז והמייצר אותו עובר בלא תעשו ולא תפנו: " נראה דהעמידה על מצבת קברם היא ג"כ מענין עבודתה וכבודה להסתירם בסתר כנפיה והעושה אותה עובר בל"ת דלא תעשו וגם בלאו דלא תפנו"

"שיל"ת חוסט יום ה' ב' שבט תרל"ג לפ"ק:

החיים והשלום וכל טוב לאהובי תלמידי הרבני המופלג בתורה כש"ת מוה' יואל צבי נ"י באנעט בק"ק פאקש יע"א:

מכתבך קבלתי ובו נשאלתי סופר סת"ם אחד שקונה אבנים שתי וערב לחקותם למצבת אבן למוכרן לגוים אי עושה איסור בזה ואי רשאי להיות כותב סת"ם הנה למשמע אוזן דאבה נפשינו איך שרי למהוי ספרא כפחזיא ולהבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור כתיב ולדינ' הנה אסור לעשות ע"ז לגוי כמ"ש הרמב"ם במנין המצות ל"ת ג' שלא לעשות ע"ז לזולתינו ואפילו לגוי כדי שיעבוד וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מע"ז דין ט' דהעושה ע"ז אפילו לגוי לוקה שנאמר אלקי מסכה ל"ת ואסור ליפות ע"ז או לכבד ולרבץ לפני' כ"ש לפתוח פתוחים וכו' ובל"ת י' כ' הלאו דלא תפנו אל האלילים והביא דברי ר"י דאפילו לראותה אסור להסתכל בצורת הצלם והמחשבה לעשותה אינה מותר וכמו שהאריך שם וכן פסק בפ"ב דע"ז דין ב' ומ"ש במנין המצות ל"ת ג' כדי שיעבוד קשה אם האיסור דווקא אם כוון כדי שיעבוד א"כ איך פסק שם דלוקה מי יודע מה הוא חושב בלבו והוי ה"ס ואין לוקין על המחשבה וע"כ כל שעשאה ע"ז לגוי שדרכו לעבוד אותה צורה הוי כאלו פירש כדי לעבוד וע"כ בחיבורו סתם הרמב"ם דכל העושה לוקה וכ"כ החינוך במצוה רי"ד דעושה למי שעובדה והיינו כנ"ל כיון שדרך הגוי לעבוד אותה צורה העושה עובר בל"ת ואסור להסתכל בצורתה:

והנה שו"ע הוא צורה הנעבדת כמבואר בתה"ד סי' קצ"ו והובא בהג"הה ביו"ד סי' ק"נ וזה כוונת הרמ"א בסי' קמ"א סעי' א' דשו"ע שמשתחוין אע"ג דלא ידעינן דעובדה דאי ידעינן פשיטא אלא דקמ"ל כיון שדרך שנעבדת אסורה מספק אם מצאה ואפילו בצורת שו"ע שחקקו במטבעות וכלים צידדו בתשובת בית דוד המובא בברכ"י ובתשובת פ"ת המובא בפתחי תשובה שם וגבבו סברות להתיר ומטעם זה הקשה הש"ך סי' קמ"א ס"קו טובא כיון דקי"ל שם סעי' ג' דאם יש על כלים הנמצאים צורה הנעבדת נאסרה הכלי מספק ואמאי מתיר הרמ"א בשם המרדכי בצורת שו"ע שבצוואר הדוכסן והוכרח הש"ך לישב דמיירי בידוע שלא השתחוה לה ואפי"ה הו"א דאסור במה שתלאה בצוואר עיי"ש:

ולפי ענ"ד נראה לישב בדרך אחר דהנה הר"ן המובא בש"ך שם כ' דאפשר דחוקקין צורות אלו רק לזכר בעלמא והרמב"ם בפ"ג מע"ז דין ו' כ' המגפף והמלביש והמרחיץ ומנעיל וכל דברי כבוד שעושה לע"ז עובר בל"ת דלא תעבדם ושם דין ט' הביא הראב"ד בשם התוספת' ג"כ דהסך והמקנח והמגרד עובר בל"ת אלא דלא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכיון שגם זה נקרא עבודה ממילא ע"ז וכליו נאסרו לפיענ"ד אעפ"י שאינה מארבע עבודות ואינה דרך עבודתה וא"כ בזה מיושב קו' הר"ן דשמא לא עשאה אלא לזכר דאפילו עשאה לזכר אין לך כבוד גדול מזה ואפי"ה במבוזין מותרין דהוי כעומדת על ביב פ"ג מ"ד דע"ז ונאמר בע"ז אחר הדלת וכו' שמת זכרונך ובזה עצמו עושה לה כבוד ונאסרה ולא משום דחיישינן שמא השתחוה להם ובאותו שו"ע דבצוואר הו"א ג"כ דהוא לכבוד ולזכר קמ"ל דנודע להם שהוא רק לסימן ואינה לכבוד ועכ"פ נראה לי כל שעושין לה לכבוד דהוא בכלל לא תעבדם ואסורה ובזה מובן כוונת הש"ך מ"ש דהו"א דבתלי' נאסרה ואמאי וע"כ כנ"ל ועכ"פ היוצא מהנ"ל דכל העושה צורה הנעבדת לגוי שדרכה לעובדה אפילו אם הגוי לא עבדה חייב מלקות וקיי"ל נמי בסי' קמ"ג דאסור לעשות צרכי ע"ז עיי"ש ובסי' קל"ט סעי' ט"ו דאסור למכור להם עניני ע"ז:

ועתה נבוא לנידון שלפנינו כיון דצורת שו"ע הוא ע"ז והרמב"ם כ' בפי"א מהמ"א בדפוס ווינעציא דעכו"ם בזמנינו נהי דאינם אדוקים אבל עבודתם ע"ז והובא בדברי מרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' קל"א ולפי מ"ש נראה דהעמידה על מצבת קברם היא ג"כ מענין עבודתה וכבודה להסתירם בסתר כנפיה והעושה אותה עובר בל"ת דלא תעשו וגם בלאו דלא תפנו וגם נראה דשכרו אסור דהרי בסי' קמ"ג סעי' ב' איתא דשכרו מותר משום דמכוש האחרון לית בי' שו"פ וכאן הוא עושה בה לאחר שנגמרה והפיתוחים והציורים שעוש' בשו"ע לא הוי פחות ממכבד ומרבץ לפני' ואינך וכו' ועובר בל"ת דלא תעבדם:

ועכ"פ בוודאי אסור לבר ישראל לעשות כן ועד עכשו שעשה בשוגג ואומר מותר והוא רחום יכפר וכו' אבל אם לא ישמע בוודאי הוא פסול להיות סופר סת"ם דבסופר בעינן שיהי' מוחזק בכשרו' כשוחט וגם לענין שוחט הסכימו האחרונים כדעת הרמב"ם דהחשוד באחד משאר עבירות צריך בדיקת סכין ואין לו נאמנות וקו"ח מלאכת שמים כמלאכת סופר ובעי מחשבות טהורות ואית' בסי' קל"ט סעי' י"ד ביו"ד בכה"ג דאין קטיגור נעשה סניגור וכו' והנראה לפי ענ"ד כתבתי ואחתום בברכה יהי ה' עמך דברי רבך וידידך דורש שלומך.

הק' משה שיק מברעזאווע."

לכאורה לפי שיטתו צלבים כאלה גם אסורים בהנאה לחלוטין, כי גם הנחה על הקבר זה חלק מהעבודה זרה והפולחן הדתי. אבל כיון שהוא דן בשאלה לגבי עשייה לכתחילה שמתי אותו כאן

תשורת שי, א, תנח

נשאל האם מותר ליהודי לייצר צלבים בשביל קברים. מביא את דברי הר"ן, והאבקת רוכל, והשו"ע שצלב שמשתחווים לו הוא ודאי עבודה זרה, וגם הר"ן מודים, ורק בצורות שעל הכלים הקלו. ובזמן הזה שמסירין הכובע ומשתחוים ומתפללים לצלב – אין ספק שזה ע"ז. וממילא אסור גם לסחור בזה, כיון שכמו עבודה זרה של גוי, זה נאסר מיד בהנאה. ואף שהש"ך כתב שגוים לא מוזהרים על השיתוף, כבר כתבו שער אפרים ומעיל צדקה שזה דווקא לגבי שבועה, ולא לגבי כל עניין. למעשה הוא נשאר במסקנתו לאסור הכל.

"שאלה, מנהג הגוים לתת אבן של שתי וערב על קבריהם אם מותר אומן מעשה חרש אבן יהודי לעשות אותו אבן. או לקנות אבן כזה ולחקוק התיבות ולמכור.

הנה בר"ן בע"ז… וכתב בשו"ת אבקת רוכל.. וביו"ד סימן קמ"א בהג"ה כתב שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם… וכתב הש"ך שם שאפשר בצורה עצמה כיון שדרך שמשתחוים לו גם הר"ן ורבינו ירוחם מודו דאסור ולא נסתפקו רק בנצטיירו על כלים עי"ש ואם כן בזמן הזה דמסירין כובע שלהם ומשתחוים ומתפללין לשתי וערב אין ספק דע"ז היא לכולי עלמא וכיון דהכי הוא איכא לאו בעשייתן עמו שכתב רמב"ם במנין המל"ת מצוה ג' והביא מן הספרי אלקי מסכה לא תעשה לך לא תעשה אפילו לאחרים גוים וכ"כ רמב"ם בהלכות עכ"ם (ג, ט) (ז, ה) דעושה ע"ז לגוים לוקה ודוד המלך ע"ה אמר כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ופירש רד"ק דשתי עניינים הם דכל אשר בוטח כאלו כתיב וכל אשר בוטח בהם וכ"כ חזה ציון דהנביא מקלל כמוהם יהיו עושיהם אף שאינו עובדם וכ"כ החינוך בפרשת קדושים מצוה רי"ד הרי נתבאר דיש איסור תורה בעשייתם לבד.

ועתה נראה אם יש איסור לקנות ולמכור אותם אבנים שנעשו שתי וערב והנה קי"ל בע"ז דף נ"א ביו"ד סימן קל"ט דע"ז של נכרי נאסרה מיד שנגמרה ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד והנה בפ"ק דף י"ט ע"ב דהא דהגיע לכיפה מבואר דאם ישראל עשה הע"ז על הכיפה של גוי אסורה בהנאה מיד אף שלא נעבדה עדיין אלא דיש לומר דוקא התם דהכיפה של הגוי ומיד שנעשה הע"ז נעשה של גוי דהא רשות גוי הוא אבל אם עשה ישראל ע"ז משלו בשביל גוי יש לומר דלא נאסרה מיד דעדיין אינה של הגוי אף מצאתי במנחת חינוך מצוה רי"ד אות ג' שכתב דהעיקר תלוי בשביל מי העשיה אם בשביל גוים נאסרת מיד אף שעשאה ישראל משלו וכתב דיש הוכחות לזה ופשוט עיי"ש.

ולפי זה גם אומן העושה שתי וערב כדי למוכרם לגוים אף דהאומן יהודי עבריין נאסר בהנאה מיד דמה לי אם עושה בשביל גוי ידוע שצווהו לעשות או סתם למכור למי שימצא דהא גם בצווהו לעשות לא קנה הגוי והוא ע"ז של ישראל ומכל מקום כיון דנעשה בשביל גוים אסורה מיד וכל שכן אם אומן גוי עשה שתי וערב כדי למכור לגוים דאסורה בהנאה מיד מיד דהיא של גוי ונעשה בשביל גוי וכ"כ בשו"ת מהרי"א יהודא יעלה בחיו"ד סימן קע"ז דאומן שעשה שתי וערב אסורה בהנאה ובירושלמי פ"ד בע"ז הלכה ד' אהא דע"ז של גוי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד…

[מאריך קצת בעניין של מתי נאסרת ע"ז שנמכרת לנכרי]

ואם כן אסור לקנות ולמכור כיון דאסורה בהנאה מיד על כל פנים אם עשאן נכרי ובלאו הכי נמי אסור למכור להם דברים המיחדים להם לעבודה זרה ואף דכתב הש"ך שם סקנ"א סק"ז דליכא משום לפני עיוור דבני נח אין מוזהרים על השיתוף ובזמן הזה כונתם לעושה שמים וארץ אלא משתפים שם שמים וד"א עיי"ש, הנה בשער אפרים סכ"ד כתב דלא איתמר זה רק לענין שבועה אבל כשעובדים בשיתוף חייבים וכן כתב שפתי דעת ביו"ד סימן ס"ה ובא"ח באשל אברהם סימן קנ"ו וכיונה דעתו לבעל מעיל צדקה סכ"ב ובעיקרי ד"ט חיו"ד סימן י"ט הביא מהספר פרשת הכסף דאם עכו"ם מאיים על אומןישראל לעשות לו ע"ז יותר דעתו נוטה דיהרג ואל יעבור."

שוב חוזר לשאלה מתי נאסרת ע"ז שישראל עושה עבור גוי, ונשאר במסקנתו לאסור את העשיה בגלל שנאסר בהנאה

שו"ת לבושי מרדכי יורה דעה מהדורה קמא סימן פה

נשאל האם מותר לייצר או לסחור בצלבים שמעמידים על הקבר. הוא דוחה את האפשרות להקל על סמך הנהרי אפרסמון, כי הוא דיבר במקרה שבו ידוע שלא נעבד. אבל על הקבר יש חשש גדול, כפי שכתבו מהר"ם שיק ותשורת ש"י. וגם אם לא תמיד משתחווים להם, אמרנו לגבי צלמים בכפרים שיש בידם מקל או סייף – שבגלל יש דרך לעבדם בחלק מהמקומות- כבר אסרו בכל מקום. ולכן כאן יש חשש שזה נעבד, ואסור. ואין לומר שזה מבוזה, כי זה שייך רק בכלים, ולא בתכשיטים, שבהם הקישוט הוא חלק חשוב ועיקרי. ודוחה טענת השואל שעושים את זה רק בשביל להבדיל בין קתולי לרפורמי (נוצרי) – כי זה לא נכון, וגם במדינות שבהם כולם קתוליים עושים תכשיטים כאלה. כותב שהתשורת ש"י דן אפילו באיסור הנאה, אבל בכל מקרה גם אם לא – אם הוא עושה אותם הוא כבר עובר באיסור.

בשולי התשובה הוא מעיר שלא שייך לדון אם זה מבוזה, כי בעבודה זרה עצמה אין את החילוק הזה, זה רק לגבי כלים, הוא דוחה טענה נוספת של המנחת אלעזר, לפיה יש מקום להקל מצורות שנרכשות מפס יצור, שברור שלא נעבדה. כי מקובל שהם מסירים את כובעם בדרך כבוד בעת שבוחרים את התכשיט, והרי זה כבר נחשב נעבד.

"לסחור באבנים אשר עליהם שתי וערב

שוי"ר לכבוד הרבני החריף ובקי וכו' מו"ה ישראל גרינפעלד נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו

ע"ד אשר אחד דעתו לסחור באבנים אשר עליהם שתי וערב, ודרכם להעמידם על קברם כידוע. וגם האומן ישראל חוקק עליהם שתי וערב בשקוע, מה דינו אם מותר או לא. ומעלתו הביא דברי מהר"ם שיק סי' קנ"ב שהחמיר מכמה טעמים. ובתשו' נהרי אפרסמון [סי' פד] מהדר אהיתרא בענין צלמים שעושים על ארונות שלהם שנעשה ע"י גוי אומן שתי או ערב, ואח"כ יודבקו יחדיו בעשותו על הארון, למען נדע שלא נעבד, וכמ"ש הש"ך סי' קמ"א סק"ו.

והנה תשו' הנ"ל לא דמו להדדי, הלא תשו' נהרי אפרסמון הנ"ל איירי באופן שידוע שלא נעבדה, דהיינו על הארון שגם לא יעבדו דהא יהיו מונחים בקברו, אבל על קברו יש חשש גדול עוד יותר מ"ש במהר"מ שיק, כי כן נשאל שאלה זו בתשו' תשורת ש"י [ח"א] סי' תנ"ח ודעתו הוא בלי ספק שנעשה לע"ז, דהא דרך הגוים בעברם לפניהם להסיר הכובע מעל ראשם וזה דרך עבודתם, וגם פעמים משתחוים, ואם כי לאו בכל מקום עושים כן, מ"מ לא גרע מצלמים בכפרים ובכרכים שיש בידם מקל וסייף דמשום אז דרך לעבדם באיזה מקומות, כמ"ש הט"ז סי' קמ"א [סק"א] וגם לחכמים אסורים. א"כ בנדון זה וודאי יש חשש שנעבדה ואסורה בהנאה מק"ו ממ"ש הש"ך סק"ו, וכמ"ש סתם הש"ע [שם סעי' א'] שהוא נעבד לגבי נכרים לבד מה שיש להם על צווארם, וגם על זה פקפק הש"ך הנ"ל.

והנה נראה מדברי מע"כ לדמות ממ"ש בצורות שהם על הכלים שמחלקין בין מבוזים למכובדים, והכלל מה שהוא רק לנוי ומה שהיא סתמא לנעבד, וה"נ כן הוא. ולענ"ד אינו כן, דמה שהשתי וערב הוא על אבנים, אינו כמו על הכלים, דהתם הכלים נצרכים ומשתמשים לדבר אחר, כמ"ש היורות וקומקום ובגדי רקמים וכיו"ב, משא"כ הכא כל הכלים עצמן לא נעשה אלא להיות מעמד וגבה להם לאותו שתי וערב, דהא כל שתי וערב שמעמידים על הדרכים דרכם לעשות כן, לא לבד השתי וערב ברבוע אלא השתי הוא ארוך יותר למטה והוה כמו שאר משתמשין, כמ"ש במתניתין מס' ע"ז דף ט"ז [ע"א] הגיע לכיפה שמעמידים עליהם ע"ז, ועיי"ש בגמר' דף י"ט [ע"ב], וא"כ אדרבה כל העשיה שלהם הוה לע"ז. וכש"כ שאסור לישראל לחקוק אותם שתי וערב על אבן הנ"ל, דהא שתי וערב לע"ז אין חילוק בין שוקעים בין בולטים, כמ"ש הטור והביאו הש"ך בסי' קמ"א כמה פעמים, א"כ עובר על לאו דלא תעשו. ומ"ש כ"ת שאין עושין רק לידע איזה קאטאל ואיזה רעפארמירט, ולהנ"ל אינו כן, כיון שישנם כמה מקומות שעובדים דרך עבודתם, כמ"ש בתשו' תשורת ש"י הנ"ל. וגם כי ידוע כי גם במדינות אשר הגוים אך ורק קאטאלין, מ"מ האבנים על דרך הנ"ל עושים כמו בפראנקרייך ושפאניען.

וראיתי שם בתשו' תשורת ש"י שהביא בשם מנחת חינוך מצוה רי"ד חידוש, דהא דאמרינן בגמרא ע"ז דף נ"א [ע"ב] ודף י"ט [ע"ב] לר"ע דקיימ"ל כוותיה דע"ז של גוי אסורה מיד, אינו דווקא אם הגוי עשאה אלא אם אפי' הישראל עשאה רק שהיא למען הגוי ג"כ אסורין מיד, והסביר שם מכמה טעמים. א"כ לפי"ז היה פשוט לאסור אפי' בהנאה לקבל שכרם או חליפות קנינו, אלא שמחלק שם בין עשאו למכור איזה מי שיזדמן, או עשאה לגוי אשר בקש לעשותו בעבורו דהוה כשליחות לחומרא, או לפי"ד מחנה אפרים [שלוחין סי' י"א] דבפועל יש שליחות גם לנכרי. ועכ"פ שישראל יחקוק הצורות מוסיף עוד איסור על לאו דלא תעשון. ועי' בתשו' נטע שורק סי' מ"ו שמחמיר גם בארונות.

עכ"פ לענ"ד אין שום היתר בנידון זה, והנותן לחם לכל בשר יזדמן לו פרנסתו בהיתר.

דושו"ת, הק' מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד"

"בשולי המכתב: אחרי כותבי זאת בא לידי תשו' מנחת אלעזר וראיתי שם בח"א סי' כ"ז שנשאל ע"ז בהטבלאות שציירים עליהם צורת ע"ז אם מותר לסחור בהם. ומביא שם דברי מהר"מ שיק ותשו' נהרי אפרסמון הנ"ל, ומסיק כדברי מהר"מ שיק. ולא באתי רק לעורר במ"ש שמסתפק על הראהמען וטבלאות אם הם בכלל כלים מבוזים או מכובדים, ודעתו שהם כמכובדים. ולענ"ד אי"צ לזה דהוה כמו תשמישיו וכמו כיפא דעשוי להחזיק עליו צורה הנ"ל, ובע"ז עצמו אין חילוק בין משוקע ובין בולטים. עוד ראיתי מ"ש שם לומר צד היתר כיון שהציור הנ"ל קונים מפאבריקאנטען והרוב אינם מהעובדים, דלהוי כידוע שלא נעבדו. והנה בהני שתי וערב על אבנים דרכם כבואם לחנות או נידערלאגע כי מסירים הכובע שלהם בעת שבוחרים אותו, א"כ להוי כבר נעבד, והא ע"ז נאסר אפי' שלא כדרך פנים, כמ"ש בע"ז [נ"א ע"א] גבי מרקוליס, וכן קיימ"ל בסי' קל"ט [סעי' ג'], ואפשר דהוי שאינו שלו ולא נאסר אלא כיון דאומן עשאה על דעת כן, א"כ ניחא דהוה כמו ישראל שזקף לבנה, והשתחווה לה עכו"ם, דקיימ"ל במס' ע"ז [נ"ג ע"ב] דאסרה. אך דהכי בנידון אי"צ לכל זה, דהא ע"ז של עכו"ם אסורה מיד אע"פ שלא נעבדה, ומשו"ה פסק רמ"א בסי' קמ"א בשו"ע [סעי' א'] דאסור, והיינו אפי' לא נעבד רק שנעשה, וכמ"ש הש"ך בסק"ו במוסגר. על כן לא מצאתי שום היתר בנידון זה, וכש"כ שרבו האוסרים מהר"מ שיק ונטע שורק ותשורת ש"י ומנחת אלעזר, וכאשר נלע"ד בנידון זה גם בעל נהרי אפרסמון יסכים כנ"ל."

אמרי דוד, הורוויץ, סימן קפ-קפא

נשאל על ידי הרב אברהם לאברבוים, רבה של זלקווה, שרצה להתיר ליהודי לעשות צלבים לגוים שתולים בצוואר, ומשתחווים אליהם. טעמו היה משום ספק ספקא. הרב הורוויץ דוחה את זה, לדעתו כל הדיון בפוסקים היה להתיר שתי וערב בדיעבד בלי ביטול, אבל לעשות מסחר לכתחילה – אסור. וגם יש איסור חשד, כי בימינו הנוצרים עובדים לצורות האלה. וגם אין לעשות ספק דרבנן לכתחילה. וכמו שאין לעשות סחורה בנבלות וטריפות – במיוחד כשמכוון מלאכתו לכך, כך גם כאן.

הוא מקבל תשובה מהרב לברבוים שמבקש להתחזק בהיתר, על סמך הטענה שמדובר בע"ז בשיתוף שמותרת לגוים. הרב הורוויץ יוצא בתשובה מפורטת שבה הוא שולל את הטענה שע"ז בשיתוף מותרת לגוים, ומוכיח שגם זה נאסר לגוים, כפשט דברי הרמב"ם

"ב"ה יום ה' לסדר האזינו א' כ"ח אלול תרצ"א סטינסלאב

ברכת כוח"ט… מו"ה אברהם נ"י לאבערבוים ראבד"ק זאלקווא יע"א.

מכתבו הגיעני ועל דבר אשר דרש כת"ה אם מותר לישראל לעשות שתי וערב ולמכור אותם לעכו"ם שמאמינים בו ואליו ישתחוו וזה תולין בצוארן וכל יקר הפוסקים עיניו ראתה ופלפל בחכמה להתיר העשיה והמכירה על ידי ספק ספקא, ואנכי לא כן עמדי, וכי עושין גרף של רעי לכתחילה, ועד כאן לא פלפלו הפוסקים בסי' קמ"א ביו"ד אי שתי וערב שרי בלא ביטול או אסור אלא בנמצא אבל לעשות מסחר וקנין בזה גם לעשותו לכתחילה מזה לא מיירי ואפילו אי נימא שאין בה איסור עשיה דלא נפקא ליה מקרא דלא תעשון מכל מקום אסור להשהותן אצלו משום חשדא כע"ז (מג, ב) התם בחותמו בולט ומשום חשדא היינו שיחשודו כי עובד לה ומשום הכי מחזיקו בביתו ואף דתוספות ד"ה שאני כתב דוקא אנדרטי שהיה דמות אדם שלם וכו' מכל מקום ע"כ עתה שעובדים לזה בודאי שייך חשדא ולסחור בהם למוכרם לעובדיהם על ידי ספק ספקא גם כן אינו כמו שכתב האו"ח סי' יו"ד מג"א ס"ק י"א דאין לעשות ספק דרבנן לכתחילה, וכ"כ טו"ז יו"ד ס"ס קכ"ב דאין לעשות ספק ספיקא בידים והוא הדין לעשות ולמכור שו"ע ויהיה ס"ס זה אין לעשות ועיין יו"ד סי' קיז, דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות רק באם נזדמנו מותר לנחור תישי לעורות ולמכור אחר כך הבשר טו"ז מתיר דהוי ליה כנזדמנו וב"ח ומ"ב וש"ך אוסרים דהווי ליה כמכוון מלאכתו בדבר האיסור מכל שכן בנידון שלפנינו בודאי אסור לעשותם ולמוכרם לעובדיהן.

וראה זה בבר ליואי ח"א ביו"ד לאא"ז זצ"ל נשאל על החלונות שבבתים שנראים שתי וערב אי שרי למיעבד וצחק על שאלתם כיון שלא נעשה לשם זה וראיה לדברי הב"ל ממו"ק (ח, ב) מסרגין את המטות וכו' ולקמן (ט, א) מפלפל הש"ס מאי מסרגין ומסקינן במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב וכו' אלמא דשרי לעשות שתי וערב באין מתכוין לאליל ואז בזמן הש"ס כבר עבדו אליל זה וכן נראה דאם לא יהיה רשאים לנטוע אילנות כי המה דומים לאשירות שהיו עובדים אותם אך כיון שלא נעשה לשם עבודת אלילים לא חיישינן לזה אבל עשיית שתי וערב שבנידון זה נעשה מתחילה עבור העובדים אותם אף שלא נאסר עליו מקרא מכל מקום אסור להחזיקם משום חשדא וכן למכרם, זאת חזיתי להשיב לכבוד תורת הרב נ"י לפי מסת הפנאי."

שו"ת דברי מלכיאל חלק ד סימן סג

דן ביצור בבית חרושת שיוצקים שם מברזל, הוא כותב שאם צורת האדם שעושים היא צורה שעושים לשם עכו"ם ודאי הדבר אסור. כלומר, הוא הבין כדבר פשוט שיצור צורות ע"ז אסורות, אף שלא כתב מפורשות שהוא מדבר על צורות נוצריות, אבל סביר להניח שזו הכוונה.

"ע"ד אחד ששכר מעכו"ם בית חרושת שקורים גירארניא. אשר יוצקים שם מכונות שונות. ושוכר זה השכירו בשטר להעכו"ם הבעל מלאכה בביהח"ר הנ"ל. כדי שיוכלו לעשות שם בשבת. והשטר נעשה כנוסח שבשו"ת דברי חיים. ושם יוצקים ג"כ צל' וצורת אדם שקונים העכו"ם להעמידם על קבריהם. ואת כו' כו' וצורת אדם הנ"ל צובעים ג"כ וקודם הצביעה לא נחשב כלל. ומלאכת הצביעה אינה שייכת להישראל כי העכו"ם המשכיר התנה עם הישראל השוכר שמלאכת הצביעה שייכת לו לבדו. ובשטר שכירות שהשכיר הישראל להעכו"ם נתבאר שהישראל מתחייב להלוות להעכו"ם כסף לצרכי העסק הזה. ונסתפק מעכ"ת אם מותר לעשות שם כו' כו' וצורת אדם. ואם מותר להישראל לתת כסף לצרכי עסק זה. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. ואשיבנו בקוצר לפי מסת הפנאי כעת:

הנה מ"ש צורת אדם לא נתבאר אם הוא צורת אדם בעלמא. או צורה שעובדים לה. ואם הוא צורת אדם בעלמא. פשוט שאין כאן חשש… אכן אם הוא צורה שעושים לשם עכו"ם. הוי איסור דאורייתא שנהנה מדמי עכו"ם"

 

שו"ת תרומת הגורן חלק ב סימן יט

נשאל על יצור צלבים עבור כמרים. משיב שאין לזה שום היתר, מאחר ולדעת הרמב"ם הנוצרים הם עע"ז. וכך מבואר באחרונים רבים, שהצלב הוא נעבד ממש ודינו עכ"ז, ומי שעושה אותו עובר בכמה לאוים. ולכן אסור גם בשותפות.

"שאלה: האם מותר לייצר צלבים לייצוא לאיש כמורה מארה"ב?

תשובה

ב"ה י"ד בתמוז תשכ"ח. א. נ.,

בתשובה לשאלתך מז' בתמוז תשכ"ח בדבר "ההזמנה מאיש כמורה מארה"ב לספק לו כמות גדולה של צלבים מעץ זית".

הנני מתכבד להודיעך כי אין כל היתר מבחינת ההלכה ליהודי לייצר את הצלבים, גם אם הם נועדים לייצוא לארה"ב, וזה לאור שיטת הרמב"ם בתשובותיו (סי' תמח) כי הנוצרים דינם כעובדי עבודה זרה. וכן משמע מדברי הרמ"א בשו"ע יו"ד (סימן קמא סעיף א). וכבר מבואר בשאלות ותשובות במהר"ם שי"ק (חלק יו"ד סימן קמב) שכתב כי השתי והערב (הצלבים) נעבדים ודינם כעבודה זרה ממש, ואם ישראל עושה אותם הוא עובר על כמה לאוים מן התורה. וכן מבואר בספר דברי יוסף (ח"ג סימן תתקנה) ודבריהם מובאים בדרכי תשובה יו"ד (סימן קמא ס"ק ה).

ולכן גם אם אינך אלא שותף אחד מבין שלושה אין להתיר את הייצור בשום אופן.

בברכה, שלמה גורן"

ייצור צלבים – המקילים

נהרי אפרסמון יו"ד קיד, הרב יעקב טננבוים, פוטנוק – הונגריה, נדפס תרנ"ח

נשאל האם מותר לאומן ליצר ארונות עבור מתים גוים, ולצייר עליהם צלבים או לעשות צלבים מעץ שיעמדו על ארונות הקבורה. פותח בכך שודאי שצורות שתי וערב אינם אסורים בהנאה, וכתשובת מהר"י אסאד. הוא כותב שלפי דברי הש"ך שיש להקל בצלבים אם ידוע בוודאות שלא נעבדו – אומן שמייצר, ודאי שבשלב היצור עוד לא נעבד. וגם אין איסור לפני עיוור, כי יכול לקנות במקום אחר, ומלבד זה, זה לא שייך לעבודתם בכלל, ואין בזה איסור הנאה או לפני עיוור, ועי' בש"ך שהם עובדים בשיתוף. אמנם, זה רק לגבי לסחור, אבל לא לגבי יצור, שזה אסור על ידי ישראל, אבל על ידי פועל נכרי כשלא עובדים את הצורות האלה. ואולם זה רק לסחור בהם אין איסור אבל לא לעשותם דבזה יש איסור שישראל בעצמו יעשה אותם מיהו על ידי פועל נכרי מותר לעשותם כשאין עובדין לאותן צורות כמו בזמן הזה שעושין שתי וערב על ארונות ולא בשביל עבודה ואין זה שייך לעבודתם.

ואמנם, התוספות כתבו שיש איסור שבות בעשיית צורות לבנה. אך שם זה כי מדובר בצורות שאסורות מהתורה אף לנוי משום לא תעשון, אבל צורות של גוים שאין דרכם לעובדן, איסור עשייתם מדרבנן, של חשד, ולכן מותר לומר לגוי לעשות. וחת"ס כתב בפשטות שמותר לצוות נכרי לעשות צורת אדם שלמה, אבל קשה עליו מהתוספות. אך בכל מקרה, אין בעיה לצוות נכרי לעשות עבורו צלבים, גם בולטים, על ארונות קבורה, כי לא עובדים להם.

ולגבי השאלה האם יכול לעשות שלט של הפירמא (החברה) עם צורה של צלב עליה, שידעו הלקוחות שמוכרים שם ארונות קבורה לנוצרים, הוא כותב שמותר, כי גם כאן, למרות שהוא משהה את זה אצלו, הרי ברור שזה לנוי ולצורך החברה, ואף אחד לא יחשוד שהוא עובד צורה זו.

"אודת השאלה אומן נוישלער אם מותר לו לעשות ארונות למתי עכו"ם אשר צריך לצייר עליהם צורת שתי וערב וגם לעשות שתי וערב מעץ להעמיד על דבריהם וצריך לעשות לו ג"כ על ביתו מבחוץ פירמא על זה למען ידעו לבוא אצלו.

מה שנוגע לדין איסור הנאה מע"ז לא שייך בזה דעשיות שתי וערב אינו בכלל דברי' האסורים בהנאה ועיין תשובת מהרי"א תשו' קע"ז בכסוי או בגד השייך למתי עכו' שמותרים בהנאה ולסחור בהם אפילו נארג בהם שתי וערב ואפי' בולטת ואפילו דברים שדרך שמשתחוים להם כל שידוע בודאי שלא השתחוה להם עדיין שום נכרי ליכא איסור הנאה ורק אם אין ידוע שלא השתחוו להם עדיין שום נכרי יש איסור הנאה כיון שדרך שמשתחוים להם חיישינן שמא כבר נעבדו וכמ"ש הש"ך בסימן קמ"א סעיף וא"ו א"כ הארון עם השתי וערב עליו אפי' אם הי' דרך להשתחות לו אבל טרם שיצא מידו של בעל המלאכה שעשה אותו ידוע שלא השתחוה לו שום נכרי לית בי' איס' הנאה וגם אין איסור למכור לנכרי משום לפני עור כיון שאפשר להנכרי לקנות במקום אחר וכמ"ש רמ"א שנהגו להקל בזה ומלבד זה אין כאן איסור דזה לא שייך לעבודתם ואינו בכלל הדברים שיהי' בהם איסור הנאה ולא משום לפני עור ועיין ש"ך בשם ד"מ דבזה"ז דלאו עובדי ע"ז הם וכעובדי' בשתוף על זה לא נזהרים ול"ש אי' הנאה ולא לפני עור.

הן אמת שבתוספות ע"ז מג, כתבו בה"א דר"ג שעשה צורות לבנות להראות את ההדיוטות ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם, ופריך הש"ס והיכא עביד הכי כו' ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו וכתבו תוספות שמשמע שצוה ר"ג לעכו"ם לעשותם וקשה דהא אמירה לנכרי שבות אפילו בדבר שאינו של שבת ויש לומר דמצוה שאני, ויש שהיו רוצים להחמיר שלא לחתום לעכו"ם חותם שיש בו צורת אדם בשביל וחוב אלא אם כן היה העכו"ם מביא לו מעצמו כו' אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות כו' ע"ש. מבואר מדבריהם דכל שאסור לעשות בעצמו אסור נמי לעשות על ידי נכרים אבל החילוק מבואר דתוספות כתבו כן בנדון דרבן גמליאל שעשה דמות צורת לבנות שאיסור העשיה מן התורה מקרא דלא תעשון אתי לא תעשון דמות שמשי… דקפיד קרא על העשיה אפילו לנוי לכן אסור לומר לנכרי לעשות משום אמירה לנכרי שבות, וכן הא דפריך בש"ס שם והא ר"י דאחרים עשו לו צורת אדם בטבעה שהיה מניח שאסור מן התורה משום לא תעשון אתי כדמות שאני מראה עצמי לנביאים אוסר לומר לנכרי לעשות מצד אמירה לנכרי שבות אבל שאר צורות שאין דרכן של הנכרים לעשות אותם בזמן זה לעבדם ואיסור עשיתן מדרבנן משום חשדא שהוא עצמן קבלן לאליל ועבדן מותר לומר לעכו"ם לעשות דהוי שבות דשבות.

וראיתי בחת"ס יו"ד קכח, דפשיטא ליה דמותר לצוות לנכרי לעשות אף צורת אדם שלם בולט וקשה הא צורת אדם שלם בולט אסור לו לעשות מן התורה משום לא תעשון אתי לא תעשון אותי כשמות שאני מראה עצמי לנביאים ואיך הותר לו לומר לנכרי לעשות הא אמירה לנכרי שבות אפילו בדבר שאינו של שבת וכמו שכתבו תוספות בע"ז דשאני רבן גמליאל שאחרים עשו לו שהיה דבר מצוה לא שייך אמירה לנכרי שבות.

על כל פנים מבואר דמותר לאומן לצוות לנכרי משרתו שיעשה על ארון שעושים לנכרי צורות שתי וערב ולא שקוע אלא גם בולטת כיון שאין עובדין לשתי וערב שנעשה על ארון ואיכא רק איסור דרבנן משום חשד לית ביה משום אמירה לנכרי שבות והחת"ס מתיר לצוות לנכרי לעשותם אפילו בצורת אדם בולט שאיסור העשייה מן התורה מכל שכן כשאין איסור העשייה לישראל מן התורה דלא שייך איסור אמירה לנכרי שבות דהוי שבות דשבות ולסחור בהם אין איסור וגם משום לפני עור ליכא כמו שנתבאר וגם אין לחוש שיחשדוהו שעשה אותן בעצמו כיון שהעשייה גופא אין בו איסור דאורייתא רק משום חשדא.

אמנם שיעשה לו פירמא על זה הנה כשיתלה מבחוץ פירמא רק באופן שכתוב עליה שדר פה אומן שעושה ארונות עם שתי וערב שמי שיצטרך יבוא אליו מבלי שיצייר על הפירמא צורת שתי וערב בולטת פשיטא שאין איסור כיון שמותר לו לסחור בו אבל לעשות פירמא עם צורות שתי וערב בולטת לתלות מבחוץ על ביתו לכאורה יש איסור דהא משהההצורה זו בביתו וגם דבר המותרים בהנאה אסור להשהותם משום חשד עמ"ש ביו"ד סימן קמ"א סעיף ד' שיחשודוהו שעובד בהם ועיין רמ"א סעיף ג' וש"ך ס"ק טז, ומה שעושן ארון ועליו שתי וערב למי שבא אליו שיעשה לו אינו להשהות אצלו רק עושה והלוקח נטלו ממנו לידו אבל צורת שתי וערב בולטת על הפירמא זה נעשה להשהות אצלו שאסור, והנה כשיעשה צורת השתי וערב על הפירמא שקוע כארוג בבגד וציור על טבלא וכותל אין איסור אף שנימא דאין חילוק בין בולט לשוקע אפילו היכא דליכא אלא משום חשדא משלא משני הש"ס בע"ז דף מ"ג דלבנה של ר"ג שוקעת היתה, היינו בצורת לבנה שאיסור העשייה בהם מן התורה אין חילוק בין עושה אותם בולטת או שוקעת כמבואר שיטו' רמב"ם בטור וטו"ז ס"ק יב, לכן אף היכא דליכא איסור עשייה כגון בעשאו עכו"ם אלא שאיכא איסור להשהותן משום חשדא גם בשוקעת אסור להשהות משום דבלא חשדא דעכו"ם איכא נמי חשדא אף בשוקעת שעשאו הוא ועבר על לאו דלא תעשון אתי אבל בשאר צורות שאסור להשהות רק מדרבנן משום חשדא אסורים להשהות רק בבולטת ולא בשוקעת ויש היתר בצורת שתי וערב שמצוייר על הפירמא בשוקעת.

ויש מקום לומר דאף שיש איסור להשהות צורת כאלה אף שאין דרכן לעובדן משום שאיסור השהייה היא מצד חשדא לא נפקא לן מידי במה שאין דרכו לעבוד אבל שאני פירמא אף שמצוייר צורת שתי וערב בולט אין בזה איסור שהייה דהא על הפירמא נכתב עליה שבמקום זה דר אומן שעושה כזאת כדי שמי שיצטרך יפנה אליו ויעשה לו, הרי זה סימן שצורת השתי וערב שעל הפירמא אינו בשביל לעבוד רק מישיש לו צורך יבוא אליו ואין עוד לחוש שיחשדהו שעובד בהם דומה להא דאיתא בחולין דף קלב, המשתתף עם כהן צריך שירשום ועל ידי עשיות הסימן יבינו הרואים שאינו כולו של ישראל הרי אף על גב שאין יודעין שהכהן שותף מכל מקום סימן מהני שעל ידי הסימן ידעו שהכהן שותף ולא שייך מראית עין והוא הדין בזה."

מהרש"ג, חלק ב סימן קצא

מהרש"ג נשאל האם מותר ליהודי להשתתף עם גוי ביצור ארונות קבורה לגויים שיש עליהם צורת ש"ו. אומר שלדעתו יש להתיר כי אין בזה כלל ע"ז שהרי לא עובדים את הצורות האלה כלל, וממה יהיה נחשב ע"ז? והראיה שאותם צלמים הנמצאים בכפרים אסורים כי עובדים אותם אך בערים לא עובדים אותם והם מותרים, וכן דברי הרמ"א אצלנו בסעיף א'. וכיוון שברור שלא משתחווים לצורות האלה שעל הארונות – הם מותרים. ואף מותר ליהודי ליצר אותם, כי כל האיסור לעשות צלם זה כאשר הכוונה שצורה זו תעבד, אבל צורה שנועדה לנוי גם אין איסור לעשות. לאחר מכן הוא מצטט שרבו מהר"ם שיק החמיר, והוא אומר שלדעתו לא החמיר מעיקר הדין אלא כיוון שהשואל היה סופר סת"ם וזה דבר מכוער מאוד שסופר סת"ם יעסוק גם בציור צלבים. ולמרות שידע שמעיקר הדין הדבר מותר רצה לאסור ולכן לא גילה לשואל את צדדי ההיתר כלל, כמקובל. ולכן לדעתו אמנם ראוי לבעל נפש להחמיר בזה משום שזה מכוער, אבל אם הסוחרים לא מפסיקים – לא יגיד להם שיש בזה איסור.

"הגיעני גי"ה אודות אם יש היתר לישראל להשתתף עם עכו"ם במסחר ארונות של מתי עכו"ם ויש עליהם צורת ש"ו ומעכ"ג פתח בתחילה לאסור לאשר שהאליל הנעשה לעכו"ם אסור בהנאה אפי' אם לא נעבד עדין והכא בנ"ד נעשה לצורך עכו"ם…

אמנם לפענ"ד היה נראה להתיר מטעם אחר משום דהיה נראה לי דאין כאן ע"ז כלל לא בתחילה ולא בסוף. דאף דמדברי הרמ"א ביו"ד בסימן קמ"א סעיף א' נראה דשתי וערב הוי ע"ז גם בזמן הזה היינו שתי וערב אשר הוא בבתי תפילתם אשר העכו"ם משתחווין ומקטירין לו גם בזמן הזה ולכן הוי ע"ז. אבל ש"ו שעל הארונות הללו אין העכו"ם משתחווין ולא מקטירין לו אם כן ממה יהיה ע"ז הלא לא עבדו לו מעולם וכי בשביל שמשתחווין לש"ו אחר יהיה כל ש"ו ע"ז הא וודאי ליתא דכל שלא עבדו לש"ו זה ודאי לא הוי ע"ז ואינו אסור וראיה לדבר דהרי איתא בש"ס ובש"ע סימן קמ"א דצלמים הנמצאים בכפרים אסורים דמסתמא עבדו אותם ובכרכים מותרים בודאי לא עבדו אותם וכן איתא שם ברמ"א בהגה דש"ו שתולין על הצוואר מותר דאינו אלא לזכרון. וש"מ דאך שעובדין באותו מקום לצורות הללו כל שאותו צורה לא נעבדה לא הוי ע"ז ומותרת. וא"כ מינה דאותן צורות ש"ו שעושין על האורונות כיון דהוא כמעט ברור שלא עבדו אותם דהיינו שלא השתחוו להם ולא עשו להם שום עבודה מד' עבודות לא הוי ע"ז כלל. ובזה נופל כל החששות שחשש מעכ"ג נ"י משום איסור הנאה של ע"ז ומשום רוצה בקיומו, דזה אינו דאין כאן ע"ז כלל. והא דעושה אליל לעכו"ם אסורה עכ"ח היינו באם הישראל עשאה או הגוי עשאה בשביל שרוצה לעבדה וכן כתב הרמב"ם בספר המצות בל"ת סימן ג' דהאיסור הוא רק בעשאה כדי שיעבדה העכו"ם….
ולבי אומר לי שגם מורי הגאון זצ"ל לא החמיר אלא בנידון שאלתו שנשאל שם שסופר סת"ם אחד שהיה כותב לישראל סת"ם דבעיה בזה עיבוד וכתיבה לשמה ולקדש השמות כדין והיה הוא רוצה לחקוק על קברי העכו"ם מצבות עם ש"ו. ומובן לכל בר דעת כמה מכוער הדבר כמש"כ שם בראש דבריו דלמשמע אוזן דאבה נפשו איך יהיה ספריא כפחזיא לערב טמא וטהור יחד. ועל כי רצה לאסור לו חתר למצוא סברות לאסור לו מעיקרא דדינא ולא גילה להשואל שיש לפקפק על הסברות, וידעתי שכן היה תמיד דרך הגדולים והצדיקים בעינים כאלו שהבינו שצריך לאסור להשואל גילה צדדי האיסור ולא גילה צדדי ההיתר ודעת לנבון נקל וראיה שהרי בתשובה שאח"כ הקל בעינים כאלו ורק שכתב שמכוער הדבר…

ולכן לדעתי יש לומר להם שמכוער הדבר וראוי לכל בעל נפש להחמיר כמש"כ מורי הגאון בתשובה קנ"ג. ואם לא ישגיחו ע"ז אין למעכ"ג נ"י לאסור להם ויניח להם על רצונם ויראה להשמט מהם שלא לומר להם לא איסור ולא היתר. ואם ישתתפו ישתתפו כן דעתי בענין זה."

שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן כט

נשאל על יהודי שרוצים לייצר חותמות עם צורות בני אדם שהם ע"ז בשביל לקוחות גוים. מסביר שיש שני טעמים לאיסור: לא תעשון איתי, ואיסור עשיית ע"ז. אמנם בגלל שזה לא לעבוד אלא לנוי – יש רק איסור חשד. אמנם יש לצדד להיתר בגלל שאין בצורות כאלה חשד, כי זה מבוזה. הוא ממשיך להאריך בניתוח הסוגיא הזו. וכן מסיים למעשה שהדבר מותר, וגם לגבי סוגיית לא תעשון כותב שאפשר לעשות על ידי גוי.

"בענין עשיית חותמות עם צורות מע"ז.

נשאלתי, איש עושה חותמות, ופרנסתו מזה, ויש לו קונים נכרים אשר רוצים לצייר על החותם צורות משני בני אדם, וכנראה שהמה מקדושים שלהם, והמה בולטות על החותם, מהו הדין בזה אם מותר לעשות אותם, כי זולת זה נגרם לו הפסד וקלקול פרנסתו.

(א) תשובה, הנה יש להעיר בזה לאסור משני טעמים, א' משום עשיית צורת אדם אף שלא לעבוד, ואיסורו משום לא תעשון אתי, כמבואר בש"ס דע"ז (דף מ"ג) ורמב"ם וש"ע ומפורשים, ב' משום צורה הנעבדת, וכדברי הרמב"ם (בפ"ג מה' ע"ז ה"ט), העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים אפי' עשאה לעכו"ם לוקה, שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם, ועי' בחינוך (מצוה כ"ט ול"ט ורי"ד) ומנ"ח שם, [וביאר בזה בתשו' מהר"מ שיק חיו"ד סי' קנ"ב ובתשורת ש"י ח"א סי' נח"ת] ובסמ"ג (מצוה כ"א וכ"ב), וכ"ז לעבוד אבל לנוי וכדומה, שייך רק משום חשדא, ויעוי' בישויע"ק ליו"ד (סי' קמ"א) בדברי נכדו.

(ב) אמנם עכ"ז יש לצדד להתירא עפי"ד הש"ס בע"ז שם, והא רב יהודא דאחרים עשו לו, וא"ל שמואל לר"י שיננא סמי עיני' דדין, התם בחותמו בולט ומשום חשדא, דתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה, ועי' בד' הטור (יו"ד סי' קמ"א), הביא דברי הרמב"ן, ומסתברא שלא אסרו בשאר צורות אלא על הטבעות וכיוצא בהן שהן מכובדים, אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות, בין שוקע בין בולט דליכא למיחש בהו לחשדא, והא דקתני אסור לחתום בה (היינו ברייתא דלעיל) על המכובדין קאמר, כגון שיראין וטבעות אבל על המבוזין שרי ע"כ, (ועי' בד' הב"ח והפרישה שם), כתב הרשב"א דמות שמשין שאסור לעשותן, אין חילוק בין מכובדין למבוזין, אלא בהנך דאיכא משום חשד אליל, מכובדים איכא למיחש לאליל ולא במבוזין, אבל בהנך דאיסורא דידהו משום לא תעשון אתי אין חילוק בהן ע"כ. ועי' בדברי הש"ע /יו"ד/ שם /סי' קמ"א/ (סעי' ה'), טבעת שיש עלי' חותם שהוא צורת אדם וכו' ואסור לחתום בה, והביא שם הפת"ש בשם ס' תפארת למשה שכתב, ודוקא על המכובדי' כגון שיראין וטבעת, טור בשם הרמב"ן, ועי' פרישה פירושו, ונראה לי דאגרת בכלל מבוזים היא, ולכך נוהגים היתר לחתום בחותם שקוע על אגרת אף בצורת אדם שלם או ש"ו עכ"ד, [ועי' פת"ש החדשים], והנה מאד הי' לנו בר סמכא בענין זה, וכאשר כתב אודותיו בתשו' ד"ח ח"ב (חיו"ד קכ"א) ובתשו' מהרש"מ (ח"ד סי' קמ"ו) שהי' נכד להג' ר' העשיל והי' גאון מובהק ומפורסם בעולם וכדאי לסמוך עיי"ש, ואין לי הס' תפארת למשה לעיין בו, וכפי הנראה עשה פלוגתא בין הרמב"ן להרשב"א, דהרי הרשב"א כ' בפירוש דהיכא דאיסורא דידהו משום לא תעשון ואדם מהם, אין חילוק בין מכובדים למבוזין, ולכאו' נראה כן גם מד' השאילת יעב"ץ (ח"א סי' ק"ע) דפלפל שם, בענין איסו' עשיית מטבע עם צורת הגאון בעל מעשה רוקח ז"ל, וכתב בזה"ל, ואפי' תימא דמטבעות דין כלים להם, מיהא מכובדין הן, אם אמנם דלג"א שהביא התוס' שעל המטבעות מבוזין הן, באמת זו קשה ביותר לסמוך על גירסא יחידית להקל, והא חזינן דלא"ה הוא, ובודאי מכובדין נינהו, וא"כ בעושה נמי מי שרי, ואח"כ כתב וצריך לידע שלהרשב"א אין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם והסכימו לדבריו, א"כ אפי' לגירסת התוס' דמטבע בכלל מבוזין ליכא נפקותא בזה עכתו"ד, הרי כנראה מדבריו שבתחילה רצה לצדד אף בעשיית צורת אדם מטעם דהוי מבוזין, ואח"כ חזר מכח דברי הרשב"א, וכנרא' שפלוגתא בזה בין הרשב"א והרמב"ן ז"ל, והוא צע"ג, דהרי גם הרמב"ן ז"ל לא אמר דבעשי' איכא חילוק בין מכובדין למבוזין, אלא דוקא באותן שלא נאסרו משום לא תעשון אתי אלא משום חשדא חכמים אסרוהו, אבל באותן שנאסרו משום לא תעשון, לא חילק הרמב"ן ז"ל בין מבוזין למכובדין, וכמו שמבואר בדברי הטור הנ"ל, וכן מוכח בד' הר"ן (בפ' כל הצלמים) בשם הרמב"ן, וכן מצאתי דכתב בהדיא בס' דינא דחי' על הסמ"ג (לאוין כ"ב) עיי"ש, וביותר כתב הריטב"א על ד' הש"ס בע"ז שם, דכל שאיסורו משום לא תעשון אתי, כיון שעל המכובדין אסור, כ"ש על המבוזה, לא חלק בין מכובד למבוזה אלא במה שאיסורו משום ע"ז עכת"ד, הרי דמבוזה עוד גרע בזה, וכן יש להוכיח דאין חילוק בצורת אדם בזה מדברי התוס' ע"ז (מ"ג ע"ב) ור"ה (כ"ד ע"ב ד"ה שאני) עיי"ש.

(ג) והנה דברי השאילת יעב"ץ, יש ליישב, דאולי כוונתו לדברי הסמ"ג שם, שהעתיק דב' רשב"ג שעל המכובדין אסורים שעל המבוזין מותרים על דין עושה, והעיר עליו בס' דינא דחי' שם, דהרי רשב"ג במוצא איירי, וגם א"א ליישבו עפי"ד הרמב"ן הנ"ל, דהרי הסמ"ג ס"ל דלא נאסרו לעשות אלא דוקא אותן הנכנסין בלא תעשון אתי, אבל אותן שאינן נכנסין בלא תעשון אתי אפי' מדרבנן מותר דליכא חשדא, וע"כ צ"ל דהסמ"ג סובר שאפי' בעשי' אותן שנאסרו בפסוק לא נאסרו אלא במכובדין אבל במבוזין לא נאסרו, דמידי הוא טעמא דאסור לעשות צורה לנוי, מפני שלא יטעו הטועים, וידמו שהן לע"ז כמו שכתב הסמ"ג למעלה, א"כ לא שייך זה אלא במכובדין דאתי למיטעי, אבל במבוזין לא אתי למיטעי עיי"ש, הרי יש לנו קולא בצורת אדם במבוזין עפי"ד הסמ"ג.

(ד) וכן יש להוכיח מדב' תשו' מהרי"ט (ח"ב סי' ל"ה), שכתב ג"כ לפי הטעם דאיסור עשית אדם משום לא תעשון אתי, ומטעם שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לע"ז, וכ' שם בדב' הרמב"ם דה"ק אסור לעשות צורות לנוי, דהיינו דבר קבוע שיטעו לומר שיש בהם ממש, לאפוקי דרך ארעי לפי שעה, כגון משחק בהם, או להתלמד, דשרי דלא אתי למטעי, ולפי דרכינו למדנו, באותן הפרצופות שעושין לתנוקות לשחק בהם, וכן אותם שעושין המשחקים לשחק בהם הואיל ולאו בדרך קבע עבידא שרי עכ"ל, א"כ הא פשיטא, דלפי דב' הרשב"א והריטב"א הנ"ל, כיון דאיסורו משום לא תעשון, אף אם אין בו משום חשד אליל, אף לשחק אסור, ולפי דב' המהרי"ט הנ"ל, דלא תעשון הוי ג"כ משום חשד אליל, וע"כ מתיר לשחק דאין כאן חשד, ממילא הה"ד דיש להתיר לדידי' אף במבוזין.

(ה) אך מש"כ התפארת למשה בשם הרמב"ן אין מובן לי, ועי' בח"ס (חיו"ד סי' קכ"ח) דכ', דאין להקל מחמת שכ' הרמב"ם והסמ"ג הטעם משום הטועים, וזה שלא כד' המהרי"ט הנ"ל, וחידוש שלא הביאו, וגם מה שכ' הח"ס דבמ"ש הרמב"ם לנוי, משמע אבל להבין ולהורות שפיר דמי, קדמו במהרי"ט שם.

(ו) ועכ"פ עפי"ד הסמ"ג והמהרי"ט הנ"ל, יש לנו קולא בנד"ד דהוי מבוזין, דאם התיר התפארת למשה הנ"ל, להניח החותם שיהא בולט על האגרת משום דהוי מבוזין, א"כ מכ"ש החותם עצמו, שהוא רק לשימוש תכלית לחתום המכתבים, דהוי בודאי בכלל מבוזין, דלא יהא התפל חמור מן העיקר, וביותר כי על החותם הפרצופין בהיפוך ממה שצריכים להיות, כדי שבזה יבואו כדרכם על האגרת כמובן, ובודאי אין חשש ע"ז בזה, ורק בטבעת שבדברי הש"ס הנ"ל, העשוי לתכשיט הוא בכלל מכובדים וכמבואר בד' הרמב"ן הנ"ל, וביותר כי הצורה שבחותם של נד"ד עשוי להם רק לסימן כמו שהסוחרים עושין לסימן מסחר שלהם, והוי כמו שתי וערב שתולין בצואר לזכרון דלא מיקרי צלם ומותר, כמבואר ברמ"א /ביו"ד/ שם /סי' קמ"א/ (סעי' א'), ולד' הסמ"ג שייך היתר זה גם בצורת אדם, היכא דליכא חשדא, אך באמת יש להחמיר בצורת אדם מד' הרשב"א וגם הרמב"ן מודה לו לדברינו, וביותר לפימ"ש החת"ס הנ"ל, דאף להרמב"ם אין להקל משום הטעם כנז', והה"ד להסמ"ג, מ"מ לענין חשד נעבד בודאי לא שייך במבוזין כמו שכ' הרמב"ן, וגם הרשב"א מודה לו דל"ד אהדדי כמבואר בס' דינא דחי' שם, וכמו שכ' התפארת למשה שם לענין ש"ו =שתי וערב= כנז', ועי' בח"ס (ח"ו סי' ו') דהביא ד' הרמב"ן דבמבוזין לא שייך חשדא, ואף דמיירי שם לענין צורת אדם מ"מ ליכא ראי' לנד"ד דהוא מיירי לענין שהי' ולא לענין עשי', ועכ"פ לענין חשד שפיר יש לסמוך על ד' הרמב"ן, ורק הח"ס בנידון דידי' חוכך אם הוי מבוזין יעיי"ש.

(ז) וגם בתשו' נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' קי"ז וקי"ח) כ', לענין הכלי שעושה בו השו"ע דהיא בולטת דעי"ז נעשה על הטבלה שקוע דמותר לשהות כלי זה, אע"ג שהשו"ע בולט, דמבואר בטוש"ע /סי' קמ"א/ (סעי' ג') /ביו"ד/ (הנה שם איירי לענין מוצא אמנם בטור בשם הרמב"ן כ' כן כנז') דבשאר צורות שמותרות, ואסרו חכמים משום חשד, היינו רק במכובדין אבל על המבוזין מותר לצור שאר צורות בין שקוע בין בולט דליכא למיחש בהו לחשדא, דתניא טבעת שחותמה שקוע אסור לחתום בה על המכובדין הוא דאסור אבל לחתום בה על המבוזין שרי, דכיון דמבוזין נינהו לית בי' משום חשדא, א"כ כיון דמותר לחתום בחותם שקוע על צורת אדם או שו"ע =שתי וערב= על דברים המבוזין, אף שבהנחת החותם על החפץ בולטת, כיון שהחפץ ההיא שמניחים עלי' הוא מבוזה, כן נמי אם הכלי שמדפיס בו הצורה היא מבוזה, לא איכפת לן שמה הצורה, אף שהחפץ שמניחים עלי' החותם או מדפיסים עלי' הצורה היא מכובד, וכלי שמדפיסין בו אינו בכלל כלים מכובדים, ואין דרך לעבדם אלא עשוי להדפיס בהן עכתו"ד, הרי לנו בפי' נידון דידן, דחותם שלנו הוא כמו כלים שמדפיסין בו הנזכר, וביותר שבנדון דידן על דבר שמניחין עליו היינו המכתבים ג"כ מבוזין כנז', והרי עדיף עוד מנדון הנהרי אפרסמון בזה, וביותר מבואר בס' הנ"ל להתיר אף בצורת אדם, אשר בזה באמת קשה להקל מטעם הנ"ל, ובאמת צ"ע דבריו דסותר מתחי' לסופו, דהתחיל וכפל ושלש, דרק בשאר צורות שמותרות מה"ת, ואסרו משום חשד, יש להקל כנז', וסיים אף בצורת אדם, וצע"ג, אם לא שט"ס נפל בדבריו, אבל מחשש נעבד וחשדא פשיטא דיש להתיר מטעם הנ"ל.

(ח) וכן נראה להתיר מתוך השו"ת מהר"מ שיק (חיו"ד סי' קנ"ב), במש"כ שם, ליישב ד' הר"ן בפ"ג דע"ז הובא בש"ך (סי' קמ"א ס"ק ו'), דכ' על ד' הרשב"א ז"ל, דבזה"ז שחוקקין חקק בכלים ומציירין בהם עכו"ם המוצאם אסורים, והעיר הר"ן שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו, אלא לזכר בעלמא עושין אותם עיי"ש, וכ' המהר"ם שיק עפי"ד הרמב"ם (בפ"ג מע"ז דין וא"ו), דכ' המגפף והמלביש והמרחיץ ומנעיל וכל דברי כבוד שעושה לע"ז עובר בל"ת דלא תעבדם, וכיון שגם זה נקרא ע"ז, א"כ מיושב קושי' הר"ן דאפי' עשה לזכר אין לך כבוד גדול מזה, ומ"מ במבוזין בודאי ל"ה כאן ע"ז, וכמ"ש שם, מד' המתני' בע"ז (מ"ד ע"ב) בעומדת על הביב וכו' עיי"ש, הרי מבואר אף לדעתו המחמיר מאד בנעשה לזכר אבל במבוזין שרי וככל הנ"ל, ועי' בתשו' מהרי"א אסאד (חיו"ד סי' קע"ז) ובתשו' לבושי מרדכי (סי' פ"ה), ובתשו' מנח"א (ח"ב סי' כ"ז) בענין סחורה בטאבלין שתולין הנכרים על הכותלים בבתיהם שיש עליהם צורות בנ"א אלילים הע"ז שלהם, כל עיקר טעמו לאסור משום דהוי מכובדים, ורק מה שכתב בתוך הדברים דגם המהרי"א אסאד לא התיר בנדונו, בשו"ע, רק לקנות האיבערטאן מהפאבריק, שהוא לא עשאו רק בפאבריק עשאו מצויר השו"ע, אבל לא שיעשהו ישראל, דהוי כעושה ע"ז לנכרי, וגם ע"י שליחו י"ל דאסור עכ"ד, הנה המהרי"א מיירי במבוזין, ושם אין איסור אף לישראל בצורה שאין איסור רק משום חשדא, וכ"ש ע"י עכו"ם וכנז', ועי' עוד בתשו' נהרי אפרסמון שם (סי' פ"ד) עיי"ש.

(ט) אך בכ"ז לענין צורת אדם אינו ברור התירו כנז', אך כפי אשר אמר האומן הנ"ל, נקל לו להשאיר עין אחד או אבר אחר בלא השלמה, ובזה י"ל דאין איסור כמו דאי' בש"ס דע"ז הנ"ל סמי עיני' דדין, ועי' בתשו' שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קי"ד) לענין השאלה, דהשואל הי' לו חותם אחד וחקוקה בו מזל בתולה בצורת אדם שוקעות, וכ' היעב"ץ ז"ל, דלא ידע מה טיבו של ספק זה, וכי נעלם לו גמרא ערוכה וקבוע בש"ע בלא חולק וגמגום להלכה, בטבעת שחותמה שוקע מותר להניחה, אבל לחתום בה ודאי אסור עיי"ש, הרי לענין צורת אדם פשיטא לי' דאסור, אף די"ל דאגרת הוי מבוזין, ולא כתפארת למשה הנ"ל, ואמנם השואל שאל, דבחותם של היעב"ץ בעצמו הי' צורת אדם תאומים, והשיב על זה אין זה מן התימא, כי ודאי לא ניכר בו צורת פני אדם כלל וכו' הא ודאי לא סא"ד והא אפי' בסמיות עין אחת סגי וכו' עיי"ש, וצ"ע שלא יהי' סתירה לזה ממש"כ בח"א שם (סי' ק"ע) עיי"ש, וא"כ הרי יש לעשות כן גם בנד"ד, דגם בעושה מהני מה דיניחנו סומא בעין א' כמו דאי' בח"ס יו"ד שם (סי' קכ"ח).

(י) ומ"מ אף לזה צריכין אנו למה שכתבנו, דבנד"ד אין כאן משום חשדא, דהרי ראיתי בס' בית לחם יהודה על גליון הש"ע שם (סעי' ד') דכ' דצריך באופן שיהי' ניכר, ולא דמי' לטבעת של ר"י דאמר סמי עיני' דדין שהוא קטן, אבל בדבר גדול צריך לפחות החוטם כולו שיהא ניכר עיי"ש, והוא באמת פלא, דיותר ניכר עין קטועה בצורה גדולה מבצורה קטנה, ומצאתי שהעיר בזה בח"ס (ח"ו שם סי' ו'), וכ' דבאמת משום כן כ' רש"י בר"ה (כ"ה) סמי עיני' דדין השחתת צורתו, ופי' עינו כעין הבדולח שפירושו צורתו ותוארו, ואמנם הח"ס צדד דסגי בראש חוטמו כבמתני' פ' ר' ישמעאל ובזה נשחת צורתו, וא"צ כל החוטם וביותר בנדון דידי' עיי"ש, וכ"ז אנו צריכין להנצל מחשדא דע"ז, אבל כיון דבנד"ד אין כאן חשד כנז', ואך בעיקר עשי' משום לא תעשון, כיון דבסמיות עין אחת אין כאן משום לא תעשון כמבואר בח"ס שם (סי' קכ"ח), א"כ לפי"ז הי' אפשר להתיר אף בישראל בסמיות עין אחת, וכ"ש בראש חוטמו, ואף דבכל זה למעשה קשה להקל ע"י ישראל.

אמנם עכ"פ ע"י עכו"ם בודאי שרי, דהרי הח"ס מתיר אף צורת אדם שלימה ע"י עכו"ם, ואף דקשה עליו מד' התוס' בע"ז דאמירה לעכו"ם שבות, אפי' בדבר שאינו של שבת, כמו שהרבה לתמוה עליו בתשו' נהרי אפרסמון שם. אבל בכה"ג דאף לישראל אין איסור גמור, א"כ בודאי יש להתיר ע"י עכו"ם, וכגוונא דכ' בתשו' שם עיי"ש. ולזה הסכים גם הגאון אבד"ק פינסק קארלין (שליט"א) הי"ד. וכמ"ש בספרו תשו' זקן אהרן (מהד"ת סי' מ"ז)."

קנין תורה בהלכה, הרב אברהם דוד הורוויץ, חלק א סימן נד אות ה

נשאל האם מותר ליהודי להכין בבית החרושת שלו תכשיטים לגויים שיש עליהם צורות ע"ז כמו ש"ו או צורת אדם, והוא משיב שהרמ"א סבר שאין חשש עבודה זרה בצורת ש"ו שתולים לזיכרון, ואפילו לדברי הש"ך שצריך להיות ודאי שלא השתחוו לצורה – במקרה שבו מייצרים בבית חרושת זה ברור שלא השתחוו. ומביא משו"ת מהרש"ג שבאמת כל שלא נעשה לע"ז ממש אין לאסור, ופוק חזי שהרבה בעלי מלאכה מקילים בזה, ולמרות שיש קוראים תיגר עדין לא התפשטה הוראה לאיסור, ולכן הסיק שיש לומר להם שזה מכוער אבל אם לא יקשיבו אין בזה איסור. ולכן מסיק הקנין תורה שבנ"ד שאם לא עושים צורת ש"ו אלא דברים אחרים יש אולי להקל יותר.

"ע"ד השאלה אם מותר לעסוק בעשיית מיני תכשיטים עבור נכרים שעושין בהם צורות שונות מע"ז כמו ש"ו או צורת אדם וכדומה ופשיטא לי' לכבודו נ"י דאפילו למי שמתיר לסחור בהם אבל לעשותן בודאי אסור עכתו"ד…

ולמעשה הנה בענין ש"ו שתולין על צוארם מבואר ברמ"א קמ"א ס"א דאין חשש ע"ז שהוא רק לזכרון בעלמא ואפילו לדברי הש"ך שצריך שידעו בודאי שלא נעבד א"כ בנ"ד שנעשים אצלו בביח"ר שלו יודע שלא השתחוה שום נכרי אליהם ומכ"ש בתכשיטין דצורות אחרים…

וכעת נדמ"ח שו"ת מהרש"ג ח"ב ובסימן קצ"א יישב דברי רבו המהר"ם שיק שרק בעובדא שלו החמיר מפני שהיה סופר סת"ם שעשה הני ש"ו אבל באמת כל היכא שלא נעשה לע"ז ממש אין לאסור מה"ד וסיים כ"מ שההלכה רופפת בידינו פוק חזי מאי עמא דבר ובעירו כמה בעלי מלאכות בלעכנער עושים ש"ו עבור הנכרים הגם כי יש מפקפקים וקוראים תגר ע"ז עכ"ז לא נתפשטה ההוראה לאיסור לכן יש לומר להם שמכוער הדבר ובענ"פ יחמיר ואם לא ישגיחו אין לאסור להם עכ"ד ואם בנ"ד אין אפילו ש"ו רק שאר צורות אולי קל יותר, ושו"ר בשערים המצוינים עקש"ע סימן קס"ז משו"ת חדות יעקב לאסור סחורה בצורות אלו ומתיר עכ"ז ליוצקם אצל ישראל דהפועלים נכרים עושים רק למען בצע כסף וכ"ה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סימן ס"ג דמותר ליוצקם בביח"ר ישראל מטעם זה – לכן בודאי המחמיר תע"ב אבל א"א לאסור בתוקף כנלע"ד."

מסחר בצלבים – המחמירים

שו"ת בית שלמה חלק יורה דעה א (כרך א-ב) סימן קצד

דן ביהודי שקנה שרשרת צלב יקרה שהיו בה אבנים טובות, ולא ידע שיש איסור, ורק אחר כך גילה, והלך למוכר הגוי, והלה שבר את התכשיט, והישראל לקח את השבר ועשה מהאבנים הטובות תכשיט. הדיון הוא האם יש ביטול לע"ז של נכרי שהגיע לידי ישראל. לא נביא את כל התשובה העוסקת בדיני ביטול ע"ז, אלא רק ביחס העקרוני לצלב.

ראשית מביא את דברי הש"ך, שכל מה שהקל הרמ"א בשרשרת צלב זה רק במה שיודע שלא השתחווה לו, אך מציין שהשואל הציע להקל משום שהאבנים הם נוי ע"ז, ולהם מועיל ביטול. לאחר דיון קצר הוא דוחה זאת, האבנים אינם נוי, אלא חלק מהע"ז עצמה.

לאחר מכן הוא דן בטענה שהע"ז לא אסורה בהנאה, והוא דוחה, שע"ז של גוי אסורה מיד גם אם עוד לא נעבדה. אז מדוע לגבי צורות שעל הכלים אנו מתירים אם זה לנוי כל עוד לא נעבד? כיון שמדובר בצורות שנעשו על גבי כלים, שמלכתחילה ברור שנעשו לנוי, וממילא כל הספק הוא שמא השתחווה, ולכן אם יודעים שלא – מותרים. וכן הדין והטעם בשרשראות צלב שדיבר הרמ"א, שאין ספק שלא נעשו לע"ז אלא לזכרון. אבל במצא ע"ז שאיננה לנוי, אז גם אם בודאי לא עבדו אותה – אסורה בהנאה. ולאחר דיון ארוך הוא חוזר להתייחס למעמד של הצלבים, וכותב שאף שע"ז שגוי מכר לישראל אנו פוסקים שלא מתבטלת, זה דווקא בע"ז שבאמת ודאי שנעבדה, ורק מכח המכירה רוצים לבטלה. אבל בע"ז שמלכתחילה ודאי לא נעשתה לעבודה אלא לזיכרון או לנוי וכל החשש שמא נעבדה – בזה אנו אומרים שאם הגוי מכר לישראל – זו ראיה שלא עבד אותה, וממילא מותרת. וכך הוא מצדד הלכה למעשה להתיר, אם יסכימו איתו גדולי הדור וכו'.

"בענין יהודי שקנה אצל עכו"ם ש"ו שהי' תלוי בצוואר של העכו"ם ובהש"ו הנ"ל היו קבועים אבנים טובות והאיש הנ"ל לא ידע שיש איסור בדבר, ואחר שכבר נתן המעות לעכו"ם וגם קבלו לרשותו נתוודע לו שיש איסור בדבר, והלך לעכו"ם המוכר ונתן לו האליל ושברו העכו"ם וחזר הישראל וקבלו ממנו ועשה מהאבנים טובות הנ"ל תכשיט מה הדין, ובענין ע"א של נכרי שבאתה ליד ישראל אין לה ביטול

סקאלא. מוצאי ש"ק כ"ח תשרי תר"ז לפ"ק

אשיב ואומר שלום. לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג השנון כ"ש מ' זלמן נ"י

מכתבו קבלתי, ועל דבר שאלתו באיש יהודי אחד שקנה אצל עכו"ם אחד ש"ו, שהיה העכו"ם לבוש מקדם הש"ו שתלה בצוואר לזכרון, ובהש"ו הנ"ל היה קבועים אבנים טובות, והאיש הנ"ל לא ידע שיש איסור בדבר, ואחר שכבר נתן המעות להעכו"ם וגם קבלו לרשותו נתוודע לו שיש איסור בדבר, תיכף הלך להעכו"ם המוכר ונתן לו האליל, ושברו העכו"ם, וחזר הישראל וקבלו ממנו, ועשה מהאבנים טובות הנ"ל תכשיט לאשה, זה תוכן השאלה.

והנה מעלתו הביא דברי הש"ך (ריש סי' קמא) דאף דמבואר שם ברמ"א דאלו שתולין בצוואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר, היינו בידוע שלא השתחווה לו, אבל באינו ידוע אסור, שמא השתחווה לו. וכיון שכן א"כ מה שביטלו העכו"ם אחר כך אינו מתיר, כיון שכבר בא לידי ישראל וזכה בו, הוה ליה ע"ז של ישראל כמבואר (ריש סי' קמו) והנה מעלתו הביא בשם חכם אחד שהקיל בדבר, משום דהאבנים טובות הקבועים בו הוי רק נוי ע"ז, וא"כ יש שני דרכים להקל.

אחד, דבנוי ע"ז מהני ביטול עכו"ם, אף שכבר זכה בו ישראל כמבואר (ריש סי' קמו ס"ב)…

אמנם כל זה לדברי החכם ההוא, שתפס האבנים טובות לנוי ע"ז. אבל באמת ליתא לדבריו, כיון שהם קבועים בגוף הע"ז פשיטא דהוי ע"ז עצמו, דהאבנים טובות הוה להו חלק מחלקי הע"ז כמו עובי הכסף של הע"ז…

ודברי מעלתו תמוהים מאד, דהא בהברייתא דקתני משבאתה ליד ישראל אין לה ביטול קתני בה ע"ז, דז"ל הברייתא שבש"ס (ע"ז סד, ב) ישראל שמצא ע"ז בשוק כו' משבאתה לידו אינו אומר לעכו"ם ומבטלה כו' ע"ש וכל היכא דקתני ע"ז, היינו שודאי עבדוהו, כמבואר בש"ס (ע"ז מא, ב) ע"ש ברש"י ותוספות וכל הסוגיא, דהחילוק הוא בין ע"ז לצלמים, דבע"ז ודאי עבדוהו ובצלמים הוי ספק ע"ש. ומתוך זה נדחה נמי מה שכתב מעלתו ובמציאה ודאי לא ידעינן, דהא (שם בדמ"א) נמי קשקלי וטרי לענין המוצא שברי ע"ז, ומבואר שם בש"ס ורש"י ותוס' דבמוצא שברי ע"ז אין זה ספק שמא עבדוה, דודאי עבדוה ע"ש.

ועוד כיון דקיי"ל כר"ע דע"ז של עכו"ם אסורה מיד, עיין במשנה וש"ס (נא, ב) וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ז), ובטוש"ע (ריש סי' קלט), א"כ כל שנעשה לשם ע"ז אף שלא עבדוה מעולם אסורה בהנאה, והא דצלמים הוי ספק היינו משום דיש ספק דלמא לא נעשו לשם ע"ז רק אולי נעשו, והוא הדין והוא הטעם לצורות שעל גבי כלים שמבואר בר"ן לשיטתו דאם ידעינן בודאי שלא נעבדו הכלים מותרים, הוא מהאי טעמא דכיון שהצורות נעשו על גבי הכלים תלינן שלנוי נעשו מתחלה, רק שיש ספק שמא השתחווה להם אחר כך, ועל כן כל שידעינן בבירור שלא השתחוה להם מותרים. והוא הדין והוא הטעם באותן הידועים שתולין בצוואר לזכרון, נמי ליכא לספוקי בהו דנעשו מתחלה לשם ע"ז, כיון דעשייתן מוכח עליהם דנעשו לתלות בצוואר לזכרון, רק שיש חשש שמא השתחוה להם אחר כך ושפיר מדמה הש"ך הך שתולין בצוואריהם לזכרון להנך צורות שעל גבי כלים ומטעמא דכתיבנא).

אבל במצא ע"ז דליכא לספוקי שנעשה לנוי או לצורך דבר אחר, אף אם ודאי לא עבדוה, אסורה בהנאה… [מאריך כאן מאוד מאוד, ולא נוגע לנידון דידן]

ונלע"ד דיש בנידון דידן פתח תקוה להקל, ואומר אני שאף שקיי"ל להחמיר בע"ז שמכר עכו"ם לישראל, היינו בודאי ע"ז שעבדה העכו"ם, אך אפילו שלא עבדה רק שנעשית מתחלה לע"ז, דע"ז של עכו"ם אסורה מיד כר"ע דקיי"ל כוותיה רק שאנו באים להקל מכח דמכרה לישראל הוי ביטול, בזה קיי"ל דמכרה לא הוי ביטול.

אבל בנידון דידן באלו הידועים שתולין בצוואר לזכרון, ובאלו אין חשש שנעשו מתחלה לע"ז דאל"כ אפילו בידוע שלא השתחוה לה אסור לר"ע דקיי"ל כוותי'. ובש"ך (ריש סי' קמא סק"ו) מבואר דעכ"פ כל שידוע שלא השתחוה לו מותר, וכן צריך לומר על כרחך בדברי רמ"א (שם סא), אלא על כרחך צריך לומר דזה ודאי כיון שנעשה בתמונה זו לתלות בצוואר, אין זה בית מיחוש לחוש שמא נעשה מתחלה לשם ע"ז, דצורתו מוכחת עליו שלא נעשה מתחלה רק לתלותו בצואר לזכרון, רק דעיקר האיסור בנידון זה הוא מטעם שכתב הש"ך שם, דיש לחוש שמא השתחוה לו. בזה אני אומר דכיון שמכרו אחר כך לישראל, זה גופא מורה שלא השתחוה לו מעולם… [מאריך בראיות לטענה הזו, ולא נוגע לנידון דידן כלל וכלל]

אלא שאם נאמר הך סברה, יש מקום להתיר בהנאה לדעת הרמב"ן והר"ן (הנ"ל), אף בודאי ראינו שהשתחוה העכו"ם לאלו שתולין בצוואר לזכרון, אם מכרה לישראל אחר כך, משום דכיון דלא שייך בהו מימר אמר כו' א"כ בטלה במכירה, אלא שאי אפשר להקל בזה, דהא הרמב"ן והר"ן אף בהיתר המשמשים במכירה לא סמכו אטעמא קמא לחוד, דהא כתבו עוד טעם, משום דאין חיבת משמשים כחיבת ע"ז עצמה, והיתר זה לא שייך בש"ו שידוע שהעכו"ם השתחוה לו, בפרט שהתוס' והרא"ש מחמירים אף במשמשים דמכרה לא בטלה, ועיין בש"כ (סי' קל"ט סק"ז) ומכל שכן בזה.

אבל בספק אם השתחוה באלו שתולין בצוואר לזכרון, נלע"ד להקל במכרה מהאי טעמא דכתיבנא דאם איתא דפלחה לא הוי מזבין לה, בפרט כיון שביטלה העכו"ם אחר כך כמו שהיה בנידון דידן שאין כאן רק איסור דרבנן לדעת הסמ"ג.

וכבר בארנו שדברי הסמ"ג מוכרח בש"ס, פשיטא דיש לסמוך אהאי טעמא דאי איתא דפלחה כו'. ולענ"ד אף קודם ביטול, אולי אין בזה רק חומרא דרבנן בספק השתחוה, דמן התורה יש לאוקמי אחזקת היתר, כיון דודאי מתחלה לא נעשה לשום ע"ז, ולא נאסר. רק שיש ספק אם השתחוה אחר כך ונאסר, ורק משום חומרת ע"ז כתב הש"ך להחמיר מדרבנן ואכמ"ל עוד, ויש בזה פלפול רב, ולעת עתה איני מחליט אם זה הוא רק חומרה דרבנן, אבל כיון שבטלו פשיטא דאין כאן רק איסור דרבנן כדברי הסמ"ג, וכאשר הארכנו למעלה, שפיר נראה לסמוך להתיר בהנאה בדיעבד בהפסד מרובה מטעם שכתבנו, וכל זה אני אומר להלכה, אבל למעשה לחומר הנושא, אינני רוצה לסמוך על דעתי לבד, עד שיסכים להיתר אחד מגדולי הדור, אז אנא אצטרף עמו להקל למעשה."

מעיל צדקה, מוריה שנה כב, י-יב, עמ' לג-מא

נשאל האם זה מותר מה שעושים הסוחרים לסחור עם גוים בצלמים, והאם מותר ליהודי למכור אבנים טובות לגוי שמבקש אותם כדי להכין תכשיט צלב.

הוא מאריך להסביר שאין שום היתר מצד זה שהגוים משתפים, כי גם השיתוף אסור. וכיון שכך, יש איסור לפני עיוור לעשות להם צורות ולסחור וכו'.

כותב שאין לפקפק ולומר שהצלב איננו עבודה זרה, ולומר שהם לא באמת משתפים, כי כולם מבינים פילוסופית שיש אל אחד. כי למרות שזה ברור, בכל זאת, כל גוי שנותן אלוהות ועובד לצורה או לחפץ – הרי זו ע"ז. וכבר כתבו הראשונים שצלב הוא עבודה זרה. וגם הרמ"א לגבי צלבים לזיכרון, התכוון, כדברי הש"ך, רק במקרה שיודעים בוודאי שעדיין לא נעבדו. אבל בסתם חוששים. ואפילו בצלב שעל כלים, הרי יש לחשוש שנעבדים, וזו בדיוק הסיבה שהם עושים צורות צלב על כלים. ובאמת, אנחנו בכלל לא מכירים בזמנינו מציאות של צלבים רק לזיכרון, ברור שכל הצלבים מנשקים אותם וכו'. אולי זה רק במקומות שזה ממש סימן זיהוי וזיכרון בעלמא ולא שום דבר דתי. וכלל לא שייך להתיר כאן משום איבה.

"אשר חקרת לידע מי היתיר להם לישראל שעושין משא ומתן בעסק צלמים, ועוד אוותה נפשך לידע גוי שמבקש מיהודי ליקח אבנים טובות לקבוע בהם שתי וערב אם מותר למוכרן לו.

דע, כי כתבנו פעמים הרבה בעניני אמונת העכו"ם אשר אמונתם בזה הם נכריים גמורים, ואל תשיב למה שכתב הרמ"א באו"ח קנו, דאין הגוים מוזהרין על השיתוף ותחשוב שיש בזה להקל בענין ע"ז שלהם, דהתם לא קאי כי אם בקבלת השבועה מהם שמשתתפין שם שמים שהוא הבורא ושמות קדושיהן בכבוד אחד שנשבעין, ובישראל מקרי משתף שם שמים ודבר אחר בזה שמזכירין שניהם במהות ואופן אחד, מכל מקום גוים אינן מצווים בזה, ונמצא שאין הישראל עובר לפני עור, יעוין במקום אשר כתבתי זה באריכות [מעיל צדקה פב] ואם כן הא וודאי צלמי מסכיות שלהן צלמים גמורין הן לכל דיניהן ואין להם חלק באלקי ישראל בבורא העולם, כי בהיות מאמינים בסיבה הראשונה אין זה כי אם משיגין מסוג' הלאקים בלתי תואר כלל ולית מחשבה דתפיס ביה, וריחוק התואר והזמן אשר לא יפול בו, כי בלעדי זה לא ישיגו השגת האלהים, ואם כן משיגים קצת בנפול תרדמה מקצתו ממציאת סיבה הראשונה, והרי מוציאין הכל מין העיקו' הנחמד הידוע מציאותו ואין בו להוסיף עליו הבנה בזה כי אם מסכימין להשגת תכלית ריחוק סה"ר מאשר ניתן לשכל אנושי להשיג קצת הרחקתו מתארים הנמצאים כולם ומושאלים ועל כל זאת מוצאים העיקר התקוע בלבנו לאשר מצאו בימי אברהם אבינו כמו שכתב המורה ביאו דברים בר"ן ואנחנו עם ה' בני בריתו מאמינים האומרים אלקי אברהם, ואין לנו כי אם מציאות הפשוט המדבר עם משה בהר סיני פשטי מציאותינו אליו, אחת מהם לא נעדר והבן. וכן כתב הרמב"ן שפרעה ידע גם כן מסוד הס"ר ועל כל זאת אמר לא ידעתי את ה' וכן מ"כ שנמצאו ספרי' מרבותיו של פרעה שהיה בימי משה והאריכו בענין לדבר ממציאת הס"ר, ועל כל זאת אמר לא ידעתי את ה' מי ה' וגו', והכל עולה בסגנון אחד על פי דעתם המשובש, שהסיר השגחתו מעל הארץ ומסר ההנהגה לגרמיי' כטעות דור אנוש ודומיו, ומקרא מלא נאמר במלאכי כי כל מקום מוקטר ומוגש לשמי כי גדול שמי בגוים, ואמרו חז"ל (מנחות ק"י, א) שקוראים אותו אלהא דאלהא, ועל פי זאת אין ספק מהיותם עובדים עבודה זרה ומכחישין האמת, דאם לא כן לא תמצאו עובדי עבודה זרה בעולם אחרי שהודיע לנו הכתוב כי כל מקום גדול שמו. ודי בכל זה במקום זה עד כי ירחיב ה' וימלא משאלותינו מאתו ויאר עינינו לכתוב בקונטרס אשר עם לבבינו בעסקים האלה.

ואחרי שהוא כן הא ודאי ישראל שעושה אותן אפילו על ידי אחרים עובר אלפני עור שהגוי מוזהר על עשיית העבודה זרה אף שלא לעבדה ועדיין של ישראל היא, הרי מצינו שגם הישראל מוזהר על עשיית הע"ז אף בלי שיעבדו עובר על עשייה לחוד ולוקה, כמו שכתב הסמ"ג מצוה ק', וכן כשעושין אותה אפילו לגוי לוקה כמו שכתוב מצוה ק"א ואם כן אם הישראל יעשה אותה על ידי צורף גוי הרי הגוי עובר בכל זה כי הגוים מוזהרין בע"ז וכל שבישראל מוזהר עליו כו'. ועוד כשנותן הישראל לעשותן לגוי אולי יעבדנה מיד. ואף אם נאמר שאין הגוי אוסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הא מיהו חייב עליה שמכל מקום עובד ע"ז מקרי וכמו שכתב רש"י בחולין (מא, א ד"ה ואי) אע"ג דלא מיתסרא הא מפלח פלח.

ובר מן דין עוד יש טעם לאסור שגם הצורף כשעובדה וגומרה ומשתחוה לה ואוסרה בהנאה והיא ע"ז ממש, שהרי במה שהישראל מתנה לעשותם הרי גילה דעתו שלע"ז עושה אותה למוכרה לגוים כהאי דאמרינן (ע"ז נג, ב) ישראל שזקף לבינה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה נאסרה כתחילה של א"י שנאסרה במאי דגילה דעתן דניחא להן בע"ז, ואם שאינו דומה ממש לשם דהתם ניחא להו בעבודתיה וכאן לא ניחא ליה כי אם בקיום ולא עלה בדעת הישראל לעבדה, והאיך יכול הגוי לאוסרה בעבודתה, מכל מקום לישנא הכי דייקא שאמר ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי כו' מדלא אמר שזקף לבינה שישתחווה לה כו' משמע דלא כיון שישתחוה הוא לעולם אלא שכיון שישתחוה גוי לה זהו גם כן נקרא גלוי דעת דניחא בע"ז. ואם תאמר לפי זה לא יהיה הנידון דומה לראיה שמביא שם… [מאריך בזה עוד, ואין לזה תרומה לנידון דידן]

ואם עדיין לבך עלך לומר כי מה יש בזאת הצורה שתי וערב משום עבודה זרה, דהרי אנחנו יודעים עבודתה שעובדים וכי יש בחכמים יודעי בינה לומר דשתי' יש, דהרי זה מן הנמנע בחכמת הפילוספיה אשר גם הם מסכימים אליה. דע לך כי דבר זה כבר מוסכם בגמרא גם על ישראל שאין זה נמנע מדעת המשתבשים בעבודת הגרמיים, וכבר אמרו (סנהדרין סג, א) על מבחר דור דעה שאיוו לאלקות הרבה שבוודאי שכבעלי המאמינים שטעו הס"ר ולא במאמיני הצורות התחתונות ומכל שכן שיש לומר שזהו הצורה של שתי וערב גם כן צורה כללית לעבודה ואחרי שאנו רואים שהם משתחוים לו ומתפללים נגדו אין שוב לטעות בזה וכן מצינו בגוי שלקח צרור אבן או שהשתחוה לשור אסרו ולא מצינו לחלוק אם מאמין באיזה צורה שתהיה גם כן יש מקום אתו שנותן ממשלה לאותה הצורה ורווחא לחבריה שביק.

וכן מצאתי בראב"ן מפורש על הצורה הזאת של שתי וערב שהיא צלם גמור, כמו שכתב בסי' רפ"ט, דקאמר שתי וערב שלהם וצלמי מסכותם וכו'. וכן משמע בפסקי תוס' ריש פרק כל הצלמים, וכן כתב רמ"א קמא, א דשתי וערב שמשתחוים לו הרי הוא כצלם ממש, ואם תמצא לומר הרי משם משמע להתיר אותם הצלמים שתולין בצואר, גם זה אינו, דגם בזה אינו מותר אלא כל זמן שיודעין בוודאי שעדיין לא נעבדו, אבל אם יש לחוש שהשתחוה לו הא ודאי אסור ולא יהא אלא צורה שעובדין אותה, המוצא כלים ועליהן מאותן צורות שאסורין, ואף שזה יותר יש להסתפק בו, שאלו שעושין על הכלים אין דרכן להעבד אבל השתי וערב בעצמן בתבניתן בוודאי הן הנעבדין כמ"י ולתכלית הזה נעשין.

וגם מה שכתב הרמ"א באותן שתי וערב שתולין בצוואריהן לסי' שבאו ממקום הידוע להם, לא נדע לנו ואולי הוא כדמיון השתי וערב שיש להכומרים בבגדיהן שאינן אלא לסימן להם כמו שמסמנים כל דבריהן בשתי וערב, ואפילו הבעלי מלאכות שעושין סימן בנגרי עץ ודומיו עושין בהן שתי וערב, ואולו בודאי לא נעשו אלא לסימן בעלמא, ודברים אלו שכתב רמ"א בזה נלקחו מהמרדכי ריש פרק כל הצלמים ובהנדפסין שלפנינו אינו, ואפשר שאין זה כלל בזמנינו או יש איזה מדינה שתולין בצוואריהן לסימן, ואם רואה שאין כל עכו"ם נושאין אותם אלא הבאים משם או אשר ישנו שם, אבל במדינות אלו השתי וערב שעושין אותם כמעט כולם עושין לעבדם, שתולין באותן הכלים שלוקחים רק בבית תפילתם ובעת תפילתם ומחבקין ומנשקין אותו ומתפללים נגדו וכל דרכי עבודתם, הא וודאי הרי זה ככל דיני צורת כו"ם ולדעתי אין לפקפק עוד בזה אחרי היודע לנו טעמים הכמוסין להם בו.

ומה שיש עוד להמציא נידנוד היתר במו"מ הזה ולהתיר משום איבה כמו שמתירין מו"מ ביום אידם והדומים לזה נכתוב אי"ה בחלוקה השניה שבנדון דידן, אבל בזה אין בו ספק כלל דבעבודה זרה עצמו אין בו משום איבה, כי אם לא יהיה להם לנו כלל מהשתי וערב למכור ומהיכי תיתי יהיה בו משום איבה כי אם בדבר הנמצא לנו למכור ויראו שאנו מונעים למכור להם ביום אידם יהיה איבה, אבל בזה אם לא ימצא כלל בידינו מאין יהיה להם איבה, ומכל שכן אחרי שבזמנינו היהודים העושים משא ומתן בזה וכל המשא ומתן שעושין בצנעא מפני אימת הגוים ואינם יראים מהרואה במחשך מעשיהם ובמסתרים, כמ"ש אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו.

אמנם אשר צריך בשש וחיפוש שבנדון זה אם הגוי מבקש מן הצורף אבנים להקבע ולעשות בהם שתי וערב אם יש איסור ומקום חשש בזה משום לפני עור וכו'.

והנה הטור בסי' קנ"א כתב, דברים המיוחדין למין ממיני ע"ז אסורין למכור להם לעולם כו', וכן נמי אפילו דברים שאינן מיוחדין שפירש הגוי לע"ז אסורין למוכרן. [הוא מאריך בשאלה זו ובביאורים על סוגיית אזיל ומודה על רבדיה השונים, אבל אין בזה תרומה כבר לנידון שלנו]"

זכר שמחה סי' קט (תשובה בתוך תשובה)

מביא תשובה מאביו (הרב יצחק דב במברגר) שאין שום היתר לסוחר ישראל להזמין מלאכת ברזל בצורת שתי וערב, וגם לא מחשש איבה, ויש בזה לפני עיוור, ואין לחשוש לאיבה, כי אסור לנו לעשות כאלה דברים והגוים צריכים להבין. הפיתרון הוא לחבר בין מבקש השירות לבין אומנים שיעשו את זה, כך שהם יעבדו עבורם ישירות.

"אמר המדפיס: אעתיק בזה תשובה אחת מזקני הגאון זצללה"ה הנוגע גם כן לנדון דידן, וזה לשונו, הנה בזה הנלענ"ד על דבר ספקו דמר נר"ו אם יש היתר לסוחר ישראל לכתוב לבעלי אומנות מלאכת הברזל לעשות מסכת שתי וערב עבור הערה/העדה אינה ישראלית שבעירו, ואם יש להתיר ה מחשש איבה, הנה פשוט דלקיחה ומכירה כזו על ידי ישראל אסור משום לפני עיוור לא תתן מכשול, ובודאי אין שום בר לבב יכעוס על זה, כיון שתורתנו הקדושה אסרה לעשות כן, אמנם מותר להישראל להגיד הדרעזזע של אומן המתיך הברזל, למען יכתב אליו על ידי העדה/הערה עצמה, ואם אי אפשר בזה, בודאי יתרצו שהישראל יכתוב אל האומן שישלח המסכת ההוא להעדה/הערה באופן שאין הישראל קונה אותה וגם אינה יוצאת מידו, ואז הוא רק לפני דלפני דזה שרי עכ"ל."

שו"ת לבושי מרדכי יורה דעה מהדורה קמא סימן פה

נשאל האם מותר לייצר או לסחור בצלבים שמעמידים על הקבר. הוא דוחה את האפשרות להקל על סמך הנהרי אפרסמון, כי הוא דיבר במקרה שבו ידוע שלא נעבד. אבל על הקבר יש חשש גדול, כפי שכתבו מהר"ם שיק ותשורת ש"י. וגם אם לא תמיד משתחווים להם, אמרנו לגבי צלמים בכפרים שיש בידם מקל או סייף – שבגלל יש דרך לעבדם בחלק מהמקומות- כבר אסרו בכל מקום. ולכן כאן יש חשש שזה נעבד, ואסור. ואין לומר שזה מבוזה, כי זה שייך רק בכלים, ולא בתכשיטים, שבהם הקישוט הוא חלק חשוב ועיקרי. ודוחה טענת השואל שעושים את זה רק בשביל להבדיל בין קתולי לרפורמי (נוצרי) – כי זה לא נכון, וגם במדינות שבהם כולם קתוליים עושים תכשיטים כאלה. כותב שהתשורת ש"י דן אפילו באיסור הנאה, אבל בכל מקרה גם אם לא – אם הוא עושה אותם הוא כבר עובר באיסור.

בשולי התשובה הוא מעיר שלא שייך לדון אם זה מבוזה, כי בעבודה זרה עצמה אין את החילוק הזה, זה רק לגבי כלים, הוא דוחה טענה נוספת של המנחת אלעזר, לפיה יש מקום להקל מצורות שנרכשות מפס יצור, שברור שלא נעבדה. כי מקובל שהם מסירים את כובעם בדרך כבוד בעת שבוחרים את התכשיט, והרי זה כבר נחשב נעבד.

"לסחור באבנים אשר עליהם שתי וערב

שוי"ר לכבוד הרבני החריף ובקי וכו' מו"ה ישראל גרינפעלד נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו

ע"ד אשר אחד דעתו לסחור באבנים אשר עליהם שתי וערב, ודרכם להעמידם על קברם כידוע. וגם האומן ישראל חוקק עליהם שתי וערב בשקוע, מה דינו אם מותר או לא. ומעלתו הביא דברי מהר"ם שיק סי' קנ"ב שהחמיר מכמה טעמים. ובתשו' נהרי אפרסמון [סי' פד] מהדר אהיתרא בענין צלמים שעושים על ארונות שלהם שנעשה ע"י גוי אומן שתי או ערב, ואח"כ יודבקו יחדיו בעשותו על הארון, למען נדע שלא נעבד, וכמ"ש הש"ך סי' קמ"א סק"ו.

והנה תשו' הנ"ל לא דמו להדדי, הלא תשו' נהרי אפרסמון הנ"ל איירי באופן שידוע שלא נעבדה, דהיינו על הארון שגם לא יעבדו דהא יהיו מונחים בקברו, אבל על קברו יש חשש גדול עוד יותר מ"ש במהר"מ שיק, כי כן נשאל שאלה זו בתשו' תשורת ש"י [ח"א] סי' תנ"ח ודעתו הוא בלי ספק שנעשה לע"ז, דהא דרך הגוים בעברם לפניהם להסיר הכובע מעל ראשם וזה דרך עבודתם, וגם פעמים משתחוים, ואם כי לאו בכל מקום עושים כן, מ"מ לא גרע מצלמים בכפרים ובכרכים שיש בידם מקל וסייף דמשום אז דרך לעבדם באיזה מקומות, כמ"ש הט"ז סי' קמ"א [סק"א] וגם לחכמים אסורים. א"כ בנדון זה וודאי יש חשש שנעבדה ואסורה בהנאה מק"ו ממ"ש הש"ך סק"ו, וכמ"ש סתם הש"ע [שם סעי' א'] שהוא נעבד לגבי נכרים לבד מה שיש להם על צווארם, וגם על זה פקפק הש"ך הנ"ל.

והנה נראה מדברי מע"כ לדמות ממ"ש בצורות שהם על הכלים שמחלקין בין מבוזים למכובדים, והכלל מה שהוא רק לנוי ומה שהיא סתמא לנעבד, וה"נ כן הוא. ולענ"ד אינו כן, דמה שהשתי וערב הוא על אבנים, אינו כמו על הכלים, דהתם הכלים נצרכים ומשתמשים לדבר אחר, כמ"ש היורות וקומקום ובגדי רקמים וכיו"ב, משא"כ הכא כל הכלים עצמן לא נעשה אלא להיות מעמד וגבה להם לאותו שתי וערב, דהא כל שתי וערב שמעמידים על הדרכים דרכם לעשות כן, לא לבד השתי וערב ברבוע אלא השתי הוא ארוך יותר למטה והוה כמו שאר משתמשין, כמ"ש במתניתין מס' ע"ז דף ט"ז [ע"א] הגיע לכיפה שמעמידים עליהם ע"ז, ועיי"ש בגמר' דף י"ט [ע"ב], וא"כ אדרבה כל העשיה שלהם הוה לע"ז. וכש"כ שאסור לישראל לחקוק אותם שתי וערב על אבן הנ"ל, דהא שתי וערב לע"ז אין חילוק בין שוקעים בין בולטים, כמ"ש הטור והביאו הש"ך בסי' קמ"א כמה פעמים, א"כ עובר על לאו דלא תעשו. ומ"ש כ"ת שאין עושין רק לידע איזה קאטאל ואיזה רעפארמירט, ולהנ"ל אינו כן, כיון שישנם כמה מקומות שעובדים דרך עבודתם, כמ"ש בתשו' תשורת ש"י הנ"ל. וגם כי ידוע כי גם במדינות אשר הגוים אך ורק קאטאלין, מ"מ האבנים על דרך הנ"ל עושים כמו בפראנקרייך ושפאניען.

וראיתי שם בתשו' תשורת ש"י שהביא בשם מנחת חינוך מצוה רי"ד חידוש, דהא דאמרינן בגמרא ע"ז דף נ"א [ע"ב] ודף י"ט [ע"ב] לר"ע דקיימ"ל כוותיה דע"ז של גוי אסורה מיד, אינו דווקא אם הגוי עשאה אלא אם אפי' הישראל עשאה רק שהיא למען הגוי ג"כ אסורין מיד, והסביר שם מכמה טעמים. א"כ לפי"ז היה פשוט לאסור אפי' בהנאה לקבל שכרם או חליפות קנינו, אלא שמחלק שם בין עשאו למכור איזה מי שיזדמן, או עשאה לגוי אשר בקש לעשותו בעבורו דהוה כשליחות לחומרא, או לפי"ד מחנה אפרים [שלוחין סי' י"א] דבפועל יש שליחות גם לנכרי. ועכ"פ שישראל יחקוק הצורות מוסיף עוד איסור על לאו דלא תעשון. ועי' בתשו' נטע שורק סי' מ"ו שמחמיר גם בארונות.

עכ"פ לענ"ד אין שום היתר בנידון זה, והנותן לחם לכל בשר יזדמן לו פרנסתו בהיתר.

דושו"ת, הק' מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד

בשולי המכתב: אחרי כותבי זאת בא לידי תשו' מנחת אלעזר וראיתי שם בח"א סי' כ"ז שנשאל ע"ז בהטבלאות שציירים עליהם צורת ע"ז אם מותר לסחור בהם. ומביא שם דברי מהר"מ שיק ותשו' נהרי אפרסמון הנ"ל, ומסיק כדברי מהר"מ שיק. ולא באתי רק לעורר במ"ש שמסתפק על הראהמען וטבלאות אם הם בכלל כלים מבוזים או מכובדים, ודעתו שהם כמכובדים. ולענ"ד אי"צ לזה דהוה כמו תשמישיו וכמו כיפא דעשוי להחזיק עליו צורה הנ"ל, ובע"ז עצמו אין חילוק בין משוקע ובין בולטים. עוד ראיתי מ"ש שם לומר צד היתר כיון שהציור הנ"ל קונים מפאבריקאנטען והרוב אינם מהעובדים, דלהוי כידוע שלא נעבדו. והנה בהני שתי וערב על אבנים דרכם כבואם לחנות או נידערלאגע כי מסירים הכובע שלהם בעת שבוחרים אותו, א"כ להוי כבר נעבד, והא ע"ז נאסר אפי' שלא כדרך פנים, כמ"ש בע"ז [נ"א ע"א] גבי מרקוליס, וכן קיימ"ל בסי' קל"ט [סעי' ג'], ואפשר דהוי שאינו שלו ולא נאסר אלא כיון דאומן עשאה על דעת כן, א"כ ניחא דהוה כמו ישראל שזקף לבנה, והשתחווה לה עכו"ם, דקיימ"ל במס' ע"ז [נ"ג ע"ב] דאסרה. אך דהכי בנידון אי"צ לכל זה, דהא ע"ז של עכו"ם אסורה מיד אע"פ שלא נעבדה, ומשו"ה פסק רמ"א בסי' קמ"א בשו"ע [סעי' א'] דאסור, והיינו אפי' לא נעבד רק שנעשה, וכמ"ש הש"ך בסק"ו במוסגר. על כן לא מצאתי שום היתר בנידון זה, וכש"כ שרבו האוסרים מהר"מ שיק ונטע שורק ותשורת ש"י ומנחת אלעזר, וכאשר נלע"ד בנידון זה גם בעל נהרי אפרסמון יסכים כנ"ל."

תשורת שי, א, תנח

נשאל האם מותר ליהודי לייצר צלבים בשביל קברים. מביא את דברי הר"ן, והאבקת רוכל, והשו"ע שצלב שמשתחווים לו הוא ודאי עבודה זרה, וגם הר"ן מודים, ורק בצורות שעל הכלים הקלו. ובזמן הזה שמסירין הכובע ומשתחוים ומתפללים לצלב – אין ספק שזה ע"ז. וממילא אסור גם לסחור בזה, כיון שכמו עבודה זרה של גוי, זה נאסר מיד בהנאה. ואף שהש"ך כתב שגוים לא מוזהרים על השיתוף, כבר כתבו שער אפרים ומעיל צדקה שזה דווקא לגבי שבועה, ולא לגבי כל עניין. למעשה הוא נשאר במסקנתו לאסור הכל.

"שאלה, מנהג הגוים לתת אבן של שתי וערב על קבריהם אם מותר אומן מעשה חרש אבן יהודי לעשות אותו אבן. או לקנות אבן כזה ולחקוק התיבות ולמכור.

הנה בר"ן בע"ז… וכתב בשו"ת אבקת רוכל.. וביו"ד סימן קמ"א בהג"ה כתב שתי וערב שמשתחוים לו דינו כדין צלם… וכתב הש"ך שם שאפשר בצורה עצמה כיון שדרך שמשתחוים לו גם הר"ן ורבינו ירוחם מודו דאסור ולא נסתפקו רק בנצטיירו על כלים עי"ש ואם כן בזמן הזה דמסירין כובע שלהם ומשתחוים ומתפללין לשתי וערב אין ספק דע"ז היא לכולי עלמא וכיון דהכי הוא איכא לאו בעשייתן עמו שכתב רמב"ם במנין המל"ת מצוה ג' והביא מן הספרי אלקי מסכה לא תעשה לך לא תעשה אפילו לאחרים גוים וכ"כ רמב"ם בהלכות עכ"ם (ג, ט) (ז, ה) דעושה ע"ז לגוים לוקה ודוד המלך ע"ה אמר כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ופירש רד"ק דשתי עניינים הם דכל אשר בוטח כאלו כתיב וכל אשר בוטח בהם וכ"כ חזה ציון דהנביא מקלל כמוהם יהיו עושיהם אף שאינו עובדם וכ"כ החינוך בפרשת קדושים מצוה רי"ד הרי נתבאר דיש איסור תורה בעשייתם לבד.

ועתה נראה אם יש איסור לקנות ולמכור אותם אבנים שנעשו שתי וערב והנה קי"ל בע"ז דף נ"א ביו"ד סימן קל"ט דע"ז של נכרי נאסרה מיד שנגמרה ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד והנה בפ"ק דף י"ט ע"ב דהא דהגיע לכיפה מבואר דאם ישראל עשה הע"ז על הכיפה של גוי אסורה בהנאה מיד אף שלא נעבדה עדיין אלא דיש לומר דוקא התם דהכיפה של הגוי ומיד שנעשה הע"ז נעשה של גוי דהא רשות גוי הוא אבל אם עשה ישראל ע"ז משלו בשביל גוי יש לומר דלא נאסרה מיד דעדיין אינה של הגוי אף מצאתי במנחת חינוך מצוה רי"ד אות ג' שכתב דהעיקר תלוי בשביל מי העשיה אם בשביל גוים נאסרת מיד אף שעשאה ישראל משלו וכתב דיש הוכחות לזה ופשוט עיי"ש.

ולפי זה גם אומן העושה שתי וערב כדי למוכרם לגוים אף דהאומן יהודי עבריין נאסר בהנאה מיד דמה לי אם עושה בשביל גוי ידוע שצווהו לעשות או סתם למכור למי שימצא דהא גם בצווהו לעשות לא קנה הגוי והוא ע"ז של ישראל ומכל מקום כיון דנעשה בשביל גוים אסורה מיד וכל שכן אם אומן גוי עשה שתי וערב כדי למכור לגוים דאסורה בהנאה מיד מיד דהיא של גוי ונעשה בשביל גוי וכ"כ בשו"ת מהרי"א יהודא יעלה בחיו"ד סימן קע"ז דאומן שעשה שתי וערב אסורה בהנאה ובירושלמי פ"ד בע"ז הלכה ד' אהא דע"ז של גוי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד…

[מאריך קצת בעניין של מתי נאסרת ע"ז שנמכרת לנכרי]

ואם כן אסור לקנות ולמכור כיון דאסורה בהנאה מיד על כל פנים אם עשאן נכרי ובלאו הכי נמי אסור למכור להם דברים המיחדים להם לעבודה זרה ואף דכתב הש"ך שם סקנ"א סק"ז דליכא משום לפני עיוור דבני נח אין מוזהרים על השיתוף ובזמן הזה כונתם לעושה שמים וארץ אלא משתפים שם שמים וד"א עיי"ש, הנה בשער אפרים סכ"ד כתב דלא איתמר זה רק לענין שבועה אבל כשעובדים בשיתוף חייבים וכן כתב שפתי דעת ביו"ד סימן ס"ה ובא"ח באשל אברהם סימן קנ"ו וכיונה דעתו לבעל מעיל צדקה סכ"ב ובעיקרי ד"ט חיו"ד סימן י"ט הביא מהספר פרשת הכסף דאם עכו"ם מאיים על אומןישראל לעשות לו ע"ז יותר דעתו נוטה דיהרג ואל יעבור.

[שוב חוזר לשאלה מתי נאסרת ע"ז שישראל עושה עבור גוי, ונשאר במסקנתו לאסור את העשיה בגלל שנאסר בהנאה"

חדות יעקב, צבי יהודה אריה מייזליש, סי' קיז (פיוטרקוב תר"פ)

"על דבר הפאבריקין של ישראל שמתיכין ברזל וכשקונים אצלם סוחרים לעשות להם צורת שתי וערב ושולחין להם הצורות והם מתיכין ברזל ועושין להם. והאיך הא מקרא מלא אלה(י) מסכה לא תעשו. וע' תורת כהנים, ורמב"ם פ"ג מהלכות ע"ז הלכה ט. ונשאלתי על זה.

תשובה: הרמב"ם בפרק ג' מה"ע הלכה ט' הביא עושה עכו"ם לעצמו אף על פי שלא עשה בידו ולא עבדה לוקה משום לא תעשה לך פסל, וכי תאמר עושה עכו"ם בידו לאחרים אפילו עושה לעכו"ם לוקה שנאמר ואלה(י) מסכה לא תעשו לכם, לפיכך עושה עכו"ם בידו לעצמו לוקה שתים. ומפורש דוקא עושה בידו לאחרים הא על ידי פועלים דידיה כשיש לו פועלים אינו לוקה (מאריך מאוד בנקודה זו)

והנה בפאבריקין כשיש להם פועלים עכו"ם שהוי רק משום שבות כמו שכתוב תוספות יומא נ"ד. ואף שמשיטת הרמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים שכתב שעכו"ם אינו נהרג אבל אסור לו לעשות צורות משמע שמן התורה אסור… יש לומר זהו רק לצורך עצמו אבל לאחרים שגם בישראל מקרא מרבינן כנזכר בת"כ פרשת קדושים ולא נשמע בעכו"פ ויש לומר לצורך אחרים לא אסור לעכו"ם לעשות. ורק מדברנן יש לאסור. ולפי זה כיון שאין שליחות לעכו"ם. ואין שליח לדבר עבירה והוי כעכו"ם שעושה לאחרים. וכיון שהפאבריקין אשר לישראל גם כן מוכרין אותם לעכו"ם בשטר מכירה משום שבת וישראל רק שרת אצלו לקבל עבורו מה שעומדים לעשות שם וכן למכור וכל הפועלים הוי שלוחי העכו"ם לעשות. וליכא משום חדשא כלל דהישראל אינו עובר כלל והוי הישראל כמעשה קוף וכמו שכתב המחנה אפרים גוי ששלח ישראל ונתן לו כסף לקנות דקונה במעותיה וישראל רק מעשה קוף עביד כן בזה דכל הפאבריק והפועלים כולם הם של עכו"ם כיון שנמכר לו. ואף בלא נמכר לעכו"ם מכל מקום כיון שרק על ידי פועלי עכו"ם עביד לאחרים ורק הוי שבות ויש לומר דעכו"ם בזמן הזה לאו עובדי עבודת אלילים וגם חשש איבה כשלא ירצה לעשות להם אפשר להקל בדרבנן. וגם לצרף שיטת הראב"ד בב"מ דף נ"ז ברא"ש דבשאר אסורין אף שבות ליכא אף דלא קיימא לן כוותיה, ועיין ש"ך קמא, יז מיהת בצירוף כל הני אפשר להקל לצורך גדול.

אמנם ישראלים אשר להם חנותי' אם רשאים להעמיד בפאבריקין צורות הללו כדי לסחור בהם צריך עיין, דנהי דעל ידי עכו"ם הוי רק שבות. ולאחרים כשאינו בידו ליכא מלכות ועל ידי עכו"ם רק מדרבנן. אבל מיהת חשש איבה לא שייך דכמה חנותי' שאין להם למכור צורות הללו. ורק לסמוך על מה שאינו עע"א ועל הראב"ד שגם שבות ליכא בשאר אסורין. קשה בעיני להקל בזה."

שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן מה

נשאל על מכירת תכשיטים עם צלב. כותב שנראה שמה שהראבי"ה והרמ"א הקלו זה דווקא כשהצלב קיבלו כמזכרת ידידות או מזכרת לביקור' אבל אם זו שרשרת שתולים כדי להראות שמאמין בע"ז – יתכן שזה אסור, ובפרט שיש סברא לומר שביום מן הימים ישתחווה לה. ומביא שתוספות ר"י מבורנא החמיר בנזמים וטבעות שיש עליהם צלב. ועוד הביא את הערוגת הבושם שהחמיר. ומעלה שיש חילוק בין תכשיט שכל מהותו זה צלב, הרי שברור שנועד למזכרת עוון, ומי שאינו שייך לדת זו לא היה לובשה, לבין תכשיט שיש בו אבנים טובות ומשובץ בו גם צורת צלב, שברור שהתכוונו לתכשיט. וכך עולה מהבתי כהונה באריכות גדולה, שהתיר רק אם הגוי יוציא האבנים הטובות ויבטל את הצלב. ובמקומו יהודים נהגו בזה איסור מאז ומתמיד, ובמיוחד שאין חשש איבה, כי הגוי יכול ללכת לחנות אחרת, ולכן העושה כן הוא ממש מכניס תועבה על תוך ביתו. ולכן מכמה טעמים לא ראוי לסחור בזה, ויש בזה גם 'אל תפנו אל האלילים'. וגם לפי הפנימיות יש בזה בעיה, ושומר נפשו ירחק בדור פרוץ שכזה.

"נשאלתי ע"ד חנות למכירת תכשיטים, אם מותר למכור צורת שתי וערב…

ולפענ"ד היה נראה דמ"ש הראבי"ה והרמ"א לזכרון, הכוונה שקיבלה כמזכרת ידידות, או שקנאה באיזה מקום שביקר שם למזכרת וכיו"ב, ובכה"ג דייקא מותר כיון שאין הכוונה לע"ז כלל, משא"כ כשתולה כדי להתיחס אל התלוי כיון דסו"ס תכליתו בזה להראות שמאמין בע"ז או ששייך לכת המאמינים אפשר שיש בזה צד איסור, ובפרט שיש סברא לומר שדעתו ג"כ להשתחוות לצורה זו במקרה ולא תזדמן לו צורה גדולה…

ובענין לנוי יעויין בתוס' הר"י מבורנא ע"ז מ"ג ע"ב בד"ה על הסדינים, דלא מצינו היתר לנזמים וטבעות החקוק עליהם ש"ו וכו' עיי"ש. ועיין בשו"ת ערוגת הבשם …עיי"ש שהעלה לאסור.

והנלע"ד לחלק בזה במהות צורת התכשיט, דאם אין בה אלא ש"ו בלבד הרי חזינן שמתכוין דייקא לזה ורוצה ללבוש למזכרת עון לזכור הע"ז דמי שאינו מבני אמונתם לא היה לובשה כתכשיט, משא"כ כשעושה כצורת שאר תכשיט שמשובצים בתוכה אבנים טובות וצורת ש"ו דמוכחא מילתא שלתכשיט קא מכוין, וגם הש"ו שעושה שם הוי לתכשיט ודו"ק. וראיתי אח"כ בשו"ת בתי כהונה הנ"ל שדרך בכעין זה, ועיי"ש מ"ש בזה באריכות גדול ולמעשה התיר רק אם הנכרי יוציא האבנים טובות ויבטל הש"ו עיי"ש.

…

אמנם במקומותינו נהגו איסור בזה מאז ותמיד, וישראל קדושים משכו ידיהם מלעסוק בע"ז ומשמשיהם וטמא טמא יקרא. ובפרט שבזמה"ז אין חשש איבה, ויש לו חנויות אחרות שיכול לקנות בהם צורות ש"ו, ולכן המכניס אצלו צורת ש"ו הוי בגדר מה שנאמר [דברים ז' כ"ו] ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, ועיין ספר חסידים סי' ת"ל. …

וזאת תורת העולה מן האמור שמכמה טעמי אין ראוי לסחור בצורת ש"ו, ויש בזה גם משום אל תפנו אל האלילים בשבת קמ"ט ע"א, וברמב"ם פ"ב מע"ז ה"ב ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור וכו', ובשו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ט"ו מדין איסור הנאה.

וידוע ג"כ חומר הדבר בפנימיות, ובהנהגות להרה"ק מוהרי"מ מזלאטשוב זי"ע לא יסתכל בשום צלם וע"ז כי אין מקבלין תפלתו ארבעים יום עכ"ל. וזה שמבקשים על פרנסה בהיתר ולא באיסור, היינו שלא נזדקק לסחור בדבר האסור [ועיין שו"ת חתם סופר או"ח סו"ס נ"ט]. ושומר נפשו ירחק מזה, ובפרט בדורנו זה שהפרוץ מרובה על העומד והכפירה ומינות מתפשטת והולכת והאפקורסים והרפורמיים למיניהם מתרבים בעוה"ר, שאין מן הראוי להכניס עצמו בפירצה דחוקה בזה, ולנזהר שלומים יותן כמי נהר."

אמרי דוד, הורוויץ, סימן קפ-קפא

נשאל על ידי הרב אברהם לאברבוים, רבה של זלקווה, שרצה להתיר ליהודי לעשות צלבים לגוים שתולים בצוואר, ומשתחווים אליהם. טעמו היה משום ספק ספקא. הרב הורוויץ דוחה את זה, לדעתו כל הדיון בפוסקים היה להתיר שתי וערב בדיעבד בלי ביטול, אבל לעשות מסחר לכתחילה – אסור. וגם יש איסור חשד, כי בימינו הנוצרים עובדים לצורות האלה. וגם אין לעשות ספק דרבנן לכתחילה. וכמו שאין לעשות סחורה בנבלות וטריפות – במיוחד כשמכוון מלאכתו לכך, כך גם כאן.

הוא מקבל תשובה מהרב לברבוים שמבקש להתחזק בהיתר, על סמך הטענה שמדובר בע"ז בשיתוף שמותרת לגוים. הרב הורוויץ יוצא בתשובה מפורטת שבה הוא שולל את הטענה שע"ז בשיתוף מותרת לגוים, ומוכיח שגם זה נאסר לגוים, כפשט דברי הרמב"ם

"ב"ה יום ה' לסדר האזינו א' כ"ח אלול תרצ"א סטינסלאב

ברכת כוח"ט… מו"ה אברהם נ"י לאבערבוים ראבד"ק זאלקווא יע"א.

מכתבו הגיעני ועל דבר אשר דרש כת"ה אם מותר לישראל לעשות שתי וערב ולמכור אותם לעכו"ם שמאמינים בו ואליו ישתחוו וזה תולין בצוארן וכל יקר הפוסקים עיניו ראתה ופלפל בחכמה להתיר העשיה והמכירה על ידי ספק ספקא, ואנכי לא כן עמדי, וכי עושין גרף של רעי לכתחילה, ועד כאן לא פלפלו הפוסקים בסי' קמ"א ביו"ד אי שתי וערב שרי בלא ביטול או אסור אלא בנמצא אבל לעשות מסחר וקנין בזה גם לעשותו לכתחילה מזה לא מיירי ואפילו אי נימא שאין בה איסור עשיה דלא נפקא ליה מקרא דלא תעשון מכל מקום אסור להשהותן אצלו משום חשדא כע"ז (מג, ב) התם בחותמו בולט ומשום חשדא היינו שיחשודו כי עובד לה ומשום הכי מחזיקו בביתו ואף דתוספות ד"ה שאני כתב דוקא אנדרטי שהיה דמות אדם שלם וכו' מכל מקום ע"כ עתה שעובדים לזה בודאי שייך חשדא ולסחור בהם למוכרם לעובדיהם על ידי ספק ספקא גם כן אינו כמו שכתב האו"ח סי' יו"ד מג"א ס"ק י"א דאין לעשות ספק דרבנן לכתחילה, וכ"כ טו"ז יו"ד ס"ס קכ"ב דאין לעשות ספק ספיקא בידים והוא הדין לעשות ולמכור שו"ע ויהיה ס"ס זה אין לעשות ועיין יו"ד סי' קיז, דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות רק באם נזדמנו מותר לנחור תישי לעורות ולמכור אחר כך הבשר טו"ז מתיר דהוי ליה כנזדמנו וב"ח ומ"ב וש"ך אוסרים דהווי ליה כמכוון מלאכתו בדבר האיסור מכל שכן בנידון שלפנינו בודאי אסור לעשותם ולמוכרם לעובדיהן.

וראה זה בבר ליואי ח"א ביו"ד לאא"ז זצ"ל נשאל על החלונות שבבתים שנראים שתי וערב אי שרי למיעבד וצחק על שאלתם כיון שלא נעשה לשם זה וראיה לדברי הב"ל ממו"ק (ח, ב) מסרגין את המטות וכו' ולקמן (ט, א) מפלפל הש"ס מאי מסרגין ומסקינן במסרגין כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב וכו' אלמא דשרי לעשות שתי וערב באין מתכוין לאליל ואז בזמן הש"ס כבר עבדו אליל זה וכן נראה דאם לא יהיה רשאים לנטוע אילנות כי המה דומים לאשירות שהיו עובדים אותם אך כיון שלא נעשה לשם עבודת אלילים לא חיישינן לזה אבל עשיית שתי וערב שבנידון זה נעשה מתחילה עבור העובדים אותם אף שלא נאסר עליו מקרא מכל מקום אסור להחזיקם משום חשדא וכן למכרם, זאת חזיתי להשיב לכבוד תורת הרב נ"י לפי מסת הפנאי."

סימן קפא

"יקרת נואמו הגיעני בעת אשר אין הלבלר יוצא בקולמוסו וגם עתה לא עת לדבר ומצוה קלה יש לנו וסוכה שמה, אך למען כת"ה לא אחשה עודו מסתולל להתיר לסחור בשתי וערב והוכיח בראיות כי עובדים בשותף ולא נצטוו עליה.

והנה ידוע דברי תוס' בכורות (ב, ב) וסנהדרין (סג, ב) ואו"ח סי' קנ, ויו"ד סי' קמז, וחו"מ סוף סימן קעט, דמוכח דאין עכו"ם מצווים על השיתוף ומנ"ל הא ונראה דסנהדרין אמרינן שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעכו"ם שלו ע"כ מוכח דוקא נשבע בעכו"ם שלו לבד מוזהר ואסור אבל נשבע לשמים ומשתף דבר אחר אין מוזהר, ושם (סג, א) אמר רשב"י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, ורמב"ם פסקה בהלכות שבועות, וצריך להבין מנין לו זה ונראה בסוכה מה, רבי אליעזר אומר לי' ולך מזבח מקשה מכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם היינו כמגילה (יח, א) וכ"ד בש"ס וכתוס' סוטה (ד, ב) ד"ה נעקר על ידי מיתה חטופה או משונה ע"ש והיא מיתה על ידי שמים לא על ידי בית דין ורשב"י השיב והלא המשתף שם שמים ודבר אחר היינו רק בדיבור פה על ידי שבועה נעקר וכו' היינו ישראל מכל שכן בעובד או זובח בשיתוף זה חייב אפילו בבית דין של מטה אפילו עכו"ם כותי עובד בזביחה בשיתוף חייב אבל עכו"ם כותי בשבועה פטור כמו דאמרינן בסנהדרין (נו, ב) בעכו"ם כל שבית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה, ע"כ, ולכן במימרא דרשב"י דמיירי בשבועה ונעקר מן העולם על ידי מיתה בידי שמים ואין בית דין של מטה ממיתין אין בן נח מוזהר אבל בעבודה בשיתוף מוזהר וחייב מיתה, ובענין אמונתם ידענו כי יש שתי כיתות, כת א' מאמינים אמונת השילוש ומחזיקים אותו לאלוה וכת הב' מחזיקים אותו רק לנביא ובממלכת פולין רובא דרובא מהכת הא' והמה עובדים להשית וערב ומשתחוים לו לשם אלהות.

ומעתה נחזי אנן בע"ז (ב, א) אמרינן לעתיד בוא הקב"ה נוטל ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בה וכו' ומסיק הש"ס אלא כך אומרים אומות העולם כלום כפית עלינו את ההר כגיגית, אומר להם הקב"ה ראשונות ישמיעונו שבע מצות היכן קיימתם, ומנא לן דלא קיימום וכו' ע"כ ואי אמרת דעתה עובדים בשיתוף ואין מוזהרים אם כן איך ישאל הקב"ה מהם ז' מצות היכן קיימתם, הא הן ישיבו מצות שלא לעבוד ע"ז קיימנו דעבדנו בשיתוף, אלא ודאי מוכח שמוזהרים גם עתה ועוד ראיה מע"ז (כו, ב) ד"ה ולא, כתוב ואע"פ שסתם עכו"ם עובדי עכו"ם מכל מקום אין מורידים, ושם (סד, ב) מסקו התוספות דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה הרי דאנו מחזיקים אותם לעובדי עכו"ם. ואל תשיבני ממאי דאמרינן בחולין (יג, ב) עכו"ם שבחו"ל לא עובדי עבודת אלילים אלא מנהג אבותיהן בידיהן, ע"כ, כבר כתב הש"ך יו"ד קנא, יז דדוחק לומר משום בזמן הזה לאו עובדי עכו"ם הן לא מיקרי אליל שלהם עכו"ם ע"ש, וע' תוס' ע"ז (יד, ב) כתב והכי נמי ספרים פסולין הראוין לתיפלה בבית העכו"ם אסור למכור לכומרים דעובר משום לפני עור וכו' והובא ביו"ד סי' קלט ברמ"א ולדבריו דאף שתי וערב מותר למכור למה מביא רמ"א דין זה וגם מה שהובא בש"ך שם והב"ח כתב על והמחמיר דמן הדין אסור, לדבריו הוא דבר שפתים אך למותר אלא ודאי דאסור והדין במקומו עומד מכל שכן דאסור למכור להם שתי וערב דכולנו איתנייהו ביה לפני עור וחשדא ולא ישמע על פיך.

וגדולה מזו מצינו ראינו בש"ס בע"ז (מו, א) איתמר אבני הר שנדלדלו בני ר"ח ור' יוחנן ח"א אסורו וחד אמר מותרות מאי טעמא דמאן דאמר מותרות כהר וכו' ומאן דאמר דאסר להכי כתב שקץ תשקצנו ותעב וכו' דאע"ג דאתיא מדינא להיתרא לא מתיא ע"כ, הרי בע"א אפילו היינו יכולים למילף להיתר בא הקרא ללמדנו לדרוש לאיסור והנה בפלוגתא זו אבני הר שנדלדלו חד אוסר וחד מתיר בש"ע יו"ד סימן קמה, א פסק הרמב"ם כמאן דאמר מותרות ורבים מגדולי הראשונים פסקו דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא והש"ך מתרץ כרמב"ם דבירושלמי מפורש דר"י אוסר וחזקיה ויהודה בני ר"ח שרי ולא שבקינן פשיטותא דירושלמי משום מאי דמספקא בש"ס דילן.

ולי נראה דטעם החולקים… (דן בחשיבות ירושלי לעומת בבלי)

היוצא לנו מזה דחכמים רמזו בדבריהם איך הלכה לקולא או לחומרא ולפעמים החליפו השיטות למען לפסוק הלכה כרצונם וגם כאן אומרים דהם ידעו דר' יוחנן אסר ובני ר"ח המה דשרי, ואולם רצו להחמיר באבני הר שנדלדלו ולפיכך סתמו דבריהם ולא כתבו מפורש דר"ח אסר ובני ר"ח שרי כי היכי דלא ליגררו אבתריה ויעשה כמותם להתיר, וגם הש"ס פלפלו בכאן ולק' (נט, א) ויפשוט איך סבירא להו לבני ר"ח ור' יונן כי אולי ירצה מי לברר מדבריהם איך סבירא להו ומסיק ש"ס שאין לפשוט מדבריהם וסתמו בכונה ויהיה ספיקא דאורייתא לחומרא והבן."

 

שו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן כז

פותח בכך שאסור למכור טבלות שיש עליהם צורות בני אדם-אלילים של הנוצרים שהם תולים על הבית. ואלו טעמיו: ראשית, הטבלאות האלה מכובדות, ולכן בכל מקרה אמור להיות אסור שמא נעבד. ועוד שזה נאמר בכלים, שהעבודה זרה היא רק קישוט עליהם, אלא כאן הציור הוא העיקר. וכיון שרוב דרובא של הקונים הם מהכפרים – שם באמת מסתמא זה לעבודה. וכבר כתב הש"ך שיש להקל רק בודאי לא נעבד. אמנם דוחה שהעניין של כפרים זה דווקא לגבי מה שנמצא אצלם כבר, ולכן דוחה את הטיעון הזה, אך חוזר לטענה הקודמת, ומסכים עם מהר"ם שיק שבכלים שהם לנוי, עצם זה שמכבד אותם זה כבר עבודתם, כי אין להם שימוש אחר. וזה בדיוק הדין של הטבלאות האלה, שנתלות בשביל לכבד את הע"ז. וברור שצלב ונצרות זה עבודה זרה כמבואר בראשונים.

"נשאלתי ממופלג א' אם יש איזה היתר למכור הטאבלין (טבלות) שתולין הנכרים על הכותלים בבתיהם שהם צורות בנ"א האלילים ע"ז שלהם והשבתי לאיסור ועוד הזהרתי על ככה מקודם (בראותי כי איזה בעלי חניות הקילו בזה) ואמרתי להפרישן מזה.

ואבאר טעמי בפשיטות. דהנה יש להסתפק אם העכו"ם הנכרים האכרים עובדים לאלו הצורות או תולים אותם בבתיהם רק לנוי ובש"ע יו"ד סימן קמ"א סעי' ג' בכלים סתם שמסתפקים אם נעבדו דהחילוק בין כלים מכובדים למבוזים דכלים מכובדים אסור גם בסתם וי"א גם במבוזים והרמ"א כ' דהמנהג כסברא הראשונה והיינו דוקא במכובדים יש לאסור בסתם וא"כ הטבלות המצוירים האלו הם כלי' מכובדי' ליופי חדריהם תולים אותם בכתליהם וגם לזכר עבודתם ע"ז שלהם ובכלים מכובדים לכ"ע אסור מחמת ספק אם נעבדו.

ולכאורה י"ל עוד כיון דאלו הטבלות אינם כלי תשמיש שעליהם נחקק הע"ז שלהם שיהי' שייך לחלק בין כלי מכובד לבזוי דהא הטבלות האלו הם רק צורות הע"ז שלהם ולא לתשמיש אחר וכיון שאנו מסתפקין אם הם לעבודת ע"ז או לנוי והרי הקונים הטבלות האלו רובא דרובא המה האכרים הנכרים בני הכפרים ופסקינן בש"ע ה' ע"ז סי' קמ"א סעי' א' דכל הצלמים של ע"א הנמצאים בכפרים אסורים דסתמא לשם ע"א נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דודאי לנוי נעשו וא"כ כיון שבני הכפרים הנכרים קונים הרי סתמן בודאי לע"ז ולא לנוי וע' בש"ך שם ס"ק א' דגם אם בספק אם נעשו לשם ע"ז או לנוי אסורים ג"כ רק אם בודאי נעשו רק לנוי אז מותר.

אמנם באמת הך חילוק בין כפרים לכרכים הוא רק בצלמים הנמצאים אצלם כבר די"ל שכבר נעבדו בודאי בכפרים אף דמלשון הטור משמע דתלוי רק בעשי' כמ"ש הטור בכפרים אסורה כיון דס' אליל אסורה דסתמן לשם אליל נעשו וכן בש"ע מ"מ העיקר בש"ס פ' כל הצלמים במתני' משום שנעבדו ועלה אמר רבה החילוק בין כפרים לכרכים משמע פשוט שעיקר הקפידא רק מחמת החשש שנעבדו כבר בכפרים ומ"ש "שנעשו לשם ע"ז" היינו שכיון ששם בכפרים א"צ לכלים לנוי ובודאי מחמת רק שנצרכים להם לעבודה זרה ע"כ עושים אותן הכלים וא"כ בודאי שנעבדו דאל"כ למה עשאן וא"כ בנ"ד שעדיין לא היו ביד הנכרים בני הכפרים רק שהוא היהודי קנאם מהצייר הפאבריקאנט וא"כ ל"ש חומרא דבני כפרים כיון דלא היו עדיין בידם שיעבדום

אך גם בל"ז מטעם שכתבנו לעיל דכלים מכובדים לכ"ע אסור ואלו הטבלות כלים מכובדים הם כנז' ואף דלא היו עדיין ביד הנכרים הקונים שיהי' שייך לומר שכבר עבדום באיזה פעם מ"מ ממקום שבאו שם הטבלות מהאומן הנכרי ג"כ יש לחוש מדינא שעבדום משום דהוי כלים מכובדים כנז' וגם אם לא עבדה בהשתחוי' שזה לא שכיח בזמנינו לעבוד בהשתחוי' וכיוצא מד' עבודות מ"מ יפה כתב בשו"ת מהר"ם שיק ז"ל (חיו"ד סי' קנ"ב) דאפילו עשאה הצורה רק לזכר ולא לעובדה מ"מ הרי הוא מכבד לע"ז בזה שעושה לה זכר וזה ג"כ הוי עבודתה אף שאינו מד' עבודות ויישב בזה מה שדקדק הר"ן על הרשב"א (מובא בש"ך סי' קמ"א ס"ק ו') שאפשר שאין עושים אלו הצורות רק לזכר בעלמא ולא יהא רק לזכר מ"מ כבוד הוא לה וג"כ אסור מטעם ע"ז כמ"ש הרמב"ם דכל דברי כבוד שעושים לע"ז עובר בל"ת דלא תעבדם אלא שבכלי מבוזה מותר דהוי כעומדת על ביב וכו' אבל בכלי מכובד אפי' עשאה רק לזכר אין לך כבוד גדול מזה ובזה עצמה עושה לה כבוד ונאסרה משום ע"ז וכליו דאסור בהנא' ולא משום דחיישינן להשתחואה להם עכת"ד המהר"ם שיק

והנה בנידון דידן גם אם נאמר שהוא רק לזכר מ"מ אין לך כבוד גדול מזה בצורות האלו על הטבלות שתולה בכותליו לחשיבות וחביבות אצלו וג"כ נאסר מחמת שמכבדה. וכיון שכן הוא הנה פסקינן בש"ע (יו"ד סי' קנ"א) שאסור למכור להם דבר הנצרך לע"ז.

ופשוט דהנוצרים בזמנינו והשו"ע שלהם הוא ע"ז כמ"ש התרומת הדשן וכן כ' הרמב"ם בפי"א מה' מאכלות אסורות בדפוס ווינעציאה (שהחסירו אח"כ מחמת גזירת הבקורת בעו"ה) דהנוצרים בזמנינו נהי דאינם אדוקים אבל עבודתם הוא ע"ז. ואף דבש"ע שם סי' קנ"א באנו לפלוגתת הרמ"א והש"ך דהיכא שיוכל למצוא במ"א לקנות פסק הרמ"א דמותר למכור להם כל דבר וגם בכאן י"ל שיוכלו למצוא אלו הטבלאות אצל חנוני נכרי (ועיי' מ"ש בזה בחיבורי מנחת אלעזר ח"א סי' נ"ג בתשובת כ"ק אאזמ"ו זי"ע שם בתמצית הדינים היוצא ממנה ע"ש בסופה). מ"מ בלא"ה אסור דהוי נאסרה מטעם ע"ז בעצמ' שמא כיבד לה הנכרי אחר שעשאה ועכ"פ כיבד לה גם בזה בפעולתו ע"י זכר שמצייר צורותיהם של בנ"א האלילים שלהם דהנכרים בזמנינו (וכעין מה שזכרנו ממהר"ם שיק) והרי נאסרה בזה מטעם ע"ז ואסור ליהנות ממנה ולהחזיקה למכרה בחנותו. ופשוט דל"ש לומר בזה מ"ש הרמ"א בסי' קמ"א דבזמה"ז שאין עובדים הנכרים לצורות אלו מותרים בהנאה אם מצאן (מלבד דגם הוא אסור להשהותן כמ"ש שם) דהא כ' הש"ך שם ס"ק ט"ז שקאי אדלעיל היינו צורות חמה ולבנ' ודרקון שלאלו הצורות אינם עובדים בזמנינו אבל לצורות האלילים והשו"ע שלהם בודאי עובדים ומכניעי' א"ע ועכ"פ מכבדים לה הנכרים גם בזמנינו כנז' וא"כ אסור למכור בחנותו הטבלות הנז' מטעם שביארנו ואם כי הטעם של המהר"ם שיק י"ל דל"ש רק בנכרי הקונה או שצייר לעצמו צורת הע"ז שלהם שזהו עושה מחמת חשיבותה וחביבותי' לה והוי לכבודה ואסור משום ע"ז משא"כ האומן הצייר הפאבריקאנט שעושה רק למסחרו כדי למכור וי"ל דאינו מתכוון לכבודה ועושין מהם אלפי אלפים למסחר וגם אלו האומנים אולי אינם אדוקים עפ"י רוב וגם אולי הוא יהודי פושע עכ"פ אינו מאמין בע"ז שלהם. עכ"ז כיון שכ' הש"ך שצריך לידע בודאי שלא נעבדה באיזה אופן ומי יוכל לבטוח בודאי שלא נתכבדה כי רבים מהאומנים גם בזמנינו כאדוקים ואין להאריך: "

 

החלק שני של התשובה – מה הדין בדיעבד, בסוחר שכבר קנה את הטבלאות האלה, ויש הפסד מרובה. מצדד שיש צד היתר ליהנות בדמיהם. הוא מצדד שהאומן שעושה את הטבלה הוא מן הסתם לא מאמין בזה במיוחד, אלא עושה רק לבצע כסף, ולכן כל עוד זה בידו לא נאסר בהנאה. ולא שייך לומר שעצם העשיה היא ע"ז כדברי מהר"ם שיק, כי זה רק כשמי שעושה את זה, הוא עצמו תולה על הקיר. אמנם, הסברא הזו היא נגד הש"ך, ולכן זה רק צירוף להקל בדיעבד, ולא לכתחילה.

"אמנם הגם שביארנו בזה צדדי האיסור כנז' מ"מ בענין שקרה לא' שקנה מהטבלאות סכום הרב' מחמת שהי' מורי היתרא לעצמו בראותו אחרי' מבעלי חניות מקילין ג"כ מקלן יגיד להם ואין נזהרים. ואם יצטרך כעת לאבדם יהי' הפסד מרובה ואין ידו משגת ע"כ י"ל בזה צד היתר שמותר ליהנות בדמיהם כיון שכתב הט"ז שם בסי' קמ"א (ס"ק ב') דבכפרים סתמן לשם ע"ז ע"ש מה שהקשה ותי' דאעפ"י שספק ע"ז לחומרא מ"מ כל שיש סברא לאיסור ולהיתר ראוי להקל דהא קיי"ל בכל דוכתא דלא מחזיקין לאיסורא מספק ואין מחמירין בספק אלא במקום דאיתחזק איסורא כבר ע"כ במקום שיש סברא דלנוי עשוי וכיון דיש סיוע ממה דאין מחזיקין איסור ומותר בכרכ' אבל בכפרים דאין דרך לעשותה לנוי א"כ האי סברא דלנוי נעשה הוא בשו' עם צד ההיתר דלשניהם יש ריעותא דלאיסור יש סתירה דאין מחזיקין איסור ולההיתר יש סתירה דאין דרך לעשות לנוי הוי שניהם ספק ובספיקא אזלינן לחומרא בע"ז עכ"ד הט"ז ע"ש והנה בטבלות צורות אלו שנעשה מאומן צייר בהפאבריק ובדפוס הרחק מפה וידוע כוונתם של הציירים והפאבריקען האלו רק למען בצע כסף והם עצמם עפ"י הרוב ככולם אינם מאמינים כלל בהבלם זה וא"כ יש לתלות יותר להיתר דלא עשאו רק לציור נאה למוכרו להנכרי האכר שחפץ בו וגם ל"ש לומר כיון שמכבד לה הוי ג"כ עבודת ע"ז כמ"ש המהר"ם שיק דזהו י"ל רק במי שקובע הצורה הטבלא על כותלו לחשיבות כנז' אבל האומן המדפיס והפאבריקאנט מובן דכל כוונתו רק למען בצע כסף ולא לכבדה כלל וסיוע לזה הך דלא מחזיקין ריעותא א"כ הוי רובן להיתר ומותר (כמו בשל כרכים שם) כ"ז נראה היתר מסברא ישרה ואמרתי לסמוך ע"ז להציל ממון ישראל הפסד מרובה בשאלה שזכרנו שקרה לא' אבל באמת הש"ך שם כ' בפירוש דרק אם יודע בודאי שזהו רק לנוי ומי יוכל להבטיח ודאי ע"ז ע"כ להחזיק אלו בחנותו כדי למכרן לנכרי' לכתחלה יש לאסור כמו שכתבנו לעיל:"

 

מביא את דברי הנהר אפרסמון, אך מצדד במהר"ם שיק, שכיון שעושים שתי וערב על קבריהם, זה דרך עבודה, 'להסתירם בסתר כנפיה' ולכן גם נחשב עבודה זרה, למרות שזה לא מ4 העבודות, וממילא אסור לעשות ע"ז לגוי, ואין לסמוך על נהרי אפרסמון:

"והנה ראיתי בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' פ"ד) בדין ארונות שעושים למתי נכרים שעליהם צורת שו"ע והתיר באופן כזה שהשתי וערב יצוה לעשות אח"כ בסוף ע"י טישלער נכרי (השו"ע הבולט שעושים על ארונם) באופן ידוע ברור שלא השתחוה לו ובאופן זה התיר כיון שיכולים לקנות אצל אחר כמ"ש הרמ"א סי' קנ"ד עכת"ד ולע"ד נכונים יותר דברי המהר"ם שיק דגם בצורת שו"ע שעל קבריהם כיון שעושין דרך עבודה להסתירם בסתר כנפי' ועכ"פ לכבוד ג"כ הוי עבודת ע"ז (דלאו דוקא בד' עבודות אסור כנז') וא"כ הרי אסור לעשות ע"ז לנכרי כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' ע"ז הלכה ט' דהעושה ע"ז אפי' לגוי לוקה ע"כ אם נסמוך ע"י שעושה בנכרי אומן ואין שליחות לנכרי מ"מ כבר כ' במחנה אפרים ה' שלוחין דאומן פועל בשכר יש שליחות לנכרי וגם לחומרא יש דיעה דיש שליחות לנכרי כמ"ש בה' רבית סי' קס"ח ע"כ לא הבנתי לנכון ולא מצאתיו נכון לסמוך בזה על היתרו של הרב הגאון בעל נהרי אפרסמון ז"ל גם באופן שכ' שם כנז'."

 

וגם מתשובת מהר"י אסאד אי אפשר ללמוד, כי שם מדובר על בגדים וכלי מבוזה, והוא באמת התיר רק לסחור ולא לייצר. ולא פשוט לסמוך על ההיתר למכור לגויים צרכי עבודה בגלל שיתוף, כי רבים חולקים על הרמ"א בעניין השיתוף, וגם אם הוא מוכר במחיר מוזל, עדיין יש בזה לפני עיוור למרות שהגוי יכול לקנות במקום אחר.

"ומה שהביא שם מתשו' מהר"י אסאד לענין האיבערטאן שהוא בגד וכיסוי שמשימים הנכרים על מתיהם. התם שאני כמו שביאר הגאון מהר"י אסאד ז"ל טעמו ונימוקו בתשובתו משום דהוי בכלל בגדים וכלי מבוזה ולא הוי מכובדים לענין זה רק כלים החשובים כמ"ש בש"ע שם ואף שי"ל שגם ארונו של מתו שקוברו בארץ בו הוי ג"כ כתשמיש מבוזה מ"מ לא דמי לשם דגם במהר"י אסאד לא התיר רק לקנות האיבערטאן מהפאבריק שהוא לא עשאו רק בפאבריק עשאוהו מצוייר השו"ע אבל לא שיעשהו ישראל דהוי כעושה ע"ז לנכרי וגם ע"י שליחו י"ל דאסור כנז'. ומה דפשיטא לי' שם בתשו' נהרי אפרסמון דאם יוכל למצוא במ"א שוב מותר למכור לו עפי"ד הרמ"א בסי' קנ"א דל"ש לפ"ע בכה"ג הנה הרמ"א כ' שם ב' דיעות ומסיים נפש היפה יחוש לעצמו וגם מה שכ' שם הש"ך ס"ק ז' היתר אחר מטעם דעבודתם של אלו שיתוף הוא ואין ב"נ מצווה על השיתוף הנה בזה באנו לפלוגתא דרבוואתה גדולי האחרונים אי ב"נ מצווה על השיתוף וע' בפת"ש ביו"ד סי' קמ"ז ס"ק ד' ובחיבורי מנחת אלעזר ח"א סי' נ"ג ועכ"פ לא הוי היתר ברור גם מזה. וגם צריך לדקדק אם יוכל הנכרי למצוא באותו מקום ארונות יפים כאלו במחיר שוה כזה דאל"כ הוי עדיין לפ"ע כמו שביאר אאזמ"ו בתשו' הנדפסת שם על ידי במנח"א עש"ה:"

 

שאלה נוספת, אם מותר לעשות ראמען (איזשהו קישוט או אביזר נלווה) לטבלא שיש בה ציור אלילים שלהם. מדובר כאן בעשיית תשמיש ע"ז, ולא בע"ז עצמה, ולכן זה תלוי בדברי הרמ"א שאם יש לגוי מקום אחר לקנות – אין בזה לפני עיוור, אמנם, שומר נפשו ירחק, והש"ך מתיר לגמרי, והסומך עליו אין לגעור בו. אבל אם אין בעיר אומן טוב כמותו – מוסכם שזה לפני עיוור.

"ולענין אם מותר לישראל לעשות ראמען לטבלא נייר מצוייר כזה של אלילים שלהם (כמו שרגילין בחניות של זכוכית לעשות ראמען לטבלות מצוירות שתולין על הכתלים). הנה כיון שאין עושה לה רק תשמיש ע"ז ואינו צורה בעצמה אשר אם נעבדה גם ע"י שמכבד לה כנ"ל ג"כ עובר בלא תעבדם ואסור בהנאה לישראל משא"כ הראמע"ן שעושה סביבה שאינה הע"ז בודאי (אם כי היא לה לנוי מסגרת סביב) ובאנו לזה לד' הרמ"א בסי' קנ"א כנז' ואם יש חנווני אחר באותו מקום שעושה ג"כ ראמען יפים כאלו ובמחיר כזה ויוכל למצאן במקום אחר כמו כן אז ל"ש לפ"ע להרמ"א רק שע"ז כ' הרמ"א שם כי שומר נפשו ירחק מזה ג"כ והש"ך חולק ומתיר בנכרי, ונפש היפה שסומך על הש"ך אין לגעור בו כ"כ, אך אם אין חנות ואומן טוב כמותו בהעיר שיעשה הראמען כאלו וגם במחיר כזה אז בודאי שייך איסור לפ"ע כמבואר בתשו' אא"ז במנח"א סי' נ"ג כנ"ל: [ועוד מאריך בדיון בדברי הרמ"א, ואינו נוגע לנידון דידן]"

 

נשאל האם מותר לקנות ציורים כאלה מאומן יהודי ('קל בדעתו') שאין חשש שעבד או כיבד, ולפי הסברות עד כה אמור להיות מותר. אבל באמת הוא אוסר, כי ישראל שעושה ע"ז לגוי עובר באיסור, ואם הוא קונה ממנו, הוא מסייע בידי עוברי עבירה, וגם אם זה לא תרי עברי דנהרא – עדיין יש לאסור לסייע בזה ליהודי. ומוסיף לומר שאין צד להתיר בגלל שהטבלה לא בולטת, כי ברגע שיש חשש שנעבדה באיזה כיבוד – אין חילוק כלל. ושוב מתפלא על היתרו של הנהר אפרסמון לעשות צלב על ספרי תפלתם.

"והנה אח"ז נשאלתי אם קונה לחנותו אלו הציורים שלהם מאומן ישראל (שהוא קל בדעתו ועושה אלו הציורים) עכ"פ אין שום חשש שעבדה או שכיבד לה כלל וא"כ מותר גם לפי דברינו והשבתי לו דגם בכה"ג אסור מטעם אחר דהא הישראל העושה ע"ז לנכרי ג"כ עובר וכמו שביאר שם במהר"ם שיק תשו' הנז' וא"כ אם הוא קונה מיד הישראל הזה שעובר ועושה ע"ז לנכרי הרי הוא מסייע ידי עוברי עבירה ואין לומר מטעם היתר שאם הוא לא יקנה ימצא האומן הישראל קונים הרבה אחרים כמ"ש הרמ"א בסי' קנ"א בכ"ז כ' הרמ"א רק בנכרי ולדעת הש"ך שם גם בישראל מומר שיצא מכל ישראל לגמרי ע"כ ל"ש לגבי' מטעם מסייע ידי עוברי עבירה אבל בישראל גם בליכא תרי עוברי דנהרא אסור מדרבנן משום מסייע לדעת הרמ"א כמבואר בפוסקים וא"כ אסור לקנות מהאומן ישראל משום מסייע כנז':

גם ראיתי להזכיר כי זה פשוט שאין לדון בזה בנ"ד מטעם שהטבלא המצויירת אינה בולטת והוי כשקוע דכיון שיש חשש שנעבדה באיזה כיבוד שמכבד לה והיכא דאיכא חשש נעבדה אין חילוק בין שקוע לבולט כמ"ש הש"ך סי' קמ"א ס"ק כ"ה באורך:

עוד ראיתי להעיר בראותי בשו"ת נהרי אפרסמון סי' קט"ז וי"ז מיו"ד מתיר לכורך ישראל לעשות צורת שתי וערב שקוע על ספרי תפלתם והוא באמת דבר זר להתקבל וגם עפי"ד הש"ך הנז' בסי' קמ"א ס"ק כ"ה דהיכא שלאליל נעשו אין חילוק בין שוקע לבולט ולפי"ד המהר"ם שיק הנ"ל וגם מקורו בתה"ד וברמ"א ששו"ע הוא אליל ע"ז וכשהוא מדבקו על ספרי תפלתם והוא מכבדו בזה דרך כבוד והרי עובדו בזה הכבוד הנ"ל וא"כ אסור לעשות ישראל ע"ז לנכרי שיעבדה הנכרי ע"כ בודאי יש לאסור להישראל הכורך לעשות הצורת שו"ע כנז'. – ואחתום בברכת שלום:"

נטע שורק, הרב שרגא טננבוים, סי' מז

נשאל לגבי החזקה של צלבים, השאלה לא מפורטת לגמרי. הוא כותב שאמנם לא נראה שיש איסור חשד, וגם למרות החשש שמא משהו ישבר והוא יתקן ויעבור באיסור – אין בידינו לגזור. ובגלל שיש חשש שחלק מהצלבים האלה נעשו בשביל עבודה ונעבדו, ורק אחר כך נמלך ושם אותם על הכלי – די בזה שהסוחרים מקילים בזה מעצמם, אבל אין להורות להם היתר במפורש. אבל אם באמת הצלבים מגיעים בנפרד, ורק אחר כך שמים אותם על ארון – כבר יש סיבה לאסור מדינא, שמא נעבד. ואולי היה אפשר להתיר שהיהודי יהיה בעלים רק על הארונות, וגוי יעשה את הצלבים ויחבר אותם לארונות, ויקבל שכר עצמאי על התוספת הזו, ולא דרך היהודי. אבל הוא כותב שהוא לא פנוי לעיין אם יש בזה חשש אמירה לגוי.

"ב"ה ה' וישלח תרנז"ל פה טשאטה יע"א

מכתבו היקר מא' וישלח כן הגיע לידי ושאלת חכם תשובה שלימה שיש לצדד להיתר על פי דבריה בינות אדם אות ע' אך הנה גם הוא כתב רק דרך אפשר דלא שייך חשדא בדבר של של מסחר בשהה (??) שלהן גם איכא למיחוש שמא יתקן הדברים ואף שאין בידינו להמציא גזירות מה שלא נמצאו מפורש בש"ס ופוסקים ואפשר שנוכל לסמוך על זה אם מזהירין אותו על ככה שלא לתקן הנשברים אפילו על ידי נכרי.

אבל מאחר שיש בהן צלמים גדולים של שתי וערב שאולי עשוין להשתחוות להן ולעבדם ואחר כך נמלך לתתם על גבי הכלים הללו הדין עמו שלא להורות היתר בדבר להדיא ודי אם עושין מסחר זה מעצמן כרבים אשר עושים מסחר בזה בלי שאלת חכם להעלים עין מזה אבל לא להתיר להם לכתחילה והפלפול בזה ללא צורך כנלע"ד. ואם אולי באים הצלמי שתי וערב בפני עצמן והמוכרין לאחדים ישימם על הארונות הללו אז פשיטא שאסור ויש לחוש מדינא.

ואולי היה אפשר להתיר לו למכור הארונות לבדן והשתי וערב יעשה אומן נכרי ויהיה לו משכורת מזה אשר יתקן את השתי וערב אשר הוא עשה על הארונות ושיהיה הנכרי עושה אדעתיה דנפשיה, ואז בלא זה הוי רק שבות דשבות דשבות מאמירה לנכרי בדבר שאינו עושה לע"ז רק לנוי (יש בזה קצת ספק אם הוא שבות דשבות) אבל על כל פנים יש היתר בזה שהעכו"ם עושה אדעתיה דנפשו לקבל שכרו, ואינו דומה לשבות דשבת דפשיטא שאסור על ידי פועל נכרי בשכר ולא מהני בזה מה שעושה אדעתיה דנפשיה דשאני התם שמצוה לו לעשות מלאכה בשבת ואסור משום ממציא חפציף כו' או דמחזי כשליחו מה שאין כן בנידון דידן הווי לי כאומר לנכרי חסם פרתן ודש בה ועיין ב"מ דף צ', א, ובתוספות שם ד"ה חסם משמע שאם ישראל מרויח על ידו אסור. ואין לבי עמי לעיין בזה כראוי."

מסחר בצלבים – המקילים

שו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א – יורה דעה סימן קעז

המהרי"א נשאל על תכריכי מת שעושים עליהם צלב בכוונה, האם מותר ליהודי לסחור בהם ולמוכרם לגויים, כיוון שברור שלא נעשו לעבודה, או שאסור כי למת לא עושים 'לזיכרון' כמו דברי הרמ"א בסעיף א' אלא כנראה כוונתם לע"ז. הוא משיב שבדין שתי וערב הש"ך כתב שיש להקל רק כאשר ידוע בואי שלא השתחווה לו שום גוי, אבל לגבי צורת שתי וערב על כלים יש דין קל יותר שאם הכלים מבוזים השולחן ערוך והרמ"א פסקו להקל. ולפי הרבה פוסקים בגדים יש להם דין דבר מבוזה, ולמרות שהרמב"ם החמיר, יתכן שהחמיר דווקא בסימן שבולט על הבגד, ולא בשקוע או בשווה. וגם אפשר שהחמיר דווקא במלבושי כבוד שלובשים החיים, אבל כיסוי או בגד השייך למת לא מוגדר מכובד, ולכן חזקתו לנוי בעלמא ומותר לסחור בו.

"ע"ד המצוי בין הסוחרים ארטיקטל א' שנעשה בו שתי וערב בכונה מחדש מיד ע"י בעל מלאכה ונקרא בל"א [איבערטאהן] ושייך לכסות בו את מתי עכו"ם כשמניחים אותן תוך התיבה לקברו אם מותר לסחור בהם ואין לחוש שהוא מין ממיני האלילים שאסור בהם ולישא וליתן בהם או אסור כבש"ע יו"ד רסי' קנ"א דכיון דבמת לא שייך שנעשה לזכרון ולא דמי לשו"ע שתולין על הצואר המבואר ברסי' קמ"א דמותר מה"ט שהוא רק לזכרון משא"כ סחורה הנ"ל בודאי מחשבתם לע"ז עכ"ד.

הנה בדין השו"ע עצמו שתולין על הצואר העלה הש"ך סימן קמ"א סק"ו דלכ"ע אסבה"נ =אסור בהנאה= כיון שדרך שמשתחוים לו חיישי' שמא כבר נעבד אא"כ ידוע בודאי שלא השתחוה לו עדיין שום גוי. אבל צורת שו"ע שאינו בפ"ע אלא שנעשה על הכלים אף שהוא צורה שעכו"ם עובדים בזה"ז העיד הרמ"א בהג"ה סעיף ג' שם וש"ך ס"ק ט"ו כ' דהמנהג כסברא הראשונה שסתם המחבר שאם הכלים מבוזרם /מבוזים/ מותרים בודאי שנוי הכלי נעשה לזכר בעלמא ומותר בהנאה אלא שעל מכובדים הם אסורה בהנאה ומייתי הטור והרא"ש בע"ז דף מ"ג פלוגתא על בגדי משי ורקמה וכל מלבושי יקר מבוזים מקרי כיון שלובשים אותן ועשוין לבלות בכלל סדינין הן…

ולפי"ז פשיטא מלתא בנ"ד דסחורה ההוא [איבערטאהן] שנעשה לכסות בו מתי עכו"ם שנארג בו או נעשה עליו ביד האומן בעת עשייתו צורת שתי וערב סדין ומטפחות ממש הוא וחזקתו לנוי הוא לכ"ע ואפי' אינו מקרי סדין ממש אלא בגד משי ורקמה נמי לרוב הפוסקים הוא בכלל סדינין כלים מבוזים מקרי. ואף להטור דמחמיר כהרמב"ם דוקא בבולט משא"כ בנ"ד סתמא שוקעת הוא או בשוה מודה הטור בבגד משי ורקמה מיהת בבלל /בכלל/ מבוזים הוא וגם י"ל אפילו הרמב"ם דחשיב בגדי שני מכובדים היינו דוקא מלבושי כבוד שלובשים החיים דרי"ו קרי למאני' מכבדות' ואז"ל ולקדוש ה' מכובד זה יוה"כ כבדהו בכסות נקיה אבל כיסוי או בגד השייך למתי עכו"ם בודאי מודה הרמב"ם דבכלל מבוזים הוא ומותרים בהנאה ולסחור בהם ואפי' בולטת יעיין בש"ך סק"ו הנ"ל והא דביבמות ריש דף ק"ד ושל זקן העשוי לכבודו וכו' פרש"י לתכריכי מיתה הנה לא אמר העשוי לכבוד אלא לכבודו דייקא ולאו נעל מקרי וכו' ה"נ נ"ל לא מכובדים מקרי כיסוי המת גם להרמב"ם וחזקתו לנוי בעלמא עשה בו האומן שו"ע ומותר לסחור בו."

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן סט

האגר"מ נשאל האם מותר לסחור בבולים שיש עליהם צלבים או כמרים. משיב שאין לאסור, כמו הצורות שעל המטבעות שהתוספות והרא"ש כתבו על בנן של קדושים שלא היה מסתכל בצורת מטבע, אפילו אם נעשתה לנוי, וזה בניגוד לשאר אנשים שלא היה חסידים כמותו ורק אם עשאה עבודה זרה נאסרת. וגם מתוספות בע"ז שכתבו שטעם ההיתר במטבעות הוא שרגיל בה תדיר ולכן לא שייך בה 'לא תפנו אל האלילים' – פשוט שאין כוונתם שדווקא בגלל שהתרגל מותר, כי אז מי התיר לאדם להסתכל בפעמים הראשונות, וגם איך מתירים מטבעות חדשים, וגם צריך לומר שלענים שלא רגילים לראות מטבעות אסור להסתכל. אלא כוונתם שכיוון שנעשה בשביל להסתכל בהם תדיר ולא כדרך ע"ז שנעשתה להסתכל בה בשעת העבודה, ולכן לא שייך 'אל תפנו'. וגם הבולים שנעשו לצורך הסתכלות תדירה ולהדבקה במכתבים דינם כך. וגם לא ברור שיש איסור להסתכל בצלב כי זו לא הע"ז עצמה, רק איזה חק, ורק מצד הרחקה מן הכיעור יש להחמיר בצלבים שנעשו לשם עבודה, אבל לא במטבעות ובולים אין מקום להחמיר. ועוד טעם גדול יש שהבולים משתמשים בהם שימוש בזוי, והם נזרקים באשפה לבסוף, ואמרו שע"ז היא דווקא כזו שהגוי נוהג בה מנהג כבוד של עבודה, ולא דבר מבוזה (ר"ג במרחץ אפרודיטי).

"אם מותר לסחור בסטעמפס /בולים/ של המדינות שיש סטעמפס שמצויר עליהן שתי וערב וכומרים.

ומה ששאל מע"כ באחד שמסחרו הוא למכור סטעמפס לאלו האוהבים לקבל סטעמפס מכל המדינות ויש מדינות שמצויירים על הסטעמפס כומרים ושתי /וערב/ ערב שלהם אם מותר לו לסחור בזה. הנה לע"ד אין לאסור דהם רק כהצורות שעל המטבעות שכתבו התוס' והרא"ש בשבת דף קמ"ט ד"ה ודיוקני שמותר כדמשמע מר' מנחם בר' סימאי שקרו ליה בנן של קדושים משום דלא הוי מסתכל בצורתא דזוזא מכלל דאחריני הוו מסתכלי וכתבו הטעם משום דרק בשויה לשם עבודת גלולים אמר שאסור להסתכל בה אבל כשנעשה לשם נוי מותר עיי"ש. וטעם זה שייך אף בצורות שעל הסטעפס /הסטעמפס/ שלא נעשו אלא לנוי ולסימן כמו על המטבע. ועיין בתוס' ע"ז דף נ' בד"ה ה"ג שכתבו טעם אחר בהיתר הסתכלות במטבע דכיון שרגיל לראות בה תדיר לא שייכא בה הפנאה ופשוט שאין כוונתם כשכבר הורגל לראות דא"כ יקשה איך הורגלו מתחלה לראות בצורת המטבע וגם איך מותר במטבע חדשה שלא מצינו חלוק בזה וגם איך מותר עני שלא מצוי אצלו מטבעות. אלא הפירוש הוא דמחמת שנעשה לראות בה תדיר לא כדרך שאר ע"ז שנעשה רק להסתכל בה בעת שרוצים לעובדה, לא שייך הפנאה בהסתכלות כיון דידוע לכל שההסתכלות בה הוא בשביל ענין המטבע. וא"כ גם הסטעמפס הוא ממש כן דנעשו לראות בה תדיר לצורך שיש לעשות בהסטעמפס שהוא לדבקם במכתבים וכדומה. עכ"פ באותו הטעם שמותרין להסתכל במטבעות ישנו גם בסטעמפס.

וגם לא ברור לי שיהיה בכלל איסור להסתכל בשתי ערב שלהם דיותר נוטה שליכא איסור כיון שאינו הע"ז עצמה שעובדין לזה רק איזה חק עכו"ם להחזיק סימן זה לעבוד הע"ז בזה שלא מצינו בכה"ג שיהיה אסור בהסתכלות ורק מצד הרחקה מן הכיעור יש להחמיר בנעשו לעבודתם כחק שלהם ולא במטבעות וסטעמפס שאין אף להחמיר. וצורות כומרים אם יש שם, הוא כמו צורות מלכים ושאר אנשים שאין עובדין לצורות הכומרים. ולכן איני רואה שום איסור בהמסחר בהם ובהחזקתם בתוך שאר סטעמפס של שאר מדינות.

ויש עוד טעם גדול בסטעמפס שהרי נעשו באופן שמבזין את הצורות דמלכלכין אותן בהפאצט /דואר/ שרושמין עליו בחותם לפוסלו מלהדביקו עוד הפעם וגם שמשליכין אותם באשפות אחר שנוטלין משם את המכתבים, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה אין לאסור כדאיתא בע"ז דף מ"ד לענין שמותר לרחוץ במרחץ של אפרודיטי וכ"כ אין לאסור להסתכל מטעם זה."

שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן סט

כותב שאין איסור להשתמש בבול שיש עליו צורת צלב, כי צורות אלו לא נעשו לשם ע"ז. אבל עדיף לא לקנות כאלה לכתחילה, מהיות טוב.

"בדבר הבול שציין שיש צורה שלא ראוי לנו אי יש צד היתר להשתמש בבול כזה לשלוח איגרת או שאסור.

ונלפענ"ד נראה דאין כאן איסור להשתמש בהם ועיין חו"י סי' שט"ז שכתב להתיר להתיך מטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינת שוועדין ולפענ"ד כ"ש הוא בבול של צורה זו שמותר להשתמש בו ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן, והאמת כי אין אלו הצורות עשויות לשם ע"ז כלל ועיין ספרינו משנ"ה ח"ה סי' קי"ז וסי' קכ"א – ב' ולכן לכתחילה אם ילך לקנות בולים ודאי מהיות טוב שיקנה בולים שאין עליהם צורות כאלו או כאלו וגם יש צורות אחרות מאוסות אבל אם כבר יש לו מותר להשתמש בהם ובדיעבד ודאי דאין להחמיר"

מדליות

כף החיים פלאג'י חלק ג סימן ק

תשובה מבנו אברהם נר"ו. בענין מדליות שהמלכיות שולחות ליהודים שקרובים למלכות, ויש עליהם צלב, שהרי ב"כ (כנראה בתי כהונה) אסר אף בצלב מפנינים ומרגליות, והצריך ביטול ע"י גוי, אלא שהזרע אמת חלק עליו והקל. וכן עקרי הדט. אמנם האבקת רוכל החמיר כמו בתי כהונה. אלא שנראה לו שבמדליות האלו גם ב"כ היה מקל, וזה שונה מסתם תכשטים שגויים פרטיים עשו, שאולי השתחוו לפני שמכרו, כי המדליות עשויות בכוונה כדי לכבד נתינים, ואין ספק שלא עבדו אותם, ועוד שיש בזה איבה אם לא ילבש או יבטל ע"י גוי אחר. ולכן בזה בוודאי היה מתיר. וכדי לברר היטב שלח מכתב לרבני אירופה, וגם הם העידו שמקילים בזה כמו שכתב הזרע אמת. ואמנם מארי דאחרון החמיר ולכן נכון לא ללובשו אלא כשנכנסים למקומות מלכותיים וביציאה להסיר את זה. וגם אפשר לתת לנהג הגוי להחזיק בדרך את התיק שבו המדליה.

"מבנו הגדול אברהם רחימא נר"ו

^[5]…ובהיותי בזה עמדתי להתבונן על ענין הכבוד שנותנין המלכיות לשלוח נישאנים^[6] לראשי האומה ישראלית אשר הם קרוב למלאכות אפילו ממלכות אחרת הנה במלכיות הלועזיים בערי איירופה יש שו"ע ומה יעשה הירא את דבר ה' אשר לא נשא לש"ו לפי דברי מוה"ר הגדול ב"כ^[7] דאסר אף במרגליות ופנינים ושצריך ביטול ע"י גוי יע"ש אלא שראיתי להרב זרע אמת ח"ב סימן מ"ה דחלק על מוה"ר ב"כ דהפריז על המדה והתיר בשופי המרגליות והפנינים הנמכרים מהם וה"ד הרב זל"א והרב עקרי הדט סימן י"ט כיע"ש ומרן בספר אבקת רוכל סימן ס"ח תנא דמסייע ליה למוה"ר ב"כ כאשר יראה הוראה הפך הרב זרע אמת וע"ש למוה"ר מנה"ג על הסיג'אריס בתיבה יע"ש.

אלא דלי הפעוט נראה דבאלו הנישאנים של המלכיות מפ'ראנקיאה גם מוה"ר ב"כ יודה להתיר דאינו כמו מרגליות ופנינים דנכרי פרטי דאיכא למיחש דהשתחוה לה בעל הדבר או דשוב עשרה מרגיל השתי וערב שהיה לו דהא אלו עשויים בכונה לתת כבוד ות"ח^[8] לאחרים מצד המלכות דחלק מכבודו ולא יש ספק מסרך ע"ז ועוד דאיכא משום איבה אם לא יתלנה על צוארו או יבטלנה ע"י נכרי דאולי יודע הדבר ויבא לחשש סכנה וכל כי האי יורה יורה מוה"ר להתיר וכדי שיהיה בידי הלכה ברורה כתבתי לרבני האירופא לשנים וג' היותר גדולים והשיבו אלי כמו שהעיד הרב זרע אמת דכך נוהגין לתלות על צואריהם הנישאן אפילו שיש שתי וערב כי הוא עשוי לתכשיט וכבוד מלכות ונחה דעתי יותר דיש על מה לסמוך להני אשילי רברבי מדורינו העי"א הגם דמארי דאחרון החמיר הרבה הנה כבר אמרנו וענינו דבכגון דא גם היא משלנו להתיר ועכ"פ לא נכון ללובשו כ"א דוקא בעת שיכנס לפתח השררה שלהם ובצאתו יסירנו תכף ומה טוב דאפי' בהליכה וחזרה יקח הגוי החיק שבה הנישאן וכגון המנהיג את העגלה… וה' יזכינו לחוות בנועם מה שיתן משיח צדקנו אכי"ר".

שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ג סימן עא

מזכיר מקרה בו המלך נתן מדלית הוקרה ליהודי אחד, והיה בה צלב, והוא נשאל האם מותר ללכת בה, והשיב שהרמ"א לכאורה מתיר, ועיין בש"ך שנראה שדבריו חסרים מפני הצנזורה, ובמקור הדין במרדכי לא ברור, ולכן כשהמלך שולח רק לכבוד ומתכוון בזה רק כמזכרת אהבה, אין לחשוש, ובפרט שזה עניין הנוגע לכבוד המלך וצ"ע בזה.

"(ודרך אגב אזכיר מה שאירע מעשה שבשנת תרי"ב בחג הסוכות זכינו לראות פני מלכינו בעברו בארץ לתור כל ארצות שלו עבר פה לבוב והנה בנסעו מפה שלח מאדעלי"ן /מדליות/ ויהודי אחד הי' ג"כ מהמקבלים מאדע"ל והנה בהמאדעל יש שתי וערב ונשאלתי אם מותר ללכת בו והנה ברמ"א סי' קמ"א ס"א מבואר צורת ש"ו שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל ש"ו =שתי וערב= שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר ועיין בש"ך שם אבל נחסר שם מפני המוראה ועיינתי במקור הדין במרדכי ר"פ כל הצלמים ולא הבינותי הדברים וע"כ כאן שהמלך שולח רק לכבוד ואינו מתכוין רק למזכרת אהבה שנשאו חן בעיניו י"ל דאין לחוש בזה ובפרט שהוא מכבוד המלך ירום הודו וצ"ע בזה ועיין שו"ת כנסת יחזקאל ס"ק י"ב)"

יין הטוב – א, הרב יצחק ניסים, יו"ד סי' יא

הרב יצחק ניסים נשאל על יהודי מבגדד שסיפר על ביקורו בארץ ישראל, ותיאר כיצד הראשל"צ הרב מאיר עונד על חזהו מדלית כבוד שיש עליה צורת שתי וערב. אחד החברים שם גער בו בנזיפה קשה שזה לשון הרע על הרב מאיר ובייש אותו בפומבי. ושואלים כעת האם יתכן שכך עשה הרב מאיר, ומה דין הגוער.

הרב ניסים סוקר את דברי הראשונים על הצלב שהוא לזיכרון, ודברי הרמ"א, והש"ך, ושיטת הר"ן וכו', ודברי הזרע אמת שהתיר, ובתי כהונה שאסר. כותב שאפשר שגם הבתי כהונה יודה להקל במקרה כזה, כי הם ודאי נעשים כדי לכבד אחרים ולא כדי לעבוד, וכפי שכתבו הרב פלאג'י והשואל ומשיב. ואף שיש לדון כמה ראוי להסתובב עם זה בפומבי וכו', ולכאורה הדבר מכוער, אם הרב יעקב מאיר אכן עשה זאת כנראה שראה בזה צורך וזה יהיה מעשה רב להתיר את זה.

"שאלה איש אחד מתושבי עירנו פה בגדאד עלה לארץ ישראל וירד והיה מספר בשבח הארץ ויושביה ובכלל הדברים אמר שמעלת כבוד הרב הראש"ל כמהר"ר יעקב מאיר שליט"א נתכבד ממלכים באותות כבוד גבוהים ועונד אותם על חזהו והוסיף לומר ובאותותיו אותו שיש עליהם צורת שתי וערב, ותיכף ומיד גער בו אחד מהשומעים גערה גדול ואמר לו כלך מלשון הרע הזה וכו', והשתנו פניו מחמת בושה אזל סומקא ואתי חיורא, ואמרתי לשאול את מעכ"ת לדעת אם באמת יש איסור מצד הדין לגדולי ישראל לענוד אותות כבוד כאלה שמקבלים ממלכים אם יש עליהם צורת שתי וערב. ו'עולא נחות' זה שאמר שמהר"י מאיר נושא על חזהו אותות כאלה ראוי היה לגערה דיש בדבריו משום הוצאת שם רע, או אין איסור בדבר וממילא לא חטא האיש בהוצאת שם רע ובלישנא בישא ומי שגער בו והלבין פניו שלא כדין עשה וצריך לפייסו…{דברי שבח להרב ניסים}

תשובה: רבינו הרמ"א בהגהת הש"ע (סי' קמ"א סעיף א) כתב משם המרדכי בריש פרק כל הצלמים בשם הראבי"ה דצורות שתי וערב שמשתחווים להם דינם כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל אותן שתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר, ונראה לכאורה דשתי וערב דנידון דידן דומה לאותן שתולין בצואר ומותר, אלא דהש"ך שם כתב על אותן שתולין בצואר דהוא דווקא בידוע שלא השתחוו לו, ונראה דמסתם אסור מספק דשמא השתחוו לו, ויש לומר דבנידון דידן נמי אסור מספק, אלא דבתשובת זרע אמת ח"ב סי' מ"ה ראיתי כתב להעיר על הש"ך דאם מדמינן שתי וערב שתולין בצואר לצורה נעבדת, אך בידוע שלא התשחוו לו יש לאסור כדקיימא לו בסי' קל"ט דע"ז של גוי אסורה מיד אלא ודאי אין השתי וערב אלו שתולין בצואר בכלל צורה נעבדת, ולא חיישינן שמא השתחוו לו ע"ש, ובאמת מסתימות דברי הרמ"א עצמו נראה כן דלא חיישינן שמא השתחוו לו, ויש לומר במקור הדין במרדכי עצמו וכבר כתב הבית הלל דלא נמצא במרדכי שבידינו מזה כלום, וכתב דצריך לומר שבדברי הרמ"א ח"ה משם המרדכי בשם ראבי"ה, דבת"ה סי' קצ"ו האריך בנין הכמרים שיש להם שתי וערב בבגדיהם אם מותר להשתחוות להם, ולהסיר הכובע לפניהם או אסור משום דנראה כמשתחוה להשתי וערב, ואחרי שהאריך בזה כתב והיה נראה להביא ראיה להקל מהא דכתב המרדכי ר"ף כה"צ בשם ראבי"ה דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירינן בהו, וכן אלו הכמרים והשרים שיש להם שתי וערב בבגדיהם אינו אלא להודיע שבאו מטעותם ויש להקל, ושוב דחה ראיה זו דמהרדכי וראבי"ה כתבו דאין לאסור עצם הש"ו שתולין בצואר כצלמים שנעבדו, אבל לענין דנראה כמשתחוה לו אפשר דאין לחלק עכ"ל. ועיין סי' ק"נ ס"ג וכתב הבית הלל שמדברי תרומת הדשן אלו לקוחים דברי הרמ"א הנ"ל וע"ש מה שנדחק בראשית דברי הרמ"א הנ"ל, ולעניות דעתי לא נתחורו דבריו בעיני, ובחפשי מצאתי ראיתי להב"ח שכתב שכתב משם מרדכי ישן כעין מה שכתב התרומת הדשן משם המרדכי וחפשתי אחר מרדכי ישן ומצאתי הדברים במרדכי דפוס אמסטרדם משנת פ"ת, בר"פ כל הצלמים, וז"ל: אבל בשל כפרים ד"ה אסור וכו' וכן שתי וערב שהתחוו לו לזכרון התלוי, אבל מה שתולין שתי וערב בצואר לזכרון שבאו מטעותם לא מחמירינן בהו, כך מצאתי בראבי"ה עכ"ל, ובודאי בדפוסים האחרים השמיטו זה מפני היראה, ומכאן הם דברי הרמ"א הנ"ל כמצויין בדבריו, ונראה לכאורה מדברי המרדכי דאין השתי וערב בכלל צורה נעבדת לענין שיאסר מיד, אלא יש שתי וערב שמשתחוים לו לזכרון התלוי, ובזה יש להחמיר ואפי' בסתם דשמא השתחוו לו, אבל ש"ו שתולין בצואר להראות את יחושם שבאו מטעותם דאין משתחוים לו לא מחמירינן בהו מן הסתם לחוש שמא השתחוה לו, וכמו שכן נראה מדברי התרומת הדשן שכן הבין את דברי הראבי"ה והמרדכי דבשתי וערב שתולין בצואר אין לחוש שמא השתחוה לו, וכמו כן הבין הב"ח את דברי המרדכי ע"ש, וכן נראים דברי הרמ"א הנ"ל, ועיין בלבוש ודלא כהש"ך הנ"ל שכתב דלא התירו השתי וערב שתולין בצואר אלא בידעינן שלא השתחוו לו, ועיין בתשובת זרע אמת הנ"ל שכתב דאפשר שהש"ך שכתב כן סמן על מה שכתב אחר כך משם הר"ן ורבנו ירוחם דנסתפקו בשתי וערב שבכלים אם הם לזכרון או לעבוד וסיים על זה הש"ך ואפשר דבשתי וערב עצמו מכיון שדרך להשתחות לו לכולי עלמא אסור, ולעניות דעתי השתי וערב שתולין בצואר לכולי עלמא שרי, דשתי וערב שחוקקים בכלים עם 'דמות מניקה' אסר הרשב"א משום דנעבדים, אלא דהר"ן שה"ד בפ' כל הצלמים נסתפק דאפשר שעתה אין עושים זה אלא לזכרון, וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ד, בשם רבו מהר"א בן אמסעאל דאפשר דעתה שאין אדוקים בעבודה זרה מה שעושים צורות אלו בכלים אין עושים אותם אלא לנוי ומותרים וכו' ע"ש, וכתב מרן בתשובת אבקת רוכל סי' ס"ח דהר"ן לא מלאו לבו לחלוק על הרשב"א ולא כתב אלא בדרך אפשר, ור"י בשם רבו נתספק בזה ומי ישמע לו ויעזוב מה שפשוט להרשב"א להחמיר וכו' ע"ש, אמנם ש, ו שתולין בצואר דפשוט וברור לראבי"ה והמרדכי דאין משתחוים לו יש לומר דגם הרשב"א מודה בזה דבודאי לא יחלקו במציאות ולכן יש לומר דלכולי עלמא שרי.

אלא דבתשובת זרע אמת הנ"ל כתב דנוהגים להחמיר כהש"ך חוץ משתי וערב שבתכשיטים דאלו ודאי עושים אותם לנוי בעלמא אב במקום שיש מנהג להתיר אין כח בידינו לאסור ביש לומר דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא, ושוב כתב שמצא בבתי כהונה חלק א' סי' יג, שהאריך בענין תכשיט של מרגליו שש בו צורת שתי וערב וצלל במים אדירים ולא העלה ארוכה להתיר אלא על ידי ביטול וזה משום דעבודה זרה של גוי אף כשהיא ביד ישראל אין איסור לבטלה על ידי גוי אלא מדרבנן וכיון דפקע איסור תורה חזר להיות ספקא דרבנן לקולא, וכתב על דבריו ובאמת הפריז על המדה להחמיר ומנהגינו להתיר אף לכתחילה בתכשיטים ע"כ וס' בתי כהונה אין בידי כעת.

ולענין נידון דידן בצורת שתי וערב שנותנים המלכים לאות הוקרה וכבוד הנה כיון שעושים זה במיוחד לשם כך הסברא נוטה להקל באלו יותר מאותם שבתכשיטים, ויש לומר דגם הבתי כהונה יודה בזה, וכן ראיתי להר"א פלאג'י בלב חיים חלק ג' סי' ק, שכתב כן, וז"ל ובהיותי בזה עמדתי להתבונן ע"ע אות כבוד "נישאניס" שנותנים המלכים לגדולי ושרי ישראל ואלה של מלכי אדום יש בהם שעשויים משתי וערב, ומה יעשה הירא את דבר ה' אשר לא נשא לשתי וערב לפי דברי הבתי כהונה שאסר אף את השתי וערב שבתכשיטים, אמנם הזרע אמת התיר בשופי את אותם שבתכשיטים, וה"ד הז"ל והעקרי הד"ט סי' יט, אבל נראה מדברי מרן באבקת רוכל דהוא תנא דמסייע להרב בתי כהונה, ושוב כתב אלא דבלו הנישאניס יש לומר דגם בתי כהונה יודה להקל, דשאני אלו הנישאניס לא שייך חשש זה, דעושים אותם בכוינה לחלוק כבוד למי שמוצא חן בעיניהם, ואין בהם ספק מסרך ע"ז, וגם איכא משום איבה אם לא ישא אותם להתכבד בהם, או יבטלם תחלה על ידי נכרי, ואף על פי כן כתב ששלח לשאול על זה משלשה רבנים מרבני האיברופא מהיותר גדולים בדורו והשיבו לו דמותר ומטעם דעשויים בכוונה לתכשיט ולכבוד דוקא ונחה דעתו דעתה יש להם על מה לסמוך על הני תלתא אשילי רברבי שבדור שהתירו וכו' עש"ב, ושו"ר בתשובת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ג סי' ע"א שנשאל בענין זה וזה לשונו ודרך אגב אזכיר מה שאירע מעשה פה לבוב… ומה שכתב שעיין במקור הדין במרדכי ולא הבין הדברים לא ידעתי אם כוונתו שלא הבין דברי הש"ך שהוא הדין בידוע שלא השתחוו לו ומן המרדכי נראה דאותן שתולין בצואר אין משתחוים להם ומן הסתם מותרים וכנ"ל או שדברי המרדכי עצמו לא מובנים לו מאיזה טעם דלא הבינותי על כל פנים למעשה הורה להתיר.

ועיין עוד למהר"א פלאג'י בלב חיים הנ"ל שכתב דאף על פי כן לא נכון להתנאות בהבלי שתי וערב ובעת ההכרח דוקא יכול ללבשו כגון בהכנסו לפתחי השררה ובצאתי יסירנו מיד, ולא ינהוג בו כדרכו בנישאניס של מלכות תוגרמה שנושאו בכל עת שירצה דבשלהם אין בו שתי וערב דאסיר להו וכו' ע"ש, הרי דלא נכון להתנאות בו אפילו סתם אדם אם לא בהכרח וכל שכן ת"ח ורב בישראל דבודאי מכוער הדבר להתהדר בשתי וערב, ואם כן אם יש להאמין להאיש הזה שאומר שראה במו עיניו את הראש"ל מהר"י מאיר שליט"א שהיה ענוד בחזהו אותות כבוד כאלה שיש בהם שתי וערב יש לומר דבודאי היה זה בעת הליכתו לשרי הממשלה או בעת הכרח אחר, ואם יתאמתו דברי עד ראיה זה, הרי זה מעשה רב להתיר.

ועל דברי המוכיח הנה אף על פי דברור שכוונתו לשמים דחשב שאסור מן הדין להנות ולהתנאות באות כבוד שעליו צורת שתי וערב, הנה אף לפי דעתו זאת לא היה רשאי לדבר אתו קשות לביישו ברבים… הנה כפי הנראה שככה חמת הנעלב הנ"ל על כן אין רצוני שידע מכל מה שכתבתי שלא לעורר את חמתו שוב, ומשום דחביבותף גבן מיהרתי לכתוב לך לעת עתה שורות אלו, ותדע דאלו נשאלתי מהצדדים לא הייתי מסכים להשיב ודי בהערה זו לנבון וחכם כמוך, ורשאי אתה להראות דברי אלה לת"ח שירצה לעייןב זה כי מפני טרדותי לא יכולתי להתעמק בדבר ולחפש בספרי הפוסקים כראוי ועוד חזון למועד בלא נדר וציי"מ יראנו מתורתו נפלאות אמן.

יצחק ניסים"

שואלין ודורשין, הרב יצחק אונא, סי' לד

כותב שמותר להסתובב עם מדליה כזו (צלב אבירות) כי כתוב ברמ"א שאלה נעשים לשם זיכרון, ואף שברור שהיסוד של האותות האלה היה לזכר אותו האיש וכו', כבר נשכחו הדברים, וכיום אף אחד לא רואה את זה ככה אלא כסמל כבוד של השלטון, ולכן אין מניעה ללובשם. ובמיוחד שיש איבה, אבל גם בלי זה מותר.

"איש אחד נתכבד מאת המלך באות הצטיינות שקורין בל"א ארדען והוא בדמות שתי וערב בתוך משבצת כסף או זהב ונקרא בל"א ריטטערקריי. (=צלב אבירות) ונושאין אותו על החזה לסימן למי שנושאו שהמלך חפץ ביקרו. ועתה שאל אם יש חשש בזה האות מפני שהוא עשוי בדמות שתי וערב, או אם אין כאן שום פקפוק הואיל ואינו אלא לנוי ולזכרון.

תשובה:

הרמ"א ביו"ד סי' קמ"א כתב בהגה צורות שמשתחוים להם דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול אבל אותן שתולין בצוואר לזכרון לא מיקרי צלם ומותר עכ"ל. ומזה מוכח שמה שלא נעשה לעבודה אלא לנוי ולזכרון מותר בהנאה וא"כ ודאי אין שום ספק שאותן משבצות מותרות בהנאה אבל יש לספק אם ראוי לישא אותם על הבגד הואיל והם עשוים בדמות שתי וערב. והנה בתחלה נתחקה על שרשם של האותות האלה והוא כי ביסודם בימי הביניים היו השרים ועבדי המלך נושאים אותם על לבם לסימן גדולתם והם בחרו בסימן זה הואיל והוא ג"כ לזכרון מייסד אמונתם. ואולם בזמננו כבר נשכח העיקר הזה ונותנים האות הנזכר לכל מי שהמלך חפץ ביקרו הן יהודי הן אינו יהודי והכל יודעים שאינו אלא לסימן כבוד. וגם משום חשדא ליכא מאחר שידוע לכל טיבו ועיקרו של האות הזה. ואם ניתן ליהודי אולי יש לדמות זה למה דאמרינן דאם מכר הנכרי ע"ז לישראל בטלה ואם בע"ז ממש אמרינן בטלה במכרה לישראל במה שלא נעשה אלא לזכר ולנוי נחתינן דרגא ואמרינן דבזה גם זכרו נשכח ועבר ובטל מן העולם ואינו אלא סימן כבוד כמו באותם אותות שהם עושין כדמות כוכב. וא"כ נראה שאין חשש לישא אותן ובודאי בפני המלך והשרים וכהאי גוונא שחובה היא למי שניתן לו האות הזה לישא אותו ולהראותו. ושייך גם כן משום איבה ואין ספק שיש לשאתו אבל גם במקום אחר נראה שאין חשש מהטעמים הנזכרים."

שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק א – יורה דעה סימן קעט

נשאל על ידי רב קהילה, שהפרנס בקהילת אויריך, קיבל אות הוקרה של צורת צלב. השואל מספר שאמרו לפרנס שאסור לו לבוא עם זה לבית הכנסת ולחבק ספר תורה, אבל הוא לא מקשיב, בטענה שסתם מחמירים, וזה אכן מותר.

הרב הילדסהיימר מגבה את השואל שודאי שהדבר אסור, מאחר שמדובר בביזיון נורא, שאבותינו מסרו נפשם שלא להשתחוות לצלם, והוא נכנס עם זה לבית הכנסת ולפני ספר התורה. ובוודאי שמעיקר הדין האות הזו לא נחשבת ע"ז, כדברי הרמ"א שזה לזיכרון, בכל זאת הרגש מתקומם וזה לא ראוי. ואולי ינסו להשפיע עליו לשאול את אחד הרבנים ה'אמצעיים' (כלומר – לא חרדים 'קיצוניים' ולא רפורמים, אלא באמצע) כמוני, ואם לא – מוטב יהיו שוגגים.

"שאלה ב"ה, יום ה' פ' שמות שנת תרל"ז לפ"ק אויריך.

הפרנס של עדת אויריך קבל מאת המלוכה ארדען עבור עבודתו באמונה בקודש זה חמשים שנים, אבל האות הצלב הזה הוא שתי וערב מוחלט וכו'. ומה גם לילך בזה לבית התפלה ולחבק את ספר התורה עם שקץ זה, והרב באדענהיימער גם אני אסרנו את הדבר הזה אבל איננו שומע לנו, באמרו אנחנו המחמירים ובאמת מותר הדבר, לכן יעשה כבודו לנו הטוב הזה לכתוב תו"מ את דעתו. תלמידו מרדכי דוד סטריפאלסקי.

תשובה בוודאי הדין עמו ועם הרב דשם ונחוץ הנהו לדבר על לב הנגיד פו"מ דקהלתו שם שלא להשתמש בשו"ע =בשתי וערב= שקבל מהקיסר יר"ה ומה גם ללכת בו לביהכ"נ ולעלות לתורה ומאוד מאוד נתעורר רגש היהודי נגד זה בזכרינו איך אבותינו נ"ע קדשו את השם לאלפים ורבבות ולא חסו על חייהם ונער וזקן ואיש ואשה ששו כלקראת אפריון לעומת המעבירים על הדת בצורת שו"ע הלזו ועתה נעמוד בזה לפני ממ"ה במקום קדוש מקדש מעט ומה גם להתפלל ומה גם לפני ספר תורה דקוראים לפניו פרשת שמע ישראל ד'.

וע"כ באשר שו"ע הלזה בוודאי יש לדמות לאותן שתולין בצוואר רק לנוי דמהשתחויה אין זכר ואין פקידה, אף דאפשר דבשו"ע גרע כסברת הש"ך בי"ד קמ"א ס"ק וי"ו, עכ"ז לדעתי ידידי נ"י והרב דשם יצאו ידי חובתם ע"י הודעתם להנגיד. וכבר אמרתי כי רגש יהודי אף של מי שלא מדקדק במעשה בדקדוקי מצוה עומד נגד זה ואם יוכלו לסבב שישאל אותי או אחר (וטוב יותר לשאול איש מרבני הנקראים אמצעיים ודל"ב) מה טוב, ואם לא לא גרע משאר מוטב שיהיו שוגגין וכו'."

ערוגת הבושם, הרב משה גרינוואלד, חלק יו"ד סימן קל

ערוגת הבושם נשאל על יהודי שקיבל אות הוקרה מהמלכות עם צורת צלב, לא בולט ולא שוקע, ושאל אם מותר ללכת עם זה, או שיש בזה חשד. לכאורה היה אפשר להתיר כי הש"ך כתב שחוששים לחשד כשאדם משהה צורות בלי סיבה, ונראה שהסיבה היחידה להשהותם היא כדי לעובדם, ולכן בנידון דידן להתיר כי ברור שמשהה לשם הכבוד שכיבדוהו המלכות, ויש ראיה ממסכת שבת שחשד זה רק במקום שיש רגליים לדבר. אלא שצ"ע הרי הרמ"א כתב שיש חשד בכלים שמותר להשהותם, והרי ברור שמשהה אותם כדי להשתמש, אלא שצריך לומר שהיה לו לקלקל את הצורה, ובכך שלא מקלקל – מעורר חשד. ולכן בנידון דידן צריך לקלקל את הציור. וכל זה רק אם נאמר שהש"ך התכוון שבאמת הטעם של חשד הוא שאין סיבה להשהות אם אינו עובדה, אבל אפשר שלא התכוון בדווקא וחשד שייך גם כשאין סיבה ברורה לחשוד, וכך מוכח מרבנו ירוחם שאמר לגבי מצעות המצויירים, שאסור להשהותם למרות שאין דרך להשחית את הצורה, וגם ברור שמשהה אותם רק כדי להשתמש במצעות, ובכל זאת אסר להשהותם. לכן נראה ברור שצריך להשחית את הצורה.

"ע"ד נגיד א' שכיבדוהו ממקום גבוה באות של יותרת הכבוד שקורין אויסציכנונג והוא מחט זהב ומצוייר בו שו"ע שאינו בלט ולא שוקע רק שמצוייר באופן שקורין בל"א מאליר"ט ונפשו לשאול הגיע אם מותר לילך באותו מחט, דנהי דחשש איסור הנאה ליכא כמו שכתב הרמ"א בסימן קמ"א דצלם שתולין בצואר לנוי לא מקרי צלם, א"כ כש"כ בזה אין בו חשש שנעבד דודאי מעיקרו לא נעשה כ"א לכבד בו אנשים מצויינים , אבל מ"מ מספק"ל אי מיתסר עכ"פ משום חשדא דהא מבואר ברמ"א שם ס"ג דאף צורות שאין העכו"ם עובדין אותן בזמה"ז ומותרין בהנאה אם מוצאן מ"מ אין להשהותם וטעמא משום חשדא…

ולכאורה היה אפשר להמציא היתר קצת עפימש"כ הש"ך בסק"ח וז"ל דודאי להשהות או לעשות בידו אף בעיגול שלהן אסור, וכו' וכן להשהותם בידו איכא חשדא אף בעיגול שלהם דלאיזה צורך הוא משהה אותן עכ"ל, מלשון זה משמע דלא חיישינן לחשדא אלא אם יש רגלים לדבר דאל"כ לאיזה צורך משהה אותן, ולפי"ז בנדון הנ"ל דל"ש לומר כן דהא ידוע דמשהה אותו לשם הנכבדות אשר כיבדוהו ממקום גבוה, ממילא לא חיישינן לחשדא, וקצת ראיה מש"ס מסכת שבת דף כ"ד בחצר של שני פתחים דאמרינן מדבהאי לא אדליק באידך נמי לא אדליק משמע דבלא הוכחה ליכא לחימוש לחשדא ועי' תשובת חכם צבי סימן צא…

אלא שעדיין צ"ע דהא מבואר ברמ"א ס"ג בצורות שע"ג הכלים דנהי דמותרין בהנאה, מ"מ אין להשהות אותן ומבואר בש"ך ס"ק ט"ז טעמא משום חשדא, והתם נמי ל"ש לומר לאיזה צורך משהה אותן כיון דמותר להשתמש בהם, וצ"ל דמ"מ הו"ל לקלקל הצורה ושפיר שייך לומר לאיזה צורך משהה הצורה הו"ל לפוחתה ולהשתמש בכלי באופן זה, ולפי"ז בני"ד נמי עכ"פ צריך לקלקל הציור שבו, וכל זה אמינא אם נימא דהש"ך דוקא נקיט האי טעמא, אבל יותר נראה דהש"ך ל"ק אלא לרוחא דמילתא ובאמת שייך חשדא אפי' בלא שום הוכחה כדמוכח מדברי רבנו ירוחם שבב"י שהבאתי לעיל דהא במצעות המצויירים ל"ש נמי האי טעמא דלאיזה צורך משהה אותן וגם א"א לקלקל הצורות המצויירים כדאפשר בכלים שיש בהם צורות בולטות ומ"מ מיתסר להשהותן, ע"כ נראה ברור דעכ"פ בלא השחתת צורה אסור להשהותו כן נראה לפענ"ד בס"ד."

ויען יצחק (אשכנזי, איטליה) ענינים שונים סימן ו', אות ה'

נשאל על המדליות הידועות. משיב בקצרה שהוא לא דומים בדיוק לצורת הצלב הרגילה, ועשויים רק לנוי וזיכרון, והזרע אמת כבר כתב שהן מותרות. אמנם בשעת תפלה ועליה לספר תורה ראוי להסירם, אבל רק החרדים יקשיבו (כלומר, רוב הציבור לא יציית להוראה זו).

"בענין אותם סימני הכבוד insegne cavalleresche שנותנת המלכות לאנשים המצוינים ויש בהם צורת שתי וערב אם יכולים להשתמש בהן בפרט בשעת תפלה ובשעת עלייה לספר תורה.

ה: בענין אותם סימני הכבוד insegne cavalleresche שיש בהם קצת דמיון לצורת שתי וערב זאת אשיב כי מלבד שאינם שוין בשלימות לצורת שתי וערב אינם עשויים להשתחוות להם רק לנוי ולזכרון ומטעם זה הצורות שתי וערב בעצמן מתכשיטי זהב התלויים על החזה אינם אסורים כעבודה זרה להצריכם בטול וגם לשאת ולתת בהן מצא סמוכות להתיר לסוחרי ישראל הרב זרע אמת בחלק יו"ד סימן מ"ה. אמנם בשעת תפלה ובשעת עלייה לספר תורה ראוי היה לאיש הישראלי להסירם מעליו כאשר אמרת. אכן, רק החרדים לדבר ה' ישמעו לך לדבר הזה."

שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן צד

נשאל על מי שקבל מטבע כבוד לאות הצטיינות מהמלך, ויש עליו צלב וצורת אדם. דן מעט בדברי התוספות ומסיים שלמעשה פשוט שאסור, כי אסרו להחזיק (משום חשד) כל צורה בולטת ובמיוחד אם יש בה צורת ע"ז אף על פי שלא נעשתה לשם עבודה זרה, ובפרט לפי מה שצידד שתוספות הקלו רק במטבעות שגרתיים אבל במטבעות מיוחדים שייך 'אל תפנו אל האלילים', אבל מטבעות שנעשו לכבוד ודאי נחשבים מכובדים, ולמעשה אין צריכים לזה.

"ע"ד אדם א' שבא לפניו וספר שיש לו מטבע של כבוד שנתן לו זקנו שקבל ממלך יוגוסלאביא לאות הצטיינות, לשאת על חזהו וחרות עליו צלם צלב וגם פסל של גוף אדם שלם בלבושיו ולפי דבריו הוא ע"ז שלהם…

ולמעשה פשוט דאסור ע"פ המבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א ס"ז בטבעת וכו' דכל צורה בולטת אסרוה להחזיק ומכ"ש כיון דאיכא גם צורת ע"ז כנ"ל אע"פ שלא עשו לשם ע"ז, ומכ"ש דלפי דעתי דסברת התוס' דע"ז מ"ג ע"ב בשם הר"ח לא שייך רק במטבעות הרגילות היוצאות במסחר דאלו בכלל מבוזין ולא נעשה לשם ע"ז, אבל מטבעות אלו שהם נעשים במיוחד לשם מטבעות של כבוד פשיטא דבכלל מכובדים הם, כן אפשר לצדד, אבל למעשה אין אנו צריכים לזה."

שמש ומגן חלק ג' יו"ד סימן כ"א

דן על מדליה שנתן האפיפיור לרב העיר. הוא מציין שהשואל לא הבהיר האם יש צורת צלב. אם אין, ברור שמותר. אם יש – אזי זה כדברי הרמ"א, שמה שתולים בצואר לזיכרון לא נקרא צלם, ומותר. ומקורו ממרדכי וראבי"ה. וברור שצורת צלב גדולה שעושים בכניסה לכנסיה היא נעבדת, אבל הצואר לא, ומותר. ומוכח מכל הדיון על כלים מבוזים ומכובדים – שיש להתיר כאן. אמנם, זה רק אומר שמותר בהנאה. אבל לא ישהה בביתו, משום חשד, וימכור לגוי. ובנקודה זו הוא כלל לא מאריך או מביא מקורות.

"מדליה שנתן האפיפיור לרב

לכבוד הרב משה רוזנפלד שליט"א

שלום רב וברכה רבה

על דבר שאלתו בענין המדליה שנתן האפיפיור לרב העיר לכבדו שכן דרכו לכבד אנשי מעלה ונסתפק אם יכול להניחה בבית ולהראותה לאנשים ואם יכול למוכרה לגוי.

הנה שאלתו סתומה ולא כתב כיצד היא מדליה זו אם אין בה שום צורה ורק מכיון שבאה מאפיפיור נכנס לו ספק מה לעשות בה או חקוק בה צורת שתי וערב גם לא אמר אם הצורה בולטת או שקועה גם לא ביאר אם דרך המדליה הזו לתלותה בצואר או לא.

ואשיב על כל אחת מהנה

א'. אם אין בה שום צורה רק מדליה של זהב מכובדת פשיטא דאין בה שום חשש דלא אמרו שאסור לקחת שום דבר מעכו"ם ורק ביש בה צורה אז יש מקום לספק וזה ברור ב'. אם יש בה צורת ע"ז. שהיא שתי וערב, אז באנו לדברי מור"ם בסי' קמ"א בהג"ה. צורות שמשתחוים להם דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מיקרי צלם ומותר. מרדכי ר"פ כל הצלמים בשם ראבי"ה. ובמקור הדברים מבואר בפירוש דאיירי על צורת ש"ו וז"ל וכן שתי וערב שהשתחוה לו לזכרון התלוי אבל מה שתולין ש"ו בצואריהם לזכרון שבא מטעותם לא מחמירין בהו. כך מצאתי בראבי"ה עכ"ל. וא"כ בנדון דידן אם הוא מדליה העשויה לתלות על צואר. פשיטא דמותר דאין עושין זה אלא לזכרון ולא להיות נעבדת. ואפי' אינה עשויה לתלות כל שאין ידוע אם עובדים זה ודאי מותר. וכן מוכח מדברי רבי' ירוחם הביאו הב"י שם. דכל שאין ידוע אם נעבדו אפי' אנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים. והביא ראיה מדברי הרמב"ם, וז"ל, צורות שעשאום עכו"ם לנוי מותרים בהנאה. וצורות שעשאום לאליל אסורים. כיצד כל הצורות הנמצאים בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן לאליל הם עשויים. והנמצאים במדינה אם היו עומדים על פתת המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור וכו' חזקתו שהיו לאליל ואסור בהנאה. ואם לאו הרי הוא בחזקת לנוי ומותר עכ"ל. וסיים הב"י ומשמע מדברי רי"ו דכל שאינו עומד על פתח המדינה סובר הרמב"ם דבכל גווני שרי. וז"ש צורות שעשאום עכו"ם לנוי מותרים עד כאן. והנה גם בצורת שתי וערב בהכנסיא שלהם. עושים אותו גדול מאד עומד על עומדו ומשתחוים לו. דזה ודאי אסור כיון שהוא נעבד. אבל זולת זה הוא רק לנוי ולמזכרת דוקא. זולת אם ידוע בודאי שהם נעבדים אז בכל אופן אסור וכמו שסיים שם בבד"ה וז"ל ואם ידוע שהם נעבדים וכו' אסורים ע"כ.

אמנמ בסי' קמ"א ס"ג. המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו' אם הכלים מכובדים אסורים שודאי נעשו לשם אלילים ואם הם מבוזים מותרים שלא נעשו אלא לנוי. ואלו הם המכובדים וכו' ומבוזים מטבעות יורות קומקומין וכו'. ולכאורה תמוה. דמטבעות של זהב ודאי מכובדים. וכן ראיתי בפת"ש סק"ד. דשל כסף מכובדים ושל נחשת מבוזין ע"ש. וממילא כ"ש של זהב. אמנם מסתמיות דברי מור"ם מוכח דלא מחלק בזה. ונראה דודאי איירי במטבעות היוצאים במדינה, דכיון דעשוי למקח וממכר, ודאי לא לשם שיהיה נעבד. ועושים מזה אלפים, ובודאי שהוא לזכר בעלמא, אפי' יהיה של זהב. וא"כ ה"נ יש לומר במדליות אלו. כיון שהאפיפיור עושה מהם רק לכבד אנשים. מסתמא לא עשוי לשם ע"ז רק לזכר בעלמא. והוי בכלל מטבעות. וכן ראיתי לפת"ש בסי' קמ"א לענין כפות שחקוק עליהם שתי וערב דיש להתירם ע"פ דברי הר"ן שאפשר שאין עובדים לצורות הללו. והתיר שם מטעם ס"ס ע"ש. וסיים ובפרט דכפות שאוכלים בהם אין נקראים מכובדים כס' א' דרמ"א ע"ש. וכן הוא האמת, דסתמא ויש גם בדברי רמ"א הלכה כסתם. ועוד סיים שנראין הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן לסימנא בעלמא. והסכים לזה הגאון מוהר"ר יצחק מקראקא ע"ש. ומזה תקח לנד"ד שאין כאן כ"א מעשה אומן. ולא עושים כדי לעובדם אלא לנוי ולזכר בעלמא, ואפי' במכובדים מותר. כמ"ש הבאה"ט סי' קמ"א סקי"א ע"ש. וכ"ש אם היא שוקעת דיש מקום להתיר כמ"ש כפוס'. ועד אחרן מצאתי להגאון זרע אמת סי' מ"ה לחזק המנהג שנהגו צורפי זהב בכל מקום להסתחר בשתי וערב של זהב ע"ש הביא דבריו הרב מים חיים משאש ח"ב חיו"ד סי' ע"ד. ובפרט שהיום רוב הנוצרים נחלשה אמונתם ביש"ו. ונתפקחו עיניהם לדעת האמת. ונשאר זה אצל המיעוט לבד. ולא יעלה על דעתם לעבוד צורה שבמטבעות.

ולכן בכל אופן אין לאוסרם בהנאה. ויכול למוכרם לגוי. אך לא ישהה אותם בביתו, והרחק ירחיק אותם מביתו. כמ"ש מור"ם ז"ל סי' קמ"א סעיף ג' ע"ש. זהו הנלע"ד.

החו"פ ירושלים ת"ו ביום ג' תמוז ש' תשנ"ג לפ"ק ע"ה שלום משאש ס"ט"

שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן סה

נשאל על אדם שקיבל מדליה בצורת צלב. מביא את תרומת הדשן שהביא את הראבי"ה. ולפי זה מסיק שמדליה שניתנה לכבוד אין לה דין ע"ז. ואמנם הש"ך כתב שדברי הרמ"א הם דווקא בדבר שידוע בוודאי שלא השתחוו לה, אחרת ספק דאורייתא לחומרה. וכן כתב הבית שלמה. אולם פשט הראבי"ה לא כך, וכן הרמ"א. וכן הסביר הבתי כהונה בדעת הרמ"א, ודחה את דעת הש"ך. אולם גם לדעת הש"ך במדליה יש להקל כי גלוי וידוע שנעשתה לכבוד, ואין דרך להשתחוות לה. ודומה לדברי הריטב"א שכתב שאין איסור בצלב על כלי כי אין דרכם לעבוד אלא צורות שטימא הכומר. וזה טעם ההיתר של מטבעות שיש עליהם צלב. וכן כתב המאירי שבמקום שידוע שהצורה אינה נעבדת ונעשית רק לנוי – אפילו על כלים מכובדים מותר. וכן יש לצרף לזה את דברי הר"ן ורי"ו. וכן פסק להקל הזרע אמת, שלמרות שמנהגם להחמיר כש"ך – בצלב מזהב או יהלומים גם הם מקילים, וגם המקילים בצורות על מטבעות יש להם על מי לסמוך.

ונראה שבנידון שלנו גם הבתי כהונה יקל. ועיין בעוד כמה ספרים. ואמנם שו"ת מאורי אור החמיר שיהודים שרוצים לקנות שרשרת עם צורת צלב צריכים לומר לגוי לשבור אותה כדי לבטלה, כי נוהגים לנשק את הצלב לפני האוכל והשינה. ואולי בזמן הרמ"א הגויים לא נהגו כך ולכן הקל. ונראה שהאחרונים לא חששו לדבריו, אך ממילא גם הוא יודה להקל במדליה שודאי אין דרכה בכך. וכן השואל ומשיב הקל במדליה בצורת צלב שניתנה ליהודי על ידי המלך. ואמנם השאיר בצ"ע אך נראה שהקל למעשה. ומביא את דברי הרב פלאג'י שהקל בזה (הובא לעיל). אמנם ערוגות הבושם נשאל ובהתחלה כתב שאין בזה חשש, לפי דברי הרמ"א, אבל נסתפק שמא יש לאסור משום חשד כמו שכתב הרמ"א בסעיף ג', וכן פסק שאסור להשהות אא"כ ישחית את הצורה. אבל דבריו לא מוכרחים כי במדליה אין מקום לחשד שמא נעבדה. וכן הקלו עוד כמה פוסקים, וגם הרב יעקב מאיר הראשל"צ שאפילו ענד מדליה כזאת והצטלם איתה פעמים רבות.

"שאלה: אדם נכבד שקיבל מהמלכות מדליית זהב בצורת צלב, לאות כבוד, האם מותר לו לענוד אותה, או להשהותה בביתו וליהנות ממנה?

תשובה: בשו"ת תרומת הדשן (סימן קצ"ז) הביא מה שכתב המרדכי (פרק ג' דעבודה זרה) בשם ראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה. וכן פסק הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף א') בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה בלי ביטול, אבל צורת שתי וערב שתולין בצואר לזכרון אינה נקראת צלם ומותרת ע"כ. ולפי זה נראה שהמדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת. והן אמת כי השפתי כהן (סימן קמ"א סק"ו) כתב, שדברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצואר, זהו דוקא כשידוע בודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע"כ. וכן דעת הגאון רבי שלמה מסקאלא בשו"ת בית שלמה (חלק א' מיורה דעה סימן קצ"ד, דף פ"ג (השני) ע"ב). אולם באמת פשט דברי הראבי"ה, וכן דברי הרמ"א, משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה. וכן הסביר דברי הרמ"א בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י"ג, דף ס' ע"ד), ודחה דברי הש"ך והוכחותיו בדין זה ע"ש. אולם גם לדעת הש"ך יש לומר שבמדליית זהב בצורת צלב, שהדבר גלוי וידוע שנעשית אך ורק לאות כבוד בעלמא, ואין דרך כלל להשתחוות לה, יש להתיר בפשיטות. ודומה למה שכתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה (מ"ב ע"ב): ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם. וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע"כ. וכיוצא בזה כתב המאירי (עבודה זרה שם, עמוד קנ"ב) ד"ה הסכימו, שבמקום שידוע שהצורה אינה נעבדת ואין עשייתה אלא לנוי, אפילו על כלים מכובדים מותר ע"ש. ויש לצרף לזה מה שצידד הר"ן (בפרק ג' דעבודה זרה), שאפשר שהיום מסתמא אין עובדים צורות אלו, ורק לזכר בעלמא עושים אותן. וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב י"ז חלק ד), בשם רבו הרב רבי אברהם בן איסמעיל. (והובאו בש"ך ובבתי כהונה שם דף ס"א רע"ב). וכיוצא בזה כתב בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן מ"ה), שאף על פי שמנהגם להחמיר כדברי הש"ך, מכל מקום בצלב העשוי מזהב ויהלומים שבודאי נעשה לנוי בעלמא, המנהג פשוט להתיר אף לכתחלה, ויש להם על מה שיסמוכו. ושלא כמו שהחמיר בזה הבתי כהונה (סימן י"ג) ע"כ.

ובנידון שלנו נראה שאף הבתי כהונה יודה להקל. וראה עוד בשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סוף סימן מ"ד), ובשו"ת ירך אברהם חלק יורה דעה (סימן ד') ובשו"ת תפארת אדם (חלק יורה דעה סימן ל"ו אות א' ואות ה'), ובשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן קצ"א), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יו"ד סימן קע"ז), ובשו"ת קנין תורה חלק א' (סימן נ"ד אות ה').

ולא אכחד כי בשו"ת מאורי אור (חלק קן טהור דף נ"א ע"א) כתב, שיהודים שרוצים לקנות צורת שתי וערב שנתלית בצואר, יש להזהירם לומר לגוי שישבר אותה תחלה כדי לבטלה מתורת עבודה זרה, הואיל וידוע שהנוצרים נוהגים בהם נישוק ופילול בעת אכילתם וקודם שינתם, ובזמן הרמ"א אפשר שלא נהגו כן ע"כ. אולם מדברי האחרונים נראה שלא חששו לזה. ועל כל פנים במדלייה שאין דרכה בכך, יש להתיר גם לדבריו. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשואל ומשיב קמא (חלק ג' סימן ע"א), שנשאל אודות יהודי נכבד שקיבל מהמלך מדלייה בצורת שתי וערב, לאות הוקרה, האם מותר לעונדה, והביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל, וכתב שבנידון זה שהמלך נותן המדלייה לאות כבוד ולמזכרת אהבה למי שמוצא חן בעיניו, אין לחוש שמא השתחוו לה, ובפרט שענידת המדלייה יש בה צורך שהיא מכבודו של המלך ע"כ. (ואף על פי שסיים בצריך עיון מכל מקום נראה דעתו להתיר). והגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן ק') נשאל גם כן בדין זה, והעלה גם הוא להקל, שאין לחוש שמא השתחוו למדלייה, שהרי כל עשייתה היא כדי לכבד בה למי שמוצא חן בעיני המלכות, ואין בה שום ספק של סרך עבודה זרה. ואם לא ישאנה להתכבד בה, יש בדבר משום איבה. והסתמך בין השאר על דברי הזרע אמת הנ"ל. ושאף הבתי כהונה שהעלה להחמיר בנידונו, יודה בנידון שלנו שיש להקל. וסיים ובכדי שתהיה בידי הלכה ברורה שלחתי לשאול לשלשה מגדולי הרבנים של מדינות אירופא, והשיבו אלי דבר, שההמנהג אצלם לתלות על חלקת צוארם המדלייה, אף על פי שיש בה צורת שתי וערב, כי היא עשויה לנוי ולכבוד המלכות. ובזה נחה דעתי ביותר, שיש לנו לסמוך על הני אשלי רברבי מגדולי דורינו. ומכל מקום נראה שאין נכון לענוד המדלייה תמיד אלא בעת שנכנס לארמון המלך, ובצאתו יסירנה מיד ע"כ. אמנם בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן ק"ל) נשאל גם כן בזה, ומתחלה כתב שאין בזה כל חשש, על פי דברי הרמ"א בהגה הנ"ל, בצורה שנעשית רק לנוי ולזכרון, וכל שכן המדלייה שנעשית רק לכבד בה אנשים מצויינים רמי מעלה. ושוב נסתפק שמא יש לאסור משום חשדא, כעין מה שכתב הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף ג'), שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה וכדומה, אף על פי שמותרים בהנאה, שאין דרך הגוים בזמן הזה לעבוד צורות אלו, מכל מקום אין להשהותן. וכן העלה בסוף דבריו להחמיר בשהייתן, אלא אם כן ישחית צורתן ע"כ. אבל אין דבריו מוכרחים להלכה, כי במדלייה אין מקום לחשד שמא נעבדה כלל, וכדברי האחרונים הנ"ל. וכן פסק להקל הרה"ג רבי יצחק רפאל אשכנזי, מרבני איטליה בשו"ת ויען יצחק (עמוד קס"ו), והסתמך גם כן על דברי הזרע אמת הנ"ל. וכן העלה להקל הרה"ג ר' יצחק אונא ז"ל בשו"ת שואלין ודורשין (חלק יורה דעה סימן ל"ד). וידוע ומפורסם מעשה רב בזה, שהגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ"ל, קיבל מדליית זהב בצורת צלב, והיה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון ואף הצטלם עם המדלייה הזאת. ואין ספק שהסתמך על דברי הפוסקים הנ"ל. וכן עיקר להלכה ולמעשה."

הרב קוק – מחקר של הרב צוריאל חלמיש

פוסט של הרב צוריאל חלמיש בנוגע לכך שהרב קוק ענד אות כבוד בריטית בצורת צלב:

"הרב קוק מפקד הכבוד עונד צלב

ביום שני י"ח בתמוז תרפ"ג (יולי 1923) נפגשו ממלא מקום נציב העליון גילברט קלייטון והראי"ה קוק בארמון הנציב. המלך ג'ורג' החמישי החליט להעניק לרב קוק את העיטור האזרחי הגבוה ביותר של האימפריה….

באותה הזדמנות הצטלם הרב קוק עם העיטור. אף שהודה בחום למלך, לנציב הרברט סמואל ("אליעזר בן מנחם", כפי שקרא לו הרב) ומברכיו על קבלת העיטור, נראה הראי"ה כמבקש להסתיר חלק מהצלב. עם זאת, פוסקים ספרדים גדולים ביססו היתר ברור לענידת תכשיטים כאלה.

ואכן המעיין יבחין מיד שהעיטור אמנם הוא צלב, אבל לחלוטין לא צלב נוצרי מקובל אלא סמל אצולה חברתי, נעדר כל משמעות דתית. עם זאת לטעמי ברור שהראי"ה ענד את המדליה רק בשל כבוד המלכות ומעמדו הדיפלומטי. בניגוד לעמיתו הרב יעקב מאיר, זו תמונתו היחידה עמה…"

דברים שדומים לצלב

שו"ת בר ליואי (הרב משולם יששכר הורוויץ) יו"ד כב (עמוד 115 באוצר החכמה)

נשאל האם יש בעיה בכך שבחלונות יש סימני שתי וערב, בין חתיכות הזכוכית, וזה נראה כצלב. הוא מגחך על זה, מעולם לא עלה על דעת ישראלי לחשוב שטות כזה, ופוק חזי. וראוי לזעור ביהודי שרצה לשבור חלונות בית הכנסת בגלל זה. ולא היה צריך בכלל לכתוב, אלא שהיה חכם אחד שרצה לתמוך בו. ואם כשיטתו – איך אפשר לאכול דג 'העכט' שיש בראשו עצם בצורת צלב? וכמו שגם צורות ע"ז שעל הכלים אינן אסורות – קל וחומר כאן, וכל הדיון הוא אך למותר.

"לכבוד ידידיי הרבנים מופלאים נגידים עיני עדת ישורון דק"ק טלוסיט יע"א. בעש"ק העבר השגתי מכתב בחתימת ידם ע"י הבי' דואר והיה בקראי מכתבם בדבר השאלה היה כמצחק בעיני כי מעולם לא שמעתי שיעלה על הדעת להשגיח בחלונות לאמר שזה דומה לשתי וערב לאשר הפיגיס שבין הטאבלין של זכוכית שוין הם בהעלוגיל משני עבריהם בהחלון לכן הוא דומה לשתי וערב ודבר זה מביא לידי גיחוך כי מעולם לא עלה על הדעת ישראלי לחשוב שטות כזה ופוק חזו מה עמא דבר שכן הוא בכל ערי ישראל נעשים החלונות כן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכ"מ מושבותיה ולית מאן דמשגח בי' ואחרי רואי אין זה כ"א רמות רוחא הוא דנקטי' ליה לאיש ישראל הלזה להרים יד בהתגברות כח הניצוח החלון ולפרוץ פרצה במקדש מעט ועבר על לא תעשון כן כו' ומהראוי' היה לגרעו (הטעות במקור. ד"ש) בנזיפה אך ידינו אסורות.

והנה בדבר זה א"צ לפנים ואין כדאי להשיב על דברי הב' כזה אך מרחוק שמעתי אשר חכם אחד כארי עלה מסבכ(ו) לחזק ידי איש הישראל הנ"ל וסיוע קמסייע להביא ראיה מהתוגר ישמעאל שנתן עקידה לבל יעשו חלונות כן ברחובות במדינתו ע"ז כבר אמרו חז"ל אין מביאין ראיה וכו' וכל השומע יצחק לו דאם ניחוש לזה האיך נאכל ראש הדג שקורין העכט שנמצא בראש הדג עצם שגידולו כמו שתי וערב כי כן מנהג שלא לאכול אך מי יחוש למנהג שטות כזה נשתקע הדבר ולא נאמר דאם מצא כלים שידוע שלא נעבדו להם מותרי' הם ועיי"ש בש"ך ס"ק י"ג דאף אם עובדין לאותו צורת עכ"ז כשהן על הכלים וידוע שהכלי אינן נעבדין מותרים הם הכלים וא"כ הוא הדין בה"ד הואיל שאין דרכם לעבדם דרך בנין היינו כשנעשה כמו שתי וערב ע"י עשיות הבנין אין עובדין לזה ואף כשהשתי וערב הוא בפני עצמו נעבד מ"מ בכה"ג ע"י עשיות הבין אין דרכן לעבדן לכן מותר דודאי כמו כלי שאין דרכן לעבדה אעפ"י שיש עלי' צורה שעובדין לאותה צורה כשהוא בפני עצמה עכ"ז כשהוא על הכלי מותר הכלי ה"נ בנ"ד וברור הוא לדינא.

וגדולה מזו כתבו התוס' ביומא ד' נד ד"ה כרובים על הא שעשו צורות חקוקים בכותל היכל וקדשי קדשים ר' דעל זה ליכא איסור דלא תעשה לך פסח דהלאו מלא תעשה לך פסל ל"ש רק בתלוש אבל על הכותל שנחקק במחובר לא דאינו רק לנוי ובטל לגבי הכותל ואף כפי הנראה מדברי התו'ס הנ"ל היה רעיא ביד' לומר דבר זה להלכ' למעש' עכ"ז ה'י בקושי' להם לפסוק' כן רק גבי עשיית פסל שהוא צורה הנחק' על גבי כותל אבל כשהוא בלא צורה רק שנראה כמו שתי וערב והיא עשויה דרך בנין דבר זה ידוע לכל שהוא רק לנוי ואינו נעבד בשום פעם בענין זה וא"כ מלתא דפשיטא היא דמותר לכ"ע ואין כאן בית מיחש כלל ומגודל הפשיטות לא רציתי להאריך ודבר שפתיים אך למקסור(??) בזה"

אדרת אליהו, גוטמכר, יו"ד מג

נשאל על שתי וערב כלשהו, שלא נעשה לעבוד אלא רק למשכיות, לא לגמרי ברור במה מדובר. כותב שאין בעיה, אם לא משתחווים לצד הזה. ועוד הרי כל הבגדים שלנו הם בשתי וערב. ועוד, שעיקר שתי וערב הוא שארוך יותר מרחבו, בערך ב2/3, כמו צורת אדם תלוי. ונכון לדאוג שזה לא יתלה בבית הכנסת בצד שמשתחווים אליו (כולל מערב שמשתחווים בקבלת שבת), אלא בצד.

"בעזה"י ד' בהעלותך תרל"א

צדיק באמונתו יחיה לתורה וגדולה ידיד נפשי הרב המאור הגדול צי"ע מו"ה ברוך נ"י אב"ד גאללוב.

מכ"ק וגם תשעה ר"ט ב' פגי' הגעתי ונכתב כל אחד למקומו.

ועתה אבא על אשר לפניו בענין השתי וערב, קודם כל בשתי וערב כזה שודאי לא נעשה לעבוד לו ורק למשכיות, יש קולא גדולה בסי' קמ"א סימן י"ד סעי' א' דגם הש"ך לא מחמיר בזה, ואם כן אם אין לצד מזרח שיהיה נראה כמשתחוים לו באחד מהצדדים אין הקפדה. ואולם נוסף על כל זה נראה ברור, דהלא כל מלבושים שלנו הארוגים הם מלא שתי וערב וכן יש הרבה תמונות כמו שתי וערב. אבל העיקר שתי וערב שאסור הוא אם ארכו יותר מרחבו, וגם שעומד בכלות ב' שלישים, שכן הוא צורת האדם איך יהיה נתלה, אבל כאלה שהם באמצע ושוים אין רק תמונת כוכב, ובזכרוני שראיתי באיזה ספר וכמדומה בספר הברית שאין שתי וערב רק בהיות השתי בחלק השליש העליון, על כן, עכ"פ טוב עשה שמיאן. אבל מיד שיבא שיש דוקא לעשות לא יכנס במשפט וישתוק, רק על כל פנים שלא יהיה לצד מזרח. והדבר הוא אמת שגם חתני נ"י אמר שראה זה עצמו באיש בעל מלחמה משם שהגיע האייזנען קרייץ נתלה אחר מותו בבית הכנסת, וגם היה במערב במקום הנשים, אבל לדעתי עדיף לצד, יען שבקבלת שבת פונה למערב, ואם הנותן תשועה הוא אצלכם בצד אפשר לתלות זאת שם."

שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ג סימן עד

נשאל, על איש שתרם חלון לבית הכנסת, וקמו מערערים, שהחלון עם עצים מבדלים לארבעה חלקים, וזה נראה כמו שתי וערב, והשואל מעיד שגם בעיניו זה מכוער, והביא מרבינו אליקים, שגם צורות מותרות – יש להחמיר בהם יותר בבית כנסת. וכמו שהאריכו למחות נגד צורות חיות. הוא כותב שהדברים פשוטים שיש לאסור, אבל בעוונותינו מה כח בית דין למחות, וגדול השלום. ואם אפשר בקלות להסיר את זה – מה טוב.

"נשאלתי מ"ק טאסט מהרב אב"ד מוה' ישראל במוה' אפרים ומיח"ס במה שבנו שם בהכנ"ס ובעה"ב התנדב חלון אחד וחתם שמו עליו וקמו עליו מערערים שנראה ע"י עצים המבדילים כי נעשה ארבע רביעים שקורין קוואטירין שנים ע"ג שנים ונראה כשתי וערב וגם נעשה בתבנית חלון של בית ע"ז כי אומן אחד עשאם ומעלתו העיד שגם בעיניו נראה כן מכוער וע"ז הביא מ"ש רבינו אליקים שגם בצורות המותרות יש לאסור בבהכ"נ ומכ"ש בש"ו =בשתי וערב= וגם כיון שהוא כדמות חלון בית ע"ז שלהם הדבר דומה לתשובת הרא"ש כלל ה' ובשו"ת הרדב"ז סי' ק"ו הרעיש על צורת ארי' וגם מה שחתם שמו האריך בשו"ת צ"צ סי' נו"ן /נ'/ שיש לעכב הנה הדברים פשוטים שיש לאסור בזה ולמחות בו אבל בעוה"ר מה כח ב"ד יפה וגדול השלום וכמ"ש במדרש על מקרא חבור עצבים אפרים הנח לו ואם נוכל להסירו בקלות מה טוב ועמ"ש הנו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' י"ז בסופו"

שו"ת מהריא"ץ, הרב יהושע אהרן ויינברגר, שנת תרע"ג, יו"ד פג

כותב שאין שום חשש בחלונות שיש בהם צורת שתי וערב, לא משום נעבד ולא משום חשד, וידוע שככה בונים חלונות

"ועל אודות החלונות שחייש שיש בהם צורת שתי וערב, אין צריך לפנים שאין בו חשש כלל, לא משום חשש נעבד ולא משום חשדא, דמשום נעבד ליכא דבזה ודאי שייך באומן באומנתו עוסק וחשדא נמי ליכא כי ידוע לכל כי הוא אומנות של חלונות ואין בית אשר אין שם חלונות על דרך זה."

מים חיים חלק ג', רבי יוסף משאש, סימן עד

הרב משאש, כמו הבר ליואי מסביר שאין שום איסור בעיטורים כאלה בבית הכנסת הדומים לצלב מרובע, במיוחד מאחר שזה לא הצלב הארוך הרגיל, וכבר נשאל רבי חיים בלייח על זה והתיר. ומה עוד, שהתברר בזמננו שאין הצלבים האלה לעבודה כלל אלא רק לזיכרון בעלמא. וכבר התירו הרמ"א וזרע אמת כיוצא בזה. וגער בשואל, שהיה לו לשים על ליבו שחכמים וגדולים ממנו הסכימו לזה ולא מחו, ומה לו לקפוץ להיות צדיק מכולם.

"ציור שתי וערב בהיכל בית הכנסת

למעלת החכם המפואר כמה"ר אברהם אסבאג ישצ"ו באלגיר שלום שלום

מכתב כבודו הבהיר הגיעני בשבת החולף וראיתי שאלתו שאלת חכם כי זה ירחים נסע לתונ"ס וסביבותיה וראה בעיר אחת היכל בית הכנסת מוקף בעצים מצויירים בגופם ציור מפולש מעבר אל עבר כזה [ראה ציור בגוף התשובה]

ועלה בדעת כבודו לומר שיש בזה אסור גמור של שתי וערב של הנוצרים ואסור להניח אותו היכל כך, וכל עוד שלא הוסר אסור להתפלל באותו בית הכנסת, וכבודו שאל להרבה חכמים בכתב ובעל פה ולא קבל שום תשובה, ובעי מר מנאי לחוות דעתי.

תשובה לא ראיתי בזה שום ריח אסור כלל, כי אין זה דומה לשתי וערב של הנוצרים, כי הוא אצלם חד ארוך וחד קצר, אבל שניהם שוים לא מיקרי שתי וערב המיוחד אצלם. ועוד, שאף בחד ארוך לא חשיב אצלם אלא עם דמות אדם בולט עליו אבל בלי זה אינו חשוב אצלם כלל. וכבר נשאלה שאלה זו על אבני שיש מצויירין במיני צבעונים שמרצפין בהן הכותלים שנמצאים בהם הרבה בעלי שתי וערב מצוייר בכל אחת ושאל השואל מעיר והראן לעיר תלמסאן להרה"ג כמוהרר"ח בלייח זלה"ה, והשיב שאין בזה שום חשש כלל מהטעמים הנזכרים משם ספר ישועות יעקב וספר יאיר נתיב ועוד ספרים אחרים שאינם מצויים לפני. ומה גם עוד שהאידנא נתברר הדבר מפי נוצרים ומפי כתבם שהשתי וערב אצלם בכל אופן שיהיה אינו אלא לזכרון בעלמא, וכמ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קמ"א ס"א בהגה יעו"ש והאידנא כל מין שתי וערב שרי. ומזה דן הגאון בעל זרע אמת בסי' מ"ה לחזק המנהג שנהגו צורפי זהב בכל מקום להסתחר בשתי וערב של זהב יעו"ש. ועוד יש מה להאריך ואין צריך כי ההיכל הזה לא נכנס בסוג שתי וערב כלל רק ציור לנוי בעלמא ובקדושתו עומד ובודאי שהוא היכל ישן ונראה בעליל לכמה רבנים ראשונים ואחרונים שהיו באותה העיר ועוד לכמה חכמים ושדרי"ם מארץ הקדש עוברי אורח ולא קרא עליו ערער מעולם רק היום מפי כבודך מסברא דנפשיה בלי שום ריח ראיה ובכן אם דבר זה רק ללבך גלית ושאלת לדעת להתלמד יפה עשית ואך אם נחפזת ומהרת והוצאת דבה עליך להודיע כי טעית וזהו הודך והדרך ושלום.

נאם החונה פה תלמסאן יע"א בכסלו תפר"ו לפ"ק."

הרב הרצוג – פסקים וכתבים חלק ד, סימן מ"ט

נשאל על שטיחים מלאים בצלבים שנמצאים בבתי כנסת ספרדיים. מביא תשובה של הרא"ש שהתנגד למחצלות עם צורה של אבן הכעבה, וזאת למרות שהם אינם עובדי ע"ז. ואמנם הרמ"א כתב לגבי צלבים שהם לזיכרון וכו', אבל באמת איננו דנים לאסור את השטיחים בהנאה, אלא לאסור להשתמש בהם בבתי כנסת. הוא כותב שלמרות שיש מקום לדון אם השטיחים האלה הם מבוזים או מכובדים, אבל זה לא משנה, כי בכל מקרה אנו רוצים לאסור להשתמש בבית הכנסת כי הדבר מכוער ולא ראוי. הוא כותב שיש בזה ביזיון לבית הכנסת ומה ההיתר להזכיר ע"ז בבית הכנסת, וגם זה יפגע ביהודים שמקבלים אישור מהצלב האדום להימנע משימוש בסמל שלהם ולהחליפו.

אף שלכאורה הרב הרצוג מדבר על צלבים ממש – לא מן הנמנע שהנידון הוא בדיוק כמו נידונו של הרב משאש, אלא שהרב הרצוג תפס את המציאות אחרת, וראה בצורות האלה צלבים של ממש.

"ב"ה ב"ו טבת תש"ה

לכבוד מר אברהם הלוי הי"ו ירושלים עיה"ק ת"ו שלום וברכה

בענין השטיחים המלאים צלבים שנמצאים באי אלו בתי כנסת של אחינו הספרדים הי"ו בעיר קדשנו ת"ו וכפי שראינו בעינינו בעש"ק העבר על שטיח שהובא לפנינו ע"י כבודו ומר מרדכי כהן הי"ו, יעיין מר בתשובת הרא"ש כלל חמישי סימן ב וז"ל מה ששאלת בענין מחצלת קטנה הנקראת מגאדה בלשון ערבי שדרך ישמעאלים להתפלל עליה ויש בה כמו צורת משקל שחור אם מותר לתלותה בבית הכנסת לצד ההיכל אחד מכאן ואחד מכאן ולהתפלל כנגדה, ואעפ"י שחלילה וחס לשום אדם אחד מישראל להתפלל בשום כוונה לדבר אסור דבר זה שאלתי בעבורו וחקרתי עליו ונתברר לי שנהגו איסור בכאן בטוליטלא להניח מחצלת כזו בבית הכנסת כדי לישב עליה כל שכן לתלותה בצד ההיכל, לפי שאומרים שאותה צורה שחורה העשויה בה היא צורת המקום שהולכים לחוג שם בארצם וגם יש אומרים שיש בה צורת מרקוליס ודרכם להתפלל עליה ולכרוע עליה בתפילתם, ועוד אמרו לי מפני זה קוראים למחצלת סגאדה לפי שסוגדין עליה, וכיון שכן נראה לי שאסור לתלותה בבית הכנסת כלל וכו' וצריך להוציאה מבית הכנסת כדי שלא ישאר לה שום זכר בבית הכנסת כי מה לנו להניח בית הכנסת שלנו דבר כזה שהוא מוכן ומזומן לתפילתם ואין ראוי לשום אדם מישראל לערער על זה כדי להניח מחצלת כזו בבית הכנסת וכל העובר על זה הוא נוטה מדרך ישרה לדרך רעה וראוי ליסרו הנראה בעיני צויתי לכתוב וחתמתי עליו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל עכ"ל.

והנה היה ידוע לרבותינו ז"ל בספרד אף של הנוצרים ששם ישב הרא"ש ז"ל, שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז וברור לנו שהרא"ש ז"ל שיותר שהיה שר התורה ואבי התעודה היה חכם גדול בקי בהויות העולם לא קיבל את דברי אלה שאמרו שיש בה צורת מרקוליס, שאלו הם דברים בטלים ומבוטלים שהישמעאלים כבר מאות בשנים קודם לזמנו של הרא"ש ז"ל פסקו מלעבוד לאלילים, ואם הרא"ש ז"ל היה חושש לזה היה מדבר בביטויים הרבה יותר חריפים מצד האיסור של עבודה זרה וכל מי שמוח בקדקדו ירגיש ויבין את זאת, שהישמעאלים מהיום שקיבלו את דתם מהאיש הידוע אין להם דין עובדי אלילים כך נפסק להלכה ביור"ד סי' קמו סעיף ה ובש"ך יור"ד קכד ס"ק יב וכו' ולכאורה יפלא על תשובת הרשב"א ז"ל ח"א שמה הובאה ביור"ד סי' ד סעיף ז ועיי"ש בש"ך ובט"ז בענין שהישמעאלים אינם מניחים לשחוט אלא א"כ יהפוך פניו ל"א קיבל"א וכו' שהשחיטה כשירה משום שזה מחשב וזה עובד לא אמרינן אבל כבר עמד על זה הגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל בעין יצחק חא"ח סי' יא ותירץ בטוב טעם יעויי"ש וגם הדבר ידוע שהמקום שהם הולכים לחוג שם הכעבה אינו בית עבודת אלילים כלל וא"כ כמה הקפיד רבינו הרא"ש ז"ל להרחיק את המחצלת הנ"ל מבית הכנסת הואיל וזה קשור באיזו מדה עם התפילה של הישמעאלים שבעצם היא לשמים בלי שיתוף ומזכירה את המקום הקדוש להם ועתה בנידון דירן הנה כבודו הראה לפנינו עדות בכתב של מומחה אחד וגם דיבר בשם מומחים אחרים שהשטיחים הללו כוונתם לעורר את זכרונו של אותו האיש ועיין באבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' סח שכתב שהורה שהצורה של שתי וערב היא בעצם נעבדת אף כי כמובן לא כל צלב נעבד וכן הביא שם בשם הר"ן והרשב"א ז"ל, יעויי"ש, אמנם כתב רבינו וכן הר"ן הרמ"א ז"ל ביור"ד סימן קמא סעיף א מהמרדכי בשם ראבי"ה ז"ל שאותן שתולים בצואר לזכרון לא מיקרי צלם ומותר היינו שאין להם תורת ע"ז ממש להאסר בהנאה וכו' אבל כאן אין אנו דנים לאסור את השטיחין בהנאה וכו' אלא ע"ד השימוש בהם בבית מקדש מעט ונניח שאין הגוים עובדים להם אבל נראה וניכר שאינם עשויים לנוי בלבד בתורת צורה גיאומטרית אלא בכוונה לעורר ולהכניס בליבם אהבה ויראה כלפי אותו האיש ואיך נסבול דברים כאלה במקדש ה'.

והנה מה שהעירו מהדין של כלים מבוזים יור"ד קמא ס"ג הנה יש מחמירים אפילו בכלים מבוזים כל שידוע שהצורה הזאת נעבדת אפילו שאין אנו יודעים שהכלים הללו נעבדו ועכ"פ אוסרים להשהותם ויש מחמירים בכל הצורות הנזכרות ואע"ג דידעינן שלא פלחי להו ועי' יור"ד שם סעיף ג בש"ך ס"ק יז ובשו"ת כנסת יחזקאל או"ח סי' יג כסברא הראשונה יעויי"ש בכל זאת כמדומה לי שבבית מקודש שמתפללים בו קהל ועדה מישראל בתמידות יש להחמיר.

ואם באמת אינו ברור לי כלל שהשטיחים הללו שכוונתם לשם קישוט ופיאור הבית ואפילו הריצפה יש להם דין מבוזים ואע"פ שבגמ' ע"ז מג, ב מפורש שסדינין בכלל מבוזין היינו סדינין העשויין למשכב אבל השטיחים היקרים שאני ועוד שיש ששוטחים אותם על ספות בבית הכנסת לקישוט ואע"פ שיושבים עליהם לא פקע מהם הענין של קישוט וגם חלק עולה למעלה ממקום המושב וגם יש שעשויין לתלות על הכותל וכהא דב"מ דף ל ושבת כב וכו' ואח"כ משתמשין בהם לישיבה וכו' .

ועיין בתוס' שם שגורסים מטבעות במקום מטפחות שסדינין ומטפחות חד אבל אפשר שזה נאמר בכוונה סדינין דומיא דמטפחות אולם שטיחים מצויירים יקרים שנותנים על חלק מהריצפה בבתים היותר מכובדים שאני אכן אינני קובע בזה ואני מניח שאפילו שאינם בכלל מכובדים ואפשר בכלל מבוזים אבל הרי כאן אין זו שאלה לאסור אותם להדיוט משום ע"ז ממש כלומר שהצלבים הללו נעבדו או עשויים לעבודה ממש הרי שאילתינו היא ע"ד שימושם בבית המקודש וגם על הדוכן שאצל ארון הקודש והלא מתפללים כורעים ומשתחוים בתפילה וביוהכ"פ משתטחים בפישוט ידים על השטיחים ואיך נשאיר אותם בבית הכנסת בשעה שהשטיחים הללו כולם אומרים התעוררות בקשר עם הנ"ל וד"ל ואם כי לא נעשו לעבודה ממש כצלב שמקטירים לפניו אבל ניכר והועד שנעשו להעיר ולהזכיר כנ"ל.

ומה שהעירו שהצלבים אינם בולטים הנה זה לא שייך לנידון דידן שאם היו נעבדים אין הבדל בין בולט לשוקע שזה שייך לענין שמשין המשמשין לפני במרום ולענין פרצופין ומה שכתב בב"י יור"ד סי' קמא בשם רבינו ירוחם ומהתוספתא שאף במכובדים דווקא בולט אסור זהו משום שהיה ידוע להם שבכלים אינם עובדים אלא לצורות בולטות אבל בידוע שנעבדים אסור בכל ענין ואופן ועיין ברמב"ן ור"ן ובטור וב"י ובפרישה שם שכל היכא דאיכא למיחש שעבדו אותם אף בשוקעת אסור ופשוט אך נניח שאינם נעבדים הלא מכוער הדבר מהטעם הנ"ל ומה זה יועיל שאינם בולטים ועיין בב"י ביור"ד סי' קמא מה שהביאו בשם רבינו ירוחם לענין מכוער הדבר ועיין עוד לענין בית הכנסת בשם רבינו אליקים ז"ל ועי' בתשובת חת"ס ז"ל חיור"ד סימן קכט הובא בפ"ת שם סי' קמא ס"ק ג שבבית הכנסת עכ"פ מכוער הדבר ובפרט שמשתחוים וכו' יעויי"ש והנה אני הייתי לפעמים מבקר בהיכלי הגמונים לטובת כלל ישראל וראיתי שטיחים נהדרים על הקרקע אבל לא ראיתי בהם צלבים בריבוי שכזה וע"כ שאין בדרך כלל דרכם של הגוים להניח שטיחים כאלה אלא בבתי התפילה שלהם שהנוצרים נוהגים גם כן לכרוע על ברכיהם בשעת התפילה ומסתבר מאוד שאלו נעשו בשביל בתי התפילה שלהם לכרוע על גבם וכדי בזיון וקצף ובפרט שיש מהם עשויין לשטיחה על גבי כסאות וספות וכאלה ראיתי עם צלבים רבים בהיכלות הנ"ל ואנחנו נעשה כך להבדיל בבתי מקדש מעט שלנו ואמנם בכגון זה וכיוצא בו אין לנו לחפש קולות ואני נזכר בדברי הירושלמי במסכתא ע"ז פ"א ה"ג שאילון לרבי אמי וכו' אמר ר' אמי לולי ר' בא היה מתיר עכו"ם שלהם וברוך שהרחיקנו מהם.

והנה מלבד כל האמור ידוע שהשלטונות הצבאיים נותנים רשות ליהודים וליהודיות העובדים בצבא בשירותי הרפואה הנקראים הצלב האדום לשום על בגדיהם וכלי הרכב והמסע שלהם מגיני דוד אדומים במקום צלבים אעפ"י שהדבר ידוע שהצלב האדום אינו קשור עם עבודה זרה ואינו אלא סמל שאומר כבוד לנצרות ואם אנחנו נתיר את השטיחים הנ"ל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יאמרו הגוים למה לנו להרשות ליהודים הנ"ל להמיר את הצלב האדום במגן דוד אדום ותצא מזה חורבא וכדי בזיון וקצף עוד זאת מוצא אני להעיר שאין זה דומה לצורות חמה ולבנה ודרקון שעל כלים מבוזים שנעשו לנוי בעלמא שהדבר היה ידוע שאותן הצורות נעשות גם לנוי בעלמא ואז אין בהן שום כוונה לעורר זכרון של חמה ולבנה והדרקון בתור אלילים אפילו זכר בעלמא אלא הן מעשה מלאכת מחשבת של ציירים משא"כ בשתי וערב שאין בו שום ענין של אומנות לחכמי הציור ואינו אלא ענין של הנצרות ובין שהוא נעבד או לא הרי הוא מזכיר את הצליבה ואת הצלוב וד"ל ואמנם פסקינן יור"ד קמא ס"א שאלו שחולין בצואר מותרין שאינם אלא לזכר בעלמא אך הרי זה קשור עם מה שלפניו כל הצלמים הנמצאים אסורים וכו' הינו שהמוצא צלב של כסף וזהב וכו' מותר לו למוכרו לגוי ולא יפסיד הישראל ריוח כזה אבל ח"ו שיהא ישראל מקיימו בביתו ואצ"ל שיתלנו כבגדו רחמנא ליצלן מהאי דעתא שאעפ"י שאינו לעבודה אלא לזכרון אבל את מי ואת מה הוא מזכיר וא"כ כיון שנראה וניכר שהצלבים הללו מזכירים את הצלב וסמל אמונת הנוצרים הוא מה מקום יש להם במקדש המעט בית חיינו אתמהה מכל הלין טעמין נראה לי להלכה שצריך להרחיק את השטיחים הנ"ל ממקומותינו המקודשים.

חמה ולבנה והדרקון בתור אלילים אפילו זכר בעלמא אלא הן מעשה מלאכת מחשבת של ציירים משא"כ בשתי וערב שאין בו שום ענין של אומנות לחכמי הציור ואינו אלא ענין של הנצרות ובין שהוא נעבד או לא הרי הוא מזכיר את הצליבה ואת הצלוב וד"ל ואמנם פסקינן יור"ד קמא ס"א שאלו שחולין בצואר מותרין שאינם אלא לזכר בעלמא אך הרי זה קשור עם מה שלפניו כל הצלמים הנמצאים אסורים וכו' הינו שהמוצא צלב של כסף וזהב וכו' מותר לו למוכרו לגוי ולא יפסיד הישראל ריוח כזה אבל ח"ו שיהא ישראל מקיימו בביתו ואצ"ל שיתלנו כבגדו רחמנא ליצלן מהאי דעתא שאעפ"י שאינו לעבודה אלא לזכרון אבל את מי ואת מה הוא מזכיר וא"כ כיון שנראה וניכר שהצלבים הללו מזכירים את הצלב וסמל אמונת הנוצרים הוא מה מקום יש להם במקדש המעט בית חיינו אתמהה מכל הלין טעמין נראה לי להלכה שצריך להרחיק את השטיחים הנ"ל ממקומותינו המקודשים."

שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קנב

נשאל על ידי הרב יוסף חיים שכטר על הנידון שנשאלו הבר ליואי וכל הפוסקים שהזוכרו. ומצטט את הבר ליואי. ומוסיף ששמע מפי צדיק אחד, שעודף ההתעסקות בזה גורם יותר נזק כי יותר חושבים על השיקוצים האלה באופן אובססיבי. אמנם השואל ומשיב הקפיד על זה, אבל שם נראה שהייתה בליטה, ועוד שגם הוא לא הקפיד אלא בבית הכנסת. אמנם בפועל, אחרי שקיבל את ההערה הזו – השחית וקלקל את הצורה הזו, אף שאין זה מן הדין, אולי גם זה בכלל החובה לעקר ולשרש את העבודה זרה. וכמו מידת החסידות שלא לאכול מבשר בהמה שהורה בה חכם.

"בדבר ציור "הנדמה" לצורת שתי וערב

בדר"ח טבת תרצ"ד

שוכ"ס לכבוד הרב הג' החכם ויר"א מוהר"ר יוסף חיים שעכטיר שליט"א, אבידק"ק קאנסטנצא תע"א.

לתשובת יקרתו בדבר אשר הקפיד על הציור שתחת האויפדרוק, שהוא ג' עיגולים, שנדמו בעיניו כעין צורת שתי וערב. יאמין לי כ"ת שלא שמתי לבי ע"ז וכמעט שלא ראיתיו, עד אחר שעוררני ע"ז ושאלתי לאנשי שקול הדעת והסכימו שאין זה צורת שתי וערב, ובפרט כי העגולים נפרדים זה מזה.

אמנם מלבד זה, עי' בש"ע יו"ד סימן קמ"א עיין שם. ועי' בשו"ת בר ליואי חיו"ד סי' כ"ב, איך שפך בוז וקלון על אחד שהקפיד על חלונות ביהכ"נ שהפיגיס שבין הזכוכיות שהם עשוים כעין שתי וערב. וכתב דדבר זה מביא לידי גיחוך, כי מעולם לא עלה על דעת ישראלי לחשוב שטות כזה, ופוק חזי מה עמא דבר, שכן הוא בכל ערי ישראל". וכתב עוד, דבר זה אין צריך לפנים, ואין כדאי להשיב על דברי הבאי כזה. אך מרחוק שמעתי שחכם אחד כארי עלה מסבכו לחזק ידי האיש, וסיוע קמסייע לי' מהתוגר ישמעאל שנתן פקודה לבל יעשו חלונות כן במדינתו. ע"ז כבר אמז"ל אין מביאין ראי' כו', וכל השומע יצחק לו, דאם ניחוש לזה איך נאכל ראש דג העכ"ט שנמצא בראשו עצם כמו שתי וערב, כי כן מנהג שלא לאכול. אך מי יחוש למנהג שטות כזה, נשתקע הדבר ולא נאמר. ע"ש יתר דבריו בביאור הדין. ועי' ויקרא רבה פ"ב י"א, ובבעל הטורים ויקרא א' ט'. וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ומכל שכן בנידון דידן שאין כאן שום בליטה והעיגולים נפרדים, ואינו רק קצת פערציערונג הנהוג אצל המדפיסים. וכמדומני ששמעתי מפי צדיק גדול א' ז"ל, דהשימת לב בדברים כאלה (מה שאינו ע"פ הדין) גרע מהעובדא עצמה, שגורם בזה התפשטות המחשבה ח"ו בשיקוצים.

איברא דשוב ראיתי בס' דרכי תשובה סי' קמ"א סק"ד שהביא תשו' הבר ליואי הנ"ל, והביא ג"כ משו"ת שואל ומשיב קמא ח"ג סי' ע"ד, שכתב בנידון החלונות הנ"ל שיש להשתדל לשנותו (ואילו עליו כוון הבר ליואי שכתב חכם א' עלה כו'), מ"מ נידון דידן לא דמי להנך חלונות, דאין כאן שום בליטה, וגם השואל ומשיב נראה דלא הקפיד רק בביהכ"נ. ועי' בשו"ת נהרי אפרסמון יו"ד סי' קט"ז וקי"ז, מובא בדרכי תשובה שם סקי"א, וכל ספרי האחרונים מלאים מזה. ואכמ"ל.

עכ"ז אחרי שכ"ת כבר העירני ע"ז קלקלתי את הציור אף שאינו מן הדין כלל, מ"מ כל דאפשר לתקן מתקנינן. ואולי הוי בכלל אמרם ז"ל ע"ז צריך לשרש אחרי', שלא ישאר לה לא שורש ולא ענף, והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ואפשר הוא ג"כ כעין מ"ש החא"ג חולין דף ל"ז ע"א, על אמז"ל שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ז"ל מדמה לה לפיגול שהוא דבר נאסר במחשבה כו', כך בהמה שהורה בה חכם, קודם הוראה המתה לפי מחשבת השואל שמא הוא דבר אסור ע"ש, אפשר ה"נ במה שלפנינו. ויה"ר שנזכה לקיום מ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ומלאה הארץ דיעה את ה'."

שו"ת עשה לך רב חלק ה סימן כא

הרב חד"ה נשאל על סימן הפלוס במתמטיקה, וכן מערכת צירים. האם זה מותר, או שיש בזה חשש. יש כאלה שמסמנים את הפלוס בלי קו תחתון, האם זה מחויב, ובאמת זה לא מתאים להרבה מקרים כמו שרטוט, עבודות חשמל וכדומה.

משיב שפשוט ביותר שאין שום איסור בציון שתי וערב לסימן פלוס. וכל האיסור הוא בפסל ממש, ולא בציור. ובנידון שלנו זה כתב שוקע, ופוק חזי. ועוד מצאנו היתר בצורת שתי וערב של גבי המטבעות. ושם היא הרי בולטת. ואמנם כתב הרא"ש שלא לנענע את הלולב בכיוונים שיראו כמו צלב, אך אין ללמוד משם, כי שם אין עצם כלשהו, אלא שחששו שלא יראה האדם כאילו הוא מצטלב ח"ו.

"סימון שתי – וערב במתמתיקה

עם, שובי מחו"ל מצאתי מכתבך מיום י"ח כסלו דנא. לרוב טרדותי נמנע ממני להשיבך על שאלתך במכתבך הנ"ל, עד כה, וגם עתה אעשה זאת בקצירת האומ"ר מאפס הפנאי:

שאלתני על מה שנוהגים במתמטיקה לסמן סימן "פלוס" בצורת שתי – וערב, וכן מערכת צירים וכו'. האם דבר זה מותר וכו'. ישנם רבים המסמנים ללא הקו התחתון, האם זה מחוייב מן הדין או שהוא מנהג חסידות… ופתרון זה אינו מתאים למקרים שונים כגון שרטוט, עבודות חשמל וכו'.

פשוט ביותר שאין שום איסור בציון שתי – וערב לסימן פלוס. ונכון ציינת להלכה שאין איסור בצורות הנעשות לשם נוי (כפסק מרן בסימן קמ"א סעיף א'), וכ"ש בזה כמובן מאליו. אלא כל ההיתר הוא ליהנות מאותה צורה, אבל להשהותה אסור כפי המבואר שם משום חשד. אלא שכל עיקר האיסור הוא בפסל ממש, אבל בציור שהוא דבר שאינו בולט ודאי שיש מקום להקל (ועיין עוד בחכמת אדם כלל פ"ה אות ב'). ובנדון דידן הרי הוא כתיבה שוקעת ומותר. ופוק חזי מאי עמא דבר שהכל נוהגים להשתמש בסימנים אלה במטימתיקה ואין מוחה.

זאת ועוד מצאנו היתר ברור יותר בצורת שתי – וערב שעל גבי מטבעות כסף. ומעולם לא שמענו איסור שימוש במטבעות שיש בהם צורת שתי – וערב (עיין למרן החיד"א בברכ"י סימן קמ"א אות ל' מ"ש בשם הרב בית – דוד סוף סימן ע"ד טעם להתיר). ושם הרי היא בולטת ואעפי"כ התירו, ופשוט שכל שאין הכונה לעבודה זרה אין צורך להחמיר.

והנה ציינת דברי הרא"ש (במסכת סוכה פרק לולב הגזול סוף סימן כ"ו) שכתב על דברי בעל – העיטור, הסובר שנענועי הלולב הם, מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד. וכתב הרא"ש שהראשון שהנהיג כך היה נראה לו שהמוליך ומביא לארבע רוחות נראה כעושה שתי וערב (והשיגו) ואדרבא כשמוליך ומביא לשתי רוחות ומעלה ומוריד הוא הנראה שתי – וערב וכו'. ומזה נראה שיש לאסור ציור שתי וערב אפילו בדבר שאינו עושה שום רושם כלל וכ"ש בנדון דידן.

והנראה לי בזה שלא משום עבודה זרה "גופה" נגעו בה, שהרי אין כאן שום מציאות עבודה זרה בפועל, אלא משום דרכי פולחן נגעו בה, שכן נוהגים הם בשעת תפלתם להצטלב שתי וערב כידוע. והחשש כאן הוא שהרואה יחשוב שנענועים אלה מכוונים לאותה צורת פולחן, ודוק. וכבר ידוע כמה הקפידו רבותינו ז"ל בכל דבר הנעשה ברבים משום חשש עבודה זרה.

והי"ת יזכנו לראות בהכרתת אלילים מן הארץ, והי' ה' אחד ושמו אחד."

דרכי תשובה סימן קמא

"(ג) שתי וערב. עי' בגליון מהרש"א שהביא מדברי הרא"ש סוכה פ' לולב הגזול סוף סי' כ"ו שמבואר מדבריו דאיסור של צלם שתי וערב לא אסור אלא כשהוא בעל ד' קצוות אבל אותן צלמים שיש להם ששה קצוות מותרים עיי"ש ופשוט לפענ"ד דהיינו בסתמא אבל אם ידוע שיש נכרים שדת אמינם לעבוד לצלם בעל ששה קצוות בודאי גם זה אסור וה"פ ועש"ך ס"ק ו' שוב ראיתי בס' מאורי אור בחלק קן טהור דף נ"ב ע"א שכ' וז"ל ואתעורר דבר חדש לא לבד שתי וערב העשוי בשוה אלא אף באלכסון שראיתי בספריהם של קדש פלוני שיש צורת שו"ע עשוי באלכסון ויש עשוי כפול ודינם אחת כשאינו עשוי להשתמש וגם אפי' עיגול סביביו הכל נהוג אצלם משא"כ בכוכב עכ"ל ועי' בס' שערי רחמים בכתבי הגאון מהר"ח מוואלזין אות א' שכ' בשם הגר"א דאף דמדינא קיי"ל דבדבר שידוע בבירור שאין נעבדין מותר לכ"ע אפילו במכובדים מ"מ לכתחלה יש לזהר וע"כ הזהיר שהשועלים של הטילי"פ יהיה הצבע באלכסון כדי שלא יהא נראה שתי וערב וכן הרעמי"ן של החלונות יהיה באלכסון דוקא מטעם הנ"ל וכן השטעפי"ן של הבגדים יש לעשות באלכסון הנ"ל עיי"ש ומבואר מדבריו דבעושה באלכסון אין שום חשש בכ"מ ולפמש"ל מהרב מאורי אור צ"ע:"

נושאים אחרים

שו"ת מלמד להועיל חלק ב (יורה דעה) סימן נד

כותב שאם אין בית אחר, מותר ללמד תורה לתלמידים בבית שיש בו צלמים. כנראה הכוונה לצלב, אבל לאו דווקא.

"שאלה: אי מותר ללמד תלמידים תורה ומצות בבית שיש בו צלמים.

תשובה: מדברי מג"א סי' צ"ד סקי"ד ומדברי מחה"ש שם ס"ק י"ג ומדברי החיי אדם סוף כלל כ"ג ומפסק רש"ז ס"ס צ"ד משמע דהיכא דא"א בענין אחר מותר להתפלל בבית שיש בו גילולים. ונ"ל דכן הדין לענין תלמוד תורה היכא דאין למצוא בית אחר שרי, ואם יש בית אחר יש למנוע מזה. וע"ג סי' נ"ה סעיף כ'."

דברי יוסף רוזנברג, חלק ג' סימן תתנה

"ועי' לקמן סי' קל"ט לענין שתי וערב דנכרים בזמן הזה עובדי ע"ז הם כן הארכתי שם בתשובה ויש לומר יי"נ דוקא אינם עובדים בזמן הזה שאינם רגילים בטיב ניסוך יין, כמו שכתוב תוס' נז, ב בשם רש"י בתשובת הגאונים שבזמן הזה אינם רגלים לנסך לע"ז אבל גם בזמן הזה עע"ז הם ועי' ט"ז גם כן שרמ"א לא סבירא ליה כרלב"ח ואני הארכתי…"

דברי יוסף, יו"ד סי' קלט

דן האם מותר לסוחר לסחור בצלבים, שגוי מייצר, ובפרט אם יתן חלק לנכרי שהוא יהיה המוכר בחנות בפועל. השואל הביא היתר מרב בשם הרב משה מרגרטן. הדברי יוסף דוחה דבריו באריכות. עיקר שיטתו היא שצלב הוא הוא גופא ע"ז. הוא כותב שמהר"ם שיק אסר בגלל שהכבוד שנותנים לצלב הוא כבר עבודה. ומחמיר יותר ממנו, שלא צריכים לכך, אלא עצם הצלב הוא הצלם, הפסל, של הנוצרים. ממילא יש איסור בעשייתו ובכל מסחר בו. כדי להעמיד שיטה זו, שלכאורה סותרת חזיתית את דברי הראשונים הוא דוחק את דבריהם, וגם את דברי הש"ך ועוד. את הדיון בצלב שעל הכלים הוא העמיד שמציירים על הכלים במקביל גם צלב לצד סמלים אחרים, ורק אז, אין חשש שמדובר בע"ז.

"ס' תתקח

בש"ע סעיף א' דשל עכו"ם אסורה וכו' ועי' ט"ז סק"א מה שחולק הנה לדינים האלו אעתיק מה שכתבתי תשובה לסוחר מציבות ונעשה שם מציבות לנכרים עם שתי וערב והוא אשר שאל ממני דעתי העניה אודות מסחרו מצבות ואין שותפו לוחצו להחזיק בחנות רק השתי וערב שיש באבנים ואין עלי שום צורה ושאין בעצמן עושה שום שתי וערב כי אם נכרי עושה השתי וערב או הווערקפיהרער ישראש פושעי ועושה מרצון שותפו ששלח שהפך לנהל המסחר ומעלתו א"ע מצוה לעשותו או לשלחו כ"א השותפו הוא הקונה הסחורות שמכרם הוא שלחו שמה אם רשאי מעלתו למכור מצבה שיש עליו שתי וערב בפרט אם יתן חלק לנכרי שיוציא ונכנס אצל הקונים כדי שיקחו יהיה יד נכרי באמצע אי שרי.

וכתב היתר מהרב החריף ש"ב מהו' משה מארגערטען ני' וילך לסדר תחלה מה שכתב הרב נ"י וצ"ל אבל בסתמא נראה דלא הוה השתי וערב רק סימן בכך שהוא מאנשי הדת ואבאר דעת הפוסקים בשתי וערב הוה אליל וע"ז בעצמו, ואין צריך למה שכתב המר"ם שיק יו"ד קנב, שנעשה ע"ז משום הכיבוד הגם שגם טעם מהר"ם שיק נמי אתי שפיר ממה שמדמה כבוד זה של מצוה לגיפף ונישוק דעובר משום לא תעבםד כמו שכתב הר"מ בפרק ג' מע"ז המגפף וכו' ודוחוהו הרב הנ"ל דאינו דומה כלל לגיפוף ומנשק דהע"ז לפנים וכל המכבדו בדברים ליפותו איכא משום לא לא תעבדם אבל אם יעשה צורה לזכר אף שכוונתו לכבוד ע"ז אינו עובר בזה בלא תעשה אם אינו ע"ז לפנים עכ"ל.

הנה למה שאכתוב לקמן דהשתי וערב אליל וע"ז עצמו הרי הוא ע"ז בלא עשיות כיבוד ואם עושה כיבוד וע"כ שמעמידה על הקבר עובר גם כן על לאו דלא תעבדו שכבר הע"ז לפנים ואלא כוונתו מהר"ם לעיין בו שכתב על הר"ן מסופק השתי וערב על הכלים אם הוא ע"ז דעל כלים נעשה רק לזכר ע"ז כתב מהר"ם שיק אם עושה כיבוד הכבוד עבודה מקרי דמגפף ומנשק מלא תעבדם ועל ידי העבודה נעשה עבודה זרה אם כן הר"ן מסופק בכלי ומהר"ם פשיט לוודאי איסור לאו משום דמדמי כיבוד זה למנשק בפני ע"ז אלא דכיבוד מקרי עבודה כמו מנשק וכיוון דמקרי עבודה נעשה ע"ז כמו משתחוה לדעת מהר"ם שעבדתם ע"ז ולא לזכר נעשה.

וצ"ע על מהר"ם שיק בתחלת דבריו ממה שכתב מפוסקים אחרונים שהובא בפתחי תשובה שתי וערב עבודה זרה עצמו ולמה לבסוף כתב דנעשה על זה השתי וערב מחמת הכיבוד בהעמדתה על הקבר דהא עבודה זרה בעצמו כשנגמור נעשה הלכך שכרו לעושה שרי משום דלא נעשה ע"ז אלא במכה בפטיש האחרון וזה אינו שוה פרוטה אבל על כל פנים אחרי נגמר נעשה עבודה זרה ואלא אפשר דכתב כן המר"מ ז"ל דסבירא ליה כדעת הר"ן דהוה ספק אם שתי וערב הוה אליל עצמו וזה ליתא דר"ן לא כתב רק בכלים דנעשה לזכר דהוה ספק אבל רשב"א הביא הר"ן דהוה ודאי אפילו בכלים אבל שתי וערב עצמו גם הר"ם מודה ואפשר משום דמשמע לה מרמב"ם מהלכות מאכלות אסורות שהביא משמע ליה דשתי וערב אינו ע"ז עצמו אלא עבודתם ע"ז גם זה אינו כמו שאכתוב לקמן דר"מ סבירא להו שתי וערב הוה עבודה זרה עצמו ולא העתיק המר"מ שיק יפה דברי הרמב"ם והנה יש מקום לדעת מהר"מ שיק דשתי וערב במצבת אבנים הוה ע"ז של ישראל ולא נאסר מיד בנגמר אלא בהשתחויה ואם כן הוא הדין בעושה כבוד אחר כך דהיינו העמדת המצבה להיות תחת צל כנפיו זה אינו אלא הזה מקרי ע"ז של נכרי כמו שאכתוב לקמן אם כן נאסרה מיד כדאיתא בסי' קל"ט, א שדעת הר"מ דשתי וערב הוה עבודה זרה עצמו מוכח הכי מפירוש המשנה בפ"ק דע"ז דמקרי ועבדתם שם עץ ואבן ושם חסר תיבת נוצרים ובדאי השומר על הדפוסים של לדפוס בזיון דנוצרים משום הכי חסר אבל הש"ל סי' קלט, א מעתיק דברי פירוש המשנה וכתב תיבות נוצרים וחסר עבודתם עץ ואבן. הרי דשתי וערב בין שהוא של עץ או של אבן הוה ע"ז עצמו וכתב מדינא אסור לסחור בהעיר שיש בה ע"ז זו קל וחומר בית עבודה זרה עצמו שאסור לנו כמעט לראותו וכל שכן לכנוס בו ואומר אני מכל שכן לסחור בשתי וערב עצמו אלא כיון דשתי וערב ע"ז עצמו ליקח ריוח ממנו מן התורה אסור בהנאה ולהכניס לביתו מדינא אסור וכן הדעת נותן אפילו בשתי וערב לחוד דהוה עבודה זרה של אבן דמשתחוים לו ועומדים הרבה בעיני ראינו בבעהמען יחידים עושים שתי וערב של אבן לפני ביתם ובכפרים עניים עומדים שתי וערב על ידי צורה על פתח המקום ומשתחוים לו ועוד דאיתא בפרק כל הצלמים צלם שיש בידו סיף הוה אליל שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו והנה כן השתי וערב מורה על ידי שאותו האיש שהרג עצמו בתליה תחת כל העולם כולו גם בקירות הבתים וראש גגים בכפרים עושים שתי וערב בלי צורה וסתמא עושין אותו באמונה אליל אלהי שלהם ישמור ביתו מכל רע, והנה בברטנורא משנה ו, פי' ג' ב' הא דאיתא שם בכפרים לד"ה אסרין כל הצלמים היינו אפילו אין בידו דבר דלפלחו עבדו להוא עכ"ל, וכתב המפרש בירושלמי שאין דתן לעשות צורות לנוי עכ"ל, ואם כן משמע דשתי וערב הוה יותר אליל ואם יש גם כן צורה דצורה יש ביה גם משום נוי ויש לומר דזה כוונות המרדכי שם בכפרים אסור מפני שאין עושין צורות כן שתי וערב אסור בלא צורות.

ובר"מ בפרק ט' ה' כ' הטור כתב לשונו ובש"ע סי' קנ"א ובש"ך שם סק"ב דברים שהם מיוחדים למין ממיני אליל אסור למוכרן לעולם לעובדי אותה אליל וכתב הב"י והש"ך לעולם אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה כ"כ האחרונים ופשוט הוא וכתב עוד הב"ח ולכל גוי אסור אפילו אינו כומר כיון דמיחדים אותו לע"ז ודאי לע"ז בעי לה.

והטעם דהא דשרי למכור הדברים בסי' קמח שלא ביום אידם, דאיתא שם הטעם דבזמן הזה לאו עובדי אליל הוה כמו שכתבו הראשונים… שאינם בקיאין בטיב הע"ז… הרי אבל האליל גופיה ליכא ספק דהוה אליל וע"ז עצמו ואסור למכור לצרוך אליל, אבל למכור אליל גופיה מן התורה אסור בהנאה ועי' הגהות מיימוניות פ"ה מהלכות ע"ז השם של אותו רק שם הדיוט ואין איסור להזכירו ואין אלוה גוים יותר ממנו וגם בסתם יינם בב"י סי' קכ"א אוסרין בהנאה וכ"כ בריב"ש סי' רנ"ה דעת רמב"ם ורשב"א ובשם רמב"ם פרק י"א מ"א יין נוצרים אסור בהנאה וגם זה חסר בר"מ שלפנינו ודעת הריב"ש לעיקר הדין דסתם יינם אסור לרפאות בו אפילו בחולי שיש בו סכנה אלא בזה מצדד להקל אבל רפואה משתי וערב גופיה ודאי אסור אפילו ביש בו סכנה כמבואר בירושלמי בפרק ב' דע"ז באחד שישכנו נחש דהוה סכנת נפשות ולא הניח לו לרפאות רפואה מיוסף פאנדערי ועי' ב"י סוס"י קל"ב שכתב בפירוש כן אפילו לרש"י וגאונים מקילים הנא הבזמן הזה היינו רק בסתם יינם אב לא בע"ז וכ"כ בסי' קל"ב ס"א.

שוב ראיתי בחס"ו חי"ד סי' קל"א דהא דגוי בזמנינו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדוקו בזמן הזה כולי האי אבל פשיטא דעבדתו ע"ז גמורה היא עי"ש הרי"מ פי"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' ובספרי הרמב"ם שלפנינו חסר, עי' בדפוס אמסטרדם ומהר"מ שיק ס"ל קנ"ב לא מעתיק הר"מ וכתב הוא דעבודתם ע"ז ומשמע ליה דשתי וערב עצמו אינו עבודה זרה אלא על ידי עבודם נעשה ע"ז מה שהוא עושה כבוד וכבוד עבודה. אבל בסי קכ"ג מעתיק דברי הר"מ וז"ל עבודת הנורצים היא עבודה זרה והמשתחוה ומודה ומתפלל ומעיין בה הוה עבודה וחייב סקילה כדקיימא לן באומר אלי אתה כו' והבין בסי' קנ"ג שראה דברי הר"מ בחס"ו בקיצור דהר"מ קאי על השתי וערב ועל יד עבודתם רק אז נעשה ע"ז וזה אינו דשתי וערב גופיה הוא אלוה לגוים שמאמין בו אלי אתה. אלא הר"מ מיירי שם רק בעבודתם שהוא עבודתם עבודה זרה. אבל השתי וערב שהוא אליל עצמו מזה לא דבר שם הר"מ.

ורשב"א שהובא בר"ן פ"ג דע"ז בעושה שתי וערב ומניקה בכלים נמי סבירא להו דהוה ע"ז גופיה והר"ן מסופק בכלים ור' ירחם ני"ז ח"ד מחמיר בכלים מטעם ספק איסור תורה הובא בש"ך סי' קמ"א, ו וכן בתשובת שהובא שם בפתחי תשובה, אבל בשתי וערב גופיה פשיטא לכולי עלמא הוה ע"ז ורק ור' ירוחם לא מספקי אלא בכלים ונראה לי דמה שכתב הש"ך סוס"ק ו' רק בלשון ואפשר בשתי וערב עצמו כיון שמדרך שמשתחוה לו לכולי עלמא עכ"ל, אין הכוונה על שתי וערב מעץ ואבן אם כן למה כתב ואפשר אלא דקאי אמה שכתב לרמ"א בתחלת ס"ק בתולה שתי וערב בצואר לזכרון דאפילו הכי אסור באין ידוע אם השתחוה לו משום דאורחיה להשתחות אלא ודאי דהכי פירושו כמו בכפרים אסור הצלמים ובודאי הם ע"ז אם דרך להעמידן בפתח מדינה כן השתי וערב הוה אליל דדרך להשתחוות לו אע"ג שהוא עושה לזכרון התלוי הוה אלוהים אחרים עץ ואבן כמו שכתבנו להר"מ ושאר פוסקים ונראת דיצא טעות זה שע"ז עצמו ג"כ בשיתוף מפני שמאמינים בשילוש כמו שכתב בריב"ש סי' קנ"ו והוא טעות שאם השילוש ג' ע"ז הם וג' אדונים הם ויש לכל א' ממשלה בפני עצמו אם כן כל א' אליל הוא אף שרבים הם ואלא פשוט כך אמונתם בעיקר אלוה אחד בעצמותו ולברואיו דומה לשלוש אם כן פשיטא דלא מקרי שיתוף ואלא דוקא בשבועה כמו שכתבו הפוסקים הנ"ל ואם כן כיון דש"ך הוכח בריש ס"ק דאפילו תלוי בצוואר אסור באינו ידוע אם השתחוה למה יכתוב בסוף ס"ק ע"ז ואפשר דהא יש לומר דר"ן ור' ירוחם מיירי בידוע שלא השתחוה לו.

על כן נראה לי דכוונתו בשתי וערב שאינו על הכלי דודאי אסור ואלא בכלים דמספקי להוא לר"ן ור' ירוחם דשמא בזמן הזה שאינם אדוקים עשוי לנוי על זה כתב הש"ך דמיירי הר"ן ור' ירוחם שעשה עם השתי וערב גם צורה כמו שכתב ומניקה וכיוצא בזה כתב בר' ירוחם כהאי גוונא דוקא מספקי להוא שאם מכוין לנוי היינו בעושה גם צורה עם השתי וערב אבל בעושה שתי וערב עצמו על הכלי אפשר כהאי גוונא לאו לנוי עשוי משום זה כתב הש"ך ואפשר אם עשה השתי וערב עצמו רצונו לומר בלא צורה כולי עלמא מודה לרשב"א ודאי אסור ולא ספק אבל שתי וערב בלא כלי הוה אליל גופיה כמ"ש הש"ך בריש ס"ק.

ב) גם מה שכתב הרב להתיר מפני שבזמן הזה רק בשיתוף חדא הוא כבר הוכחתי דמכל מקום השתי וערב הוה עבודה זרה עצמו ואסור בהנאה ויש לחלק כחילוק שכתבתי דלא מחזקינן אלא בדברים אחרים משום דלא אדיקי בהוא נכרים בזמן הזה אבל אין אנו צריכים כאן לחילוק זה ועי' בפתחי תשובה סי' מז, ב, בשם נודע ביהודה דמה שמרגלי בפומיה דאינשי שאין הכותים מצווין על השיתוף הוא טעות, וכ"כ בשו"ת שער אפרים… ועי' הגמ"י ס"ה שהבאתי בפרק ה' מה' ע"ז דלא שרי אלא בהזכרת שמו שם הדיוט שאין לגוים אלוה יותר ממנו וכ"כ במרדכי בפ"ק דע"ז בשם אביי וקשה הא המרדכי בפי"ג דע"ז בשם אביו שהבאתיו לעיל דשתי וערב הוה ע"ז ואסור או דשתי וערב הוא האליל שאין לגוים אלוה יותר ממנו ורק בשבועה להזכיר שמו ומשתתף עם שם שמים הוא משום לא ישמע על פיך אינו.

ג) ויש לחקור קודם מכירה שהיה האבן לישראל אם כן דינו כע"ז של ישראל ולא נאסר ע"ז של ישראל ליד אלא אחר השתחויה או עבודה אחרת… [מאריך בדיון הזה, שאינו חשוב לענייננו] ועוד נראה לי פשוט דמה דע"ז של ישראל לא נאסר מיד זולת בנידון דידן דלא שייך לא יחזור כמו שכתבתי לעיל דבודאי יעשה עבודה זרה אחר כך על הקבר שכורעין ומשתחוין ומתפללין אלא עוד יש חילוק התם בסי' קל"ט מיירי בצלמים שאינם ודאי ע"ז הלכך בישראל צריך עבודה שעל ידי כן נעשה ע"ז מה שאין כן שתי וערב שהוא ע"ז ואליל ברור שפיר נעשה ע"ז בגמר עשייתו ומה שכתב הרב ר"מ פ' דאבן מצבה נעשה רק לזכר שהוא מאנשי הדת הוא תמוה דשתי וערב אליל בעצמו הוא וגם כורעין ומשתחוין ומתפללין וגם מהר"מ שיק יפה כתב שעושין להסתיר המת בסתר כנפיו על כל פנים איכא עוד סברא כמו שכתבתי בשתי וערב שהוא אליל נאסרה מיד.[מאריך בדיני לפני עיוור במומר, ודין ע"ז שנעשתה על ידי גוי ועוד]…

אבל בנידון דידן בשתי וערב ע"ז ואינו ידוע אם לא ישתחוה לו אם כן הרי זה ע"ז ועוד דהוה כדין ע"ז דנכרי דנאסר מיד כל זה לעניות דעתי ברור ושאסור בהנאה והולכות הנאה להשליך לים המלח וכיוצא בזה אם כן יכול מעלת כבודו להיות שותף לשאר אבנים חוץ מאבני שתי וערב לא, וה' ישלח לו עזרו מקודש, כי האיסור דמהר"מ שיק אמת ובנידון דידן הוא אוסר מטעם אמירה לנכרי אסור מדרבנן גם זה אמת אלא שהוספתי לעניות דעתי שבע"ז אמירה לנכרי לעשות ע"ז מדאורייתא מס' המצות ומסברות ואלא פסק שלי לא על איסור המעשה אלא הוא הנאות ע"ז דקיימא לן שאסור ומוליך הנאה לים המלח."

^[1] כידוע, חידושי הרשב"א על מסכת עבודה זרה סבלו משיבושים רבים מאוד לאורך השנים, ולכן גם הציטוט של האורחות חיים, כמו ציטוטים רבים אחרים, אינם נמצאים בידינו.

^[2] לא ברור לחלוטין על מי מדובר. עיין ויקיפדיה רבי אהרון הכהן מלוניל, שמציעים הצעות מי הם רבותיו.

^[3] הם מציינים שם שמקור הדברים הוא בתי כהונה א, יג בשם מהור"א לפפא שציטט את הרשב"א מתוך חידושיו שהיו בידו. כפי שניתן לראות הציטוט דומה מאוד לציטוט של האורחות חיים, אך מכיל עוד פסקה שלמה שמופיעה לפני הטקסט שמופיע באורחות חיים.

^[4] רבי ישמעאל בן אברהם יצחק הכהן, חי במאה ה18, מגדולי רבני איטליה בדורו. רב קהילת מודונא (מודנה)

^[5] ככל הנראה לפי פתיחה תשובה זו אינה של כף החיים אלא של בנו רבי אברהם פלאג'י, רבה של איזמיר.

^[6] ככל הנראה מדליות או אותות הכרה דומים.

^[7] ככל הנראה הכוונה לבתי כהונה.

^[8] כנראה תשורות חן.