היחס לחג ההודיה
חג ההודיה – רקע
אמריקאים בדרך כלל מביאים שמקור חג ההודיה הוא חגיגת הצליינים של 1621 במטע פלימות', מסצ'וסטס. עולי הרגל הביעו הכרת תודה לאלוקים על קציר מוצלח לאחר ששרדו חורף קשה במיוחד, בעיקר הודות לעזרתם של סקוואנטו, האינדיאני דובר האנגלית, ושבט הומפאנואג, שלימדו אותם איך לצוד (הודו) ולשתול (תירס) בעולם החדש, וחלקו איתם אספקת מזון. חג ההודיה השני נחגג ב-30 ביולי 1623 כהערכה לקציר שופע לאחר גשם של 14 יום בעקבות בצורת כמעט קטסטרופלית. חגיגות ספוראדיות דומות התרחשו באופן מקומי ברחבי אזור ניו אינגלנד במשך המאה הבאה לערך, אך מעולם לא ברמה הלאומית עד 1777, במהלך מלחמת העצמאות, כאשר "ההכרזה הלאומית הראשונה של חג ההודיה" ניתנה על ידי הקונגרס הקונטיננטלי.
בשנת 1782, ג'ון הנסון, הנשיא הראשון של ארצות הברית תחת תקנון הקונפדרציה, הכריז שיום חמישי הרביעי של כל נובמבר ייערך כחג ההודיה. מספר שנים מאוחר יותר, הנשיא ג'ורג' וושינגטון פרסם את 'הכרזת חג ההודיה הלאומית הראשונה' (תחת החוקה), וקבע את ה-26 בנובמבר 1789, כיום חג ההודיה. הוא עשה זאת שוב ב-1795. עם זאת, זה היה רק ב-1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, שהחג כפי שאנו מכירים אותו הוקם רשמית על ידי הנשיא אברהם לינקולן, בדרישה ובפקודתה של שרה ג'וזפה הייל סופרת ועורכת שפעלה, ליום חופש לאומי מהעבודה. חג ההודיה נחגג מאז מדי שנה כחג לאומי ברחבי ארצות הברית (על פי מאמר של הרב יהודה שפיץ מתורגם מאנגלית).
בפועל בימינו, בארצות הברית – נחוג ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר, על פי מועד שנקבע בארצות הברית בשנת 1941 בהחלטה מיוחדת של הקונגרס ובחתימתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט; בקנדה – נחוג ביום שני השני של חודש אוקטובר.
סעודת החג מהווה את מוקד החג. זוהי ארוחת ערב גדולה, שמתחילה בשעות אחר הצהריים. אוכלים בה בעיקר תרנגול הודו צלוי, ולכן מכונה החג גם "יום תרנגול ההודו". המאכלים האופייניים לחג מבוססים על רכיבי מזון שהתגלו לאדם הלבן עם גילוי אמריקה ולא היו ידועים בעולם הישן, כגון חמוציות, תירס, פקעות מאכל, וכן יבולי סתיו ויבולים כתומים המזכירים את צבעי הסתיו, כגון דלעת, בטטה, גזר, אפרסקים וכיוצא באלה. זאת אף על פי שהמאכלים הללו (בהם תרנגול ההודו) לא נאכלו בסעודה הראשונה. (ויקיפדיה).
בהקשר היהודי-הלכתי יש להוסיף כי המתיישבים הפוריטנים שהאמינו ב'ברית הישנה', הכירו את ערכי התורה על הכרת הטוב לאלוקים על השפע, ולא מן הנמנע שהיו מודעים היטב לחג הסוכות – דהיינו חג האסיף שנחגג גם כהודיה על היבול. לפיכך חלק מהחוקרים משערים כי החגיגות הראשונות נערכו בהשראת התנ"ך, ואולי אף בהשראת חג הסוכות. ראה כאן.
הקדמה לגישות ההלכתיות השונות לחג ההודיה
בגדול, מוסכם, שאין לקבוע את חג ההודיה כחובה, ומי שחוגג אותו באופן נפשי כמשהו מחייב עובר על בל תוסיף.
ניתן לחלק את הגישות בפוסקים לחג ההודיה לשלוש רמות:
- אסור לחגוג את חג ההודיה, או מפני שהוא נחשב "כיום אידם", יום של עבודה זרה, או מפני שהוא נחשב "חוקות הגויים".
- מותר לחגוג את חג ההודיה אפילו באכילת תרנגול הודו ובסעודות גדולות. אין בעיה גם לאחל חג שמח ליהודים או גויים החוגגים חג ההודיה.
- דעה אמצעית, שעדיף לא לחגוג את חג ההודיה, אבל אין איסור ממשי.
הסוברים שאסור לחגוג את חג ההודיה
הרב יצחק הוטנר (תרס"ו – תשמ"א), פחד יצחק אגרות ומכתבים אגרת קט
בפחד יצחק יש מכתב שכתב הרב הוטנר שנראה שמתייחס לחג ההודיה[1] הגדיר את החג כ'חמורי חמורות' וכ'אביזרייהו דעבודה זרה':
"יקירי חביבי,
שלום וברכה !
מכתבך הגיעני היום, והנני ממהר להשיב מפני החשש כי הנידון יש בו שמץ של הזמן גרמא".
על אודות שאלתך אם זה דאורייתא או דרבנן, הנה כל החקירה הזאת לא תתכן אלא אם היה הנידון ענין של חגיגה חד פעמית, אבל מכיון שיש כאן לפנינו קביעות של חגיגה החוזרת מדי שנה בשנה ונכללת ע"י כך במחזור השנה, הרי יש בזה ענין של מועד, והחוגג את היום הזה בעל כרחו שהוא משתתף במועד. וחידוש מועד שלא ממקורותיה של תורה הוא מן החמורי חמורות וכל זה היה נכון אפילו אם קביעות זו היתה לפי הלוח שלנו גם אז היה הענין מחמורי חמורות כנ"ל, אבל מכיון שקביעות זו היא לפי התאריך הנהוג אשר מאז ומעולם היה המנהג אצלנו להוסיף את התיבה למספרם בשעת השימוש הרשמי בתאריך הנ"ל והלא עצם קביעות התאריך לעובדא היסודית של… הוא מתן כבוד עצום לעבודה זרה הרי מילתא דפשיטא היא לכל בן דעת כי חגיגת מועד הקבוע לפי תאריך זה יש בו משום אביזרייהו…
בכל זאת, פרסומם של הדברים הפשוטים הנ"ל זקוקה היא לשיקול דעת מרובה, כי כן מצינו בחז"ל שהחשש של איבה היה גורם גדול בהנהגתם. והיינו שסברו כי הגדלת האיבה של אוה"ע לישראל יש בה גררא חזקה של פקוח נפש. ועל כן כמובן שלא העלמתי ממך את האמת הברורה כמו שהיא, אבל אתה מצדך במקומך תדע ותשכיל לשקול את פרסום הדברים במועצות ודעת."
הרב אביגדור מילר (תרס"ח – תשס"א)
הרב אביגדור מילר בכמה תשובות התייחס לחג ההודיה כחג נוצרי ולכן אסור לחגוג אותו.
באתר "תורת אביגדור" מופיעה שאלה האם מותר לאכול תרנגול הודו והוא אסר לגמרי:
"Q: Is it permissible to eat turkey on Thanksgiving?
A: A Jew should not eat turkey. It’s absolutely chukos hagoyim. It’s a gentile practice. So if you have a turkey already, keep it for Shabbos. Likavod Shabbos, it’s permissible to eat turkey
TAPE # 195 (December 1977)
Q: The Rav said that we have to honor our parents and we should extend that honor to the oldest brother and even to the younger brothers. Being that today is the secular holiday of Thanksgiving, how do we handle this ‘honoring’ when they invite us to celebrate this particular holiday with them?
A: Suppose a person has a relative who invites him to a feast of ham sandwiches —Q:
No, no. I’m talking about a kosher meal —
A: I’m talking about ham sandwiches! What would you do? You know what to do! So when he invites you to a feast of Thanksgiving it’s exactly the same thing. Now you know what to do.
TAPE # 853 (November 1991)"
תרגום:
"ש: האם מותר לאכול תרנגול הודו בחג ההודיה?
ת: ליהודי אסור לאכול הודו. זה לגמרי חוקות הגויים. זה מנהג של גויים. אז אם כבר יש לכם הודו, שמרו אותו לשבת. לכבוד שבת, מותר לאכול הודו
קלטת מס' 195 (דצמבר 1977)
ש: הרב אמר שעלינו לכבד את הורינו ועלינו להמשיך את הכבוד הזה לאח הבכור ואפילו לאחים הצעירים. מכיוון שהיום הוא חג ההודיה החילוני, איך אנחנו מתמודדים עם ה'כבוד' הזה כשהם מזמינים אותנו לחגוג איתם את החג המסוים הזה?
ת: נניח שלאדם יש קרוב משפחה שמזמין אותו לסעודה של כריכי חזיר – ש:
לא לא. אני מדבר על ארוחה כשרה –
ת: אני מדבר על כריכי חזיר! מה היית עושה? אתה יודע מה לעשות! אז כשהוא מזמין אותך לחג ההודיה זה בדיוק אותו דבר. עכשיו אתה יודע מה לעשות.
קלטת מס' 853 (נובמבר 1991)"
במאמר של הרב ברוידא בהערה 17 מביא משיעור נוסף (#529) שבו הרב מילר החמיר, והחשיב את חג ההודיה כחג של נוצרים:
"Aside for hearing this from several people who asked Rav Miller directly, including my father-in-law, Rabbi Yaacov Tzvi Lieberman, Rav Miller publicly averred this in his famous Thursday night shiur (#529; titled ‘The Mitzvah of Happiness’) “What’s my opinion of Jews eating turkey on Thanksgiving? What’s my opinion of going to church on Thanksgiving? I’ve consulted three encyclopedias… Each one states as follows. Thanksgiving is a church holiday. Forget about a legal holiday, forget about an American holiday. It’s a church holiday. And it’s made for the purpose of going to church and holding services… I don’t ask Gedolim about Thanksgiving. I ask goyim what Thanksgiving is. And three kosher goyim wrote in encyclopedias that Thanksgiving is a church holiday, they’re my poskim”."
תרגום:
"מלבד ששמעתי את זה מכמה אנשים ששאלו ישירות את הרב מילר, כולל חמי, הרב יעקב צבי ליברמן, הרב מילר הצהיר זאת בפומבי בשיעור המפורסם שלו ביום חמישי בערב (#529; שכותרתו 'המצוה של השמחה') "מה דעתי על יהודים שאוכלים תרנגול הודו בחג ההודיה? מה דעתי על ללכת לכנסייה בחג ההודיה? עיינתי בשלוש אנציקלופדיות… כל אחת מציינת כך. חג ההודיה הוא חג של כנסייה. תשכחו מחג אזרחי, תשכחו מחג אמריקאי. זה חג של הכנסייה. והוא נעשה למטרת הליכה לכנסייה ועריכת תפילות… אני לא שואל גדולים על חג ההודיה. אני שואל גויים מה זה חג ההודיה. ושלושה גויים כשרים כתבו באנציקלופדיות שחג ההודיה הוא חג של הכנסייה, הם הפוסקים שלי".
הרב מנשה קליין (תרפ"ג – תשע"א), משנה הלכות (י, קטז; ז, קיח)
בשו"ת משנה הלכות חלק י סימן קטז נשאל מהרב אפרים גרינבלט האם יש בחג ההודיה ייהרג ואל יעבור. הרב קליין עונה שלא. אמנם, יש איסור בחג ההודיה והוא איסור "יום אידם". הרב קליין לא מכריע מה רמת האיסור, האם דאורייתא או איסור של "אין רוח חכמים נוחה הימנו":
"אי יש לאסור אכילת תרנגול הודו (טורקי) ביום חגם
ה' לסדר אברהם הוליד את יצחק התשמ"א בנ"י.
מע"כ ידידי ורב חביבי הרב הגאון המפורסם וו"ח כש"ת מוה"ר אפרים גרינבלאט שליט"א בעל מחבר ספר רבבות אפרים ג"ח.
אחדשכ"ת בידידות נאמנה.
אחד רצה לטעון שאכילת תרנגול הודו בחג ההודיה הוא "יהרג ואל יעבור", מפני שזה עבודה זרה. הרב גרינבלט נראה שעקרונית מסכים אבל לא רצה לפרסם כך מחשש איבה וכפיות טובה:
"תחילת דינו של אדם על ד"ת אשר בקש לדעת חוו"ד העני' באחד שרוצה לפרסם שהאוכל תרנגול הודו (טוירקי בלע"ז) ביום חגם טענקסגיווינג בלע"ז הוי איסור גמור ובכלל יהרג ואל יעבור ומעכ"ת הגם שאינו רוצה להתיר מ"מ לפרסם דבר כזה במדינה חפשית וחג זה להם סמל לחירות ואנחנו נהנים מהם ואם יצא באיסור כזה יש בזה משום איבה ומראים שאין מכירין טובה עבור החפשיות והו"ל כעין דינא דמלכותא. ובסוף המכתב סיים שבשבוע שעברה הי' אצל הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין שליט"א (השית"ש ישלח לו רפואה שלמה מן השמים) ושוחח עמו עבור זה עכ"ל. "
הרב קליין מקדים שחבל שלא אמר לו מה אמר הרב פיינשטיין:
"וראשונה ידידי מאד אני מצטער שלא כתב לי חוו"ד הגרמ"פ שליט"א ועכ"פ מה שאמר בזה מרן הגאון שליט"א כי מה לתבן את הבר אם הוא אמר לו איזה פסק או חוו"ד אליו תשמעון ואולי כוונתו לפ"מ דמבואר בנמק"י סנהדרין ל"ו והובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ב וכן פסקו האחרונים דאין לומר דעת הגדול קודם שמא הקטן לא ירצה עוד לומר דעתו נגד הגדול ולכן שכל את ידיו ולא הגיד כלל מה שאמר הגאון שליט"א כדי שאוכל לכתוב לו מה שעל לבי."
אין להמנע מכתיבת דברי תורה משום חשש איבה במיוחד כאשר יש חשש ייהרג ואל יעבור:
"והנה מטעם דינא דמלכותא או מטעם איבה לא ידעתי אי משום זה יש לנו למנוע מלכתוב דעת תורה ואם באמת היה בזה איסור עד כדי יהרג ואל יעבור לא היינו חוששים כלל שלהם הוא חג, והרבה חגאות יש להם וח"ו לנו לחוג בחגאות שלהם וגם מה שנוגע לתורתינו הקדושה לא חוששין לדין של דינא דמלכותא עיין ש"ך ח"מ סי' שנ"ו סק"י מה שתמה על הרמ"א שם דלא אמרינן דד"מ דינא מה שהוא נגד התורה ועיין בספרינו משנה הלכות ח"ז סי' ע"ד ובפרט לענין לשמור חג שלהם שהוא איסור גמור ובפרט בחגאות שעושים לעצמן שהוא בכלל בודה דת לעצמו עיין רמב"ם פ"י מהל' מלכים ה"ט עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאוהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן וכו' ע"ש."
אין בחג משום ייהרג ואל יעבור ולכן אין ייהרג ואל יעבור, יש לדון האם יש "חוקות הגויים", ומביא את הסוגיא בקצרה [שיש שני הגדרות לחוקות הגוים, 1) דברים שנהגו משום עבודה זרה, 2) דברים שנהגו שהם שטות או פריצות].
"ומיהו לעצם הענין לפענ"ד ליכא בזה דין דיהרג ואל יעבור והנה ביו"ד סי' קע"ח אין הולכין בחוקת עובדי כוכבים ולא מדמין להם וכתבו התוס' ע"ז י"א א' דתרי חוקי עו"כ יש א. שעושים להבל ולשטות וכזה אין כתוב באורייתא עושים דלאו מינייהו גמרינן, ב. שעושין לעו"כ וכזה גם שמצינו בתורה אין עושין כמנהגם וכ"כ בסנהדרין נ"ב ב' דרך כהני עו"כ הי' להשחית זקנו לפיכך אסרה התורה להשחית זקן עיין רמב"ם פי"ב מה' עו"ז והביאו בגליון מהרש"א, וכתב הרמ"א ז"ל דלא אסור אלא בדבר שנהגו בו עו"כ לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עו"כ מאבותיהם ועיין ביאור הגר"א אות ז' שם מה שהאריך הרבה."
חג ההודיה הוא "יום אידם", כמו יום שהולדת המלך או יום תגלחת זקנו, שהנוצרים משבחים את אליליהם על זה שהם מצאו תרנגול הודו. לא קובע מה רמת האיסור (אולי דאורייתא או אין רוח חכמים נוחה הימנו), שעיקר השאלה היתה האם יש ייהרג ואל יעבור:
"הנה כתבו דדוקא דבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר איכא למיחש משום דרכי האמורי אבל בדבר שנתנו טעם לדבר הרי טעמו בצדו א"כ בהני שאוכלין תרנגול כפי ששמעתי הוא משום שלא הי' להם לאכול ומצאו אותו העוף ושמחים ונותנים שבח על שמצאו העוף לכאורה אין זה בכלל חוק משום דרכי האמורי אלא דמ"מ יש לעיין בזה מטעם חג ועיין יו"ד סי' קמ"ח ס"ז עו"כ שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו וכו' וכיוצא באלו וא"כ אפשר דהאי נמי בגדר זה של עו"כ שמקלסין על שהמציא להם עוף זה אלא שלפי שאומרים הם מודים להשי"ת על זה ולא לעו"כ אלא שגם בזה הרי הם משתתפים ח"ו כידוע וא"כ אפשר דהוא בכלל חגם ומנהג אבותיהם בידיהם ולכן ודאי אין לבנ"י להשתתף עם עכו"ם ביום חגם זה ח"ו ואין רוח חכמים נוחה הימנו ואולי גם אסור מדאורייתא ג"כ אבל לומר דהוה בכלל איסור יהרג ואל יעבור אין לך ודו"ק.
ידי"נ דושכ"ת בלב ונפש. מנשה הקטן".
ובשו"ת משנה הלכות חלק ז סימן קיח אסר בתוקף לערוך חגיגות משותפות עם גויים:
"לאכול על שלחן אחד עם עכו"ם לעולם אסור אפילו בבית ישראל בדליכא איבה ועל שתי שלחנות יהודי אוכל את שלו ועכו"ם שלו. ובבית אוכל של רבים נמי אסור דכ"ש הוא מביתו של ישראל על שלחן אחד ועל שתי שלחנות יש להחמיר כל שיש שם רוב גוים עכ"פ. ולילך ולאכול במסיבות של גוים ולשמוח עמהם ברצונו הטוב ודאי אסור אל תשמח גיל כעמים כתיב.
ובאמת כי כבר כתבתי כי רע המעשה אשר עושים סעודות בבתי חרושת פעקטארי או כיוצא בזה באפיסעס ביום חגותיהם וכיוצא בזה "טוירקי" ושותים משקאות ומשתתפים שם יהודים ועכו"ם ואין לך גרם גדול לחתנות מזה בפרט קודם יום אידם שעושים סעודות פארטי בלע"ז ואין לישראל להשתתף בשמחות אלו כלל וכלל לא, והרבה חללים הפילה במדינה זו. והשומע ינעם ותבא עליו ברכת טוב ויזכה לחתנים לומדי תורה מובדלים מהם ובנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות לשמה."
פסקו כמשנה הלכות
במנחת שמואל א, ט לרב שמואל כאשכראמן[2] ציטט את המשנה הלכות להלכה.
הרב ישראל בלסקי
במאמר של הרב משה ליבוביץ הביא מהרב ישראל בלסקי שמותר לחגוג חגים שהם פטריוטים לכבוד המדינה שגרים בה, אבל חג ההודיה אינו חג כזה ולכן אין לחגוג אותו:
"Harav Yisroel Belsky Shlita adds the following: “If such parties were made as a sign of patriotism to the United States, it would be acceptable for Jews to make them as well as a sign of loyalty to their host country. This does not seem to be the case however, and there is no reason that a Jew should make them."
תרגום:
"הרב ישראל בלסקי שליט"א מוסיף את הדברים הבאים: "אם מסיבות כאלה נעשו כאות פטריוטיות לארה"ב, היה מקובל שיהודים יערכו אותן וכן אות לנאמנות לארצם המארחת. אולם נראה שזה לא המצב, ואין שום סיבה שיהודי ייצור אותם"."
הרב חיים בריסק[3]
הרב חיים בריסק באתר כיפה כותב שיש לנסות למנוע מחיילת הרוצה לחגוג את חג ההודיה, ובמיוחד בארץ ישראל. אולם אם היא תיעלב, אפשר התיר לערוך סעודה ויתנו לסעודה ביטוי יהודי:
"שלום כבוד הרב,
בחודשים האחרונים מתגוררת אצלינו חיילת בודדה מארה"ב. היא באה ממשפחה דתיה שרגילה לחגוג את חג ההודיה כנהוג בארה"ב.
לרגל חג ההודיה שחל ביום חמישי הקרוב, היא ביקשה שנערוך סעודת חג הודיה. אנו מודעים לכך שהחג אינו חג דתי אך עדיין איננו יודעים האם מותר לערוך את הסעודה למענה או לא.
נודה לעזרתך בסוגיה זו.
תודה מראש.
שלום וברכה!
אכן חג ההודיה הינו חג חילוני שמהותו הוא הודיה על היבול. ברם, מדובר במנהג גוים ואינו חג יהודי מכיוון שלנו יש את החגים האחרים שבהם אנו מודים להקב"ה על כל החסדים שהוא גמל. יש איסור לנהוג מנהגי גוים גם אם הם חילוניים. תנסו להסביר לחיילת שבארץ אין שום משמעות לחג הזה במיוחד שרוב היבול לשנו לא נאסף בסתיו כלל, אלא בעונות אחרות וכדאי לה להתחבר להוויה היהודית כפי שהיא בארץ ויש בזה חשיבות רבה כדי להתנער מהגלות. במידה והחיילת תקבל את הדברים קשה, אז תערכו את הסעודה בשבילה, אך תנסו לתת לזה ביטויים של חגיגה יהודית ולא חגיגת הגוים. תרבו בדברי תורה הקשורים לגשם (למשל), על השגחת הקב"ה ועל רחמיו על הנבראים בכך שהוא נותן יבול. כלומר תגיירו את החג ותשנו בו כדי שלא יראה כחוקת גוים.
בברכה,
חיים בריסק"
הסוברים שחג ההודיה אסור משום חוקות הגויים
הרב משה פיינשטיין
4 תשובות יש לרב פיינשטיין בעניין חג ההודיה, אחת משנת תשכ"ג ועוד שלוש משנת תשמ"א. הרב פיינשטיין נוטה לומר שחג ההודיה נחשב "חוקות הגויים" ולכן אין לחגוג אותו. אולם מותר לערוך סעודה משפחתית עם חברים וגם לאכול תרנגול הודו אם לא מתכוונים לכבוד היום. באחת התשובות הוא מעלה שחג ההודיה אינו אסור משום "חוקות הגויים" ומה שאסור הוא רק לקבוע אותו כחובה, ואם יקבע בדעתו את החג כחובה יעבור על בל תוסיף. נעבור על כל התשובות אחת אחת ונסכם בסוף.
אגרות משה אבן העזר ב, יג
בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יג (י"ט סיון תשכ"ג) כתב שביום איד של עבודה זרה מותר לערוך סעודות מצווה למצוות שזמנם קבוע, ומצוות קלות או מצוות שזמנם לא קבוע טוב לדחות. אולם חגים שאינם דתיים, כחג ההודיה, אין איסור מדינא אבל בעל נפש יחמיר:
"ובדבר לעשות איזה שמחה בימי איד של הנכרים אם הוא מצד אמונתם, אם בכוונה מחמת שהוא יום איד אסור מדינא ואם בלא כוונה יש לאסור מצד מראית העין, וסעודת מצוה כמילה ופדה"ב יש לעשות אפילו בימי איד שלהן, דאין לאסור בשביל מראית עין סעודה המחוייבת, אבל סעודת בר מצוה טוב לדחות על יום אחר, ואף נישואין יש לקבוע לכתחלה על יום אחר. ויום ראשון משנה שלהם וכן טענקס גיווינג אין לאסור מדינא אבל בעלי נפש יש להם להחמיר."
נעיר, שיש אפשרות להבין את שהאגרות משה מדבר על סעודות רגילות שמותר לקבוע בחג ההודיה ובעל נפש יחמיר (מה שאסר באיד של עבודה זרה מפני מראית עין). אולם נראה בתשובה הבאה שהוא עצמו מפרש שהוא דיבר על סעודות מצווה כבר מצוה ונישואין שביום איד רגיל כתב שלכתחילה יקבע ביום אחר, בחג ההודיה יכול לקבוע מדינא ובעל נפש יחמיר.
אגרות משה או"ח ה, כ
ראינו אצל המשנה הלכות שהרב אפרים גרינבלט שאל גם את הרב קליין וגם את הרב פינשטיין האם יש בחגיגת חג ההודיה ייהרג ואל יעבור. בא' אייר תשמ"א הרב פיינשטיין שולח לו תשובה (ביחד עם עוד הרבה תשובות לשאלות אחרות). ובין היתר ביאר יותר והסביר שאין יום זה מוגדר כ'יום אידם' כיוון שלא נעשה דווקא לשם ע"ז, אלא שיש לחוש שנקרא 'חוקות הגויים', ועוד הוסיף שבאכילת תרנגול הודו ללא טקס וחגיגה אין חשש כלל, ושאין בחג ההודיה ייהרג ואל יעבור.
פותח ומבאר את מה שכתב בתשובה הקודמת שמותר לקבוע סעודת מצווה ביום חג ההודיה, אבל אסור לקבוע סעודה לכבוד חג ההודיה:
"ו. אם מותר לעשות סעודה בטענקס – גיווינג, שהוא יום הודייה של הנוכרים באמעריקא
ובדבר טענקס – גיווינג, כבר כתבתי לאחד בתשובה באג"מ ח"ב דאה"ע סימן י"ג, שאין לאסור מדינא לקבוע על יום זה איזה שמחה, כסעודת בר מצוה ונישואין, אלא שבעלי נפש יש להם להחמיר. אבל לעשות שמחה וסעודה לכבוד טענקס – גיווינג, יש וודאי לאסור מדינא."
מבאר שחג ההודיה לא נחשב כיום אידם מפני שלא מדובר בחג דתי – א) החג לא נקבע על ידי אנשי דת, ב) גם אנשים לא דתיים חוגגים אותו, ג) לחגיגות אין אופי דתי (אין קרבנות ותקרובת). ומה שאסור לחגוג את חג ההודיה הוא משום דין "בחוקותיהם לא תלכו", שאחד האיסורים זה לקיים חוקים של הבל ושטות (ולא רק עבודה זרה):
"ולא משום שאיכא בזה חשש דמיון לשמוח ביום איד של ע"ז כנוכרים, שהרי אין יום זה איד שבדו הכומרים, אלא מעצמן עשו שמחה ביום זה. ואף שאז אולי היו הנוכרים שעשו זה עובדי ע"ז, ונתנו שם בדבריהם דברי שבח להע"ז, אינו שייך זה לשנים אחרונות, שאחרים התחילו ג"כ לקבוע סעודות ביום זה, שהם לא שייכי לאיזו ע"ז. וכי כל אדם אף של נוכרים עושה דווקא שמחות לע"ז, וגם הרי בזה"ז רוב שמחות וסעודות שלהם אינם לע"ז. וגם דאין מקריבין קרבנות, וליכא שום תקרובת לע"ז, כמפורש בתוספות ריש ע"ז ד"ה אסור, אף בימי האיד שלהם. ואין דברי התיפלה שאומרין בסעודתן, אוסר מלאכול מצד איסור ע"ז, אף בנוכרים שעושים זה לכבוד אמונתם. אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין ובחוקותיהם לא תלכו, אף שאין זה חוק לע"ז, אלא חוק הבל ושטות בעלמא. כדאיתא שאיכא איסור כזה בתוס' ע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי, בסופו."
מותר לאכול תרנגול הודו בחג ההודיה שלא בסעודה חגיגית, שה"חוק" של הגויים הוא לאכול תרנגול הודו בסעודה חגיגית:
"ואם איכא מנהג לנוכרים לאכול ביום טענקס – גיווינג בשר תרנגול הודו (אינדיק), אף אלו שאין עושין סעודה ושמחה שייך לאסור להם עצם אכילת בשר הודו ביום ההוא. אבל לא מסתבר שיהיה אצל נוכרים אינשי בעלמא, איזה חיובים מצד מנהגם, בלא הילולא וחינגא בעלמא. שא"כ אין לאסור אכילת בשר תרנגול הודו בעלמא בלא כוונה למנהגם, אלא משום שיש לו תרנגול הודו, דליכא מראית העין, מאחר שהוא בלא הלולא וחינגא. ומספק אין לאסור לסתם אינשי בעלמא לאכול תרנגול הודו, כשאינו עושה הלולא וחינגא."
ברור שאין באכילת תרנגול הודו איסור ייהרג ואל יעבור, זה טעות במציאות (שלא מדובר בחג לעבודה זרה) וטעות בהלכה (אפילו עם אכילת תקרובת עבודה זרה אין דין ייהרג ואל יעבור):
"ומי שאמר שהוא איסור ע"ז, ואיכא על אכילת תרנגול הודו ביום האיד דטענקס – גיווינג חומרא דיהרג ואל יעבור, לא ידע העובדא. ואף אינו יודע דיני דיהרג ואל יעבור, שגם על אכילת תקרובת עכו"ם, ועל שתיית יי"נ ממש – היינו שנתנסך ממש לעכו"ם – משמע שליכא דין דיהרג ואל יעבור. דהא משמע שאינו עובר בזה על איסורי עבודת ע"ז, אלא על לאו דאיסור מאכלות דהא ילפינן יין שנתנסך לעכו"ם, מאכילת בשר קרבן שהקריבו לעכו"ם. ובשר הזבח לע"ז, ממת, ומת מעגלה ערופה, בע"ז דף כ"ט ע"ב. משמע שאינו אלא בהלכות מאכלות אסורות, שאסורין גם בהנאה, אבל לא מלאווי עבודת ע"ז. וגם הרמב"ם לא נקטינהו בהלכות ע"ז, אלא בהלכות מאכלות אסורות פי"א, משמע שאין דינם בחומרי עבודת ע"ז. ורק שלעניין השיעור כתב שם הרמב"ם בה"ב, שיש להו חומר ע"ז דאף בכל שהו, עיין שם. ואף על עשיית אותו יום ליום משתה ושמחה, אין לאסור מצד איסורי ע"ז, אלא איסור חוק נכרים בעלמא, כדלעיל. וגם באיסור זה אינו ברור ויש לעיין עוד. (וע"ע להלן סימן י"א אות ד', וסימן י"ב, מה שהסיק בזה)."
רואים שהרב פיינשטיין לא הכריע באופן סופי שיש איסור, והעורכים של הספר מפנים לתשובות הבאות (התשובה הזאת ושתי התשובות הבאות נשלחו בשנת תשמ"א, והן גם יצאו יחד בכרך ח בשנת תשנ"ו לאחר פטירתו של הרב פיינשטיין).
אגרות משה יו"ד ד, יא; קובץ 'עם התורה' מה"ב יג[4]
בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יא (י"ד סיוון תשמ"א) – התיר למי ששמח בבואו לאמריקה לחוג בחג ההודיה, אך לא לקובעו כחג קבוע.
"ד. אם אסור מצד בחוקותיהם לא תלכו, להשתתף בסעודת יום ההודייה שעושים בארצות הברית
ובדבר השתתפות במי שמחשיבים יום ההודייה (טיינקסגיווינג) כעין חג לעשות בו סעודה. הנה לכאורה מכיוון שבספרי דתם לא הוזכר יום זה לחג, וגם לא שיתחייבו בסעודה, וכיוון שהוא יום זכר לאנשי המדינה, שהוא ג"כ שמח בהמדינה שבא לגור לכאן עתה או מכבר, לא מצינו בזה איסור לאו בעשיית שמחה בסעודה, ולא באכילת תרנגול ההודו (אינדיק). וכדמצינו כה"ג בקידושין דף ס"ו ע"א שינאי המלך עשה שמחה בכבישה דמלחמה בכוחלית שבמדבר ואכלו שם ירקות לזכר. אבל ודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה, אלא לשמחת הרשות עתה. ובאופן זה בלא קביעות חובה ומצווה יוכל גם לשנה האחרת ג"כ לשמוח ולעשות בו סעודה (ועי' עוד בזה להלן סימן י"ב).
אבל אני סובר דמ"מ אסור לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה, ורק בשנה ההוא שכבש ינאי המלך, בזה עשה השמחה ולא לקביעות, ויש בה גם משום בל תוסיף, עיין מגילה דף ז' ע"א וברמב"ן בפירוש על התורה דברים על פסוק לא תוסיפו (דברים ד' ב'). ואף שיש לדון לענין הלאו, מ"מ איסור ודאי הוא זה."
אגרות משה יו"ד ד, יב
בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יב (א' דר"ח תמוז תשמ"א) התייחס לשאלה שהתעוררה בדבריו האם מותר או אסור לחוג את החג מצד עצמו או לא. וכתב שאף שנטייתו לומר שכיוון שהאירוע עצמו אינו מצדיק את החגיגה נחשב כ'דבר שאין לו טעם' ולכן הוא כדרכי האמורי, מ"מ לא היה ברירא לו הדבר שייתכן שנחשב כדבר שיש לו טעם, או שאף דבר שאין לו טעם לא נאסר משום חוקות הגויים. הנפ"מ למעשה היא שלפי הפירוש הראשון אין להשתתף בחגיגות יום זה (אף שמותר לקבוע בו חגיגות אחרות), ולפי הפירוש השני מותר להשתתף בחגיגה כזו אך לא כחוק וחובה:
פותח את דבריו בסיכום שתי התשובות שנתן באותה שנה (תשמ"א) – 1) התשובה באו"ח ה, כ מחודש אייר שכתב שחג ההודיה אינו "יום אידם" אבל אסור של "בחוקתיהם לא תלכו". 2) התשובה ביו"ד יא, ד מחודש סיוון שאין איסור לאו בסעודת חד ההודיה ובאכילת הודו, יש איסור "בל תוסיף" אם יקבענו כחובה:
"ביאור המסקנה בתשובות בעניין סעודה שעושים ביום ההודייה דארצות הברית
הנה עניין יום ההודייה דארצות הברית (טענקס – גיווינג), שזה לא כבר בחודש אייר שנה זו כתבתי (לעיל חלק אורח חיים סימן כ' אות ו') שלעשות שמחה וסעודה לכבוד היום דטענקס – גיווינג יש לאסור מדינא, אף שליכא בזה חשש איסור יום אידיהן, דהא אינו מימי אידיהן שבדו הכומרים, אבל איכא בזה האיסור לאו דובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא קדושים י"ח י"ג).
ובזמן קצר בתשובה אחרת לחכם אחר (לעיל סימן י"א אות ד'), כתבתי שבעצם לא מצינו בזה איסור לאו, לא בעשיית שמחה בסעודה ולא באכילת תרנגול ההודו (אינדיק). אבל ודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה, אלא לשמחת הרשות בפעם זה ובאופן ארעי, כזה יוכל גם בשנה האחרת לעשות כן. ואני מסיק דמ"מ אסור לע"ד לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה ואני מסיק דמ"מ אסור לע"ד לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה. ואף בהא דינאי המלך שעשה שמחה וסעודה בכיבוש מלחמה בכוחלית שבמדבר בקידושין דף ס"ו ע"א, היה זה רק בשנה ההיא דכיבש ולא בשנים אחרות. וגם כתבתי שיש בזה משום בל תוסיף, לרמב"ן בפירושו עה"ת פ' ואתחנן (ד' ב') על קרא דלא תוסיפו, ולא הזכרתי שבטענקס – גיווינג איכא איסור דבוחוקותיהם לא תלכו".
עומד על כך שגם לדעת הרמ"א יש בחג ההודיה דין של "בחוקותיהם לא תלכו". לפי הרמ"א חוק של הגויים שהוא ללא טעם נחשב כדרכי האמורי. לכאורה יש טעם בחג ההודיה. אמנם הרב פיינשטיין מבאר שאין כוונת הרמ"א שמה שאסור זה חוק שאין בו שום טעם, אלא הכוונה שאין בו טעם מספק כדי לקבוע חוק זה (שאם היה מקרה כזה לעם ישראל, הם היו קובעים אירוע זכר לזה). ולעניין חג ההודיה אין טעם מספק, שזה שאכלו אנשים תרנגולי הודו כשהגיעו לאמריקה, הוא לא עניין גדול כי היו יכולים להשיג אוכל אחר, וכן זה לא חשוב לדורות הבאים אחריהם, למדינת ארה"ב שגם אם היו מתים העולים הללו, היו באים חדשים אחריהם:
"הנה מה שעמדת על הסתירה לענין הלאו דובחוקותיהם לא תלכו, וגם מה שהקשית דלהרמ"א יו"ד סימן קע"ח סעיף א' ליכא בכעין זה הלאו. וכוונתך בהא שאיכא טעם בדבר, שהרמ"א כתב שדבר שנהגו לחוק ואין טעם בדבר איכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ ע"ז. אבל ברור שאין כוונת הרמ"א שאין בו טעם כלל, שודאי הוא הדין אף אם יש טעם אבל אינו טעם שכדאי לחדש בשביל זה איזה מעשים לעשות, שא"כ זה שעושים איזה דבר לקביעות בשביל זה הוא דרכי האמורי. ואין כוונת הרמ"א דאיכא למיחש ביה שמא אין עושין זה בשביל הטעם מאחר שאינו חשוב – אלא משום דיש להם טעם אחר שאינו ידוע לנו שהוא מענייני כשפים שהן דרכי האמורי, אלא כוונתו דלקבוע עשיית מעשים בשביל דבר שאינו חשוב לידע ולזכור זה – הוא עצמו דרכי האמורי. וזה איכא בעשיית יום שמחה למעשה זו – שאכלו אותן האנשים בבואן למדינה זו ואירע שלא היה להם איזה זמן מה לאכול, ואכלו תרנגולי הודו – שלא היה זה עניין גדול להתיישבות דאמעריקא. שכבר היה גם אז באמעריקא מה לאכול לרוב אלו שבאו אף אז, והיו כמה מיני פירות וגם עופות אחרים וגם בהמות וחיות ודגים בימים ונהרות. אך שמזדמן לאיזה אינשי שהיו באיזה מקום בזמן שלא היו פירות, וגם היה קשה להם להשיג הבהמות והחיות הגדולות, ואכלו תרנגולי הודו. ואף אם אינשי אלו לא היה להם מה לאכול, מאחר שכבר ידעו בעולם מאמעריקא, היו באים אינשי אחריני באיזו ספינות עם מיני אוכלין ומיני זרעונים לזרוע, והיה מדינת אמעריקא לישוב כמו שנעשה גם בלא זה. שנמצא שלעלמא לא נעשה בזה כלום. ובשביל אהבת אינשי בעלמא, נמי לא שייך לשמוח עולמית בשביל דבר שאירע לאינשי בכמה מאות שנים אחר כך. וזה נחשב מעשה אמורי – מה שחזינן שכמה דברים אירע לאינשי בכל יום ענייני צער ואין מצטערין עליהן, וכמה ענייני שמחה ואין שמחין עמהן, אף באותו הזמן ממש. ובעניין זה שמחין בעשיית וקביעת יום להילולא וחינגא ואכילת בשר תרנגול הודו אף כמה מאות שנים אח"כ, שזה נחשב דבר שאין בו טעם, אלא הוא דרכי האמורי שעושין דברים בלא טעם ובלא צורך. ולכן איכא בזה האיסור דובחוקותיהם לא תלכו".
מצד שני, מעלה אפשרות שכל טעם הוא מספק, אפילו אם עם ישראל לא היו קובעים אירוע זכר למקרה כזה, אם גויים שאינם כמרים לעבודה זרה קבעו מטעם כלשהו, יהיה מותר לציין חג זה לדעת הרמ"א:
"אבל אפשר לפרש שלעניין האיסור דלאו ובחוקותיהם לא תלכו, אין צורך בהיתרו לטעם שהיה מועיל גם לדינא לנו לעשות שמחה קבועה לזה אם היה אירע זה לישראל. אלא סגי להתיר בטעם שמועיל למנהגא דאינשי אף הנכרים, דכיוון שאין עושין זה בשביל עניני דתיהם, ולא בטעמי דתיהם, אלא הוא לזכר דבר שלא שייך לדתיהם, שלא נעשה זה ע"י כומרים אלא ע"י אינשי דעלמא שלא היו אדוקין בדתי ע"ז שלהן. כיוון שאין עושין זה מצד שייכות לדת שום ע"ז שבעולם, אין בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו. ואף שבמה שמסיק הרמ"א שם בדוגמא להיתר מחמת שיש לדבר טעם במלבוש המיוחד לרופאים הוא טעם המובן ממש, וכן מה שעושין לכבוד, והיה מקום לומר שרק בכהאי גוונא ליתא לאיסור דובחוקותיהם, מ"מ נימא שלא בא הרמ"א למעט טעמים אחרים אף טעמים הפחותין מהם. ומצד זה שמדיני התורה אין יכולין לעשות שום קביעות חג מצד איזה מעשה, ואיכא גם משום בל תוסיף, הא אינו עושה ליום טוב בדיני ישראל אלא עושה זה מצד מנהג הנכרים אנשי המדינה. שא"כ ליכא איסור מצד בידוי מצווה ובל תוסיף, וגם לא משום הליכה בחוקות הגוים."
מתייחס לפער בין שתי תשובותיו. בסוף התשובה באו"ח ה, כ כתב שיש ספק באיסור, ולכן בתשובה ביו"ד ד, יא כתב שכל עוד לא מתכוונים לציין את החג כחובה אין לאסור. ומצרף שאפשר לומר שהרמ"א אסר חוקי גויים ללא טעם רק כשיש פריצות, וישראל לא חוגגים בפריצות:
"ורמזתי שיש לי עדיין ספק בזה בסוף תשובה ראשונה, וגם באיסור זה אינו ברור, ויש לעיין עוד. ולכן בתשובה שניה בעניין זה שהיה אחר זה, הזכרתי שעכ"פ איכא איסור לקבוע זה, וגם אף פעם אחת – לא לחובה ולמצווה אלא לשמחת הרשות, ולא בכל שנה. שלכן מאחר שלא היה לי ברור שאיכא הלאו, כתבתי בתשובה שניה שבהזדמנות אין לאסור כשאין כוונתו לחובה ולמצווה אלא לשמחת הרשות. וגם הא שייך לפרש דהרמ"א אינו אוסר אף בליכא טעם למנהג הגויים, אלא דווקא באיכא שייכות פריצות ולא בעשיית סעודה בעלמא. ואף אם אצל נכרים כל סעודה איכא בה גם פריצות, אבל הא ישראל רוצים לעשות סעודה כדרך סעודת ישראל שליכא בה פריצות".
הרב פיינשטיין נוטה לדעה שהרמ"א אוסר גם מנהגי גויים שאין בהם טעם גם אם אין בעיה של פריצות. ומזכיר שוב שגם אם נפרש את הרמ"א לקולא, אסור לעשות את חג ההודיה כחובה:
"אבל אני בעצמי נוטה דעתי יותר דאיכא איסור הלאו דובחוקותיהם לא תלכו, אך לא מאיסורי ע"ז כדלעיל, שאין לחשוש בכגון דא לדרכי האמורי, אבל מכל מקום אסור משום שהוא חוק לגויים. שכן משמע יותר לשון הרמ"א בסופו בדברים המותרים שכתב אבל דבר שנהגו לתועלת וכו' או טעם אחר מותר, ששם יש יותר לדייק ענין המותר שהוא דווקא בדבר שיש בו תועלת ממש מברישא שנקט ענין האיסור שכתב שאינו אסור אלא בדבר שנהגו בו משום פריצות וכו' או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, והיה מקום לדייק שבדבר שאין לחשוש בו משום פריצות או דרכי האמורי מותר. ומכל מקום הדיוק מסוף הדברים, שגם מה שאין בו תועלת אף שאין לחשוש בו משום דרכי האמורי אסור. והוא כמו שכתבתי בתשובה הקודמת. אך כתבתי בתשובה שלאחריה שאף אם נימא דליכא הלאו, איכא עכ"פ איסור לעשות זה לחובה ולמצווה, אלא רק לשמחת הרשות ולא לקבוע זה בכל שנה".
מציין שנפקא מינה בין התשובות שלו היא שלתשובה באו"ח שהגדירה את חג ההודיה כאיסור חוקות הגויים, מותר לעשות איזה שמחה ביום זה בלא כוונה לחשיבות היום, ולתשובה השניה מותר לעשות סעודה לכבוד יום חג ההודיה, רק לא לקבוע את זה כחובה. וכותב שראוי להחמיר:
"ובעצם יש חילוק לדינא. דלתשובה הקודמת דאיכא הלאו דהליכה בחוקות הגוים, אסור אף פעם אחת בהזדמנות, אך אינו נאסר בשביל זה מלעשות איזה שמחה ביום זה, וגם סעודת מרעות בעלמא בלא כוונה לחשיבות היום. ולטעם תשובה אחרת ליכא איסור בהזדמנות שלא לכוונת חובה ומצווה אף שהוא בשביל כוונת חשיבות היום שעושין הנכרים, ומהראוי להחמיר כתשובה הקודמת.…(הפסקה האחרונה בתשובה דנה בעניין כללי של בל תוסיף)".
סיכום דברי הרב פינשטיין
הרב פינשטיין מסתפק האם חג ההודיה נחשב כחוקות הגויים. הרב פינשטיין נוטה לחומרא ולכן סובר שראוי שלא לקבוע סעודה חגיגית לכבד את היום. גם לפי החומרא מותר לאכול תרנגול הודו כמבואר בתשובה באו"ח ה, כ:
"ואם איכא מנהג לנוכרים לאכול ביום טענקס – גיווינג בשר תרנגול הודו (אינדיק), אף אלו שאין עושין סעודה ושמחה שייך לאסור להם עצם אכילת בשר הודו ביום ההוא. אבל לא מסתבר שיהיה אצל נוכרים אינשי בעלמא, איזה חיובים מצד מנהגם, בלא הילולא וחינגא בעלמא. שא"כ אין לאסור אכילת בשר תרנגול הודו בעלמא בלא כוונה למנהגם, אלא משום שיש לו תרנגול הודו, דליכא מראית העין, מאחר שהוא בלא הלולא וחינגא. ומספק אין לאסור לסתם אינשי בעלמא לאכול תרנגול הודו, כשאינו עושה הלולא וחינגא."
אמנם ביו"ד ד, יב כתב שמותר סעודת מרעות כל עוד לא מתכוון לכבוד היום:
"ובעצם יש חילוק לדינא. דלתשובה הקודמת דאיכא הלאו דהליכה בחוקות הגוים, אסור אף פעם אחת בהזדמנות, אך אינו נאסר בשביל זה מלעשות איזה שמחה ביום זה, וגם סעודת מרעות בעלמא בלא כוונה לחשיבות היום."
ואולי סעודת מרעות לא נחשבת "הלולא וחינגא", ומדובר בסעודה ביתית אפילו כמה משפחות יחד, ומה שאסור זה סעודה באולם וכד' שהאווירה יותר חגיגית.
הרב פינשטיין לא הכריע לגמרי כך והשאיר פתח, ואפילו שלח תשובה שמותר אפילו לחגוג לכבוד היום. אמנם עמד על כך שאין לקבוע בתודעה את חג ההודיה כחובה, שיש בזה איסור בל תוסיף דאורייתא.
בפעול הבינו את הרב פיינשטיין בצורות שונות:
בחוקות עולם, חוקות הגויים במועדי ישראל קמ, כתב שאין ראוי לחגוג את חג ההודיה (אולם לא אסר):
"אין לחוג או להשתתף בחגי אומות העולם, וכן לחוג ב31 בדצמבר, את חג סילווסטר, וכן ראוי להמנע מלחוג באמריקה את החג הנקרא טענקס גיווינג."
בהערה הוא מביא שדבריו הם מהאגרות משה.
הרב משה ליבוביץ במאמר הסכים שהרב פיינשטיין סובר שלא מסכים לחגוג את חג ההודיה אבל התיר לאכול תרנגול הודו:
"Clearly, Harav Moshe Feinstein zt”l does not agree to Thanksgiving celebrations, but places no restrictions on eating turkey on this day"
תרגום:
"ברור שהרב משה פיינשטיין זצ"ל אינו מסכים לחגיגות חג ההודיה, אך אינו מטיל מגבלות על אכילת הודו ביום זה."
המתירים לחגוג את חג ההודיה
הרב יוסף דב סולובייצ'יק
בנפש הרב עמ' רלא כתב שהרב סולובייצי'ק התיר אכילת הודו בחג ההודיה:
"חוקות עכו"ם: א) דעת רבנו היתה שמותר לאכול בשר הודו (טורקי) בסוף נובמבר ביום טנקסגיווינג והבנו שלדעתו אין בבשר הודו בעיא של חסרון מסורה (עי' ליקוט דברי הפוסקים בזה בדרכ"ת ליו"ד סי' פ"ב) וכן שאין באכילתן ביום טנקסגיווינג משום חוקות הגויים וכן שמענו שהיתה גם דעת אביו הגרמ"ס ז"ל ועי' אגרות משה יו"ד ח"א ס' לד שנסתפק בזה."
עדויות נוספות, על כך שהרב סולובייצ'יק היה חוגג בעצמו נמצאות במאמר של הרב ברוידא עמ' 53-54 ושם בהערה 38 מתואר שהרב סולובייצ'יק עצמו היה מקדים לגמור את השיעור כדי לעלות לטיסה לביתו לחגוג. אמנם אם היה נתקע בקושיא לא היה מסיים את שיעור אפילו אם היה מפספס את הטיסה. שם גם מובאות עדויות מהרב גרינבלט שהתיר לחגוג את חג ההודיה באכילת תרנגול הודו ושהרב אליעזר סילבר הסכים שמותר לאכול תרנגול הודו בחג ההודיה. (לא מספיק ברור מהעדויות האם הכוונה הייתה רק לאכילת ההודו עצמו או לעשיית החגיגה כחגיגה, שכן נראה שהרב פיינשטיין חילק בין הדברים).
הרב יהודה הרצל הנקין (תש"ה – תשפ"א), בני בנים ג, לז
הרב הנקין נשאל לגבי חגיגת חג ההודיה. תשובתו שאין בחג ההודיה איסור "יום אידם" מפני שהוא חג אזרחי ולא חג דתי. וגם אין איסור "בחוקתיהם לא תכלו" שלמרות ש(גם) נוצרים חוגגים אותו, הוא לא מטעם עבודה זרה ויש בו טעם להודות על הדברים הטובים, שהוא גם רעיון שיש בתורה. מתיר לאכול גם תרנגול הודו. מוסיף שאסור לחגוג כחיוב, שיש בזה בל תוסיף, ואם רוצה להדר כל כמה שנים לא יחגגו.
"עריכת סעודה ביום הודאה לאומית
ב"ה, כ"ג טבת תשנ"ה
לרב אחד"
אין איסור לדחות את זמן תפילת שחרית בחג ההודיה כי כולם יודעים שסיבת הדחייה כי מדובר ביום חופש ולא בגלל החגיגה (בחג המולד ראוי להימנע), אין ראוי להשוות את זמן התפילה לזמן של שבת. מותר לקיים סעודות מצווה:
"התפניתי באיחור למכתבו ואתו הסליחה. לע"ד אינו אסור לאחר את זמני התפלה בבית הכנסת בבוקר של יום ההודאה בארה"ב תאנקסגיווינ"ג בלע"ז כי הכל יודעים שהסבה היא החופשה מעבודה שבאותו יום ולא מה שגורם לחופשה, ולכן אפילו בחג המולד שהוא יום אידם אינו אסור אבל מכל מקום ראוי שלא לאחר התפלה בחג המולד כדי להראות שאין לנו חלק ונחלה ביום אידם, ובזה ובזה אין ראוי להשוות זמני התפלה לזמנה בשבת. וכן מותר לקבוע חופה וקידושין ביום ההודאה."
אין איסור חוקות הגויים בציון היום ואכילת תרנגול הודו מפני שרעיון ההודאה כתוב בתורה, וסיבת ההודאה היא לא רק לנוצרים אלא לכל האזרחים, ואכילת התרנגול היא זכר בעלמא:
"לעצם יום ההודאה ואכילת תרנגול הודו טורק"י בלע"ז וכפי מנהג רוב ישראל היום להחזיקו כעוף כשר אף על פי שלא בא במסורת מדור דור, אינו אסור משום בחוקותיהם אפילו לדעת הגר"א כיון שרעיון ההודאה הוא ענין הכתוב בתורה, ואכילת הטורק"י הוא זכר בעלמא לסיבת ההודאה והסיבה שייכת לכלל האזרחים ולא רק לנוצרים ולכן הטעמים שכתבתי בבני בנים חלק ב' סימן ל' שייכים גם כאן."
מביא את האגרות משה הסובר שחג ההודיה אינו יום אידם, לעומת המשנה הלכות הסובר שהוא כן יום אידם. הרב הנקין מכריע כאגרות משה, וכותב שיש לחלק בין חג דתי שגם אם הסיבה לחגיגה זה משהו אזרחי (כמו יום שהמלך מתחיל למלוך) אסור ליהודי לחגוג, אבל חג אזרחי מותר לחגוג. ולכן מותר לחגוג את חג ההודיה:
"ובשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק שני סימן י"ג לא התיחס לעשיית סעודת יום התאנקסגיווינ"ג רק לקביעת סעודת מצוה שלנו באותו יום וכתב שאינו בגדר יום אידם, ומשם לשו"ת משנה הלכות חלק י' סימן קט"ז שהביא מיורה דעה סימן קמ"ח סעיף ז' עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לאלילים ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים וכו' אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד עכ"ל כלומר דהוי יום אידו, ומזה חשש שיום ההודאה הוא יום אידם כיון שהנכרים מודים בו לאמונתם ועוברים על שיתוף ולכן אין לישראל לקחת חלק בו עיי"ש אמנם ביטל דעתו בפני מה שיורה הגרמ"פ ז"ל והגרמ"פ הלא כתב שאינו יום אידם. ובאמת לא הבנתי דברי שו"ת משנה הלכות כי יום התאנקסגיווינ"ג אינו דומה ליום שנולד בו ויום תגלחת זקנו וכו' שכל אותם המאורעות הם שמחת הגוי בלבד ואין לישראל חלק בשמחה זו, ויותר היה לו להקשות מסעיף ו' שם יום שמתכנסים בו העובדי כוכבים להעמיד להם שר ומקריבים ומקלסים לאלהיהם יום חגם הוא עכ"ל ושר לאו דוקא אלא הוא הדין מלך וכן הוא במסכת עבודה זרה דף י' עמוד א' וברמב"ם ובלבוש ואולי נשתנה לשר משום הצנזורה, ובודאי יום שמעמידים בו מלך הוא יום שמחה לכל בני הממלכה גם ליהודים שבתוכה וכן יום הולדתו של מלך ואף על פי כן הוי יום אידם ולכן הוא הדין ליום התאנקסגיווינ"ג. ברם הוא תמוה כי היכן שמענו שאסור לשמוח ביום הולדתו של המלך וכיוצא בזה ומעשים בכל הדורות יוכיחו, אלא ישנם שני דינים נפרדים כי ביום אידם אסור ליקח מהם ולמכור להם כיון שמקריבים לע"ז ובזה לא איכפת לן מה הוא טעם חגם ואפילו יום העמדת המלך ויום הולדתו אסור, מה שאין כן לענין שמחה וחגיגה בלבד יש חילוק כי יום שהוא עיקר האיד שהחזיקו בו על שם אלוהיהם כלשון הטור ולדוגמה חג המולד אסור ליטול חלק בו כלל, ואילו שאר איד שהחזיקו בו על שם שאר דברים ועיקרו חג אזרחי מותר לשמוח בו ולדוגמה יום העמדת המלך או הרביעי ביולי בארה"ב ויום התאנקסגיווינ"ג ובזה לא איכפת לן שהנכרים פולחים לאמונתם גם באותם הימים. "
אסור לקבוע סעודה בחג ההודיה כחובה מפני שזה בל תוסיף, אבל אין בעיה לחגוג בכל שנה. ועל הצד היותר טוב שכל כמה שנים יוותר על הסעודה:
"ובמאמר בחוברת "עם התורה" ששלח כבודו התיר הגרמ"פ ו"ל לעשות סעודה ביום התאנקסגיווינ"ג בתור סעודת הרשות וכתב שבלי קביעת חובה ומצוה יוכל גם לשנה אחרת עכ"ל ושוב כתב שאסור לעשותה יום קבוע בשנה לחוג זה עכ"ל והזכיר בל תוסיף, ומשמע שמיירי בכוונת הלב ושאין מניעה מלעשותה רשות מדי שנה רק שלא יראה אותה כחובה. ועל הצד היותר טוב לע"ד יש להמנע אחת לכל כמה שנים מעשיית הסעודה כדי להראות שאינה חובה עליו ובזה יצא מידי כל חשש. "
מה שהגויים עושים להנאה ולא לעבודה זרה ויש בו טעם מותר גם ליהודים לנהוג בו אפילו שהרבה עובדי עבודה זרה עושים אותו:
"בדעת הב"ח בסימן קע"ח נא עיין שם, וז"ל אותן הדברים המפורשים בדברי חכמים פרק במה אשה ובתוספתא דשבת וביתר מקומות אע"פ שאין העכו"ם נהוג בהם עכשיו במקצת מקומות אסור לישראל לנהוג בהם דכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהן נראה כמודה להן ולתורתן אם נוהג כאותן מנהגים שהיה חוק מקדם עכ"ל ואינו ענין לכאן. סוף דבר מה שרוב גויים עושים אותו לשם ע"ז יש לאסרו גם אם מעיקרו היה מותר וכמו מצבה שבתורה, אבל מה שהרוב עושים להנאתם ואינו ע"ז מעיקרו ויש בו טעם אזי לא איכפת לנו אם נוצרים אדוקים עושים גם אותו לשם דתם וכזה הוא יום ההודאה.
יהודה הרצל הנקין".
ופסק כמוהו הרב שלמה יוסף וייצן באתר ישיבה:
"שאלה
האם מותר להשתתף בסעודה של חברים שמכינים תרנגול הודו בתאריך של חג ההודיה (thanksgiving בלעז)? אומנם הם מכינים דוקא הודו בתאריך הזה כפי הנהוג אבל מעבר לכך אין עוד סממנים של חגיגה.
תשובה
שלום רב
הרב הנקין בשו"ת בני בנים ח"ג דן בזה והורה להיתר משום שזה רק פוקלור בעלמא והם עושים זאת להנאתם.
כל טוב".
הרב מיכאל ברוידא
הרב מיכאל ברוידא כתב מאמר ארוך על חג ההודיה. דעתו מסוכמת בתמציות במאמר אחר שלו על שאר החגים הנחגגים בארצות הברית, שבו הוא מקדים את דעתו לגבי חג ההודיה, שמותר לרוב הפוסקים לחגוג חג ההודיה בקרב משפחה או חברים לא נוצרים, ולא להתייחס לחג ההודיה כחיוב. והוא מוסיף שהוא נוהג כרב הנקין וכל כמה זמן מוותר על החג:
"A number of years ago I wrote an article addressing celebrating Thanksgiving according to halacha, which concluded that many halachic authorities accept that:
Thanksgiving is a secular holiday with secular origins
While some people celebrate Thanksgiving with religious rituals, this is unusual, and does not cause Thanksgiving to be classified as a Christian holiday
Jewish law permits one to celebrate secular holidays, but not with people who celebrate them religiously.
The article concluded that according to most poskim (including Rabbis Feinstein, Soloveitchik and many others) Jewish law permits one to have a private Thanksgiving celebration with one’s Jewish or secular friends and family, so long as one does not treat Thanksgiving as a religious ritual or holiday.[1] Such conduct is proper in my view and I generally celebrate Thanksgiving, although as Rabbi Yehuda Henkin notes, I do so without any religious fervor and sometimes skip a year, as I did this last year, since my eldest son was married on Thanksgiving day".
תרגום:
"לפני מספר שנים כתבתי מאמר המתייחס לחגיגת חג ההודיה על פי ההלכה, אשר הגיע למסקנה שפוסקי הלכה רבים מקבלים את זה:
חג ההודיה הוא חג חילוני שמקורו חילוני.
בעוד שחלק מהאנשים חוגגים את חג ההודיה עם טקסים דתיים, זה יוצא דופן, ואינו גורם לחג ההודיה להיות מסווג כחג נוצרי.
ההלכה היהודית מתירה לחגוג חגים חילוניים, אך לא עם אנשים החוגגים אותם בצורה דתית.
המאמר הגיע למסקנה שלפי רוב הפוסקים (כולל הרבנים פיינשטיין, סולובייצ'יק ורבים אחרים) ההלכה היהודית מתירה לחגוג את חג הודיה באופן פרטי עם חבריו ומשפחתו היהודים או החילונים, כל עוד לא מתייחסים לחג ההודיה כאל טקס דתי או חג. התנהלות כזו ראויה בעיניי ובדרך כלל אני חוגג את חג ההודיה, למרות שכפי שמציין הרב יהודה הנקין, אני עושה זאת ללא כל להט דתי ולפעמים מדלג על שנה, כפי שעשיתי בשנה שעברה, שכן בני הבכור התחתן ביום ההודיה".
עדויות למנהגים לציין את היום
קהילת שארית ישראל בנו יורק
קהילת שארית ישראל האורתודוקסית היא הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בארצות הברית, הרב הנוכחי של הקהילה הוא הרב מאיר סולובייצ'יק. וכבר מתחילת קביעת חג ההודיה הם חוגגים את החג עם הוספת הלל בתפילה, אמנם אומרים את ההלל בסוף התפילה, וככל הנראה ללא ברכה (אם הם משנים בתפילה כל שכן שהם אוכלים סעודה חגיגית ואוכלים תרנגול הודו). כך מובא באתר שלהם:
"Congregation Shearith Israel has been conducting Thanksgiving services since President George Washington first declared this holiday in 1789. Jews participated side by side with other Americans in fighting for and establishing the United States as an independent country. At our services on Thanksgiving Day morning, we chant several chapters of Psalms – parts of the Hallel – at the conclusion of the morning prayers. We also recite the prayers for the governments of America and Israel."
תרגום:
"קהילת שארית ישראל עורכת תפילות חג ההודיה מאז שהנשיא ג'ורג' וושינגטון הכריז לראשונה על חג זה בשנת 1789. יהודים השתתפו זה לצד זה עם אמריקאים אחרים בלחימה למען ארצות הברית ובביסוסה כמדינה עצמאית. בתפילותינו בבוקר חג ההודיה, אנו מזמרים מספר פרקי תהילים – חלקי הלל – בסיום תפילת שחרית. אנו גם קוראים את התפילות לשלום מדינת אמריקה וישראל."
הרב שבתאי מוראיס
וכן יש עדות של הרב שבתאי מוראיס (1823-1897. רב בקהילת מקווה ישראל בפילדלפיה) שציין את יום ההודיה. בשנת 1851 הוא נשא דרשה[5] בשבח ארצות הברית והחיוב של יהודים להודות. בנוסף הוא חיבר תפילה לכבוד חג ההודיה, שניתן לראות בקישור.
לכאורה, הקהילות הנ"ל הקילו יותר משאר המקילים, שהם ממש קבעו את החג כאירוע דתי, בשונה מההוראה של הרב הנקין.
נספח
הרב מנחם מנדל שניאורסון, תורת מנחם התוועדיות תשמ"ע חלק ב (שיחת י"ט כסלו) עמ' 54
הרב שניאורסון מתייחס בצורה מאוד חיובית לרעיון של חג ההודיה, שהוא ביסודו חג של אמונה בה'. הוא לא מדבר על מה היחס של יהודים לחג, אמנם ברור מתוך תיאורו שלא מדובר ביום אידם, שהכל לה'. וגם קשה להעמיד שהוא סובר שזה איסור חוקות הגויים שהרי מבאר בארוכה את טעמו:
"כב. והנה, מזה מובן גודל החשיבות של הנהגת המלכות באופן הפכי מ"הרשעה", ובפרט כשהנהגה זו באה לידי מעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר", ועד לעניני יהדות "נר מצוה ותורה אור" (ועאכו"כ היפך הענין ד"מורדת").
ולכן, ראוי להדגיש עוד הפעם ועוד הפעם אשר יסוד כל המדינה קשור באמונה בהקב"ה, ובאמונה עצמה דוקא בתור בורא העולם ומנהיגו, שלא כדעת המשונים הרוצים לומר כי הם אכן מאמינים אבל "רם על כל גוים ה' על השמים כבודו", ואינו מתעסק בפרטי עניני העולם.
וכידוע שמייסדי ובוני מדינה זו הכריזו מיד בבואם על אמונתם בהקב"ה וקבעו יום טוב מיוחד כיום של נתינת תודה לה', בורא העולם ומנהיגו, על שהצילם והגיעו למקום בטוח שבו יוכלו לחיות ללא נדודים, רדיפות וגזירות כו', ויוכלו להתנהג בכל חייהם כפי שירצו, החל מענין זה עצמו – אמונה בהקב"ה שהוא בורא העולם ומנהיגו בפשטות, בכל הזמנים ובכל הפרטים, כולל גם בהצלתם הפרטית, ועד כדי כך שיום זה נקבע בחוק, אשר מדי שנה בשנה בבוא יום זה, צריך להזכיר על כך עוד הפעם ומקרב לב עמוק להכיר תודה להקב"ה על שהראה להם חסדו בגלוי.
ויתירה מזו – – הרי הוא בעצמו מודה גם אותם אנשים משונים, אשר למרות שבלבם פנימה מאמינים הם, הרי מצד טעמים שונים ומשונים מתפארים שאין בהם אמונה ר"ל, או שמאמינים שהקב"ה נמצא ברקיע השביעי כו' שכאשר איזה דבר נוגע לו באמת הוא מתפלל להקב"ה (ובלשונם – "סופר ביאינג") שיעזור לו, ועאכו"כ שגם הוא משתתף בכל הקשור לנתינת תודה על ייסוד מדינה זו ע"י הראשונים, מאומות העולם, שבאו כאן (ואע"פ שביניהם היו גם יהודים, הרי, כמדובר כמ"פ, רובם היו משרי אומות)."
[1] לא כתוב במפורש במכתב שהוא מדבר על חג ההודיה. הרב ברוידא במאמרו מציין שבכותרת העורך כתב שמדובר בחג ההודיה, וכן נראה מתוכן המכתב.
[2] הרב שמואל קושקרמן (Shmuel Khoshkerman) בוגר ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, מרילנד, שם קיבל את סמיכתו לרבנות. הוציא לאור את סדרת הספרים "מנחת שמואל" (שלושה כרכים), העוסקת ביישום ההלכה בסוגיות בנות זמננו. מכהן כרבה של קהילת "נר המזרח", קהילה ספרדית גדולה באטלנטה, ג'ורג'יה.
[4] תשובה זו של הרב פיינשטיין עוסקת באיסור הכללי של בחוקותיהם לא תלכו, והיא נשלחה בשנת תשמ"א לרב צבי יהודה טייכמן. תשובה זו פורסמה בקובץ עם התורה כבר בשנת תשמ"ז, 9 שנים לפני שהיא פורסמה בכרך ח של האגרות משה בתשנ"ו, שגם פרסם את התשובות האחרות של תשמ"א על חג ההודיה. יכול להיות שיש לכך משמעות, שזו התשובה עם ההתייחסות המקילה ביותר של הרב פיינשטיין לחג ההודיה, כאשר בתשובות האחרות ההתייחסות מחמירה יותר. התשובה של הרב הנקין שיצאה בשנת תשנ"ה התייחסה רק לתשובה זו של הרב פינשטיין ותשובה באבן העזר ב, יג.
[5] קישור לאתר שמביא כמה פסקאות מהדרשה. שם גם מופיע קטע עיתונות שבו כתב את הדרשה בשלמות. הקישור.