ליצנות על עבודה זרה

יסוד הדין

תלמוד בבלי מגילה כה, ב

"תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה – ישכבנה… למחראות – למוצאות. רבי יהושע בן קרחה אומר: למחראות – כשמן, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה".

הברייתא מביאה כל מיני ביטויים הכתובים במקרא וכתובים בלשון שאינה נקיה, ובקריאה משתמשים במילה שהיא נקיה יותר. אחת הדוגמאות של הברייתא היא מהפסוק במלכים ב י, כז:

"וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ (למחראות) לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם:"

כוונת הפסוק היא שהמלך יהוא ואנשיו הפכו את בית הבעל לבית הכסא. כתוב "למחראות", שהוא ביטוי בלשון שאינה נקיה כי היא מציינת את חור יציאת הצואה, ולכן לדעת ת"ק יש לקרוא "למוצאות" שהכוונה לשירותים, אבל בלשון נקיה. כך פירש רש"י במגילה:

"למחראות – גבי עבודה זרה כתיב בספר מלכים, כי חור לשון מוצא ריעי הוא."

אמנם, רבי יהושע בן קרחה חולק על תנא קמא, וסובר שיש לקרוא "למחראות" מפני שיש עניין לגנות עבודה זרה. ולמרת שדעתו אינה להלכה, מביאה הגמרא את דברי רב נחמן שמותר להתלוצץ בעבודה זרה:

"אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, דכתיב כרע בל קרס נבו, וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'. רבי ינאי אמר מהכא: לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבידו. אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו."

דברי רב נחמן מופיעים גם בסנהדרין, כאשר דברי רבי ינאי משולבים בדברי רב נחמן:

סנהדרין סג, ב

"אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה, דשריא. דכתיב כרע בל קרס נבו קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא וכתיב דברו לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבידו."

הלימוד הבסיסי הוא שאם התנ"ך מתלוצץ על העבודה זרה מותר גם לנו להתלוצץ עליה. וכך כותב הריטב"א:

ריטב"א מגילה כה, ב

"כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא. דקרא נמי אליץ בה."

לכן יש לעיין בפסוקים לראות את הלימודים השונים שבהם המקרא מתלוצץ בעבודה זרה.

הלימוד מישעיהו

ישעיהו מו, א-ב:

"כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה: קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה:"

בל ונבו הן אלילים של בבל. מוסכם בפרשנים שהפסוקים הללו לועגים וצוחקים לאלילי בבל לאחר מפלת מלכות בבל. נראה שרוב הפרשנים מסבירים את הפסוק ש"כרע" ו"קורס" זה מטאפורית שהאלילים נופלים ולא מצליחים להציל, ומניחים את כל הפסלים הרבים על בהמות משא לקחת אותם לשבי. וכך מפרש המצודות:

מצודות דוד, ישעיהו מו

"(א) כרע בל – עתה שב לצחוק על הפסילים ואמר כשנלכדה בבל כרע בל על ברכיו ונפל לארץ ולא הציל את עצמו: קורס נבו – כפף קומתו להיות מוטה לארץ: היו עצביהם – הטעינו את העצבים על החיות ועל הבהמות להוליכם בגולה: נשואותיכם עמוסות – הבהמות הנושאות אתכם המה עמוסות יותר מדי והנכם משא כבד על הבהמה העייפה: (ב) קרסו כרעו יחדיו – כל העצבים יחד כפפו קומתם וכרעו על ברכיהם ולא יכלו למלט את עצמם מן המשא לבל לשאתם בגולה: ונפשם – הם עצמם הלכו בשבי וכאומר ואיך אם כן יוכלו להציל את העובדים להם:"

אמנם, רש"י גם על הפסוקים מסביר שהליצנות כאן היא על זה שבל ונבו כורעים וקורסים מצואה, והם דומים לחיה ולבהמה המכוסות צואה. רש"י על הפסוק:

רש"י, ישעיהו מו

"(א) כרע בל קורס נבו – אלהותיהם של בבל כרעו קרסו ל' שחוק של עכו"ם הוא כמי שיש לו חולי מעים ואינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא נתרז, כרע בל קורס נבו, אישקרופי"ר בל קונקיא"ה נבו כך שמעתי משמו של רבינו גרשום מאור הגולה: היו עצביהם – צלמי צורתם של בל ונבו היו לחיה ולבהמה נדמו להיות כחיה וכבהמה שמזהימין ומלכלכין עצמן ברעי שלהם: נשואותיכם עמוסות משא – רעי שבמעיהם כבדות הם לעמוס כמשא לאדם עיף לפיכך קרסו כרעו יחדיו הקריסה עם הכריעה: (ב) לא יכלו מלט משא – להפליט הצואה שבמעיהם כשאר המוציאין כהוגן: מלט – ל' הוצאה ממקום בלוע וכן (לעיל /ישעיהו/ לד) שמה קננה קפוז ותמלט, הוציאה ביצתה וכן (לקמן /ישעיהו/ סו) והמליטה זכר ויונתן לא תירגם כן המקראות הללו:"

הלימוד מהושע

הושע י, ה

"לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ:"

פשט הפסוק מוסכם שהעגלים שממלכת ישראל היו עובדים שהיו בבית אל יילקחו, ויתאבלו עליהם על זה שגלה מהם כבודם. כך מפרש רש"י על הפסוק:

רש"י

"(ה) לעגלות בית און וגו' – לפורענות העתידה לבא על עגלי' שבבית אל שהיא נקראת בית און בספר יהושע: יגורו – יראו ממנו שכיניו שבשומרון למה כי אבל עליו עמו וכמריו אשר עליו יגילו תמיד עתה יאבלו על כבודו כי גלה: "

אמנם הגמרא במגילה דורשת את הפסוק:

מגילה כה, ב

"רבי ינאי אמר מהכא: לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אלא כבידו".

כבידו, מפרש רש"י על הגמרא במגילה, זה צואתו:

רש"י על מגילה

"לעגלות בית און – לקול השמועה הבאה על עגלי בית און יגורו שכיניהם שבשומרון, כי אבל עליו על העגל. וכמריו (אשר) עליו יגילו – אשר היו רגילין לשמוח עליו, עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו.

אלא כבידו – כובד משאו של ריעי תהיה בו, וכובד עגבותיו, ודומה לו בספר ישעיה קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו' – הוא משא של ריעי, ורבותי מפרשין וכמריו עליו יגילו – ממש, לשון שמחה שהיקל משאוי שלהן, אבל אין לפרש כן, שהעגל כולו גלה כאחד שנטלו סנחריב."

אמנם, האשכול (מהדורת רצב"א הלכות סדר הסדרים של כל השנה) הסביר שכבדו זה הכבד שלו, ומאחר שנוטל הכבד של האליל כבר אין לו תאוה ואינו מועיל:

אשכול

"רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו גילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אל כבדו, כלומר נטלה כבד שלו ובטלה תאותו ואין מועיל כלום, וזהו לשון ליצנות".

וכן הסביר רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ב חלק ג):

רבינו ירוחם

"רבי ינאי אומר לגלות בית און וגו' יגילו על כבודו אל תקרי כבודו אלה כבדו כאלו נטל כבדו ובטלה תאותו ואינו מועיל כלום והוא לשון ליצנותא וכיוצא בהן".

וכן הסביר הרא"ש (מגילה ג, כד).

הרעיון מאחורי הליצנות שבפסוקים

בנפש החיים (הערות לשער ב פרק ז) מסביר שהעולמות וההשפעה עליהם נמשלים לאדם, והצואה והפסולת שבגוף אלו הדברים הרעים והפורענויות. העבודה זרה אינה מועיל כלום לעולם ולא יכולה לסבול את הצואה, והיא קורסת וישר הצואה יוצאת ממנה, והכוונה ישר הפורענות באה ואינה יכולה לעצור אותה. לעומת זאת, הקב"ה, יכול לסבול את הפורענות ומונע אותה עד לזמן שצריך:

נפש החיים

"(*) ובזה יובן מאמרם ז"ל (מגילה כ"ה ע"ב) כל לצנותא אסירא בר מליצנותא דעכומ"ז דשריא דכתיב (ישעיה מ"ו) כרע בל קורס נבו כו' כי לא יכלו מלט משא. ולכאורה לפי"ז יפלא מאד סיפיה דהאי ענינא שם שסיים ואני אסבול ואמלט ומעודי נפלאתי ע"ז. ועפ"י דברינו אלה הוא מבואר למשכיל כמש"ל שכל מה שאנו מדברים בו ית' הכל הוא רק מצד התחברותו יתב' להעולמות שמסודרים כולם כאחד כמראה דמות אדם כביכול. בכל האברים והענינים שבו ממש. וכל מעשי איש ישראל המה להעולמות כענין המזון לגוף. והמעשים אשר לא טובים ח"ו המה נהפכים בתוכם ללכלוך וטינופת והם כחות הטומאה זהו שאמר הכתוב שהעכומ"ז אינה יכולה להתאפק ולסבול למלט ולהוציא כהוגן משא הזוהמא שמטמאי' אותה אלא קרסו כרעו יחדיו כו' היינו שאין להם שום כח עצמיו' שיוכלו לגרש ולהוציא מאתם הזוהמא מעצמם לא כן הוא ית"ש נורא עלילה כי תאחז במשפט ידו ואינו ממהר לשלוח ח"ו בפעם א' כל הכחות הדין והקליפות שהן הטינופות והלכלוך שנעשו בהעולמו' המקבילי' ומכוונים לאברי מבשלי האכילה שבאדם כי היו מחריבין חס ושלום את כל העולם אלא שהוא נושאם וסובלם כביכול. וממלטם מהעולמו' כהוגן מעט מעט לפעול הדין בעולם ע"י יסורין מעט מעט בהמשך זמן כענין הכת' (עמוס ג') רק אתכם ידעתי גו'. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם כידוע מאמרם ז"ל ע"ז (ע"ג ד' ד' א') עד שברבו' הימי'. יתרוקן לכלוך הטינופ' הם כחות הטומא' מהעולמות מכל וכל אחר שיוגמר קיבול עונשו של האדם. כמ"ש בפנים שאח' גמר קיבול העונ' הם כלים מאליהם ואז יחזרו העולמות לאיתן בריאותם ותקונם הראשון והבן:"

בבן יהוידע חלק ב מגילה כה, ב ביאר שצואה היא מזון העבודה זרה, והכוונה כנראה שהעבודה זרה יש לה השפעה בעולם בעקבות הדברים הרעים והכוחות שהולכים לריק אצל האנשים. והליצנות שעושים עליה שהצואה שזה מזונה יוצא, וכבר אין לה השפעה:

בן יהוידע

"דכתיב כרע בל קורס נבו. פירש רש"י הוא ליצנות על מוצא הרעי שלו, וכן כבידו שהוא כובד משאו של רעי. ונראה לי אף על גב דהנביא עושה ליצנות זו על עבודה זרה כדי לבזותה, עם כל זאת הוא אומר דברים המכונים וראויים לבזיונה, והיינו דאיתא בעץ חיים שער פרצופי זו"ן פרק ה' מפסולת המאכל יוצא מזון לחיצונים, וזה הטעם שהקליפות ועבודה זרה נקראים צואה בלי מקום, כי משם נזונים, וז"ס (וזה סוד) עבודה זרה של פעור דעבודתה בכך לפעור הזוהמה אליה, כי זהו מזונה, ובזה נמשך לה שפע עכ"ל יע"ש. ולכן עשה ליצנות על עבודה זרה בענין הריעי כי מזונה מן הריעי, והיא נקראת צואה בלי מקום, ולכן כתיב על כבודו כי גלה ממנו, דהיינו כובד משא הריעי שהיה נזון ממנו ועתה גלה ממנו כי נתבטל לגמרי, ולכן אומרים לעכו"ם שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך רוצה לומר במקום הריעי, כי משם מזונה ותניחנה שם לאכול מזונה. ונראה לי אותיות שקודם לץ ואותיות שאחר לץ מספרם מר כמנין בא"ל ז"ר[1], לרמוז באל זר שהוא העבודה זרה מותר לך להיות לץ. והא דאמר ואניחיה בשין תו שלך, ולא אמר בשת שלך, רמז בזה בזיון לעבודה זרה יותר, כי שי"ן ת"ו במלואם גימטריא תשוס"ו[2] שלא לשון משיסה."

גירסאות שונות בגמרא

מצאנו שני גירסאות לגמרא: 1) אחת כגמרא אצלנו, שכתוב "אמר רב נחמן", שמדובר בדין חדש, שאסוציאטיבית הוא מתקשר לדעת רבי יהושע בן קרחה אבל לא צמוד אליו. 2) גירסא המובאת באשכול וראשונים נוספים שגרסו "דאמר רב נחמן", שמביאים את רב נחמן כראיה לדעת רבי יהושע בן קרחה.

האשכול (מהדורת רצב"א) הלכות סדר הסדרים של כל השנה:

"ת"ר כל המקראות הכתובות בתורה לדנאי קורין אותן לשבח… וישימהו למחראות קורין למוצאות. רבי יהושע בן קרחה אומר קורין למחראות כשמה מפני שגנאי הוא לעבודה זרה דאמר רב נחמן כל יצנותא אסירא לבר מליצנותא דעבודה זרה דשרי, דכתיב כרע בל קורס נבו, וכתיב קרסו כרעו יחדו ולא יכלו מלט משא. רבי ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו גילו על כבודו כי גלה ממנו, אל תקרי כבודו אל כבדו, כלומר נטלה כבד שלו ובטלה תאותו ואין מועיל כלום, וזהו לשון ליצנות"

רבינו ירוחם (תודלות אדם וחוב נתיב ב, חלק ג) גרס "ואמר רב נחמן", משמע שמדובר בהמשך דעת רבי יהושע (שרבינו ירוחם גורס שמדובר ברבי יהושע בן לוי):

רבינו ירוחם

"למחראות למוצאות רי"בל אומר למחראות כשמה מפני שגנאי הוא לע"ז ואמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא"

מנחת משה על הרא"ש

"23. כתב בדק"ס אות מ' דכ"ה ברי"ף ובס' האשכול, ונוסח הגמ' אמר רב נחמן הוא הנכון דליצנותא ודבר גנאי שני ענינים הם, ותו דריב"ק לא מייתי ראיה מדר"נ ע"כ, וצ"ב."

מדוע מותר להתלוצץ בעבודה זרה

ליצנות הוא דבר חמור מאוד, עד כדי כך שאחת הכתות שאינה מקבלת פני שכינה היא כת ליצים. לכן יש להסביר מדוע מותר להתלוצץ בעבודה זרה.

בארחות צדיקים סוף שער השתיקה כתב שמותר להתלוצץ בעוברי עבירה כדי למנוע מהם לחטוא, ולפי דבריו טעם ההתלוצצות היא למנוע את החטא (ואכן כך עשה אברהם אבינו שבזכות ההתלוצצות שלו מנע לפחות מאישה אחת לקנות פסל):

ארחות צדיקים

"המתלוצץ על עושי מצוות – זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצוות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצות המלך, כלום חיים יש לו? ועוד זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי הם יראים מן הליצנות. אבל בעובדי עבודה זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג ב). ויכול להתלוצץ בעושי עבירות, כדי למנעם מן העבירה, וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם."

נעיר, שאפשר לטעון שהארחות צדיקים מביא שני עניינים, 1) יש עניין להתלוצץ בעובדי עבודה זרה בלי קשר לתוצאה, 2) להתלוצץ בשאר עוברי עבירה דווקא כאשר מונעים אותו מחטא.

הרב משה צוריאל בלקט מהגיוני תורה מגילה כה, כתב שלכל תכונה יש תועלת, והשחוק נועד לפורר את דעותיהם של הכופרים:

לקט מהגיוני תורה מגילה כה

"כל ליצנותא אסירא בר מלרצונותא דע"ז – ענין השחוק הוא מלשון "שחיקה", לפורר לחתיכות קטנות. כל דבר בעולם כשנבחן בפני עצמו ומנותק מההקשר לדברים אחרים, נראה תמוה או מגוחך. רק כאשר מבינים את קשרו לכלל המערכת ולתוצאות הצפויות, אז הדבר מקובל ומובן לדעת המתבונן. כל התכונות האנושיות (כולל השחוק) נבראו לשם תועלת מסוימת. מטרתו של השחוק היא לפורר ולשים לאל את דעותיהם של הכופרים. וזה נרמז בקרא "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהלים ב, ד) לשון שחיקה בש' ימנית."

וכן חזר על כך על בסנהדרין סג:

"כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דע"ז – ענין "שחוק" בש' שמאלית דומה ל"שחק" (ש' ימנית) כלומר לפורר עד אשר דק. כי כשמפרידים בין ענין לסיבותיו או לתוצאותיו, נראה הדבר כמזולזל ובלתי חשוב. ה' ברא בעולם תכונת השחוק כדי לבטל השפעת האליליות. ולכן "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד) לעתיד לבוא על תעלולי גוג ומגוג.

הפסוק "לא יכלו מלט משא" כי פעולת האכילה מבררת פסולת מן העיקר. אבל בע"ז הרי כל כולו פסולת."

אור יחזקאל, ח"ג מאמר ביטול הרע מעבודות האמונה

"אסורה הליצנות וכת ליצים אינה מקבלת פני שכינה, ומכל מקום ליצנותא דעבודה זרה מותרת, משום שליצנות זו הכרחית לעליית האדם, ואף שיגיע למדריגות גבוהות מתוך הכרת העשה טוב, מכל מקום כדי להלחם עם כח היצר דרוש עבודה פשוטה בביטול הרע, ועבודה זו דרכה ע"י ביטול וליצנות מהרע, ולכן מותרת ליצנותא דעבודה זרה. אנו ב"ה זכינו שאיננו דרושים לעבודת השגת האמונה חקירות ודרישות, והכל ברור לנו ע"י האמונה במסורת אבות, אמנם מכל מקום חלק עבודת ביטול הרע אינו נעלם מאתנו, וחייבים אנו תמיד להמשיך בדרך ביטול הרע. דרך עבודה זו של ביטול הרע איננה רק בעבודת האמונה, אלא כל השגת המעלות העליונות נרכשות בדרך זו של הכרה בכח המעלות וביטול פשוט של דברים המתנגדים לה. הנה הידיעה שתכלית הבריאה היא עולם הבא וכל הבריאה כולה נבראת רק למען תכליתו בעולם הבא, היא העיקר בעבודתנו בעולמנו ודרוש לזה הכרה והבנה עמוקה, מכל מקום דרושה אף מחשבה פשוטה של ביטול עולם הזה, וכדחזינן דשלמה המלך ע"ה חיבר ספר שלם ספר קהלת שיסודו ביטול ואפסיות העולם הזה, וכנאמר 'הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל' (קהלת א א), ולאחר שהאריך רבות בביטול העולם הזה שוב סיים 'סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' (שם יב יג)."

מה הפירוש של "שי"ן תי"ו"?

רש"י הסביר ש"שין תיו" הכוונה לשת:

רש"י מגילה כה, ב

"שי"ן ותי"ו – לשון וחשופי שת ערות מצרים (ישעיה כ)."

הפסוק שרש"י מביא ישעיהו כ, ד:

"כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם:"

ושם על הפסוק רש"י מפרש ש"שת" זה 'בית מוצא הרעי':

רש"י ישעיהו כ, ד

"שת – בית מוצא הרעי וכן (ש"ב =שמואל ב'= י) ויכרות את מדויהם עד שתותיה' וגמול זה היה להם תחת חם אביהם אשר ראה ערות אביו ולא כסה אותה מדה כנגד מדה:"

וכן פירשו רבים.

רבינו ירוחם (תודלות אדם וחוה יז, ה):

"כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דע"ז וכן מותר לומר לגוי טול ע"ז שלך ותניחנ' בשי"ן תי"ו שלך כלומר בתחת שלך כך פשוט בסנהדרין ובמגלה".

בית יוסף יו"ד רמז, ה

"ומותר להתלוצץ בעבודה זרה. שם כל ליצנות אסירא בר מליצנות עבודה זרה: תו גרסינן התם שרו למימר לגוי שקול עבודה זרה ואנח בש"ת שלך פירוש בתחת שלך:"

אמנם, הר"ח מגילה כה, ב מוסיף ששת זה גם מקום השתנת מי רגלים וגם מקום צואה:

רבינו חננאל

"בשת שלך דכתיב וחשופי שת ערות מצרים ופירושו מקום השתנת מי רגלים ובתחת מקום הצואה"

מצד הרמז מביא הבן יהוידע מגילה כה, ב שבשין תו יש רמז לסטרא אחרא:

בן יהוידע

"שקלי לעבודה זרה ואנחה בשין תו שלך. נראה הא דעשה לה גנות בשין תו מפני שזכר הקליפה נקרא נחש שסופו ש', ונוקבא דקליפה לילית סופה תו, ולכן גינה את העבודה זרה בשתי אותיות אלו, כי בסטרא אחרא הסוף עיקר דהולכים משמאל לימין"

מה בפועל אומרים לגוי?

רבינו חננאל במגילה כה, ב כותב שאומר לגוי להניח את העבודה זרה בשת, ולא כותב אותיות:

רבינו חננאל מגילה כה, ב

"שרי למימר לגוי[3] שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשת שלך דכתיב וחשופי שת ערות מצרים ופירושו מקום השתנת מי רגלים ובתחת מקום הצואה."

הרב מרדכי פישהוף בתכלת מרדכי מגילה כה, ב כתב שממש אומרים שת, ולא את האותיות בלבד:

תכלת מרדכי

"שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעו"כ שקליה לעבו"כ ואנחיה בשין תיו שלו. פי' דאף דהוא לשון מגונה שרי למימר ליה כן להדי' ולא רק באותיות התיבה. וכדאי' בפיר"ח."

פירש בראש יוסף מגילה כה, ב שאומר לגוי "שין תיו" ובכך הגוי חושב שהוא מתכוון לשקו ותרמילו:

ראש יוסף

"מותר לישראל לומר לעכו"ם אנחיה בשי"ן תי"ו שלו. וברי"ף שלך, כלומר מותר לישראל לומר לעובד כוכבים ומזלות שקול ואנחיה בשי"ן תי"ו שיבין העכו"ם שקו ותרמילו וכוונת ישראל שת לשון ערוה".

לפי הסברו, הגוי לא נעלב כי אינו מבין שהוא מתכוון לגנות את העבודה זרה.

דבריו הובאו במנחם משיב נפש מגילה כה, ב לרב מנחם היילפרין:

מנחם משיב נפש

"גמרא ואנחיה בשין תיו שלו. בעין יעקב הגירסא שלך וכ"ה ברי"ף. כלומר מותר לישראל לומר לעכו"ם שקול ואנחיה בשי"ן תי"ו שיבין העכו"ם שקו ותרמילו וכוונת ישראל שת לשון ערוה, ראש יוסף."

המנחם משיב הובא באגרת ברכה לרב אריה ברינגר למגילה כה, ב:

"שאלה: מדוע שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שחליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשין תיו שלו האם מותר להתגרות בעובד כוכבים.

תשובה: בספר מנחם משיב נפש דכתב דמאי דשרי ליה לומר לעבודת כוכבים זה בצורה שמשתמעת לשני פנים כהכא דאומר לו שים עבודת כוכבים בשין תיו דהישראל מתכון לזלזל בו ולומר לו שישים העבודת כוכבים במקום טינוף והגוי מבין דשין תו הכונה שישים ע"ג בשקו ותרמילו דזה ראשי התיבות של שין תיו ובצורה זו שרי לומר לעובד כוכבים ומשמע דסתם כך לזלזל בו באופן ישיר לא שרי דיכול להסתירו."

אמנם על פניו סברתם קשה, מה התועלת לומר כך לגוי אם הוא לא מבין. ואפשר לומר שיש חשיבות בעמדה הנפשית של היהודי כלפי העבודה זרה, שהוא צריך להתייחס אליה בזלזול, וכשהדבר יוצא גם בדיבור העמדה הנפשית מתחזקת. אמנם, מפני איבה או מפני שלום לא נבזה את העבודה זרה בצורה שהגוי ייעלב. עוד יתרון שיש באמירת שי"ן תי"ו, שהגוי מכניס את האליל לתוך שקו ותרמילו והאליל לא מול היהודי.

מה מטרת האמירה

הרב שלמה פולק בשלמי יום טוב א פרשת ויצא, מפרש על פי הזוהר שהמטרה של הנחת העבודה זרה בשת היא כדי לבזותה וכדי שהגוי יראה שאין בה ממש (רואים מכאן שני דברים: 1) הגוי מבין מה היהודי אומר, 2) המטרה היא לא ביזוי אלא לימוד):

שלמי יום טוב א פרשת ויצא

"ורחל לקחה את התרפים וגו' ותשב עליהם. בזוהר הקדוש כאן מבואר געבודה זרה אם מבזין אותו זהו בטולו שלא יוכל לפעול כלום, ולכן לקחה רחל התרפים וישבה עליהם, לבזות אותן, ועל ידי זה לא יוכלו לדבר ולעשות שום רע, על ידי שנתבטל כוחן עיין שם. על פי זה יובן מאוד דברי הגמרא מגילה דכל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים ושרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקלי לעבודת כוכבים ואנחיה בשין תיו שלך…דלפום ריהטא כוונת הגמרא לומר דברי ליצנות על עבודה זרה, אבל על פי דברי הזוהר הנ"ל יש לומר בזה כוונה עמוקה, כי על ידי שיתן את העבודה זרה במקום בזיון, יתבטל כוחו כמ"ש הזוהר, וזהו הכוונה בדברי הגמרא שיאמר הישראל להעכו"ם דבר כזה שיתברר לעיניו שהעבודה זרה אינו כלום, לכן יאמר לו תן העבודה זרה בשין תיו שלך, שעל ידי זה יתבזה, ואזי תראה מה כוחו, שאינו כלום".

מקרי 'ליצנות'

"ויהתל בהם אליהו"

במלכים א יח, כז מסופר שאליהו הנביא צוחק על נביאי הבעל כשאינם מצליחים להוריד אש מהשמים:

מלכים א יח, כז

"וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ:"

הרב צבי אלימלך שפירא (בני יששכר) באגרא בפקרא שפו מקשר לגמרא במגילה:

בני יששכר, אגרא בפקרא שפו

"שם כז, ויהתל בהם אליהו, לדקדק תיבת בהם דמיותר, נראה לי דרצונו לומר דבהם דווקא היתל, אבל בדבר אחר מעולם לא היתל, כי כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה".

אולם הרב דוד צימרינג במצור דבש מגילה כה, ב כתב שיש שוני בין אליהו לליצנות רגילה, שאליהו התלוצץ בדברים שאין בהם הרבה גנאי והגמרא התירה אפילו דברים שיש בהם גנאי רב:

מצור דבש מגילה כה, ב

"לא מייתי מן ויהתל בהם אליהו דהא הכא ברעי גנאי טפי מאשר אולי ישן הוא".

הרב מנחם אריה טובולסקי בספר מנחת אריה מגילה כה, ב מסביר אחרת: 1) יש הבדל בין היתול לבין ליצנות, 2) אי אפשר ללמוד מאליהו כי היתה הוראת שעה, 3) אליהו התלוצץ מהחוטאים עצמם ולא מהעבודה זרה:

מנחת אריה מגילה כה, ב

"ולי נראה לומר שיש לחלק בין היתול לליצנות, שהיתול אינו לשון ליצנות אלא לשון לעג ושחוק, וכמו שכתב במצודות שם ויהתל – ולעג וכן במלבי"ם כתב והיתל דרך שחוק ולעג, משא"כ הפסוק כרע בל וגו' הוא ליצנות, שו"ר ברד"ק שפירש ויהתל – עניינו כי התלוצץ ואמר להם דרך ליצנות קראו בקול גדול עכ"ל.

עוד אפשר לומר דמאליהו אין ראיה כ"כ משום שכל אותו המעשה שהקריב בהר הכרמל הרי היה בהוראת שעה, וא"כ א"א ללמוד משם היתר לליצנות דאפשר שגם היתול זה היה בהוראת שעה, ולכן העדיפו להביא ראיה מהפסוק כרע כל וגו'.

עוד י"ל דשאני אליהו שהתלוצץ גם מעובדי הע"ז, ויתכן שזה קייל טפי מפני שיכול לבוא מזה יותר תועלת אולי ישובו בהם, ולכך העדיף ד"ן להביא ראי' מקרא דכרע בל וגו' שאין בה ליצנות אלא מהע"ז עצמה, אמנם על ר' ינאי דיליף מקרא לעגלות בית און וגו' וכמריו עליו יגולו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא בבידו אכתי יקשה, שפסוק זה הרי יש גם ליצנות גם מהכמרים, וא"כ יקשה למה הוא לא העדיף להביא הפסוק דאליהו, ולזה עוררני בני הר"ר חנוך ניי."

באמת, הקושיא של ה'מצור דבש' לא כל כך חזקה, כי הגמרא תמיד יכולה להביא חלק מהראיות ולא חייבת להביא את כולם. ולגבי עוצמת הליצנות, יש דעות כמו למשל רש"י, שמסבירים שמה שאליהו אומר "וכי דרך לו", הכוונה שהבעל בבית הכסא, ומכאן שגם הוא לועג לעבודה זרה בעניינים אלו.

אדרת אליהו (רבי יוסף חיים מבגדאד, הבן איש חי) על הפטרת כי תשא מביא שאליהו לימד שמותר להתלוצץ על עבודה זרה:

אדרת אליהו, הפטרת כי תשא

"וכל זאת דיבר אליהו זכור לטוב בדרך היתול וצחוק, והם כמדקרות חרב להם וכסכין בעיניהם וצנינים בצדיהם, שעשה את האלוה שלהם כמו הבני אדם, שצריך ליקח עצה מיועצים, וגם יפול עליו השבר והפחד, וגם יחלה בחולי מעיים ושלשול ויהיה נצרך לנקביו, וצריך לישן ותחטפנו השינה, ועוד כמה דברים פחותים המסתעפים בזה. ועשה את הבעל שלהם שעובדים אותו ללעג וקלס באלו הדברים. ולפי הנגלה במענה לשונו הוא שכוונתו ליתן להם עצה לידע מה לעשות. ולפי דרכו גם כן לימד אותנו דבר גדול בדברים אלו, והוא שמותר לאדם לעשות ליצנות על העבודה זרה, והגם שהליצנות היא מדה רעה ומאוסה, עם כל זה מותר לעשות ליצנות בעבודה זרה בכל מה דאפשר, שכל זה הם דברי ליצנות על העבודה זרה, וכמו שאמרו בגמרא דמגלה סוף פרק ג' נדף כ"ה ע"ב], אמר רב נחמן, כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשרייא, דכתיב [ישעיה מ"ו א'] כרע בֵּל קוֹרֵס נְבוֹ וכו'. אמר רב הונא בר מנוח, שרי ליה לבר ישראל למימר לעכו"ם שקליה לעבודה זרה ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך וכו', עיין שם. יהי רצון שהאלילים ברות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי, ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון."

אברהם אבינו שובר את הפסלים

בבראשית רבה לח, יג מוצאים ליצנות של אברהם על האלילים, וכל הדו שיח שלו עם נמרוד הוא ליצנות:

בראשית רבה לח, יג

"יג [יא, כח] וימת הרן על פני תרח אביו, רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו, הוה אתי בר אינש בעי דיזבן והוה א"ל בר כמה שנין את, והוה א"ל בר חמשין או שיתין, והוה א"ל ווי ליה לההוא גברא דהוה בר שיתין, ובעי למסגד לבר יומי, והוה מתבייש והולך לו, חד זמן אתא חד איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת, אמרה ליה הא לך קרב קודמיהון, קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון, כיון דאתא אבוה א"ל מאן עביד להון כדין, א"ל מה נכפר מינך אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת, ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון, קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא ותברינון, א"ל מה אתה מפלה בי, וידעין אנון, א"ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר, נסביה ומסריה לנמרוד, א"ל נסגוד לנורא, א"ל אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, א"ל נמרוד נסגוד למיא, א"ל אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא, א"ל נסגוד לעננא א"ל אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא, א"ל נסגוד לרוחא א"ל ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא, א"ל מילין את משתעי אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו, הוה תמן הרן קאים פלוג, אמר מה נפשך אם נצח אברהם אנא אמר מן דאברהם אנא ואם נצח נמרוד אנא אמר דנמרוד אנא, כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה דמאן את, אמר להון מן אברהם אנא, נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא ומת על פני תרח אביו, הה"ד (שם /בראשית/ יא) וימת הרן על פני תרח וגו'."

הרב דוד בן אבו בדברי מוסר ג מאמר נא הסביר שליצנות על עבודה זרה טובה כאשר דרים בין האומות וצריך לרומם את הגאווה העצמית. ומביא שאברהם עשה ליצנות על העבודה זרה שאפילו אדם גדול צריך לעיתים להשתמש בליצנות מול עבודה זרה ולא רק טענות עמוקות:

דברי מוסר ג מאמר נא

"אך הנה למרות כל האזהרות על הליצנות וחורבנה, יש ליצנות מותרת ומהי? התשובה בגמרא שהבאנו בראש מאמרנו: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא", ליצנות של עבודה זרה מותרת. ומדוע התירו ליצנות של עבודה זרה? כי לפעמים וביחוד כשדרים בין האומות ויש חשש שהניצוץ הקדוש יטבע בים של גשמיות ואפיקורסות. ועוד זה טוב למי שהוא בסכנה של "ונהי בעינינו כחגבים" (במדבר יג, לג), צריך גאוה עצמית של "אתה בחרתנו" וכמו שהתורה שבעל פה נכתבה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"(גיטין ס ע"א) כך במדות יש את הענין הזה של"עת לעשות לה'… כשיש סכנה של נמיכות קומה ונטיה לשפלות.

ודגמא מובהקת לליצנותא דע"ז ראינו אצל אאע"ה. וכך אומר לנו המדרש (בר"ר, לח, יג)…

הנה יכול אדם להיות במדריגות נשאות ורמות כל כך וכל האמת ברורה ומחוורת לו מתוך מחשבות והתבוננות, מ"מ עדיין צריך לבטל את הרע, והמלחמה ברע צריכה להיות מתוך דברים פשוטים ודברי ליצנות, להוכיח את אפסיות הרע והבלותו, ואינה מספקת לו ידיעת האמת מכח ה"עשה טוב" ע"י מחשבות והתבוננות. ואף שהגיע להכרת ה"עשה טוב", כ"מ אסור לו לשכוח כי נמצא בקרבו "יצר הרע", ועבודת ביטול הרע היא בדברים פשוטים כדבר אל ילד קטן ורך בשנים, ובדברי שחוק והיתול וכדחזינן בחז"ל."

שבת קטז, א – הפילוסוף שצחקו עליו רבן גמליאל ואחותו

שבת קטז, א:

"אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! – אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא".

הרב משה צוריאל בלקט מהגיוני התורה שבת קטז, הסביר שהסיבה שרבן גמליאל ואמא שלום לעגו לנוצרי מפני שרצו לעשות ליצנות בעבודה זרה לחינוך הדור:

לקט מהגיוני התורה שבת קטז

"הואי ההוא פילוסופא בשבבותיה וכו' בעו לאחוכי ביה – צריך ביאור לשום מה רצו רבן גמליאל ואחותו ללעוג לאותו נוצרי (כי המאמרים שאמר כאן הם הכתובים ב"ברית החדשה") עד כדי נתינת זמן ומאמצים להביא לידי כך? ונ"ל כי השתדלו בזה למראית עיניהם של תלמידיהם ובני הדור, כמ"ש "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז" (מגילה כה ע"ב) והוא לשם חינוך הדור. ומהרש"א פירש: "ודאי הבין גם הוא דדרך חוכא וטלולא קאתו". כלומר נפצו את גאותו והשביתו אותו מלהחזיק שם בדוי של שונא שוחד."

הביאו את הגמרא במגילה להלכה

הרמב"ם לא הביא את ההיתר של ליצנות על עבודה זרה. אמנם יש לציין שהוא גם לא הביא שיש איסור ליצנות בכללי.

השאילתות (יתרו נב) בתוך הדינים של השמדת עבודה זרה והתרחקות ממנה (כמו איסור הזכרת שמה) מציג את השאלה האם מותר להתלוצץ בעבודה זרה למרות האיסור החמור שיש בליצנות, ועל פי הגמרא מכריע שכן:

שאילתות יתרו נב

"ברם צריך מהו לאילצוני בעבודה זרה כיון דחמיר עונשא דליצנותא דאמר רב חסדא א"ר ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלין פני שכינה כת ליצי' וכת שקרנים וכת חניפים וכת מספרי לשון הרע כת ליצים דכתיב משך ידו את לוצצים כת שקרנים דכתיב ודובר שקרים לא יכון לנגד יי' כת חניפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא כת מספרי לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה יי' ולא יגור במגורך רע הילכך אסור או דילמא משום ביזיון עבודה זרה שפיר דמי ת"ש דאמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשרייא דכתי' כרע בל קורס נבו וגומ' קרסו כרע יחדיו ולא יכלו מלט משא ונפשם בשבי הלכה ר' ינאי אומר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תיקרי כבודו אלא כבידו אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לגוי שקלה לע"ז ואותביה בשי"ן ותי"ו שלך ואמר רב אשי האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בשי"ן וגימ"ל."

הרי"ף מגילה טז, ב מביא את הגמרא (גורס "דאמר רב נחמן"):

רי"ף מגילה טז, ב

"ר' יהושע בן קרחא אמר למחראות כשמה מפני שגנאי לע"ז דאמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב כרע בל קורס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדיו ר' ינאי אמר מהכא לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבדו כלומר כאילו ניטל כבדו ובטלה תאותו ואין מועיל כלום וזהו לשון ליצנות א"ר הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה לישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לע"ז ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך".

הרא"ש מביא את הגמרא:

רא"ש מגילה ג, כד

"אמר רב נחמן [בר יצחק] כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו גו' רבי ינאי אומר לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי (גלה) כבודו אלא כבידו כאלו נטלה כבודו ובטל תאותו ואינו מועיל כלום דהוא לשון ליצנותא אמר רב הונא בר מנוח [משמיה] דרב אחא בריה דרב איקי שרי ליה לבר ישראל לומר לנכרי שקיל ע"ז ואנחה בשי"ן תי"ו שלך."

מעניין שהטור בקיצור פסקי הרא"ש מביא רק שמותר להתלוצץ בעבודה זרה אבל לא מביא את זה שמותר לומר לגוי להניח את העבודה זרה בשין תו:

קיצור פסקי הרא"ש

"וכל הפסוקים שבתורה הכתובים לגנאי מכנים אותם לשבח וכל ליצנותא אסורה בר מדע"ז. ומאן דסאני שומעניה שרי לקרותו בן שפחה בן כותית."

אביזרייהו, שיתוף ופורים

בברכת אברהם סנהדרין קג, א "בענין כת לצים" כתב שמותר להתלוצץ על אביזרייהו של עבודה זרה ועל שיתוף, אך אין להתלוצץ בשאר עוברי עבירה ולא בפורים ובשמחת חתן וכלה:

הרב אברהם ארלנגר – ברכת אברהם סנהדרין קג, א

"ונסתפקתי באביזרייהו דעבודה זרה ושיתוף, אם כלול בהיתר. ומסתבר שכן.

וכן נסתפקתי בשאר עבירות ועבריינים וקלי דעת ופשרנים שבגדו ביסודות היראה לישא בעול תורה קלה כחמורה, האם גם מהם מותר להתלוצץ כדי לגנותם באופן המועיל, או בעבודה זרה בדוקא נאמר אבל שאר עבירות לא…

ומלשון הגמרא כל ליצנותא אסירא, משמע דכל החמשה חלקים שעליהם דיבר בשערי תשובה, הכל כלול באיסור.

גם יש להעיר, שאל נאמר היתר על פורים, ולא על חתונות לשמח חתן וכלה על ידי ליצנות, אל זה מצוה הבאה בעבירה. ונראה פשוט שכלולים בזה שאמרו כל ליצנותא אסירא. והרבה אופנים יש לשמח חתן וכלה בלי שום שחוק וקלות ראש וליצנות. והשומר נפשו ירחק מזה"

אולם בחתם סופר גיטין לו, ב "נרדי" מסביר שאם ישראל היו עובדים עבודה זרה ממש בחטא העגל היה צריך לכתוב בצורת גנאי במקום "נרדי נתן ריחו" – "נרדי הסריח", ולכאורה מממנו שאין דין ליצנות של עבודה זרה בעבודה זרה בשיתוף:

חתם סופר גיטין לו, ב

"והוה ליה למימר הסריח לשון מגונה דליצנותא דעבודה זרה שרי ומצוה איכא כדיליף מקרא ספ"ב דמגלה אלא רמז לנו עדיין חביבות ה' גבן ולא עבדו ע"ז ממש להכחיש ה' ולומר לא הוא חלילה אלא חביבות ה' גבי ישראל ע"ד שאמרו וי"ו דהעלוך וק"ל:"

ליצנות על דיין שהתמנה בתמורה לכסף

שו"ע חושן משפט ח, א

"וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (וע"ל סוף סימן ג')."

האורים ח, ד כתב שהטעם שהכתוב השווה את הדיין המתנה בשביל כסף לעבודה זרה, ומותר לזלזל בעבודה זרה:

אורים ח, ד

"(ד) שמצוה להקל ולזלזל בו. כי הקרא (שמות כ כ) קראהו אלהי כסף וזהב, והרי הוא כע"ז דראוי לנהוג בו בזיון וכל ליצנותא אסירי וכו'."

התלוצצות על עבירות אחרות

הארחות צדיקים כתב שמותר להתלוצץ בעוברי עבירה כדי למנוע מהם לחטוא:

ארחות צדיקים סוף שער השתיקה

"המתלוצץ על עושי מצוות – זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצוות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצות המלך, כלום חיים יש לו? ועוד זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי הם יראים מן הליצנות. אבל בעובדי עבודה זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג ב). ויכול להתלוצץ בעושי עבירות, כדי למנעם מן העבירה, וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם."

הרב יצחק זילברשטיין בחשוקי חמד עבודה זרה ב, ב מחלק בין עבודה זרה שיש עניין להתלוצץ בו אפילו אם לא מחזיר בתשובה, לעומת שאר עבירות שמותר להתלוצץ ולקרוא להם שם רק כדי למנוע מאחרים לחטוא:

חשוקי חמד עבודה זרה ב, ב

"שאלה נאמר במסכת ע"ז דף ב ע"א תברא עדיף, כי התנא רצה למנות שם חגיהם לגנאי, וכעין מה שכתוב להלן בדף מו ע"א מה תלמוד לומר "ואבדתם את שמם", לכנות לה שם לגנאי… אם יש ענין לעשות כן גם בשאר עוברי עבירה, וכגון לקרוא לבית משפט של רשעים, בית הרשע, ע"ש הפסוק מקום המשפט שם הרשע, למקום של גנבים בית החטיפות, מסעדה לא כשרה זוללת חתולים, וכדומה?

תשובה כינוי השם של ע"ז נלמד מהפסוק ואבדתם את שמם, ואם כן לכאורה נראה שהוא דין מיוחד בעבודה זרה, שנצטוינו לאבד את שמם מהעולם, ובזה מתגדל שמו יתברך, ולא מצינו זאת בשאר עבירות, וכמו כן מצינו כל ליצנותא אסורה פרט לליצנותא דעבודה זרה, ויתכן משום דאין מקום להתווכח על שטויות כי אם לצחוק ממנה. ולכן גם הטיית השם לגנאי הוא מדין ליצנותא דע"ז, ולא שמענו זאת גם בשמות חטאים. ויעוין גם בשו"ע (חו"מ סימן ח ס"א) שכתב שמצוה להקל ולזלזל בדיין שהתמנה בשביל כסף. וכתב על כך התומים (אורים סק"ד) שמקור דין זה הוא מזה שחז"ל דרשו שמי שמתמנה עבור כסף את הפסוק אלהי כסף וזהב, וממילא הרי הוא כע"ז דראוי לנהוג בו בזיון, וכל ליצנותא אסירי וכו', יעו"ש. משמע שרק בע"ז יש דין של זלזול וליצנותא.

אמנם יעוין בתוס' דף ב ע"ב ד"ה שווקים שכתב "שיכל לכתוב שווקים לעשות בהם סחורה לכל דבר, אלא מגנה אותם בדבר גנאי כל מה שיכול, כלומר אפילו לצורך זונות עשיתם שווקים", הרי שיש ענין לגנות אפילו שלא לשם ע"ז. וכעין זה כתב באורחות צדיקים (סוף שער השתיקה) וז"ל: אבל בעובדי עבודה זרה יכול להתלוצץ. ויכול להתלוצץ בעושי עבירות, כדי למנעם מן העבירה, וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם, יעו"ש.

ולכאורה נראה שישנם שני עניינים, דבע"ז יש ענין לכנות שם ולזלזל בו, גם כשאין חשש שיבואו להיגרר אחריו, מדין ואבדתם את שמם, אמנם בשאר עבירות, אין ענין בעצם הכינוי שם, אבל אם הדבר יכול לגרום לאחרים לפרוש מעבירה, פשוט שיש בזה מצוה גדולה".

הרב מנחם שטרן – כוכבי בוקר עבודה זרה סימן נ, ה

"ולענ"ד היה נראה לבאר באופן אחר קצת, דאין דין הכינוי שייך כלל לענין ליצנותא דע"ז, אלא דינו הוא לאבד זכר הע"ז מן העולם, דכמו שצריך לאבד גוף הע"ז, כמו כן צריך לאבד זכר ושם העז, ולכן אסור להזכיר שמו כדי שנאבד שמו מן העולם, אלא דבשעה שמכנה שמם צותה התורה לגנותם ג"כ, אבל אין זה עיקר כוונת המצוה, משא"כ ענין ליצנותא דע"ז הוא כמ"ש האורחות צדיקים, כדי למנוע אנשים מעבירה, ודין זה שפיר שייך בכל עניני עבירה ולא רק בעבודה זרה.

ומ"מ יש לעיין שהרי כבר הבאנו (לעיל לות ל'. ופיע כסמוך סי ניס) פלוגתא דאחרונים האם למדין דין זה של כינוי השם מקרא דואבדתם, או מקרא דשקץ תשקצנו, ודברינו עולים יפה למ"ד שהלימוד הוא מואבדתם, אבל למ"ד דלמדין משקץ תשקצנו, ע"כ נפרש כמ"ש הגר"י זילברשטיין שליט"א, דיש דין מיוחד לזלזל בע"ז, ואפילו לא נראה לנו שיש חשש שימשך אחריו, ושמא טעמא דמילתא כמ"ש הגמ' לעיל (דף כז:) שאני מינות דמשכה, וגבה איכא חשש יותר שמא יבוא להיגרר אחריה, ולכן לעולם צריך לגנותה. ועיין בתוס' לעיל (דף ח: ד"ס ניזיל לפיתחה) שכתבו דדרך להרחיק מפתח עכו"ם כל מה שיכול ואפילו יותר מזנות, ע"ש בתוס'), משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה, ונראה שזהו ג"כ טעמא דחיוב כינוי השם הוא דוקא בע"ז יותר משאר עבירות."

בברכת אברהם סנהדרין קג, א "בענין כת לצים" כתב שמותר להתלוצץ על אביזרייהו של עבודה זרה ועל שיתוף, אך אין להתלוצץ בשאר עוברי עבירה ולא בפורים ובשמחת חתן וכלה:

ברכת אברהם סנהדרין קג, א

"ונסתפקתי באביזרייהו דעבודה זרה ושיתוף, אם כלול בהיתר. ומסתבר שכן.

וכן נסתפקתי בשאר עבירות ועבריינים וקלי דעת ופשרנים שבגדו ביסודות היראה לישא בעול תורה קלה כחמורה, האם גם מהם מותר להתלוצץ כדי לגנותם באופן המועיל, או בעבודה זרה בדוקא נאמר אבל שאר עבירות לא…

ומלשון הגמרא כל ליצנותא אסירא, משמע דכל החמשה חלקים שעליהם דיבר בשערי תשובה, הכל כלול באיסור.

גם יש להעיר, שאל נאמר היתר על פורים, ולא על חתונות לשמח חתן וכלה על ידי ליצנות, אל זה מצוה הבאה בעבירה. ונראה פשוט שכלולים בזה שאמרו כל ליצנותא אסירא. והרבה אופנים יש לשמח חתן וכלה בלי שום שחוק וקלות ראש וליצנות. והשומר נפשו ירחק מזה"

בגבורות יצחק מגילה כה, ב, לרב אברהם סורוצקין התיר להתלוצץ על עבירות אחרות:

גבורות יצחק מגילה כה, ב

"והנה צריך עיון אם מותר להתלוצץ בעבודה זרה שנתבטלה, דלכאורה היה נראה דכיון שנתבטלה נסתלק שם עבודה זרה ממנה והוה ליה להיות אסור, אכן הגמרא מוכיח דמותר להתלוצץ בעבודה זרה מהא דכתיב קרע בל קרס בנו יחדיו לא יכלו מלט משא, והנה היראים בסימן עו כתב דהטעם שמותר להזכיר שם עבודה זרה שהזכירה תורה הוא מפני שכיון שהתורה הזכירה ודאי נתבטלה, ונראה מזה דבל ונבו נתבטלה ואף על פי כן מותר להתלוצץ ממנה. אכן החוות יאיר בסימן א העיר על היראים שנבו ודאי קיימת היתה אז ואל ניתבטלה, וצריך עיון.

והנה לכאורה היה נראה פשוט דלמאן דאמר ליצנותא דעבודה זרה שריא כי אם מכל דבר רע ואסור מותר להתלוצץ, וצריך עיון מאי טעמא נקט הגמרא רק ליצנותא דעבודה זרה. והנה זה לשון השאלתות יתרו שאלתא נב ברם צריך מהו לאילצוני בעבודת גילולים כיון דחמיר עונשא דליצנותא דאמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלין פני שכינה כת ליצים וכו' הילכך אסור או דמלא משום בזיון גילולים שפיר דמי, תא שמע דאמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה הרי כתב השאלתות דרב נחמן מיבעי לומר דאסור לאילצוני אפילו בעבודה זרה מפני דחמיר עונשא דליצנותא, ורק משום בזיון גילולים שפיר דמי, ולפי זה יתכן דמחמת חומר עונשא דליצנותא אסור להתלוצץ אפילו בדברים רעים ורק בעבודה זרה לחוד מותר להתלוצץ.

והנה בישעיה (מז יב) עמדי נא בחבריך וברוב כשפיך. והרד"ק והמצודת כתבו שאמר כן בדרך לעג והתול, ולכאורה מוכח מהכא שמכל דבר רע מותר להתלוצץ ולא ו דוקא מעבודה זרה. אולם החינוך במצוה תקיב כתב דהשואל במכשפים הוי ניצוץ מעבודה זרה, ובמנחת חינוך כתב שאפשר במקום סכנה אסור כעבודה זרה דלא גרע מאביזריינו דעבודה זרה, ולפי זה יש לומר דמותר להתלוצץ משואל במכשפים כיון שהוי מאביזרייהו דעבודה זרה, אולם הש"ך ביו"ד סימן קעט סעיף א כתב שלחולה שיש בו סכנה מורת לשאול במכשפים, ובעל כרחנו שסובר שלא חשיב אביזרייהו דעבודה זרה, וגם חובר חבר לכולי עלמא לא הוי מאביזרייהו דעבודה זרה, ואינו עומד בפני פיקוח נפש וכמבואר בשו"ע יו"ד סימן קעט ס"ז ובש"ך שם בס"ט, ומכל מקום מורת להתלוצץ במי שמחזיק בחובר חבר, ובע"כ שמכל דבר רע מותר להתלוצץ ולא רק בעבודה זרה".

התלוצצות על אתאיסטים וחילונים

הרב דב ליאור באתר ישיבה התיר להתלוצץ גם על אתאיסטים:

"שאלה: האם מותר לצחוק על אנשים שמאמינים באלילים? ועל כאלה שלא מאמינים באלוקים בכלל?

תשובה: חז"ל אומרים 'כל ליצנות אסירא בר מליצנות דעבודה זרה', ולכן לעשות צחוק מעבודה זרה- מותר.

אדם שלא מאמין בשום דבר הוא כמו עובד אלילים, ולכן גם כן יהיה מותר."

נראה מדבריו שאינו מתיר להתלוצץ על חילוני רגיל, אלא על אתאיסט גמור.

ליצנות על המן הרשע

הרב שלמה קורח כתב שגנזו ליצנות על המן כי היתר ליצנות הוא לעבודה זרה בלבד:

"והן זה עתה נמצאה בכת"י השכבה להמן, מליצית ומבדחת, על דרך קללה ולעג, עיין ב"חשיפת גנוזים מתימן". ולא לחנם לא נודעה, אע"פ שהיא נאה בלשונה. וכבר כתב הרב באר היטב סוף סימן תרצו, שבספר דבר שמואל סימן קכג יש תוכחת מגולה על הלומדים ספר מסכת שיכורים, ע"כ. ואע"פ שאפשר לומר שהתוכחת היא משום שמסכת שיכורים כתובה בשימוש סגנון לשון חז"ל דרך ליצות, מכל מקום כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, כדאיתא בסנהדרין דף סג, ב. ועיין עוד מה שכתבנו לעיל סימן תקס אות יד."

שבט מיהודה על פורים, כתב שנוהגים להתלוצץ על המן שעשה עצמו עבודה זרה:

שבט מיהודה על פורים

"הענין שמקילין בשמחת הפורים לשורר שירי ליצנות על המן ימח שמו ועל המינים וזדים, זה רבות בשנים שמענו מפה קדוש כ"ק מר אבא זצוקלל"ה שהוא על פי מאמרם ז"ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה, והליצנות על המן ומינים וזדים הוא ליצנותא דעבודה זרה ממש. הנה דוד המלך ע"ה אמר 'אשרי האיש' וכו' עי"ש והנה סיום המעלות מאשרי האיש הוא ובמושב לצים לא ישב' וסמוך לו 'כי אם בתורת ד' חפצו' וכו'. וזה בודאי נמשך ביחוד על ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו, ורק סיום הפסוק ובמושב לצים לא ישב' יתכן שפיר לסמוך לו 'כי אם בתורת ה' חפצו', כי בזה נמצא גם דבר שבקדושה שהוא ליצנותא דעבודה זרה, ורק שיהיה חפצו ורצונו בהליצנותא נקי ממושב לצים ח"ו, רק מצד שבתורת ד' חפצו. והליצנותא דעבודה זרה הוא עצם החפץ בתורת ד,' כי הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה, וזה הוא הבירור של כל ישראל בשמחת הפורים, שעיקר השמחה הוא שמחת התורה דהדר קבלוה עלייהו בחפץ ואהבה כלולה מאהבת הנס, (שבת פח.), ונתבררו לכופרים בעבודה זרה שהוא המן הרשע ימח שמו שעשה עצמו עבודה זרה כדרשתם ז"ל (מגילה י:) על תחת הנעצוץ זה המן והנס היה ע"י מרדכי היהודי. וכן כל ישראל נזכרים בהמגילה בשם היהודים, מפני שאז נתברר הכלל ישראל לכופרים בעבודה זרה ומודים בכל התורה כולה, דהדר קבלוה עלייהו מאהבת הנס, שזהו בתורת ד' חפצו, וזה אנו יכולים לקיים 'ובמושב לצים לא ישב' רק בליצנותא דעבודה זרה שהוא תורת ד' חפצו".

חובה, מצוה או רשות

בספר אור צדיקים לרב מאיר הכהן פופרש נראה שיש מצוה:

אור צדיקים סימן כד סעיף כ

"כשם שהליצנות היא עבירה גדולה, כמו כן מצוה להתלוצץ מעבודה זרה וממנהגיה הרעים ימח שמם ושם זכרם".

וחוזר על דבריו כמעט באותה הלשון בסידור אור הישר:

סידור אור הישר עמוד העבודה סימן יב, כ

"כשם שעבירה גדולה הליצנות, כמו כן מצוה להתלוצץ מעבודה זרה וממנהגיה הרעים"

בסידור האר"י של הרב שבתי מובאים הלכות דרך ארץ מהרב מאיר פופרש, ושם סעיף יד מובא שם שיש מצוה להתלוצץ על מנהיגי רשעים ולא על מנהגים רשעים של עבודה זרה:

סידור האר"י

"כשם שהלצנות עבירה גדולה כך מצוה גדולה להתלוצץ מעבודה זרה וממנהיגי רשעים"

החתם סופר גיטין לו, ב "נרדי" מסביר שאם ישראל היו עובדים עבודה זרה ממש בחטא העגל היה צריך לכתוב בצורת גנאי במקום "נרדי נתן ריחו" – "נרדי הסריח":

חתם סופר גיטין לו, ב

"והוה ליה למימר הסריח לשון מגונה דליצנותא דעבודה זרה שרי ומצוה איכא כדיליף מקרא ספ"ב דמגלה אלא רמז לנו עדיין חביבות ה' גבן ולא עבדו ע"ז ממש להכחיש ה' ולומר לא הוא חלילה אלא חביבות ה' גבי ישראל ע"ד שאמרו וי"ו דהעלוך וק"ל:"

לכאורה מהחתם סופר שאין דין ליצנות של עבודה זרה בעבודה זרה בשיתוף.

הרב חיים אלעזר שפירא (ממונקאטש) – דברי תורה מהדורא ג, נב

"בש"ס מגילה כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודת אלילים דשריא וכו'. ונראה רק דשריא, אבל לא שיהיה עוד מצוה לעשות ליצנותא דעבודה זרה. על כן יפלא לכאורה על הגאון זצ"ל בתומים, ומובא בדברינו במנחת אלעזר (חלק א ו) ברב שנתמנה בשביל כסף, היינו אלהי כסף, מצוה לבזותו ולקללו, משום דכל ליצנותא אסירא בר וכו', והוא אלהי כסף, עד כאן דבריו. ושם נאמר רק דשריא ולא מצוה.

אכן מצאתי בסידור האריז"ל (שסידר הר"ר שבתי ז"ל) בהלכות דרך ארץ (להר' מאיר פאפריש ז"ל) (אות יד), וזה לשונו: "כשם שהליצנות עבירה גדולה, כך מצוה גדולה להתלוצץ מעבודה זרה וממנהיגי רשעים", עד כאן לשונו הקדוש. הרי לפניך גם כן שכתב 'דמצוה גדולה' היא, כמו שהליצנות עבירה גדולה רחמנא ליצלן. וידוע גודל הפגם של כת לצים וגודל טומאת הליצנות, עד שאמרו עליה הצדיקים, ובפרט רבינו הקדוש מה"ר מנחם מענדל זצ"ל מרימנוב, כי היא הקליפה היותר מסוכנת (נגד האמונה) מכל המדות רעות (רחמנא ליצלן). ומזה גודל ערך המצוה גדולה של מי שמתלוצץ מעבודה זרה. ולכאורה מכל מקום קשה דבגמרא נאמר רק 'דשריא'.

ויש לתרץ על פי דברי הרמ"ע מפאנו זצ"ל (עשרה מאמרות בעובד ה' מאמר חיקור דין ח"א, פכ"א), כי רשות לא שייך לגבי עובד ה', רק או מצוה (אם כוונתו לשם שמים), או עבירה. ומעתה מיושב דשפיר דייק בסידור האריז"ל (וגם בתומים כנזכר לעיל), כיון דהביאו בגמרא ראיה שם מדברי הנביאים ישעיה (מו, א) והושע (י, ה) מהכתובים: 'כרע בל' וגו' לעגלות בית און' וגו', עיין שם. ואם הוא רק 'מותר' הליצנות מעבודה זרה, היתכן לומר שיטפל הנביא מפי ה' בדברי רשות (בליצנות), אלא ודאי דהוא מצוה גדולה.

ומה שהוסיף בהנהגות בסידור כנ"ל ו"ממנהיגי רשעים", רוח ה' דיבר בו ברוח הקודש גמור מה שיהיה בזמנינו. ויתורץ בזה מה ששמענו מרבותינו הקדושים זי"ע, שהרעישו והתלוצצו על 'מנהיגי רשעים' כאלו (הצבועים לצדיקים ומנהיגים בקודש), ולכאורה הרי זה חשש איסור לשון הרע ח"ו, אך באמת 'מצוה גדולה' היא כמו שכתבתי כנזכר לעיל, כמו שאמרו רז"ל (יומא פו, ב): "מפרסמין את החנפים", כדי שלא ילמדו ממעשיהם ומעשי בניהם ובנותיהם כנודע, והוא הציל משקרותם ומחניפתם ומדעותיהם הנפסדות כנודע. ה' יצילנו, וכנזכר בחיבורינו כמה פעמים בעזר ה' יתברך".

פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי עקב, פסק שנב

מבואר שיש מצוה:

"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. פסק מצות עשה שלא לכנות שם עבודה זרה בשמה אלא בלשון גנאי בית גליא בית כריא, פירוש לשון עבדות במסכת עירוכין[4], פני מלך פני כלב, עין כל עין קוץ, כל לצינותא אסור בר מגנאי שם עבודה זרה דשריא, ומצוה היא."

הערה: מדבריו נראה שהליצנות המדוברת זה שם גנאי לעבודה זרה ולא ליצנות אחרת. אך קשה לומר כך, שהפסוקים שהגמרא מביאה היא ליצנות לא רק על שם העבודה זרה, ואולי היא רשות, ושם גנאי מצוה.

מנחת אריה מגילה כה, ב

מסביר על פי הבן יהודיע שהסיבה שהגמרא כתבה "שריא" ולא מצוה מפני שיש להיזהר בליצנות עבודה זרה ורק אם כשהתלוצץ על העבודה זרה לא נמשך להתלוצץ גם על דברים אחרים יש בזה מצוה:

"אמנם אכתי צריך ליישב לשון הגמרא שאמרו "שריא" ולא אמרו שהיא מצוה וכמו שהעיר בס' דברי תורה הנ"ל, וכעין קושיא זו הקשה בבן יהוידע על הגמ' להלן שאמרו האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו, והוא הקשה על לשון הגמרא 'שרי' דמשמע שאין בזה מצוה ורק קמ"ל דליכא איסורא, ומאידך מדקאמר ינוחו לו ברכות על ראשו משמע דמצוה עביד והנה שכרו אתו על ראשו, ותירץ דאין אנחנו יכולים לומר בתחילה מצוה קעביד כי אולי יולד משבחו איזה שהוא דבר גנות ונמצא שיצא שכרו בהפסדו, ורק אם שבחו ונשאר בשבחו שלא בא לידי גנותו אז למפרע מצוה קעביד וינוחו לו ברכות על ראשו, דראוי הוא לקבלת השכר מאחר שמשבחו לא יצא מזה תקלה, אבל קודם ששבחו לא אמרינן מצוה קעביד דשמא אם ישבחו יבוא לידי גנותו עכ"ד.

ועל דרך זה י"ל גם כאן לענין ליצנותא דע"ז, דחומר עון הליצנות גדול הוא עד מאוד וכמו שכתב בספר מסילת ישרים (פרק ב') על השחוק והלצון וז"ל, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו, כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה, והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב') לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה, וחכמים ז"ל אמרו במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה, כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דת ולבו ירא מקרוב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב ענשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקרבים אותו הלוך וקרב, שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו, וכל כך למה, לפי שכמו שכל מצות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדברים, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל עכ"ל וע"ש שהאריך עוד בזה.

ומעתה המתלוצץ מע"ז צריך הוא ליזהר מאוד שהליצנות והגנות לא יהיו אלא אך ורק על העבודה זרה לבדה, ושלא יגרום שמתוך ליצנות זו יבוא ח"ו לידי ליצנות ממש גם שלא לשם עבודה זרה, וא"כ בתחילה אי אפשר לומר ע"ז רק שהיא שריא, אמנם באמת אם לא יצא מזה שום תקלה ולא נשאר רק ליצנות דע"ז ודאי שמצוה היא וינוחו לו ברכות על ראשו, וכעין שכתב הבן יהוידע הנ"ל לענין שבח אחרים.

ומצאתי הוכחה לזה מדברי השאילתות (בפרשת יתרו) שהביא לגמ' דידן, ובתחילת דבריו הוא אמרה בלשון שאלה האם מותר לעשות ליצנות בע"ג דחמיר עונשא דליצנותא דהוא מארבע כתות שאין מקבלין פני שכינה, או דילמא משום ביזיון גילולים מותר, וע"ז הוא הביא דברי ר"נ דאמר כל ליצנות אסירא בר מליצתנותא דע"ג דשריא, ומבואר מזה שהחידוש של ר"נ היה שלא אסרו ליצנות זו מחמת חומרת איסור הליצנות וגודל עונשה, וא"כ י"ל שמה"ט נמי לא אמרו ע"ז אלא שהוא מותר וכש"כ.

וברבות השנים ראיתי מפורש כדברי בספר כפתור ופרח בשם שערי הלשם (ח"ב ס"ב פ"ג), וז"ל כל ליצנותא אסירא וכו', ומה שאמרו שריא ולא אמרו מצוה משום שלא ירגיל אדם בליצנות, ובאמת עוד יותר טוב לבטלה בלבו לגמרי ולהתרחק ממנה שלא לדבר בה ולא להרהר בה, אלא שאם נתגלגל בה הדיבור על ידי איזה סיבה אז הוא ענין גדול לדבר בליצנותא וגנותה ולמאוס אותה, וכמו שאמרה התורה שקץ תשקצו וגו' ע"ש עוד."

הרב שלמה אסולין – כפל לשון פרש עקב

כתב שכינוי שם הוא חובה, וליצנות הוא רשות:

"והנה מה שנתבאר עד כאן הוא, שיש חיוב לכנות לעבודה זרה שם גנאי. אמנם מצאנו עוד דברים שמותר לבזות על ידם לעבודה זרה. והוא מה שאמרו במגילה כ"ה ב', אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא, שרי ליה לבר ישראל למימר לעובד כוכבים, שקליה לעבודת כוכבים, ואנחיה בשין תיו שלו. פירש רש"י שם, לשון וחשופי שת ערות מצרים עכ"ל.

עוד אמרו במגילה שם ובסנהדרין ס"ג ב', אמר רב נחמן, כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודת בכובים דשריא עי"ש. ושני דברים אלו, אינם חובה אלא היתר, ואם יעשה אותם האדם, זהו מחמת שמתעב את העבודה זרה בלבו. ואמנם יש חיוב לתעב את העבודה זרה בליבו, שהרי כתיב ותעב תתעבנו. אבל אין חיוב לדבר דיבורים בגנות העבודה זרה. אך כשמדבר דיבורים בגנות העבודה זרה, הרי שמוכח מזה שתיעב את העבודה זרה בלבו, וקיים את מצות תעב תתעבנו.

הרי לנו ב' ענינים בהשפלת העבודה זרה. א) מצד החיוב, לכנות לה שם גנאי. ב) מצד הרשות, להשפילה לפני הגוי ולומר לו שיניחנה בשין תיו שלו, ולעשות מהעבודה זרה ליצנות."

אנציקלופדיה תלמודית

"הערות: עי' סמ"ע סי' ח ס"ק ה, ואורים שם ס"ק ד, וחי' חת"ס גיטין לו ב ושו"ת חת"ס ח"ו סי' נט; הלכות דרך ארץ לר"מ פאפירש בתוך סידור האר"י (מהד' לעמבערג) דף קיט ב; דברי תורה (מונקאטש) ח"ג סי' נב. ועי' לשם שבו ואחלמה ספר הדע"ה ח"ב עמ' 183, שאף בזה יש להזהר, שלא ירגיל עצמו בליצנות, ושם, שעדיף שלא להזכיר ע"ז כלל מלהזכירה ולהתלוצץ בה, אלא שאם צריך להזכירה יתלוצץ בה."

מקורות נוספים

עקידת יצחק שמות שער נא

בעל העקידה שמות שער נא (פרשת תצוה) מסביר שהאפוד מכפר על עבודה זרה מפני שאפוד היה בגד שהיו עושים לעבודה זרה, והכהן הגדול היה לובש אותו בצורה בזויה:

"וזה שכבר נתפרס' היות האפוד תכשיט מורגל לעובדי פסילים כמו שנראה מראייתם אין אפוד ותרפי' שכבר היו שניהם אחים וריעים לע"א ופסל מיכה יוכיח נאמר (שופטים י"ז) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וגו'. ולזה צוה האל יתעלה שיעשו זה האפוד בבגדי הכהן אך שיהא תלוי ומושלך אחרי גוו של כהן מהחגורה ולמטה במקום השפל שבאדם והוא ודאי דרך ביזיון וע"ד שאז"ל (מגילה כ"ה ב) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א דשרי ליה למימר לעכ"ום טול עי"ן זי"ן שלי בשי"ן תי"ו שלך. אמנם צוה שיהא נתלה משתי כתפות האפוד בחשן להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי ע"א בבקשת צרכיהם דרך עבודתם מהנמצאים העליונים כלו הוא טפל ותלוי בחוט השערה מהחשן אשר בו האורי' והתומים כלומר ממדרגת המעלה הנבואיית אשר נתנה לישראל בדרך ייחוד. "

דבריו לעניין הליצנות צריכים ביאור, כי הוא כותב שאומרים "טול עין זין שלי בשין תיו שלך", נשמע שממש אומר אותיות, אולי דווקא כך יש צד יותר של גנאי. עוד תימה שמה זה "עין זין שלי", ובשאר הגרסאות של העקידת יצחק גם מופיע כך ולא ראיתי שהעירו. אכן מצאתי בספר בגדי כהונה (האפוד מד) של הרב משה שחור שהעתיק את בעל העקידה וכתב "עין זין שלך בשין תיו שלך".

פחד יצחק פורים ענין א

"ג. בהלכות ליצנות שנינו: כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה זרה. והלא ברור הוא דהיתר זה של ליצנות נאמר הוא בכל פרטיו של צד הרע, דבודאי מותר להתלוצץ מכל משהו של רע, ומכל בחינת עול. ואם כן, למה נקטו חכמים הדוגמא להיתר זה דוקא חטא של עבודה זרה? והמפתח לענין זה נמצא הוא בדבריו של רבינו יונה על הכתוב "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו". דלכאורה, פירוש הכתוב הוא דהאיש ניכר מתוך אופן ההילול שבני אדם מהללים אותו. ולזה בא רבינו יונה להוציא מפירוש זה ומבאר ד"איש לפי מהללו", היינו מתוך מה שהאדם מהלל. וזה לשונו של רבינו יונה: "אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא, ושורש הצדק נמצא בו וגומר. ואם יתכן שיש בידו עוונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור". יעוין שם היטב בלשונו הזהב של רבינו יונה. כלומר, אם אנו באים להעמיד למבחן, את אפיו של האדם, עיקר השאלה היא: תנועת-ההתבטלות שלו, להיכן הוא נוטה? דתנועת התבטלות של האדם, נובעת היא מכוח הכרת החשיבות. דבה במדה שהוא מכיר בחשיבותו של איזה ענין, תולד בו תנועה של התבטלות כלפי אותו ענין. ועיקר השאלה במבחן האדם הוא: כוח הכרת החשיבות שלו, היכן הוא פועלו – יתכן שלפנינו שני בני אדם, האחד עוסק בתורה בשקידה ובהתמדה, והשני איננו כלל בגדר זה של עוסק בתורה. אבל לעומת זאת, מוצאים אנו אצל הראשון תנועות של התבטלות בשעה שנכנס אליו עשיר גדול, ואילו בשעה שנכנס אליו תלמיד חכם, אין הוא זז ממקומו. ולעומת זאת, מוצאים אנו אצל השני, שבשעה שהוא נפגש עם תלמיד חכם, משתלט בו יחס-של-חשיבות והתבטלות, בכגון זה, אומר לנו רבינו יונה, כי אף על פי שבשקידת הלימוד, מצבו של הראשון הוא הרבה יותר גבוה משל השני, מכל מקום – – הראשון הוא הרבה יותר רחוק מן התורה מאשר השני מפני ש"איש לפי מהללו". ואם כוח-הכרת-החשיבות של האדם מכוון הוא לתורה, הרי זה מקרבו לתורה, הרבה יותר מאשר גוף הלימוד בלי פעולתו של כוח זה. ומצוי הוא הדבר, לראות שני אנשים העומדים באמצע חייהם, האחד מהם הקדיש שנות נעוריו לתורה, והשני התעסק בשנות נעוריו בעניני העולם; ועכשיו, כשהם עומדים באמצע חייהם, נהפוך הוא, כי הראשון מתחרט על שלא התעסק בנעוריו בעניני הרי העולם, והשני מתחרט על שלא התעסק בנעוריו בתורה השני קרוב הרבה יותר לתורה מאשר הראשון, אע"פ שהראשון בקי בש"ס והשני אינו יודע כלום. איש לפי מהללו. כוח-הכרת-החשיבות הנמצא באדם, הוא הוא הכוח אשר רבינו יונה קורא אותו "כוח- ההילול". דהילולו של אדם, אינו אלא ביטוי להכרת החשיבות של אותו אדם. איש לפי מהללו.

ד. כל הדברים הללו אמורים הם באדם, שעצם כוח-הכרת- החשיבות, מוטבע הוא בו כהוגן. אלא שהבחינה היא אם כוח זה פועל הוא במקום הראוי ובכיוון הראוי. אבל האמת היא כי במבחן זה, של "איש לפי מהללו" נכללת היא שאלה מוקדמת לשאלה הנ"ל. כי עלינו לדעת, שלכוח זה של הכרת החשיבות, נמצא בנפש התנגדות גדולה. יש בה בנפשו של אדם נטייה חריפה לזלזול. לעומת כוח-הכרת-החשיבות, נמצא הוא בנפש מהלך שאינו רוצה לסבול שום חשיבות, ובזילותא ניחא ליה. שמו של הכוח הזה, המתפרץ בחזקה, להפקיע את עצמו מידיה של החשיבות הוא: "ליצנות". מדת הליצנות העצמית, כפי שהיא נמצאת בנפש בשרשה, ענינה הוא למצוא את הפרצה בכל בנין של חשיבות על מנת לסתור את כל הבנין, מתוכה של פרצה זו. זה לעומת זה. שאיפתו של כוח ההילול, היא להרבות חשיבות בעולם, ולעומתו שאיפתו של כוח הליצנות היא להרבות זלזול בעולם. ונמצא, כי המבחן הזה של "איש לפי מהללו", מתפשט הוא בין שתי נקודות מסוימות, הנקודה הראשונה היא: מצבו של האדם במחלוקת זו שבין כוח ההילול ובין כוח הליצנות. והנקודה השניה היא, ב"אם תמצי לומר" של הנקודה הראשונה. דהיינו, אם תמצי לומר, שבמלחמה זו שבין כוח-ההילול ובין כוח-הליצנות, נצח כוח ההילול, מכל מקום אכתי יש כאן שאלה: כוח ההילול באיזה שטח הוא פועל?

– והנה אם נעמיד לפנינו את השאלה: מה הוא המקום אשר בו המציא האדם את החשיבות היותר גדולה לשקר היותר גדול? בלי ספק, שהתשובה על זה תהא: עבודת אלילים. כי אין לך חשיבות יותר גדולה מן העבודה, ואין לך שקר יותר גדול מן האליל. באופן, דאצל האדם העובד את האליל כוח ההילול נצח אמנם את כוח הזלזול, שכל עצמה של עבודה אינה אלא מציאות של הילול. אבל כוח ההילול פועל כאן בשטח של היפך האמת. ונמצא, שעבודה זרה היא פסגת כוח ההילול בצד הרע. וזה הוא פשר דבר שבהיתר הליצנות נקטו חכמים לדוגמא חטא זה של עבודה זרה דוקא. בודאי דהיתר הליצנות נוהג הוא בכל פרטיו של צד הרע. אבל הלא אותו ה"רע" הניזון להדיא מן הכוח ההפכי של כוח הליצנות, הוא אותו ה"רע" אשר שמו הוא עבודה זרה. ועל כן, דבר טבעי הוא לעובד השם, ליחד את כוח הליצנות נגד חטא עבודה זרה דוקא.

ה. בפיסקא הקודמת היה המדובר, על אודות השתמשות בליצנות בצד הטוב, וכגון ליצנותא דעבודה זרה וכדומה. אמנם עלינו לדעת כי הבדל גדול יש בשרשי כוחות הנפש בין כוח הליצנות דצד הטוב הנ"ל, ובין כוח הליצנות בסתמא. הנה נתבאר לנו, כי גדרה של ליצנות הוא הריסת בנין החשיבות. וודאי, שהגדרה זו נוהגת היא בכל הופעה של ליצנות, אפילו כשהיא באה בצד הטוב. דבכל מקום, פעולת הליצנות היא להמציא זלזול. אלא שמכל מקום, הבדל גדול יש בשרש, בין ליצנות סתם ובין ליצנות דצד הטוב. דהמצאת-הזלזול אשר בסתם ליצנות, עצמיותה היא המיאון במהות חשיבות, והרדיפה אחר מהות הזלזול. אבל המצאת-הזלזול הנמצא בליצנותא דעבודה זרה, איננה אלא בגדר תולדה. דמפני שהוא מחשיב את הטוב, הרי הוא מזלזל ברע. ומשמעותה של ליצנותא דעבודה זרה היא: כוח החילול הנולד מכוח ההילול. ונמצא, דאע"פ – שבאופי החיצוני, ליצנותא דעבודה זרה דומה היא לליצנות סתם, מכל מקום בשרשה ובעיקרה רחוקה היא ממנו בתכלית. דליצנות סתם היא המצאת זלזול לשם ריבוי הזלזול בעולם. אבל ליצנותא דעבודה זרה היא המצאת זלזול לשם ריבוי חשיבות בעולם. וכתב במסילת ישרים כי "ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות". ובלי ספק, דמקורו הוא מדברי הגמרא דפסקינן דכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לא לומר דבר שאינו נשמע. וילפינן זה מדכתב קרא "אל תוכח לץ". וחזינן מזה דההיפך של קבלת תוכחה הוא הליצנות. והלא בודאי אפשר לה לתוכחה שלא תהא נשמעת מכמה סיבות ואם כן למה תלו מניעת קבלת תוכחה בליצנות דוקא? אמנם הם הם הדברים. אין כאן הכוונה למניעת קבלת תוכחה פרטית על דבר פרטי, דפשוט הוא דפרטיותה של כל תוכחה יש לה כמה מניעות ועיכובים להתקבלותה. אבל הכונה כאן היא לכוחות הנפש של קבלת תוכחה בכלל. דכוח הליצנות בכלל מתנגד הוא לכוח קבלת תוכחה בכלל. דכל תוכחה ענינה הוא לעורר את החשיבות של תיקון המעוות. והתעוררות חשיבות זו, פוגעת ראשונה בכוח הליצנות שבנפש, שאינו סובל שום חשיבות, ומתפרץ הוא להמית את יחס החשיבות תיכף בתחילת התעוררותו. וליצנות האחת הדוחה מאה תוכחות, אין פירושה דוקא שהאדם שהוכיחו אותו מתלוצץ בפועל מתוכחת המוכיח, אלא שהענין הוא הרבה יותר עמוק. כוח הליצנות שבנפש דוחה את קבלת התוכחה שבנפש."

[1] האותיות שלפני "לץ" הם כ ופ – גימטריא של 100, אותיות של אחרי "לץ" הם מ וק – גימטריא של 140, ויחד הם 240 (מר), שזה הגימטריא של "באל זר". (הגימטריא של לץ כפול 2 היא גם 240, אז כנראה יש משמעות קבלית לגימטריא של לפני ואחרי, שהיא שונה מהמילה עצמה כפול 2 רק כשיש אותיות שעוברות יחידה עשרונית – א, י, ק).

[2] שי"ן ת"ו – גימטריא מלאה של שי"ן = 360, גימטריא מלאה של ת"ו = 406, יחד 766. תשס"ו = 766. כנראה כתיב חסר או תשו"ס והו"ו בסוף טעות.

[3] על פי כת"י, מובא בהערה פ במהדורת עוז והדר. הגירסא על הדף היא "שרי לעובד כוכבים למימר" שברור שאין בה הגיון.

[4] בהערות שם כותב שהכוונה לערוך.