מצוה לשמוע בקול הנביא
סיכום
יסודות
מצווה לשמוע לדברי הנביא, שנאמר (דברים יח, טו): " נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן".
המצווה הזו מתוארת במשנה (סנהדרין פט,א) "המוותר על דברי נביא… מיתתו בידי שמים". הגמרא נותנת לכך דוגמה מהאיש שסרב להכות את הנביא מיכה, ואכלו אריה.
הגמרא מבארת שהמצווה כוללת אפילו אם הנביא אומר לעבור עבירה, כמו אליהו בהר הכרמל שעבר על איסור שחוטי חוץ, או אברהם שציווה את יצחק לתת לו להורגו – יש להאמין לו. ובגמרא ביבמות (צ,ב) מבואר שיסוד ההיתר הוא משום מגדר מילתא – הוראת שעה.
רק כאשר הנביא אומר מפי ה' או גם מדעתו?
לדעת רש"י (דברים יח,כב) רמב"ם (מו"נ ב,לד; יסודי התורה ט,ג) רמב"ן (דברים יח, טז;כא) אברבנאל (דברים יח,יד) רד"צ הופמן (דברים יח,יד-כ) הציווי הוא לציית לדברים שהנביא אומר בשם ה', וזה יסוד המצווה. ועולה מדבריהם שכאשר הנביא אומר מדעתו – אין מצווה להקשיב לו.
לדעת תוספות (סנהדרין פט,ב; יבמות צ,ב) מצווה לשמוע לנביא גם כאשר אומר לעבור עבירה מדעתו, ולא מציווי ה'. והטעם – נביא אינו רשאי לחדש הלכה ולשנות את התורה בכח נבואתו, וממילא כל מה שהוא יכול לעשות מתוקף נבואה יכול גם לעשות מתוקף חכמתו, וכפי שבית דין יכולים לעבור על התורה לצורך השעה.
האם האיסור הוא ב'עובר' או ב'מפקיר ומזלזל'?
לדעת רמב"ם (יסודי התורה ט,ב) חינוך (מצוה תקטז) סמ"ג (עשה ו) ר"י אבן שועייב (דרשות, פרשת ראה) רשב"ץ (זוהר הערה קלד) ר"ע מברטנורא (פירוש על ספר 'בעלי התוספות' פרשת שופטים) רא"ם (מזרחי. דברים יח,כ) מדרש החפץ (דברים יח,יט) ומהר"ל (גור אריה דברים יח,כ) המוותר פירושו 'העובר על ציווי הנביא', באופן הפשוט.
מדברי רש"י (סנהדרין פט,א) רי"ד (סנהדרין פט,א) מאירי (סנהדרין פט,א) רבנו יונתן מלוניל (על הרי"ף סנהדרין יט,א) רבי יוסף בכור שור (דברים יח,יט) רבינו מיוחס (דברים יח,יט) רבי אליעזר נחום (שופטים פרשה ג) ורש"ר הירש (דברים יח,יט-כ) עולה שהדין של 'מוותר על דברי נביא' שחייב מיתה בידי שמים הוא לא סתם במי שלא עשה מה שהנביא ציווה, אלא דווקא כאשר זה נובע מתוך 'זלזול' או 'הפקרות' או 'אי קבלה' של דברי הנביא. כלומר יש כאן גוון של מרידה.
מנחת חינוך (תקטז) אכן הציג זאת כמחלוקת, עבודת המלך (יסודי התורה ט,ב) כתב שרש"י עצמו במקום אחד נוקט כרמב"ם, ולכן לא נראה שיש מחלוקת.
קושית המנ"ח – מדוע המבטל מצוות עשה לא מתחייב משום 'מוותר על דברי נביא'?
המנ"ח (תקטז) מקשה על הרמב"ם – אם אכן כל העובר על דברי הנביא חייב, אז מדוע מי שמבטל מצווה מהתורה לא נחשב כ'מוותר' על נבואת משה רבנו?
תירוצים:
1. מנ"ח – אכן יש לומר כרש"י, שרק המפקיר ומזלזל בדברי הנביא מתחייב.
- עבודת המלך (יסודי התורה ט,ב) תירוץ ראשון ואבני חן (ב,תרו) – משה רבנו קצב את דין העובר על מצוות התורה במפורש, ובכך ביטל את העונש של ברירת המחדל 'מיתה בידי שמים'.
- עבודת המלך (יסודי התורה ט,ב) תירוץ שני, צפנת פענח (הפלאה נד,ד) ושיחות הקודש (הרב מלובביטש תשל"ד ב, פרשת נשא) – רק השומע ישירות מפי הנביא חייב, אבל לא השומע מפי תורגמן וק"ו לא בדורות הבאים.
- מצות המלך (ב, צימנעט מענף ג (עמוד שסד)) דרכי עזרי (סנהדרין סימן קנד) זאב יטרף (דברים עמוד רכא) ושערי טהר (ח,צו) – חיוב קיום התורה הוא מתוקף מעמדה הנצחי והעצמי המחייב, ולא כ'נבואת משה' ולכן העובר על התורה הוא לא 'עובר על דברי נביא'.
- אז ישיר (ב,רעב) – דברי נביא צריכים חיזוק, ולכן העובר עליהם עונשו גדול יותר מדברי התורה שאינם צריכים חיזוק.
- ישמח אב (סנהדרין תלט) – רק מי שחייבים לשמוע לו בגלל מופת יש עליו חיוב 'אליו תשמעון', אבל התורה מחייבת לא מצד מופת.
- מאורי ציון (עמוד ריג) – העובר על דברי נביא רגליים לדבר שכופר במציאות הנבואה, אבל השומר תומ"צ אבל נכשל בעבירה אחת – כנראה שאינו כופר, אלא יצרו תקפו ולכן פטור.
רק למיגדר מילתא
מהר"ץ חיות (תורת הנביאים, פרק ג) מסביר שלא רק שהוראות נביא לבטל מצווה הם לשעה, אלא שהן גם צריכות להיות למגדר מילתא. הרב קוק (משפט כהן קמד) מסביר שמיגדר מילתא הוא אכן תנאי יסודי, אלא שתמיד אנו סומכים על הנביא שאם הוא מצווה משהו – יש לזה מטרה של מיגדר מילתא, ואין צריך לחקור אחריו.
משך חכמה (דברים יב,יג-יד) מסביר שהקרבה מחוץ לעזרה אסורה משום 'דררא דע"ז' ולכן מותרת בהוראת שעה רק אם המטרה היא למגדר מילתא של ע"ז. אבל מיגדר מילתא של עניין אחר לא יועיל.
גבולות הציות לנביא
לכאורה בגמרא נאמר רק שנביא שאמר לעבוד ע"ז לא שומעים לו, אבל שום איסור אחר לא יצא מן הכלל.
ובאמת, רדב"ז (ב,תרנב) כותב שגם איסור רצח נדחה בהוראת שעה של נביא (כמו אברהם בעקידה, וכפי שסנהדרין יכולים להוציא להרוג שלא כדין). ונראה מהרמב"ן (דברים יג,ד) שגם איסור עריות. וכן כתבו משפט כהן (קמד) ורבי יצחק דוד בכר (דברי אמת, דרושים א, דף ב עמוד ב) שכל האיסור שבתורה, כולל ג"ע ושפ"ד יכולים להדחות בהוראת שעה.
מנגד, מהר"ל (גור אריה ויגש עמודים רלה-רלו) מסביר שיעקב אבינו יש גנאי בכך שנשא שתי אחות למרות שעשה זאת עפ"י הדיבור, כי אחרי מתן תורה לא מצאנו שדבר כזה יהיה מותר. ומשמע שאפילו בהוראת נביא עריות אסורו.
וכן רמח"ל (גנזי רמח"ל עמוד צח) מסביר שבניגוד לעריות של אישה כקרקע עולם שלעיתים מגיע מזה תיקון (כמו אסתר ויעל) בגבר זה לעולם לא קורה כך, ובכך מקרה, אפילו שאר המצוות מותרות רק בהוראת שעה. ומשמע כמו המהר"ל. מרן הרב קוק (משפט כהן קמח) כתב שנראה שאמר זה לפי תורת הסוד, שבאמת לא שייך שתהיה מציאות כזאת, אבל ברור שלפי הכללים הוראת שעה בזה תופסת.
ובפירוש כתבו רבי יונתן אייבשיץ (לוחות העדות 155) ואוצר החיים (חומש משכיל לדוד אוצר הברכה דברים יח,טו) שנביא שאמר לגלות עריות – אין שומעים לו.
מדוע לא שומעים לנביא שאמר לעבוד ע"ז?
ספר העיקרים (ג,יח) הסביר שאת שתי הדיברות הראשונות שמענו באזנינו, וממילא אין כוח לנביא להכחישם. וכן כתבו ישמח משה (פרשת תרומה 'אמנם', עמוד תרנב במהדורה החדשה) ומשך חכמה (דברים יח,טו).
אור חיים (ראה יג,ו) הסביר שהוראת שעה לא יכולה ולא נועדה לעקור את כל התורה, וע"ז עוקרת את כל התורה, ולכן נביא שאמר שצווה כך – ודאי משקר.
נביא שאמר דברים שאין בסמכותו לומר
התורה אומרת שאם יקום נביא או חולם חלום ויגיד לנו לעבוד עבודה זרה – לא נשמע לו, אלא הוא כמסית.
הגמרא (סנהדרין פט,ב) אומרת שנחלקו התנאים כיצד מיתתו של מסית – לדעת חכמים מיתתו בסקילה, ולדעת רבי שמעון בחנק. נחלקו רב חסדא ורב המנונא בביאור מחלוקתם:
לדעת רב חסדא בע"ז נחלקו, בין ברוצה לעקור הכל בין עוקר חלק. אבל בעוקר מצווה אחרת – מוסכם שדינו בחנק. ואם עוקר רק חלק (קיום מקצת ביטול מקצת) מוסכם שפטור.
לדעת רב המנונא המחלוקת היא בעוקר גוף מצוה, בין ע"ז בין שאר מצוות, וכן בעוקר מקצת בע"ז. אבל ביטל מקצת בשאר מצוות – מוסכם שפטור.
לדעת רש"י (סנהדרין צ,א) ורא"ש (סנהדרין צ,א) פירוש 'ביטל מקצת' שביטל חלק ממצווה, וראייתם שכך הגמרא הסבירה מושג זה בסוגיא במסכת הוריות שעוסקת בשגגת הוראת בית דין. הר"ן (סנהדרין צ,א) חולק ונסביר את השיטתו בהמשך.
רמב"ם (ע"ז ה,ב) ומאירי (סנהדרין פט,ב) פסקו כחכמים, שנביא שהסית לע"ז – נסקל.
אלא שמנגד, המשנה (סנהדרין פט,א) אומרת שנביא שקר, והוא המנבא מה שלא נאמר לו – מיתתו בחנק. ומביאים לזה דוגמא – נביא שמתנבא בסגנון אחד עם נביא אחר. ולמדנו בכמה מקומות בש"ס (מגילה ב,ב ועוד) שנביא לא רשאי לחדש הלכות ולשנות מהתורה.
הרמב"ם (יסודי התורה ט,א) חיבר את הדברים ופסק שנביא שאמר לשנות מהתורה, לפרש את התורה באופן שונה, לבטל מצווה – הוא נביא שקר ומיתתו בחנק.
ולכאורה זה סותר את הגמרא לגבי נביא מסית שאמרה שב'מבטל מקצת' פטור לכולי עלמא!
הר"ן (סנהדרין צ,א) עומד על הסתירה, ומסביר שאכן לא ניתן להסביר ש'מבטל מקצת' הוא כפי שפירשו רש"י ורא"ש אלא הכוונה לנביא שאמר לעקור מצווה לפי שעה, ואכן הוא פטור, ושומעים לו, כפי ששמעו לאליהו בהר הכרמל. ורק אם יתברר שהוא משקר – יהיה חייב חנק.
הלח"מ מקשה על הרמב"ם מספר קושיות שקשורות ליחס בין הסוגיות (מבלי להכיר את הר"ן כנראה), והאחרונים מתרצים במספר כיוונים:
באשר ל'ביטול מקצת' – או שהרמב"ם מפרשו כר"ן (פר"ח) או שהתכוון שהנביא מפרש פירוש במצווה שעוקר לחלוטין את כל המצווה, כמו שאומר להניח תפילין מנייר, אבל באמת לולי כן מגזירת הכתוב יש לפטור (מעשה רוקח) או שהסוגיא של רב חסדא ורב המנונא שנויה במחלוקת ויש אמוראים שחולקים (שלל דוד, לחם יהודה) או שהתוספתא חולקת (בן ידיד).
באשר ליחס העקרוני בין דין נביא מסית, לבין נביא שקר – כולם מסכים בניסוח כזה או אחר שהסוגיא של נביא מסית עוסקת בדיני מסית וכפי הכללים והגדרים בדין זה, וגם כאשר נאמר שם ש'פטור' הכוונה מדיני מסית, אבל בכל מקרה אין זה סותר שאם הנביא אומר דברים שאנו משוכנעים שהם שקר (כגון שהם עוקרים מצוות וכדומה) נחשב נביא שקר וחייב מיתה.
לאחר שביררנו יסוד זה, נמצא שישנם כמה מקרים בהם הנביא נחשב נביא שקר:
- כאשר אומר לעבוד ע"ז (דברי רבי יוחנן סנהדרין צ,א)
- נביא שהתברר לנו שאמר דבר שלא שמע (משנה סנהדרין פט,א)
- שני נביאים שהתנבאו בסגנון אחד (לפי הגמרא שם. ר"ח שם)
- נביא שעקר מצווה או חלק מצווה לא לפי שעה (על פי מגילה ב,ב; רמב"ם יסוה"ת ט,א; מאירי סהנדרין צ,א; ר"ן שם)
ישנו סוג נוסף שדורש בירור יסודי – והוא נביא שאמר פירוש שונה במצווה, או ביקש להכריע הלכה במחלוקת. הדברים נוגעים לסוגיית 'לא בשמים היא'.
מקורות קדומים
דברים יח,יד-יט
"יד כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם–אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה–לֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. יז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי–אָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ."
מלכים א,כ לה-מג
"לה וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אָמַר אֶל-רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְהוָה–הַכֵּינִי נָא; וַיְמָאֵן הָאִישׁ, לְהַכֹּתוֹ. לו וַיֹּאמֶר לוֹ, יַעַן אֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי, וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה; וַיֵּלֶךְ, מֵאֶצְלוֹ, וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה, וַיַּכֵּהוּ. לז וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר, וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא; וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ, הַכֵּה וּפָצֹעַ. לח וַיֵּלֶךְ, הַנָּבִיא, וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר, עַל-עֵינָיו. לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר, וְהוּא צָעַק אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב-הַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה-אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה–אִם-הִפָּקֵד יִפָּקֵד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר-כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל. מ וַיְהִי עַבְדְּךָ, עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה–וְהוּא אֵינֶנּוּ; וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְתָּ. מא וַיְמַהֵר–וַיָּסַר אֶת-הָאֲפֵר, מעל (מֵעֲלֵי) עֵינָיו; וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא. מב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת-אִישׁ-חֶרְמִי, מִיָּד–וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. מג וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-בֵּיתוֹ, סַר וְזָעֵף; וַיָּבֹא, שֹׁמְרוֹנָה."
מדוע האיש סירב להכות את הנביא?
דברי טובה מלכים א,כ,לה
"ונראה שהיות ואחאב חטא ולא שמע לדבר ה' שציוה לתפוס את בן הדד, ולא לשלוח אותו לשלום, הרי טומאת רעת אחאב, השפיע גם על האיש הכשר, שהיה רעהו של הנביא, שגם הוא הפר את מצות ה', וכדין עבירה גוררת עבירה…"
סנהדרין פט,א-ב
הגמרא מפרטת שלושה איסורים שקשורים בנביא, ועונשם מיתה בידי שמים. הגמרא שם מפרטת מקרים, המוותר על דברי נביא כגון חברו של מיכה, והגמרא מבארת שמדובר בנביא שנתן אות או שהיה מוחזק כבר.
"אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים שנאמר (דברים יח, יט) אנכי אדרש מעמו…
והמוותר על דברי נביא כגון חבריה דמיכה דכתיב (מלכים א כ, לה) ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב (מלכים א כ, לו) ויאמר לו יען אשר לא שמעת [וגו'] ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא דכתיב (מלכים א יג, ט) כי כן צוה אותי וכתיב (מלכים א כ, ג) ויאמר לו גם אני נביא כמוך וכתיב (מלכים א יג, יט) וישב אתו וכתיב (מלכים א יג, כד) וילך וימצאהו אריה… המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהב ליה אות והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא אהיכא דמוחזק שאני".
יבמות צ,ב
הגמרא דנה במחלוקת האם יש כח בידי חכם לעקור מצווה מהתורה. הסוברים שכן מביאים ראיה מאליהו בהר הכרמל שהקריב בחוץ משום שנאמר 'אליו תשמעון'. החולקים מתרצים ששם (בנביא) יש לימוד מיוחד, ואין ללמוד ממנו לבית דין, כי שם זה היה משום 'מגדר מילתא'.
"ת"ש: אליו תשמעון – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו! שאני התם, דכתיב: אליו תשמעון. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני."
ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קעז אות יט
כדברי המשנה
"והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי, שלשה מיתתם בידי שמים הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי והמותר על דברי נביא כחבירו של מיכה"
לקח טוב דברים יח יט
כגמרא
"והמוותר על דברי נביא כחבירו של מיכה שלא רצה להכותו על פי מיכה".
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ב,ח (ובאופן זהה כמעט בירושלמי מגילה א,יא)
מסביר שאליהו הקריב בבמות על פי הדיבור. זו ראיה לשיטה הרווחת בראשונים שמקשיבים לנביא דווקא כאשר הוא אומר בנבואה בשם ה'.
"ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות אמר ר' שמליי דיבורא א"ל ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי"
מקורות סתמיים בראשונים שפוסקים את המצווה כחלק ממנין המצוות ומתארים אותה
ספר המצוות לרמב"ם (עשה קעב)
מתאר את המצוה לשמוע בקול הנביא, ואת העונש לעובר על דבריו.
"היא שצונו לשמוע לכל נביא מהנביאים לעשות כל מה שיצוה, אפילו בהפך מצוה או כלל מצוה מהמצות האלו ובתנאי שיהיה זה לפי שעה, לא שיצוה להתמיד תוספת או חסרון, כמו שבארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה. והכתוב שבא בו הצווי הזה הוא אמרו "אליו תשמעון" (דברים יח, טו). ולשון ספרי: "אליו תשמעון" אפילו אמר לך עבור על אחת מן המצות הכתובות בתורה לפי שעה, שמע לו.
והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, הוא אמרו יתעלה "והאיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו" (דברים יח, יט). וכבר התבאר בסנהדרין (דף פט.): שלשה מיתתן בידי שמים: העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש את נבואתו. הכל מאמרו "אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר", קרי ביה אשר לא ישמיע."
רמב"ם יסודי התורה ז,ז
מתאר שזה דווקא על אדם שיודעים מלכתחילה שהוא ראוי לנבואה מצד חכמתו ומעשיו.
"אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון."
יסודי התורה ט,ב-ג
מתאר שמטרת הנביא לא לחדש תורה אלא להזהיר על התורה, או לצוות בדברי רשות, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים. וכן אם יאמר לעבור עבירה כהוראת שעה – מקשיבים לו כמו אליהו בהר הכרמל.
"א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך. לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה. כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי. וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו. עשו מלחמה היום או אל תעשו. בנו חומה זו או אל תבנוה. מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו…
וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים. והוא שיהיה הדבר לפי שעה. כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון. ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום. היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה. אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל. ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם. ואאם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם"
ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקטז
מתאר את המצווה בדומה לרמב"ם, ומבאר שמעלת הנבואה היא גבוה ביותר ולכן ציותה התורה כי בהגיע אחד בדור למעלה זו נקשיב לו כי הוא יודע האמת בצורה ודאית, וכל מחלוקת עליו היא טעות גמורה וחסרון ידיעת האמת.
"מצוה לשמוע מכל נביא ונביא שיהיה בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע במצות התורה
(א) שנצטוינו לשמוע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו, ואפילו יצוה אותנו לעשות בהיפך מצוה אחת מן המצוות או אפילו הרבה מהם לפי שעה, חוץ מעבודה זרה, שומעין לו, כי באמת אחר שהוא נביא אמת כל כוונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא, ועל זה נאמר [דברים י"ח, ט"ו], נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון, וכן אמרו בספרי [כאן], אליו תשמעון, אפילו יאמר לך לעבור על אחת מן המצוות לפי שעה שמע לו.
משרשי המצוה, לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים כאמתת ידיעתו בנבואה שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק כי היא תבא ממעין האמת, ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה כי הסולם גדול מאד רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא השם יזכה ויעלה בהר ה' ויקום במקום קדשו אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו ובדור שראוי לכך, על כן ציותנו התורה כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא, שנשמע אליו בכל אשר יצוה כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נשא נפשנו להמרות פיו ולחלוק עמו כי המחלוקת עליו בשום דבר הוא טעות גמור וחסרון ידיעת האמת.
דיני המצוה מבוארים בסוף סנהדרין [פרק הנחנקין].
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל זמן שימצא נביא בינינו.
ועובר על זה ולא ישמע אליו חייב מיתה בידי שמים, וכמו שכתוב [שם] והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא ההוא וגו' אנכי אדרוש מעמו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין [פ"ט ע"א] שלשה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו, וכל זה במשמע הכתוב, שאמר אשר לא ישמע וגו', ואמרו זכרונם לברכה קרי ביה לא ישמע לא ישמע."
ספר מצוות קטן מצוה כה
מצווה לשמוע לנביא כשעושה אות, ובלבד שלא אומר לעבוד ע"ז.
"לשמוע לנביא אמת דכתיב (דברים י"ט) נביא מקרבך מאחיך וגומר אליו תשמעון. פי' כשעושה לנו אות אמת ובלבד שלא יאמר לנו לעבוד עבודת עכו"ם. אבל משאר מצות אפילו יאמר לנו לעבור על מצוה אחת כגון אליהו בהר הכרמל. אם מוחזק שומעין לו. ואם אינו מוחזק אין שומעין לו."
ספר חרדים מצוות עשה פרק ג
מצוה לשמוע לנביא בתנאי שלא מוסיף וגורע מהתורה.
"(ה) לשמוע אל נביא אמת אם יעמוד ויעשה לנו מופת רק שלא יוסיף ולא יגרע מן תורת משה שנאמר אליו תשמעון, ממנין תרי"ג:"
הבתים – ספר המצוה
מבאר שענין הציות לנביא שהנביא יוכיח את העם וילמדם דעת, ומתוך כך ישובו בתשובה וינצלו ממאורעות קשים שעלולים לבוא עליהם. ובכך לא יצטרכו ללכת למעוננים וקוסמים.
"המצוה ק"ט. נצטוינו לשמוע אל דברי הנביא אמת, שנאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך… ענין הנבואה ומעלותיה כתב הר"ם בהרחבה בהקדמותיו לפירוש המשנה… וענין מצוה זו היא המשלמת מעלת התורה כי ענין הנביא היה ללמד דעת את העם בעניני התורות והמצות, ולהוכיחם על רוע מעשיהם והנהגותיהם ולהגיד להם העתידות והפורעניות המתעתדות לבא בסבת מעשיהם הרעים למען ישובו, ולכן באה מצוה זו אחר אמרו כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו'. שהנביא הוא שיגיד להם דבר אמת על העתידות, לא במה שהמעוננים והקוסמים מודיעים לאומות שהם מכזבים. וכבר באר זה הר"ם. ולהיות ענין הנבואה צורך גדול לשלמות האדם לקיים התורה והמצות כמו שבארנו בא עונש גדול בזאת המצוה, והוא מיתה בידי שמים. כאמרו… אנכי אדרוש מעמו… אמנם אמרו בזה הפסוק ר"ל בפסוק נביא מקרבך ככל אשר שאלת וגו' לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלקי, הורה שהשלם בשלמות התורה אשר כח בו לשמוע קול ה' ולא יירא מן האש הגדולה לא היה צריך לנביא. ואמר בספרי הטיבו אשר דברו כונו לדעת המקום נביא אקים להם, בשכר יראה שנתירא זכו שיעמדו מהם נביאים, זה הענין מבואר בעצמו. ומה שאמרנו כי אשר בכחו לשמוע את קול ה' מתוך האש לא יצטרך לנביא, מפני שבשמיעת קול ה' היו כלם נביאים, כמו שנאמר בהגדה והקול ההוא שהיה במעמד הר סיני נאמינהו על דרך מופת בקול נברא…"
רק אם אומר מפי ה' או גם מדעתו?
רק מפי ה'
רש"י דברים פרשת שופטים פרק יח
מתאר שאם הנביא בא ואומר לעשות כך וכך כי כך הקב"ה ציווה – מקשיבים לו אם ברור שהוא צדיק גמור, כמו אליהו בהר הכרמל, לפי צורך השעה.
"(כב) אשר ידבר הנביא – ויאמר דבר זה עתיד לבוא עליכם, ותראו שלא יבא,ה הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרוג אותו. ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו,ז אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון:"
רמב"ם מו"נ ב,לד (תרגום מקבילי)
מבאר שהנבואה היא על ידי מלאך, והציווי 'אליו תשמעון' הוא שלא להמרות את הנבואה שמגיע מהמלאך אל הנביא. הרי שהמצווה היא כלפי נבואות שקיבל הנביא, ולא סתם אמירות שאומר מעצמו.
"אלא משמעות אמירה זו היא שהוא יתעלה הודיע להם שיהיה בהם נביא, שיבוא אליו מלאך שידבר אליך ויצווה עליו ויזהיר אותו, והזהיר אותנו ה' מלהמרות את פי המלאך הזה שהנביא יביא לנו את דברו, כמו שביאר במשנה תורה ואמר "אליו תשמעון" ואמר: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי (אנכי אדרוש מעמו)" וזה ביאור דבריו כאן: "כי שמי בקרבו"."
רמב"ם, יסודי התורה ט,ג
מתאר שאילו היו שואלים את אליהו איך הוא מקריב בחוץ היה אומר שזה אכן אסור, אלא שהוא עושה לשעה בדבר ה'
"ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום. היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה. אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל"
לחם משנה יסודי התורה ט,ב
הלחם משנה מעיר שנראה שהרמב"ם סובר שאליהו עשה ע"פ הדיבור, וכמו תירוץ אחד של תוספות. ובכך הלח"מ הוא הראשון שמציג שיש כאן מחלוקת, ומקדים בכך את המנחת חינוך המפורסם
"נראה דסובר רבינו דהא דאליהו ע"פ הדבור היה ולא מדעתו וכחד תירוצא דתוס' בפ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ט). וכן ביבמות פרק האשה רבה (דף צ'):"
רמב"ן דברים פרשת שופטים פרק יח פסוקים טז,כא
מסביר שעניין הנביא הוא להגיד את כל שיאמר אליו ה' ואת זה נעשה. ומוסיף לומר שאם כל האותות מתקיימים הרי שהוא נביא לה' ונתחייב לשמוע ככל אשר יצוה בשם ה'
"אבל כאשר אמרו (לעיל ה כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו, אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצוה השם על ידם
ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם ה', כמו שאמר (פסוק טו) "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל"
רמב"ן במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ה
בתחילה מציע שמשה אמר לאהרון להקריב קטורת (במחלוקת עם קורח) מדעתו. אך בסוף דבריו מסכם שדעתו היא שזה נעשה ברוח הקודש, אך לא בנבואה. לכן גם כאן נראה שלא סובר כתוספות.
"והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם, וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך. ולפעמים לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו (להלן לב לא) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין שאמר (להלן לד יג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז א), אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו':
ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא) קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (ש"ב כג ב) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא, כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט) והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':"
אברבנאל דברים פרשת שופטים פרק יח,יד
מבאר שדברי הנביא הם בשם ה', ולכן האיש שלא שומע אליו לא צריך הנביא להענישו אלא ה' הוא יריב ריבו וידרוש מאותו האיש.
"והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו רוצה לומר שדברי הנביא אחרי שהם בשם ה' הם דברי ה' ולכן האיש אשר לא ישמע אותם לעשות לא יהיה מוטל על הנביא ליסרו ולהענישו אבל השם יתברך הוא ידרשהו מעצמו לפי שהיו הדברים שלו והוא יתברך ירב לו"
רד"צ הופמן דברים פרק יח, פסוקים יד-כ
מבאר ששומעים לנביא לעבור על דברי תורה, כי כל מה שהוא אומר זה ברוח הקודש מפי הגבורה.
"על כן "אליו תשמעון", נצטווינו לשמוע לו אפילו לעבור על דברי תורה לפי שעה; כי אצל נביא ה' אין לחוש חס ושלום לטעות. כל מה שהוא אומר נאמר ברוח הקודש מפי הגבורה."
גם מדעתו – תוספות
תוספות סנהדרין פט,ב
התוספות מבינים שהפשט הוא שאליהו אמר להקריב בהר הכרמל בנבואה מפי ה', וכיון שהיה מוחזק מאמינים לו, וכפי שדורשים 'אליו תשמעון'. וקשה איך מציעים ללמוד מאליהו שאומר מפי ה' לבית דין שאומר מדעתו, ועוד אם יש לבית דין סמכות זו, אז למה צריך שאליהו יהיה מוחזק בנבואה כדי שיקשיבו לו – לכל הפחות יקשיבו לו מצד שהוא בית דין.
ומתרץ שמדייקים שם מ'הכל מפני צורך השעה', ואם מדובר מפי ה' אז בכל מקרה צריך להקשיב גם לא לצורך השעה. אלא ודאי שמדובר בנביא שעשה מדעתו ולא מפי ה' ובזה עוסק הפסוק, ומה שהצריכו שיהיה מוחזק כנביא זה משום שבמקרה של אליהו צריך לסמוך על הנס שהאש תרד מהשמים ותאכל את הקרבנות, ואם הוא חכם ולא נביא אין לסמוך שכך יקרה וממילא אין להקריב בחוץ כי לא בטוח שזה ישיג את המטרה.
ואמנם בפסוקים נשמע שאליהו עשה על פי הדיבור, שנאמר 'כדברך עשיתי', וכך מסביר רש"י, ואפשר לתרץ: 1. אכן זה היה על פי הדיבור, אבל כשם שמותר כך, מותר גם שלא על פי הדיבור, כי אין לנביא כוח לחדש משהו נגד התורה, ולכן אם מכוח הדיבור יכול לשנות משהו כהוראת שעה, הרי שיכול לעשות כן גם בלי דיבור. 2. באמת אליהו לא עשה לפי הדיבור, אלא דרש מהפסוק 'גוי וקהל גוים' שעתידים ישראל לעשות כמעשה גויים לשחוט בחוץ, ואני מסכים על ידו, וחשב שזה נאמר עליו, ולכן זה כאילו עשה על פי הדיבור, אבל באמת לא עשה זאת בנבואה.
"אליהו בהר הכרמל וכו'. משמע דבשם הקב"ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע"ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף ב:) ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה"
תוספות מסכת יבמות דף צ עמוד ב
התוספות מקשה מה בכלל ההווא אמינא ללמוד מנביא שאומר מפי הדיבור לבית דין שאומר מדעתו, ונראה שכיוון שעל פי הדיבור הותר לנביא לחדש משום צורך השעה – הוא הדין שלא על פי הדיבור, שהרי נביא לא רשאי לחדש דבר. אבל קשה, הרי בסנהדרין אמרנו שדווקא במוחזק, אחרת איך יצחק שמע לאברהם בעקידה, ואיך סמכו על אליהו בהר הכרמל, אלא שמוחזק שונה. ובאליהו למה צריך שיהיה מוחזק – הרי גם אם לא היה נביא היה רשאי להורות כן בתור בית דין משום מיגדר מילתא. ותירץ ר"י שמשום שהוחזק בנביאות סמכו עליו שיתרחש נס ותרד אש ויתקדש שם ה', ולא תהיה ההקרבה בחוץ לשווא.
"וליגמר מיניה – וא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב."
מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקטז
כותב שמהרמב"ם נראה שמצווה לשמוע לנביא ולעבור עבירה רק אם אומר בשם ה'. אבל התוספות סוברים שגם כשאומר מעצמו, וכן נראה מלשון החינוך. ונראה שגם בדבר הרשות תהיה אותה המחלוקת, וגם בזה הרמב"ם יגיד שאין מצווה לשמוע אם הנביא לא אומר בשם ה'.
ונראה שהתוספות יודו שאם הנביא אומר מעצמו – העובר על דבריו לא חייב מיתה, כי הכתוב אומר 'אשר לא ישמע… אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו', כלומר דווקא אם ידבר בשמי אז אדרוש מעמו.
"(א) שנצטוינו וכו' ועז"נ וכו' אליו תשמעון וכו'. מבואר בר"מ פ"ט מה' יסוה"ת הכלל כל המוחזק לנביא או שנתן אות כפי המבואר בר"מ פ"ז שם מ"ע לשמוע לו ואפי' לעבור על המצוה לפי שעה מצוה לשמוע לו ועע"ז ענשו מיתה בד"ש חוץ אם אומר לעבוד עכו"ם אפי' לפי שעה ה"ז נביא שקר אבל כל המצות לחלל שבת וכדומה כאליהו בהר הכרמל וכיצחק ששמע לאברהם מחוייבים אנחנו לשמוע לו ולעשות ואם אינו שומע כנ"ל. והנראה מדברי הר"מ דאין המצוה לשמוע לו לעבור על אחת מן המצות רק אם אומר בשם הקב"ה שהקב"ה צוה לו כך אבל מדעתו א"צ לשמוע לו
אך התוספות בסנהדרין דף פ"ט ע"ב וביבמות נראה דצריך לשמוע לו אף דאמר מדעתיה דנפשיה ומצוה לעבור עבירה צריכים לשמוע לו ע' בלח"מ הל' ג' וכן נרא' מד' הרהמ"ח בשרשי המצוה ע' היטב וכן נראה לי אפי' בדבר הרשות להר"מ דוקא אם אומר בשם הקב"ה ולדעת התוס' אפי' בשם עצמו מכש"כ מעובר על המצוה. ומ"מ נ"ל אף לדברי התוס' דמצוה לשמוע לו אפי' אם אומר מדעת עצמו אם אינו שומע לו באומר מדעת עצמו אינו חייב מיתה בד"ש. דפשטא דקרא כתיב והי' האיש אשר לא ישמע וכו' אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש וכו' נראה דוקא אם אומר בשם הקב"ה אבל אם אומר מעצמו נהי דמ"ע איכא מאליו תשמעון מ"מ לא נענשו על כנ"ל."
האם האיסור הוא גם בעובר כי יצרו תוקפו או רק ב'מוותר בשאט נפש'?
בסוגיה זו לא מצאנו שהראשונים אמרו שהם חולקים בהדיא, אך ההסברים למושג 'מוותר על דברי נביא' הם שונים, עד כדי כך שנראה ברור שאכן יש מחלוקת. הראשון להצביע על מחלוקת זו כמדומני הוא ספר החינוך, שעשה עבודה יסודית במצווה זו.
מפקיר ומזלזל
הראשונים בשיטה זו כל אחד כותב בסגנון מעט שונה, אך כלל דבריהם שלא מדובר כאן בסתם אדם שיצרו התגבר עליו ולא הצליח לקיים את דברי הנביא.
רש"י סנהדרין פט,א
"המוותר על דברי נביא. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא".
אך מנגד:
רש"י דברים פרשת שופטים פרק יח,כ
"ומת – בחנק. שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, שנאמר (פסוק יט) אנכי אדרוש מעמו"
ומכאן טען עבודת המלך שאין מחלוקת בין רש"י לרמב"ם:
עבודת המלך יסודי התורה ט,ב
מעיר שיש סתירה ברש"י, ולכן לא מסתבר לו שיש מחלוקת ראשונים כלל, אלא כולם סוברים כרמב"ם.
"(ובאמת עי' ברש"י ז"ל על התורה שהעתיק ג"כ העובר על דברי נביא ולא כמו שרוצה הרב הנ"ל לדייק מלשון רש"י בגמ' דבעי דוקא שיפקיר ויבעט בדברי הנביא)."
פסקי הרי"ד סנהדרין פט,א
דומה לרש"י
"פירוש פשטיה דקרא משמע על איש אחר שאינו שומע לדברי הנביא, זהו המוותר ומפקיר על דברי נביא, וקרי ביה אשר לא ישמע"
בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
המוותר הוא בז לדבריו ואינו רוצה לעשותם
"והמותר על דברי נביא ר"ל שבז לדבריו ואינו רוצה לעשות מה שהוא מצוהו כגון אותו שאמר לו מיכה הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו וכתיב ביה יען לא שמעת בקול י"י הנך הולך מאתי והכך האריה"
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת סנהדרין (לפי דפי הרי"ף) משניות דף יט עמוד א
אינו חושש למה שמצווה אותו נביא לעשות מיד.
"והמוותר על דברי נביא כלומר שאינו חושש למה שמצווה אותו נביא הידוע וניכר לכל שהוא נביא האמת שיעשה מיד כגון חבריה דמיכה דכתיב [מ"א כ'] ואשה אחת מנשי בני הנביאים אמר אל רעהו הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו, ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא דכתיב [שם י"ג] כי כן צוה אותי בדבר [ה' לאמר] לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב (ללכת) בדרך אשר הלכת, וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר י"י לאמר השיבהו לביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו, וכל אלו מיתתן בידי שמים"
ר' יוסף בכור שור דברים פרשת שופטים פרק יח, יט
'אינו רוצה לעשות'
"והיה האיש אשר לא ישמע: שמוותר על דברי נביא, שאינו רוצה לעשות מה שנביא אומר לו"
פירוש רבנו מיוחס דברים יח,יט
מוותר ואינו מקבל דברי הנביא
"אשר לא ישמע. זה המוותר על דברי נביא ואינו מקבלו".
פירוש ספרי לרבינו אליעזר נחום, שופטים פרשה ג, עמוד שסג (טורקיה המאה ה17-18)
כמו רבנו מיוחס
"והמוותר על דברי נביא. פירוש שאינו מקבל דברי הנביא".
רש"ר הירש דברים פרשת שופטים פרק יח, יט-כ
מוותר משום שרואה אותם כמיותרים
""המוותר על דברי נביא" ועובר עליהם משום שהוא רואה אותם כ"מיותרים""
לא מקיים
הרמב"ם ביסודי התורה ובעקבותיו רבים פשוט מתארים שהמוותר הוא זה שעובר על דברי הנביא.
רמב"ם יסודי התורה ט,ב
אומר שצריך לציית לנביא, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים.
"וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו"
אמנם:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק יא,ה
מתאר באופן קצת שונה, שהמוותר הוא שנוהג באי הקפדה וזלזול ולא מקיים בדיוק ודקדוק. ונראה שאין כאן סתירה, אלא הרמב"ם מבאר שמי שלא מקיים בדיוק ובדקדוק הוא בעצם נוהג באי הקפדה וזלזול.
"ומותר על דברי נביא, הוא שינהג באי הקפדה ובזלזול בצווי הנביאים ולא יקיים אותם בדיוק ובדקדוק"
ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תקטז
'עובר'
"ועובר על זה ולא ישמע אליו חייב מיתה בידי שמים, וכמו שכתוב [שם] והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא ההוא וגו' אנכי אדרוש מעמו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין [פ"ט ע"א] שלשה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו, וכל זה במשמע הכתוב, שאמר אשר לא ישמע וגו', ואמרו זכרונם לברכה קרי ביה לא ישמע לא ישמע."
סמ"ג מצות עשה ו – לשמוע אל נביא אמת
'עובר'
"…ובפרק הנחנקין (סנהדרין פט.) שנינו: העובר על דברי נביא מוחזק או אפילו אינו מוחזק ונתן לו אות, והעובר על דברי עצמו, והכובש נבואתו – מיתתו בידי שמים. ובפרק האשה רבה (יבמות צ:) דורש: "אליו תשמעון", אם הוא נביא מוחזק כגון אליהו בהר הכרמל, אליו תשמעון אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל מצות שבתורה לצורך שעה כמו שצוה אליהו לשחוט קדשים בחוץ על הר הכרמל."
ר"י אבן שועייב, דרשות על התורה פרשת ראה
'עובר'
"כמו שאמרינן בסנהדרין והעובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים דכתיב אנכי אדרוש מעמו".
רשב"ץ, זוהר הרקיע הערה קלד
'עובר'
"ואין זה מחייבי לאוין, והעובר על דברי נביא הוא במיתה בידי שמים ג"כ והוא בכלל מצות עשה שכתב אליו תשמעון"
ר"ע מברטנורא בפירושו על ספר 'בעלי התוספות', פרשת שופטים
'עובר'
"ומת בחנק ג' מיתתן בחנק בידי אדם וכו' עד והכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא הן בידי שמים".
פירוש הרא"ם (מזרחי) על התורה, דברים יח,כ
'עובר'
"ומת שלשה מיתתן בידי אדם: … אבל הכובש נבואתו והעובר על דברי נביא, מיתתן בידי שמים, שנאמר: אנכי אדרוש מעמו".
מדרש החפץ (רבי זכריה בן שלמה הרופא, מגדולי רבני תימן במאה ה15) דברים יח, יט
'עובר'
"והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. מכאן אמרו שלושה מיתתן בידי שמים, העובר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו".
גור אריה דברים פרשת שופטים פרק יח,כ
מי שלא שומע אל הנביא עובר על האיסור.
""אשר לא ישמע" כמשמעו, מי שלא ישמע אל הנביא"
קושיות המנ"ח על הרמב"ם ותירוצים
מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקטז
ולשון העובר על דברי הנביא, שונה מלשון המשנה 'המוותר על דברי נביא', ורש"י פירש 'המפקירים שלא חשש למה שאמר לו הנביא', ובגמרא הביאו לזה דוגמא ממיכיהו, ולמה היו צריכים להביא לזה דוגמא, הרי כל מי שעובר על דברי נביא ישנו בעונש, ועוד קשה: הרמב"ן הקשה על הרמב"ם שאם כל העובר על דברי חכמים עובר באיסור 'לא תסורו' אז הרי הוא גם עובר על דברי משה רבנו הנביא, ונמצא שגם חייב מיתה בידי שמים, ודחוק לומר שהעונש הוא רק על נביאים. ועוד שמצינו ששאול נענש במיוחד על כך שלא הקשיב לשמואל, ולמה לא הסתפקו בעונש הרגיל של מיתה בידי שמים.
ומכל הקושיות האלה יש להציע 'אילולי' דברי הרמב"ם, שרק מי שמוותר על מצוות הנביא בזלזול ולעג, כמו האיש שסירב להכות את הנביא מיכה, אבל מי שיצרו תקפו ולא הצליח לשמוע לקול הנביא – לא כלול באיסור מוותר על דברי נביא, אלא סתם כמו המבטל מצוות עשה מהתורה והעונש הוא כשיקול דעתו של אל דעות. ובניגוד לעובר על דברי הנביא שדינו חרוץ בתורה, והמלך גם אם עובר על דברי הנביא אינו נענש במיתה בידי שמים אלא כמבטל עשה.
ושאול נענש שהוסר ממנו המלוכה, ויש מלך שיענש באופן אחר על ביטול העשה, וכמו כל האנשים שהעונשים לא קצובים אלא משתנים כפי שיקול דעת אל דעות. אבל העונש הקבוע של מיתה בידי שמים הוא רק במוותר ולא בעובר, כך נראה פשוט. ופשוט שאם לא רוצה לשמוע – כופין אותו עד שתצא נפשו, כל מצוות עשה שבתורה.
ועיין ברמב"ם שגם נראה ממנו שהעונש הוא על הממרים ולא על החוטאים. ובכלל הפסוק הזה הוא נביא שעבר על דברי עצמו כמו עדו שנצטוה לא לאכול, והקשיב לנביא שקר. ולמרות שנביא זה היה מוחזק כנביא אמת – היה אסור לו להקשיב לו, כי אם הקב"ה מתחרט הוא ודאי יודיע לנביא, ועידו היה צריך לדעת שהנביא השני משקר לו, והיה צריך לדעת זאת ונענש כמו מזיד כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
וכובש נבואתו גם חייב מפסוק זה, ואמרו בגמרא שהוא לוקה, ומתרים בו כי חבריו הנביאים יודעים שהוא כובש נבואתו. ותוספות כתבו שאין לוקים כי אין לאו בפסוק, אלא שמלקים אותו עד שתצא נפשו. ועונש זה שמענו בכובש נבואתו, אבל לא מצאנו מצווה לנביא לומר את דבריו. ואף שלא שייך לומר 'אין עונשין אא"כ מזהירים' כי זה רק בלאוים ולא בעשים. מ"מ לפי דברי החינוך במצוה ס"ט האזהרה לחוש נועדה כדי להבהיר שאין אפשרות לבחור לגיטימית 'לעשות עבירה ולהענש' והעבירה היא לא רק גוררת עונש אלא גם אסורה. אם כן לכאורה כיוון שהתורה לא ציוותה באופן חיובי על הנביא לומר את נבואתו – הרי שהנביא יכול לבחור לכבוש נבואתו ולהיענש, ואולי זה מה שחשב יונה, שיעבור על רצון השם לטובת עמ"י.
אבל זה אינו – כי הנביא מקבל 'עשה' בעת קבלת הנבואה עצמה, לדוגמא שה' אומר ליונה 'לך' לנינוה, כבר כלול כאן עשה, ולא צריך עשה בתורה.
"ולשון והעובר על דברי נביא וכו' וכ"כ הרהמ"ח וכ"כ הר"מ פי"ט מסנהדרין לשון הזה ולשון המשנה בסנהדרין והמוותר על דברי הנביא וכו' מיתתו בד"ש ולא אמרה בלשון העובר על דברי נביא וכו' ורש"י במשנה בד"ה המוותר כ' וז"ל המפקירים שלא חשש למה שאמר לו הנביא ובגמרא אמרינן מוותר על דברי הנביא כגון חברי' דמיכי' בן ימלא דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר וכו' הכיני נא וימאן וכו' ויאמר לו יען אשר לא שמעת וכו'
ולמה צריכה הגמ' למשל כגון וכו' הא מי שעובר על דברי נביא ישנו בעונש כמ"ש בתורה והי' וכו' אשר לא ישמע וא"צ דמיון לזה כל מה שעובר על מה שהנביא אומר חייב כנ"ל. ועוד ק"ל כמו שהקשה הרמב"ן בשורש הב' בסמ"ק על רבינו דלדבריו כל העובר ע"ד חכמים עובר בלאו ועשה א"כ אין חומר בד"ת רק ח"כ או מב"ד כי כולם הם לאוים ועשה ע"ש ה"נ כל מצות עשה שבתורה שאין בהם עונש הא עובר ע"ד הנביא אדון הנביאים מרע"ה א"כ כל העובר חייב מב"ש מחמת העובר ע"ד נביא הן עשין הן לאוין שאב"מ ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מב"ש הא כל העובר על איזה דבר עובר על ד"נ הגדול אדון כל הנביאים ע"ה ולומר דעונש הוא רק על הנביאים חוץ מרע"ה כמ"ש נביא וכו' אליו תשמעון וכו' והי' האיש וכו' זה דחוק ועוד מצינו גבי שאול המלך ע"ה שלא שמע לדברי שמואל הנביא ע"ה ונענש והוסר ממלוכה כמ"ש בשמואל ולמה לא סגי בעונש שענשתו תורה בעובר עד"נ.
ובפ' מלך כאן פרש"י לבלתי סור מן המצוה וכו' הא למדת אפי' מצוה קלה של נביא נענש וכו' ול"ל קרא לא עדיף מכ"א אם עבר נענש ואין סברא שמלך יש לו איזה וויתור במצות התורה והוא ככ"י במצות חוץ מ"ש להדיא
ע"כ לולי דברי הגדול אדונינו הרמב"ם ורבינו הרהמ"ח נ"ל דוקא מוותר כמ"ש וכפרש"י דמפקירים ואינו חושש וע"ז קאמרי בגמ' כגון חברי' דמיכי' דא"ל הכיני ולא שמע דהי' בעיניו דברי הנביא ללעג דלמה יכה אותו ועי"ז אפשר דלא האמין בדבריו וע"ז העונש מב"ד אבל מצות הנביא שאינו מוותר רק עובר מחמת שיצרו תקפו כמו שאול המלך בגלגל ובמלחמות עמלק כמ"ש בקרא אינו בכלל זה ודינו כעובר על מ"ע דהתורה צוה אליו תשמעון וכמו כן העובר על איזה מצוה שבתורה הן עשה ול"ת מבואר העונש בתורה ומה שא"מ אינו בעונש הזה רק כפי שיקול אל דעות יתב' שמו לכל העבירה או שעובר על איזו עשה. אבל בכלל עובר על דברי הנביא דיהי' דינו חרוץ בתורה מב"ש אינו על כן במלך כתבה התורה דאפי' על מצות הנביא נענש לא מב"ש רק עונש כפי שיגזור חכמתו יתברך.
ושאול הי' לו עונש שהוסר מהמלוכה ויש מלך שיש לו עונש אחר על עשה זו כמו כל האנשים אשר כל העונשים שאינם מבוארים בתורה להדיא העונש למי שיקול אל דמות הן בעוה"ז הן בעוה"ב ואין ב' אנשים שוים בעונש כידוע בספרי החכמה.אבל עונש החרוץ בתורה הוא רק במוותר לא בעובר כ"נ ברור בעזר השי"ת. ופשוט דאם אינו רוצה לשמוע כופין אותו עד שתצא נפשו ככל מ"מ שבתורה והוכחת המשנה והש"ס דעונש הזה קאי רק במוותר מהתורה דבכ"ע א"מ עונש ובאיזה דברים מבואר העונש מב"ש ע"כ אינו בגדר העובר על דברי הנביא וצ"ל דלא הקפידה התורה רק במוותר ולא בחוטא כ"נ ברור בס"ד.
וע' בר"מ בהקדמתו נראה ג"כ דהוא עונש הממרים ולא החוטאים ע"ש. ובכלל הפסוק הזה נביא שעבר ע"ד עצמו כגון עדו שנצטוה שלא לאכול וכו' וציית לדברי הנביא השקר ונראה דודאי הנביא בב"א הי' מוחזק לנביא אמת אצל עדו דאי לא לא שמע לו אך אפי' לנביא אמת אסור לשמוע כי אם הדרי' בזה לכולהו נביאה הי' אודעי להו כמבואר שם והיה יודע בעצמו ע"כ האמת הי' שכיחש לו וזה היה סיבה שטעה קצת ומ"מ הו"ל לידע ונענש ע"ז דהוי מזיד וסביביו נשערה וכו' ונראה דעובר על (זה) עשה זו כמו שאחר מחויב לשמוע דברי נביא אמת ה"ה הוא בעצמו אם לא ישמע והוא כש"כ.
והכובש את נבואתו חייב ג"כ מפסוק דקרינן לא ישמיע ואמרינן שם דהכובש נבואתו לוקה ומתרין ביה חביריו הנביאים דכלהו ידעו כמבואר שם וכתבו התוס' דאין לוקין דלית בזה לאו וג"כ אב"מ רק מלקין אותו עד שתצא נפשו והנה עונש זה שמענו בכובש נבואתו אבל לא צווי דבפסוק אינו מבואר דמחויב לומר נבואתו ואף דלא שייך כאן לא ענש אא"כ הזהיר כי ל"מ זה רק בלאוין ולא בעשה מ"מ לפמ"ש הרהמ"ח במצוה ס"ט דפעולת האזהרה דבעונש לחוד היה במשמע שאם רוצה לעבור ולקבל העונש ש"ד ואינו עושה נגד רצון הקב"ה וכו' ע"כ הזהירה התורה להודיע שהשי"ת אינו חפץ בזה וכו' ע"ש א"כ אפי' בעשה כיון דלא כתוב קרא אפשר אם רוצה לקבל לכבוש הנבואה ולקבל עונש שפיר דמי ואפשר דזה הי' טעם יונה הנביא דמבואר בגמ' כאן דהיה כובש נבואתו וח"ו שיהי' יונה הנביא יעבור עבירה נגד רצון הש"י אלא דאין זה נגד רצונו רק מגיע עונש ויונה הנביא מתכוין לטובת ישראל כמבואר דעכו"ם קרובי תשובה וכו' קיבל עליו העונש לטובת ישראל.
אך באמת כאן א"צ אזהרה דהאזהרה היא לנביא עצמו כמו יונה דהקב"ה אמר לו לך אל נינוה וכו' א"כ היה רצונו יתברך שילך ולא אמר ליה אם לא תלך וכו' רק בדרך צווי א"כ א"צ כאן צווי בתורה כי הנביא ששולחין אותו מצוה הקב"ה לו שיתנבא והדברים פשוטים וברורים."
עבודת המלך יסודי התורה ט,ב
מביא את המנ"ח ומתרץ.
- המנ"ח הקשה שאם כל מי שלא מקיים ציווי חייב מיתה – אז גם כל מי שביטל מצווה מהתורה חייב מיתה, כי זה דברי הנביא משה רבנו. ומתרץ: א. אם הנביא בנבואתו קצב את העונש של העובר על דבריו – אז ודאי שהעובר על דבריו לא מתחייב מיתה אלא כפי העונש שקצב. ולכן משה קצב את דינו של המבטל מצוות עשה או העובר על לאו, ולכן לא מתחייבים על זה מיתה בידי שמים. וגם שאול שנענש באיבוד המלוכה ולא ב'מיתה בידי שמים' זה היה כי הוא לא היה מזיד, ב. לא נקרא עובר על דברי נביא עד שישמע מפי הנביא ממש, ולכן לא מושיבים לנביא מתורגמן. ממילא אנחנו לא שמענו מפי משה ממש, ואיננו נחשבים 'מוותר על דברי נביא'.
- המנ"ח הקשה שמצאנו ששאול איבד את המלוכה כי לא שמע לדברי שמואל להשמיד את עמלק. ומדוע לא נענש פשוט ב'מיתה בידי שמים'? ומתרץ: ששאול לא היה מזיד אלא שוגג, כפי שהוא אומר בתחילה 'הקימותי את דבר ה' '. וכפי שמבארים חז"ל שהוא דרש ק"ו מעגלה ערופה.
"ודבריו ז"ל נפלאו ממני, דהרי פשוט אם אמר הנביא דבר בשם ה', וצוה שיעשו כן, הנה העובר חייב מיתה בידי שמים, אבל אם יאמר הנביא שהקב"ה צוה לעשות כן, ומי שלא יעשה כן נענש באיזה עונש שהוא, הרי ברור דהעובר על דברי הנביא נענש רק במה שאמר שיענש אם לא יקיים אבל אין כאן חיוב מיתה בידי שמים להעובר על דברי נביא, שהרי גם זה בכלל הנבואה, שאם יעבור יענש בעונש האמור ע"י השם, ולפי"ז מאי קשיא ליה דיתחייב מיתה בידי שמים על כל עשה, והרי משה רבנו צוה קיום העשה וצוה גם העונש על עבירת העשה שאין בה מיתה בידי שמים ואיך אפשר לומר אח"כ שיתחייב על זה מיתה בידי שמים כדין המוותר על דברי נביא והרי כך נצטוה מפי הגבורה וכך היתה הנבואה שאין על עבירתה חיוב מיתה בידי שמים ופשוט, והקושיא משאול בודאי לק"מ דהרי פשוט דאינו חייב מיתה בידי שמים אלא א"כ עבר על דברי נביא במזיד כדין כל התורה כולה אבל אם היה מוטעה בדין בודאי שאינו חייב מיתה, והרי שאול טעה בדין זה, שהרי למד ודרש ק"ו מדין עגלה ערופה וכדרשתם ז"ל מקרא וירב בנחל עי' יומא כ"ב ב', והראיה שאמר לשמואל הקימותי את דבר ה' הרי שטעה בזה, ובודאי שלא היה שם שום חיוב מיתה בידי שמים אלא שמ"מ נענש והוסר ממלוכה על שמעו בקול העם וכמבואר בכתובים כי יראתי את העם ואשמע בקולם וע"ז נענש, ודברי רבנו ברורים (ובאמת עי' ברש"י ז"ל על התורה שהעתיק ג"כ העובר על דברי נביא ולא כמו שרוצה הרב הנ"ל לדייק מלשון רש"י בגמ' דבעי דוקא שיפקיר ויבעט בדברי הנביא).
בר מן דין נראה לי לומר דאינו חייב העובר על דברי נביא אלא א"כ שמע מפי הנביא, אבל אם לא שמע הדברים מפי הנביא אף שהוא ג"כ בכלל הנבואה פטור ממיתה, וראיה לזה מהא דבעינן שם בגמ' לימוד מיוחד לנביא העובר על דברי עצמו מקרא דלא ישמע קרי ביה וכו' וקשה דתיפוק ליה שהרי הוא שמע מפי הגבורה ויודע הצווי והרי הוא ג"כ בכלל הנבואה דאי לאו הכי אינו עובר על דברי עצמו, וא"כ הרי הוא מוותר על דברי נביא, ובעל כרחך כיון דהוא לא שמע הדברים מפי נביא אף שהוא יודע הנבואה מ"מ לא היה חייב מיתה בידי שמים משום זה אי לאו קרא דלא ישמע דמרבינן מיתה לעובר על דברי עצמו, ונראה עוד דהדבר מפורש בספר בקרא דודבר אליהם את כל אשר אצונו ודרשו ע"ז ודבר עליהם שלא להושיב מתורגמן ונראה דאין זה צווי רק לנביא שלא להושיב מתורגמן אבל הוא דין בדיני נבואה ותנאי בדין והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי דדוקא במדבר ע"י עצמו אבל לא ע"י מתורגמן, והוא מטעם זה דבעינן דוקא שישמע מפי הנביא עצמו.
ולפי"ז אין מקום לקושית המנחת חינוך דלחייב על כל עשה ולא תעשה מיתה בידי שמים משום עובר על דברי נביא, דהרי אנחנו לא שמענו הדברים מפי משה עצמו ואין כאן חיוב מיתה בידי שמים אם לא לדורו של משה ששמעו מפיו ולפי"ז מיושב מאי דהקשה המנחת חינוך דלמה אמרו בגמ' המוותר על דברי נביא כגון חבריה דמיכה וכו' ולמה בעינן דוגמאות לעובר על דברי נביא ולפי"ז ניחא דהדוגמא היא דבעינן שישמע דוקא מפי הנביא דוגמא דחבריה דמיכה ויש להאריך עוד בזה אבל אכ"מ."
ביאורים במועדים חנוכה, הרב יוסף פרבשטיין, עמוד קו
סובר שגם הרמב"ם יודה לתוספות, ודיוקו של המנ"ח לא מחויב.
"הרי דגם באומר הנביא על פי עצמו יש חיוב לקיים ציווי הנביא. והגם דהמנחת חינוך נוקט דזו היא שיטת תוספות והחינוך אבל הרמב"ם לא סבירא ליה כן, מכל מקום נראה דאין דבריו מוכרחים. וגםג דיתכן שכל זה הוא רק כשהנביא סותר לדברי תורה ולא כשרוצה לקיים דברי תורה דאז אף שאינו אומר בשם השי"ת מצווים אנו לשמוע אליו".
אבני חן, הרב אברהם זילברשטיין, חלק ב עמוד תרו
שאול המלך לא חשב שהוא עובר על דברי הנביא, אלא שגג בפירושה, ולכן לא התחייב מיתה בידי שמים.
"ומה שהקשה משאול המלך נראה לענ"ד דשאול דאמר הקמותי את דבר ה', הבין את הנבואה באופן אחר, או שחשב דעל כגון דא דהעם מחל ורצה להקריב קרבן לא נאמרה כלל הנבואה, וחשב שבזה שעובר על דברי שמואל מקיים את מצות ה' יתברך ואת נבואתו, ויתכן דבכהאי גוונא לא חייב מיתה כשעובר על דברי נביא."
מדוע העובר על מצווה מתורה לא נחשב 'מוותר על דברי נביא' שחייב מיתה בידי שמים?
הדיון מתחיל בקושיתו של המנחת חינוך תקטז, שהובאה והוסברה לעיל:
"א"כ כל העובר חייב מב"ש מחמת העובר ע"ד נביא הן עשין הן לאוין שאב"מ ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מב"ש הא כל העובר על איזה דבר עובר על ד"נ הגדול אדון כל הנביאים"
המנחת חינוך שם תירץ כפי שדייק מרש"י שהאיסור הוא רק במפקיר ומזלזל בדברי הנביא. אולם, הקושיא הזו הטרידה את האחרונים, ומצאנו תירוצים רבים:
עבודת המלך יסודי התורה ט,ב
גם הוא הובא לעיל, כאן נביא רק את תמצית תשובותיו לקושיא זו: 1. עקרונית אכן העובר על התורה הוא כעובר על דברי נביא, אלא שהתורה עצמה קצבה את העונשים, ואז מתבטל העונש הכללי של מיתה בידי שמים. 2. חייב רק מי ששמע ישירות מפי הנביא.
"ולפי"ז מאי קשיא ליה דיתחייב מיתה בידי שמים על כל עשה, והרי משה רבנו צוה קיום העשה וצוה גם העונש על עבירת העשה שאין בה מיתה בידי שמים ואיך אפשר לומר אח"כ שיתחייב על זה מיתה בידי שמים כדין המוותר על דברי נביא והרי כך נצטוה מפי הגבורה וכך היתה הנבואה שאין על עבירתה חיוב מיתה בידי שמים ופשוט…
בר מן דין נראה לי לומר דאינו חייב העובר על דברי נביא אלא א"כ שמע מפי הנביא, אבל אם לא שמע הדברים מפי הנביא אף שהוא ג"כ בכלל הנבואה פטור ממיתה"
צפנת פענח סוף כרך הפלאה דף נד טור ד/השמטות ליסודי התורה ח,ג
כותב שרק מי ששמע מפי הנביא בעצמו, אבל השומע מפי אחר – פטור (ואמנם לגבי מורד במלכות חייב) אבל לגבי נביא אין הדין כן, ולכן אותן ששמעו את התורה מפי משה אכן התחייבו מידה בידי שמים על כל עבירה, משא"כ בימינו.
"אך באמת כך דהרי מבואר בסנהדרין דף פט ע"א דהעובר על דברי נביא חייב מיתה והנה נ"ל דזה רק מי ששמע מפני הנביא בעצמו אבל אם שמע מפי אחר שהנביא אחר כן אינו חייב (דן האם חידוש זה תקף לגבי מורד במלכות ובבית דין)… אך מ"מ גבי נביא אין הדין כך וא"כ לפ"ז אותן ששמעו מפי משה מלבד האזהרה של תורה הוי ג"כ כמו עובר על דברי נביא וחייב מיתה בידי שמים ולכך הוי אז הוראת שעה למיתה ביד"ש משא"כ עכשיו."
מצות המלך – ב, צימענט מענף ג (עמד שסד)
מתרץ שכל שכתוב בתורה יש לו שם בפני עצמו ולא נחשב כנבואה, ולא נאמר על זה 'אליו תשמעון'. וראיה לזה מהמדרש, שחלק מהתהלים הם נבואות ממשה, ובכל זאת לא נכתבו בתורה, כי אינם 'תורה' אלא נבואה.
"וראיתי ליישב דנבואת משה לחוד ותורת משה לחוד, וכל הכתוב בתורה יש לה שם בפני עצמה, ולא על זה נאמר מצות אליו תשמעון וכמו כן ליכא בזה החיוב מיתה בידי שמים. ומקור דבר זה ממדרש שוחר טוב, תהלים צ' בד"ה תפילה "א"ר לוי בשם רבי חנינא אחד עשר מזמור שאחר משה בטכסיס של נבואה אמרן, ולמה לא נכתבו בתורה, אלו דברי תורה ואלו דברי נבואה, ואין מפסיקין בין דברי תורה לדברי נבואה", הרי דתורת משה לחוד ונבואת משה לחוד. מעתה י"ל דרק על נבואה היא דחייב מיתה ולא על דברי תורה".
שיחות הקודש, תשל"ד ב, פרשת נשא עמוד 6
מסביר שרק השומע מפי הנביא ישירות חייב ב'עובר על דברי נביא'
"והביאור ע"ז שהרי ידוע שמה שעובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים, זה רק כששומע מפי הנביא בעצמו ולא מפי מתורגמן, ולכן יש חילוק בין דור משה שהם שמעו מפי הנביא בעצמו, לבין שאר הדורות שהם שומעים מפי מתורגמן, במילא יש סברא לומר שמה שכתוב בתורה עונשים של מלקות וכו', זה בנוגע לדורות הבאים שאצלם אין הענין ששומע מפי נביא עצמו אלא מפי מתורגמן, אבל בדור של משה ששמעו מפי הנביא עצמו ע"ז השאלה אם יש להם דין עובר על דברי נביא וחייבים מיתה בידי שמים".
דרכי עזרי, סנהדרין, הרב מרדכי לובביטש, סימן קנד
מביא קושיא על המנ"ח – שהרי גם לשיטתו יוצא חידוש שהעובר על מצוה כי לא מקבלה מתחייב מיתה בידי שמים, ולא שמענו כזאת. ומתרץ שאולי אצל משה שאין שום ספק בנבואתו – ביטל המצוה אינו מורה בבירור על אי אמונה בנבואתו.
לאחר מכן מוסיף שגם אם נאמר כשיטת תוספות שהמצווה לשמוע לנביא היא מצד חובת השמיעה לאיש ולא מצד שזה דבר ה' בפיו, עדיין אפשר שאצל משה השכינה מדברת מתוך פיו ולכן אין באי הציות לו פגיעה באיש משה, בניגוד לנביא שנבואתו היא במידה מסוימת ממנו.
"וראיתי להגר"מ גיפטר זצ"ל שכתב על דברי המנח"ח, ולא ידעתי מה הרויח בזה דא"כ העובר על מ"ע להכעיס שבועט בהמצוה הרי אינו מקבלה ויתחייב מיתה בידי שמים ולא מצאנו כזאת וכו'. ואולי דעת המנח"ח דעיקר האיסור מה שמורה שאינו מאמין בדברי הנביא וזה לא שייך אצל מרע"ה שעינינו ראו ולא זר שהוא נביא ה' ומה שעובר מצות עשה להכעיס אינו מורה בברירות על ביטול אמונתו בנבואת מרע"ה
… והנה אפילו אם נתפוס כצד הראשון דמצות אליו תשמעון נובע מחובת שמיעה לגברא דנביא ניתן לחלק דלא שייך אצל מרע"ה שהרי אמרו בספרי דשאני משה מכל שארי נביאים שהשכינה מדברת מתוך גרונו וא"כ י"ל דאין הדברים מתיחסים לעצם גברא דמשה ואי"ז בכלל ונתתי דברי בפי וכעי"ז ראיתי בהפלאה".
אבני חן, הרב אברהם זילברשטיין, חלק ב עמוד תרו
מתרץ קושית המנ"ח: בתורה נכתבו העונשים לעובר עליה, וזה מחליף את העונש העקרוני שהעובר על דברי נביא חייב מיתה.
"ומה שהקשה המנ"ח דכל התורה זה דברי נבואה, נראה כיון דניתנה על ידי משה רבינו ע"ה דהיה אדון הנביאים, ונמסרה למשה רבינו עם העונשים הכתובים בתורה אם לא יעשה מה שכתוב וזה גופא הנבואה דנאמרה דלא יהיה חיוב מיתה."
אז ישיר, ב עמוד רעב, הרב אריה זילבר, נדפס תשס"ט
תירץ שלא מתחייבים כ'עובר על דברי נביא' בכל התורה, כיון שנבואת משה שמענו באזנינו ואינה צריכה חיזוק, משא"כ שאר נבואה שצריכה חיזוק.
"ונראה דפשטא דקרא שכל הדין הזה נאמר דוקא על הנביאים שאחרי משה רבנו אבל לא במשה רבנו עצמו. ויתכן שביאור הדבר על פי מה שמבואר בהלכות יסודי התורה פרק ח' שיש הבדל בין נבואת משה רבנו שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר שה' מדבר עמו, אבל כל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו אלא מפני המצוה שצונו משה בתרוה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כו' כך מצוה לשמוע מזה הנביא אם האות אמת או בכישוף ולאט עיי"ש. ולפי זה יתכן שלכן החמירה התורה בנביאים שמלבד משה רבנו, מפני שקבלת נבואת משה אינה צריכה חיזוק, אבל קבלת נבואתם צריכה חיזוק. דוגמת מה דאמרינן שדברי חכמים צריכים חיזוק וכו'."
האמונה הנאמנה, הרב דוד קאהן (ברוקלין תשע"ב) ,עמוד צא
תירץ שהמצווה לשמוע לנביא היא רק בעודו חי.
"ובספרי ממשה עד משה חידשתי שהמצוה לשמוע לדברי הנביא שייכת אך ורק בחיי הנביא ונמצא שהציווי שלא להותיר מן המן דהוי רק מצות הנביא נפקעה כשמת משה".
זאב יטרף, הרב זאב הוברמן, דברים עמוד רכא
את התורה חייבים לקיים לא בגלל נבואת משה, כי התורה גנוזה עוד לפני הבריאה, והיא כלי אומנתו של הקב"ה ולכן מקיימים אותה, ובה לא נאמר 'אליו תשמעון', משא"כ נביא ששומעים לדבריו מחמת הנבואה.
"ואי הכי לא שייך בנבואת משה איסור עובר על דברי הנביא וחיוב מיתה בידי שמים כמו בעובר על נבואת שאר נביאים. דאיסור זה וחיוב מיתה בידי שמים מחמתו אינו רק בעובר על מה שמחייב הנביא לשמוע אל נבואתו, אולם נבואת משה כיון דחייבין לקיימה לא מפני שכך צוה בנבואתו ואסור לעבור על קולה, רק מפני שגילה דהכי היא חובת התורה ראשית דרכו וכלי אומנותו של הקב"ה, אם כן עובר על נבואת משה לא על צווי וחיוב נבואתו הוא עובר כדרך עובר על נבואת שאר נביאים, אך על צווי וחיוב התורה, ועובר על צווי וחיוב התורה אינו חייב משום עובר על חיוב וצווי הנבואה".
ישמח אב, הרב אליהו שולמן סנהדרין עמוד תלט
החובה לציית לדברי נביא היא דווקא בנבואה שהתאמתה על ידי נתינת אות, כפי שמתואר בפרשיה שם. ולכן החובה לשמוע לדברי התורה היא לא מחמת האות אלא מחמת החיוב העצמי של התורה, ולכן לא כלולה ב'מוותר על דברי נביא'.
"ולנ"ל נאמר שהחיוב מיתה בעובר על דברי נביא הרי נלמד מקרא ד"האיש אשר לא ישמע…" ובאותה פרשה כתיב "וכי תאמר בלבבך…" שהיא הפרשה של נתינת אות וכמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל, וגם נתבאר מיסודו של הרמב"ם שנתינת אות היא תנאי בכל הדין של "אליו תשמעון" שהיא המצוה לשמוע לדברי נביא, ומעתה כיון שנבואת משה רבינו לא היתה בכלל הדין של נתינת אות, הרי היא מופקעת מכל אותה פרשה ולא נאמרה בה מצות "אליו תשמעון". וזהו גם פשוטו של מקרא "נביא מקרבך כמוני…" שכל הפרשה מדברת על נביאים אחרים מלבד משה רבינו. והחובה לשמוע לנבואת משה אינה מלתא דהחובה לשמוע דברי נביא, אלא מחמת החובה לשמוע לדברי תורה".
מאורי ציון, הרב יצחק סנדר עמוד ריג
מסביר שמי שעובר על דברי נביא רגלים לדבר שהוא כופר במציאות הנבואה, אבל המקיים את המצוות ומצווה אחת לא קיים – מוכח שיצרו תקפו, ובאמת אינו כופר, ולכן אינו נענש במיתה בידי שמים.
"דלמש"כ לק"מ דמי שעבר על דברי נביא רגלים לדבר שהוא מין וכופר במציאות הנבואה, אבל מי שמקיים את כל המצוות כהלכתן, ורק עובר על מצוה אחת אין בזה סימן שהוא כופר בנבואה, שאםשר לומר שיצרו תקפו, ולכן אינו חייב עונש חמור של מיתה ביד"ש".
שערי טהר – ח, סימן צו
משיג על תירוצו של העבודת המלך שצריך לשמוע ישירות מהנביא, ומצדד בתירוץ שהתורה היא חיוב נצחי ולא שייך בה החיוב של ציות לנביא שנוגע לציות נקודתי.
"ולפענ"ד נראה שקשה לחדש דבר כזה. א) דא"כ לכה"פ בדורו של משה היו עוברים ג"כ משום עובר ע"ד נביא ששמעו ממרע"ה, ולא מצינו זה בתורת משה, והיא כתורה חדשה… וגם יש להעיר שברמב"ם לא הביא זה להלכה. ולפ"ד ה"ז נ"מ לדינא ממש אם השמיע הנביא את דבריו ע"י מתורגמן אם יש בזה דינא של עובר ע"ד הנביא. ואם היו דבריו נכונים בזה בודאי שלא היה משמיט הרמב"ם ז"ל מלהשמיענו זה….
אמנם בעיקר הקושיא נלענ"ד לומר שלא שייך לומר שעובר על דברי הנביא רק כשהנביא מנבא בתור פרט כגון על אנשים מיוחדים, או אפילו אל העם כולו אבל על זמן מיוחד ובזמן מיוחד. אבל כשהתורה ניתנה למרע"ה הלא ניתנה לנצח נצחים ולא רק לזמן אחד ח"ו ולכן אע"פ שבודאי יש בה נבואה מכל מקום היא גדולה מנבואה, שהיא מציאות אחרת ששמה תורה ולא נבואה ולכן העובר עליה אע"פ שחייב עונשי התורה מ"מ על העונש של עובר דברי הנביא אינו חייב, משום שבאמת עבר על דברי תורה ולא על דברי נביא, שדברי הנבואה בטלו במה שגדול מהם שהיא התורה בשם התורה."
רק למיגדר מילתא
מהר"ץ חיות, תורת הנביאים, פרק ג
המהר"ץ כותב שמלשון הרמב"ם עולה שיש עוד תנאי מלבד זה שהעקירה צריכה להיות לשעה – שהיא צריכה להיות למגדר מילתא, שיגיע ממנה הטבה כללית לכל העם.
"ואולם מלשון רבינו שכתב אבל אני אקריב היום כדי להכחיש נביא הבעל, משמע דוהתנה עוד תנאי בעקירת הנביא, דאף בעקירת מצוה לפי שעה צריך להיות דוקא משום מגדר מלתא, ויגיע מעקירה זו הטבה כללית לכל העם, כמו שהיה כאליהו דע"י שבא אש מן השמים נענו כלם ואמרו ה' הוא האלהים, וע"י פרסום נס הגדול הזה, נתחזקו יסודי הורה אצל האנשים אשר פסחו עד כה על שני הסעיפים".
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד
מרן הרב קוק מסכים אך מסביר שבאמת אין כאן חידוש, שודאי כל מה שנביא אמת מהשנה מהתורה זה רק למגדר מילתא. אלא שבנביא אנו סומכים עליו גם בלי הסברים, ואולי גם הנביא עצמו יכול לסמוך על הנבואה שקיבל ולא צריך לתהות האם יש בזה מגדר מילתא. ולכן התנאי שתמיד נאמר הוא לפי שעה, ולא הוזכר מגדר מילתא.
"א"ו דכל למגדר מילתא שאני, והיינו כל מה שאומר נביא לעבור עד"ת ודאי הוא למגדר מילתא, שכיון שהוא נביא אמת לא ישנה ד"ת כ"א באופן המותר, והאופן המותר הוא למגדר מילתא. ויהיה החילוק בין נביא לב"ד, שבנביא בסתם סומכים עליו, ואנו יודעים שהוא למגדר מילתא, ואין אנו צריכים לדון בזה, וי"ל שגם הנביא בעצמו אינו צריך לדון בזה, שכיון שהוא יודע שדבר ד' אליו, ובאה לו נבואה אמיתית, לעבור עד"ת, ודאי גלוי וידוע לפניו ית' שיש כאן למגדר מילתא. ע"כ אע"ג דאמרינן ביבמות, גבי אליהו בהה"כ, למגדר מילתא שאני, לא מצאנו בכ"ז, לענין הדין של חיוב לשמע ע"פ נביא, שיהי' עם זה תנאי של למגדר מילתא, אלא על הכל לשעה חוץ מע"ז שמע לו. והיינו טעמא משום דבנביא ברור הוא שהוא למגדר מילתא. ואפילו אם נעלם מאתנו אופן הגידור מילתא סמכינן אהימנותא דשמיא, לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני"
משך חכמה דברים פרשת ראה פרק יב, יג-יד
מסביר שבכל הוראת שעה שומעים לנביא, מלבד עבודה זרה. והאיסור להקריב בבמות הוא משום 'דררא דע"ז' ולכן הוא לא מותר סתם בהוראת שעה, אלא דוקא למיגדר מילתא בע"ז. אבל אם נביא היה אומר להקריב בבמות משום מגדר מילתא של בעיה אחרת – לא היינו שומעים לו. דבריו לא קשורים למהר"ץ חיות, אך גם בהם ישנה הדגשה של הצורך ב'מיגדר מילתא', ואפשר לדייק מדבריו שבכל הוראת שעה צריך מגדר מילתא (אלא שלבמות לא מועיל אם זה לא מיגדר של ע"ז).
"והביאור, כי לכל מצוה להוראת שעה מצוה לשמוע לנביא. רק בעבודה זרה אף לצורך שעה קלה אין שומעים, והנביא יומת, "כי דבר סרה" (דברים יג, ו). והנה טעם של קדשים בחוץ פירש הכתוב בפרשת אחרי (יז, ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". וכמאמרם במדרש רבה (ויקרא רבה כב, ח. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר: משל) לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. (אמר המלך: זה יהיה תמיד על שולחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים, והיו מקריבים קרבנותיהם באיסור במה… אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באוהל מועד ויהיו נפרשים מעבודה זרה… עכ"ל). נמצא טעם הבמות שלא יבואו לעבוד עבודה זרה, וכדרך כל מקטירים בגגות ובשדות. וכיון דאיכא בזה דררא דחשש עבודה זרה, בזה לא היו שומעים אף לנביא מוחזק ובהוראת שעה, אם לא כדאמרו על זה יבמות (דף צ, א) למיגדר מילתא שאני.
וזהו דוקא למיגדר מילתא דעבודה זרה, שהיו להוטים אז אחרי הבעל, ועל ידי זה אמרו (מלכים – א, יח, לז) "ה' הוא האלקים", ונמאס אצלם הבעל וכהניו, ותפסו ושחטו אותם. ולכן היו כמו שאמרו (שבת קנא, ב): חלל שבת אחת כדי שישמרו שבתות הרבה. אבל למיגדר מילתא דעבירה אחרת, לא היו רשאים לשמוע לנביא להקריב בבמה, דאיכא בזה דררא דחשש שמא יבואו מזה לעבודה זרה. ולכן דרשו בירושלמי הוריות: "גוי וקהל גוים" – שעתיד ליעשות כקהל גויים וכו' שיקריבו בהר הכרמל. והנה בקראי דעבודה זרה כתיב (במדבר טו, כב – כג) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה… את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה'", אמרו (קידושין מ, א) שכל המודה בעבודה זרה, ככופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים, וכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. וזה שאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה'" – על פי נביא, אליהו בהר הכרמל – "שם תעלה עולותיך", ובאופן ו"שם תעשה כל אשר אנכי מצוך", שעל ידי זה תעשה קיום כפירה בעבודה זרה, וכמו שהיה למיגדר מילתא דעבודה זרה:"
תגובתו של 'מצות המלך' עמוד שסג (למהר"ץ חיות)
כותב שצריך עיון על דברי המהר"ץ
"אולם צל"ע ממש"כ הר"מ פ"ז ה"ז הנ"ל".
מדוע לא שומעים לנביא שאמר לעבוד ע"ז?
כי שמענו את אנכי ולא יהיה מפי הגבורה
ספר העיקרים מאמר ג פרק יח
מבאר שאין כוח לנביא לומר לעבוד ע"ז, כי שמענו את שתי הדיברות מפי הקב"ה, ואין אדם יכול לבטל מה ששמענו בעצמנו.
"ולזה אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, כלומר כי שתי אלו הדברות אחר שאמרם השם יתברך בעצמו לישראל פנים בפנים בלי אמצעות משה, אין כח ביד שום נביא לומר דבר כנגדם ולא להחלישם בשום ענין ואפילו בהוראת שעה, ולזה אמרו מפי הגבורה שמעום ולא אמרו מפי הקדוש ברוך הוא שמעום, כאלו בארו שהנאמר על פי נביא יש כח ביד נביא לבטלו אם בהוראת שעה ואם לפי מה שיהיה הענין נותן, כירמיה שבטל מנין החדשים מניסן, אבל הנאמר לאדם על פי השם בלי אמצעות נביא אין כח ביד נביא לבטלו ואפילו בהוראת שעה, וזהו שאמרו שהנביא האומר לעבוד עבודה זרה אפילו לשעה אין שומעין לו. אבל אם יאמר שנחלל שבת או שנעבור על אחת מן המצות בהוראת שעה או בענין שלא יהרוס שרשי הדת, ראוי שנשמע לו משום שנאמר אליו תשמעון (דברים י"ח ט"ו), ואם יאמר השם צוני שתתפללו לכוכב פלוני או למלאך פלוני להיות אמצעי בינו וביניכם לא נאבה לו ולא נשמע אליו, לפי שזה כנגד אנכי ולא יהיה לך ששמענום מפי הגבורה, ואי אפשר לשום נביא לשמוע אל נביא אחר לבטל מה ששמע הוא בעצמו מפי השם, כמו שבארנו בתחלת זה הפרק"
ישמח משה הרב משה טייטלבוים, שמות פרשת תרומה, 'אמנם', עמוד תרנב במהדורה החדשה
מבאר כמו העיקרים
"אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות מבואר בהקדמונים לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסמים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק."
משך חכמה דברים פרשת שופטים פרק יח,טו
כמו העיקרים
"נביא מקרבך מאחיך כמוני. פירוש "כמוני" בשיתוף שם נביא לבד, לא במעלה. וזה שאמר "אליו תשמעון" – אפילו לעבור על מצוה אחת שבתורה, כאליהו בהר הכרמל (יבמות צ, ב). משום שכל התורה שמעו מפי משה, לכן יכולה להיעקר לשעה על פי נביא, שגם הוא נביא כמוהו בשיתוף השם. אבל "אנכי ולא יהיה לך" ששמעו בעצמם מפי הגבורה (מכות כד, א) – אין נביא רשאי לעקור בעבודה זרה אפילו לשעה"
כי ע"ז עוקרת את כל התורה
אור החיים דברים פרשת ראה פרק יג,ו
מסביר שע"ז עוקרת את כל התורה, והוראת שעה לא יכולה לעקור הכל, ומוכח שהוא נביא שקר.
"מן הדרך אשר צוך ה'. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה' בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל"
נביא שאמר דברים שאין בסמכותו לומר
נביא שהסית והדיח
דברים יג, ב-ז
"ב כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. ה אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ו וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. ז כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ…"
סנהדרין פט,ב-צ,א
נחלקו התנאים מה דינו של נביא שהדיח (לעבוד ע"ז), לדעת חכמים בסקילה כי לומדים בגזירה שווה ממסית שהוא בסקילה. ולדעת רבי שמעון כתוב מיתה סתם, וכל מיתה סתם היא חנק.
לדעת רב חסדא בע"ז נחלקו, בין ברוצה לעקור הכל בין עוקר חלק. אבל בעוקר מצווה אחרת – מוסכם שדינו בחנק. ואם עוקר רק חלק (קיום מקצת ביטול מקצת) מוסכם שפטור.
רב המנונא חולק משום שנאמר בפרשיה 'ללכת בה' כלומר בין עשה בין לא תעשה, ואין בע"ז עשה (למרות שרב חסדא מציע 'וניתצתם' – הוא לא מקבל זאת), ולכן הוא מפרש שהמחלוקת היא בעוקר גוף מצוה, בין ע"ז בין שאר מצוות, וכן בעוקר מקצת בע"ז. אבל ביטל מקצת בשאר מצוות – מוסכם שפטור.
הגמרא מביאה ברייתא שקשה על שתי ההסברים , אביי סובר כרב חסדא ומעמיד אותה כשיטתו, רבא סובר כרב המנונא ומעמיד אותה כשיטתו. יש לשים לב ששם הגמרא מפרשת פעמים שהמושג 'לקיים מקצת לבטל מקצת' ביחס לעבודה זרה כ'היום עבדוה ולמחר בטלוה'. בהמשך נראה שבגמרא בהוריות נראה שפירשו את המושג אחרת.
"תנו רבנן: נביא שהדיח – בסקילה. רבי שמעון אומר: בחנק. … מאי טעמא דרבנן? – אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה – אף כאן בסקילה. ורבי שמעון: מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם – אינה אלא חנק… אמר רב חסדא: מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה, דרחמנא אמר מן הדרך – אפילו מקצת הדרך. אבל עוקר הגוף דשאר מצות – דברי הכל בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות – דברי הכל פטור. מתיב רב המנונא: ללכת – זו מצות עשה, בה – זו מצות לא תעשה. ואי סלקא דעתך בעבודה זרה, עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה? תרגמה רב חסדא: ונתצתם. רב המנונא אמר: מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה. דרחמנא אמר מן הדרך – אפילו מקצת הדרך. אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות – דברי הכל פטור. תנו רבנן: המתנבא לעקור דבר מן התורה – חייב, לקיים מקצת ולבטל מקצת – רבי שמעון פוטר. ובעבודה זרה אפילו אומר היום עיבדוה ולמחר בטלוה – דברי הכל חייב. אביי סבר לה כרב חסדא, ומתרץ לה כרב חסדא, רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא. אביי סבר לה כרב חסדא, ומתרץ לה כרב חסדא: המתנבא לעקור דבר מן התורה דברי הכל בחנק, לקיים מקצת ולבטל מקצת – רבי שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן. ובעבודה זרה, אפילו אמר היום עיבדוה ולמחר בטלוה – חייב. מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה. רבא סבר לה כרב המנונא, ומתרץ לה כרב המנונא: המתנבא לעקור דבר מן התורה, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות – חייב. מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה. לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצות – רבי שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן. ובעבודה זרה – אפילו אומר היום עיבדוה ולמחר בטלוה – חייב, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה – שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע – אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר."
רמב"ם ע"ז ה,ב
הרמב"ם פסק כחכמים, שהרי פסק שנביא שהדיח מיתתו בסקילה.
"המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית. היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה. או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח."
הר"ן תמה על כך שהרמב"ם כלל דין נביא מדיח עם הדיוט מדיח, אף שברור שהנביא חייב ביותר מקרים מאשר הדיוט, בין לרב חסדא ובין לרב המנונא.
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"והתמה על הרמב"ם ז"ל שכלל נביא המדיח עם המסית בפ"ה מהלכ' ע"א לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים נמצא שאין חלוק בין נביא המדי' להדיוט המסית והמדיח. וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא מדיח שהמסי' אינו חייב אלא על ע"א בלבד והנביא המדיח חייב אפילו על שאר המצות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא שהלכה כמותו משום דרבא סבר ליה כוותיה. ואפילו אליבא דרב חסדא דסבירא ליה דנביא המדיח לא מיחייב אלא בע"א בלבד מ"מ אכתי לא שוו אהדדי מסית לנביא המדיח שהמסית אין חייב אלא על עיקר ע"א והנביא המדיח חייב אפי' על ל"ת ועשה שבה ואפילו ונתצתם את מזבחותם. ואף הראב"ד ז"ל לא השיג עליו והוא מן התמה:"
בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף פט עמוד ב
גם הוא פוסק כחכמים
"אע"פ שביארנו שהמתנבא בשם ע"ז אינו אלא בחנק כל נביא שהדיח לעבוד ע"ז הרי הוא בסקילה"
סוגיא זו היא לכאורה פשוטה. אלא שעם כמה מהדינים שראינו עתה יש קושי גדול, שכן יש דין נוסף שהמתנבא דברים שלא שמע הוא נביא שקר ומיתתו בחנק. ולכאורה תמיד נביא שאומר לעבוד ע"ז, או לעקור מקצת ע"ז, או אף לעקור מצווה או מקצתה הוא מתנבא לשקר שהרי לא יתכן שכך הקב"ה אמר לו, ואם כן הרי הוא אמור להתחייב חנק משום נביא שקר.
לכן, עתה נראה את הסוגיא של נביא שקר ועונשו, ומתוך כך נבין את הסתירה ונראה את הישובים השונים.
הגמרות בסוגיית 'שלא להתנבאות לשקר'
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
המשנה מגדירה את איסור נביא שקר.
"משנה. נביא השקר, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו – מיתתו בידי אדם
…
מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי – זה המתנבא מה שלא שמע. ואשר לא צויתיו – הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – זה המתנבא בשם עבודה זרה. וכתיב: ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק"
הוריות ד,א
הגמרא בענין מכנה את האמירה 'יש נידה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום' – 'קיום מקצת וביטול מקצת', וזה בדיוק אותו ביטוי כמו בגמרא אצלנו.
"ת"ר (ויקרא ד, יג) ונעלם דבר ולא שיעקר המצוה כולה כיצד אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין עבודת כוכבים בתורה הרי אלו פטורין אבל אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור יש עבודת כוכבים בתורה אבל המשתחוה פטור יכול יהו פטורין תלמוד לומר ונעלם דבר ולא כל הגוף אמר מר יכול יהו פטורין ואי בקיום מקצת וביטול מקצת פטורין ובעקירת כל הגוף פטורין במאי חייבין"
מגילה ב,ב
נביא לא רשאי לחדש הלכות
"ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום ותסברא והכתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"
עתה אנחנו יכולים לנסח את הסתירה באופן מפורש יותר:
מחד המשנה אומרת שנביא שאמר דבר שלא נצטווה לומר – הוא נביא שקר וחייב חנק. ולמדנו שנביא לא רשאי לחדש דבר. ומאידך הגמרא דנה בנביא שמסית ומדיח, מבלי להתייחס כלל לעובדה שלכאורה כל הסתה שלו היא גם נבואת שקר, שהרי לא יתכן שהקב"ה ציווה אותו לומר דברים אלו. ושיא הסתירה הוא בדין של 'מבטל מקצת מקיים מקצת', שעליו נאמר שמוסכם שפטור, והרי הוא בלי ספק אומר דבר שקר!
אם כן, הפתח להתרת סתירה זו היא העמקה במונח 'מבטל מקצת' או אולי הבנה עמוקה יותר של ההקשר של כל הדיון על נביא שמסית, וחילוק בינו לבין הדיון על נביא שקר.
מה הכוונה שביטל חלק משאר מצווה פטור?
רש"י מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
רש"י מבאר שהעוקר מקצת פטור אפילו מחנק, כי יש גזירת הכתוב 'אשר יזיד לדבר דבר' ולא 'חצי דבר'.
"דברי הכל פטור – ואפילו מחנק, דהתם דבר שלם כתיב ולאו אעוקר דברי תורה האי כי יזיד לדבר דבר קאי, דהתם סקילה הוא – אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה."
וכמותו פירש הרא"ש:
תוספות הרא"ש מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"וקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור. משום דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי ולא חצי דבר, והא דפליגי רבנן עליה דר' עקיבא גבי עדות משום דחשבי לה דבר שלם כדמוכח במרובה ובפ' חזקת הבתים."
הפירוש שלהם לא פותר את הסתירה, שהרי אם נביא לא רשאי לחדש מעתה, ודאי שנביא שאומר לעקור מקצת מצווה – הוא נביא שקר. ומה בכך שהוא פטור מדין 'חצי דבר'? הרי סוף סוף זה שקר? וכך אכן תמה הר"ן:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
מקשה כפי שפתחנו, ומביא עוד שיש גירסא שה'מבטל קצת' פטור עד שיתוודע לנו. ומשמע שאולי בתחילה יהיה פטור אבל אם יתברר לנו שהוא משקר – יתחייב. ופירוש 'מקיים מקצת' הוא שמצווה לבטל מצווה בהוראת שעה, ואז באמת הוא פטור כי יתכן שהוא דובר אמת. (חלק זה הוא רק המשך הצגת הסוגיא לפי רב המנונא, אך לדעתי אין כאן שום גריעה ממה שאמרנו עד כה) ולפי רב המנונא כיון שכתוב פרשיית מדיח 'ללכת בה' כלומר גם עשה וגם לא תעשה, ודחוק להעמיד זו בע"ז, אז התרבו שאר המצוות לדין זה, אבל שאר המצוות התרבו רק לעניין עקירה מלאה, אבל לא לעקירה חלקית, ולכן המתנבא לע"ז חייב סקילה גם בעוקר מקצת, אבל בשאר מצוות – חייב רק בעוקר הכל, אבל במקצת פטור עד שידעו שמתנבא מה שלא שמע.
"וזה תמה גדול היאך אפשר שהמתנבא מה שלא שמע שיהא חייב בשאר דברים ולא יהא חייב בדברי המצות בין בכולן בין במקצתן שמ"מ הרי הוא מתנבא מה שלא שמע. ועוד שבקצת ספרים כתיב 'אבל קיים מקצת ובטול מקצת דשאר מצות ד"ה פטור עד דמתידע לך' ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב[1].
וא"כ הרי נתבאר דעוקר גוף דשאר מצות הוא חייב מיד וכ"ת למה הוא מתחייב מיד מפרשת של נביא שקר שהרי לא מחייב מיתה אלא כשידענו בודאי שהוא מתנבא מה שלא שמע. ליתא דדבר ברור הוא שאין הקב"ה עוקר מצוה מן המצות לעולם וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא וכולנו עדים בדבר. אלא שאינו בכלל נביא המדיח היינו בענין ע"א בין בכולה בין במקצתה ואפילו על ל"ת ועשה שבה כגון ונתצתם את מזבחותם אבל כשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחיי' עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע דאפשר שהוא נביא אמת והשי"ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל זהו לדעת רב חסדא. ולדעת רב המנונא מכיון שכתב בפרש' נביא המדיח ללכת בה דרשינן ללכת זו מצות עשה בה זו מצות לא תעשה הרי נתרבו שאר המצות דדוחק הוא לאוקומי לקרא בעשה של ע"א דהיינו ונתצתם אלא שלא נתרבו שאר מצות לעוקר מקצת ולקיים מקצת דכי כתיב מן הדרך דמשמע מקצתם היינו דוקא בע"א ונמצא שהמתנבא לעבוד ע"א בין בכל בין במקצת והעוקר הגוף דשאר מצות זהו הנביא המדיח שהוא בסקילה כדברי חכמים והמתנבא לבטל מקצת דשאר מצות פטור עד שידעו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע בודאי."
לחם משנה יסודי התורה ט,א
פורש את הסוגיא, ואז מקשה: 1. אף אם הרמב"ם פוסק כרב חסדא, כולם מודים שקיום מקצת פטור, ובהוריות פירשו שזה לדוגמא שאמרו שיש נידה מהתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור. ואם כן, לפי זה היה לרמב"ם לפטור נביא שאמר לפרש מצווה באופן מנוגד למסורת.
"לפיכך אם יעמוד איש וכו' אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר. דברים אלו שכתב כאן רבינו תמוהים אצלי עם הסוגיא…
הנה הצעתי הסוגיא לפניך ועם זה יש לתמוה טובא על דברי רבינו דנהי שהוא פסק כרב חסדא דאית ליה דבעוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק ומש"ה כתב בפרק זה דאם עקר שום דבר מכל המצות הוי בחנק דאי הוה פוסק כרב המנונא ה"ל למפסק דהוי בסקילה כיון דהוא ז"ל פסק כרבנן בריש פ"ה מהל' עבודת כוכבים ע"ש אלא ודאי שהוא פסק כר"ח ואע"ג דאמרו שם דאביי סבר כרב חסדא ורבא כרב המנונא וקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא והו"ל למפסק כרבא מ"מ פסק כרב חסדא דהוי רבו דרב המנונא כדמשמע בעירובין בפרק הדר, אבל מ"מ קשה דקיום מקצת ובטול מקצת בשאר מצות לכ"ע הוי פטור ומשמע בהוריות פ"ק (דף ד') גבי הורו ב"ד לעקור את כל הגוף דאמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין עבודת כוכבים בתורה הרי אלו פטורים הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור משמע באותה סוגיא דפירוש בטול מקצת וקיום מקצת בשאר מצות הוי שמפרש שום דבר נגד מה שקבלנו מפי השמועה ומינה נלמוד דקיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי הכי וא"כ לכ"ע הוי פטור אם לא עקר כל המצוה והיכי כתב כאן רבינו דכשבא לפרש במצות פירש שלא שמענו ממשה דמשמע אפילו דקאי המצוה בדוכתא אלא שבענין הפירוש הוא משנה אותו שיחנק הא בגמרא משמע דפטור בשאר מצות עד שיעקור גוף כל המצוה"
ואף אם נפרש את 'עוקר מקצת' שהכוונה שאומר היום לעקור את המצווה ומחר לקיימה, כפי שאמרו לגבי ע"ז – היום עבדוה ולמחר בטלוה, מה שלא נראה מהוריות, עדיין קשה, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות ע"ז שאפילו אם לא שינה מהתורה אלא רק שיקר שחייב, והרי בסוגיא אמרנו שאפילו על ביטול מקצת פטור. ועוד תימה, שהרי הוא פסק כחכמים בהלכות ע"ז, שנביא שהדיח בסקילה, ואם כך אז גם נביא שעקר מקצת בסקילה ולא בחנק:
"ואפילו היינו אומרים שרבינו מפרש קיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה דומיא דעבודת כוכבים דאמר היום עבדוה ולמחר בטלוה מה שלא נראה כן מההיא סוגיא דהוריות כדכתיבנא מ"מ קשה דהא בפ"ה מהל' עבודת כוכבים כתב וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע"פ שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע משמע מהתם דאע"ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגיא שהבאתי משמע דאפילו שבטל מקצת פטור. ועוד תימה על תימה דכיון דאיהו פסק כרבנן בהל' עבודת כוכבים דנביא שהדיח בסקילה א"כ היכי כתב בסוף הפרק דעבדוה היום ובטלוה למחר יחנק הנביא דהיינו קיום מקצת ובטול מקצת שכ"כ ואפילו עשה אותות ומופתים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד וכו' והא בגמרא אמרו בהדיא דלרבנן הוי בסקילה כדכתיבנא ולא שייך כאן למפסק כוותיהו בחדא וכר"ש בחדא דכיון דקרא איירי בין במקצת בין בעוקר הכל אי הך מיתה דקרא הוי סקילה בג"ש דרבנן הוי סקילה בכל אפילו בעוקר מקצת ואי הוי חנק כר"ש דלא גמיר ג"ש הוי חנק בכל דכיון דכך כייל קרא דהך פרשתא דנביא דהכא וכמ"ש רבינו ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע וכו' ע"כ הוי בסקילה ולא שייך הכא לפלוגי בין עוקר הגוף בעבודת כוכבים לבטול מקצת ואע"פ שהיה לנו טעם נכון לחלק ביניהם מה שאינו כן ע"כ נתקשו דברי רבינו אצלי וצריכים עיון:"
שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן מו (אלף תיט)
מתרץ שנביא שקר הוא האומר 'כך ציוה לי האל' אבל לא מסית בפועל לעבודה מעשית, והוא החייב חנק. אבל נביא המסית הוא המדיח לעבודה ממש.
"א"נ איכא לתרוצי דהתם בפרק ט' איירי באומר כך צוה לי האל ואם תעשו ואם תחדלו ולפיכך מיתתו בחנק כשאר נביא השקר והכא איירי במדיח ממש. וזה נראה לי נכון. והנלד"כ:"
משנת חכמים (הוכגלנטר. יבין שמועה כב,א. דיבור המתחיל 'ונראה')
"ונראה עוד לחלק דלפי המבואר דמסית ומדיח היינו שיאמרו בלשון נלך ונעבוד או אלך כו' ובנביא חייב בכל לשון. אף אם אמר שמותר לעבוד ע"א. וי"ל דבהדיוט כה"ג לא הוי מסית או מדיח. כיון דלא הסית בלשון נלך ונעבוד כו' ובנביא חייב כה"ג. ועולה בזה שפיר לשון הרמב"ם במקומות הללו."
יד פשוטה, מדע ב, ע"ז פרק ה הלכה ו , עמוד תרמה
"מבואר בהלכה א: אחד האומר, אמרה לי עבודה זרה עבדוה; או שאמר, אמר לי הקב"ה עבדו עבודה זרה. שני אלה אף הם בכלל המתנבא בשם עבודה זרה, אלא שלא הוצרך לכתוב דבר זה כאן אחרי שכבר השוום לעיל. הזכירם שם הואיל ושם מפורש שיש והינם גם בכלל מדיח, ואז דינם שונה. אבל אם לא סיים בלשון מסית או בלשון מדיח, וכגון המובא בספר המצוות הנ"ל: א) "שיאמר שה' צוהו לעבדה, או ב) שהיא עצמה צותה על עבודתה והבטיחה גמול ועונש וכו' " – באלה לא נעשה מסית, שהרי אינו אלא כמספר דברים שלו לבד צוהו, ואינו אומר לשומעיו: עבדוה. ונראה שלכך הזכיר רבינו גם "והבטיחה גמול ועונש", והיינו כדי לעורר סקרנות. אף הללו חייבים חנק בלבד, שאינם אלא מתנבאים בשם עבודה זרה".
פרי חדש – מתרץ את קושיות הלח"מ, יסודי התורה ט אות ד
אמנם אפשר לפרש 'קיום מקצת' בשני אופנים: להתיר חלק מהמצוה או לבטלה לפי שעה. אבל כאן חייבים לפרש שגם אם מתיר חלק הוא חייב, כי 'לא בשמים היא' ולכן אם הוא טוען שכך התנבא – ודאי שהוא משקר, וחייב משום נביא שקר. אבל ביטול לשעה זה מסתדר שפטור, כי אם הוא מוחזק כנביא שומעים לו, כמו אליהו בהר הכרמל.
ולגבי הקושיא השניה: כבר ביארנו שעיקרון העל המחייב הוא שאם הנביא משקר הוא חייב מיתה, ולכן ודאי שהסוגיא שלנו לא חולקת על כך, וכבר ביארנו שהפירוש של 'מבטל מקצת' הוא מבטל בהוראת שעה, ולא בא לחלוק על כך.
"וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה וכו'. הלח"מ האריך … ואני אומר שאיברא ודאי דפי' קיום מקצת מתפרש בחדא מתרי אנפי או שעוקר אי זה פרט מפרטי המצות כההיא דהוריות דאייתי ודכותה בסנהדרין דף ס"ב דאיתא התם דהעלם דבר היינו קיום מקצת וביטול מקצת ופרש"י כגון שיש עבודה זרה בתורה שלא לזבוח ושלא לקטר אבל המשתחוה מותר ע"כ וכן נמי מצינן לפרושי דקיום מקצת הוי ביטול מצוה לפי שעה כדמוכח בהדיא בסוף הנחנקין דקתני התם ובעבודה זרה אפילו היום עבדוה ולמחר בטלוה חייב מר כדאית ליה ומר כדאית ליה והלא יקרי ליה התם קיום מקצת וביטול מקצת דע"ז וכן פרש"י היום עבדוה כלומר קיום מקצת וביטול מקצת ע"כ.
והכא על כרחך לפרושי הכי דאם מתנבא בשם ה' לפרש איזה פירוש בתורה היכי אמרינן דדברי הכל פטור והא קי"ל דלא בשמים היא ועל כרחך נתנבא מה שלא נצטוה ונביא השקר הוא ויחנק אבל אם נתנבא בביטול מצוה לפי שעה פטור דדילמא קושטא קאמר ואילו היה מוחזק לנו בנביא היינו מחוייבים לשמוע לו כאליהו בהר הכרמל. ומעתה מה שהקשה עוד שבפ"ה מהל' עכו"ם כתב הרב שנביא השקר שלא שינה כלל חייב ומהסוגיא משמע שאפילו שביטל מקצת פטור זה אינו דבסוגיא מיירי בנביא שמתנבא בביטול מצוה לפי שעה דאפשר דקאמר קושטא ולא קמשקר והרב מיירי בנביא השקר שאף שכיון את ההלכה ולא שינה כלל יחנק:"
ועוד הקשה הלח"מ איך הרמב"ם כתב שנביא שאמר 'עבדוה היום ובטלוה למחר' – בחנק, הרי קי"ל שנביא שהדיח חייב סקילה לפי חכמים.
וגם זה לא קשה, כי מסית ומדיח זה בנוסח של 'נלך ונעבוד' או 'אלך ואעבוד', אבל כאן הנביא מתאר שכך הקב"ה אמר לו בנבואה, ולכן אינו מסית ומדיח, ועונשו הוא רק משום שהוא נביא שקר, ולכן הוא בחנק.
"עוד תמה על הרב ז"ל דקי"ל דנביא שהדיח בסקילה וכמ"ש איהו גופיה בהל' ע"ז א"כ איך כתב בכאן דבע"ז עבדוה היום ובטלוה למחר שיחנק והא בש"ס איתא בהדיא לכו"ע דלרבנן בסקילה. וגם זה לא קשה ולא מידי … מ"ש הרב כאן גבי ע"ז דעבדוה היום ובטלוה למחר שיחנק מיירי כשאינו מסית ולא מדיח אלא קאמר כך אמר לי הקב"ה שתעבוד ע"ז היום אבל לא קאמר אלך ואעבוד כמסית ולא נלך ונעבוד כמדיח וא"כ אין כאן עונש אלא בשביל שהוא נביא השקר ויחנק ומה שיש לדקדק על הרב במ"ש בהל' ע"ז ובדברי הלח"מ שם אכתוב לשם בס"ד:"
מעשה רוקח ט,א
לכאורה אפשר לפרש שמה שכתב הרמב"ם 'לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה' הכוונה שהפירוש הזה עוקר לחלוטין את כל המצוה, אבל באמת אם מפרש פירוש שמודה במקצת – פטור.
ואז מביא את פירוש הפר"ח ומקשה:
"ולכאורה מצינן לפרושי דמ"ש רבינו או לפרש במצוה מן המצות פי' שלא שמענו ממשה רבינו ע"ה היינו נמי שעוקר המצוה האמיתית לגמרי ולא מקצתה דלא תימא דדוקא כשעוקר המצוה הכתובה בתורה לגמרי הוא דחייב אבל אם מודה במה שכתוב בתורה אלא שמפרש באותה מצוה פירוש אחר אף שבזה הפי' הוא עוקר המצוה לגמרי מ"מ כיון שמודה במה שכתוב בתורה הו"א דהוי כקיום מקצת וביטול מקצת דלכו"ע פטור ואשמועינן רבינו דזה גם כן מקרי עוקר הגוף דמה לי שמודה במה שכתוב בתורה מכיון שעוקר גוף המצוה לגמרי והכי משמעות דברי רבינו שכתב או לפרש וכו' פי' שלא שמענו ממשה וכו'"
מביא את הלח"מ מקשה ומתרץ בדעתו, ואז מוסיף שלא ברור למה הלח"מ מקשה על הרמב"ם על הסתירה בין 'נביא ששקר בחנק' לבין 'ביטל מקצת מצווה פטור' הרי זו קושיא בגמרא עצמה:
עוד הקשה הלח"מ שהרמב"ם מחייב נביא שהסית למקצת ע"ז בחנק, ואילו בגמרא מוסכם לפי חכמים שהוא בחנק. ונראה פשוט שכדי להתחייב כמסית צריך לומר 'אלך ואעבוד או נלך ונעבוד' אבל כשמתנבא שה' צוהו שעבדו ע"ז – הרי שהוא לא מסית אלא רק נביא שקר.
"…ולא ידעתי למה הרב לח"מ סיבב פני הקושיא לרבינו ז"ל דקושיא זו איתא בעינא בש"ס דהא מתני' סתמא קתני דג' מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע וכו' ואין בה חולק ואלו בגמרא אמרינן דכולהו אמוראי ס"ל דבקיום מקצת וביטול מקצת פטור אליבא דכו"ע ודוחק לומר דגזרת הכתוב היא משום דכתיב גבי מצות מעוטא דדבר ולא חצי דבר.
עוד הקשה הרב לח"מ מההיך דבסוף הפרק דעבדוה היום בלבד דהוי כהיום עבדוה ולמחר בטלוה דחייב חנק ובגמרא אמרו בהדיא דלרבנן הוי בסקילה וכו' ע"כ נראה פשוט דודאי רבינו לא איירי הכא בנביא מדיח או מסית דהוי פלוגתייהו דרבנן ור' שמעון דהא בעינן שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד כדמשמע בפ' ארבע מיתות ופסקו רבינו שם אבל כשמתנבא שה' צוהו שיעבדו ע"ז ה"ז נביא שקר דלכו"ע הוי בחנק וכמו שסיים רבינו וכן ראיתי להרב פר"ח ז"ל …"
מרכבת המשנה יסודי התורה ט,א
מסביר שיש חילוק בין נביא שהסית לפי דיני הסתה (שהמוסת אמר לו הן או אמר לו 'היאך נניח אבינו שבשמים וכו') ובמקרה כזה נאמרו כל המחלוקות שבגמרא. ובפרק שלנו הרמב"ם עסק במקרה בו גדרי מסית ומדיח לא חלים, ואז הנביא נהרג מצד זה שהוא ניבא שקר, כמפורש במשנה. ולגבי נביא שהסית לעקור דבר מהתורה שאמרו שפטור, הכוונה שהסית כך מדעתו, ולא אמר בשם ה'.
ומה שכתב הרמב"ם שנביא ששיקר חייב מיתה (ולכאורה במה מדובר, ואיך יודעים?) – זה כאשר הוא נביא קטן שעוד לא הוחזק, ויש נביא גדול ומוחזק שאומר שהוא משקר וה' לא אמר לו כך.
ומה שאמרנו שנביא שאומר לעקור מקצת פטור – זה בנביא שהוחזק או אפילו לא הוחזק אבל אין נביא אחר שיכחישו, ואולי האמת איתו, וזה שונה מעוקר מצווה לגמרי שבו אנו בטוחים שהוא משקר, שהרי ברור שה' לא ציווה כך.
"דבר ברור וכו'. עיין בלח"מ שהניח בצ"ע ודבריו מרפסין איגרא לחלוק עלינו את השוים דבפרקין לא איירי רבנו כלל ממסית ומדיח דדין נביא המסית כדין הדיוט המסית שאינו חייב אא"כ השיב לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים והמסית אומר כך חובתנו אבל אם חזר בו או שתק פטור כדלקמן פ"ה מהל' עכו"ם ה"ג. והתם נמי אם לא השיבו המוסת איך נניח וכו' אלא שתק פטור ואין המסית חייב אלא א"כ קיבל ממנו המוסת ואמר הן כדלקמן פ"ה מהל' עכו"ם ה"ה אז נסקל המסית אע"פ שעדיין לא עבד המוסת והתם איירי אפילו לא אמר הנביא בשם ה' אלא הסית לדעתו אז נסקל אם אהני הסתתו שאמר המוסת הן אע"פ שעדיין לא עבד אי נמי כשהשיבו המוסת איך נניח והמסית עומד במרדו ואומר כך יפה לנו שאז נסקל אע"פ שלא אמר המוסת הן. אבל הכא איירי רבנו בדלא אהני הסתתו שלא אמר המוסת הן ולא סתר דבריו ועמד במרדו שאין לזה דין מסית ומדיח כלל. אלא שהוא חייב תכף על מה שהתנבא בשם ה' מה שלא שמע במראה הנבואה חנק כדין נביא שקר דלקמן פ"ה מהל' עכו"ם ה"ח. ומשו"ה חייב היכא שעוקר איזה מצוה לגמרי בין מדברים המפורשים בתורה ובין מפירושי התורה המקובלים בידינו הלכה למשה מסיני ואפילו אומר בשם ה' שהלכה כפלוני כיון שקבלה בידינו שאין קובעין הלכה מן השמים אחרי שניתנה לנו למורשה וקבלה בידינו שלא יחליף האל ולא ימיר דתו בודאי שקר התנבא בשם ה' ואפילו הוחזק הנביא הזה באותות ומופתים אפ"ה בודאי בזדון דבר הדבר הזה בשם ה' ונחנק. משא"כ כשבא לעקור אחת מן המצוות לפי שעה אם כבר הוחזק בנבואה שומעין לו כמו שהאריך רבנו זולת בעכו"ם קבלה בידינו שלא נאמין לנביא אפילו לפי שעה ובודאי שקר דבר בשם ה' וחייב חנק אפילו לא אהנו מעשיו ואפילו לא עמד במרדו. משא"כ אם השיב המוסת איך נניח והוא עמד במרדו או דאהני הסתתו אז יש לו דין מסית ונסקל כמ"ש רבנו לקמן פ"ה מהל' עכו"ם.
ופלוגתא דר' חסדא ור' המנונא במדיח שאהנו מעשיו והדיח רבים וסובר רב המנונא דאפילו בעוקר מצוה משארי מצוות ואהני הסתתו לרבים נסקל אליבא דרבנן ורבנו פסק כרב חסדא דבעוקר בשאר מצוות אפילו אהנו מעשיו הוא בחנק ולא באר זה רבנו דהא אפילו לא אהני מעשיו הוא בחנק כדין נביא שקר. ובקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות לפי שעה דברי הכל פטור ולא עוד אלא שמצוה לשמוע לו אם הוחזק בנבואה כדא"ר יוחנן. וסובר רבנו דכל זה במדיח בשם ה' אבל במדיח מדעת עצמו לעקור דבר מן התורה אפילו אהנו מעשיו פטור מחנק דכל שאינו מדבר בשם ה' דין הדיוט יש לו. ומ"ש רבנו פ"ה מהל' עכו"ם ה"ז דנביא השקר מיתתו בחנק אע"פ שהתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע התם איירי במי שלא הוחזק בנבואה ומגיד עתידות בשם ה' ונביא אחר מובהק מעיד ששקר התנבא בשם ה' ומעולם לא באתהו הנבואה אזי נחנק ע"פ נביאים מובהקים. והא דקיי"ל בסנהדרין דאפילו ביטל מקצת וקיים מקצת פטור היינו בנביא שהוחזק בנבואה או אפילו לא הוחזק אלא שאין נביא מובהק מכחישו נמי פטור דשמא האמת אתו משא"כ בעוקר כל הגוף אפילו הוחזק בנבואה ואין נביא אחר מכחישו ברור לנו שהוא הדבר אשר לא דברו ד' ונחנק. ומ"ש רבנו בסוף פרקין דעוקר מקצת דעכו"ם חייב חנק היינו בלא אהנו מעשיו וכל זה פשוט וברור."
וכן צידד הרב קאפח יסודי התורה ט,א בסופו
לאחר שהביא פירושים רבים, סיים: "ודברי רבנו ברורים כמ"ש המהרמ"ח (המרכבת המשנה חעלמא. ד"ש) והלח"מ הוא שגרם לנטות מן המסלול".
בן ידיד יסודי התורה ט,א
כותב לגבי הקושיא האחרונה של הלח"מ, שנראה שהרמב"ם באמת פסק כתוספתא, שאפשר לדייק בתוספתא שגם בע"ז בביטול מקצת פטור. ויש לומר שהכוונה לפטור מסקילה, אבל חייב חנק. ונמצא שלתוספתא גם בשאר מצוות אפשר לומר שבביטול מקצת חייב חנק. והרמב"ם נוטה אחר התוספתא כאשר היא חולקת על הגמרא.
"וגזרת הכתוב היא וכמ"ש (ריב"ש) [רש"י] שם בדף צ' ומאי קושיא.
אך אידך דקשיא ליה להרב ז"ל שם לכאורה קשה טובא והנראה לי ליישב הוא דאיתא בילקוט פרשת ראה ובילקוט כתיבת יד מבואר יותר ז"ל כי בקש להדיחך מן הדרך נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה מה הדחה האמורה להלן בסקילה אף הדחה האמורה כאן בסקילה ר' שמעון אומר אין מיתתו של זה אלא בחנק דבר אחר להדיחך מן הדרך זו מצות עשה אשר צוך ה' אלהיך זו מצות לא תעשה ללכת בה ולא האומר מקצת ומשייר מקצת [עכ"ל] הספרי ובהנחנקין מן הדרך ואפילו מקצת דרך וכו' ע"כ.
נמצא דהספרי פליג אתלמוד דידן וס"ל דבביטול מקצת פטור גם בע"ז וי"ל דלרבנן פטור מסקילה לא מחנק ולר' שמעון פטור גם מחנק וידוע מ"ש הר"ב כנסת הגדולה בכללי דרכי הפוסקים בסימן כ"ח וז"ל דרך הרמב"ם לפסוק היפך שיטת הגמרא היכא שספרא או ספרי מוכיחים היפך שיטת הגמ' תומת ישרים סימן ק"ע ע"כ והכא הספרי פליג אש"ס"
שלל דוד, יסודי התורה ט,א
מביא את הלח"מ, ומתרץ שהרמב"ם סובר שכיון שהמשנה נקטה סתם 'מה שלא שמע' הרי שעוקר מקצת בודאי אומר שדבר שלא שמע, ורב יהודה אמר רב אמר שלומדים מ'אשר יזיד לדבר דבר' שמיתת נביא שאומר מה שלא שמע בחנק, משמע שאין חילוק בין מקצת להכל. וכן פשט הברייתא שהביאה הש"ס שרק ר"ש מחלק ביניהם. ועוד שהלימוד של 'דבר ולא חצי דבר' הוא קשה כי בהוריות דרשו הפוך לגבי הוראת טעות של סנהדרין. וכן משמע מהגמרא עצמה שם שמביאה את ר' יוחנן שבכל שמע לנביא חוץ מע"א, והדוגמא היא אליהו בהר הכרמל, הרי שדווקא כאשר המטרה לקדש את השם שומעים, אחרת הוא נביא שקר. ועוד שבירושלמי נראה כפי הברייתא שדייקנו בה לעיל. ואם כן, הרמב"ם לא פסק כרב חסדא או רב המנונא אלא כשיטה אחרת – רב יהודה אמר רב.
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל וכו'. עיין להרב לח"מ…
ונראה לי דרבינו סבר כיון דמתני' קתני מה שלא שמע סתם הרי בעוקר מקצת לא שמע הוא ורב יהודה אמר רב שבאו לומר מיתתו בחנק לא הזכירו בין אם עוקר הכל או עוקר מקצת. ודלא כרב חסדא ורב המנונא שאמרו שאם קיים מקצת ועוקר מקצת דברי הכל פטור. וכן פשטא דהך ברייתא שהביא הש"ס שקתני לקיים מקצת ולבטל מקצת רבי שמעון פוטר דמשמע דלרבנן חייב. ועוד דמה שלמדו הנך אמוראי דפטור משום דכתיב דבר ולא חצי דבר. אדרבה בהוריות דף ז' אמרו ונעלם דבר מקצת דבר ולא כל הגוף. וכן משמע מדברי ר' יוחנן שהביא הש"ס אח"כ שאמר בכל אם אמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"א וכו' אל תשמע לו. דמשמע דאם לא כמעשה אליהו בהר הכרמל שהוא לקדש את השם אל תשמע לו שהוא נביא שקר אע"פ שהוא לבטל מקצת הוא שאינה אלא לפי שעה ונביא שקר הוא וחייב. ובפרק האשה רבה הביא ברייתא כדברי ר' יוחנן. ועוד דבירושלמי בשלהי פרק הנחנקין נראה מהסוגיא דהך ברייתא שקתני ר"ש פוטר דוקא ר"ש דפוטר בשאר המצוות בקיום מקצת וביטול מקצת וכפשטא ודלא כהנך אמוראי דלעיל:
ומ"ש רבינו בע"ז לפי שעה שהוא בחנק ולא כתב בסקילה שכך משמע מהך ברייתא דהאשה רבה. ומדברי ר' יוחנן שאמרו אל תשמע לו משמע משום נביא שקר. ומיתת נביא שקר בחנק. ומזה מוכרח נמי שבשאר מצות בלקיים מקצת ולבטל מקצת שהוא חייב דומיא דאל תשמע לו דע"א דהוא חייב כנגדו דבשאר מצות דאינם כאליהו בהר הכרמל דלא ישמע לו דהוא חייב:"
לחם יהודה הלכות יסודי התורה פרק ט
מציע לישב שביסודי התורה הרמב"ם כלל לא עוסק במחלוקת ר"ש וחכמים שהיא רק במקרה בו הושלמו התנאים המדויקים של מסית, והנביא בעצם מנבא בצורה של הסתה ובשם ה'. אלא שלדעת רב חסדא ורב המנונא כלול בזה גם נביא שמתנבא לעקור מצוה, אבל סתם התלמוד, וכן נראה מדברי רבי יוחנן, שרק נביא שמדיח בלשון שבה הדיוט נהרג הוא 'נביא מדיח/מסית' אחרת הוא סתם נביא שקר.
"לכך אפשר ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא דגילה דעתו בהקדמתו לפי' המשניות דנביא המתנבא בשם כוכב לעובדו או בשם הקב"ה כדי לעבוד ע"ז הוא בכלל המתנבא בשם ע"ז ודינן בחנק ובעוקר מצוה על פי ה' ג"כ דינו בחנק אפי' יתן אות ועיי"ש באורך וזה כלל פרק זה דהל' יסודי התורה ולא שייך לפלוגתייהו דרבנן ור"ש דהנהו מיירי במתנבא בלשון הסתה ומשם הקב"ה ובהך גוונא ודאי דבעינן שיושלמו התנאים הנאמרין בהדיוט וכדמוכח לשון רבינו בהל' ע"ז פ"ה אלא דרבינו מפרש דלרב חסדא ולרב המנונא אין חילוק בין מתנבא ומדיח בהדיוט או בתורת נבואה לבד ולכך כללו דין דעוקר בשאר מצות בכלל המחלוקת והוצרכו ג"כ לידחק בפירוש הברייתא דהמתנבא לעקור דבר מן התורה וכו' אבל לסתמא דתלמודא פרק האשה רבה וכן משמע סברת ר' יוחנן נראה דסוג הנביא שאינו בא בלשון הדחה אינו נכנס תחת סוג מחלוקת רבנן ורבי שמעון דאינהו לא איירי אלא בנביא שהדיח באופן שכיוצא בו בהדיוט יתחייב סקילה וא"כ אינו ענין לעקירת שאר מצות כלל ודינן נלמד מהא דאמרינן אליו תשמעון אפי' אמר לך לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה לפי שעה וכו' משמע דווקא לפי שעה הא לעקור מצוה לגמרי אין אנו שומעין לו ודינו כדין נביא השקר דעלמא ויחנק ולא נכנסנו לכלל חילוק דקיום מקצת וביטול מקצת לשיטה זו וכן נראה מהך דר' יוחנן דקאמר חוץ מעכו"ם היינו אפי' בקיום מקצת וביטול מקצת משמע דדכוותה בשאר מצות דווקא לפי שעה הוא דשומעין הא לעקור לעולם אפי' קיום מקצת הרי זה בכלל נביא השקר ויחנק ולפי"ז הברייתא מתפרשת כפשטה המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב ר"ל חנק לכו"ע לקיים מקצת וכו' ר"ש פוטר ומשמע דרבנן פליגי ואנן קי"ל כרבנן אע"ג דלא אשכחן פלוגתייהו בכה"ג בדוכתא אחריתי מהכא תיפוק לן ובעכו"ם וכו' חייב דהיינו חנק נמי לכו"ע ויבואו פסקי הרמב"ם ז"ל על נכון כל אחד מיושב על אופנו וממילא כל הקושיות שהקשו כנגד רבינו מתורצין הם כן נראה לענ"ד:"
ישנם עוד גוונים של תירוצים באחרונים, אבל כמדומה שכולם סובבים סביב הנקודה המרכזית שעלתה בכל האחרונים שהבאנו עד כה – אכן הרמב"ם מפרש את המושג 'עוקר מקצת בשאר מצוות' כר"ן, ובכלל הסוגיא של מסית ומדיח היא לפי גדרי מסית ומדיח, ואילו נביא השקר חייב בלי קשר לגדרים אלו, על עצם זה שאמר שקרים. יוצא מכאן שודאי שגם נביא שהסית לע"ז אך לא עמד בגדרים – עדיין יהרג כנביא שקר בחנק.
אם נקבל עקרונות אלו – נותר לנו רק לראות את פרטי המקרים של 'נבואות שאינן בסמכות הנביא לומר', שניתן למנות כך:
- נביא שאמר לעבוד ע"ז (ומקצת)
- נביא שהתנבא מה שלא נאמר לו
- שני נביאים שהתנבאו בסגנון אחד (כלול במספר 2)
- נביא שאמר לעקור מצווה מהתורה (ומקצת)
- נביא שמחדש מצוה
נביא שהתנבא מה שלא נאמר לו
כאמור, זו משנה מפורשת שנביא שקר פירושו המתנבא מה שלא נאמר לו, והוא חייב מיתה בידי אדם, ובגמרא מבואר שזה חנק.
ספר המצוות לרמב"ם לאו כז
"שהזהירנו מהתנבא לשקר והוא שיתנבא בשם ה' אבל יאמר מה שלא אמר האל יתעלה לו אבל אמר זולתו, וידרוש הוא בו ויאמר כי האל אמר לו הדבר הזה והוא לא אמר אותו אליו. ולשון האזהרה בזה אמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו.
והעובר על לאו זה דינו גם כן בחנק, וכשמנו הנחנקין אמרו ונביא השקר. ושם (סנהדרין פ"ט) אמרו שלשה מיתתן בידי אדם: אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע; את אשר לא צויתיו הא לחבירו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו; ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, זה המתנבא בשם עבודה זרה. ובכללן נאמר ומת הנביא ההוא, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
והתבארו משפטי נביא שקר בי"ד מסנהדרין."
ספר החינוך, מצווה תקיז
"שלא להתנבאת בשקר
שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם, וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר (דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף פט.) אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא צויתיו. הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו.
משרשי המצוה. לפי שיהיה בזה חרבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום השם יוציאו לעז בנבואה, שהיא העקר הגדול אשר בינינו עם הקדש, ויפקפק בסבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חרבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו, ואולי אחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר איננו ראוי לסמך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.
דיני המצוה. קצרים, והם בסנהדרין.
ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (שם נב ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק."
רמב"ם ע"ז ה,ז-ח
"ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואין שואלין ממנו אות ומופת. ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. וכן נביא השקר מיתתו בחנק אע"פ שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי ומת הנביא ההוא.
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק"
בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
"המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין נביא השקר וענין המתנבא בשם ע"ז ואמר נביא השקר שאמרו עליו שהוא בחנק הוא המתנבא מה שלא שמע ר"ל שלא נאמר לא לו ולא לאחר או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחבירו שכל שעושה עצמו נביא ואינו נביא הוא בחנק"
שני נביאים בסגנון אחד – כלול במתנבא מה שלא שמע
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
"המתנבא מה שלא שמע. כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב הויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל, מאי הוה ליה למעבד? רוח נבות אטעיתיה, דכתיב וויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד… ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר… תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. אמר רב יהודה: מאי צא – צא ממחיצתי. מאי רוח? – אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי. – הוה ליה למידק, כדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד."
רבינו חננאל מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
נוקט שזו מסקנת הגמרא
"ואסיקנא המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה. ואע"ג דאמרינן מדכתיב ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו שמעינן מינה רוח נבות אטעיתיה מדהוה ליה למבדק בהא דאין סיגנון אחד עולה לשני נביאים. כלומר אין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד"
בשולי הדברים נביא מעט מקורות על 'שני נביאים בסגנון אחד', לביאור העניין.
מהר"ל, חידושי אגדות סנהדרין על דף פט,א
מסביר שהקב"ה אמנם לעיתים מראה לנביאים דבר אחד, אבל כל אחד מוציא את זה לפועל באופן שונה.
"סגנון אחד וכו'. פירוש אפשר לומר כי יהיו ב' נביאים מתנבאים בסגנון א', אבל (אם) אין מתנבאין בלשון אחד, כי כמו שהנביאים מחולקים בעצמם כך מחולקים הם בלשון שאין הלשון של זה כמו זה. אבל הנבואה שהשם יתברך מראה להם היא נבואה אחת לגמרי מבלי שנוי, רק כשהם מתנבאים להוציא הנבואה מן הכח אל הפעל הם מחולקים שאין לשון זה כמו זה כפי אשר המדברים מחלוקים וזה מבואר".
מהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
מסביר שנביאים לא מתנבאים בסגנון אחד כי זה אם עושים כך בודאי שכיוונו נבואתם, כמו עדי שקר
"ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד עובדיה אמר זדון לבך השיאך ירמיה אמר כו' שנתנבאו תרוייהו על אדום בסגנון אחד דעולה לב' נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד והענין כשמכוונין לסגנון א' בוודאי שכיונו לכך ביחד לומר שקר וכהאי גוונא איתא בירושלמי לענין עדות כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר וכד הוה חמי הכן והכן הוה מכווין ועי' בטוח"מ סי' כ"ח ודו"ק"
שו"ת פעולת צדיק חלק ב סימן רמא
כותב שאמנם נביאים לא מתנבאים בסגנון אחד, אבל הם מתנבאים על דבר אחד בלשונות דומים
"הא דקי"ל אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד ר"ל בלשון אחד מכוון אבל לעולם אשכחן הרבה דמתנבאין על דבר אחד בהסכמה אחת בלשון מחולף. כן מתפרש מתי"ט פ"ה דמכשירין הלכה י' יע"ש"
האם נביא שאמר לעקור דבר מהתורה מוגדר נביא שקר?
כבר ביארנו את היסודות של דין זה בתחילת הפרק, ולכן עתה נביא רק המקורות הפשוטים, ובלי להתייחס לקושיות.
רמב"ם יסודי התורה ט,א
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו… לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה. או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו. הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק"
בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"נביא שהוחזק שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן … כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר או שלא ניתנה אלא לפי הזמן אפילו בלאו אחד או בעשה … אין שומעין לו אלא מכחישין נבואתו אפי' הוחזק וממיתין אותו בחנק"
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"וא"כ הרי נתבאר דעוקר גוף דשאר מצות הוא חייב מיד וכ"ת למה הוא מתחייב מיד מפרשת של נביא שקר שהרי לא מחייב מיתה אלא כשידענו בודאי שהוא מתנבא מה שלא שמע. ליתא דדבר ברור הוא שאין הקב"ה עוקר מצוה מן המצות לעולם וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא וכולנו עדים בדבר"
האם נביא שמחדש מצווה הוא נביא שקר?
גם כאן, היסודות כבר התבארו.
מגילה ב,ב
"ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ"ך צופים אמרום ותסברא והכתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה"
רמב"ם יסודי התורה ט,א – כן
"לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה … הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו. שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב"
כס"מ שם
"לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה':"
בית הבחירה (מאירי) מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
מוסיף על דברי הרמב"ם שאפילו נביא שמנסה לשנות דיני דרבנן – הוא נביא שקר.
"נביא שהוחזק שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו וכיצד הוא הדין בענינים אלו כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר או שלא ניתנה אלא לפי הזמן אפילו בלאו אחד או בעשה אחד או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית אפילו עשה אותות עליונות כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום שאין השם מעמיד חמה לעוברי רצונו אפילו הפליג בכמה מופתים אין שומעין לו אלא מכחישין נבואתו אפי' הוחזק וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה שהתורה נתנה בהסתפקות כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף בדברי סופרים כגון שהתיר חמץ בשעה ששית או אסרו בחמשית שלא מתורת גדר אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת או שהוא באלפים חסר אחת שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה ומה שנאמר לא בשמים היא ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו אלא לצורך אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו למי שאינו רואה את הדבר אלא ששומעו מפי העד:"
דרשות הר"ן דרוש ה בסגנון אחר
"ואין צריך לומר בתורה שבכתב, אלא אפילו בתורה שבעל פה, אם יאמר לנו [מי] שיתנבא דברים הפך מן הכללים המסורים לנו בגמרא, נדע אשר לא דברו ה'. כגון שיתנבא ויאמר ה' צוני לעשות כרבא במה שהוא חולק עם אביי שנפסק ההלכה כמותו, נדע שהוא איש משקר באמת, שכבר צונו השם יתברך (שמות כג ב) אחרי רבים להטות, וכמו שנתבאר(ה) בתורה המצוות שצוה הקב"ה, נתבארו בתורה כל כללי הגמרא. (ואף אם יסכים היחיד לאמת יותר מן המרובים, יש לו לבטל דעתו אצלם). ואיך נאמין הנביא לעשות כנגד הכלל הזה.
והוא אמרם [ב]בבא בתרא (יב א) חכם עדיף מנביא שנאמר (תהלים צ יב) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול. (וכבר אמרו בב"מ בענין ר"א עמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא, כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות). והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כרחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטים שיביאהו מצד נבואתו, לא ישמע אליו כלל."
הרב מאיר דן פלוצקי, כלי חמדה, דברים יג ד
"עוד כתב הרמב"ן ז"ל ונראה שאם יתנבא בשם ד' לצוות מצוה שיחדש כגון שהיה במקרא מגילה שאינו ח"מ אלא שאין לנו לשמוע אליו דכתיב אלה המצות אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא הקשר ומיתתו בחנק עכ"ל והנה לכאורה צ"ע בנראה דהכא פשיטא ליה דבל תוסיף ליכא במצוה חדשה ולעיל בפרשת ואתחנן כתב דבהוסיף מצוה איכא ב"ת וע"ש מה שהאריך בזה לענין מ"מ אם כן ממילא הוא אומר לעבור עד"ת מצד ב"ת וכנראה מדעתו ז"ל דס"ל דדוקא מוסיף חג הוי בכלל".
[1] נוסחא זו נמצאת ברבינו חננאל מסכת סנהדרין דף צ עמוד א
"…ופליג עליה רב המנונא במדיח בעוקר הגוף דשאר מצות ואמר רבנן אמרו בסקילה ור"ש בחנק אבל במדיח בקיום מקצת שאר מצות ובביטול מקצת דברי הכל פטור עד דמתידע לך:"