האם יש חובה להאמין שכל מאורעותיו של אדם מה'?
מקורות בחז"ל שה' משגיח על מאורעות האדם
חולין ז, ב – נוקף אצבעו
הגמרא הברורה ביותר לעניין מופיעה בתלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב:
"אין עוד מלבדו – אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא, אמר לה: שקולי, לא מסתייעא מילתיך, אין עוד מלבדו כתיב. והאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה! שאני ר' חנינא, דנפישא זכותיה.
ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו. א"ר אלעזר: דם ניקוף מרצה כדם עולה. אמר רבא: בגודל ימין ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה."
רש"י מסכת חולין דף ז עמוד ב
"נוקף – נוגף אישופיי"ר בלע"ז.
מכריזין – גזרו עליו.
מרצה – מכפר.
גודל ימין – מפני שהוא נוגף בכח ומצטער הרבה.
ובניקוף שני – קודם שנתרפא הראשון".
ילקוט שמעוני תהלים רמז תשל
"מה' מצעדי גבר, א"ר חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו. וא"ר חנינא דם נקוף מרצה כדם עולה. אמר רבא ובגודל ימין ובנקוף שני, ודוקא דאזיל לדבר מצוה. ההיא אתתא דהוה קא מדהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא א"ל שקילי דלא מסתייעא מילתא אין עוד מלבדו כתיב, והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה."
ילקוט שמעוני משלי רמז תתקנט
"מה' מצעדי גבר (כוננו) ואדם מה יבין דרכו, א"ר חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה' מצעדי גבר, וא"ר חנינא דם נקוף מרצה כדם עולה, אמר רבא ובגודל ימין ובנקוף שני והוא דקא אזיל לדבר מצוה, ההיא אתתא דהוה מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דר' חנינא א"ל שקילי דלא מסתייעא מילתא אין עוד מלבדו כתיב, והא א"ר יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה:"
זוהר – רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת שופטים דף רעד עמוד ב
"פקודא בתר דא לדון בסייף, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה, לדון בסייף למאן לסמאל הדא הוא דכתיב (ישעיה לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד, חרב דקודשא בריך הוא י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"א ה"א תרין פיפיות דילה, צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין דינא מפי ב"ד דלעילא ודינא מפי ב"ד דלתתא, ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שנתן לו רשות מלמעלה"
אברבנאל שמות פרק כא, יב:
"וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו."
אלשיך תהלים פרק נו
"(ג) אך עתה שאפו שוררי כל היום כי גדר שאיפה ובליעה כל היום תהיה, ולא כאשר בשאול כי לא היתה השאיפה רק כמו רגע, ומה שהיה כל היום לוחם (פסוק ב) לא היה רק שילחצני. על כן אגזור אומר כי אין זה כי אם שרבים לוחמים לי מרום, כי בשמים רבו מקטרגי, ועל כן נמשך שגם בארץ קמים עלי כנודע כי (חולין ז ב) אין אדם נוקף אצבעו כו', ועל זה נוחם יסתר כי אראה הסתר פנים מלפניך חלילה, כי אינו כשאול שלא היו לי רק לוחם אחד:"
הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ל עמוד א – ב
"וצינים פחים בידי שמים נינהו? והתניא: הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם! ותו, אריא וגנבי בידי אדם נינהו? והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו; לא בטלו? הא בטלו להו! אלא, דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה – או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה – או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה – או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק – או טובע בנהר או מת בסרונכי! אלא איפוך: אריא וגנבי בידי שמים, צינים ופחים בידי אדם. "
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קז עמוד ב
"והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות! – הנך נמי, אי לאו זיקא – עבדי להו סמא וחיי. רבי חנינא אמר: זו צינה, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. רבי יוסי בר חנינא אמר: זו צואה, דאמר מר: צואת החוטם וצואת האוזן – רובן קשה ומיעוטן יפה. רבי אלעזר אמר: זו מרה. תניא נמי הכי: מחלה – זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה – שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: מחלה ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן – פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן."
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמד עמוד ב
"חלה ונתרפא – נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דר' אלעא: לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס – נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה? כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם."
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב
"אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב: ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים – כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם – כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. דבר אחר: מה דגים שבים – כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם – כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים. איבעית אימא: בעולם הזה, ואיבעית אימא: לעולם הבא. איבעית אימא בעולם הזה, כדר' חנינא, דא"ר חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. ואיבעית אימא לעולם הבא,…"
רש"י מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב
"הכל בידי שמים – מחושות ומכאובות הבאים לאדם כולם על ידי גזירת שמים.
חוץ מצנים פחים – צנים צנה פחים חולי הבא ע"י חום כמו (שיר /השירים/ ב) עד שיפוח היום."
כי יפול הנופל ממנו
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד א
"אמר רב יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה – אומרים לו: הבא זכות והפטר. אמר מר עוקבא: מאי קראה – כי יפל הנפל ממנו – ממנו להביא ראיה. תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפל הנפל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב."
רש"י מסכת שבת דף לב עמוד א
"מששת ימי בראשית – דכתיב קורא הדורות מראש (ישעיה מא) – שנגלו לפניו הדורות, ומעשיהם, וקנס פורענותם.
שהרי – כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה, והכתיב קראו נופל.
על ידי חייב – בעל הבית זה, שלא קיים מצות מעקה."
רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כב, ח
"כי יפול הנופל – ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:"
הערה: אפשר לומר שהמקור כאן רק אומר שה' יודע את כל מה שעתיד להתרחש ולא שמשפיע עליו.
והאלקים אינה לידו, משל הקדמוני
תלמוד בבלי מסכת מכות דף י עמוד ב
מובא שהנהרג וההורג בשוגג הקב"ה משגיח שיקבלו את עונשם.
"ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו וגו', כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה"
אם ישוך הנחש בלא לחש
קהלת רבה (וילנא) פרשה י, יא
רואים שפורענויות באות מה'
"א [י"א] אם ישך הנחש בלוא לחש, אמר ר' אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אלא א"כ נלחש לו מלעיל, ואין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא אם כן נלחש לה מלעיל".
תורה תמימה הערות קהלת פרק י הערה מט
מקשר את המדרש הזה לגמרא בחולין:
"מט) הוא ע"ד מ"ש (חולין ז' ב') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה. יתכן דזו היא כונת הגמ' בכתובות ל' ב' מי שנתחייב שריפה בזה"ז או נופל בדליקה או נחש מכישו [משום דארס נחש נבלע בכל האברים כמו שריפה כמש"כ לעיל אות מ"ז] וזה הוא מפני שמרמזין לו מלמעלה:"
ירושלמי
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק טז
"דלמא רבי ורבי חייא רבא ור' ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל"ף בי"ת (פרק) אחד. אמרו למחר אנו באין וגומרין אותה. עם כשהיה נפטר לביתו נכשל באצבעו וקרא על גרמיה [תהילים לב י] רבים מכאובים לרשע. א"ל ר' חייא בחובינו מטתך כן דכתיב [איכה ד כ] רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם. אמר לו רבי ישמעאל בי רבי יוסי אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין. ועלה לביתו ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ."
עלי תמר שבת פרק טז
מקשר את כאבו של רבי לגמרא בחולין, שהיה עונש על זה שלא גמרו את כל המגילה. ובהמשך מביא הסבר נוסף לעונש שזה היה על זה שרבי רצה לבטל תשעה באב שנפל בשבת ונדחה:
"וקרא על גרמיה רבים מכאובים לרשע. כי איך אפשר לא לגמור את כל הקינות על חורבן בית אלוקינו וללכת ומפני כן נכשל באצבעו. כלומר באצבע הרגל מדה כנגד מדה, וכמו שאמרו בחולין ז אין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וגם שם פירושו אצבע הרגל הניקף בדרך הילוכו.
וקשה דהא אמרינן בתענית פ"ג ה"ד שאסור לת"ח לומר על עצמו שהוא חצוף, עיין שם, וכ"ש רשע וקו"ח נשיא ישראל. ועוד הרי זה מצוי שאדם נכשל והכי משום זה יקרא על עצמו רשע. ואולי י"ל שהדבר כרוך עם זה שרבי רצה לעקור ת"ב שחל בשבת כמ"ש בתענית פ"ד ה"ו ולדעת ר"א בר זבדא רצה לעקור ת"ב בכלל ואף שרבי אלעזר העיר לו ששמועה זו לא נכונה לא רצה לעקור אלא ת"ב שחל בשבת, בוודאי שמפני כן התקיימה שמועה מוטעית כזאת מפני שההמון הוסיפו מדעתן שרוצה להתיר ת"ב בכלל. וע"ז הצטער רבי צער כפול על דיבת העם וגם על מה שרצה להתיר ת"ב שנדחה ליום א שכן התנגדו לו חבריו ולבסוף הסכים לדעתם ומפני כן מתוך צער נפש פנימי, התבטא הצדיק כן רבים וגו'. אולם חבריו הגדולים בכדי להשקיט את המית נפשו אמרו לו רוח אפינו משיח ה' בחובינו מטתך כך. ודע שאולי מפני כן אמר רבים מכאובים וגו', מפני שהיו לו כאבים אחרים שכן רבי בעל יסורים היה י"ג שנה כמ"ש בב"מ פ"ה וכלאים פ"ט ה"ג, ועמ"ש בתענית פ"ד ה"ו."
ראשונים
סמ"ק
ספר מצוות קטן מצוה א
הגדיר כחלק ממצוות האמונה להאמין שאין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה:
"לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלהיך וגומר, וכתיב (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ודרשו חכמים אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דבר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר."
אברבנאל דברים פרק ה, ו
צריך להאמין בהשגחה:
"הנה אם כן לדעתו כח הדבור הוא שנאמין בהשגחת השם".
רמב"ן
רמב"ן שמות פרק יג, טז
"(טז) ולטוטפות בין עיניך – אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות" כמו שאמרו (שבת נז ב) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר "טוטפות" ולא אמר "טוטפת" בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו ב) שהוא שמאל שהלב נוטה לו:
ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה"ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):
ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה. ולשון "בין עיניך", שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר "ולטוטפות" לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):"
תוספות
תוספות מסכת נדה דף טז עמוד ב
כתב שמאורעות נגזרות על האדם משמים:
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – ובאלו נערות (כתובות ל.) דאמר הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים הכא איירי בתולדות האדם ובמדותיו והתם מיירי במאורעות כגון חלאים ופורעניות דהכל נגזר עליו ואינו יכול ליזהר כדאמר בחולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה חוץ מצינים ופחים שיכול לשמור עצמו. וא"ת והא חזקיה חזא דהוו ליה בני דלא מעלו (ברכות י.) אלמא דנגזר קודם לידה שלא יהיו יראי שמים וי"ל דהראהו מה שעתיד להיות ועוד דהרבה דברים תלוי במזל כדאמר בשילהי שבת (דף קנו.) מאן דאיתיליד בצדק יהא צדקן במצות דאיתיליד בשבת מתקרי קדישא וכן הא דאמרי כלדאי לאמיה דרב נחמן בר יצחק בריך גנבא ליהוי (שם:) ועוד דאין זה בידי שמים כי אין הקדוש ברוך הוא רוצה לשנות הילוך המזלות."
ספר אהל מועד, הרב שמואל ירונדי
ספר אהל מועד שער ראשית חכמה דרך ה, א-ג
כותב שמי שלא מאמין בהשגחה פרטית הוא כופר:
"דרך חמישי הוא דרך ההשגחה וכולל ששה נתיבות
נתיב א
מיסוד ראשון אמונת ההשגחה להאמין שכל מקרינו וענינינו הכל בהשגחה גמור' ועל העליוני' במדת האדם אינו הכרחי שאין כח במערכת הכוכבים בשכל אך יש לאל השכל להפך מלותיו הטבעיות לטוב בלימודו המוסר.
נתיב ב
אף על פי שיש מחכמי ישראל שאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, מודים הם שאין שום דבר תלוי במזל לציבור ובדעת האומרים אין מזל לישראל אין עושים מעשים וכדאמרינן כמאן מצלינן אמריע' ואקצירי כמאן כר' יוסי ואפי' לדברי האומר יש מזל בחסיד גמור מודה שהשי"ת משנה את מזלו לטוב.
נתיב ג
מי שאינו מאמין בהשגחה במין האדם הרי זה ככופר בנבואה ובתורה אך יש להאמין שהשי"ת משגיח על מעשה כל איש ואיש וזהו שאמרו בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ואמרי' וכולן נסקרין בסקירה אחת כלומר כי בידיעה אחת יודע כל הדברים כולן וזהו מתחלת בריאתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא מעשיהם של צדיקים ואת הצדיק ואת הרשע ישפוט אלד'ים כי עת לכל חפץ ומשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ובקיום זאת הפנה אמרו [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה."
רבי יהודה בן הרא"ש
שו"ת זכרון יהודה סימן צא
בענייני כלל ישראל יש השגחה.
צריך להאמין שהגלות של עם ישראל אינה מקרה, ואם נטיב את מעשינו הגלות תתבטל וח"ו הפוך אם נאמין בכוכבים יהיה יותר רע:
"לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו הפסוק הזה בא להודות ולהאמין כי העונשין שאנו נענשין בכל יום והגלות המתחזק עלינו שהוא בכוונה גדולה ואינו בא דרך מקרה ולא חייבה אותו התולדות כי אם נבטח בש"י בכל מעשינו הוא ישנה לנו התולדות מרע לטוב ובר מינן אם נאמין בכוכבים כמו דרך הע"א אז תשלוט עלינו ויעזוב אותנו למקרים, וגם ישנה אותו כמו שראינו בבית ראשון שהיו חכמים גדולים והיו הולכים אחר הוברי שמים ונגרשו מהסתפח בנחלת אלהים והושלכו לעבוד את הגוים תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וכו'. ואנו ישראל בני אברהם הנאמר לו צא מאצטגנינות שלך התהלך לפני והיה תמים."
מביא את הרמב"ן על מצות תמים תהיה שיש להאמין שה' יכול להפר את המעוננים והקוסמים , ויכול לעשות טובה גם נגד המזל:
"ופי' רמב"ן ז"ל מצוה אחרת עוד בענין הזה לטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך אחרי אזהרת קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקדוש ברוך הוא לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף והוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמע אל מעוננים ואל קוסמים ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא אל והוא שדי עושה טובה שלא היה במזל בהיות המזל טוב ויפה כדי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל וזה מ"ש צא מאצטגנינות שלך."
רמב"ן דברים יח, יג כתב שאין לשאול בחוזים בכוכבים ומי ששואל עובר במצות תמים תהיה. שמצותה להאמין שרק ה' יודע כל העתיד, וכל הבאות עלינו הן לפני כמה התקרב האדם בעבודתו לה':
"ועוד כתוב בפסוק תמים תהיה עם ה' אלהיך שניחד לבנו אליו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם בעבודתו לפיכך אחר אזהרות שאלת העתידות מן קוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם ה' בכל אלה ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאיו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלס שלים תהא בדחלתא דה' אלהיך שלא תהי' חסר ביראתו כי תמים הלא השלם בדבר כמו שה תמים שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה וכבר הזכרתי זה בפ' והי' תמים. (עכ"ל הרמב"ן)"
מסכם הזכרון יהודה שיש מצות עשה וגם איסורי לא תעשה בפניה לחוזים בכוכבים:
"הרי לך מצות עשה כדגרסינן בערבי פסחים א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב משמי' דר' יוסי איש הוצל מנין שאין שואלין בכלדיים פי' לראות בכוכבים שנא' תמים תהיה עם ה' אלהיך.
גם יש בו מצות לא תעשה כדאיתא בסנהדרין פ' ד' מיתות לא תנחשו ולא תעוננו א"ר עקיבא זה המחשב עונות כלשון כסותה ועונתה ואומר שעה פ' יפה לצאת מחר יפה ליקח הרי לאו ועשה.
גם לאו אחר כתוב בתורה והוא לא תנחשו כדאי' בסנהדרין ת"ר לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים פ' החוזים במהלך הכוכבים ומכוונים מעשיהם אחר מהלכתם הרי לך שני לאוין ועשה."
מביא את דברי הרמ"ה שלא לסמוך על חוזים בכוכבים:
"כך פ' הרמ"ה ז"ל הרי שאנו מוזהרין מן התורה על שני לאוין ועשה שלא ילך בדרכיו אחר מביט הכוכבים ואחר מהלכתם ולא לבטוח בהוראתם לא לרעה ולא לטובה שהרי רוב פעמים יכזבו לפיכך אם ייטיבו ישראל מעלליהם וישובו אל בוראם בעת צרתם יהפוך עליהם המזל לטובה וע"ז אז"ל אין מזל לישראל כי כתוב בתורה אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים וכו' לעם נחלה כיום הזה הרי בפי' צוה אותנו שלא נהיה כגוים אשר כל מעשיהם וכל מקריהם בטבע הגלגלים והכוכבים ואנחנו עם קדוש חלילה לנו מעשות זאת רק לבטוח בש"י לבדו ושכל הבא עלינו מאתו הוא בהשגחתו עלינו הוא בעצמו ובכבודו ולא מסר אותנו לא תחת כוכב לא תחת מזל כי כאשר ייטיב אדם דרכיו וישוב מדרכו הרעה מכזיב הגלגלים והכוכבים."
מביא שהרעיון הזה שישראל לא לפי המזל אלא לפי מעשיהם כתוב בתורה שנוי בנביא ומשולש בכתובים:
"וזה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ונאמר בתלמודנו.
כתוב בתורה כאשר ביארנו ב' לאוין ועשה ורבו הפסוקים כי חלק ה' עמו ה' בדד ינחנו לא מרבכם חשק ה' וכו' את ה' האמרת וה' האמירך רכב שמים בעזרך והרבה כאלו.
שנוי בנביאים כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה אשר עיניך פקוחות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אני ה' חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכיו.
משולש בכתובים כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה לשנות הטבע כפי רצונך לפי דרכי הדור ולפי מעלליו גם אמר דוד שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותתם אתות לא כן ישראל שאין להם אות אשר ילכו בה רק התשובה ומע"ט ובטחונם בהש"י לבדו לא במזל ולא בכוכב. וארז"ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ועל זה הדעת הלכו כל המפרשים כולם ולא נטה א' מהם לדעת אחרת."
החינוך
ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקמו
במצוות מעקה מתייחס לזה שכל פרטי בני האדם הם לפי השגחתו של ה', ועדיין אדם צריך להשמר בדרך הטבע:
"מצות מעקה
להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'], ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהוה, ולשון ספרי [כאן], ועשית מעקה, מצות עשה.
משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע
מאירי
בבית הבחירה (מאירי) מסכת חולין דף ז עמוד ב
כתב שאחד מיסודי התורה להכיר שכל צרה היא במשפט מה':
"מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים והוא שאמרו דם ניקוף כדם עולה ואמר דרך צחות בגודל ימין מפני שהוא הולך בו במהירות ונוקף בכח ומצטער הרבה וכל שכן בניקוף שני עד שלא נתרפא הראשון שהוא מכאיב ביותר:"
רבי מתתיה היצהרי
רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ג, טז
נדמה שעוסק רק בפורענות ולא כתב שזה חלק ממצוות האמונה:
"ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת. ר"ל יש מי שסומך ידי הגבאים שנפרעים שלא מדעת הלוה, ולא בדרך אלימות ואונס, אבל הדין דין אמת, שכך התנה עמו. והכוונה היא אמרו ז"ל אין לך יום שאין בו קללה (סוטה מח ע"א), אין לך אדם שאין לו אי זה צער ויגון, אם באיבריו אם בבניו, אם בחולאים בהנהגתם, אם במשרתיו או באשתו או בבלבול בעסקיו, או בנצוח באויביו. אמרו ז"ל בפרק יש בערכין (ערכין טז ע"ב, עיין שם), עד היכן תכלית היסורים אפילו בהפך לו חלוק, ואפילו הושיט ידו לכיס לעלות שלשה ועלו שנים. אמרו ז"ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז ע"ב). וא"כ אין ספק שהגבאים גובין תמיד. והודיע בזה תכלית ההשגחה ושלא יאמר מקרה הוא, אלא יחשוב שהוא עונש מאיתו יתברך ויצדיק עליו את הדין. ואמרו שלא מדעתו, כי פעמים יבואו היסורים פתאום, לא ידע בהם סיבה טבעית או נאותית."
אחרונים
ספר סדר היום ספר קהלת – פרשה ג
"ידעתי כי וגו'. צריך לידע כל אדם ולהאמין באמונה שלימה שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה. וכל אשר יעשה ויהי' בעולם הוא אשר יעשה אותו האלהים ואין נעשה דבר בלי רשותו וחפצו לא בתוספת ולא בגריעות בכל אלו העתים הנזכרים אלא שהבורא יתב' וית' מסתיר מעשיו בפני הבריות כדי שייראו מלפניו: מה וגו'. הענין הוא שהאדם יזהר מלהנצל מהעתים הרעים ומן הפגעים הרעים ומן הפגעים קשים וכל דבר שראה או ידע שאירע בעולם יש להאמין שהרי הוא כאלו בא והזהר ממנו וכל דבר שכפי השכל ראוי להיות אף על פי שהוא לא ידע בו יאמין שכבר הי' ויזהר ג"כ ממנו ואם בכל השתדלותו לא נשמר מן האלהים הוא נרדף ולא לחנם ולטובתו הוא ויצדיק עליו את הדין:"
חפץ חיים – שם עולם חלק א פרק ג
"ואח"כ אמר הכתוב אין עוד ואחז"ל אין עוד אפילו בחללו של עולם ור"ל דמה שנעשה בכל חללו של העולם כולו מן הארץ עד לרקיע הכל הוא בהשגחת הש"י וכבר דברו חז"ל הרבה בענין השגחה ואמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וכל כל עניני הפסד או ריוח שמזדמן לאדם הכל הוא בהשגחת הש"י כמו שאחז"ל בכמה מקומות. וההשגחה מקיף על כל פעולותיו של אדם וכן על מחשבותיו וכמו דכתיב בפרשת עקב כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ותרגם יונתן דיהיב לך עצה למקני נכסין. ושמעתי בשם גאון אחד שאמר שצריך האדם להתבונן בעסקיו ויראה השגחת הש"י עליו ועי"ז תתחזק אצלו מדת הבטחון [וזהו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר וגו' ור"ל שיתבונן היטב כאחד שרוצה לטעום איזה דבר] ואפילו אם לא היה מינכר השגחה כ"כ בסוף העסק כגון שהביא תבואה לשוק למכור והשער היה אז ביוקר ועי"ז הרויח וכה"ג יתבונן האיך בא העסק הזה מתחלה לידו דהיינו באיזה אופן נזדמן לו התבואה או המעות ע"ז וכה"ג בכל עסק ויראה השגחה גלויה:"
ערוך השולחן אבן העזר סימן קמד, סעיף ז
"ולכן נ"ל דכוונה אחרת לוטה בדבריהם דבאמת זה שאנו אומרים הפרש בין בידי אדם לבידי שמים אין הכוונה כפשוטו דוודאי כל המקרים הבאים על האדם הכל הוא בהשגחה אלקית וכמאמרם ז"ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה [חולין ז' ב] ומקרא מפורש הוא מד' מצעדי גבר כוננו אלא הכוונה דבידי אדם מקרי דבר המורגל שרגיל לבא ואין הדבר ניכר שמן השמים הוא כמו חולי ומעבורת וכיוצא בהם ובידי שמים מקרי דבר הניכר לכל שמן השמים הוא כמו אכלו ארי נשכו נחש וכיוצא בזה וזהו ג"כ החילוק בין שכיח ולא שכיח ובין לא שכיח כלל:"
רבי משה פיינשטיין
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ו סימן מב
"דברי התעוררות בעקבות המעשה הנורא שנהרגו חמשה שוחטים בדרך
הנה המעשה הנורא שאירע בחמשה בני תורה ויראי השי"ת שנסעו לעבודתם בעניני תורה ומצוה ונהרגו בדרך, הוא דבר שאין הדעת סובלו, כוונתי לדעת בני תורה ויראי השי"ת מאמינים בני מאמינים אמונה טהורה אשר אין שום דבר נעשה במקרה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה ומה' מצעדי גבר כוננו, וכמפורש בפרשת בחקתי העון היותר גדול אשר עושה לכפור בפורעניות ח"ו, שהוא על מה שאומרים שהוא במקרה, משום שלומר שהוא במקרה הוא כפירה בעיקרי האמונה, והוא בכלל הלשון דאני מאמין הראשון שהבורא ית"ש הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
וכבר ביארתי הרבה פעמים שמה שמחוייבים אנחנו להצדיק את הדין ולומר הצור תמים פעלו, אינו שאנחנו אומרים שמבינים אנו טעם השי"ת שתמים פעלו ודרך משפטו על מה שנהרגו אנשים תלמידי חכמים יראים ושלמים שעדיין צעירים לימים והשאירו אלמנות ויתומים, שהרי מחוייבין אנחנו להספיד שהוא להודיע השבחים והמעלות שיש לכל אחד ואחד, בין בזה שהיו תלמידי חכמים, בין בזה שהיו יראי השי"ת בכלל בעצם הנהגתם בעצמן ובחינוך בניהם ובנותיהם, ובין שהיו יראי השי"ת גם במלאכתם, בפרט שהיו זהירים וזריזים לעשות כציווי השי"ת כפי שנמסר לנו בשלחן ערוך, אלא שאף שלנו ליכא שום טעם מאמינים אנחנו על כל פנים שהצור תמים פעלו ודרכיו משפט ואין עול לפניו והוא צדיק וישר, ואסור לנו להרהר בדרכי השי"ת.
אבל הא דכירנא בכתובות (ח ב) בריש לקיש ומתורגמניה יהודה בר נחמני שאמרו לרב חייא בר אבא דברי תוכחה שהוא נראה כאומר זה על המת, והקשה הגמ' אתא לנחומיה צעורי קמצער ליה, ומתרץ והכי קאמר ליה חשוב את לאתפוסי אדרא. אף אנחנו באבל הגדול הזה שנהרגו חמשה תלמידי חכמים ויראי השי"ת עושים מלאכתם כדין וכדת, צריכים אנחנו לידע כי הוא בעון הדור, שבעוה"ר יש שאפילו שומרי תורה ומצות השי"ת אין מדקדקין כל כך בעניני איסור והיתר להזהר כמו שמדקדקים בעניני חול לצרכיהם, ובעון זה נוטלו ממנו תלמידי חכמים ויראי השי"ת שעוסקים בזה כהא דתנן בסוכה (כח ב) כשירדו גשמים שהוא כאומר ח"ו אי אפשי בשימושך. וצריך כל אחד להתחזק בזה לדקדק בעניני מאכלות ומשקין שלא יכשל ח"ו, וכן בעניני שבת וכל עניני התורה שצריך זהירות וזריזות מרובה להשפיע על אחרים שיזהרו ביותר.
והנה בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח איתא על הקרא דבפרשת מקץ דעל הושב כספי נאמר ויצא לבם, א"ר לוי בהספדו כד דמיך ר' סימון בר זביד ומה אחי יוסף שמציאה מצאו יצא לבם אנו שאבדנו את ר' סימון על אחת כמה וכמה, שלכאורה לא מובן דהא בעובדא דאחי יוסף חפשו להעליל עלילה עלייהו, והפ"מ בברכות עמד בזה ופירושו דחוק. אבל הוא פשוט שר' לוי בא להוציא מאלו הטועין לומר שלא שייך מיתת ר' סימון לחוש לנו ולעוונינו ואין לנו לפשפש במעשינו בשביל זה, ואף שיש לנו ממילא גם צער מזה, ואף שיש להתעורר לתשובה מעצם המיתה, דבשביל זה אמר שלמה טוב ללכת אל בית האבל, אין עכ"פ להתעורר במות ר' סימון, לכן אמר ר' לוי בהספידו שאינו כן דיש לנו לחוש שמיתת ר' סימון שהוא אדם גדול ומצטערים אנחנו מזה מאד, הלא אדרבה, בשבילנו ובעוונינו אבדנו אותו והעלילה היה על ר' סימון שהוא חשוב לאתפוסי אדרא, והוי ק"ו שלו מאחי יוסף שמציאה מצאו, שאם לעלילה היה ביד השי"ת לעשות שבלא עלילה ירצה להרע להם ובשביל זה לבד שחשדם במרגלים ולא ע"י דברי הטבה וברכה, ומהאי טעמא מברך הטוב והמטיב באשכח מציאה במקום שאיכא חשש גדול שישמע מלכא ושקיל לה מיניה ועוד יענישהו כדאיתא בגמ' ברכות (ס א), שהוא נמי מטעם דאם לרעה ודאי הרי היה ביד השי"ת לעשות באופן אחר, שמחשבה זו היה להם לאחי יוסף המאמינים בהשי"ת שהכל הוא מהשי"ת, ומ"מ חשו לעלילה שאולי מאיזה טעם או רצון השי"ת שתהא העלילה ע"י אופן זה, כ"ש במיתת ר' סימון שכל ענין מיתתו הוא לצער ולעונש והוא צער גם לחבריו ולכל ישראל, בין שהוא בשביל ר' סימון אף שממילא הוא צער גם לחבריו, או שהוא רק בשביל חבריו, ומה שהמיתה היה לר' סימון היא העלילה מהשי"ת עליו כדי לכפר, על אחת כמה שיש לנו לחוש שהוא בשבילנו ועל ר' סימון הוא עלילה.
וכן יש לנו לחוש בהריגת חמשה אנשים חשובים בני תורה שכולנו מצטערים מזה מאד מאד, שבאה זה בשבילנו מרוב עונותינו במה שאיננו זהירים וזריזים במצות השי"ת, ועלילה היתה עלייהו כדי שנפשפש עי"ז במעשינו לשוב בתשובה שלימה, ויהיו מליצי יושר על משפחותיהם ועל כל המצטערים על זה ועל כל ישראל ויקוים ובלע המות לנצח.
הכו"ח בצער גדול, משה פיינשטיין"
רש"ר הירש דברים פרק כב, ח
"כי – יפל הנפל ממנו. מי שנפגע באסון זה קרוי כאן "נופל" עוד לפני נפילתו, ומכאן למדו חכמים במסכת שבת לב ע"א: "ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי [עדיין] לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". בכל טוב או רע הבא על אדם בידי אדם פועלים שני גורמים במשותף: הגזירה האלוהית, התלויה בזכותו או בחובתו של הנפגע, והמעשה הטוב או הרע שנעשה ברצונו החופשי של עושהו. אם זכינו, ה' מוסר אותנו למעשיהם הטובים של צדיקים, ואם לא זכינו, הוא מפקיר אותנו למעשיהם הרעים של רשעים. וגם לעניין זה נאמר המאמר הגדול של חכמת שלמה: "רב חולל – כל ושכר כסיל ושכר עברים" (משלי כו, י): ריבון העולם מוליד את הכל והוא "שוכר" לשירותו את הכסילים ואת עוברי העבירה. הרי זו אותה אמת שנאמרה במשפט "והאלהים אנה לידו" (שמות כא, יג), והיא באה לידי ביטוי במסכת מכות י ע"ב ב"משל הקדמוני: מרשעים יצא רשע" (שמואל א' כד, יד); אכן האל הנצחי שהוא "קדמון" לכל דבר ביטא במאמר זה את סדר הנהגת "ממשלתו"."
רב חיים דוד הלוי
שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן סט
"סט. יסודות האמונה בשכר ועונש… יד האלקים ויד המקרה
האמונה הבסיסית בשכר ועונש היא יסוד מוסד בכל דת, וללא ספק גם בדת – האמת, היא תורת ה' הכתובה והמסורה, כל ספורי "בראשית", גירוש האדם מגן – עדן, ענישת קין רוצח הבל, מבול וכו' וכו' הם ביטוי ברור ונמרץ להשגחה ה' בעולמו ולענישת החוטאים עוד לפני מתן – תורה. ואילו אחרי בחירת עם – ישראל "חלק ה' ונחלתו", באו פסוקים מפורשים בתורה המיעדים שכר טוב לשומרי מצוותיו, ועונש לעוברי רצונו.
אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם… ונתתי שלום בארץ… ורדפתם את אויביכם… והקימותי את בריתי אתכם. ואם בחקותי תמאסו… והבאתי עליכם… בהלה… חרב נוקמת נקם ברית… ורשימה ארוכה של קללות (ויקרא כ"ו), וזו הברית אשר כרת ה' עם ישראל בחורב. עוד ברית כרת ה' עם ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו, וגם היא כלולה מרשימה ארוכה של ברכות ויעודים טובים לעם – ישראל כאשר ישמור את דברי הברית, וההיפך אם יפר אותה (דברים כ"ח).
כל אלה הם דברים פשוטים וברורים בחינת יסודות האמונה בשכר ועונש, ועד כאן אין שום ויכוח ולא חילוקי דעות.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
המציאות שהציקה והטרידה את האנושות משחר ימיה, היתה בעית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שכן אם יש שכר ועונש מובן שגם ליחיד יש שכר טוב למעשיו, ולרשע עונש על חטאיו, והמציאות הלא אינה מאשרת זאת.
ירמיה הנביא מתאר את ההשגחה העליונה במלים אלה: גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה לב יט). לכאורה כאן מדובר על הפרט ולא על הכלל. לכאורה, משום שההמשך הוא ברור שכונתו היתה על כלל האומה וחרבן ירושלים. והוא עצמו צועק מנהמת לבו: צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד (שם יב א). גם כאן המפרשים חלוקים אם הכונה לנבוכדנצאר, או ליחידים ובודדים החוטאים בעם ישראל.
עכ"פ פסוקים אלה הם שנים מני רבים בתנ"ך המביעים בחריפות את בעית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". גם רבותינו עסקו בבעיא קשה זאת, עיין מסכת ברכות דף ז' עמוד א' ועמוד ב'.
שכר מצוות בהאי עלמא ליכא
הדרך הנכונה העולה מדברי רבותינו חכמי התלמוד, להבנת "יסודות השכר והעונש", בנויה על משפט קצר וברור זה: "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט: וחולין קמב א), כלומר, "שכר המצוות שאדם עושה, אינו משתלם בעולם הזה". וכן דרשו רבותינו על הפסוק: ושמרת את המצוה… אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז יא) א"ר יהושע בן לוי "היום" לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב). והגירסא במסכת עבודה – זרה (ג) היא היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. וכן מבואר במסכת אבות (סוף פרק שני) "ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא", ופירש רבינו עובדיה, לעולם הבא.
הדברים בנושא זה ארוכים מאד, אך גם מן המקצת שבמקצת שהעתקנו לעיל, עולה השקפת רבותינו ברורה ומפורשת ששכר המצוות אינו בעולם הזה. ונסתפק בציטוט קטע מדברי הרב המאירי על הסוגיא הנ"ל בקידושין, לשם הבהרת והעמקת הענין.
"מפנות האמונה להאמין בגמול ובעונש בין בעולם – הזה ובין בעולם הבא. ואל יבלבלהו מה שיראה מהעדר הסדור בין בני אדם בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שהכל ביושר, פעמים שהוא צדיק גמור או שאין עונותיו כדאי להשתלם כל כך ונגמל בזה ופעמים שמקצת עבירות שבו צריכות מירוק ומריעין לו לנקותו מעונותיו עד שנדמה כאילו הוא רשע. וכן הרשע לפעמים רשע גמור ונענש בזה ובבא, ופעמים צריך שיגמל לקצת מעשים שבידו ומטיבין לו, כדכתיב… וכל העושה מצוה אחת יתירה מטיבין לו, רוצה לומר שמתקינין לו ליום טוב שלו, כלומר שמצערים אותו בעולם הזה להיות יומו מותקן לעולם הבא, וההיפך להיפך. הא למדת שאעפ"י שיש לפעמים שכר מצוות אף בעולם הזה, מכל מקום כמה דברים מעכבים את הגמול, ועיקר שכר לעולם הבא. ולפיכך אל יהרהר אדם בענין צדיק ורע לו או רשע וטוב לו כלל. ועל דעת זה העירו קצת חכמים ואמרו, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, שהרי בשתי מצוות אלו כתוב טובה ואריכות ימים, אלא לעולם שכולו טוב ולעולם שכלו ארוך. ואעפ"י שבעל זה המאמר סובר, שאין בעולם – הזה שכר מצוות, מכל מקום עיקר הענין ופנת הדת להשלים ביניהם לומר שאף בעולם הזה יש שכר, אלא שהוא מתערב לקצת סבות ונמצא עיקרו צפון לעולם הבא, וכל מעשיו יתברך במשפט ויושר אלא שאפני חכמתו נעלמים, וכבר הארכנו בענינים אלו בילדותנו בחיבור התשובה".
אם כן איפוא נפתרה לחלוטין בעית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". אלא שנתעוררה מעתה בעיא אחרת, שכן אם שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, כיצד תורה עצמה מיעדת שכר – טוב לעם – ישראל השומר ברית ה', ועונשים קשים כאשר מפיר הוא את הברית.
הברכות והקללות שבתורה אינן השכר והעונש
רבינו הרמב"ם שפסק, הלכה כאותה סברא האומרת "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", נתן דעתו לביאור שאלה קשה זאת. ודבריו ארכו מאד, ולא נוכל לצטטם, אבל נציין תמצית עיקרית של שיטתו בהלכות תשובה פרק ח' הלכה א'.
"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם – הבא, והיא החיים שאין מות עמהם והטובה שאין עמה רעה… וזה הוא העולם הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה… ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו… כלומר שאותה נפש שפירשה מן הגוף בעולם – הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם – הבא היא נכרתת" (וכאן בא תיאור ארוך ומקיף על מהות הנפש ומהות העולם – הבא).
מעתה מתעוררת השאלה: (פרק ט' הלכה ט')
"מאחר שנודע שמתן שכרם של מצוות… היא חיי העולם הבא… והנקמה שנוקמים מן הרשעים היא הכרת הנפש, מה הוא זה שכתוב בכל התורה כולה, אם תשמעו יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותם הדברים בעולם הזה, כגון שבע ורעב מלחמה ושלום, מלכות ושפלות, ישיבת הארץ וגלות ושאר כל דברי הברית? כל אותם הדברים אמת היו ויהיו… ואעפי"כ אין אותן הטובות סוף מתן שכרם של מצוות, ולא אותן הרעות סוף הנקמה שנוקמים מעובר על המצוות. אלא כך הוא הכרע הדברים: הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה… זוכה לעולם הבא… והבטיחנו שאם נעשה אותה בשמחה… יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמות וכו' וישפיע לנו כל הטובות המחזקות ידינו לעשות התורה… כדי שנזכה לחיי העולם הבא… וכן הודיענו שאם נעזוב התורה… יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה… ויביא עליהם כל הרעות המונעות אותם מלקנות העוה"ב כדי שיאבדו ברשעם… וכדי שיאבדו מחיי העולם – הבא ונמצא שאבדו שני עולמות… "
יסוד ותמצית הדברים הוא, שהשכר והעונש הסופיים הם בעולם – הבא, ואילו הברכות בעולם – הזה הן כדי לעודד עושי מצוות לזכות לחיי העוה"ב. וכן הקללות בעוה"ז הן כדי לטורדם ולאבדם שלא יזכו לעוה"ב, ונמצא שגם השכר והעונש בעוה"ז הוא אמצעי בלבד להשגת השכר והעונש שכל עיקרם בעולם הבא.
הצבור והיחיד
אם שמנו לב לדברי רבינו הרמב"ם, כל דבריו נסבו על אותם דברי הברית אשר כרת ה' עם ישראל בחורב ובערבות – מואב. ומכאן שגם הטובה של העוה"ז שנועדה למען העוה"ב, וכן הרעה בעוה"ז שנועדה אף היא לאבדן העוה"ב, נאמרו לכלל האומה ולא ליחיד. ומכאן שהיחיד סובל בעקבות הפרת הברית של האומה כולה, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, וכשהאומה נענשת ברעב הרי שכל אחד מפרטי יחידי האומה סובל, וכן ביתר הקללות.
אלא שלא ביאר כאן הרמב"ם מה דעתו כאשר האומה כולה נמצאת בשלום ושלוה, ויחידים סובלים מחלות עוני או כל מיני יסורין אחרים. מה מקורם של יסורין אלה, האם הם ג"כ חלק ממערכת שכר – ועונש כשיטת המאירי שביארנו לעיל, או שמא כיון "ששכר מצות בהאי עלמא ליכא", יש להניח גם אפשרות שיד המקרה בדבר, או התנהגות בלתי נכונה של האדם שגרמה לו זאת וכדומה.
ויתכן שרמז לנו הרמב"ם דעתו במקום אחר, וכן כתב בהלכות תענית פרק ראשון:
"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורה ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זאת נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים".
דבריו מבוארים, שצרות הצבור הן עונש על מעשיהם הרעים, וכדבריו בהלכות תשובה.
אך לגבי היחיד כתב שם הרמב"ם (בהלכה ט') באופן שונה לחלוטין וזו לשונו:
"כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו ואומר עננו וכו'" עכ"ל.
כאן לא כתב הרמב"ם אותם ביטויים שכתב לגבי צבור, "בגלל מעשיהם הרעים הורע להם", "ודבר זה מדרכי התשובה" וכדומה, אבל כתב לגבי יחיד "להתענות ולבקש רחמים בתפלתו" ולא הזכיר אף מלת תשובה כלל, ודבר זה אומר דרשני (אמנם הרב המגיד שם כתב שנראה שגם לגבי יחיד הוא משום דרכי תשובה, ואחרי המחי"ר אין פשט דברי הרמב"ם מכריחים כונה זאת).
יד אלקים ויד המקרה
אשר על כן נראה לענ"ד שלפי הרמב"ם צרות הצבור הן אך ורק בגלל עונותיהם, וכדבריו המפורשים שאסור לתלות כלל ועיקר במקרה, או בניהול בלתי – נכון של עניני האומה שגרמו למלחמה או לכשלון מדיני וכדומה, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב אם לא יחטאו לו. אבל היחיד אינו כן, ואי אפשר לבוא בטענות ליחיד שאירעוהו צרות שחוטא הוא ועליו לחזור בתשובה, כי מנין לנו זאת (זה מזכיר חטאם של רעי איוב שהטילו בו דופי כאשר תקפוהו צרות רבות, וטעו בכך). אבל תפלה ובקשת רחמים בודאי שתמיד מועילה, שאם החטא הוא הגורם לאותם יסורין וכדברי הרב המאירי שהעתקנו לעיל, הרי בודאי שזה יועיל, אלא שאף אם יד המקרה היתה ביסורין אלה, או התנהגות בלתי נכונה באכילה ושתיה שגרמה לו מחלה זאת, או ניהול כושל של מסחרו שגרמה להתמוטטותו וכדומה, הרי שגם במקרים אלה ודאי הוא שתפלה ובקשת רחמים יעוררו רחמי שמים להצילו מצרותיו, ולכן סתם הרמב"ם לגבי היחיד.
האמנם יש מקרים בחיי היחיד
בודאי שכן, ומקרא מפורש הוא: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (דברים כ"ב ח). ופשוטו של מקרא הוא
"כי יפול הנופל כאשר יקרה שיפול איזה נופל משם לא תהיה אתה הגורם באופן שיהיה עונש הדם בביתך" (ספורנו).
ומכאן שנקיטת אמצעי זהירות מתאימים מונעים אסון. וכשקורה אסון במקרה שלא ננקטו אמצעי זהירות מתאימים, הרי זו אשמתו של האדם שגרם אסון זה לעצמו או לאחרים, ואין כאן שום "גזירה" אלקית מוכרחת.
דעת זאת מרוחקת היא מהמוני בני אדם הרואים בכל אירוע ללא יוצא מן הכלל גזירה – אלקית. זאת הוריש לנו הפטליזם הערבי הרואה בכל הקורה לאדם ולאנושות גזירה קבועה מראש שאין ממנה מנוס ואין שום אפשרות למונעה. דתות אחרות אימצו את הרעיון וקשרו אותו עם רצון האלקים הגוזר – כל.
אין זו דרך מחשבתה של תורתנו הקדושה והא לך לשון הרב בעל החינוך במצות מעקה (מצוה תקמו):
"משרשי המצוה, לפי שעם היות ה' ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ומצותו… אעפי"כ צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש תרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ב"ה חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בה פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר, צוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו. אמנם יהיו קצת בני אדם… לרוב חסידותם… כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה… אבל רוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס… ועל הדרך הזאת תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכים מלחמתם ומזיינים עצמן ועושים כל ענינם כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב, יודה בזה" עכ"ל.
גזירת מות וחיים
אך גם בבני אנוש פשוטים יש גזירת "חיים" כפי שיש גזירת מות. כידוע שבראש – השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ונידונין, ובתפלת "ונתנה תוקף" אנו אומרים "מי יחיה ומי ימות", ולכאורה "מי יחיה" היא גזירה מיותרת. אבל פירוש הענין הוא, שכל אדם הוקצבו לו שנות חיים בדרך הטבע מאת ההשגחה העליונה. והרשע נידון למות, אם מיד באותה שנה (כשיטת הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' ה"א), או שימות ללא עתו "אלא שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו" (כשיטת הראב"ד שם), וזה שום תחבולה לא תועיל לו להנצל ממות, ואפילו יתחבא בארמון מלכות, יחלה או יכישנו נחש וימות. ואילו "מי יחיה" פירושה הוא שהקב"ה יודע על אדם מסויים שיקלע בשנה הבאה למצב מסוכן הכרוך במות, ומסבות הידועות לו יתברך רוצה הוא באדם זה שיחיה דוקא, וגוזר עליו חיים, אף שכל סביבתו מסורה לדרך הטבע. וכיון שנקלעו למצב של סכנה בודאי ימותו. דרך משל (והיתה זאת גם מציאות), מטוס מתרסק, ובודד אחד ניצול. על זה נגזר "לחיות", או משום שזכות מיוחדת עמדה לו, או מכל סבה אחרת שמעולם לא נדענה. אבל כל יתר בני – אדם מסורים הם אל הטבע והמקרה. וכשנקלעים הם למצב מסוכן, מתים או נהרגים, ואין שום הכרח שהיתה גזירה מיוחדת שימותו, שהלא ידועה לנו היטב סבת מותם, והיא מוסברת ומובנת בדרך הטבע.
בנין אב לכל התיאוריה הזאת היא התנהגות האדם באכילתו שתייתו ומנוחתו וכדומה, שאם מתנהג הוא כראוי, אינו חולה ומאריך ימים. והמפריז באכילה ושתיה וכ"ש הניזון במזון רע לבריאות וכדומה, הרי שגורם לעצמו מחלות ואף קיצור החיים. ושמא יטען אדם שהיתה כאן גזירה אלקית. עיין בהרמב"ם הלכות דעות פרק רביעי וביחוד הלכה כ'.
נפילה מגג גזירה או מקרה
לעיל כתבנו כפשוטו של מקרא, שהנופל מגג שאין לו מעקה, הוא מקרה שביד האדם למנוע, אלא שרש"י ז"ל בפירושו על התורה פירש וזו לשונו:
"כי יפול הנופל, ראוי זה ליפול ואעפי"כ לא תתגלגל מיתתו על ידך שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב" עכ"ל.
הדיוק הוא ממלת "הנופל", וכמבואר במקור הדברים במסכת שבת (לב) שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. לפי פירוש זה אין מקרה, והנופל מגג שאין לו מעקה היה חייב מיתה שנגזרה עליו מכבר, ועשיית המעקה לא באה להציל את "הנופל", אלא את בעל הבית "שלא תתגלגל מיתתו של זה על ידך". ואילו הנופל ימצא מותו בדרך אחרת, אבל עכ"פ ימות.
ואף שפירוש זה העתיקו רש"י מדברי רבותינו במסכת שבת שם, וכן מספרי (שם), הנה אין הוא מוסכם, שכן אחרי דברי הפירוש הנ"ל שבא תחלה בדברי הספרי נאמר:
"ד"א כי תבנה, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך כיצד הוא נידון שנאמר (קהלת ט') כי לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה" ע"כ.
וכונתו ברורה לפרש שפרשת מעקה באה ללמדנו שאם אין אדם נזהר להגן על עצמו ועל חייו, הרי שעלול הוא ליפול, כדגים שנאחזים במצודה. ומשל הדגים ברור הוא, שהלא איש לא יעלה על דעתו שדגים הנאחזים במצודה, קרה להם זאת בגזירה אלקית, שהרי ברור הוא שעל דגים אין השגחה מיוחדת ולא שכר ועונש, כאמור: ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו (עיין הרמב"ם במורה – נבוכים חלק שלישי פרקים י"ז וי"ח). וכך פירש גם המלבי"ם כונת ר' ישמעאל
"הסובר שבמקום סכנה יפול הנופל אף שלא נגזר עליו מקודם."
כלומר, שיד המקרה תגרום לו ליפול בחוסר זהירותו.
———-
מעתה, כאשר נדע בודאות סיבת אסון שקרה לבני אדם, אין לנו צורך לחפש גזירות ועונשים דוקא, ומאד יתכן שיד המקרה בדבר וחוסר הזהירות גרם כעין מעקה. אך כאשר אין סבת האסון ברורה די הצורך, ואין ודאות שטעות – אנוש גרמה זאת, אז אפשר שהדבר בא כעונש על אותו צד שנתבאר לעיל בדברי הרב המאירי.
אך על – כל – פנים, ראוי להתענות ולהתפלל ולבקש רחמים כדברי הרמב"ם, שהלא בין כך ובין כך בקשת רחמים עשויה להועיל, וכמו שביארנו לעיל, והקב"ה יבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות, יגזור עלינו גזירות טובות כרוב רחמיו, ויקבל תפלותינו ברחמים וברצון."
שו"ת עשה לך רב חלק ז – הערות סימן סט
"1 עקב ראיון קצר ב"הצפה" מיום ז' תמוז, אחרי אסון האוטובוס בו נהרגו עשרים ושנים מילדי פתח – תקוה, רבו הפונים אלינו בבקשתם לבאר להם דעתה של תורת ה' בעניני השכר והעונש. היו שמיקדו שאלתם "האם אין מקרים או טעויות – אנוש בעולם, והכל הוא גזירת אלקים ועונש על חטאים". ומכאן בא לעולם מאמר זה. אין בו כדי מיצוי תורת "השכר והענש". שהוא רחב ועמוק ודורש חיבור שלם, אלא כשמו "יסודות" בלבד."