הניסים המבססים את האמונה

סיכום קצר

רבים כתבו שהנסים ביציאת מצרים מבססים את האמונה. בעיקר בחידוש העולם, במציאות ה' ובהשגחתו.

כן כותב רס"ג בהקדמה לספר האמונות והדעות שכראיה שהאמונה אמיתית זה הנסים במכות, קריעת ים סוף ובעיקר נס ירידת המן שהוא נס שהיה קבוע לזמן רב. וכן כותב בחובות הלבבות שער ג פרק ג שהנסים מבססים את האמונה בייחודיות עם ישראל.

וכ"כ ריה"ל בכוזרי א, יא; א, כה; א, פ-פו.

וכ"כ הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז). וכ"כ החינוך פרשת בא מצוה כא. הרב יוסף ג'יקטיליה בגנת אגוז חלק שני (המשכת השלישיות אחר אותיות אמ"ש), דרשות רבי יהושע אבן שועיב ליום ראשון של פסח, טור או"ח תרכה, אברבנאל בזבח פסח "בכל דור ודור".

מנגד, אפשר למצוא התייחסויות מעט אחרות. לדוגמא, הרמב"ם במשנה תורה יסודי התורה ח, א כותב שלא האמינו במשה מפני הנסים אלא בעקבות מעמד הר סיני. וכן כתב באגרת תימן. אמנם, גם הרמב"ם נראה שבמורה נבוכים ב, כח נתן מקום שליראת אלוקים בעקבות הנסים ואפשר לומר שקצת אמונה אפשר להשיג מהנסים אבל לא יסוד האמונה.

ובדומה כתב במעשה ניסים פרק יד שעיקר הצורך במופתים הוא בדיעבד כאשר הדעת האמיתית לא התפשטה בעולם אבל לאחר מתן תורה כאשר התפשטה הדעה האמיתית בעולם לא צריך מופתים.

המהר"ל בגבורות ה' ג מבאר שחשיבות יציאת מצרים היא עצם היציאה ממצרים ולא הנסים שנעשו בה.

הניסים כמבססים את האמונה

רס"ג

בהקדמה לספר האמונות והדעות כותב הרס"ג שאין לפחד מהבירורים של האמונה שהרי האמונה אמיתית. ומביא כהוכחה לכך שהאמונה אמיתית את הניסים שנעשו בעשר המכות וקריעת ים סוף. בעיקר מפאר את הנס של המן, שהיה נס קבוע במשך ארבעים שנה:

"דע! אלהים יישירך האיש המעיין בספר הזה, כי אנחנו חוקרים ומעיינים בעניני תורתנו בשני ענינים. האחד מהם שיתברר אצלנו בפעל מה שידענו מנביאי האלהים במדע, והשני שנשיב על כל מי שטוען עלינו בדבר מדברי תורתנו; והוא שאלהינו ית' חייבנו כל מה שאנו צריכים אליו מענין תורתנו על ידי נביאיו, אחר שאמת להם הנבואה אצלנו באותות ובמופתים, וצונו שנאמין בענינים ההם ונשמרם. והודיענו כי כאשר נעיין ונחקור יצא לנו הברור השלם בכל שער כאשר הודיענו על יד נביאיו. והבטיחנו כי לא יתכן שיהיה לכופרים עלינו טענה בתורתנו ולא ראיה למספקים באמונתנו. והוא באמרו כמה שהגיד לנו מן הדברים כלם שהם מוחלים והוא הבורא את התחלתם והוא א' אין שותף לו, כאמרו (ישעיה מ"ד ו) כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו י"י צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. ואמר אחריו במה שצוה בו והזהירנו ממנו והגיד אותה לנו שהוא היה והוא יהיה כאמרו (שם שם ז') ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו. והסיר פחדנו מן החולקים עלינו כי לא יתכן להם שיגברו עלינו בטענה ולא שיראו עלינו דבר מחוייב, כמו שאמר (שם שם ח') אל תפחדו ואל תרהו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי. ואמרו אל תפחדו רוצה בו עניני בעלי דינין ברובם וכחותם ומדותם, כמו שאמר במקום אחר (שם נ"א י"ג) ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק. ואמרו ואל תרהו הוא כמו ואל תיראו כאשר יבא בענין התמורה הה' במקום אלף, ורוצה מן הדברים עצמם ומן הטעיות עצמם, כאשר אמר במקום אחר (יחזקאל ב' ו') מפניהם אל תירא ומדבריהם אל תחת, ואמר (שמות ט' כ') הירא את דבר י"י. ואמרו הלא מאז השמעתיך, רוצה בו ההגדות שעתידים לבא, ואמרו, והגדתי רוצה בו ההגדות אשר חלפו, כמו שאמר (ישעיה מ"ב ט') הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד. ואמרו ואתם עדי, דומה אל מה שראה העם מן האותות הנראות והמופתים הנגלים, והם על פנים רבים מבא העשר מכות על מצרים ובקיעת הים ומעמד הר סיני. ואני רואה כי ענין אות המן יותר נפלאת מכולם, כי הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם שמספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדבר, כי אם ממזון מוחל יחל אותו הבורא להם באויר. ואלו היה הנה שום פנים לתחבולה לקצת זה, היו מקדימים אלה הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, ומלמדים אותם החכמות והיו מספיקים להם, מהצטרך להתעסק בקנין ולבקש עזר מבני אדם, ולא שיהיו המון בני ישראל מסכימים על הענין הזה ומספיק זה בתנאי כל הגדה נאמנת. ועם זה כשהיו אומרים לבניהם שאנחנו עמדנו במדבר מ' שנה אוכלים המן ולא היה לו שום עיקר, היו אומרים להם בניהם: הנה אתם מכזבים לנו; אתה פלוני הלא זה שדך ואתה פלוני הלא זה גנך אשר מהם הייתם תמיד מתפרנסים זה מה שלא היו בניהם מקבלים מהם בשום פנים. ואמרו היש אלוה מבלעדי, רוצה בו שמא הייתם יראים שיהיה קצת מה שהגדתי לכם שהיה או קצת מה שהגדתי לכם שיהיה אין כן אם היתה בריאה מבורא זולתי, ושמא לא הייתי יודע כל מה שיעשהו, וכיון שאני אחד דעתי כוללת כל מה שעשיתיו ומה שאעשהו. ואמרו ואין צור בל ידעתי, נכנסו בו גדולי בני אדם וחכמיה, כי מלת צור נופלת על גדולי בני אדם, כאמרו (ישעיה נ"א א') הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו'. ועוד (תהלים פ"ט מ"ד) אף תשוב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה, ורוצה בו כי אין חכם ואין גדול שלא אדעהו, ולא יתכן שיהיה להם טענה עליכם בתורתכם ולא שובר לאמונתכם, מפני שדעתי כוללת הכל והודעתי לכם אותו."

רבינו בחיי אבן פקודה

בספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פרק ג כותב מדוע אי אפשר להאמין רק בעזרת השכל וצריך גם את התורה. אחת הסיבות זה סגולת ישראל. והדגש שהוא נותן זה שהנסים שנעשו לישראל מחייבים את ישראל יותר משאר העמים:

"והרביעי, כי מן הידוע, כי עבודות בני אדם חייבין בהן כפי מעלות הטובות עליהם, ובכל דור ודור מתחדשות סיבות לעם זולתי עם אחר, מביאות ליחדם בטובה מאת ה' יתעלה, וצריך בעבורם שיתיחדו גם הם בתוספת עבודת הבורא מבלעדי שאר העמים. ואין דרך לדעת זה מצד השכל לבדו. כאשר בחר בנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובקיעת ים סוף, ומה שסמוך להם מן הטובות, אשר אין צורך לזכרם בעבור שהן ידועות ומפורסמות. ויחדנו הבורא ית' משאר האומות בעבודה, חייבנו בה להודות לו ויעד אותנו על קבלתה בהגמול בעוה"ז ובבא מה שלא יסופר מרוב חסד וטובה ממנו ית'. וכל זה לא יתברר כי אם בתורה כמ"ש הכתוב: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'."

רבי יהודה הלוי

בספר הכוזרי מאמר א אות יא ריה"ל מגדיר את האמונה, בתוך הגדרת האמונה יש את זה שמאמינים ביציאת מצרים שנעשתה בניסים, קריעת ים סוף וקריעת הירדן:

כוזרי מאמר א אות יא

"יא. אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, וההמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים."

 

בהמשך בספר הכוזרי מאמר א אות כה שבמעמד הר סיני שראו עיניהם של ישראל הקב"ה מציג את עצמו כמוציאם ממצרים:

כוזרי מאמר א אות כה

"כה. אמר החבר על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו אלהי העברים שלחני אליך, ר"ל אלהי אברהם יצחק ויעקב מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם": וכן פתחתי לך מלך הכוזר כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין:"

בספר הכוזרי מאמר א, פ-פו יש מהלך שבו מראה שהתורה היא אלוהית שהיא באה בבת אחת (שלא כמו תורה אנושית שמתחברת שלבים שלבים), וכדי להוכיח את הרעיון הזה מביא את זה שעם ישראל היו עבדים במצרים ויצאו בצורה נסית בפתאומיות ולא יכלו לייצר לעצמם תורה. נראה גם שיש עוד עניין עמוק כאן שהנסים מעמידים את האמונה:

כוזרי מאמר א, פ-פו

"פ. אמר הכוזרי: נשוב אל עניננו והודיעני, איך קמה תורתכם ואיך פשטה ונראתה, ואיך נתחברו הדעות אחרי אשר היו חלוקות, ובכמה שנים נתיסדה האמונה ונבנתה עד שנתחזקה ונשלמה, כי התחלות הדתות מבלי ספק לא תהיינה כי אם ביחידים, שמתגברים לעזור הדבר אשר ירצה האלהים להראותו, והם הולכים ורבים ונעזרים בעצמם, או שיקום להם מלך עוזר ויכריח ההמון על הדבר ההוא.

פא. אמר החבר: לא יקום ויגדל על הדרך הזה אלא הנימוסים השכליים אשר התחלתם מן האדם, וכאשר יגמר ויעזר יאמר כי הוא נעזר מן הבורא ומלומד והדומה לזה, אבל הנימוס אשר התחלתו מהבורא, הוא קם פתאום נאמר לו. היה ויהי, כבריאת העולם.

פב. אמר הכוזרי: הבהלת אותי בדבריך החבר.

פג. אמר החבר: אבל הענין מבהיל יותר, כי היו בני ישראל משועבדים במצרים שש מאות אלף רגלי מבן עשרים שנה ומעלה, מתיחסים אל שנים עשר שבטים, לא נמלט מהם איש ולא ברח אל ארץ אחרת ולא נכנס ביניהם נכרי, מיחלים המועד אשר יעד בו אל אבותם אברהם יצחק ויעקב שינחילם את ארץ כנען. וארץ כנען היתה בעת ההיא בידי שבע אומות בתכלית הרוב והחזקה וההצלחה, ובני ישראל בתכלית הדלות והענוי ביד פרעה הורג את בניהם שלא ירבו, ושלח משה ואהרן עם חולשתם ועמדו כנגד פרעה עם חזקתו באותות ובמופתים ובשנוי המנהגים, ולא יכול להסתר מהם ולא לצוות עליהם ברע, ולא למנוע עצמו מעשר מכות אשר חלו במצרים, במימיהם ובארצם ובאוירם ובצמחיהם ובבהמתם ובגופם ובנפשותם, שמת מהם ברגע אחד בחצות הלילה היקר שהיה בבתיהם והחביב להם, כל בכור, ואין בית אשר אין שם מת, זולתי בתי בני ישראל. וכל המכות האלה היו באות באזהרה ובהתראה ובמועד ומסתלקות באזהרה ובהתראה, כדי שיתברר כי הם בכונה מאת אלוה חפץ עושה חפצו בעת שיחפוץ, לא מצד הטבע ולא מצד הכוכבים ולא במקרה. ואחר יצאו בני ישראל בדבר השם בלילה ההוא בעת שמתו בכוריהם, מעבדות פרעה, והלכו דרך ים סוף, ומנהלם עמוד ענן ועמוד אש, הולכים לפניהם ומנהיגים אותם, ונגידיהם וכהניהם שני הזקנים האלהיים, משה ואהרן, היו בעת שנתנבאו בני שמונים שנה ויותר. ועד העת ההיא לא היו להם מצות כי אם מעט מורשה מן היחידים ההם מאדם ונח, ולא בטלם משה אבל הוסיף עליהם. ואחר כן רדף אחריהם פרעה ולא נצטרכו אל כלי מלחמה ולא היו העם מלומדי מלחמה, ובקע את הים ועברו בתוכו וטבע בו פרעה וחילו והשליכם הים מתים לעיני בני ישראל. והדבר ארוך וידוע.

פד. אמר הכוזרי: זהו הענין האלהי באמת, ומה שנתלה בו מן המצות ראוי לקבלו כי אין נכנס בלב מחמתו ספק לא מכשפים ולא מתחבולה ולא מדמיון, ואלו נדמה להם הבקע הים ועברם בתוכו, ידומה להם הצלתם מן העבדות ומות מעבידיהם וקחתם שללם והשאר ממונם אצלם, וזה עקשות מאפיקורסים.

פה. אמר החבר: ואחרי זה שעמדו במדבר מקום אין זרע והוריד להם לחם נברא יום יום מלבד השבת, אכלוהו ארבעים שנה:

פו. אמר הכוזרי: גם אלה אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם, ירד ששה ימים והסתלק יום השבת, אם כן חובה לקבל השבת מפני שהיה הענין האלהי כמו נדבק בו."

רמב"ן שמות סוף פרשת בא (שמות יג, טז)

רמב"ן שמות פרק יג, טז מסביר בטעם מצוות תפילין ובטעם מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים שמי שמודה בנסים מודה באמונה בחידוש ובהשגחה ויכולת האל:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):"

ספר החינוך

ספר החינוך פרשת בא מצוה כא כותב שההמצוה לספר ביציאת מצרים וכן מצוות רבות שהן זכר ליציאת מצרים, מפני שהניסים ביציאת מצריים מוכיחים על חידוש העולם על ידי הקב"ה, ועל ההשגחה של ה':

"מצות סיפור יציאת מצרים

לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.

וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם. "

רבי יוסף ג'יקטיליה

גנת אגוז חלק שני, המשכת השלישיות אחר אותיות אמ"ש, כותב שזה שהטבע קבוע ואז יש נס מראה שיש מושל בטבע ובורא לעולם:

"ומה נפלאו אמרי יושר והן דברי הרב הגדול הרמב"ם זק"ל (מו"נ ח"ב פ"ל), והוא העירני בכל אלו העניינים הנכבדים ברמזיו הנאמנים לנאמניו, ואמנם כי בהיותך מסתכל בענין ההבדלות, משם יתבאר לך האמת כנגד האמת. ותדע כי הוא יתברך נתן כח בכל היסודות לקבל דבר והפכו, ברצונו יתברך. ולפיכך נאמר בכמה עניינים, שהן מין אחד, הבדלה, בהיותו יתברך מבדיל במין, ונותן בו כח והפכו, וזהו היסוד בהיותו יתברך מושל על כל הנמצאים. וזהו יסוד כל הנסים והנפלאות בהיות כל הטבעים נחלקים לשתי מחלקות, לא כפי המאמינים הפך האמונה, האומרים כי העולם מתנהג על ידי הטבע, ואין דבר משתנה מטבעו, ועולה בדעתם שאין שם מושל על הטבעים, שיכול לשנותן, אמנם יאמרו כי לנמנע או לראוי טבע קיים מבלתי איפשרות שינוי, אפילו על ידי משנה, וזו היא תכלית הכפירה, כי באמת הוא יתברך הטביע כל הטבעים, והבדיל במין כדי להשתנות ברצונו יתברך מבלתי שינוי רצון לא זולת זה, והוא יתברך באמת מקיים כל טבע על דרך טבעו מבלתי שינוי, אמנם כדי לפרסם מלכותו, בהיותו מושל על הכל, ובהיותו נותן בכל הטבעים כח והפכו להשתנות, אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומה שעולה על דעתם של אלו שהוא תכלית הסתירה, לדעתינו זהו תכלית הסיוע והעזר, והוא בהיות העולם מתקיים בטבעיו בלתי שינוי, וזהו הסיוע לכל דברינו, שאם היו הטבעים משתנים מאליהם, אמנם בהיות לנמנע טבע קיים על ידי התכונה והקיום וההתמדה, זהו העדות בהיות שינוי הנמנעות מורה כי זהו נס גמור, ומושל יש על כל הטבעים, שיוכל לבטל הנמנעות, ולשומם ראוי, כל שכן אפשרי, שאם לא היה לנמנע טבע קיים, לא היו הנסים והנפלאות דברים מופתיים, מאחר שאיפשר לטבעים להשתנות על ידי האיפשרות. אמנם בהיות כל הטבעים מתקיימים בלתי שינוי, זהו המופת על הנסים והנפלאות, שאם היו הטבעים איפשריים להשתנות, אפילו על ידי משנה, זו היא הכפירה בנסים ובנפלאות ובחדוש העולם. אבל האמת הוא מה שאמרנו, והוא בהיות לנמנעות טבע קיים ע"י ההנהגה, אמנם לא על ידי הממשלה, כי הנמנע מעיד על המופת, בהיותו נמנע בלתי משנה, ובהיותו מוכרח על ידי מושל ומשנה. ועל יסוד קיום הטבעים בתכונה, ושנויים בממשלה, תורתינו בנויה, וזו היא האמת. ובהיות העדות על אלו הדברים חותם אמתי, הוצרכו ההבדלות להאמר על המינים האחדים להיותו יתברך יכול לשנות הטבעים, כמו ששנה בראשונה טבע האש, ונתן בו כח האור וכח החשך. וזהו סוד אמרו בראשית הבריאה, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א ד) וזהו ההבדל במין, להודיע לכל אנשי העולם כי איפשרות בכל המינים להשתנות ברצונו. וזו היא העדות שאנו מעידין כל מוצאי שבת עליו יתברך, בענין ההבדלות, בהיותו מחדש העולם ברצונו, ובהיות מבדיל במינין שחידש".

רבי יהושע אבן שועיב

בדרשות רבי יהושע אבן שועיב ליום ראשון של פסח מבאר שהנסים במצריים מוכיחות את חידוש העולם, ההשגחה והיכולת של ה':

"מכל זה שאנו בית ישראל חייבין להודות לשם ולזכור חסדיו ובלבד בימים המקודשים שהם המועדים שעשה עמנו נסים ונפלאות באותן הזמנים וקבען בנו להיות זכר לנפלאותיו כמו שאמר דוד זכר עשה לנפלאותיו וגומר. וכל שכן בחג המצות שנצטוונו בו שהוא זכר ליציאת מצרים שעשה עמנו נסים ונפלאות בשנוי טבע העולם בעותן המכות שהביא עליהם והנסים שעשה עמנו ביציאה ובים ובאותו זמן נתקיים חידוש העולם וההשגחה והידעה והכולת כי כל זה נשכח או נסתפק בזמן ההוא ולכן כתיב למען תדע כי לה' הארץ להורות החידוש וכתיב כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת וכתיב כי אני ה' בקרב הארץ להורות על ההשגחה ומפני שהנסים הגדולים המשתקין פי קטני אמנה אינן נעשין בכל זמן וזמן שאין הדורות ראויים לכך צוה הכתוב לעשות זכר לנסים תמיד ועל זה באו כמ מצות".

טור

וכ"כ טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה:

"בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח וההממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים"

אברבנאל

פירוש זבח פסח להגדה על המשפט "בכל דור ודור.." כתב האברבנאל גם כך:

"ומה שראוי לומר בזה הוא: שהמגיד אמר ש"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", והיה זה לפי שביציאה משם קנינו שורשי האמונה ופינותיה במציאות הסיבה הראשונה יתעלה, והשגחתה באומתנו בכלל ובפרט, ויכולתו הבלתי בעל תכלית לשנות הטבעים, ובבטל המערכות העליונות, ונתאמתה גם כן אצלנו שם פינת חידוש העולם, לפי שמעשה הנסים והנפלאות מורות על פועל עליון רצוני משנה הטבעים כרצונו, מה שהיה בלתי איפשר אם לא היה בורא אותם. ונתאמתה גם כן בלבם פינת הידיעה האלהית בפרטי בני אדם והשגחתו בשכר ועונש. ונתאמתה גם כן אצלם פינת הנבואה, במה שראו מייעודי משה והתראתו אחרי יציאת מצרים –לפרעה בכל המכות, ונמשכה גם כן אחרי היציאה ממצרים קבלת התורה והמצוות האלהיות אשר הוא חיינו ואורך ימינו, וכמו שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ונמשכה עוד ירושת הארץ הנבחרת, ומעלת האומה בה, מלכיה שריה וכהניה וכל עם הארץ, וקדושת בית המקדש ושרות השכינה בתוכנו, ומציאות הנבואה בנביאינו, מזה כולו משתלשל ונמשך ומתחייב ביציאת מצרים. וכיוון שהקב"ה לא יעשה נסים ונפלאות בכל דור ודור, להיותם בלתי ראויים וזכאים אליו, הערים חכמתו העליונה שנעשה תמיד זכר ליציאת מצרים המסות הגדולות אשר ראו עינינו…"

הביאו דעה מעט שונה

רמב"ם

הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א כותב שיסוד האמונה אינו מניסים אלא ממעמד הר סיני שבו ראה עם ישראל שה' מדבר עם משה:

יסודי התורה פרק ח הלכה א

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה."

וכן ממשיך את הרעיון בהלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ב:

יסודי התורה פרק ח הלכה ב

"נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט."

באגרת תימן (תרגומו של הרב שילת) הרמב"ם מרחיב על חשיבות מעמד הר סיני לביסוס האמונה ושלא מאמינים בגלל האותות:

אגרת תימן

"על כן נכזיהבו, ונהרגהו אם נוכל, ולא נביט לאותותיו כמו שלא נביט למי שמסית לעבודה זרה, כמו שאמר: "ובא האות והמופת וגו' לא תשמע וגו'". כי משה ע"ה אמר לנו לא תעבדו עבודה זרה לעולם, ולזה נדע שהאות שעשה המתנבא בשם עבודה זרה הוא תחבולה וכשוף. וכן אמר לנו משה רבנו ע"ה שהתורה נצחית עד עולם, ולזה כל נביא שאורמ שהתורה היתה לזמן נדע מטענתו שהוא נביא שקר, כי הוא מכזיב משה רבנו. ולזה לא נשאל ממנו אות, ולא נביט למופתו – אשר נחשב שהוא מופת כשיעשהנו. כי האמיננו במשה לא היה בגלל האותות, עד שיתחיב מזה להקיש בין אותות זה לזה, ואולם האמנו בו בהיותנו שומעים הדבור כמו ששמעו הוא, ובזה התאמת האמונה אמתות שלמה וקימת עד עולם כמו שאמר: "וגם בך יאמינו לעולם".

ומשלנו עם משה רבנו משל שני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד יודע אמתת עדות חברו ואמתת מאמרו, ואינם צריכים על זה אות ומופת, ואף על פי ששאר בני אדם, שיעידו לבם, לא ידעו אם הוא אמת ויצטרכו ראיה על דברים, ומופת אצל בני אדם. כן אנחנו, קהל ישראל, ידענו אמתת משה רבנו בראותינו אותו במעמד הר סיני בדברו עם ה' יתעלה, לא בנפלאותיו לבד, ואולם עשה כל מה שעשה מן האותות כפי הצורך, כמו שהתבאר בכתוב בתורה. ולזה העיקר הגדול, אשר שכחוהו ולא סמכו עליו הרבה מאנשי אמתנו, אין אנו מאמינים בנפלאות כהאמיננו במשה רבנו, ולא נשוה בין אמתתם. ומפני זה אמר שלמה על לשון האומה: "מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים", אומר, שאתם אם תוכלו להעמיד לי כמעמד הר סיני – אז אאמין בכם".

אמנם לכאורה בספר מורה הנבוכים חלק ב פרק כח נראה שיש מטרה לניסים לדעת הרמב"ם שייראו מלפניו:

מורה הנבוכים חלק ב פרק כח

"אמנם פעולות הש"י אחר שהם בתכלית השלמות וא"א התוספת בהם ולא החסרון מהם, אם כן הם יעמדו כפי מה שהם עליו בהכרח, שא"א המצא דבר מביא לשנויים, וכאלו הוא ג"כ נתן תכלית כוונה למה שנמצא, או התנצל על מה שישתנה בסוף הפסוק באמרו, והאלהים עשה שייראו מלפניו, ר"ל התחדש הנפלאות, ואמרו אח"כ, מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את הנרדף, שהוא רוצה יתעלה התמדת המציאות והמשך קצתו אחר קצתו, ואמנם זה אשר זכרו משלמות פעולות הש"י ושאין צד אפשרות להוסיף עליהם ולא לחסר מהם, הנה כבר גלהו אדון החכמים, אמר הצור תמים פעלו, ר"ל שפעולותיו כלם ר"ל בריאותיו, על תכלית השלמות ולא התערב בהם חסרון כלל, ואין בהם מותר ולא דבר בלתי צריך אליו, וכן כל מה שיגזור לנבראות ההם ומהם, כלו צדק גמור ונמשך אחר גזרת החכמה, כמו שיתבאר בקצת פרקי זה המאמר:"

הרב אברהם וולפסון במאמר "טבע ונס במשנת הרמב"ם", בספר מברכת משה ב כתב שיש לפעמים מצב לדעת הרמב"ם שניסים מעוררים את האמונה, ומדייק מהרמב"ם שמה שאמר שהנסים לא נועדו לעורר אמונה זה במדבר:

מברכת משה ב

"דבריו אלו נראים לכאורה כסותרים את דבריו במורה נבוכים שהובאו לעיל, שעשיית הנסים היה כדי "שייראו מלפניו". נראה להסביר שהרמב"ם מסכים לכך שבמקרים מסוימים ונדירים היה לנסים תפקיד לעורר את האמונה בא-ל כל יכול ומשגיח בעולם, כמו למשל האותות שנצטווה משה לעשות בפני העם במצרים, שנאמר שם (שמות ד, ל-לא): "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם", או הנס שנעשה על ידי אליהו בהר הכרמל (מלכים א פרק יח). אם נדייק בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, נראה שהדגיש, שכל האותות שעשה משה רבינו "במדבר" לפי הצורך עשאן, אך אלו שנעשו בתוך מצרים אינם בכלל זה. ואין הרמב"ם שולל את תועלתם של הנסים בעניין האמונה לגמרי, אלא בא להבחין בין אמונה ע"פ אותות "שיש בלבו דופי", דהיינו, שעלול להישאר בלבו עדיין ספק, ובין מעמד הר סיני שהיא "אמת שאין בה דופי". ומכאן שהנסים שנעשו בתקופת המדבר, שאז זכו להתגלות המיוחדת בהר סיני, לא נועדו לחזק את האמונה, אלא לצורך מסוים."

מעשה ניסים

מעשה ניסים פרק יד כותב שעיקר הצורך במופתים הוא בדיעבד כאשר הדעת האמיתית לא התפשטה בעולם אבל לאחר מתן תורה כאשר התפשטה הדעה האמיתית בעולם לא צריך מופתים, ונביא נבחן בעתידות:

"אמנם מופתי המין הראשון, שהם בפועל הנביא, אינם התכלית המבוקש כנבואה, אך הם דברים יצטרכו לנביא קצת פעמים להראות להמון לאמת נבואתו. שזולת זה, יהיו הנביאים בעיניהם כחולמים, כמו שקרה זה במי שנאמר עליהם (דברי הימים ב לו, טז): "ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים […] ומתעתעים בנביאיו', כי ההמון לא יאמינו במופתים השכליים. לכן הוצרך להם מופתים מוחשים גשמיים למען יאמינו בנבואה, ויקבלו דעתו ומוסרו להחזיק באמת, ולהרחיק הדיעות הכוזבות ומהמעשים, לעשות הנאות והמועיל, ולעזוב הבלתי נאות והמזיק. כי זולת זה, ר"ל זולת המופתים הגשמיים, לא נוכל להמון הפתאים לקרבם אל האמת הצודק ואל הטוב והישר, ולמשוך רצונם ודעתם. ועל זה, ממתן תורה ואילך לא מצינו שנעשו האותות והמופתים הגדולים. כי אחר שנתנה תורה נתגלה הדעת האמתי ונתפשט המעשה הטוב והישר. ואין לנו לבקש מהנביא שיזדמן, ולבחון אותו, שיעשה לנו נמנעות ויחדש אותות ומופתים, רק בלבד שיודיע לנו העתידות והנעלמות, ויאמן דברו הטוב. וכן כתב הר"ם ז"ל סוף ספר שופטים, כי אין לבקש מהמשיח, שיגלה במהרה בימינו, שנוי טבעים וחדוש אותות ומופתים, ואם הוא יהיה נביא קרוב ממשה רבינו."

מהר"ל

בגבורות ה' פרק ג מבאר שעצם היציאה ממצרים היא יסוד האמונה יותר מכל הניסים שנעשו בה ובכלל:

גבורות ה' פרק ג

"בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים. וענין זה ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא כ"ג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים. ואף השבת נאמר בו (דברים ה') וזכרת כי עבד היית במצרים וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים. נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולר' אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם שנראה לאדם בחוש הראות שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה, כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה. ובמכילתא בפרשה וישמע יתרו (פ"א) כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, הרי שהם ז"ל הוכיחו מן הכתוב כי יציאת מצרים בעצמו שקולה כנגד כל הנסים:"

במהר"ל של מהדורת הרטמן בהערה 15 מסביר שלמהר"ל חשיבות יציאת מצרים זה שביציאת מצרים נוצרה כנסת ישראל:

מהדורת הרטמן הערה 15

"סתם המהר"ל ולא ביאר מדוע "יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל" [לשונו למעלה לפני ציון 9]. הרי הרבה מהראשונים ביארו שיצ"מ היא יסוד האמונה דוקא מחמת הנסים הרבים שנעשו במהלך יצ"מ [עשר המכות ושאר נסים, וכמובא למעלה הערה 9]. ואם לדעת המהר"ל חשיבותה של יצ"מ אינה מחמת הנסים שנעשו בה, אם כן מפאת מה היא חשיבותה. וכן בהמשך הפרק לא יחזור יותר לענין זה, אלא יבאר כיצד הקב"ה התחבר לישראל כדי להוציאם ממצרים. אלא שישוב הדבר הוא כפי מה שהתבאר למעלה בהערה 2; חשיבותה של יצ"מ היא שביציאה זו נולדה כנסת ישראל, ולידה זו של כנסת ישראל היא היא המעניקה ליציאת מצרים את חשיבותה. ומזוית זו נבחנת יצ"מ כיסוד האמונה; הואיל ואומה זו לא נוצרה אלא כדי להורות על בוראה, ובאמצעותה של אומה זו יתוודע לכל העולם שמו יתברך, לכך יצ"מ היא יסוד האמונה שלנו, משום שהיא מורה בעליל על מציאותו של הקב"ה בצורה מוחשית וגלויה. ואם תקשה, א"כ אין זה דין ביציאת מצרים, אלא דין בכנסת ישראל, שנולדה ביציאת מצרים. זה אינו, כי הטעם שכנסת ישראל מורה על מציאות הקב"ה היא רק משום שכל הוויתה של כנסת ישראל היא אלקית ולא טבעית, וזה נתברר ביציאת מצרים, וכמו שיבאר בהמשך פרק זה [שא"א שלידה זו היתה מתרחשת על פי הטבע]. באופן שיציאת מצרים מורה שהאומה שנולדה אז היא אומה הקשורה בטיבורה בהקב"ה, ומתוך כך אומה זו מעידה על הקב"ה בכל הליכותיה ודרכיה".