היחלשות כוחות הטומאה והכישוף בימינו
רקע
הסתלקות הנבואה
מדברי חז"ל בגמ' עולה שבית במקדש היה מקור הכוח הרוחני לעם ישראל, ומאז החורבן נחלש בהדרגה הכוח הרוחני מעמ"י, זה מתחיל עם חורבן בית ראשון, שבית שני ירד מבחינה רוחנית והיה חסר בחמישה דברים שהיו בבית ראשון כדברי הגמ' ביומא כא, ב
"אמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש (שלא ירדה מהשמים), ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים".
ורוח הקודש הכוונה לרוח הנבואה שהיתה לנביאים (כמבואר ברש"י ביומא שם: "ושכינה לא שרתה בו ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך"), שבתחילת ימי בית שני כבר הסתיימה עם הנביאים הראשונים שעלו מבבל, חגי זכריה ומלאכי, וכמבואר בגמ' ביומא ט, ב, "תניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול"
(וכן בסוטה מח, ב. וסנהדרין יא, א).[1]
ביטול יצר עבודה זרה
וזה לעומת זה עשה האלוקים וכשם שכוח הקדושה הרוחני ירד (הנבואה), במקביל לכך גם כוחות הטומאה והע"ז נחלשו וכפי שאכן הצליחו באותה תקופה לבטל את יצר הע"ז, והיינו את התאווה הגדולה לעבוד ע"ז כמבואר בנחמיה (ט, ב-ד) שעזרא עמל לחזק את העם ולהפרישם מהנשים הנוכריות ונאמר שם:
"וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר, וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם, וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלוהֵיהֶם רְביִעִית הַיּוֹם, וּרְבִיעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַי-הוָה אֱלֹהֵיהֶם… וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלוהֵיהֶם"
,
ומבארת הגמ' יומא סט, ב, (וכן הוא בסנהדרין סד, א):
"ויצעקו אל ה' אלוהים בקול גדול – מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא בייא (לשון זעקה וקובלנא. רש"י) היינו האי (יצר הרע דע"ז) דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן, כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן (מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים. רש"י), נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת (שאישר הקב"ה את בקשתם) אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת, אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים,[2] אמר להו נביא (זכריה בן עדו. רש"י) לישראל היינו יצרא דעבודת כוכבים שנאמר (זכריה ה, ח) "ויאמר זאת הרשעה", בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא (נתלשה שערה מהאריה של האש שביטא את יצר הע"ז) ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי, אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא, אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא (בדוד של עופרת) וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא (וכך לא ישמע קול צעקתו) שנאמר (זכריה ה, ח) "ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה"…"
וכפי שאכן מבואר בגמרא (סנהדרין קב:) שבטל יצר זה של העבודה זרה עד כדי כך שבתקופת האמוראים לא הצליחו לשער בנפשם כמה יצר זה היה חזק, ששאל רב אשי את מנשה:
"א"ל מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? א"ל אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי (לעבוד ע"ז)!".
היחלשות כוחות הטומאה והכישוף במקביל להפסקת הנבואה
סדר עולם רבה פרק ל
"עד כאן (ימות עזרא ונחמיה. א.ב.) היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אוזנך ושמע דברי חכמים".
ביאר הגר"א שם:
"פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה".
הביאוֹ גם המשך חכמה (במדבר יא,יז) והוסיף שכך מורים הפס' בנביא זכריה שבמקביל לביטול הנבואה התבטלה רוח הטומאה. בנוסף לכך כתב שסילוק הנבואה במקביל לביטול היצר הרע זה מתייחס לדורות שלנו, אבל לעתיד לבוא תחזור הנבואה:
"סדר עולם פרק ל׳ ע״כ היו הנביאים, פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה. עכ״ל הגר״א, וזהו יצרא דע״ז כמבואר ביומא. ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה (י״ג,ב) "והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ ולא יזכרו עוד, וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"… ועל זה כיון הגר״א ודו״ק כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בבטול יצה״ר[3]. ולא קאי לעתיד דעל העתיד כתיב (יואל ג,א) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וזה ענין רחב צריך ביאור במושכל, ואכמ״ל".
הנביא הושע עם פירוש הראשונים
הושע ג, ד-ה
"כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים: אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים"
הפרשנים מבארים שנבואה זו מדברת על ימי הגלות שבהם בית המקדש יחרב ועבודת הקורבנות בבית המקדש תיבטל, וכן הנבואה תיפסק ולא יהיה אפוד עם אורים ותומים לשאול בה', וכנגד זה במקביל עמ"י כבר לא יעבוד ע"ז ולא ישאל בתרפים עתידות. כלומר בהתאם לכך שהמקדש יחרב ותיפסק הנבואה, גם יצר הע"ז וכוחות הטומאה והתרפים יפסקו. עד שבגאולה השלימה כולם יחזרו בתשובה ועבודת ה' תהיה נקיה מכל שמץ עבודה זרה "ובקשו את ה'".
רד"ק (ד, ד-ה)
"כי ימים רבים ישבו בני ישראל – ואלה הם ימי הגלות שאנחנו בו היום ואין לנו לא מלך ולא שר מישראל כי ברשות הגוים אנחנו וברשות מלכיהם ושריהם. ואין זבח ואין מצבה – אין זבח לאל, ואין מצבה לעכו״ם. ואין אפוד ותרפים – אין אפוד לאל שיהיה מגיד העתידות כאורים ותומים, ואין תרפים לעכו״ם שהם מגידים העתידות לדעת המאמינים בהם, וכן אנחנו היום בזה הגלות כל בני ישראל. אחר ישובו בני ישראל – זה יהיה באחרית הימים קרוב לעת הישועה שישובו בני ישראל בתשובה".
אברבנאל (ד, פס' ד)
"…כלומר שישבו בגלות ארוך מבלי מלך ושר, ועם היות שלא יהיה להם שמה זבח ובית המקדש לזבוח לאלהים הנה לא תהיה ביניהם מצבה לע״ז ולא תהיה ביניהם עוד אפוד ותרפים לבקש העתידות מהבעלים כמו שהיו עושים אבותיהם… והענין שסילק שכינתו מעליהם וזהו שפירש מיד באומרו כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר רוצה לומר שישבו שנים רבות בגלות ההוא ומלכם שהוא הקב״ה אינו עמהם ועכ״ז אין שר כלומר שלא יהיו עובדים לאחד משרי מעלה, וכן עם היות שלא יהיה ביניהם זבח ולא מזבח לאלהים הנה לא תהיה ביניהם מצבה לע״ז ועם היות שלא יהיה ביניהם אפוד לשאול באורים ותומים ממנו יתברך הנה עכ״ז לא ימצא ביניהם תרפים לע״ז…".
מצו"ד (ד, פס' ד)
"אין מלך ואין שר – בכל ימי גלותם עם שמלכם שהוא הקב״ה אינו עמהם, אעפ״כ אין שר – ר״ל לא יהיו עובדים למי משרי מעלה לקבלו לאלוה… ואין זבח – עם שיהיה המקדש חרב ואין שם זבח לשלמים אעפ״כ אין מצבה ר״ל לא יעשו מצבה להקריב בה לעבודת כוכבים. ואין אפוד ותרפים – … ר״ל עם כי לא יהיה ביניהם אורים ותומים לשאול בו עתידות עכ״ז אין תרפים ר״ל לא יפנו אחרי התרפים לשאול בהם עתידות, והדברים האלה בשורה טובה לישראל שבימי גלותם לא יפנו לא אל עבודת שרי מעלה ולא אל עבודת כוכבים אף שיהיו חסרים השראת השכינה והמזבח והאורים ותומים עכ״ז לא יהיו כעכו״ם."
ר' אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' כז)
כתב לגבי איסור העלאה באוב:
"והפעולה הזאת אבדה מן העולם, ברוך שעקרה, כי היא מדרכי עובדי עבודה זרה שאיסורה בתורה גדול, וענשה חמור מאד".
שו"ת ר' יהושע הנגיד (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ט):
לגבי איסור "לא תעוננו"
"..ועיקר הדבר הוא שזה שיעשה מעשה תמהון לוקה משום מעונן… וכבר אבדו מן העולם בעלי מקצוע זה".
ספר נשמת חיים לרב מנשה בן ישראל (1604-1657 מאמסטרדם)
במאמר ג' פרק י"ז, מביא הרב שרבים מחכמי אומות העולם כתבו שיש אמת בשמות הטומאה ובתרפים (ונקראים אצלם אוראקולוס oracles), ולבסוף כותב שגם הם מודים שבדורותינו כל הכשפים והתרפים למיניהם בטלו, ומבאר את דעתם ואת דעת התורה לסיבת ביטולם. טענתו העיקרית היא שכל זמן שהיתה הנבואה בעמ"י כנגד זה אצל אומות העולם התגברו כוחות הטומאה והכשפים, וכאשר החלה הנבואה להסתלק מישראל במקביל החל להסתלק כח הסטרא דשמאלא. וזה היה בהדרגה, כלומר כפי שבזמן בית שני עדיין היו שיירים מהנבואה, כך עדיין היו שיירי 'תרפים', ובהתאם לכך כשפסקה לגמרי הנבואה פסקו לגמרי התרפים וכוחות הטומאה.
בנוסף לכך ביאר שבארצות הודו עדיין יש שליטה של כוחות הטומאה והכישוף משום שרק היכן שהיו עמ"י והיתה הנבואה ופסקה, פסק כנגד זה גם כח הטומאה, והיכן שעמ"י לא היה וממילא לא היה שם נבואה, לכן עדיין נשאר שם לגויים כוחות טומאה אלו. וזו לשונו:
"…וכי תאוה נפשך לדעת על מה זה ועל מה זה נתבטלו התרפים הללו? דע שפלוטארקו ייחס הדבר לחסרון המעוננים וקוסמים, ופונפונאסיאו בשנותו את טעמו הורה ולא בוש שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להבין הדבר בטוב טעם ודעת, וקארדאנו חכם גדול בין אומות העולם בספרו מחלוף הדברים סי' י"ו פרק צ"ג קיים שנתבטלו כל התרפים בזמן המלחמה האחרונה בין יוליאוס סיזאר ופומפיאו שהיה קרוב לק' שנים קודם חורבן הבית (בית שני).
ועם זה תדע ותשכיל אמיתת הדבר, הסכת נא ושמע דברי חכמים וחדותם הם אמרו שכל זמן שהנבואה היתה שורה בישראל מסטרא דימינא, היו אומות העולם מתעסקים ג"כ לידע העתידות עם השדים וכל סטרא דשמאלא, ויען שכל דבר מתחזק בהופכו כמו שתראה רוח השושנה מתחזקת בתוך שומים נטועה (אולי כוונתו שנטועה בין קוצים), כל זמן שהנבואה היתה מתגברת בישראל היה באומות העולם מתגבר סטרא דמסאבא, כ"קופים רוצים להדמות לפעולות אדם", הלא ידעת דבר מנשה לרב אשי בחלומו אי הות התם הות נקיט בשיפולי גלימא בשינך ורהטת אבתראי – פי' היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם, וכאשר התחיל הנבואה להסתלק, וכאשר התחיל הנבואה להסתלק מישראל, התחיל ג"כ להסתלק כח סטרא דשמאלא והרוחות האלו.
ובאשר בזמן הורודוס עדיין רוח ה' דבר אל מנחם, ומילתו על לשונו אל המלך, והוא עודנו נער, שימלוך שלשים שנים ויותר, ואז נפסק מכל וכל הרוח הנבואיי, כי אלו היו שיריים מהנבואה גם בימים ההם עצמם כפי הקרדאנו (החכם הגוי המוזכר לעיל) ולא אחרי כן פסו מכל וכל התרפים.
או אמור נא שכל זמן שישראל זכו למעלת הנבואה לדעת העתידות הניח הקב"ה לאומות העולם ענין רוחא דמסאבא אשר לעת מן העתים היה ג"כ מפרסם האותיות (אולי צ"ל 'העתידות') לבא עליהם, אמנם לאחר שפסקה מכל וכל הנבואה, לא רצה הקב"ה שיהיה עוד שום דבר בעולם שיאמר עליו הלא זה הוא חכם הרואה את הנולד.
"ואם תקשה עלי שלא פסקו מכל וכל, בהיות שעוד היום באיים המערביים, כשרוצים לשאול איזה דבר מהשטן, שותה אחד מהם העשב הנקרא פיאוטה, ומשתכר עמה, ותכף נופל לארץ, והשד נכנס בו, ושואלים ממנו דבר, גם סיפרו סופרי העיתים שכאשר הגיעו אנשי פורטוגאל להודו שמעו כי כבר היה מפורסם ביניהם ענין ביאתם לארץ, באשר השדים הגידו להם ולא כחדו…? אשיבך מילין שאמת הוא ששם עדיין השדים והתרפים ידברו, וכן אמרו רז"ל על פס' "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מחנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" ששם טומאה מסר להם, וישלחם אל ארץ מדינחא שהיא הודו והם עודם מחזיקים במתנת אביהם עד יבוא צדק עולמים, עליו אמר ישעיה סי' ג' "והאלילים כליל יחלוף", וזכריה סי' י"ג "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אולם בכל מקום מושבות ישראל – אסיה אירופה ומצרים, אשר שם נתפשט אות הנבואה והתורה האלקית, חשך בעדם ולא יצאו עוד לאור תרמיתם".
ובהמשך שם כתב:
"…וכל אלו הדברים הן למעלה מהטבע ואינם יכולים לעשות אותם כי אם על ידי שד, כמו שעשו חרטומי מצרים בלהטיהם שהם מעשה כשפים, ואמרו רז"ל שנעשים על ידי מעשה חבלה, וכן עשו מהמטה נחש, ומה שעשה משה ואהרן בסטרא דימינא עשו הם בסטרא דשמאלא ועל ידי השדים".
עץ החיים למהר"י חגיז (פירוש על המשנה סנהדרין פרק ז משנה ז)
על המשנה העוסקת באיסור האוב והידעוני כתב שבזמן הזה בטלו כוחות הכשפים וכד', והוסיף שסיבת ביטול כוחות הטומאה והכשפים מאת ה' היתה, בכדי שלא ישתמשו בהם להגדיל את הע"ז "כמו שהיה לשעבר קודם שיתפללו אנשי כנסת הגדולה" – נראה שכוונתו שלעכו"ם היה כוח להשתמש בשמות טומאה וכישוף עד שיתפללו אנשי כנסת הגדולה וביטלו את יצר העבודה זרה שאז פסק כוחם, במקביל לכך שהכח הרוחני של הנבואה בטל אצל עמ"י – "שאבדה חכמת חכמיו"
"וכבר כתבתי בספר צרור החיים שלי שנתן הקב"ה כח בחיצונים לפעול בעולם ולפעמים מכחישין פמליא של מעלה כשאין הקב"ה גוער בהם על דרך "יגער ה' בך השטן", אבל בטלו כוחות אלו בזמן הזה ואין שם מי שיעשה מעשה מאלו כי הכל הבל וכשאר הדמיון בלבד שמרמה קצת לבני אדם הטפשים או לנשים. וחקרתי ודרשתי לראות היש משכיל והכל סר יחדיו נאלחו אין גם אחד שיעשה וזיל הכי קא מדחי לה, וכבר כתב מזה גבר חכם בעוז (?) בדורנו שפשפש בכל העולם כולו ממקום למקום ומעיר לעיר אין לדבר סוף ולא מצא שמץ דבר מאלו, ואם ימצא איש אמונה בארץ יאמר "כך שמעתי אבל בעיני לא ראיתי", הוא הדבר אשר דיברתי שהיתה נסיבה מאת ה' לבטל כוחות הטומאה והכשפים שלא ישתמשו בהם להגדיל העכו"ם, ולקח להם כח הדיבור כמו שהיה לשעבר קודם שיתפללו אנשי כנסת הגדולה, ואף על פי שנשתיירו קצת בין הנכרים (כוחות טומאה וכשפים) והיו עדיין בזמן הגמ' נשמרים מהם היו הולכים ומתמעטים עד כנסת הגדולה עד שאבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתרה. ואפשר דהיינו "ואין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד) עיין עליו."
[נראה שכוונתו לפרש את הפס' בהושע כך: "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך (ה') ואין שר (לע"ז) ואין זבח (לה') ואין מצבה (לע"ז), ואין אפוד (לה') ותרפים (לע"ז)" – שאפוד היינו אפוד של קודש עם האורים והתומים, ותרפים היינו ע"ז (וכפי שפירש המצודות שם), והיינו כשם שאין אפוד של קדושה כך במקביל אין תרפים של ע"ז מטעם זה כנגד זה עשה האלוקים].[4]
מגדל עוז ליעב"ץ (אבן בוחן פינה ו, אות יא)
כתב גם הוא כיוצא בזה:
"הנבואה כבר נסתלקה משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, ומן אז נכרתו התרפים אשר דברו און ונאלמו, בושו החוזים וחפרו הקוסמים, כי אין מענה אלהים, והמינים נדמו גם נכלמו, אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתה של אומות העולם…".
ר' נתן מברסלב, 'ליקוטי הלכות' ברכות השחר ה' אות עו-עז
בעוסקו בכוח הבחירה שנתן ה' לאדם מבאר, שבעקבות ירידת הכוח הרוחני הטהור שבישראל וביטול הנבואה וכו', נתן הקב"ה כוח לחכמים לבטל את יצר העבודה זרה וכן את כוחות הע"ז ככישוף וקוסמות ע"י שמות טומאה וכו' שכן זה לעומת זה עשה האלוקים. בנוסף מבאר שאף הפיתוי הגדול לעבוד ע"ז היה מחמת כח הטומאה הרוחני שהיה בה, ולכן היה יצר חזק לרדוף אחריה כי היה נראה כאילו יש בה ממשות מחמת כוחות הטומאה שהיו בה – היינו של עשיית כשפים, קסמים וכד', ועם ירידת הכוחות הרוחניים בעולם (הן בקדושה והן בטומאה) ירד מהע"ז כוחות אלו[5]:
"אבל את זה לעומת זה עשה אלוהים ונתן כח גם בהסטרא אחרא שתוכל להתעקם כקוף בפני אדם עד שיש כח גם להחרטמים והמכשפים שיעשו כמעשה הצדיקים לפעל פעלות ע"י שמות הטומאה… אבל אם כן כבר היה מתבטל הבחירה והיה מתבטל כל העולם שנברא רק בשביל הבחירה ועל-כן כל ימי קיום העולם בהכרח שיהיה בחירה על-כן בדרכי נפלאותיו יתברך נתן כח גם להסטרא אחרא שיהיה להם כח לעשות איזה מופתים לפי שעה על-ידי כשפים ושמות הטמאה והגדול שבהם היה בלעם הרשע שהיה לו כח בפיו כנגד משה בקדשה ומשם נמשכין כל הכפירות רחמנא לצלן וכל טעותם של כל הכופרים העובדי עבודה זרה שבדורות הראשונים נמשך מזה, כי בודאי לא היו טפשים גמורים כמו שסוברים ההמון, ובפרט ראשיהם כמו בלק ובלעם וחרטמי מצרים וחכמי בני קדם, רק כל טעותם היה שאמרו שיכולין להמשיך רצונו כמו שרוצה כל אחד, כי זה מבואר בספרים שהיו אומרים שמעצם גדולתו של הנמצא המחויב (הכוונה לאלוקים) הוא מרומם ומנושא לגמרי מלהנהיג בעצמו כל הנבראים וע"י זה באו לידי כסילות דעתם ואולת חכמתם המטעת שאמרו שצריכין לעבוד את האמצעי, ושבדרך זה יוכלו להמשיך רצונו כמו שהם רוצים, ובדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו על-כן גדול העצה התעה אותם ונתן בהם כח שיוכלו לעשות פעלות בעובדא ובמילולא.
והנה בימים הראשונים בדורות הקודמים של משה רבנו והנביאים שלאחריו היה התגלות אלקותו מאד על-ידי הנבואה ורוח הקדש והמופתים הנוראים שלהם על-כן את זה לעמת זה עשה אלקים, שגם הכרוכים אחר תאוות עולם הזה היו יכולים לעשות איזה מופתים קטנים על-ידי כשוף ושמות הטמאה כדי שיהיה בחירה כנ"ל, אבל אחר חרבן בית שני והנבואה כבר פסקה מישראל ואותותינו לא ראינו ואין עוד נביא, על-כן נתן השם יתברך כח לאנשי כנסת הגדולה להרג ולבטל את כח היצר הרע של עבודה זרה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא סט), ואז נתבטל רובו ככולו של כל ידיעות הכשוף ושדים ושמות הטמאה, וכן מישראל נתמעטה מאד ידיעת השמות הקדושים ועשית מופתים נוראים לשדד הטבע באתגליא כמו בדורות הראשונים רק ליחידי סגולה גדולי הדורות נמסרו סודות הקבלה פנים אל פנים וקצת נכתבו במגלת סתרים".
ובהמשך שם בליקוטי הלכות מבאר שעם ביטול יצר הע"ז וירידת כוחות הטומאה – נשכחו מהגויים הכשפים, הקסמים וכוחות הטומאה ולכן במקביל לכך התפתחה חכמת הטבע והמדע עד כדי כך שהם מכחישים את אמיתות הכשפים והקסמים:
"אבל אז התחילה לצמח נגע המספחת של חכמת יון ורומיים שהוא חכמת הטבע שהחריבו את הבית המקדש על-ידי זה. ובאמת גם כל חכמת הטבע שלהם הכל ירשו וקבלו מחכמי בני קדם כמבאר בכמה ספרים, כי בלעם וחכמי בני קדם ידעו הכל כי היו בקיאים בשמות הטמאה וכו' והיו יודעים כל סודות חכמי הטבע, ועכשיו שכבר נשכח ידיעת הכשוף והשדים וכו' והתגברו חכמי הטבע הם רוצים לכפר בשדים ובכשוף לגמרי, עד שעל-ידי זה הם מחציפים פניהם וכופרים בכל סודות הקבלה ובכל שמות הקדושים וכו' מה שכל התורה והגמרא ומכלתות ומדרשים קדושים מלאים מזה".
גם בביאור הגר"א על השולחן ערוך (קעט, יג) הביא עניין זה שבמקביל להתפתחות הפילוספיה רבים הכחישו את הכשפים והקסמים:
"אבל כל הבאים אחריו (אחרי הרמב"ם. א.ב) חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמ' והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים.. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן. וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם…".
ר' צדוק, מחשבות חרוץ (יז, אות כט.)
הרחיב בעקרון ה'זה לעומת זה' וכל זמן שיש נבואה יש גם קוסמים ומכשפים וכו', והוסיף שבהדרגה, בהתאם לירידת הכוחות המסטיים הרוחניים עלה והתפתח כח החכמה: בישראל הוא בא לידי ביטוי בהתפתחות התורה שבעל פה, ובאומות העולם, חכמי יוון ורומא, הוא בא לידי ביטוי בהתפתחות הכח המדעי, השכלי – הפילוסופיה:
"וכל זמן שהיתה הנבואה בישראל לדעת עתידות בדרך ידיעה מן השמים שלמעלה מהשגת אדם היתה גם בהם ידיעה זו, זה לעומת זה בידיעת האיצטגנינים וקוסמים ומכשפים שהם ג"כ ידיעות שלמעלה מחכמה מהשגת אדם… רק מצד ידיעת העתים בכוכבים ומזלות וכדומה כמעונן שמחשב עתים וכן כל חכמת הקסם והכישוף הוא מצד פעולות שתחת הזמן ולמטה מן השמים… ומשאבדה עצה מבנים אז נסרחה חכמתם ג"כ, ובתחילת מלכות יוון היתה הסתלקות הנבואה כמ"ש בסדר עולם ואז היה יסוד חכמת תורה שבעל פה וזה לעומת זה התחילה אז חכמת יונית ופילוסופיא שהכחישו האיצטגנינות והכישוף וכדומה חכמות שלמעלה משכל אנושי".
פרי צדיק (פרשת נצבים)
והוסיף שכך גם התפתחה חכמת מצרים כנגד התגלות תורה שבכתב:
"העניין הוא שבכל פעם שמתגלה בעולם דרך חדש בתורה שבעל פה מתגלה לעומת זה חדשות בחכמות חיצונות באומות. כמו שמצינו בזמן שמעון הצדיק שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה שהם יסדו התורה שבעל פה אז היה כנגדו אלכסנדרוס מוקדון ורבו שהפיצו החכמת יונית שהוא מינות ואפיקורוסות שזה לעומת זה וכמו שנתבאר במקום אחר שבזמן שהיה צריך להיות התגלות התורה שבכתב היה אז חכמת מצרים ואחר כך בבבל היה עוד אשפים וחרטומים לעומת שהיה אז בישראל נביאים. ובזמן שהתחיל להתפשט חכמת תורה שבעל פה שהוא על הגוון משכל החכמים שבאמת הוא מה שמופיע בהם ה' יתברך. התחיל אצלם לעומת זה חכמת יונית שהוא גם כן מה שמחדשים משכלם"..
והוסיף במקום אחר שזה מה שגרם להם לכפור בכשפים וכדברי הליקוטי הלכות הנ"ל (פרי צדיק וארא ח):
"ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקודש והיה אז זה לעומת זה חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה, ואח"כ שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה, וכמו שכתב בסדר עולם זוטא בשנת 3404 לבריאת העולם מתו חגי זכריה ומלאכי ופסקה נבואה מישראל, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים, והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה וכו', ואז התחילה חכמת יונית ע"י אריסטו, שכפרו [המאמינים בחכמתו] בכישוף והתגלות, וסמכו על שכלם והבנתם וכו'".
פוקד עקרים אות ו', סעיף כא
"…ועובדי עבודה זרה שהיה להם קוסמים וכדומה הם זה לעומת זה דנביאים בישראל כמפורש בכתוב (דברים י"ח, י"ד) ואתה לא כן נתן וגו' נביא מקרבך וגו', ומשביטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה פסק כח עבודה זרה גם בין האומות דעל כן אמרו בחולין (י"ג ב) עכו"ם שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם… ודבר זה היה בזמן פסיקת הנבואה מישראל פסק גם כח זה מעובדי עבודה זרה שלא היה להם אלא על ידי השתקעות בתשוקה ודיבוק בעבודה זרה כידוע וכשאבדה עצה מבנים נסרחה גם חכמתם כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה', ב) וכן היה בנבואה".
והוסיף ר' צדוק שגם כיום שירדו הכוחות הרוחניים עדיין ישנו הבדל בין חכמי עמ"י לחכמי הגויים, שאצל עמ"י בכח חכמתם התורנית יוכלו להשיג גם בחינה מסויימת של רוח הקודש, משא"כ בחכמת הגויים, וכדברי הגמ' בבא בתרא דף יב, א, "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה":
"דרק אצל בני ישראל חכמתם הוא השגת רוח הקודש ויוכלו להשיג עתידות גם כן דרך חכמה וברוח הקודש וכו' וכל חכמתם הוא להשיג שיש חכמה למעלה משכל אנושי ושכל השגתם אינו מצד השגת שכל אנושי כלל… ומשנסתלקה הנבואה דנראה לי דהיה זה על ידי התגברות כח החכמה דתורה שבעל פה אחר דהדר קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס בתוקף וחשק הלב, דתחלה היה עיקר הכפיה דהר כגיגית על תורה שבעל פה שצריך יגיעה רבה להוציא דברי תורה מחכמת הלב ולעמוד על אמיתות דברי תורה, וכמה שכתוב בתנחומא פרשת נח יעויין שם בפנים בזה, ואז קבלו זה ברצון ליגע ולעמול בתורה שבעל פה, ועל ידי זה זכו לנבואת החכמים להשיג הכל ברוח הקודש שבלבם, ואף על פי שהוא מדרגה יותר קטנה מכל מקום ההשגה יותר גדולה, וברוח הקודש יכולים להשיג הרבה יותר במדרגות יותר גבוהות, כי השגת כל נביא הוא רק כפי מדרגתו, וכל נבואת הנביאים הוא רק בנצח והוד שמשם יניקת הנביאים כנודע, מה שאין כן רוח הקודש הוא המשכה מקודש העליון חכמה עליונה שלמעלה מעלה הרבה מהשגת כל הנביאים אף נבואת משרע"ה כנודע, וכידוע בכתבי האריז"ל שגילה הרבה דברים שמלמעה ממדריגת השגת הנביאים".
בדומה לכך כתב ר' צדוק גם ברסיסי לילה (נו, יח):
"ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו ית' כל העולמות, ואף האומות מתנהגין כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי ע"ז אצלם וחרטומים ומכשפים הי' כל זמן שהי' גילוי שכינה ונבואה בישראל, ומשנסתלקה והתחיל תושבע"פ התחיל ג"כ אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית".
מכתב מאליהו (ח"ג עמוד 277)
בדומה לדברי ר' צדוק גם הרב אליהו דסלר ביאר את היחלשות הע"ז כמקבילה להיחלשות הנבואה, והוסיף שזה מטעם יסוד הבחירה החופשית:
"מצינו בדברי ר' צדוק הכהן זצ"ל (מובאים להלן בהרחבה) שכל עוד שהיה קיים יצה"ר של עבודה זרה, היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלוים בישראל, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כוחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כוחות טומאה מוחשיים שפעלו לצד העבודה זרה, כגון רוח שקר של נביאי הבעל, כישוף, קסם כו', וזה כדי שתשאר בחירה חפשית, וכן רואים אנו שבתחלת ימי בית השני בטל יצרא דע"ז ולעומתו פסקה גם הנבואה מישראל…".
הרב יעקב קמינצקי (אמת ליעקב, פרשת שמות וארא, ז):
כתב שמטרת הכשפים וכוחות הטומאה שהיו בעולם היו כדי להוות את האלטרנטיבה – שיהיה כח בחירה. וכאשר ירד הכח הרוחני כבר לא היה צורך בכשפים ולכן בטלו בהדרגה במקביל לביטול כח הקדושה שגם היה בהדרגה:
"על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים, גם השדים נעלמו, וכן הדיבוקים שספרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החכמות הנעלמות היכן הם? נראה לי, דבאמת מה שסידר לנו השי"ת שיהיה זה לעומת זה, שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים, אבל בכל זאת מוכרח הוא למצוא איזה מקום לטעות, וכמש"כ הרמב"ן שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי הרוח ולא ע"פ נס ולכן גם הוא יכול לבוא ﭏ, אבל כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי ד', אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה…ולפיכך כל זמן שהיתה נבואה היו מופתים נעשים על ידי כשפים, ואח"כ מכיון שהיו משתמשים בבת קול היו ג"כ כוחות נעלים חֶצְיָים רוחנים כמו שדִים, וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה השחורה, משא"כ כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל רק גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים. ויתכן שלפיכך ארז"ל [ספרי סוף זאת הברכה] לא קם בישראל כמשה עוד אבל בבבליים קם ואיזה זה בלעם בן בעור, מפני שתהיה הבחירה שקולה, לפיכך בימי משה הוצרכו לבלעם, ודו"ק כי זהו כלל גדול בהנהגה".
היחלשות כוחות הטומאה עם התקדמות הגאולה והתגברות הקדושה
תפארת ישראל על המשנה (סנהדרין ז,ז):
הביא גם הוא בשם מהר"י חגיז הנ"ל אך בשינוי לשון – נראה שכתב בעל פה דברים שזכר ולא העתיק מתוכו, אומנם כותב גם הוא שתוקף כוחות הטומאה קשור לאור הקדושה, ומוסיף ביאור הפוך מקודמיו שדווקא מכח התגברות ההארה האלוקית קרוב לאחרית הימים לכן כוחות הטומאה התבטלו בזמנינו.
"אולם כגון דא וודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון (מהר"י חאגיז) זצוק"ל בעץ החיים. וז"ל בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו, לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו כחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקת. והעיד עוד הגאון הנ"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו, וכל איש נאמן אמור יאמר רק כך שמעתי, אבל אין אומר ואין דובר דברים "כך ראיתי" ולכן עכשיו כל עניינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ"ל שכתב כן לפני ב' מאות שנים".
תורה תמימה
על איסור אוב וידעוני (ויקרא יט, פס' לא אות רלח) ציין גם הוא לדברי המהר"י חגיז שהובאו בתפארת ישראל והביאם כלשונם בתפארת ישראל, והוסיף שייתכן שעל סמך דברי המהר"י חגיז הללו שכיום אין כישוף בעולם התיר הנחלת שבעה לשאול במכשפים בזמנינו:
"…וכפי הנראה צ"ל מהר"י חאגיז במקום מהר"ש אלגזי כי כן הוא בפירושו עץ החיים בשנוי לשון ע"ש. ויתכן שעל יסוד דברים אלו החליט בעל נחלת שבעה (סי' ט"ו) להתיר להמון העם השואלים למכשפים ע"ד גניבה וחולה וכדומה, אחרי כי עתה אין כישוף בעולם והכל הבל, ולהמון העם יש בזה קורת רוח".
הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה א' אגרת שלב עמ' שסט – שע)
הרב קוק משיב באיגרת לשואל בעניין הנפשות מעמ"י שנפלו ברשת הכפירה, ובדומה לדברי התפארת ישראל מבאר הרב קוק שבעת ריחוק מהגאולה יש כוחות פעולה לכוחות הטומאה "הקליפות" שבאות לידי ביטוי בע"ז, כישוף ואף משפיעים על הדעות ובאים לידי ביטוי במינות וכפירה, ועם התקרבות הגאולה כוחות טומאה אלו הולכים ונחלשים. ולכן כיום גם אם נראה כלפי חוץ שיש כופרים רבים אין זו כפירה אמיתית ועמוקה אלא חיצונית משום שאין כח ב"קליפות" להקליש את האמונה שבליבם:
"על דבר אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות מעם קדש שנפלו ברשות הכפירה רחמנא לצלן, ולא יעצור זה מה שאמר חז"ל (עבודה זרה יז) "כל באיה לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתינו הקדושה, איבדה הקליפה את כוחה, עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף… כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמידות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'. ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מהיכל קן צפור" כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו. וע"כ בזמן שהיה רחוק מגאולה היה אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמונות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך של מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל. ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר (זכריה י' ט'): ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם. וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתיקוני הזוהר שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד כלו הפך לבן – טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים לפני ד'.
עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרוע. וזאת תהי' כל מגמת תפילת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו באמת".
שו"ת משנה הלכות (חלק יט סימן קטו)
הביא גם הוא את דברי ר' צדוק ואת דברי התפארת ישראל הנ"ל:
"וכן נתבטל הרבה עבודה זרה ואביזרייהו, ככל עניני כישוף ואוב וידעוני… שמחתי כעל כל הון אשר מצאתי לרבינו צדוק הכהן מלובלין בספרו פוקד עקרים (אות ו' פ' כ"א) וזה לשונו, ומשביטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה (יומא דף ס"ט ע"ב), פסק כח עבודה זרה גם בין האומות, דעל כן אמרו (חולין שם) עכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם… ודבר זה היה בזמן פסיקת הנבואה מישראל, פסק גם כח זה מעובדי עבודה זרה, שלא היה להם אלא על ידי השתקעות בתשוקה ודיבוק בעבודה זרה כידוע, וכשאבדה עצה מבנים נסרחה גם חכמתם כמו שאמרו ז"ל (חגיגה דף ה' ע"ב) וכן היה בנבואה וכו'… ועיין בתפארת ישראל במשניות (כאן מעתיק את דברי התפארת ישראל הנ"ל)… והרבה האריכו בספרים הקדושים בזה. ובגמרא (ע"ז דף י"ד ע"ב) גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ארבע מאה פירקי הויין, ואנן חמשה תנן, ולא ידעינן מאי קאמרינן. חזינן דבמשך הדורות נתמעטו דרכי העבודה זרה…".
הרב זלמן סורוצקין (אוזניים לתורה דברים יח,טו – 1880-1966)
הביא גם הוא את דברי התפארת ישראל שכיום אין כשפים וכוחות טומאה כי רבה האור האלוקי, והקשה עליו שבדורותינו אדרבא יש הרבה כפירה וחושך וכן עדיין ישנם עובדי אלילים "באסיא ובאפריקה שלא נגה עליהם האור האלוקי". וא"כ חזרה השאלה מדוע בטלו היום כוחות הטומאה?
ומתרץ בדומה לתירוצים לעיל, שכוחות הטומאה אצל העכו"ם קשורים לכח הנבואה אצל ישראל, וכשבטלה הנבואה בטלו גם כוחות הטומאה, אלא שהוסיף לבאר שהטעם לכך משום שה' הבטיח שעמ"י לא יהיו במדרגה פחותה מהגויים ולכן כל זמן שהיתה נבואה בעמ"י היה גם לגויים כוחות טומאה, ומשבטלה הנבואה בטלו גם כוחות הטומאה בכדי שלא יהיו ישראל פחותים מהעכו"ם:
"וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה איפוא, נשתתקו כחות הטומאה בעולם זה כמה וכמה דורות, למה אין כהיום לא חובר חבר ולא דורש אל המתים וכל ענין הכשפים כמו עבר ובטל מן העולם? והנראה לי בזה… שה' הבטיח לנו, שלא נהי' במדרגה נמוכה, בענין ידיעת העתידות, מאומות העולם. ואם באה השעה, שתסתלק הנבואה מישראל וכחות הכישוף היו נשארים בעולם, הלא יהי' או"ה במדרגה יותר גבוהה מישראל, שלאו"ה יש דרך לדעת את העתידות ולישראל אסרה תורה להשתמש במעוננים ומכשפים לפיכך נשכח לאט לאט גם מעשה הכשפים מן הגויים כדי שלא יהיו במדרגה גבוהה מישראל".
אחרונים נוספים שהעתיקו את דברי מהר"י חגיז
דבר חברון (ג, יו"ד סי' מב)
הביא גם הוא דברי התפארת ישראל וכתב, שכיום הכוחות המיסטיים נחלשים:
"היום הכוחות שאינם של קדושה ששלטו בדורות הקודמים, הולכים ונחלשים. אחד מגדולי חכמי ספרד לפני כמה מאות שנים, המהר"י חגיז (כאן מעתיק את דבריו כלשונו בתפארת ישראל)…. דהיינו, כל מה שאנו הולכים וקרבים לגילוי אורו של משיח, הכוחות הללו נחלשים ונעלמים מן העולם, בעבר באמת פעלו כל הכוחות המיסטיים הללו, אך היום הם הולכים ונחלשים, כל זמן שהחושך מכסה ארץ כוחות אלו פועלים, אך כשאורו של משיח מתחיל להפציע ופועל בבריאה כולה (למרות שאנו עדיין לא רואים אותו לגמרי בנגלה), הם נחלשים."
ילקוט הגרשוני יו"ד סי' קעט העתיקו כנ"ל.
הרב מנחם מנדל מקוצק
ביאר בשנינות ועל דרך החסידות, שבעקבות פסק הרמב"ם בטלו השדים. וביאר את דבריו הרב נתנאל אריה (בקובץ "אסיף" ה' עמ' 211) שביטול המזיקים נובע מהתרוממות הדעות והתפיסות כך שכבר אין מקום למזיקים והם בטלים:
"ידועה אמרתו של האדמו"ר מקאצק, שנשאל כיצד ייתכן שהרמב"ם מתייחס בזלזול לסגולות וכשפים בניגוד לעולה מדעת חז"ל? תשובתו החריפה הייתה: "כאשר הרמב"ם פסק שאין שדים – הם ברחו".
נראה שדברי האדמו"ר מקאצק אינם הלצה בעלמא. ייתכן כי בעבר אכן היו המזיקים שכיחים. באותם ימים בהם החושך עדיין כיסה ארץ, והבערות והאלילות עמדו בתקפן, הייתה לרוח הטומאה מהלכים מציאותיים מוחשיים כפי גסות התפיסה של ההמון. חז"ל הכירו את שורש העניין, והורו הוראות בעניין המזיקים, מתוך ידיעה שיש להם יניקה ואחיזה בגוף השניות ובכוחה. אולם הרמב"ם בהגותו ובפסקיו האיר לעולם כולו, והרים את הדעת למקום בו כבר אין שליטה לכוחות אלו הניזונים מסיגי רוח האדם. כאשר האמת הולכת ומתבררת, והעולם הולך ומתנער מהתפיסות החשוכות, ממילא מתפוגגים החסרונות במציאות שביסוד המזיקים. וממילא בטלו כוחות אלה".
ביטול כוחות הטומאה באופן כללי
יומא עז,ב, ותוס' שם
"אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת (ביוה"כ) וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים מ"ט אמר אביי משום שיבתא"
(כלומר חשש להאכיל את התינוק מפני שלא נטל ידיו לפני כן).
וביאר התוס' ששיבתא כאן אין הכוונה לרוח הטומאה השורה על הידיים בבוקר (מחמת שטעם טעמא דמותא ששינה אחד משישים במיתה) שהיא קיימת גם היום, אלא הכוונה לרוח רעה אחרת ששורה על אוכל שמאכילים תינוק אם לא נטלו ידייים קודם לכן. ובסוף דבריו כותב התוס' שכיום לא נהגו לחוש לזה כלל משום ש"אין רוח רעה באלו המלכויות":
"ושיבתא דהכא ענין אחר הואי ששורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו באותה שעה אף על פי שכבר נטלן שחרית, ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות".
מהרש"ל (ים של שלמה חולין פרק ח אות לא)
כתב שרוח הרעה שביננו בטלה, אבל הוא אמר זאת גם בעניין נטילת ידיים שחרית וכלל בזה גם את רוח הרעה ששורה על הידיים בלילה שבטלה:
"גם מה שאמרו דבשחרית בעינן ג"פ משום רוח רעה, האידנא אין רוח רעה מצויה בינינו, מ"מ צריכים טהרה, משום זוהמא, כמו לסעודה, אלא מאחר שידים נקיות די בב' פעמים".
וכ"כ שם באות י"ב:
"אע"פ שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות, וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין, גם מה שהזהירו משום רוחות, כולן לא שכיחי האידנא, כמו זוגות ודומיהן, מ"מ מה שיש לחוש מעניין כשפים, והיזיקות שבגופו, למיחש מיבעי, מסקינן בסוגיא (ק"ה ע"ב) אמר אביי, מריש הוה אמינא, האי דכנשי נשווראה, פי', פירורי אוכלי, משום מנקירותא, פי' נקיון, אמר לי מר משום דקשה לעניותא… ואמר אביי, מריש הוה אמינא האי דשדא מיא מפומא דחצבא, משום ציבא, אמר לי מר משום דאיכא מים הרעים, פי', ששותין מהן המזיקין, ואף האידנא שמעתי שנזהרין בזה".[6]
מקור חיים (לבעל החוות יאיר 1639-1702)
ביאר על דברי השו"ע סימן ד' סעיף ג' "לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאוזניים ולא לעיניים" שהטעם הוא משום רוח רעה כמבואר בגמרא שבת קח ע"ב: "הוא היה אומר יד לעין (שחרית קודם שיטול ידיו. רש"י) תיקצץ (נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן. רש"י) יד לחוטם תיקצץ יד לפה תיקצץ יד לאוזן תיקצץ… רבי נתן אומר בת חורין היא זו (הרוח השורה על הידיים לפני נטילה. רש"י) ומקפדת בעד שירחוץ ידיו ג' פעמים".
והוסיף שהטעם לכך שבזמנינו גם אם נוגע לא ניזוק הרי זה משום שבמקביל לסילוק הנבואה ורוח הקודש כנגד זה גם כוחות ורוחות הטומאה בטלו, ומטעם זה גם צרעת בטלה:
"ומה שאין אדם ניזוק מרוחות הללו אף שאינו נזהר בנטילה לא יספיק תירוץ "אין השוטה נפגע" ("אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו". רש"י שבת יג:), רק דבסילוק נבואה ורוח הקודש נתמעט גם סטרא דמסאבותא ורוחות הטומאה… ונ"ל דע"כ אין טומאת נגעי אדם בתים ובגדים בזמן הזה[7]".
בן יהוידע
פסחים קט, ב
"והנה תהילות לאל שנתבטל נזק של הזוגות מפני כי הסטרא אחרא נחלש כוחה, ותחלה נתבטל בארץ ישראל מפני קדושתה, ואחר כך נתבטל גם מבבל".
שם, קיא, א
"מיהו דע כי הדבר פשוט דכל דברים אלו לא נאמרו אלא בזמן קדמון שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה והיו מינים ממינים שונים, ועתה נחלשה הסטרא אחרא נתמעטו אלו גם כן".[8]
סנהדרין סז, ב
מקור כוחות הטומאה הוא מחטא אדם הראשון אבל:
"בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום ואינם מצויין אצל כל אדם, וכאשר תמצא בענין השדים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום".
שו"ת "ציץ אליעזר" (חלק כב סימן ד)
"ובזה אוסיף לציין לספר מכתב לחזקיהו מהגאון בעל שדי חמד ז"ל בחלק התשובות שבסוה"ס חאו"ח סימן א' שדן באריכות גדולה אודות ענין נט"י שחרית ועל הברכה שמברכין וכותב לומר דאם באמת כל עיקר נט"י אינו אלא משום הרוח רעה דמזיק לאדם א"כ מאחר שעינינו רואות דרובא דעלמא דאינם נזהרים בזה ומעולם לא ראינו ולא שמענו מאבותינו ואבות אבותינו אשר סיפרו לנו הנהיה כדבר הזה שמי שלא נזהר בזה הגיעו הנזק כלל א"כ על כרחין לומר דאין רו"ר זה מצויה בזה"ז, וכי כיוצא בזה מצינו כמה דברים המזיקים שהיו נמצאים בזמנם והנה בעת"ה והיו כלא היו, כמו מלח סדומית המסמא את העינים שכתבו כמה פוסקים ראשונים והביאו דבריהם רבני האחרונים ז"ל דאינו מצוי בזה"ז".
הסוברים שגם כיום נשאר כוחות טומאה
הרמב"ן בדרשת תורת ה' תמימה
מבאר את הירידה ההדרגתית בכח הנבואה, אך כותב הרמב"ן הפוך ממה שראינו עד כה, שדווקא בהסתלקות הנבואה מישראל "חוזרין האומות לשאול אוב וידעוני והם דרך כישוף המעלה מתים", כלומר לא רק שכוחות הכישוף לא בטלו אלא גם הגויים מתחזקים בשימוש בהם. והוסיף שגם בימיו יש סוג כישוף כזה שמנחשים בעופות.
"ומה שכתוב 'המלאך הדובר בי' (שהנבואה הגיעה ע"י מלאך ולא באופן ישיר. א.ב.) אמר המפרש שהיה זה בקרוב להסתלקות הנבואה כי כן נסתלקה מן חגי זכרי' ומלאכי ויפרש להם מלאך ומהם למלאכים ומהם לבת קול בבית שני הוא קול שנתן עליהם מן השמים והיו שומעין אותה מהם לנבואה וכשמסתלקת הנבואה לגמרי ואין להם לא נבואה ולא בת קול כגון מן האומות שאין להם כלום מאלו או מישראל לסבות האלו חוזרין האומות לשאול אוב וידעוני והם דרך כשוף המעלה מתים… (כאן פירש עניין העלאת האוב) ופרשתי זה להודיע כי ענין קשקושי הגוים שמקשקשים בשעת מיתתם ממנהג אבותיהם בעלי האובות ולהראות כי כל מנחשים ילכו למנחשים והם הולכים אחרי העופות זהו גם בדורות האלו מפני ענין מורגש. ובעלי העיון הנקראים בעלי הפילוסופים יכחישו גם זה ואומרים כי הם תעתועים וגם ר׳ אברהם כתב נגד זה אכן זאת המדה מגרעת היא לנו מפני שדבר ברור הוא שיש בהם עתידות וכן אמרו בואלה שמות רבה ובמדרש משלי 'כי עוף השמים יוליך את הקול' זה העורב וחכמת הטיירין ופירוש טייר בלשון ערב עוף ואמר קול ובעל כנפים מפני שיש מיני עופות מנחשים בקול ויש מנחשים בכנפיהם…".
נחלת שבעה (רבי שמואל בן דוד הלוי – המאה ה17)
בסימן עו כתב, שגם בזמנו יש אנשים שפועלים דברים ע"י השבעת שמות טומאה אומנם למעשה אין זה הכשפים שאותם אסרה בתורה משום שהם בטלו, וחילק בין מעשה כשפים שאסור מהתורה למה שעושים כיום שזה מעשה שדים שבזה אין איסור.
"אבל מה שמכונה בזמן הזה בשם כישוף הוא מעשה שדים. וראיה דכל מכשפות הנשרפות, מה שמודים על העינוי הם מודים שכל עניינם מן השד הוא, וכבר כתבתי שמעשה שדים אינו נאסר בכלל הכישוף…וגם הרמב"ם ורש"ל מודים דהם לא דברו רק מכישוף גמור, וגם רמ"א דכתב דאסור לשאול לקוסמים למנחשים ולמכשפים, יגיד עליו ריעו, ודבר הלמד מעניינו, דאיירי מכישוף האמור בתורה דוגמת קוסמים ומנחשים. אבל מה שנקרא עכשיו בשם כישוף, אינו בכלל האיסור כלל ומותר לשאול בכל ענין… אבל להשביען לעשות לאדם חפצו לטובתו אפילו על ידי מעשה מותר, כמו שאנו רואין כמה פעמים עוד היום בינינו הבעלי שמות שלפעמים פועלים גם כן על ידי שמות הטומאה".
[1] אומנם המאירי (סנהדרין יא, א) ביאר שהטעם לביטול הנבואה הוא שבעקבות חורבן בית ראשון עם ישראל היו נתונים בצרות רבות ותחת שלטונות זרים ולכן פסקה מהם הנבואה הואיל ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך שאר צרות (שבת ל:)
"כבר ידעת שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ושאר הצרות משמתו נביאים האחרונים שהם חגי זכריה ומלאכי שנתנבאו בבנין בית שבו נסתלקה נבואה מישראל ולא היה שם נביא אף בפני הבית שכל זמן בית שני היו תחת שאר מלכיות ועמדו בצרות ובתקף מלחמות ומ"מ היו ביניהם חכמים גדולים שרוח נבואה שורה לפעמים עליהם מדרך טבע שלמותם ושהיו מגלים עתידות בעת זקנתם ומ"מ לא היתה שם נבואה גמורה להוכיח ולדרוש להם עתידותיהם במצות המנבא יתברך."
וכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק לו:
"וזוהי הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק – איזו עצלות או עצבות יהיו לאדם באיזה מצב שיהיה, יותר מהיותו עבד נשלט ומשועבד לכסילים הרשעים…".
[2] הוא יצא גם מקודש הקדשים כי מקור כוחו של יצר הרע של העבודה זרה הוא גם מהקדושה כי זה לעומת זה עשה האלוקים, וזה כוחות רוחניים שקיימים בעולם. כך נראה להסביר בהתאם למקורות דלהלן.
[3] יש לציין שרוב הפרשנים מבארים שהכוונה בפס' כאן הוא לנביאי השקר שיבטלו יחד עם רוח הטומאה.
[4] וכפי שמובא בשם הגר"א (באורות הגר"א):
"אין אפוד ותרפים – אפוד הוא רוח הקודש, תרפים הוא כח הטומאה, אם רצה אדם לזכות בקדושה יכול היה לזכות מכח האפוד, ואם רצה ללכת בדרך הטומאה אף זאת יכול היה להשיג מכח התרפים. ברם עתה כאשר אין הוא יכול להגיע לידי קדושה אין הוא גם יכול להידבק בטומאה שהרי אין אפוד ותרפים."
[5] יש לציין שבעניין זה, באופן פשוט, המשיכה לעבוד ע"ז לא באה רק מחמת כוחות הטומאה שבה ככשפים וקסמים וכד' אלא גם מחמת שהיה יצר ומשיכה חזקים לזה בדומה ליצר העריות שגם אותו ביקשו חכמים לבטל.
[6] בפנה"ל כשרות פרק לו, הערה 5 מובאים מקורות נוספים שלא חששו לרוח רעה כיום לגבי חששות סגוליות במאכלים וכד': לגבי שום או בצל קלופים וביצה קלופה, שעבר עליהם לילה ושורה עליהם רוח טומאה כתב שאין לחוש לזה בתפארת צבי קטז (לר' צדוק הכהן מלובלין). וכ"כ רבים בשם מהר"ם מרוטנבורג ביחס לביצה קלופה (מובא בהגהות מרדכי שבת ח' רמז תסא). ובישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, ד, ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם כבר אין בכך חשש "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם". שו"ת רב"ז ג, קיא; משמרת שלום קטז ד.
[7] ואכן יש דעה כזו בפסיקתא זוטא (שמות ד' ו'):
"והנה ידו מצורעת כשלג… א"ר יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה במצורע"
[8] בתשובה (סוד ישרים ח"ב ט) על חשש שינה ביום כתב:
"וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבין באויר, יען כי בזה הזמן נחלש כח הסטרא אחרא, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש, וכאשר תראה שבזה הזמן נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם, ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף, וכל זה מחמת חולשת הסטרא אחרא ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע".