צדיקים בעלי ניסים
מי הוא הצדיק הראוי לעשות מופתים?
מסירות נפש על כבוד שמים וקידוש ה'
ברכות כ, א
מבואר בגמ' שהצדיקים שראויים שייעשו ניסים על ידם, הם צדיקים כאלו שלאו דווקא בקיאים או חריפים יותר בלימוד התורה, אלא כאלו ש"מוסרים נפשם על קדושת ה'", ופירוש הדבר, שלא מביטים על הפסדם האישי (גופני או ממוני) כאשר פועלים בכדי לקדש שם שמים או לקנא לכבוד ה' ולתורה:
"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי (מעלתם בלימוד התורה) בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה (לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים, אלא בתלתא בבי שלנו. רש"י) ואנן קא מתנינן שיתא סדרי, וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא (עומק גדול ולא הוה נהירא ליה. רש"י), ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא, (ואעפ"כ…) ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה (משום עינוי. רש"י) אתי מיטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן? אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם, כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא[1] סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי, א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".
הבן יהוידע (ברכות כ, א) מבאר שמעשה זה נחשב כ"מסירות נפש", משום שרב אדא בר אהבה לא היה בטוח שהיא יהודיה, והיה לו מקום לחשוש שמא היא גויה ואז עלול להתחייב לשלם ממון או אף להסתכן בעונש ובייסורים, ואעפ"כ לא חשש ועשה זאת שמא היא יהודיה, ובכך התקדש שם שמים על ידו שיאמרו כמה חרדים ישראל על מצוותיהם:
"יש להקשות מנא ליה ד"מסר נפשיה" כיון דסבר דבת ישראל היא? ונראה לי בס"ד אף על גב דסבר כך, מכל מקום לא נתברר זה אצלו, ועל כל פנים היה לו לחוש למיעוטא אולי נכרית היא. אלא וודאי כך אמר אותו צדיק ממה נפשך, אם היא ישראלית טוב אני עושה, ואם היא נכרית ועל זה יתחייב ממון, או יסורין של סכנה כשהיא מן נשי השרים, ארוויח בזה שיתקדש שם שמים על ידי, כי השומעין יאמרו כמה חרדין ישראל על מצות שלהם, שזה החכם נתקנא והביא עצמו לידי סכנה, ולא חש שמא היא נכרית, ושמא היא מנשי השרים שיתחייב בה עונש גדול ועצום, ונמצא אנחנו למידין שמסר עצמו על קידוש השם".
וכך מבאר גם העץ יוסף (ברכות כ, א) ש"מסירות הנפש" הזו אין כוונתה במקום שמעיקר הדין חייבים למסור את הנפש, אלא במקום שאין חייבים ואעפ"כ עשו זאת מצד מידת חסידות:
"בוודאי חלילה לומר שרב פפא ודורו הצדיקים לא מסרי נפשייהו אקידוש ה' במקום שהדין הוא למסור נפשו, אלא שדורות האחרונים לא מסרי נפשייהו ממדת חסידות במקום שאין מן הדין למסור, אבל קמאי מסרי נפשייהו ממדת חסידות כי הא דרב אדא בר אהבה…".
העיון יעקב (לר' יעקב ריישר, בעל השבות יעקב. ברכות כ, א) מבאר שהקשר בין המסירות נפש על קידוש ה' לבין הזכות לעשות ניסים הוא, מידה כנגד מידה, כאשר אדם מוסר את הנפש על כבוד ה' כאשר אינו חייב בכך ושלא כדרך הטבע הרגיל של האנשים, זוכה שייעשו ע"י ניסים שלא כדרך הטבע:
"וכשם שמסרו נפשם על קידוש ה' שלא כדרך הטבעי, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבעי".
מהר"ל נתיב אהבת ה' פרק ב
מבאר המהר"ל שבעומק הדבר הואיל וכל הבריאה היא שמותיו של הקב"ה, ממילא הצדיק שמקדש את שמו של הקב"ה בעולם זוכה ונעשים ניסים על ידו, הואיל וכל הבריאה היא בשמו של ה':
"איתא בפרק א' דסוטה (י, ב) אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה… ובמסכת ברכות (כ,א) א"ל רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא… א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשן על קדושת השם… בזה בארו לך עוד יותר מעלת המידה הזאת המקדש שם שמים ברבים, ואמר שעל ידי המדה הזאת נעשים נפלאות בעולם כי משמו (של ה') הנסים והנפלאות בעולם, כי הטבע נדחה מפני שמו יתברך כי הטבע היא גשמית ואין דבר יותר מיוחד לנסים רק קידוש שמו. ובשביל כך לא קרע הקב"ה את הים לפני ישראל עד שקידש יהודה שמו ברבים כדכתיב היתה יהודה לקדשו, ואז כאשר קדש שמו היה הוא יתברך בשמו מחריב הים ובקע את הים, שתראה מזה כי אין דבר יותר מיוחד לנסים כמו קידוש שמו, ותיכף ומיד כאשר הם צריכים לנסים שלא בטבע ושלא כמנהגו, מתחדש מן שמו להם נסים בעולם שלא בטבע. ורבא היה סבר כי הנסים בודאי הם בשביל התורה לפי שהתורה היא אלקית והיא על הטבע ומנהגו של עולם ודוחה התורה הטבע, ואמר אם כן הרי עתה יותר הם לומדים בתורה משני דרב יהודה ואפילו הכי היו נסים בימי רב יהודה ובדורות אלו אין נסים. והשיב לו אביי כי כל זה מצד קידוש השם כי שמו יתברך עושה הנסים ולפיכך כאשר מקדש שמו תיכף באים הנסים".
עקידת יצחק (לר' יצחק עראמה) שער פג, א, אות ו
מבאר את חשיבותה של מסירות הנפש על דבר ה', ואומר שמי שמוכן למסור את נפשו, זה ביטוי לכך שהוא מכיר בחשיבותה של מטרה שחשובה מכל דבר אחר בחייו ואפילו מחייו עצמם, ובעקבות כך הוא דבק באותה מטרה אלוהית ומתמלא ממנה, ולכן נעשים לו נסים:
"וצריך שנדע כי מהזכויות העצומות והשקולות אשר בם תמצא זאת הסגולה מהכרעה אל הכלל הוא ההימסר על דבר כבוד השם יתעלה על האופן ההוא אשר עשה דוד כי אשר כן יעשה הוא הפועל בעבור הטוב האמתי בהרחקת העניינים המדומים כולם עד כי מאס החיים הזמניים, וישם נפשו בכפו לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה… וודאי כשיעשה נס על יד איש כזה לא נעשה לצרכו כי למה לו חיים אלא לחזק ידי הרואים בהישרת (נראה לי מלשון יושרה) האמונה כשהם ראויים לכך… וכבר הישיר האל ית' אל ירמיהו הנביא על זה במה שאמר (ירמיהו א, יז) "אתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך" – בלי פחד ומורך לבב ולא תחוש לסכנה המעותדת לך מהם, ותשליך עליה את נפשך מנגד כי הוא תנאי מתנאי הגבורה לא להבזות נפשו בעיניו רק שיקר בעיניו המוותה על דבר כבוד שמו והוא מה שאמר "אל תחת מפניהם" לומר פן אמות על זה, כי היראה הזאת אינה רק ממיעוט אהבה ודבקות אשר עליה יהיה ראוי שאחיתך לפניהם, אמנם כשתזהר בזה "נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת על כל הארץ למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ ונלחמו אליך ולא יוכלו לך…
ובהגדת ברכות כ, א (כאן מעתיק את כל הגמ' המובאת לעיל. ועובר לבאר את עניין מסירות הנפש על קדושת השם שמביאה לעשיית ניסים)… אמרו כי כאשר יבזו העניינים המדומים ויתייקרו בנפשם האלהיים עד שיבזו החיים בעבורם, מיד ידבק בהם האלהיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת הטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם אשר עליהם ימסרו את נפשם, כמו שהיה ענין הפלשתי שזכרנו, גם מעשה חנניא מישאל ועזריה ודניאל וכיוצא בזה… כמו שהיה העניין בפנחס ועל הדרך שהודיעו גדולת סגולת מעשהו במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה "ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל שעשה פלילות עם קונו" והכוונה שיצא משיטת מה שיחוייב לעשותו אפילו מצד שהוא אדם שלם בסתם ועשה פלאות ונפלאות ממנו[2] וביארו טעם זה כמה שאמר "בקשו מלאכי השרת לדוחפו" וכי דרכן של מלאכי השרת לדחות בני אדם מהטוב אשר חשבו לעשות? אמנם עוררו אותנו לדעת מעלת המעשה האלוהי ההוא במה שנתעורר פנחס לקנאת אלהיו לשים נפשו בכפו על המעשה ההוא לבלתי שמוע אל טענות רצונו המחייבות אותו לישב וליכבד פן יפגעו בו אנשים מרי נפש וגם לא אל הטענות החזקות אשר יטעון הכח השכלי מצד מה שהוא שכל אנושי אשר אליהן ימנע מהמעשה ההוא…".
מגדל עוז (למהר"י עמדין אבן בוחן, פינה א, אות כא)
"ויש עוד מן קידוש השם, והוא להכניס עצמו בסכנה כדי להעמיד הדת על תילה ולפגוע בעוברי עברה, כעניין פנחס ורב אדה בר אהבה כדאמרינן פרק מי שמתו, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדוש השם – ובכלל זה המזהיר ומזכיר לעם הדרך הישרה הטובה להם, ואינו חושש על עצמו וממונו, רק להיטיב לזולתו ולכבוד קונו, אין קדוש השם גדול מזה".
בדומה לכך ביאר בחרוזי גבריאל (פרשת ויצא דף כג ע"א. של הרב גבריאל זאב מרגליות 1847-1935) שמסירות הנפש לעשות רצון ה' היא בעצם ביטוי לכך שאדם עובד את ה' לשמה באמת, כך שלא איכפת לו על רכושו ואפילו חייו, ולכן הוא בבחינת מעל הטבע וזוכה לניסים. וכך מבאר את הגמ' בפסחים נ, ב שמה שכתוב "כי גדול מעל שמים חסדך" היינו לצדיקים שעובדים לשמה שההנהגה איתם היא "מעל השמים" – בניסים:
"ובזה יתפרש דברי רז"ל בברכות כ, א דכל העובדים לשמה לשם מצוות ה' ומסרי נפשייהו אקדושת ה' והנה נתונים למעלה מן הטבע – על כן מתרחיש להו ניסא בקורבתם אצלו יתברך. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדוש ה' ועבודתנו הוא שלא לשמה ומסורים אנו תחת צבאי (צבאות) השמים המפסיקים וחוצצים בינינו לבינו יתברך, לא מתרחש לן ניסא".
כעין "מסירות נפש" זו שאדם שם את כבוד שמים בראש ולא חושש להפסדיו האישיים, ובעקבות כך זוכה לניסים, מצינו גם בגמ' בשבת קכא, א:
"ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה. ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין, ולאפרכוס שבהן חמשים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה".
טהרת הלב וכוונת המעשים
חילוק זה בין דורו של רב יהודה שהיו לומדים פחות תורה אך זכו לניסים מובא גם בסנהדרין קו, ב אלא ששם מסקנת הגמ' שונה, ומבארת הגמ' שהטעם לכך שהם זכו לניסים הוא משום שהם היו טהורי לב, דהיינו שכוונותיהם היו לשם שמים:
סנהדרין קו, ב
"…בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן, אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל א טז, ז) וה' יראה ללבב".
דרשות הר"ן דרוש ו
"רואה בדברי רז"ל, שמי שמוסר גופו ונפשו להשם יתברך וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה יותר ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרי' בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והיתה התשובה אלא רחמנא לבא בעי, הנה בארו כי אין עקר המדריגה "החכמה", אבל (אלא) הכוונה השלמה במעשים הטובים, כי המעשים הטובים אין תכלית כוונתם שיעשום הדברים, אבל כוונת הלב בהם. וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בה' יתברך גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים, בעניני העסקים והקניינים, הוא עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בש"י, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. שהרי כיוצא בזה אמר הנביא בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ונאמר: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. כי אין העיקר מעשה המצוות והקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הם הדברים".
מתוך לימוד תורה לשמה בשקידה – יכול לפעול ניסים
נפש החיים
בנפש החיים מרחיב לבאר בכמה מקומות, שצדיק העוסק בתורה נעשה ממש כשותף בבריאה ובקיום העולם, ולכן זה לא שהוא עושה ניסים 'על טבעיים', אלא המופתים שהוא עושה נחשבים כחלק מהטבע, משום שכך קבע ה' בבריאה שמי שעוסק בתורה יש בחינה שגם חוקי הטבע כפופים לו:
שער ד פרק יח:
"ולזאת האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה… הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם, ומושגח מאיתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם. כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכוחות הטבעיים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאיתו יתברך ע"י הכוחות הטבעיים.
וזה שאמרו רז"ל (פסחים נ, ב) כתיב עד שמים חסדך. וכתיב מעל שמים חסדך. לא קשיא כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה, היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתב', אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה, רק אם אינו לקנטור ח"ו וכ"ש אם אינו מכוין לשום פניה, רק לפי שהורגל בכך, כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע ממאמרם ז"ל. עם כל זה עדיין לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתב' אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעיים, לכן כתיב ביה רק עד שמים היינו עד הכוחות הטבעיים הקבועים בשמים. ולא למעלה מהם. אבל על העוסק בה לשמה אמר מעל שמים – ר"ל שכל הנהגותיו יתב' עמו רק למעלה מהוראת כוחות הטבעים.
וזהו שאמר ברעיא מהימנא פנחס ריו, ב, תא חזי כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא… אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דכוכבי ומזלי… ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מיניה חיובא דכוכביא ומזליה, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא… ואדרבה הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם, ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם… כמ"ש בזוהר צו לה, א, פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. תנינן כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא. קב"ה חפי עלי' ושכינתא פרשא עליה גדפהא הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (שע"י דיבורו שותף בנטיעת השמים וייסוד הארץ, וכפי שבהמשך דורש שם הזוהר אל תקרי 'עמי אתה' אלא 'עימי אתה' כביכול ממש שותפים עם ה')."
בשער ג פרקים יב-יג, מוסיף לבאר שהצדיק הקובע במחשבתו ותודעתו באופן שלם ש'אין עוד מלבדו' וכל הכוחות מסורים בידיו יתברך, לא רק שלא ישלטו בו כל מיני כוחות כשפים וכד', אלא אף יוכל לפעול ניסים בתוך הטבע, משום שגם חוקי הטבע הם רצונו של ה' וממילא אם ירצה יוכל לקבוע גם אחרת:
"…וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול עניינים ונסים נפלאים היפוך סידור כוחות הטבעים – כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו יתברך הכל שווה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא (תענית כה, א) שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק – רוצה לומר הלא אצלו יתברך שוה זה כמו זה כנ"ל, וכן הספיק הבורא ב"ה בידו, וכהנה רבות איתו כמובא בש"ס מנפלאות עניניו.
וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם, כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע, ובטלו ברצונם כל הכחות שבעולם ולאפס ותהו נחשבו אצלם, ולכן זכו גם לנסים נפלאים בשדוד המערכות וצבאיהם כנ"ל… (וכאן מבאר את ההבדל בין הנהגת משה רבינו להנהגת האבות, שהוא ביטל בצורה יותר שלימה את כל הכוחות כלפי הקב"ה, שהאבות השתמשו בשם אלוהים, ואצל משה יש שם הויה) אבל משה רבינו ע"ה היתה השגת נבואתו בחינת השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה. ולכן לא היה שום כח חוצץ בפני אור השגת נבואתו. וכן ע"י כל נסי ה' שנעשו על ידו ראו כולם ביטול מציאות כל הכחות לגמרי ואין עוד מלבדו יתב' לגמרי כמשמעו. כמו שאמר הכתוב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו. והוא ענין ופי' השם המיוחד הוי"ה ב"ה כנ"ל".
אורות הקודש חלק ג, אות לח
"רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלקים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלקית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלקי, לפי מדת הגילוי הזה מתגלה כח הסגולה ברצונו להיות פועל, מהווה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט, לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא. "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".
אור החיים בשמות יד, כז
עוסק בדברי המדרש שהתנה ה' עם הים בעת בריאת העולם שייבקע לעמ"י ביציאת מצרים, ושואל האור החיים שהרי גם לצדיקים במשך הדורות גם היו ניסים נגד הטבע וא"כ מה מקור כוחם להתגבר על מעשה בראשית? ומתרץ שבעת הבריאה ה' התנה עם כל מעשה בראשית שהם יהיו כפופים לתורה ועמליה:
"…רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו כמעשה הובא בחולין (ז א) ברבי פינחס בן יאיר וכו' ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד מה כוחו של ר' פנחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית? אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו (ישעי' מ"ג) בוראך יעקב וגו' ואמרו ז"ל (ויקרא רבה פל"ו) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל והכל בכח התורה… ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב א' לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לר' פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו ופחד הים ממנו".
ר' צדוק מופתים על ידי תורה ועל ידי תפילה
וכ"כ ר' צדוק (צדקת הצדיק פסקה עב), שע"י חידושי התורה נשפעים אורות בעולם ומתוך כך יכול אותו הצדיק לעשות מופתים. וכתב עוד שניתן לעשות מופתים גם בכח התפילה:
"אפשר לעשות מופתים על פי התורה, וכך היו כל מופת משה רבינו ע"ה שפתח שער חדש בדברי תורה ועל פי אותו אור בדברי תורה היה נמשך שפיעת אור בעולם לפעול אותו דבר. ואפשר לעשות על ידי תפילה. ומצינו בנביאים שסיפר הכתוב כל המופתים שעשה אליהו ושעשה אלישע וזולת משאר הנביאים לא נזכר מופתיהם. וכבר אמרו ז"ל (מגילה י"ד א) נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה. ואם כן על כרחך אותם סיפורי המופתים הם צריכים לדורות, ואף על פי שהיו רק לפי שעה הם פתחו שערים בזה כי כל מופתי אליהו היו על פי התורה ועל ידיה [דרך משל ירידת האש על ידי חידוש תורה שחידש להתיר הבמה] וכל מופתי אלישע על ידי תפילה כמו שאמרו (מגילה כ"ז א) ואלישע דעביד ברחמי, וזכה לפי שנים מאליהו כי יותר יש לפעול על ידי תפילה. אבל מכל מקום מה שעל פי תורה גדול כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (י' א) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והמעמיק יבין".
המלמד תורה לאחרים ומקרב רחוקים
חכמים אומרים שמי שמלמד תורה לאחרים באופן משמעותי שמשנה את חייהם ומחזירם בתשובה זוכה וברכותיו נענות ואפילו אם הקב"ה גזר גזירה הוא יכול לבטלה בתפילתו:
בבא מציעא פה, א
"א"ר יהודה אמר רב ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, וכל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנאמר (ירמיהו טו, יט) ואם תוציא יקר מזולל (תלמיד חכם מעם הארץ. רש"י) כפי תהיה".[3]
ביאר המהר"ל (בבא מציעא פה, א) שמי שפועל על מנת להשפיע לאחרים מתדמה בכך לה' שמשפיע לאחרים. והמלמד תורה לעם הארץ שמרוחק מה', וכביכול ה' "גזר" שלא יהיה בו תורה, ובא הצדיק הזה ומלמד אותו תורה אזי כהמשך לכך יכול לבטל גם גזירות נוספות של הקב"ה:
"כי המלמד תורה לאחרים מתדמה ומתיחס אל השם יתברך שהוא משפיע תורה לאחרים, ולא כן המלמד לבנו אשר הוא כגופו אינו כך רק כאלו למד עצמו ולא שהוא משפיע לאחרים, ולפיכך מי שלמד תורה לבן חבירו יש לו דמיון אל מה שעשה הקב"ה לישראל, והוא יושב בישיבה של מעלה. ואם מלמד לבן עם הארץ תורה מבטל גזירת הקב"ה כי הש"י לא נתן חכמה לע"ה רק לחכימין, ולפיכך יכול לבטל גזירת השי"ת".
בדומה לכך ביאר גם החיד"א במראית העין (בבא מציעא פה, א):
"המלמד לבן עם הארץ תורה דלפי הטבע גם בנו היה עם הארץ, והוא (הת"ח) זכה לשנות הטבע לזה מבטל הגזירה בשבילו".
יראת שמיים ושמירת הברית
רב ניסים גאון (ברכות כ, א)
הביא ביאור נוסף מדוע זכה רב יהודה שייעשו ניסים על ידו, משום שהיתה בו יראת שמים גדולה במיוחד, וכפי המבואר בגמ' בנידה יג, א, שהותר לו אף לאחוז באמה ולהשתין משום שלא היה חשש שיגיע לידי הרהור מרוב יראת שמים שהיתה בו:
"… ובפרק כל היד המרבה לבדוק דמסכת נידה (יג, א) אמרינן שאני רב יהודה דאימתא דמאריה עליה דרב יהודה, אין זה ילוד אישה".
וכן מבואר בזוהר (ויצא קסב, א) שאדם ששומר על הברית דרכו נמשכות הברכות לעולם:
"ההוא בר נש דזכי למנטר אות קיימא קדישא ועביד פקודי דאורייתא צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אקרי, וכד ברכאן נגדין לעלמא שריין על רישיה ומניה קיימי ברכאן לעלמא".
קידושין מ, א
"תנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס".
בן יהוידע קידושין מ,א:
"כָּל הַבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצָּל הֵימֶנָּה, עוֹשִׂים לוֹ נֵס – נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא כפה טבעו ושינה טבע התאוה הטבועה באדם לכך יעשה לו נס שהוא שינוי הטבע כי כל דבר שינוי הטבע נקרא נס".
בן יהוידע מבאר את דברי הגמ' ביומא נד, ב:
"אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו 'ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו?"
ומבאר הבן איש חי שהטעם לכך שקישרו הנוכרים בין כח הברכה והקללה לצורת הכרובים המעורים זב"ז, משום שאפילו הם הבינו שכח הדיבור מגיע מהשמירה על הצניעות המקודשת שבין איש לאישתו:
"יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ, שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה, עוֹסְקִין בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ… – מה שייכות יש לדברים אלו של בְּרָכָה וְקְלָלָה עם הענין אשר ראו באלו הצורות?
ונראה לי בס"ד דהם יודעים הפוגם בברית המעור בזנות נפגם הלשון שלו שהוא מכוון כנגדו, ולכן אין תפלתו נשמעת ואין ברכתו ברכה ואין קללתו קללה… ואחר שראו בהיכל צורת כרובים מעורין זה בזה חשבו בדעתם שגם הצדיקים שבהם מתעסקים בזנות ולכך עשו צורות של ניאוף במקום הזה יען כי מקום זה אינו מסור ביד המון העם הריקים ופוחזים שיש אצלם ניאוף וזנות כדי שיביאו צורות אלו כאן אלא מסור ביד גדולי ישראל, ושמע מינה שגם הגדולים שבהם מתעסקים בכך, ומעתה לא נשאר בהם גדולים שתהיה ברכתם ברכה וקללתם קללה כדי שיהיו חוששים לעצמן מקללתם ותפלתם, דמאחר שחוטאים בברית המעור גם ברית הלשון נפגם".
מעלת הדור
גם כאשר הצדיק במדריגה המתאימה וראוי מצד עצמו לעשות ניסים, אם דורו אינו זכאי לכך, לא יזכה שייעשו ניסים על ידו.
תענית כד, ב
"רבה גזר תעניתא בעי רחמי ולא אתא מיטרא, אמרו ליה והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מיטרא, אמר להו מאי אעביד – אי משום תנויי אנן עדיפינן מינייהו דבשני דרב יהודה כל תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן בשיתא סדרין… (ואעפ"כ) אילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא ואנן קא צווחינן כולי יומא וליכא דאשגח בן, אי משום עובדא אי איכא דחזא מידי לימא (אם מישהו ראה שעשיתי מעשה שאינו הגון שיאמר), אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה (בעיני המקום. רש"י)".
דבקות נפשו בכלל ישראל ומסירות נפש למענם
מגיד מישרים (לר' יוסף קארו) פרשת ויצא
מבאר שהכח של הצדיקים בתפילה ובניסים הוא מכך שמחשבתם דבוקה תמיד בכנסת ישראל, וככנסת ישראל מקורה גבוה מאד ומשם יכול הצדיק להוריד את השפע:
"אור ליום שבת כ"ו לטבת, רק בי תדבק כי ביראתי ובמשניות תתעלה ותזכה ליעשות ניסים על ידך כמו בימי חכמי התלמוד ויתקדש שם שמים על ידך, כי ידעו כי יש אלהים בישראל. כי סוד הניסים הנעשים לחכמים הוא על ידי שמחשבתם תמיד בכנסת ישראל דבוקה על ידי שתמיד מהרהרים בתורה וביראת שמים בלי שום הפסק, כשהיא מתעלה לבינה. כל הדביקים עמה עולים עמה, נמצאת נפש המהרהרים תמיד בה עולה עד בינה וכיון שנפשם דביקה שם יש להם כח להוריד משם כל מה שחפצים".
בדומה לכך כתב ר' נחמן מברסלב, ספר המידות ערך צדיק (ח"ב אות יג):
"מי שמוסר נפשו בשביל ישראל – דיניו אינם בטלים וכאשר יגזור כן יקום".
הרב קוק
בשתי פסקאות באורות הקודש מתאר הרב את דמותו של הצדיק העליון, שכחלק ממעלותיו גם תפילותיו מתקבלות באופן של "ותגזר אומר ויקם לך" – שהצדיק גוזר וה' מקיים. ומבאר הרב שמלבד הקדשת חייו אל הקודש והענווה הגדולה שיש לצדיק, הוא מתמסר באהבה לסובבים אותו, לכל עם ישראל (ומתוך כך לכל העולם):
אורות הקודש ג עמ' רכט:
"הצדיק תמיד עומד בין האלוהים ובין העולם… הוא תמיד מכהן בעבודת הקודש, שכל חייו הם קודש לד'. אמת גדולה חיה בלבו, גבורה חיה ומנצחת ערה בנשמתו, והוא חש את גודלו והוד גודל חפצו, ולפי גדולתו רבה ענוותנותו, פחות מניצוץ של רשף קליל נגד מרחבי כל עולמים הוא בעיניו באמת, נגד הגודל של תפארת אלוהים חיים, שמפעם תמיד ברוחו. אהבה לאין קץ לאלוהים היא משוש גילו, וחיבה פנימית לכל היצור, ידידות נאמנה לכל הבריות, ואהבה מסורה לכל דרגותיה: למשפחה, לחברים, לעם, לאדם, לחי ולצומח, ולכל יש ומצוי, היא חקוקה בכל מלוא צדקה במורשי לבבו. גבורת שמים וכבוד מלא אונים מלאים הם כל שרעפיו, ודיבורו נחל עדנים מלא חיים ומפעל, אומר ועושה, גוזר ומקיים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".
אורות הקודש ג עמ' קנה-קנו:
"הצדיק העליון, המלא גילת יה, המרווה עוז קודש, שדברו דבר ד' הוא, שכל תכונותיו קודש קודשים הינן, כל שיחו ושיגו, אידיאיו ואידיאליו, הם אך חפץ אחד, אדרות אל חי ושבח שירי רנניו, הוא כולו אך התגלות יפעת אור החיים האלוהיים שבכל היש. ואליו (אל הצדיק הזה) הכל יכסופו, מברכותיו הכל מתברכים, ובכוחו הנערץ הכל משתגב, דבר פיו הוא מלא בקרבו את יסוד חיי כל, ומתוך חוזק חי האצילות שבכוחו הכל מתאמץ ומתחסן, ומתוך כך מבטאו (מלשון ביטוי שפתיו) הוא אוצר העז, ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיו יגה אור, אין עושר כעושרו, ואין חוסן כחוסנו. אשרי כל הבא בגבולו, ומוצלח הצלחת עולמים כל הבא במגעו, וכל המתחבר לאגודת זיו טהרתו. עבד הוא למלך הכבוד, וכבודו של עולם בקרבו הוא שורה, כל המדעים מתאגדים בתכונת רוחו, וכל המוסרים נובעים חיי נגוהות מתשוקת פליאות אור קדשיו, זהו מופת העולם, חסין האדיריות. רוח הישר אשר לאדם חש הוא בקרבו את רוממות הדרו, ותשוקת קודש ממלאה את כל ישרי לב, לחסות בצילו".
שיחות הרצי"ה שמות עמ' 162
"כשיש מסירות נפש מופיעים ניסים. הגמרא שואלת "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?" הדורות הראשונים זכו לניסים, והדורות האחרונים לא כל־כך. משיבה הגמרא: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" – הראשונים היו יותר רגילים למצב של מסירות נפש, כשמופיעה גבורת קודש מצד כלל ישראל, מתגלים ניסים. כשיש מסירות נפש על מדינת ישראל, מופיעים ניסים".
מהן מטרות כוחותיו של הצדיק בעשיית הניסים?
קידוש ה'
מטרת הניסים שעושים הצדיקים (או שנעשים לצדיקים עצמם) היא לקדש שם שמים:
השפתי חכמים (של הרב הרצל אברהם אבא, 1850-1928. ברכות כ, א) מבאר ששאלת רב פפא היתה מדוע לנו לא נעשים ניסים גלויים כדרך שנעשו לדורות הראשונים (שהרי ניסים נסתרים נעשים בכל דור, אלא ש'אין בעל הנס מכיר בניסו')? ותשובת הגמ' היא שהראשונים מסרו נפשם בפרהסיא למען קידוש ה', ולכן מידה כנגד מידה זכו ונעשו להם ניסים גלויים שמרבים קידוש ה' בעולם:
"ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא – ואע"ג דגם לן מתרחיש ניסא, עיין (נדה לא,א) עושה נפלאות לבדו וכו' אלא שאין בעל הנס מכיר בניסו עיי"ש, י"ל דהכי קאמר מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא בהתגליא, ונתקדש שמו יתברך, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא בהתגליא, אלא בהסתר, ואין כאן קידוש השם כ"כ, וקמתרץ ליה אביי ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, לכן מדה כנגד מדה איתרחיש להו ניסים שהיה בהם קידוש השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכן מדה כנגד מדה לא איתרחש לן ניסים שיש בהם קידוש השם".
מבואר בדבריו שמטרת הניסים הגלויים שנעשים ע"י הצדיקים היא להרבות כבוד שמים.
חיזוק האמונה הפשוטה של המון העם
בזרמי חסידות רבים מגמת המופתים של הצדיקים הוא לצורך חיזוק האמונה הפשוטה של המון העם. הרחיב בזה בספר שדה החסידות של הרב ד"ר יצחק אלפסי (ע"מ 203-207).
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, כללות הניסים)
"והנה מי שהוא במדריגה גדולה אין צריך להאמונה ושיראו עדות של נסים ונפלאות כאשר ביארנו כמה פעמים, כי מי שיש לו שכל גדול רואה בחוש השכל מציאות הבורא ברוך הוא יתברך שמו, מי שיש לו מוחין קטנים צריך לנסים ונפלאות כדי להאמין בבורא ברוך הוא יתברך שמו ולירא מפניו".
"ותגזר אומר ויקם לך"
איוב כב, כח: "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר".
ישעיהו מ"ד, כה-כו: "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל… מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים".
מלבי"ם ישעיהו מד, כו
מבאר שישנן שתי סיבות שמגיעים ניסים, אחת משום גזירת הצדיק ותפילתו, והשניה משום קיום דברי הנבואה:
"מקים דבר עבדו – ור"ל כי הנס יהיה מפני שני פנים: א] ע"י גזרת הצדיקים או תפילתם, כמ"ש אליהו (מ"א יז, א) חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, רוצה לומר איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום, ועל זה אמר מקים דבר עבדו שהוא הצדיק העובד אותו. ב] לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א ועצת מלאכיו ישלים , מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה. ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה"
תענית כג, א
"תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל (עליך נאמר הפס') "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" ותגזר אומר – אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה".
ובגמרות ומדרשים אחרים הובא כעין זה על הצדיקים בנוסח שונה: "שאני גוזר גזרה והוא מבטלה".
ספר העיקרים (מאמר ד פרק כב)
עוסק בעניין חטאם של משה ואהרון במי מריבה, ומבאר את הפגם של מניעת קידוש ה' באי עשיית הנס של הדיבור אל הסלע "יען לא האמנתם בי להקדישני", ואגב כך מרחיב בעניין ניסי הצדיקים שבמשך הדורות, וכותב שזהו יסוד גדול באמונה "שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים", והוסיף שמי שמטיל ספק בכך שהצדיק יכול לגזור ושייעשה נס הרי הוא "כמטיל ספק בתורה ובשורש משורשיה". עוד מציין רבי יוסף אלבו שעיקר עניין הנס הוא "במקום שיש בו קדוש ה' – שראוי ומחויב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה".
"עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים… ונמצא זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות, ואמר לתלמידיו בני לא ערוד ממית אלא חטא ממית, נמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, אמרו על רבי חנינא שאמר מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק, והיה כן, ודברים אחרים כאלה. וכן אמרו על רבינו פנחס בן יאיר במסכת חולין, שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצוה ולהולכים עמהם, וכן בנחום איש גם זו ושאר החסידים שנזכרו במסכת תענית, עָצְמוּ מִסַפֵּר הניסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או צווי מהשם יתברך, וכן אמר אליפז לאיוב "ותגזר אומר ויקם לך" – שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם, אמר אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ועוד אמר ואם איש אלוהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והיה כן. וכן אלישע אמר כעת מחר סאה סולת וגו', והיה כן, וכן ויצף הברזל, ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או צווי השם יתברך על זה, וכן שאר הנביאים, ומשה עצמו אמר אם כמות כל האדם וגו', ואם בריאה יברא ה' וגו', ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו', ולא נמצא שצווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשרש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קידוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו ניסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה, ויבואו להטיל ספק בתורה…
והם עליהם השלום (משה ואהרון) אף על פי שעשו זה (שנמנעו מלדבר אל הסלע) לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה מפני חלול השם שנמשך מזה כמו שבארנו. ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו ומעצמו אמר שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב, אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', וקיים השם דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו', כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו…".
המעלות המביאות לידי – ותגזר אומר ויקם לך
מתוך לימוד זכות על ישראל
באגרות הראיה (א, שיא) מרחיב הרב בערך העצום של לימוד הזכות על החלוצים מיישבי הארץ אע"פ שאינם שומרי תורה ומצוות, ובסוף דבריו מבאר שמעלת הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולה שמגיעה לכדי קבלת התפילות בבחינת "ותגזור אומר ויקום לך" מגיעה מתוך לימוד זכות על עם ישראל:
"ואחרי כל אלה הנני כופל ומשנה ומשלש, כי אין כל עיקר חפצי ומגמתי כי אם ללמד זכות על ישראל, וביחוד על עם קדוש היושבים בחצרות ד' בהר קודש קנתה ימינו יתברך, שלא יוציאו עליהם ח"ו לעז שהם רשעים ועבריינים בכללם… ואני מאמין ומקווה, שכשם שאנו מלמדים עליהם זכות מלמטה, כך ילמדו פרקליטים וסניגורים מליצי יושר ללמד עליהם זכות מלמעלה… ובטחתי בחסד עליון ב"ה שכל מה שיתרבו צדדי לימוד הזכות ע"פ דרכה של תורה, ומצורף לה תפילת רבים בעד עדר ד' השב אל רבצו ואל נווהו כן תגדל הברכה ויהפך הנגע לענג והפשע לשפע רב טוב על עם ד' וחבל נחלתו. כי אין שיעור לגודל כוחם של צדיקים ות"ח כשהם באים לזכותם של ישראל, ועליהם הכתוב אומר: ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
מתוך עילוי וזיכוך האמונה והרצון
מידות הראיה (אמונה, אות ט. עם ביאור הרב זאב), מבאר הרב שעשיית המופתים ע"י הצדיקים במובן של 'צדיק גוזר וה' מקיים', מגיעה ע"י זיכוך ועילוי הרצון והאמונה עד כדי יכולת לממש את עוצמתה גם בשינוי לטובה של המציאות:
"האמונה הגדולה כשהיא מזרחת אורה על הנשמה, כל העולם מתמלא אורה על ידה. יכולת כללית גדולה, כוח כביר ונשגב מופיע בנשמת קְדוֹש ד' הדבק בחיי א-ל חי העולמים. כשם שהיכולת והגבורה מצטיירת בתחילה בדמיון הקודש, ככה הולכת היא (האמונה) ומתעלה בשכל ובפועל עד "ותגזר אומר ויקם לך".
מידות הראיה (רצון, אות ד):
"כמה יכול אדם להתעלות, עד כמה יכול הוא לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, עד כדי לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים ע"פ המשכת חפצו "והיה ברכה – הברכות מסורות לך". בבהירות צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם והעולם, ביחש האדם לשלטונו על ההויה. מתעופה עליונה זו יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה, לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו, שהוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו, ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
עין איה שבת דף נט, ב. גם במקור זה מבאר הרב שמתוך גדלות האמונה והרצון המזוכך של הצדיק, באופן שהוא ממש כרצון האלוקי בורא העולם, הוא מגיע לידי כך שבמאמר פיו יכול לחולל שינויים בטבע העולם, משום שבעומק הדבר רצונו מכוון לרצון האלוקי:
"כתיב בהו בצדיקיא "ותגזר אומר ויקם לך – כל כח פועל לפי מדת הכח האצור בו להוייתו, וכל דבר נערך בהכרעתו לפי מגמתו ותכליתו. כל המון הכוחות הרבים והאיתנים שבעולם, השוטפים והולכים במרחבי הבריאה, הינם הולכים ומתרכזים כדי לחולל ע"י כולם יחד, נפש חיה מאירה ומשכלת, הבוחרת בכל עז חילה בטוב האלוהי ובאור החפץ העליון. ההתרכזות הזאת מוצאת לה מקום בנפש הצדיק, שהעלה את כל עז נשמת חייו ועומק כל חפצו לתכלית היותר נשגבה ונהדרה, שהיא עומק חפץ אלוהי עולם, בורא קצות הארץ, אשר לא ייעף ולא ייגע ואין חקר לתבונתו. (ולכן =) המאמר היוצא מחפץ לבב נשמה זאת, חובק בכח וזרע עוזו כל המון הכוחות הנדרשים לחולל יצור נפלא כזה, ומלא עז כזה, ומתאים לכל המשקל התכליתי של כל הכרעתם של הכוחות הכלליים המשמשים לתעודתם זאת. על כן איתניותו של אומר (מאמר) קדוש ונשגב זה הוא גדול ונערץ יותר מכל כח איתן ונשגב אשר בטבע המציאות וכל המון הכחות האדירים. ע"כ יבקע הררי עד וינצח כל צורי מכשול, ולא ישוב אחור ריקם. והאורה האלוהית, הקבועה בנפש הצדיק הדבק באור אלוהי אמת, תנחה גם היא את חפצי לבבו באותה הדרך המסויימת לחפץ העליון, אשר במאמרו וברוח פיו יעמדו כל עולמי עד. ע"כ אין לשער כמה חזקות ומשורגות הינן הסיבות החזקות והרבות העומדות הכן לקיים דבר צדיק יסוד עולם הדבק באלוהים חיים".
שיחות הרצי"ה וישלח עמ' 294:
"בגמרא יש כמה סיפורים על הכוחות האדירים של צדיקים וחכמי קודש אמיתיים: צדיק גוזר גזירה והקב"ה מקיים. ענין זה גם מוזכר בדברי קודש של אבא ז"ל, בפרקים שמצורפים ל"מוסר אביך" ובעוד מקומות אחרים. כוחות אדירי רוח, אדירי קודש, אדירי מחשבות – הם ממשות מציאותית. לתפילתו של צדיק ולברכתו של צדיק, יש כח אדיר".
[1] נחלקו הראשונים מהו האיסור שהיה בלבישת ה"כרבלתא" הזו: יש מפרשים משום שלא היה דרכן של בנות ישראל ללובשו משום שהוא לא היה צנוע והביא לפריצות (ערוך ומהרש"ל), ויש מפרשים משום איסור כלאיים שהיה בו (ריטב"א, בית יוסף יו"ד שג).
[2] וכדברי הגמ' בסנהדרין פב, ב:
"א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה ואחד שלא נשמטו מן הרומח ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף ואחד שבא מלאך והשחית בעם".
[3] יש לציין שרש"י על הפס' הזה בירמיה טו, יט מבאר שלאו דווקא שהופך אותו לתלמיד חכם, אלא כל זמן שהחזירו בתשובה ואפילו הפכו מאדם רשע לאדם הגון, גם מתקיים בו המשך הפס' "כפי תיהיה" שיהיה כמו פיו של הקב"ה שיוכל לבטל גזירות: "אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שתחזירנו למוטב. כפי תהיה – שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה".
בדומה לכך אומרת הגמרא בבא בתרא קטז, א שאדם שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שבעירו שיתפלל עליו, וגם שם דנו המפרשים מי זה בדיוק אותו החכם שבעיר, האם רב העיר או ראש הישיבה, ומ"מ ייתרון כח תפילתו הוא מכך שהוא מלמד תורה ומקרב אנשים לה'. אומנם כאן בבא בתרא קטז,א לשון הגמ' ילך אצל 'חכם שבעיר' אך בגמרא בתענית ח,א מובא נוסח 'ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפילה'.