משל לקשר בין הקב"ה וישראל
ו, א – שיר השירים – משל לקשר בין הקב"ה וישראל
הקשר שבין הקב"ה וישראל נמשל לחיבור בין חתן וכלה ובין איש לאשתו. וכל ספר שיר השירים הוא משל לכך, כפי שדרשו חז"ל לאורך שיר השירים רבה ובעוד מקומות.
כתב רש"י בהקדמתו לשיר השירים: "ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב, ט): אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים, ויסד ספר הזה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה, להודיעם כי לא מלבו עִנה ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה".
וכתב אלשיך בהקדמתו לשיר השירים: "הנה כל מפרש בים המגילה הזאת, נפשו אוותה ויעש לו נושא, ולא תהיה לו כנושא אשר נשא זולתו, כי אם איש לדרכו פנו מזה ומזה, לא ראי זה כראי זה… והנה הצד השוה שבהם, כי זאת המגילה אות היא לעולם אל התחברות אשר בינו יתברך ובין בני ישראל".
ו, ב – שיר השירים קודש קודשים
תנחומא תצוה ה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה, זה שאמר הכתוב (שיר השירים א, טו): הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה, אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמר רבי אלעזר בן עזריה: למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה, כך כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים".
שיר השירים רבה א, יא: "בכל השירים או הוא מקלסן או הן מקלסין אותו, בשירת משה הן מקלסין אותו, ואומר: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו, ב), ובשירת משה הוא מקלסן: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ (דברים לב, יג), ברם הכא הן מקלסין אותו והוא מקלסן, הוא מקלסן הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שה"ש א, טו), והן מקלסין אותו: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים (שם טז)".
רש"י (שיר השירים א, א): "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים – שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו". והאלשיך (הקדמתו לשיר השירים) ביאר: "ודעת קדושים בשיר השירים קודש קדשים, כי הלא ממשיל משלים הוא, כמאמרם ז"ל שלא סילת שלמה מכל חכמתו כי אם שיר השירים לישראל. ואחשבה בכוונתם, כי השיר הלז בערך יתר דברי חכמתו, כסולת נקיה בערך הקמח בלתי מנופה. כי בכל אמרי יתר חכמתו, ימצא בם פשט עם דרך סוד כדרך קמח שלא רוקד אשר בו קמח סולת, אך השיר הזה משולל פשט, כי כולו סולת, הוא הסוד".
כתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה רמג): "דע, שיש צדיק גדול מאד, שאין העולם יכול לסבול קדושתו, ע"כ הוא מתעלם מאד, ואין רואים ממנו שום קדושה ופרישות יתירה, זה מחמת גודל קדושתו מאד. וזה בחינות כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים (ידים פרק ג). נמצא ששיר השירים הוא קדוש מאד יותר הרבה מכל הספרים. והנה מצינו ששלמה המלך עליו השלום חיבר שלושה ספרים, משלי, קהלת ושיר השירים, ובאמת משלי וקהלת הם כולם מלאים מוסר ויראת שמים מאד. ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה כמה פעמים, אבל בשיר השירים אינו נמצא תיבות קדושה וטהרה כלל. פוק עיין ותשכח, שבכל ספר שיר השירים אין נמצא שם בכל הספר שום תיבות קודש וטהור. וזה מחמת גודל עוצם קדושתו אינם רואים שם שום קדושה. ע"כ אינו נמצא שם תיבות קדושה וטהרה כלל".
וזה משום שבשיר השירים החיים עצמם מגלים את ה' יתברך, באחדות גמורה, ואין קדושה למעלה מזה.
ו, ג – אהבת האשה יכולה לעורר לאהבת ה'
ברכות נז, ב: "הרואה שיר השירים בחלום – יצפה לחסידות". רש"י: "שיר השירים – כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל". וביאר הנצי"ב (בהקדמתו לשיר השירים): "ועל זה התכלית אמר שלמה המלך שיר השירים לעורר אהבת ה' בלב ישראל, ומשום הכי אמרו חז"ל הרואה שיר השירים בחלום יצפה לחסידות… הכוונה שיהיו ישראל אוהבים את ה', והוא עניין חסידות".
רמב"ם הל' תשובה י, ג: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו (דברים ו, ה): בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, והוא ששלמה אמר דרך משל (שה"ש ב, ה): כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".
ו, ד – מעלת מידת החשק משיר השירים
כתב רבנו בחיי (כד הקמח, סוף ערך 'אהבה'; עיין לקמן הרחבות לפ"ב ד, א-ב): "מידת האהבה גדולה, אך מידת החשק גדולה ממנה. כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר אבל לעתים תתעלם ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה, אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל… ועל המעלה הזאת של החשק נתייסד ספר שיר השירים, שהתחיל (שה"ש א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, ודרשו ז"ל: כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, כי תכלית המבוקש מן האדם להדביק המחשבה בקודש הקדשים. והנה מילת נשיקה – לשון דבקות, כלשון (משלי כד, כו): שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב וגו', כי המרגיל עצמו לדבר דברים נכוחים הוא דבק בגבולי המידות העליונות, וזה מבואר כי שפה לשון גבול כלשון על שפת הירדן. וזאת היתה מדרגת משה רבינו ע"ה שהיתה מיתתו בנשיקה, שכן דרשו ז"ל (מדרש תנאים דברים לד, ה): וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה' – מלמד שמת בנשיקה, ומילת נשיקה היא דבקות החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מן העולם הזה שלא בהרגש טעם מיתה ושלא על ידי כח המשחית, הוא מלאך המות".
כתב מרן הרב קוק (עולת ראיה ח"ב, עמ' ג): "הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפעל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו. מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהיפתחם מבשמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח… זעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, שנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפעל את הגנוזות, אבל בשמירה היותר מעולה מנטיה לצד השכרון שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה מנוולת… אמנם אם נחשב לחסרון כללי באיזו ספרות, כשלא ימצאו בה אלה הרגשות הפנימיות, שהאהבה מרשמת אותם, באותה האהבה הנהוגה, כמה ראוי לחשב לחסרון אם אותם הזעזועים הרמים והנשאים, שכ"כ פועלים ופעלו ועתידים לפעול על כל טובי בני-אדם, ועל כנסת ישראל ביחוד, הנובעים מאהבת אדון כל המעשים, מקור הטוב והחסד, – אלה הרגשות הנאהבים לא יחקקו בספר ויפקד מקומם. היש ערך לעומק רגש האהבה הזאת, היכילוה ימים רבים, היכלכלוהו גבהי שחקים. החסרון הזה אמנם נמלא לנו בשיר-האהבה אותו שהוא קודש קדשים, הוא שיר השירים אשר לשלמה. וכמו שמי שהוא חמור לאהבה לא יחוש מה יחפצו משוררי-האהבה בשיריהם הפרטיים… כן מי שלבו ערלה… לא יוכל להכיל את הרעיון, כי אלה הגעגועים הרבים הפרטיים הנישאים שבשיר-השירים המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה… מפני שאינו מרגיש כלל שום חסרון בהפקד מקום אלה הרגשות, אשר לא ידעם…".
ו, ה – הקשר בין הקב"ה וישראל כמו הקשר שבין חתן וכלה
למדנו בכתובות סב, ב, שהקשר בין הקב"ה וישראל הוא כמו הקשר בין חתן וכלה: "(רבי) אזיל איעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב (קודם הנישואין). אחלפוה קמיה (העבירו הנערה לפני החתן, רש"י), אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו: איכניס והדר איזיל. הוה קא מכסיף מאבוה, א"ל: בני, דעת קונך יש בך (שאמר להרחיק זמן חופתו, וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, רש"י), מעיקרא כתיב (שמות טו, יז): תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, ולבסוף כתיב (שם כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
יומא נד, א: "אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה (אף ישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה, רש"י), כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה. מתיב רב חנא בר רב קטינא: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו'! (ראה רצפה משונה והבין ששם נגנז הארון, ובדרך טיול ושחוק רצה לספר על כך לאחיו הכהנים, ולא הספיק לומר עד שמת) – אמר ליה: נתגרשה קא אמרת?! (האי מעשה בבית שני הוה, לאחר שנתגרשו וחזרו) נתגרשה – חזרו לחיבתה הראשונה (לתחילת חיבתן, שאין גסין זה בזה)".
ו, ו – הכרובים מעורין זה בזה
יומא נד, א: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ובגמ' שם נחלקו האמוראים אם מדובר על הכרובים שעל הארון או הכרובים המצוירים על כתלי קודש הקדשים.
ועוד שם, א-ב: "כתיב (מלכים א, ז, לו): כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת. מאי כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת? אמר רבה בר רב שילא: כאיש המעורה בלויה שלו. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח): כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ".
הרבה ראשונים הסבירו שמעורים זה בזה היינו מחובקים וכיוצא בזה, וכ"כ רש"י (נד, א, 'הכרובים'): "מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה". וכ"כ שם 'כאיש': "כאיש המעורה בלויה שלו – הנדבק וחבוק בין זרועותיו". ומעין זה בריטב"א (ב"ב צט, א): "שהקב"ה מתרצה להם בעלייתם לרגל ומראה להם חיבה יתירה, כמחבק אדם לחבירו ומנשקו". והמאירי (יומא נד, א) ביאר שמחוברים בכנפיהם: "מעורין זה בזה – ר"ל דבוקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה… ונמצאו דבוקים זה בזה בחיבור הכנפיים ומביטים זה בזה".
והרב כתב בספר: "וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה".
וכך משמע מפשט לשון הגמרא "כאיש המעורה בלויה שלו", ולכן הגויים הזילו את ישראל על כך. ואפשר שלכך התכוונו הראשונים המובאים לעיל, אלא שנקטו לשון נקייה. וכך משמע מהרמב"ן באגרת הקודש פרק ב: "והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה, דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עלוי החבור הראוי. וזהו סוד בנין שלמה, שכתוב (מלכים א, ז, לו) כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת, איש המעורה בלויות שלו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, כא): חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה, אמרו רז"ל (מדרש איכא פתיחתא ט), כשהרגישו עמונים ואמרו ראו אלוהיהם של אלו עושה כזו, וחירפו וגידפו בענין הכרובים. ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה שאמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, נתחממו – שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש…".
ו, ז – קדושת הציורים ממרן הרב קוק
כתב מרן הרב קוק (מאמרי הראיה עמ' 518) בתוך מכתבו לרב יחיא קאפח על אמיתת חכמת הקבלה: "ומה שמרנן כת"ר על הלשונות בענייני תיאורי הזיווגים וכיוצ"ב (בזוהר), איני יודע, וכי כיעורים הם הלשונות הללו יותר מהמעשים. ובגמ' יומא נד, א: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללין להן את הפרוכת ומראין להן את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרין ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. ושם דרשו על הפסוק כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת, במלכים א (ז, לו), כאיש המעורה בלויה שלו, ורש"י פירש: הנדבק וחובק באשתו בין זרועותיו. ובודאי כל אלה הם ציורים קדושים וטהורים שעומדים למעלה מכל שמץ של טומאה ותאוה ח"ו, אלא רמזים לקדושת מקור החיים שהכל כלול באמיתתו יתברך שמו, מראש ועד סוף, והכל הוא במעונו בתכלית הטוהר, הזיכוך, מה שאין כל רעיון תופס אותו. ולולא תפיסת הקדושה בכל ענין, למעלה מכל דופי, היה קשה לנו גם מליצת הנביא: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ (ישעיהו סב, ה), והיינו חושבים זה ח"ו לאי-נקיות בלשון, אבל מצד הקדושה הכל קדוש הוא. ועל זה וכיוצא בזה אמרינן במשנה ידיים ג, ה: שיר השירים קודש קדשים, ואין העולם כולו כדאי כיום שנתן שיר השירים לישראל".
ו, ח – פנייתם של הכרובים השתנתה לפי מצבם של ישראל
בבא בתרא צט, א: "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת (דברי הימים ב ג, יג)! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר ופניהם לבית, הא כתיב: וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כה, כ)! דמצדדי אצדודי…".
רשב"ם: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל, ומתחלה כך נעשו, פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום, וכשאין עושין – הופכין פניהם לבית על ידי נס. דמצדדי אצדודי – קצת לבית וקצת זה לזה, כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר". ובספר נכתב כמאן דאמר שבזמן שעושים רצונו – פניהם איש אל אחיו ממש.
עוד עיין בנפש החיים שער א, סוף פרק ח ופרק ט, על הקשר בין הקב"ה וישראל המתבטא בכרובים.
ו, ט – מדוע בעת החורבן מצאום כמו בשעת הייחוד
כתב באמרי פנחס (רבי פנחס מקאריץ, פרשיות, שצד), שהכרובים היו מעורים זה בזה בעת החורבן כשם שחייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך: "בשעת החורבן הוציאו את הכרובים והראו וכו' – שמעתי מרבי נח יעקב ממאניסטריטש ז"ל ששמע ממוה"ר רפאל ז"ל בשם הרב ז"ל סוד גדול, כי חיוב לפקוד וכו' ביום יציאה לדרך (יבמות סב, ב), וכאן שהיה רוצה ליזיל לאורחא רחיקא, על כן היה פקידה גדולה שיצא נשמת משיח וכו', והבן".
ו, י – קודש הקודשים – פנים בפנים
זוהר פקודי רנט, א: "בהאי היכלא קיימין ענוגין ותפנוקין דרוחי, ואשתעשעותא דאשתעשע קודשא בריך הוא בגנתא דעדן (בהיכל הזה, קודש הקודשים, נמצאים תענוגי ותפנוקי הרוחות, והשעשועים שהקב"ה משתעשע בגן עדן). הכי איהו תיאובתא דכלא וענוגא דכלא, לאתחברא כלא כחדא ולמהוי כלא חד, קשורא דכלא ביחודא חדא הכא קיימא (כן היא תאוות כל ועונג כל, להתחבר בו הכל כאחד, ולהיות הכל אחד, קשר הכל בייחוד אחד). דכד שייפי כלהו מתחבראן בשייפין עלאין, כל חד וחד כדקא חזי ליה, לית לון תיאובתא ולית לון ענוגא בר ביחודא דהאי היכלא, כלא הכא תליא (כשכל האיברים מתחברים באיברים העליונים, כל אחד ואחד כראוי לו, אין להם תשוקה ואין להם עונג חוץ מן הייחוד בהיכל הזה; הכל תלוי כאן)…
היכלא דא, היכלא דתיאובתא היכלא דענוגא היכלא לאשתעשעא עילא ותתא כחדא (היכל זה הוא היכל התשוקה, היכל העונג, היכל להשתעשע למעלה ולמטה כאחד), ומקבלא כלא נהירו דבוצינא עלאה דנהיר לכלא ולאתיחדא כלא כדקא יאות ביחודא שלים (והכל מקבלים האור של המאור העליון המאיר לכל, שיתייחדו הכל כראוי בייחוד שלם), ועל דא היכלא דא קאים בטמירו דכלא, גניז מכלא, אף על גב דכלהו טמירין, דא טמיר וגניז יתיר, למהוי ברית קיימא כלא כחדא דכר ונוקבא למהוי שלים (וע"כ היכל זה נסתר מכל, גנוז מכל, אע"פ שכולם נסתרים, זה נסתר וגנוז יותר, כדי שתתקיים הברית כאחד, זכר ונקבה, להיות שלם)…
תא חזי, מבועא דבירא לא מתפרשא מבירא לעלמין (בוא ראה, נביעת הבאר אינה פוסקת מן הבאר לעולם), ועל דא האי אתר שכלולא דכלא, קיומא דכל גופא, למהוי שלים בכלא כדקא יאות (וע"כ המקום הזה, קודש הקודשים, שכלול בו הכל, קיום כל הגוף, להיות שלם בכל הראוי). הכא הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד בקשורא חדא, דלא מתפרשן כל שייפין דא מן דא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין (כאן הוא הייחוד והקשר כאחד, להיות מעלה ומטה אחד בקשר אחד, שלא ייפרדו האיברים זה מן זה, ושימצא הכל פנים בפנים)".
ו, יא – ביום הכיפורים עסקו בשידוכים
משנה תענית כו, ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא, ל), ואומר (שם, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וכן הוא אומר (שה"ש ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זה מתן תורה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". ועיין הרחבות לפניני הלכה ימים נוראים פרק ו, יב, א-ו, על השידוכים ביום הכיפורים.
ו, יב – מתוך מתן תורה זכו לשמחת עונה ופרו ורבו
ע"ז ה, א: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה, כז) – לשמחת עונה". ובשבת פט, ב, למדנו שחמישה שמות יש להר סיני, אחד מהם "מדבר פארן" משום "שפרו ורבו עליה ישראל". רש"י: "שפרו ורבו – דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, ולא ידענא היכא רמיזא".
ו, יג – מתוך חנוכת בית המקדש זכו לשמחת עונה ופרו ורבו
לאחר חנוכת בית המקדש בימי שלמה, נאמר (מלכים א ח, סו): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".
מועד קטן ט, א: "לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".
המהר"ל בבאר הגולה ה, ד (על גמרא בבא מציעא)
ו, יד – חשיבותם של דברי המהר"ל
לרוב חשיבותם של דברי המהר"ל בבאר הגולה ה, ד, וחידושי אגדות על ב"מ פד, א (עמ' לא-לד), על מעלת החיבור, שהוא עניין אלוקי שאין בו גנאי, ולכן גובר על מחסומי הבשר, ועניין גודל האבר לבטא חשיבותו וגדולתו, שהוא השלמת תשע מדרגות, או חמש או שלוש, נעתיק את כל דבריו הארוכים והיסודיים מתוך באר הגולה.
ו, טו – לשון הגמרא עם רש"י
בבא מציעא פד, א: "כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו (צמד בקר בין שניהן, מתחת כריסן, מתוך שכריסן גדול) ולא הוה נגעה בהו. אמרה להו ההיא מטרוניתא: בניכם אינם שלכם! (שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם) – אמרו לה: שלהן גדול משלנו (כריסם של נשותינו גדול משלנו. לשון אחר: שלהן גדול – תאוה של אשה מרובה משל איש) – כל שכן! איכא דאמרי, הכי אמרו לה: כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ (שופטים ח, כא; אבר תשמיש). איכא דאמרי, הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר (ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו – בשר שנינו נדחקו). ולמה להו לאהדורי לה? והא כתיב (משלי כו, ד): אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ! – שלא להוציא לעז על בניהם. אמר רבי יוחנן: איבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשע קבין. אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין, ואמרי לה בת שלשת קבין. דרב פפא גופיה כי דקורי דהרפנאי (סלים שעושין בהרפניא)".
ו, טז – טמונים סודות בדברי הגמרא
באר הגולה ה, ד: "ודבר זה נראה זר לכתוב זה בתלמוד דברים אלו. ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו (וז"ל תוס' ב"מ שם: "אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך"). אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה. וראוי היה להשגיח בשני דברים: האחד, מה שאלו דברים תמיד האומר היה בו עניין זה. כי רבי יוחנן העיד על רבי ישמעאל ברבי יוסי, והיה נמצא בו עניין זה גם כן. וכן רב פפא העיד על רבי יוחנן, והיה בו גם כן עניין זה, ודבר זה אינו במקרה. השני, כי תמיד הדור הראשון יותר בשיעור, כי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה מכת התנאים, ורבי יוחנן סוף התנאים, ורב פפא סוף האמוראים, ותמיד השיעור פוחת והולך, וגם זה לא במקרה הוא.
ו, יז – חוש המישוש אינו חרפה, שהוא יסוד קיום העולם
אמנם גם זה אמרו לכבוד השם יתברך ולפארו. כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובושתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב, כה): וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים (שם כ), וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת, שדבר זה פחיתות לאדם. ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מו"נ א, ב) כי דבר זה כאילו אמר איש אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה.
ו, יח – הפחיתות מצד יצר התאווה האנוכית
אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאותו ויצרו (כלומר: להנאתו הפרטית בלבד), ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאותו ואל יצרו אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאוה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאוה. ובמדרש (ויק"ר יד, ה): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז), אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד מעון. אמר דוד, כלום נתכוין אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו. הרי אף אצל חסיד שבחסידים, המעשה הזה הוא לתאותו, ולכך הוא גנאי (ביאר הרב שחלק הגנאי הוא בכוונה הפרטית המנותקת מאהבת אשתו, פרו ורבו, תיקון העולם וגילוי אחדותו). וקודם לכן היה המעשה הזה כמו שאר המעשים. ומה שאמר הכתוב (בראשית ג, יא) מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, פירוש מִי הִגִּיד לְךָ שיש להקפיד על שאתה ערום, ויש חרפה וגנאי בזה, וכן פירש רש"י ז"ל. ואחר שנטה אל התאוה, אז ראוי היה להם לכסות בשר ערוה.
ו, יט – חשיבות האיבר
וזה שאמרו שם על דבר זה: כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ (שופטים ח, כא), ורצה בזה כי כגבורת אנשים האבר הזה. ודבר זה מורה על חשיבותו, ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף אליו הגבורה, שלא נאה הגבורה שהיא שלימות, בדבר שהוא מגונה בעצמו. אבל הדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי אין בדבר הזה בעצמו גנאי, כי אדרבא, מצד עצמו אינו גנאי, לפי שהוא יסוד אשר נבנה עליו הכל. אמנם אשר מתלבש בתאותו ומשמש בו לתאותו, כמו שהוא אצל כל אדם, הוא גנאי וחרפה, לא מצד המעשה עצמו.
ו, כ – לשני ההסברים החיבור נעשה מכוח עליון שמעל הטבע וגובר עליו
והמאמר שלפני זה, שחולקים, שיש שאומר אהבה דוחקת את הבשר, ויש שאומר כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, גם מחלוקת זה אינו דבר קטן. כי למאן דאמר אהבה דוחקת הבשר, כי חבור האדם עם אשתו שיהיו לדבר אחד לגמרי. והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי, כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כח החבור מן השם יתברך, וכמו שנרמז במלת 'איש' ו'אשה', כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י"ה; היו"ד באיש, הה"א באשה (סוטה יז, א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה, ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם. ודבר זה הוא החבור מן איש ואשה, ולכך כח עליון מחבר אותם. ועל זה אמר אהבה, שהוא עצם החבור, שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי. שודאי ראוי שיהיה גובר כח החבור על הבשר הגשמי, שהוא עומד כנגד זה.
ואידך סבר כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ, כי אבר התשמיש יש לו כח איש, כי האבר הזה עצמו הוא ההבדל בין איש לאשה, ואליו ראוי ביותר שם 'איש', ולכך יש לו כח מיוחד יותר.
והבן דעת האומר 'אהבה דוחקת את הבשר', רוצה לומר כי כח אהבה, שהוא חבור זכר ונקיבה, כל כך גדול, שהוא דוחק את הבשר. והב' אומר, כל כך גדול כחו של איש במה שהוא איש, שדוחק הבשר. ושניהם כוונתם כי יש בחבור הזה כח שהוא על הטבע וגובר על הטבע המתנגד.
ו, כא – מעלת האיבר ושאין בו גנאי
ובזה התבאר כי אין כאן גנות וגנאי בעצם הבריאה כלל, רק ההפך הוא, שהדבר שחושבים שהוא גנות וגנאי, אינו כך כלל. ואדרבא, נמצא בו הדבר שהוא שבח, הוא הגבורה והכח. ואם באמת כי חרפה הוא האבר הזה, דבר זה הוא מצד האדם עצמו, שהוא פונה אל תאות המשגל, ואינו נמשך בפעל הזה אל אשר נברא האדם עליו לקיום העולם, רק אחר תאותו ויצרו, ובשביל כך בודאי הוא גנות וגנאי וחרפה כמו שנתבאר. אבל אין זה מצד עצם הבריאה.
ועתה בא לפרש כמה כחו ורב גובריה, ומה שלטון של אבר הזה. כי בני אדם רואים האבר הזה בזוי ושפל בתכלית, ועל דבר זה לא ברא אותו יוצר הכל.
ועל זה אמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשעה קבין. דע, כי מסודי היצירה, כמו שאמרו במסכת נדרים (לב, ב) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז, יט) – מאי מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים? שתי עינים, שתי אזנים, שתי ידים, שתי רגלים, וראש הגויה, והפה. ופירוש הכתוב לפי זה, כי השכל אשר לאדם, תעוז והוא יותר במעלה מן עשרה אברים שהם שליטים בגוף האדם. שהגוף נקרא בשם 'עִיר' בכל מקום, כמו שהוא מבואר במקום אחר. וגם מזה תוכל להבין, כי לא אשר יחשבו בני אדם הוא דרך חכמים, שהרי מנה האבר הזה עם עשרה שליטים, שהם האברים החשובים.
ויותר מזה, כי כל האברים הם זוגות, ואילו ראש הגויה והפה אלו שנים בלבד הם יחידים. וזה כמו שאמרנו, כי על ידי האבר הזה האדם הוא איש, אשר האיש נחשב כמו צורה, כמו שאמרנו. וכן הפה, שבו הוא חי מדבר, דבר זה הוא נחשב צורה. ומחולקים הם, כי הפה הוא אל הדבור, אשר הדבור הוא שכלי, כמו שאמרנו בכמה מקומות. וראש הגויה הוא בשר. והפה שבו הדבור בודאי נחשב כמו צורה, וראש הגויה מפני שעל ידי אבר זה נחשב איש, והאיש הוא נחשב צורה, ובזה הוא משלים כל האברים שהם תשעה. אבל אין בכלל הזה הפה שהוא עשירי, כי כבר אמרנו כי הפה בעצמו נחשב כמו צורה, והוא משלים את הכל מצד שממנו הדבור השכלי. ולכך מנה ראש הגויה והפה ביחד, כי אלו שתי אברים הם לאדם השלמה מצד שתי בחינות…
ו, כב – משמעות הגודל והמספרים
ולפיכך אמר אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת ט' קבין. וכל אלו דברים גדולים מאוד… כי ראוי לו מספר תשע מטעם אשר אמרנו, כי הוא השלמה אל כל התשעה.
ואמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ודבר זה, כי רבי יוחנן שהוא אמורא, והוא מדריגה למטה מזה, ולפיכך אמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ורוצה לומר, כי הוא המשלים לחמשה אברים האחרונים, שהם שתי ידים ורגלים. ולא היה כאן השלמה אל כל הט', רק אל חמשה אחרונים. 'ואמרי לה כחמת בת ג' קבין'. ורוצה לומר, כי אין לתת לו השלמה רק אל שנים האחרונים, ולפיכך אמר כחמת בת שלשה קבין. וכל ענין זה שזכר כאן לא בא לומר רק על ענין מהות האבר הזה, שיש לו חשיבות הצורה, ומוציא את האדם אל הפעל ואל השלימות. ומפני שכל שתי מדריגות שהם זה על זה, על ידי התחתונה העליונה הוא בפועל, כאשר העליונה יש לה מדריגה עליה. ולכך רבי יוחנן מעיד על רבי ישמעאל, ומוציא אל הגלוי אבריה דרבי ישמעאל. ורב פפא מוציא אל הגלוי אבריה דרבי יוחנן, כאשר כל אחד ואחד הוא השלמה יותר. ולעולם אשר אין לו השלמה כל כך, מוציא אשר עליו אל הפעל הנגלה.
ולכך כל אחד מעיד על אשר הוא עליו. ואמר כי אבריה דרב פפא כי דקולא דהרפנאי, רוצה לומר שהכל פונה אליו (הרפניא- הר שהכל פונים אליו, יבמות יז, א), מפני שהוא צורה, והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל. וזהו מה שאמר כי הוא כמו דקולא דהרפנאי, שהכל פונה ונמשך אחריו, כמו שהוא ראוי אל הצורה שהיא משלים הכל… (ולמד שם מזוהר ח"א יח א; לג, א, שהאיבר הוא כנגד המקום שבו כל המדרגות והאיברים מתכנסים למקום אחד, והכל פונים אליו, והוא יסוד החיים).
ו, כג – על ידי האיבר ומילתו ישראל מקבל מדרגת הצורה ויוצא לפועל
ותדע כי האבר הזה – בו נחשב האדם בפעל. כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא 'איש', ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור. ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור, ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה, כמו שהתבאר פעמים הרבה. ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה.
ו, כד – טעותם של חכמי האומות
והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו, כי באו להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה. ואם כן היה זה גנאי לאדם, אשר נברא בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימות האדם. לכך באו חכמים ועקרו הדברים אלו, כאשר יבין אותם. ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת, אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות. לכך לא נמנעו חכמים מלכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי התורה מענין האדם וצלמו, אשר החוקרים מדעתם ושכלם בזו אותו וגם צלמו.
וכאשר תבין את זה, אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפילוסופים לא ראו והביטו… ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת – הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא עניין אלקי, ולא טבעי… ואין חכמתם (של חכמינו) דומה לחכמת חכמי האומות, כי חכמי האומות, אף כי היו חכמים, היה חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית, סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים, ועד משה רבינו עליו השלום…" ע"כ מהמהר"ל.
עוד עיין בבאר הגולה ב, ט, בביאור היתר שלא כדרכה בישראל, שעניינו שיש ערך לחיבור של האיש עם האשה הן מצד פרו ורבו והן מצד החיבור עצמו, ועל כן הותר שלא כדרכה. ודבריו מובאים להלן הרחבות לפרק ב, יח, ט-יג.
ו, כה – ישראל והגויים במצוות עונה
במדבר כג, י: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". נדה לא, א: "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו".
עבודה זרה סה, א: "רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא (במרחץ של וורדים, רש"י) וקיימן זונות ערומות קמיה, א"ל: אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי (האם יש לכם תענוג כגון זה בעולם הבא)? א"ל: דידן עדיפא טפי מהאי. א"ל: טפי מהאי מי הוה?! א"ל: אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא. א"ל: אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי? עד דיתבי, אתא ההוא פריסתקא דמלכא, א"ל: קום דקבעי לך מלכא! כי נפיק ואזיל, א"ל: עינא דבעי למיחזי לכו בישותא – תיפקע, א"ל רבא: אמן. פקע עיניה דבר שישך".
ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין ו, עו-עט): "…וכך לענין תואר צדיק, כל ישראל נקראים כן, וכמו שכתבתי (ריש סימן זה). ואף על פי שחוטאים ופוגמים בברית, בפועל הוא רק מצד החילפי והחוחים הסובבים את השושנה, אבל אינו נוגע בעצם האסא והשושנה… דאומות העולם… עצם נפשם שקוע רק בתאוות עולם הזה, שזה כל חיותם, ואם לא יהיה להם מילוי תאותם למה להם חיים, כי אין להם שום הרגשת והשגת חיות אחרת אלא חיות הגופני בעולם הזה, ואין משיג עונג אחר אלא עינוגי התאוות הגופניות. דעל כן אמר בר שישך לרבא (ע"ז סה, א) אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי, שהוא נחלת הצדיקים הפרושים ומרוחקים מתאוות, ומה בצע להם מתקוותם להשיג על ידי זה העולם הבא, ומה עונג יוכלו להשיג שם אם אין להם עינוגי התאוות האלו שהיה לו. כי הוא לא השיג כלל עונג אחר…".
עוד כתב (שם ד, עז): "… ועל זה הוא כל גלות זה, לברר קדושת הגופות דבני ישראל שנקראים כולם צדיקים…". (שם ד, עח): "… והתאוה נקרא שקר… כי כל הנאה שלשעה ואחר ימלא פיהו חוצץ, ואין קיימת לעד רק עד ארגיעה – הוא דבר שקר, ככל הנאות עולם הזה עלמא דשיקרא… ועל כן אמר (במדבר כג, י): וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, דעל דבר זה נסתמית וכו', דאותו רשע לא הבין איך יהיה בזה קדושה… והיא על דרך שאמרו (ע"ז סה, א) גבי בר שישך, עינא דבעא למיחזי לנו בישותא תפקע, ופקעה עינו. כי עיקר החמדה מהעין… ועיקר הניאוף בעין… ובלעם היה חושב עצמו טהור עינים מראות ברע, ותמה מי שהוא וכו' יסתכל, נעשה שתום העין. כי באמת הוא עיקר הרע-עין ופרץ גדר של זנות, כי כך הוא באומות העולם, מי שנראה בגוון טהור עינים ונקי מאיזה דבר, הוא באמת בשורשו בהיפך, כי כך דרך פשיטת טלפיים שלהם להראות עצמו נקי במקום שהוא עיקר חסרונו בשורשו. ואצל בני ישראל הוא להיפך, דבמקום שנראה למראית עין לא טוב, הוא באמת בשורשו בתכלית הטוב… (ת"ה ו, עט) …ובלעם היה עין רעה מצד הלבוש שלו, שהיה מראה עצמו נקי מתאוות, ונפש רחבה מצד פנימיות שורש הנפש הטמאה שבלבו שהיה מלא תאוות כהמות ימים, ורוח גבוהה מצד המוח והשכל הטמא שלו… ובר שישך שהיה שטוף בזימה, בעינין דזונות ערומות, דימה דגם בני ישראל כן ומתענגים בזה, וזהו הבישות דבעא למיחזי בבני ישראל… לחשוב עינם חס ושלום גם כן משוקקת לתאוות הגשמיות כעינו של אותו נואף. ועל כן עני רבא בתריה אמן… ופקעה עינו שלא יכול עוד להתענג מתאוותיו בעיניו. כי עין איש היהודי אין לו תענוג באמת אלא על ידי שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (ישעיהו מ, כו)… וזהו שאמר לו רבא אתון אית לכו אימתא דמלכותא, ובזה מסתלקת התאוה, אבל אנן לית לן וכו', כי יראת שמים דבני ישראל הוא באמת תכלית התענוג שלהם, דעל ידי זה זוכים לאהבה… מהו תאותן של ישראל – הקדוש ברוך הוא, ויראת שמים מבטלת כל מיני יראות דעולם הזה, והיא מושכת אחריה אהבה ועונג…".
ביאר הרב: כלומר, על ידי שישראל יודעים מי ברא אלה, תענוגם ושמחתם הגשמית מקושרת לה' ולקדושה. עוד אפשר להוסיף, שהעניין המיוחד בישראל הוא, שעיקר מגמת האיש לשמח את אשתו, וכן עיקר מגמת האשה לשמח את בעלה, ועל ידי כך מתגלה הערך האלוקי שבזה, ועל ידי כך ההשתוקקות והדבקות שלהם מגלה את האחדות האלוקית בעולם.