ארכיון הקטגוריה: מועדים

ה,א – מצוות תלמוד תורה

עניין זה נתבאר באריכות בפניני הלכה שבת ה, א-ה, ובהרחבות שם, וכאן הוספנו עוד מקורות ובירורים, והיסוד לכל מתחיל במצוות תלמוד תורה שהיא תמידית, וממילא כשיש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד, ולשם כך ניתנו לנו שבתות וחגים, כדי שיהיה לנו זמן פנוי מעבודה ללמוד תורה.

רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג: "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר (דברים ה, א): וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד". שם א, ח: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". שם א, י: "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח". שם ג, ג: "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". שם ג, יג: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר (תהלים מב, ט): יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי, וכל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו): כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח. כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו, לא), זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל בוזה דבר ה'. אמרו חכמים כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וענין זה מפורש הוא בתורה, הרי הוא אומר (דברים כח, מז-מח): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ, ואומר (דברים ח, טז): לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". מקור דבריו על "דְבַר ה' בָּזָה" בסנהדרין צט, א: "תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה – זה הוא דְבַר ה' בָּזָה… רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק".

הארכתי בהעתקת ההלכה האחרונה מפני שיש ללמוד ממנה שלושה עניינים הנוגעים ללימוד תורה בחג: א) כאשר יש זמן פנוי צריך לנצלו ללימוד תורה. ב) יש ערך גדול ללימוד התורה בלילה. ג) המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני, והחג הוא זמן של עושר, וצריך להיזהר בזה.

ה,ב – איסור ביטול תורה

יומא יט, ב: "תנו רבנן: … וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו, ז) – בָּם ("בדברי תורה") יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר: וְדִבַּרְתָּ בָּם – עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי. אמר רבא: השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם – בָּם, ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח): כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר". אמנם מוסכם שאין הדברים כפשוטם, ולא כל שיחה של חולין אסורה, וכ"כ ר"ח, מאירי, מהר"ץ חיות, פר"ח או"ח סו"ס סז, חוות יאיר קלט, אור שמח הל' ת"ת א, ב. וכן מוכח משו"ע או"ח שז, א. אבל מאידך ברור שאסור לאבד זמן רב לבטלה, על אחת כמה שכאשר יש ימים שבהם פנויים מעבודה, שיש להקדיש בהם זמן ניכר מאוד ללימוד. על אחת כמה וכמה בימים קדושים, שקדושתם מחייבת יותר להקדיש את הזמן הפנוי שבהם לתורה.

ה,ג – איסור מלאכה בחג מפנה זמן שחייבים ללמוד בו תורה

כפי שלמדנו ברמב"ם (הל' ת"ת ג, יג), כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל "דְבַר ה' בָּזָה". ונראה שזה יסוד דברי תנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה". כלומר זמן פנוי, ובמיוחד זמן קדוש שהוא פנוי, צריך באופן טבעי להיות מוקדש ללימוד תורה. ועיין להלן ה, ה, שכך כתב הרלב"ג, ולהלן ה, י, שכך כתב בסדר היום, שהואיל ופנויים ממלאכה צריכים לעסוק בתורה.

וכ"כ משך חכמה (דברים יד, כג, לגבי אכילת מעשר שני בירושלים): "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. אלו שבתות וימים טובים (יבמות צג, א). והוא כמו שכתבו בתוספות (ב"ב כא, א) שהמעשר מביא לידי יראה. לפי שהיה עומד בירושלים (עד שיאכל מעשר שני שלו), והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה (עכ"ל התוספות). אמנם מן הכהנים שפרנסתם מצויה, וכן בעלי משמר, לא יקבל תוכחה, שהוא טרוד בעבודתו ומלאכתו להביא טרף לביתו. אמנם בשבת וימים טובים שהוא פנוי ממלאכתו, אז ילמד מהכהנים לעסוק בתורה ועבודת ה'. ויעויין תנא דבי אליהו פרק א'".

ועוד כתב משך חכמה (דברים ה, יב): "… ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו, וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה".

ה,ד – כן נהג עזרא הסופר בראש השנה

נחמיה ח, ב-ג: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה". ועוד שם ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹוהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". ובהמשך על מצוות הסעודה, שם ח, י-יב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

יש לשים לב שפסוק זה, "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים", הוא אחד המקורות לשמחת סעודת יו"ט כמובא בביצה טו, ב, ויחד עימו מסופר על העיסוק בתורה עד מחצית היום.

להלן נלמד שצריך להקדיש כשש שעות בכל חג ללימוד תורה, וכפי שנהג עזרא הסופר, שקרא בתורה בראש השנה לפני העם עד חצי היום, ואח"כ הלכו לאכול משמנים ולשתות ממתקים. ולכאורה כך היה צריך לנהוג בר"ה, אלא שהואיל והוא יום דין יש צורך להרבות בתפילה, ואף שלכתחילה עיקר החציו לה' צריך להיות בבית המדרש, בשעת הדחק אפשר לצאת בתפילה. ואע"פ כן טוב להשתדל ללמוד כמה שעות בראש השנה.

ה,ה – דברי הרמב"ן רלב"ג והחינוך

כתב הרמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מ"ב ד כג): מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ר"ה טז, א): מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל".

וכ"כ רלב"ג (מלכים ב, ד, כג): "ידמה שבימים האלו היו באים לפני הגדולים לשמוע דבריהם והם יורו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". עוד כתב (נחמיה ח, י): "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים. אמר זה בעבור עונג יום טוב… ולפי שעד חצי היום קראו בתורה, למדנו מזה שהמועדים נתנו לשמוח בקצתם הנפש והוא העסק בתורה, ולשמוח בקצתם הגוף והוא המתענג במזונות ובמשקים ערבים". ובתועליות שבסוף הספר: "התועלת השלישית הוא: להודיע שהכוונה במועדים הוא לעסוק בהם בתורה, כי אז העם פנוים ממלאכה ויתכן להם זה. ושהוא ראוי שישימו קצת היום בתורה ובקצתו יתענגו וישמחו לכבוד יום טוב…" והביאו ביד פשוטה לרמב"ם יו"ט ו, יט.

וכ"כ ספר החינוך רחצ: "ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה לב, א) משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בהלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת".

ה,ו – איסור משחקים וקריאת עיתונים

וזה היסוד לדעת המחמירים שלא לשחק במשחקים בשבת, וממילא להחלת איסור מוקצה על כל המשחקים, וכפי שמשמע משו"ע שח, מה. וכן מבואר בהרחבות לשבת ה, א, יט. ושם כב, יג, א-ב.

וכן לגבי קריאת דברי חול כעתונים. נראה שדעת הרמב"ם שאסר לקרוא חכמות חיצוניות בשבת, מפני שהשבת צריכה להיות מוקדשת ללימוד תורה. ואף לדעת רוה"פ החולקים עליו, כתב שאלת יעב"ץ א, קסב, שהשו"ע שז, טז, אסר לקרוא ספרי מלחמות, למרות שמן הסתם יש להקורא הנאה מזה, משום שמדובר בקריאה של קבע, ולא התירו אלא קריאת ארעי שיש בה תענוג. ועיין בהרחבות לשבת כב, יב, ז-ח.

ה,ז – תקנת הדרשה

מעבר לכך, למדנו שתכלית השבת והחגים שיעסקו בתורה, ולכך התקינו לדרוש בשבת, כמבואר במדרש על פרשת ויקהל. ועיין בהרחבות לשבת ה, ד, הרחבה גדולה ובה י"ז סעיפים על חשיבות הדרשה, והחומרה שהתייחסו למי שלא בא אליה. ונראה שהדרשה ארכה זמן רב, כשעתיים ויותר. וכן משמע שר' אליעזר דרש במשך שעות רבות (ביצה טו, ב). וכן מצינו שרב הונא דרש במאמץ רב את דרשת יום טוב.^[1]

ה,ח – תקנת משה שילמדו הלכות חג בחג

מגילה לב, א: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג, מד), מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכן מוזכר בגאונים (שאילתות ניצבים קסא; בה"ג כד), ובראשונים (רי"ף מגילה ב, ב; ר"ח מגילה לב, א; רא"ש מגילה ד, יג; ר"ן פסחים ו, א; ריטב"א מגילה ד, א ועוד רבים).

ועיין בב"י ובאו"ה סי' תכט, בחילוק שבין שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום למצווה לדרוש בחג בהלכות החג, ומכל מקום המצווה לדרוש היא בנוסף למצווה לקרוא בתורה בציבור בענייני היום. וכתב בפני משה ירושלמי (פסחים פ"א ה"א), שהמצווה לעסוק בענייני החג היא גם לכל אדם בביתו. (ועיין בשעה"צ תכט, ה, שבנוסף לתקנה לקרוא בתורה, יש תקנה ללמוד בענייני החג).

ה,ט – שמחת החג מתקיימת בלימוד תורה

שיר השירים רבה א, ג: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שה"ש א, ד), רבי אבין פתח: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד), אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ בהקב"ה, בָּךְ בישועתך, בָּךְ בתורתך, בָּךְ ביראתך. אמר רבי יצחק: בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך". והביאו ר"י עמדין בסידורו כמקור ללימוד תורה בחגים עמ' רנט, אות יב.

וכ"כ בשאגת אריה סימן סט: שאף בלימוד תורה מקיים מצוות שמחה, "דשִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) של תלמוד תורה, דיש לו שמחה בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות המקום במצוה החביבה ושקולה לפני המקום כנגד כל המצוה. אבל נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה – אין להן בהן משום שמחה כלל". ושאל, אם מצד מצוות השמחה חייבים ללמוד ביו"ט, וכן למדנו שאסור ללמוד בתשעה באב, כי לימוד התורה משמח, מדוע צריך ללמוד זאת מהפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, ח). ותירץ: "דאי לאו האי קרא הווא אמינא דאע"ג דמחוייב בי"ט בכל מיני שמחות ודברי תורה בכלל, אפילו הכי בכל שהוא בין רב בין מעט סגי להו כמו שאר שמחות דסגי להו אם משמח את עצמו בהן אפילו זמן מועט, קמ"ל קרא דחציו לה' דתלמוד תורה כנגד כולן, וחציו לשאר כל השמחות…"

וכן כתב המאירי ביצה טו, ב, שלימוד התורה הוא שמחה: "הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה…" וכ"כ מהרש"א פסחים סח, ב: "דהא ביום טוב נמי כתיב ושמחת בחגך, והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב…"

ה,י – ימי הקודש נועדו ללימוד תורה

ז"ל סדר היום (ענין חול המועד): "ולא יאמר אדם כיון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זה כוונת הי"ט והמועדים חלילה להאמין זה והפתאים והסכלים לבם נוטה לסכלות זה, אבל האמת, לא ניתנו י"ט לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה ובלי טרדה ובלי מחשבה, והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותו במאכל ומשתה ושינה וטיול אלא כל אחד יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל י"ו, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא. ולא מפני זה תענג נפשו אלא יאכל דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו ויישן מעט אם בר הכי הוא והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה, כי כולם פונים לתאות היצה"ר הגוף הנגוף, כי רבים אשר אתו מאשר איתה, כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה. אשריו ואשרי חלקו למי שנגע יראת אלוהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לסמוך אותה שלא תפול ביד מבקשי רעתה, וזה כל האדם. וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה, ויש קרבן מוסף לכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בו כנ"ל, גם יש בהם תוספת גברא בקריאת התורה, ומתוך עניינים אלו נראה שיש בהם קדושה. ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג, ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם. אבל הענין כאשר כתבתי, והחכם עיניו בראשו לשקול כל העניינים כאשר כתבתי כמה פעמים".

ה,יא – גינת ורדים

כיוצא בזה ביאר בגינת ורדים או"ח ב, כג, את הטעם לכך שמותר להוסיף עליות לקריאה בתורה בשבתות ובימים טובים: "… ופסקו כל הפוסקים כרבי יהושע, הרי למדנו שבשבתות ובי"ט חייב אדם לעסוק בתורה מחצית היום, ומפני כך כשתיקנו לקרות בשבת ובי"ט נתנו רשות להוסיף עולין לקרות בתורה נוספין על העולין לחובת היום כרצונם. ולא נתנו קצבה לדבר, ואפילו יעלו אלף שפיר דמי, כי קדוש היום לעסק התורה. וכיוון שהוא משום עסק התורה משמע ודאי דכל מה שירבו להוסיף עולים… ואפי' שיקראו במה שכבר קראו אחרים". ובזה מבאר המנהג של שמחת תורה. ועיין להלן ב, ח, שכתבתי שנכון שלא להוסיף עולים זולת בשמחת תורה.

ה,יב – מצוות הלימוד בסעודה

המצווה ללמוד תורה קשורה גם לסעודה, שככל שאוכלים יותר כך צריך לקדש יותר את הסעודה בדברי תורה. כפי שהזכרתי בספר מסנהדרין קא, א. ועוד עיין בפניני הלכה ברכות יג, ח.

ה,יג – שנהגו לדרוש לרבים בליל יום טוב ושבת

תוספתא ביצה ב, ו: "…מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש לשחרית. מצאו ר' יהודה בן בבא אמר לו: מפני מה לא באתה אמש לבית המדרש…" והובא גם בביצה כא, א.

פסחים קט, א: "אמרו עליו על רבי עקיבא: מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו…" פירש תוס' בפירושו השני, שקיצר בדרשה של ליל פסח: "… והיו רגילין בבית המדרש לילי י"ט כדאמרינן (ביצה כא, א) מעשה בשמעון התימני שלא בא בלילי י"ט לבית המדרש למחר מצאו רבי יהודה בן בבא". וכן במרדכי פסחים תריא: "… לפי שבימיהם היו רגילין לדרוש באגדה בכל הלילות של יום טוב, וראיה ממסכת ביצה (כא א) מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש וכו', וקאמר הכא דבלילי פסחים לא היו דורשים כדי שלא יישנו התינוקות".

וכן מצינו שנשים השתתפו בדרשה של ליל שבת, כמבואר בירושלמי סוטה פ"א ה"ד, במעשה בר' מאיר שהאריך בדרשתו, ואיש אחד שכעס על אשתו הדיר אותה מביתו עד שתירק בפניו. והבאתי המעשה בפניני הלכה שבת ה, 2. ואולי דרשו באגדה כדברי המרדכי דלעיל, והדרשה התאימה לנשים.

מהמקורות שהובאו עולה שהדרשה בלילה היתה צמודה לתפילת ערבית ולפני הסעודה, ולכן לא האריכו בה בליל הסדר. וכן נוהגים כיום הרבנים לדרוש סמוך לתפילת ערבית של שבת וחג, אלא שאז היו מאריכים הרבה, וכיום מקצרים. ומסתבר שעל דרשה זו מסופר בירושלמי סוטה, ששם אמרו שעד שחזרה לביתה כבה הנר, ומן הסתם עוד לא אכלו סעודת שבת.

ה,יד – מעשה בהלל

יומא לה, ב: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".

כתב בבן יהוידע שם: "נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום, ובא לשם אחר חשיכה, כי היו קובעים ללמוד בבית המדרש גם בליל שבת, ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת ת"ח, ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים, ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר. ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה… והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום שישי מבעוד יום, והלל ע"ה כיוון שלא הביא לא הכניסו, ולכך עלה וישב על פי ארובה לשמוע תורה… ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג, אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמיים, ואינה טבעית מחמת הקור… ובזה ניחא, דבעת שנתלה על ארובה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג, אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה, והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש… ואחר כך מריבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג, ולכן שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן, דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן".

אמנם אפשר לבאר שהלל בא לשמוע השיעור ביום שישי בבוקר, ובעקבות השלג לא יכל לקום ולחזור לביתו להכנות לשבת קודש ונשאר שם עד בוקר יום השבת.

ה,טו – תשובת הגאונים על הלימוד לפנות בוקר

תשובות הגאונים – מוסאפיה (ליק) סימן פז: "וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הצבור ואומרים פרשיות שבספר תהלים בשבת ובי"ט. ובר"ה ויוה"כ מוסיפין פרשיות ועד שהצבור מזמרין מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות ואח"כ מתפללין, מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש, מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים או לא? כך הראונו מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבה"כ בשבתות ובי"ט ולומדים מדה יפה הן עושין. וכך מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה. שכיון שגלו לבבל ונמעט התלמוד ובטלו המלמדים מצער גלות נתקבצו בני ישראל אצל נביאים ובעלי תורה. אמרו לו אנו אין בידנו לא משנה ולא תלמוד לשנות בלילה ויש עלינו טורח ומחיה ופרנסה, בשבתות ובי"ט מיהא שיש לנו פנאי נשב בטלים ונישן כל הלילה? תקנו להשכים לבה"כ ולומדים עד שחרית. והסכימו על מנהג דהע"ה שאמר חצות לילה אקום להודות לך וכו'".

ה,טז – דברי ר' חיים פלאג'י

כתב ר' חיים פלאג'י (פני חיים, פרשת בחקתי): "סמיכות הפרשה (ויקרא כו, ב-ג): אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה. לפום פשטן של דברים דעתי נוטה בזה על פי דברי רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת טו, ה): לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא להגות בהם בתורה. ומשה תיקן להם לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג, הלכות עצרת בעצרת. ועוד אמרו דהתורה עצמה שאלה מהקב"ה: זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וכיוצא, תורה מה תהא עליה. השיב לה הקב"ה: הרי נתתי להם השבת שהם פנויין ממלאכה ועוסקין בתורה. באופן דבין בשבת ובין ביו"ט דנקרא נמי שבת, מיחייב איניש לעסוק בתורה, ולא להוציא זמנו בהבלי העולם באכילה ושתיה מרובה, ושחוק וקלות ראש, והילוך בשווקים וברחובות חוץ לתחום בלתי שום הכרח. כי ה' יביאהו במשפט על ביטול תורה בשבת טפי משאר ימות השבוע, כמ"ש הראשונים על הפסוק (תהלים עה, ג): כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, כנודע. והשתא זהו הרמז אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, נקט לשון רבים לרמוז גם למועדי ה' דנקראו שבתות, תשמרו אותם כדת של תורה, דרכיה דרכי נועם, דכתיב (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה', וכתיב (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, והעיקר כסברת רבי יהושע דאמר חלקהו חציו לה' חציו לכם. וכן בשבת חייב לענגו בבשר ויין וקיום ג' סעודות, וחייב נמי לעסוק בתורה בו ביום, ולא להמשך כל היום אחר תענוגי העולם. והיינו שמירה מעלייא, דאם יתבטלו מן התורה אפילו בימים שכאלו שאתם פנויים ממלאכה, הביטו וראו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, דיהא לכם מוראת מקדש, דוַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו, לא) על ביטולה של תורה. הביטו וראו כמה פגם עושה עוון ביטול תורה, דהן בעוון עיקר חורבנו היה בעוון ביטול תורה, שנאמר (ירמיהו ט, יב): עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וכיון שהעוון הוא עוון פלילי רח"ל זהו שהחריבה את ביתינו, לזה סמיך אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה, דיש 'אם' שהוא ודאי, ורצונו לומר בודאי שתהיו עמלים בתורה בימים המכובדים הללו".

ו,א – מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע

עיין בביאור סוגיה זו בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק ה, ב-יד. ונזכיר כאן את עיקרי הדברים בקצרה, בתוספת מקורות שלא כתבתי שם:

ביצה טו, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח): עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם". וכן הוא בפסחים סח, ב, ושם הגרסא: "רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". ועוד מובא שם: "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נח, יג). אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם…"

ו,ב – הלכה כר' יהושע

כ"כ רי"ץ גיאת הל' תשובה; או"ז ח"ב הל' מוצ"ש פט; ראבי"ה תרלו, ותקפא; שבולי הלקט רמ; מאורות ביצה טו, ב; מאירי ביצה טו, ב; סמ"ג לאוין עה; שטמ"ק ביצה טו, ב. וכן עולה מהסדר שכתב הרמב"ם יו"ט ו, יט. וכן נראה ממנהיג (הל' יום טוב) ושלטי גיבורים.

אמנם יש שפסקו כר' אליעזר: הרז"ה (פסחים יח, ב, בדפי הרי"ף); ריא"ז (מובא בשלט"ג), ודעה זו הובאה במאירי.

ופסק בשו"ע תקכט, א, כר' יהושע: "מצות יום טוב לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה". ובמ"ב א, ביאר שיסוד הדין מדברי הגמרא.

ויש שרצו לטעון שהשו"ע לא פסק שצריך בשבת חציו לבית המדרש, אבל כיוון שלמדנו בפסחים סח, ב, שחיוב השבת אינו פחות מחיוב יו"ט, הרי שאם פסק לגבי יו"ט שחציו לבית המדרש, כך לכל הפחות חייב בשבת. ויש לשים לב שכתב "חציו לבית המדרש" ולא "חציו לה' ".

בנוסף לכך כתב עניין זה בהלכות שבת בב"י בסימן רצ, והביא הרמ"א דברים אלו שם. ובשו"ע רצ, א, כתב רק על קביעת מדרש בשבת ושאסור לקבוע סעודה באותה שעה.

ו,ג – בדעת רבי אליעזר

כתבתי: "גם הבוחר לעסוק כל היום בתורה צריך לפי רבי אליעזר לטעום דבר מה, כדי שלא יהיה מעונה. ומנגד הבוחר לעסוק כל היום בסעודה, צריך להתפלל ולקיים לימוד מסוים בלילה וביום, ולומר דברי תורה בסעודה". וכ"כ השל"ה מסכת שבועות תורה אור טז: "דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי יתענה ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם (בד"ה או אוכל)…"

וכ"כ תוס' רבינו פרץ ביצה טו, ב: "ואע"ג דקאמר לעיל לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ואע"פ שהתחילו לישב בבית המדרש לשמוע הדרשה, יש לומר משום שלא היה רוצה שיבטל מעליהם שמחת יום טוב לגמרי". וכ"כ הרא"ה שם, וכ"כ עולת שבת רמב, א, שגם מי שבחר בכולו לכם צריך להתפלל. ונלענ"ד פשוט שלכל הדעות צריך ללמוד משהו בבוקר ובערב.

אמנם לדעת המאירי ביצה טו, ב, אם ירצה ללמוד כל היום כולו, למרות שיצא שלא יאכל כלל, כיוון שאין כוונתו לשם תענית, אלא משום לימוד תורה, הרי זה מותר משום שאפשר לעשות כולו לה'. אבל משמע שיוכל לדעת ר' אליעזר לקבוע את עיקר היום ללימוד וגם לאכול, וכפי המעשה שהיה בתלמידי ר' אליעזר. וכ"כ מהרש"א שם. כיוצא בזה כתב רבי נחמן בן הרמב"ן, שאם בחר בכולו לכם, אינו חייב לקבוע עצמו ללימוד, ורק אם התחיל לשמוע דרשה, צריך לשומעה עד סופה. ולשפת אמת שם, גם לר' אליעזר אפשר לחלוק את היום לשני חלקים שווים.

ויש לציין שר' אליעזר כאן לשיטתו לעניין תפילה, שיש חשיבות לרצון ולבחירה של האדם, כמובא במשנה בברכות ד, ד: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".

ו,ד – לרבי אליעזר הבוחר ב'לכם' צריך לכוון לשם שמים

כתבתי: "יש להוסיף, שאם יבחר לעסוק כל היום בסעודתו, בחירתו צריכה להיות לשם שמים, כדי לשמוח בקדושת החג ולשמח עניים וגלמודים בשמחתו". שכך כתב השל"ה, סוכה נר מצווה, לא: "וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין, על שאמר לו: מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיהו א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופכם בלבד, הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים, ואינם עלי לטורח, אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פרק כ"א (במד"ר כא, כה. אמנם אינו כתוב שם כך). לשון ספר המוסר פ"ח: … וכתיב: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכתיב (מלאכי ב, ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם , ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא, ב): אלו בני אדם, שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים, אלא צריך לענג שבתות וימים טובים כהוגן…"

של"ה (פרשת אמור דרך חיים תוכחות מוסר): "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג, ב). כלומר, שאתם מקדשים את המועדים לשמוח בהם לשם ה', ולהיות הסעודה כמטעמי יצחק, לעורר הרוחניות לדבקות השם יתברך ולהשגת תורתו הקדושה, ואז הם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אומר השם יתברך אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. אמנם העושים חגים וששים ושמחים למלאות בטנם קיא צואה בלי מקום, עליהם נאמר (ישעיהו א, יד): וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וכבר הארכתי בזה בהלכות מועדים שלי. וזה טעם איסור מלאכה במועדים, כדי שלא יהיה טרוד במלאכתו, וישכח הדבקות בהשם יתברך, כי המועדים מקודשים, ובהם יוסיף הדבקות בהשם יתברך, ואז הם מועדי ה' ".

יותר מזה כתב רבי צדוק בפרי צדיק (במדבר לחג השבועות ה): "רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו מי שיכול שיהיה ה'לכם' היינו הנאת הגוף שלו גם כן לשם שמים ולא ירגיש הנאת עצמו אז כולו לכם. ומי שאינו יכול לכוון שיהיה הנאת הגוף שלו גם כן בקדושה יהיה כולו לה'. דודאי אין הפירוש שהברירה בידו לברור או הנאת הגוף או יושב ושונה. ורבי יהושע סבר דכל אחד מישראל יכול לאכול ביום טוב בקדושה ורק התורה אמרה לחלק חציו לה' וחציו לכם". ועוד כתב (דברים שמיני עצרת לט): "כי זה עיקר טעם רבי אליעזר דסבר או כולו לה' או כולו לכם, דהיינו אם הוא מרגיש בנפשו שיוכל להמשיך הקדושה גם בדברים הגשמיים כאכילה ושתיה, אזי יוכל לעשות כולו לכם. ואם לאו בר הכי הוא בהכרח לעשות כולו לה' שיהיה רק יושב ושונה. ורבי יהושע סבר שעל ידי קדושת החג יוכל כל נפש ישראל להמשיך הקדושה בחציו לכם".

והמצווה לשמח עניים וגלמודים איתו היא גוף המצווה, וכמבואר בספר להלן הלכה יא, ובפניני הלכה סוכות א, יד, בדברי הזוהר לעניין האושפיזין.

ו,ה – סדר הלימוד לרמב"ם כדברי ר' יהושע לקיים חציו לה'

רמב"ם הל' יו"ט ו, יט: "אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה". וכ"כ כלבו סימן ס; לבוש תקכט, ג; סידור ר"י עמדין עמ' רנט, יב; ובשועה"ר תקכט, י, והוסיף שזה כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם. וכ"כ מ"ב תקכט, א; כה"ח ב.

ובהל' שבת ל, י, הרמב"ם לא הזכיר עניין חציו, אלא תיאר את מנהג הצדיקים שלומדים רוב היום. ויש שרצו ללמוד מדבריו שאין זו חובה אלא מנהג חסידות, שכן כתב: "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים".

אולם מהל' יו"ט משמע שהוא דין גמור, שכתב: "כך היא הדת", כלומר כך המנהג לכולם, ודייק לכתוב "קורין ושונין עד חצי היום", וכדעת ר' יהושע בפסחים סח, ב, וביצה טו, ב, שחציו לה', וכ"כ מפרשי הרמב"ם. וכיוון שדין שבת ויו"ט מאותו מקור, בפסחים סח, ב, הרי שגם בשבת דין חציו לה' הוא חיוב גמור.

ויש לבאר שמה שכתב בהל' שבת שהוא מנהג צדיקים, הכוונה ללימוד רוב היום, אבל חציו לה' הוא חובה. ועיין בהרחבות שם ה, א, ו, שלדעת הב"ח רמב, א, וחוות יאיר, המצווה לרמב"ם בשבת ללמוד רוב היום תורה, וזה מה שאמר רבה בפסחים סח, ב: "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם", הרי ש'גם' לכם, אבל העיקר תורה. ולפי מה שהסברתי הדין לרמב"ם ללמוד בשבת חציו, ומנהג צדיקים להקפיד ללמוד יותר באופן קבוע.

וכן מצינו בספורנו ויקרא כג, ב, על הפסוק: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", שיש דרגות במקראי קודש. המקודשים ביותר שבת ויוה"כ, אסורים בכל מלאכה, "לעסוק בכולם בתורה ועסקי קודש, כאמרו (שמות כ, ח-ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וכו' וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלוהיך". ובקצת החגים "תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד… והכוונה בהם, שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קודש כאמרם ז"ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם, ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו (תהלים פ"ב, א): אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".

ו,ו – הסדר של הרמב"ם מכוון

הסדר שכתב הרמב"ם מכוון בשעותיו כך שלחלק ה' מוקדש מעט יותר משש שעות. ואמנם בחצי הראשון של היום אכלו לאחר התפילה ארוחה קלה, שארכה מן הסתם חצי שעה עד שעה. אבל מנגד היו מתפללים בהנץ, הרי שבפועל התחילו בתפילה כחצי שעה לפני הנץ, ועוד יש להוסיף לפחות חצי שעה שלאחר חצות, שכן רק אז מותר להתפלל מנחה, ויש להוסיף עוד את זמן תפילת המנחה, כך שבפועל יותר מחצי היום היה מוקדש לה'. ואם היו מאחרים קצת את תפילת המנחה, הרי שהיו מקדישים לה' יותר מחציו של היום. ואולי זה נועד להשלים גם לשעות הנצרכות ללילה, שאף שהיו רגילים לדרוש וללמוד בלילה, אולי האריכו בשינה בלילה, ולא הגיעו לעוד שלוש שעות תורה ותפילה, שכפי החשבון שכתבתי, צריך להגיע במשך כל היממה לתשע שעות.

כתבתי שמן הסתם הארוחה בבוקר ארכה לפי הרמב"ם חצי שעה עד שעה שכן עולה מדבריו שהסעודה העיקרית אחר הצהרים, וכן נוהגים התימנים בכל השבתות, שאוכלים בבוקר ארוחה קלה חלבית, ולפנות ערב סעודה בשרית. וכן זכור לי מלפני ארבעים שנה, שרוב המשפחות סעדו את סעודתם הבשרית כשעה או מעט יותר, ולכן נראה שבעבר, שהיה פחות שפע מאכלים, מן הסתם אכלו את הארוחה הקלה בחצי שעה עד שעה.

ו,ז – האם לר' יהושע החצי לה' צריך להיות מדויק

רבים ביארו שלדעת רבי יהושע הוא חצי דווקא. וכ"כ ב"ח או"ח ר"ס רמב; פני יהושע ביצה טו, ב; שאג"א סי' סט; כה"ח תקכט, י. וכן עולה מדברי יש"ש חולין א, נ, שכתב שאין להחשיב את ניגוני החזנים כחציו לה' (וכתב שגם אינו מחציו לכם, וכוונתו למקרה שהם מאריכים שלא להנאת הציבור), משמע שצריך שהחצי לה' יהיה ממש חצי, ואם מאריכים בחזנות, החצי פגום. והביאו את דברי היש"ש בקרבן נתנאל ביצה ש, ומ"א פתיחת סי' תקכט.

וכן כתב רבי חיים בן עטר בראשון לציון (ביצה טו, ב), שיש לדקדק שיהיה חציו לה', לא פחות. וז"ל: "הרמב"ם חש להערתנו ואמר שבחצי הראשון שלה' יאכלו בו סעודה כדי שלא יהיו בו בתענית, חצי השני אחר מנחה יהיה הכל להם. וכשאתה בא לצרף מה שמחסרין בחצי שלהם בקריאה ובתפילה יהיה כשיעור מה שאכלו בו מחצי שלה', אם כן צריך שלא להאריך בסעודה של שחרית שאם כן נמצא גזול מחצי של ה' ברוך הוא".

וכ"כ כה"ח תקכט, ב: "ונראה כיון דאיכא דסברי הכי ואיכא דסברי הכי (לגבי אם להקדים הדרשה או הסעודה), כל מקום יעשה כמנהגו, ובלבד שלא יפחות מחצי היום לבית המדרש לקיים מאמרי רז"ל. ועל כן יש נוהגין ללמוד בחברה כל ימי מועד מאחר סעודת שחרית עד זמן תפילת מנחה, ובפרט הסוחרים ובעלי מלאכה שאין להם פנאי ללמוד בחול, נוהגים כמה יראי שמיים ללמוד בחברה בכל שבתות ומועדים וגם איזה שעות בלילות בימי החול. ועיקר הלימוד יהיה בדינים כדי לדעת מה יעשה ישראל".

ויש שכתבו שחציו שאמרו אינו חצי בצמצום דווקא, אלא צריך שיעשה חלקו לה' וחלקו לכם, ואם רוצה, רשאי לעשות רובו לה' או רובו לכם. וכ"כ פמ"ג או"ח א"א רמב ס"ק א; שפת אמת ביצה טו ב. ויש ת"ח שכתבו לי, שניתן ללמוד מכל הפוסקים שלא דקדקו להגדיר את הזמנים, שאין הכוונה חצי מדויק אלא הכוונה להקדיש לתורה זמן חשוב, גם אם יהיה שליש בלבד. אמנם נלענ"ד שכוונתם היא שאין צורך לדקדק בשעות, אלא צריך להקדיש בערך חציו של היום לה'. ואפשר שפעם ילמדו יותר ממחצית ופעם פחות, אבל בסך הכל יצא שלומדים בערך מחצית. ואי אפשר לפרש שמספיק ללמוד שליש יום, שהיאך יתקיימו בשליש יום, דברי הירושלמי שאמר שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי לעסוק בהם בתורה, ודברי תנא דבי אליהו רבה פרק א' שאמר "שיום השבת כולו תורה".

ו,ח – התפילה חלק מחציו לה'

עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ה, א, י, שלדעת רוב הפוסקים התפילה בכלל חציו לה'. ואמנם בפסחים סח, ב, אמרו שדעת ר' יהושע "חציו לבית המדרש", ובבית מדרש למדו תורה. אבל אח"כ הביאו דברי ר' יוחנן שביאר שלדעת ר' יהושע "חציו לה' ", על סמך הפסוק "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". ובביצה טו, ב, אמרו בדברי ר' יהושע "חציו לה' " ולא הוזכר בית המדרש. ויש לומר שגם התפילה בכלל חציו לה', אלא שעיקר הזמן צריך להיות מוקדש לתורה, כי לכך נועדו השבת והחג, וגדולים חיי עולם מחיי שעה, ולכן אמרו בפסחים "חציו לבית המדרש" כי לימוד התורה הוא העיקר. וצריך להקפיד על כך.

וכן עולה מדברי המ"א בריש סימן תקכט שהביא מדברי יש"ש חולין א, נ, שיש לגעור בחזנים שמאריכים בניגונים יותר מדאי, שאינו לא מחציו לה' ולא מחציו לכם, משמע שהחלק שמתפללים בלא אריכות הוא מכלל החציו לה'.

ו,ט – לר' יהושע אין הכרח לשמור חצי שלם עבור 'לכם'

מוכרחים לומר שאין הכרח לר' יהושע להקפיד להקדיש את מלא שעות החציו לכם לתענוג גשמי. שהרי כמעט ואין מי שסועד שש שעות ואפילו ארבע שעות, ואין לומר שכך המצווה ואין מקיימים אותה כהלכתה בפחות שעות, מפני שמצווה זו היא לשמוח, ומן הסתם רוב הציבור רוצה לשמוח. ואם אינו מאריך יותר שעות, משמע שאין לו בזה תוספת שמחה. ואם כן מה יעשה אדם שסעד שלוש שעות וכבר אין ביכולתו לאכול עוד, וגם לישון אינו רוצה, האם יהיה חייב לשוחח בדברי חול כדי לקיים את החציו לכם?! ועוד שנכון להרבות בדברי תורה בסעודה (אבות ג, ג; סנהדרין קא, א), וכי אפשר להעלות על הדעת שאם כבר מילא את החציו לה' יהיה אסור לו להוסיף בדברי תורה?! אלא עיקר מה שלמדנו מדברי ר' יהושע, שחובה להקדיש זמן ראוי לסעודה חשובה, וכפי שמובא בשבת קיט, ב, שהזהיר ר' זירא ת"ח שלא ירבו מדי בלימוד תורה על חשבון עונג שבת.

ו,י – האם סועדים לפני הלימוד או אחריו

כתב הרמב"ם (ו, יט) שדורשים אחר האכילה בבוקר. וביש"ש (ביצה ב, ה), כתב שידרשו קודם הסעודה, כפי שמצינו במעשה של ר' אליעזר (ביצה טז, ב). וגם רב לא אוקים אמורא עליה מיו"ט לחברו משום שכרות (ביצה ד, א). והביאו מ"א בפתיחת סימן תקכט, וכתב שעתה שאין רגילים לדרוש בהלכה, עדיף לדרוש אחר הסעודה. ונלענ"ד שלרמב"ם אכלו ארוחה קלה בבוקר, כדי לקיים סעודה שנייה משלוש סעודות שלדעתו צריך לקיים בחג, וכמנהג הרבה תימנים בכל שבת, אבל סעודה עם יין קיימו אחר המנחה. ולכן מנהגו טוב גם כשדורשים בהלכה.

ו,יא – מנהגי המצווה

יוסף אומץ (יוזפא) אות תת"כ: "אכן לכל אדם, אף מי שברי לו שאיננו צריך כלל לתשובה, מכל מקום מחוייב ביום טוב ללמוד דקיימא לן חציו לה' וחציו לכם, ויש לו לקיים מצוות לא ימושו מפיך כל מה דאפשר ליה. וירא שמיים יצא ידי כולם שיאכל וישתה וישמח שמחה של מצווה שיעור וזמן הראוי ולא יאריך מאד, ואם על ידי רוב אכילתו ושתייתו תקפה עליו שינתו, ישכב ולא יפחד וערבה עליו שנתו בשעה חדא, ואח"כ יחזור ללימודו או לתפילתו. על כן בעיני טוב שלא יצאו כן בשום יום טוב מבית הכנסת עד חצות היום כדי לקיים חציו לה' וחציו לכם".

עוד כתב שם באות תתכ"א: "גם אחר מנחה אל יבטל דברי תורה בשיחות יושבי קרנות… מה טוב ומה נעים המנהג פה שדורש בכל יום טוב ויום טוב בין מנחה לערבית חד מחכמי קהילתינו עד שהיה לחק עולם, ומובטח אני שזכות הרבים תלוי בנו שמתוך כך באים כולי עלמא לשמוע הדרשה ולא ילכו בשיחות יושבי קרנות. ונתקן בינינו שלא לדרוש אחד מאיתנו בשום חריפות, מדאגה שמא לא יבואו בינונים שאינם מבינים את החריפות, רק מילתא דאגדתא כדי שיבואו הכל. ובעיני הוא תיקון גדול. על כן ראוי לקיים המנהג זה לעולמי עד וודאי זכות זה יעמוד לכם ולזרעכם אחריכם עד עולם".

ו,יב – רמז מרוקח לשש שעות

כתב הרוקח בפירושו למגילת רות, על הפסוק (רות ב, ז): "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט": "וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה בתפילת השחר, וזהו וַתַּעֲמוֹד. דבר אחר: במועדות כתיב "עצרת תהיה לה' ", וכתיב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם – חציו לה' וחציו לכם, הרי להקב"ה עד ו' שעות. ולכן וַתַּעֲמוֹד מלא ו' וזהו מאז הבקר ועד עתה. וַתַּעֲמוֹד, מועדות. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד, בגימטריה שש שעות. ד"א וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה, בגימטריה עַתָּה שש שעות".

ו,יג – מדברי מרן הרב קוק זצ"ל על תוכן הלימוד בשבת

כיוון שיו"ט ושבת דומים בעניין הלימוד, יש מקום להזכיר כאן את דברי מרן הרב בעין איה שבת פרק ב' בעניין תוכן הלימוד בשבת.

"עו. רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם במוסר ומדות טובות, ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. והיא נמשלת ע"כ לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמתה של תורה, וכן הוא דעת הרמב"ם (שאוסר לימודי חול בשבת, הל' שבת ל, י, פהמ"ש פכ"ג). והערת השלילה בהדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחוייבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה.

עז. עמד ר"י בן נורי על רגליו ואמר, מה יעשו אנשי כבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט, אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין. מה שהוא פחות מזהיר מהמאור הפנימי שבתורה ומ"מ הוא טוב לאותו האיש שאי אפשר לו לעלות במעלה היותר עליונה לחזות בנועם החכמה הטהורה העליונה, יצוייר בכמה אופנים. הנה חכמת התורה הפנימית, כשהאור היוצא מההבנה הכללית שבתורה יוצא בהרחבתו, אז ההבנה בדרכי ד' והמדות הקדושות הנמשכות מידיעה זו אל האדם באות לא בשיעורים קטנים מתקבצים, כ"א בשפע הגון בידיעות כלליות. אמנם מי שלא בא למדה זו להשכיל הבנות כלליות שופעות בבת אחת אור חכמה מרובה, מ"מ מכל דבר ודבר קטן שבתורה, מכל דיוק הלכה, מכל גרעין של פלפולה של תורה והבנתה היותר פשוטה, מכל רסיס ורסיס מתקבצת אסיפה של אור גדול בנפש… ההתפרטות הקטנה שמכל אחד בפרטיות כמעט שאין לח שמן החכמה האלוהית מוחש, כ"א כשאנו רואים את הפעולה הנפלאה היוצאת מקיבוץ הכללות של העוסקים בגופי הלכות ומשאם ומתנם, כמה הם יקרים וכמה הם קרובים לאור חיי עולם הגנוז בתורת אמת. מזה אנו מכירים כי לח שמן משחת קודש גנוז בכל פרט ופרט, אף שהוא ניצב לפנינו כדמות גרעין יבש. דומה הדבר לשמן שומשמין, שכמה שלא ניכר בכל גרעין של שומשמין מעוצם קטנו כי אוצר ואוגר הוא את שמנו בתוכו, מ"מ מקיבוץ המון השומשמין במקום אחד והצברם והעשותם בבית הבד ניכר כבר בהמון שאוצר של שמן גנוז בכל גרעין וגרעין. כן הדבר באותן שלא הגיעו למדה זו העליונה להעסיק עצמן בקדושת השבת במדה הגבוהה של ההבנות הכלליות הדומות לשמן זית, מ"מ אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, וירצה ג"כ מי שבתומו ילך בהליכותיה של תורה בדבריה הפשוטים… מה יעשו אנשי בבל, דיתבי בארעא דחשוכא, שאין להם אלא שמן שומשמין המתלקט מגרעינים קטנים, מפוזרים ובלתי ניכרים בהיותם כ"א בפ"ע [בטיב] שמנם, ודאי כפי מדתם כן ירצה דרכם. והם כערכם משתמשים יפה באור קדושת השבת ע"פ הבחנתם. וא"צ להשריש שמבלעדי המאור היותר פנימי אין כאן כלום, כ"א ההיפך, שכ"א ישמח במתנת חלקו כפי מדת השגתו בכללותה של תורה או בפרטיותיה.

והנה… ישנם עוד ירודים למטה מזה שבהיותם עניי דעת צריכים להשכילם גם דברים הפשוטים במוסרה של תורה ע"פ דרכי משלים פשוטים, שקליפתם איננה עיקרית והיא דומה לאגוז בעל קליפה קשה, ומ"מ ע"י שבירת הקליפה נמצא התוך ומוכשר להוציא השמן… אנשי מדי, שעניות הדעת שרויה בהם, אין להם כ"א שמן אגוזים, ומ"מ בהיותם נהנים מאור האמת ע"פ מדתם, גם הם יומשכו לקדושתה של תורה ויודרכו בדרך ד' הסלולה.

למטה מזה ישנם אנשים כאלה שכ"כ השתקעו והתרגלו בחכמות המורגשות ע"י חכמי האומות, עד שאי אפשר להמשיכם לדברי תורה כ"א ע"י הצעת דברים מחכמות אנושיות הנלקחות לפעמים ג"כ עם ריחן הרע, כפי הדמיון האנושי המתערב בהנחות מדעיות ששרשן אינו רוח ד' השופע על יראיו ונביאיו, כ"א רעיון לבב האדם העלול לשגיאה ודמיון כוזב. מ"מ לפעמים ממר יוצא מתוק, ומהצנונות שהאוכלם ריח רע נודף ממנו (עי' בבא בתרא קמו), וטעמו מר וגס, ומ"מ השמן היוצא ממנו יוכל להאיר ולהזהיר. כמו כן אותם האנשים, אשר ע"פ סבות חינוכיות ומדיניות ויתר מניעות, לא יכלו לעמוד על הוד המוסר והמדע הפנימי שבתורה כ"א ע"י דברים לקוחים מאוצר של חכמות חול, שיש בהן הרבה פסולת גסות ועובי, כגסות הצנון לעומת השמן, מ"מ כיון שהיסוד והתמצית הנקלט מהמוסר והדעת ההוא הוא להשכיל בדרכיה של תורה ביראת ד' ומדות טובות, ולעמוד מתוכם על עקרי וטעמי תורה כפי הבנה אנושית אפשרית, גם זה הוא דרך רצוי למי שלא זכה למעלה שהיא מעולה מזה, היינו להציץ באור גנזי תורה ע"פ עוצם טהרתם של סתרי תורה המבוררים לקדושי חכמי תורה האיתנים…

והנה אנשי אלכסנדריאה ע"י שמן צנונות שלהם הרחיבו והגדילו את הבנת התורה ע"פ דרכם, אבל עלינו עוד להסתכל מטה באנשים שירדו בנמיכת מעלתם וחינוכם עוד במדרגה יותר נמוכה, עד שעיקר הארתם השכלית איננה כ"א חכמות חול טבעיות מדיניות וכאלה, שהן כמו שהן הן ממוזגות בריחם הרע של הדמיונות האנושיים, מ"מ כ"ז שהם חפצים להיות עם ידיעתם הכללית באלה המדעים להיות הולכים בדרך ישרה בדרכה של תורה, ואם שלא יבאו לידי מדה זו לבאר עניני תורה ע"פ השקפותיהם וידיעתם, מ"מ לאורה ישתמשו להשכיל על פי הדברים הכלליים מוסר השכל ויראת ד' מהכרת הבורא ית' ממעשיו ויצוריו ע"י ההעמקה בחכמות הטבעיות והתכוניות. אע"פ שהשמן לא נזדקק, והסיגים ביניהם מעורבים, וריח הרע של הדמיון האנושי הטועה בהשערות נודף מהם, אעפ"כ המאור היוצא ממנו באותם החלקים שהאמת מוצצת על ידם הוא מאיר מחשכי לב האדם ומרומם את נפשו מההשפלות הבהמיות. ע"כ גם את הגורל של אלה האנשים אין להזניח מחבל קהל ד', ובהיותם דבקים בכלל באמונה בתורה ויראת ד', אע"פ שמשעשעים את נפשם באומנתם ע"פ הרגלם בדברים כלליים מבארות אנושיים נחצבים, אין להזניחם כ"א לקרבם ולחזקם.

ע"כ אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, דהיינו שאין השמן נמשך אחר הפתילה, דהיינו דיעות כאלה שבהיותן מופשטות פועלות להעתיק את האדם ממעשיה של תורה שהם יסוד החיים הכלליים והפרטיים בישראל. אבל כל מדע וענין שכלי, שעמו יעמיד האדם רעיוני לבבו להיות נמשך במעשיו ודיעותיו אחרי שרשי התורה וענפיה בפועל ובדעת, הכל הולך ושב להאיר באור קדושת השבת המרומם את כלל עם ד' אל דעת ד' והוד כבודו. אלא שכל מי שאפשר לו לעלות יותר אל הקודש, ללון בעמקה של תורה ויקרת כבודה, להציץ באור האמת ונוגה הצדק, כך היא חובתו וכך יפה לו. ע"כ שמן זית מן המובחר…"

ז,א – כבוד ועונג מהתורה או מדרבנן

כתב הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר (ישעיהו נח, יג ): לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". הרי שדין כבוד ועונג יו"ט כדין כבוד ועונג שבת. וכ"כ שו"ע תקכט, א: "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

ובהל' שבת ל, א, כתב: "ארבעה דברים נאמרו בשבת: שנים בתורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה: זכור ושמור. ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג, שנאמר (ישעיהו נח, יג): וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד". ובאר שועה"ר (רמב, קונטרס אחרון א), שהואיל ולרמב"ם הלימוד מהפסוק בנביא – החיוב מדרבנן בלבד.

מנגד, אמרו במכילתא (בא פרשה ט): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ (שמות יב, טז), כבדהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". כלומר, "מִקְרָא קֹדֶשׁ הוא שם דבר שפירושו תקראו אותם קודש לאכילה ושתיה וכסות" (מרכבת המשנה על המכילתא בשם רא"ם).

וכן דעת רמב"ן (ויקרא כג, א) שהוא דאורייתא, ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וכ"כ בשמו בשעה"צ (רמב, א). וכן כתב היראים תיז, שהוא מהתורה ממה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". וכ"כ צמח צדק (סימן כח). וכן דעת חת"ס (או"ח קסח), ובאר שגם לרמב"ם הוא דין דאורייתא, כי דברי סופרים הוא אצלו דין דאורייתא, ובמקרה שלנו הכוונה להלכה למשה מסיני שנסמכה על הפסוק בישעיהו.

גם לגבי שבת, דעת הרמב"ן שהעונג והכבוד מהתורה, שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ". ואילו היראים תיב, כתב שהוא הלכה למשה מסיני, וישעיהו כתבו בפסוק. ואולי אין היראים מחלק בין דאורייתא להלכה למשה מסיני, ומה שכתב לגבי יו"ט שהוא דאורייתא ומה שכתב לגבי שבת שהוא הלכה למשה מסיני הוא דבר אחד. ואולי ליראים מה שנאמר "מִקְרָא קֹדֶשׁ" לגבי שבת, נלמד לדבר אחר, ולכן בשבת החיוב אינו מדאורייתא אלא רק מהלכה למשה מסיני. ולדעת הרמב"ם כבר למדנו שהוא מדברי סופרים, ובפשטות הכוונה מדרבנן. וכ"כ החינוך רצז, שמצוות עונג שבת מדרבנן. והביאם המ"ב רמב, א.

לדעת חת"ס במחלוקת זו תלויה השאלה האם האיסור להתענות בשבת ויו"ט מדאורייתא או מדרבנן. ועיין בבאו"ה רפח, א. ויש אומרים שגם לסוברים שהמצווה מדרבנן, איסור תענית בשבת מהתורה. והעלה אפשרות כזו בשו"ת הרשב"א א, תריד. וכ"כ בערך השולחן רמב, ג; ורב פעלים או"ח ג, כב.

ז,ב – מצוות עונג ביו"ט

מצוות עונג שבת נלמדה מהנאמר בישעיהו נח, יג: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". כתב המאירי ברכות מט, ב: "בשבת לדברי הכל טעון פת, דעֹנֶג כתיב ביה, ואין עונג בלא פת", ולכן אם שכח 'רצה' חוזר.

לדעת רוב הראשונים אף ביו"ט יש מצוות עונג, אע"פ שלא נזכר דבר זה במפורש. וכ"כ הרמב"ם יו"ט ו, טז: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר: לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכ"כ טור; שו"ע תקכט, א; שועה"ר א; רעק"א (תשובה א, ובהשמטות שם); אדר"ת (בני בנימין על הרמב"ם שם); חזו"ע (יו"ט עמ' צ).

וכ"כ ארחות חיים (הל' יו"ט, א): "ונראה שצריך לברך על הדלקת נר יו"ט כמו בשבת, לפי שכשם שמצווה לכבד שבת ולענגו כך מצווה לעשות ביו"ט, וזהו מכלל הכיבוד והעונג", וכ"כ בכלבו נח.

וכן נראה מרוב הראשונים שכתבו שיש חובה לקבוע סעודות ביו"ט על פת, משם עונג יו"ט. אמנם יש סוברים שאין חובה לאכול לחם, כמבואר להלן ז, ד, ואפשר שלדעתם אין מצוות עונג ביו"ט.

ובאבודרהם (מעריב של שבת), הזכיר שתי דעות: "וכתב ה"ר גרשון ב"ר שלמה… הדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצווה וחובה כמו בשבת, שהיא מכלל עונג שבת, אבל ביו"ט שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימים טובים" (ומסידור השיטות נראה שהאבודרהם מסכים למעשה שצריך לברך).

וכן כתב המאירי (חי' ביצה לד, ב) בשם יש מי שמפרש, שאין מצוות עונג ביו"ט. וכ"כ פני יהושע (מ, א, 'אלא'); צל"ח (לה, א, 'ונתתי'); וחת"ס (או"ח קסח, שבת קיא).

ז,ג – בין העונג והשמחה

ביאר חת"ס (או"ח קסח) שמי שיש לו עונג גופני מן התענית, יצא ידי חובת עונג שבת בתענית. והאוכל אינו יוצא ידי חובת אכילה אלא אם כן מתענג באכילתו. וכדי שתהיה אכילתו לתיאבון אסרו לאכול בערב שבת מן המנחה ומעלה (שו"ע רפח, ב).

וביו"ט ישנה מצווה נוספת, מצוות שמחה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". ואין שמחה אלא בבשר ויין, ולכן מצווה להוסיף יותר בסעודת יו"ט מסעודת שבת. וכ"כ בסידור ר"י עמדין (שער המפקד שביל ד' ס"ק ג), שנוהגים להוסיף ביו"ט לפחות תבשיל אחד יתר על של שבת. ומפני מצוות השמחה, גם מי שעונג לו להתענות ביו"ט, אינו רשאי להתענות, מפני שאינו מקיים את מצוות השמחה (חת"ס או"ח קסח). וכיוון שמצווה לשמוח ביו"ט, מפסיקה השמחה אבלות שבעה (שאלתות חיי שרה טו). ועיין בהרחבות לפניני הלכה שבת ז, א, ב.

ז,ד – האם צריך לאכול סעודה שלישית

כתב הרמב"ם שבת ל, ט: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה… וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".

בפשטות משמע מהרמב"ם שחובה לאכול ביו"ט שלוש סעודות. וכך ביארו את הרמב"ם הכלבו הל' יו"ט, והטור תקכט, א. אבל בב"י כתב שאין הדיוק מוכרח.

למעשה כתב הטור שאביו הרא"ש לא נהג לאכול סעודה שלישית ביו"ט. וכ"כ למעשה בשו"ע תקכט, א, שאין צריך לאכול סעודה שלישית. וכ"כ הלבוש תקכט, א: "דלא החמירו לעשות סעודה שלישית בפני עצמה ובהפסק ברכת המזון אלא בשבת משום דתלתא 'היום' בשבת בהדיא הוא דכתיבי ולא ביו"ט… והכל משום שמחת יו"ט, דלפעמים אית בה טירחא בסעודה שלישית". וכ"כ למעשה: תוספות יו"ט (מעשר שני ה, י); שועה"ר (תקט, ג); כה"ח (ס"ק כד); פעולת צדיק (ב, רכה); וחזו"ע (עמ' צג). וכ"כ החיד"א (ברכ"י תקכט, ג; מורה באצבע, רטו), והוסיף שכיוון שע"פ הסוד אין מקום לסעודה שלישית ביו"ט – לא שייך להחמיר בזה.

לעומת זאת, בסידור היעב"ץ (סדר יו"ט ראשון של פסח, שביל ה, אות ב) כתב: "העיקר כמאן דאמר ששוה י"ט לשבת גם בסעודה שלישית". ובפס"ת תקכט, ה, הביא שכך נהג החזו"א. וכ"כ ב'סדר היום' (עט, ב): "לבד במקום שעושין שני ימים טובים, שאין עושין ג' סעודות ביום הראשון משום כבוד של שני. וכן יו"ט שחל להיות ערב שבת, משום כבוד השבת".

ויש שכתבו להוסיף תבשיל אחד בסעודת היום ויחשב כסעודה שלישית. כ"כ בכלבו בשם דעת יש אומרים. והוזכר המנהג להוסיף תבשיל במ"א ה, ומ"ב יג. ויש נוהגים לאכול פירות בזמן סעודה שלישית (מ"א שם ובמ"ב שם).

יו"ט שחל בשבת מוסכם לכו"ע שחייב לאכול בו סעודה שלישית (א"ר ג; שועה"ר ג).

ז,ה – האם חובה לאכול לחם

ברכות מט, א: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה – מחזירין אותו, בברכת המזון – אין מחזירין אותו… תפלה דחובה היא – מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל – אין מחזירין אותו. אלא מעתה, שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל, הכי נמי דאי טעי הדר! אמר ליה: אין, דאמר רבי שילא אמר רב: טעה – חוזר לראש". הרי שביו"ט ישנה חובה לקבוע סעודה על פת.

מאידך, במשנה סוכה כז, א: "רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד". ובגמרא (שם): "מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה – אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה – אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן: כדירה, מה דירה – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן – לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, והתם מנלן? אמר קרא (שמות יב, יח): בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת – הכתוב קבעו חובה". הרי שאף ביו"ט "אי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל". כלומר, אין חובה לקבוע סעודה על פת.

לדעת רוב הראשונים ישנה חובה לקבוע סעודה על פת ביו"ט, כפי שנלמד מהגמרא בברכות. וכך דעת ר"י בתוספות (ברכות מט, ב, 'אי בעי'); מהר"ם מרוטנבורג (תשב"ץ קטן, ריד); רא"ש (ברכות ז, כג); רא"ה (ברכות מט, ב, 'דאמר רב'); ריטב"א (סוכה כז, א, 'הא דאמרינן'); ר"ן (יב, ב בדפ"ר); מחזור ויטרי רכט. וכן נראה ממרדכי (ביצה, תרע); שבולי הלקט (סי' רלח), שפסקו שהשוכח יעלה ויבוא בסעודות יו"ט – חוזר, ולא חילקו בין המועדים. וכ"כ רמב"ם שבת ל, ט; שו"ע תקכט, א, שמצווה לאכול לחם בכל סעודה. וכ"כ מ"א ב, ומ"ב יג, ועוד הרבה אחרונים.^[2]

וטעם החיוב לאכול לחם משום עונג יו"ט (מאירי; מחזור ויטרי; שו"ת רעק"א א), וי"א משום שמחה (רא"ש בשם ר"י).

מאידך, לדעת כמה ראשונים, אין חובת סעודה בפת אלא בליל יו"ט של פסח, שהתורה צוותה בו במפורש "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", וכן בערב יו"ט של סוכות הנלמד מפסח בגזרה שווה (ולדעתם אם יורד גשם, אין מצווה לאכול בלילה הראשון כזית בסוכה). והגמרא בברכות אף היא אינה אלא בליל פסח וליל סוכות. וכ"כ תוספות (סוכה כז, א, 'אי בעי'); רשב"א (ברכות מט, ב, 'תפלה'; שו"ת ג, רפז); הגהות אשרי (סוכה ב, טו).

ז,ו – השוכח יעלה ויבוא בברכת המזון ומנהג ספרדים

כפי שלמדנו בהרחבה הקודמת, לרוב הראשונים חובה לאכול פת בשתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום. לפיכך, אם שכח להזכיר בהן 'יעלה ויבוא' חוזר. וכ"כ שו"ע קפח, ו; מ"ב כו. ועיין בפניני הלכה ברכות ד, ח.

ולמרות שהשו"ע פסק לחזור, לדעת רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, כיוון שמדובר בספק ברכות, שב ואל תעשה עדיף, ואם התחיל בברכת הטוב והמטיב – אינו חוזר, חוץ מליל פסח וליל סוכות שבהם לכל הדעות יש חובה לאכול מצה ולחם. וכ"כ בא"ח חוקת, כא; כה"ח קפח, כד; הלכות חגים לרב אליהו טז, יח; חזו"ע יו"ט, עמ' שח; יבי"א ט, מז; ברכת ה' ח"ב ה, כד. וכ"כ אורל"צ ג, יח, ט, אבל הוסיף: "אולם טוב שיחזור ויטול ידיו ויאכל פת ויברך ברכת המזון עם הזכרת יעלה ויבוא". וכ"כ שו"ת עמק יהושע ח"ה או"ח ח; כא; ח"ה אה"ע כ, לרב יהושע מאמאן מרבני מרוקו בדור האחרון, וכתב שלא ראה שנוהגים לחזור, וכ"כ הרב ברוך טולדנו בקיצוש"ע שלו.

לעומת זאת הרב משאש (שמש ומגן א, יג) כתב כשו"ע שבכל סעודות החובה צריך לחזור. וזאת משום שלדעת רוב הראשונים צריך לחזור. ועוד, שכאשר המחלוקת אינה על הברכה אלא על המצווה עצמה, אם חייב לאכול פת, לא אומרים ספק ברכות להקל. ועוד שעפ"י הרדב"ז והחיד"א ועוד, כאשר דעת רוב הפוסקים כמר"ן, לא אומרים ספק ברכות להקל. ויש אומרים שאומרים ספק ברכות להקל נגד מרן רק כאשר מצאו סברה מחודשת, ולא בדברי ראשונים שהיו לפניו (עפ"י ישכיל עבדי).

וכן כתבו עוד פוסקים שמנהג צפון אפריקה ועוד ספרדים: ר' פתחיה בירדוגו בפיתוחי חותם לסוכה כז, א, והר"י משאש (בהגדה ויזכור יוסף, עמ' 387). וכן הביא מספר שולחן המלך סי' מ"ט סעיף ב' לאחד מחכמי ארם צובא שכך פסק. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל ה, או"ח פג, לרבי משה כלפון הכהן ראב"ד ג'רבא. וכ"כ בספר עלי הדס י, ח (מנהגי תוניס), שנהגו כשו"ע שהשוכח חוזר בכל יו"ט. והביא שכן פסקו ר' יצחק טייב (ערך השלחן קפח, ג), ושיירי כנה"ג (קפח הגב"י אות יג). ושכן כתוב בסידור 'מאירת עיניים', שסידור זה מדויק מאד ע"פ מנהגי תונס והוא בר סמכא. (ואמר הר"א חפוטא שליט"א, שלדעתו בסעודה העיקרית שהיא סעודת היום, חוזר, כי בה עיקר החיוב לאכול פת).

וכן מנהג תימן כשו"ע (שו"ת פעולת צדיק ג, לה; עץ חיים עמ' קסט).

ז,ז – נשים ששכחו לומר יעלה ויבוא

לרעק"א (שו"ת סי' א, ובהשמטות שם), כיוון שחיוב קביעת סעודה על פת הוא משום עונג, ועונג הוא מצוות עשה שהזמן גרמא – אין הנשים חייבות בו. ולכן אשה ששכחה 'יעלה ויבוא' בסעודות יו"ט אינה צריכה לחזור. והסכימו לדבריו – שדי חמד, מערכת ברכות ד, ב; דעת תורה קפח, ו; שבט הלוי ד, יח; ופס"ת תקכט, ו.

מאידך, לפמ"ג א"א שכה, יא, אשה חייבת כאיש. וכ"כ פתחי תשובה תקכט, ב, שכל דיני עונג השייכים בשבת חייבות בהם נשים ביו"ט. ועוד למדנו שיש אומרים (רא"ש בשם ר"י) שחיוב פת הוא משום שמחה, ונשים חייבות בשמחה לדעת הרבה פוסקים, וכפי שהוכיח בשאגת אריה סו, וכפי שנתבאר להלן י, א-ג. וכ"כ למעשה עוד אחרונים: יד אליהו פסקים יז, ב; שאלת שמואל יא, ועוד. ועיין בנטעי גבריאל לו, יא, שסיכם את שיטות האחרונים בזה.

וכתבתי למעשה להלן בפרק ב, 5: "לגבי נשים, גם למנהג אשכנז יש מקום לומר שלא יחזרו (חוץ מבסעודת ליל ראשון של פסח), מתוך חשש לדעת ר' עקיבא איגר שסובר שנשים אינן חייבות במצוות השמחה והסעודה ביו"ט, ולדעת הסוברים שנשים חייבות בברכת המזון מדברי חכמים (עי' פניני הלכה ברכות ד, 5)". שם מבואר שיש ספק בברכות כ, ב, אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, ונחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. ולמעשה במקרה שהסתפקה אם ברכה, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ובמ"ב קפו, ג, כתב שרשאית לברך. ומ"מ כתבתי בסוף ההערה: "והחוזרות יש להן על מה לסמוך".

ז,ח – בגדי יו"ט טובים מבגדי שבת

ב"י תקכט: "כתבו הגהות מימוניות בפרק ו' מהלכות יום טוב (אות כ) גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין (סוף ה"ד) בההיא דאמרינן האחין שחלקו, ר' מונא אומר כלי רגל חולקין כלי שבת מיבעיא, מכאן משמע שבגדי יום טוב יהיו טובים מבגדי שבת, עכ"ל". וכ"כ בשו"ע תקכט, א: "ובגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת". וכתב מ"א ד: "משום דחייב בשמחה ומטעם זה נהגו להרבות במיני מאכלים יותר משבת". וכ"כ במ"ב יב, וכעין זה בשועה"ר ז. ובלבוש: "ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת, דבגדים יש בהן שמחה וחייבים בשמחת יום טוב יותר מבשבת, כתיב (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".

ז,ט – עניין הבגדים לר' צדוק, שזוכים על ידו לכבוד, קדושה ותושבע"פ

פרי צדיק בראשית פרשת ויגש ז: "ואמר ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא וכו' ר' ינאי לביש מאניה מעלי שבת וכו'. והוא כמו שאמרו: במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה… והנשמה יתירה זוכין בערב שבת בכניסתו, כמו שאמרו בגמרא (ביצה ט"ז א) ובזוה"ק תרומה (ח"ב קל"ה ב) וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא וכו'. והיינו בתחילת קבלת שבת, וזהו זוכין על ידי הכסות נקיה. ואיתא (שבת קיג, א) וְכִבַּדְתּוֹ (ישעיהו נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ובשאילתות (בראשית שאילתא א) הגירסא למאניה דלביש בשבתא. והיינו דבגדי שבת כמו בגדי כהונה, וכמו שאמרו (במדבר רבה ד, ח) לבש בגדי כהונה גדולה וכו' בגדי שבת היו וכו'. ובבגדי כהונה כתיב (שמות כח): לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, וכן נקראין בגדי קודש. ובגדי כהונה מפורש שמכניסין קדושה לכהן, וכמו שאמרו (סנהדרין פג, ב), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכן בגדי שבת מכניסין קדושה לישראל, והיינו דברי תורה כידוע מהזוה"ק (ח"ג רצז, א) דחכמה קודש איקרי. והיינו כבוד וכמו שאמרו (חולין קלג, א) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה וכו'. והיינו תורה שבעל פה שעל זה עיקר הלימוד לתלמיד, דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (קידושין סו, א). וזה שנקראו מאניה דלביש בשבתא מאני מכבדותי, שזוכין על ידיהם לקדושת תורה שבעל פה שהיא בחינת כבוד, ועל כן נדרש מדכתיב וכבדתו. וכן דרשו (שבת שם עמ' ב'): וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ (רות ג, ג) אלו בגדים של שבת…." ושם מאריך בזה.

עוד כתב ר' צדוק בקונטרס קדושת שבת, מאמר ה, שבגדי השבת מתאימים לנשמה ומכבדים את השבת שבאדם, (כבגדי אדם הראשון, המלאכים, חתן, כהן גדול, צדיקים לעתיד לבוא, והמשיח), ועל כן לבשה רות את בגדי השבת בבואה לבועז כדי שירגיש את מידת האהבה שיש בה ובה היא תוכל להשלים את מידת היראה שבו, עיין שם באורך.

י,א – מצוות שמחה לנשים

ר"ה ו, ב: "בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר? מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא: הא איתה בשמחה? אמר ליה אביי: ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה. – ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: אשה בעלה משמחה! – לדבריו דרבי זירא קאמר".

הרי יוצא שלר' זירא יש מצוות שמחה לאשה, ולאביי אין לאשה מצווה עצמית אלא מצווה על בעלה לשמחה. והוכיח בשאגת אריה סו, שהלכה כר' זירא שאשה חייבת במצוות השמחה, שכן למדנו בסתם גמרא נדרים ג, א, שאשה עוברת בבל תאחר כשמאחרת חטאת יולדת, ורק אליבא דר' זירא שסובר שאשה חייבת במצוות השמחה יש מקום לומר שחייבת בבל תאחר. וכן פסק הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות יד, יד, כר' זירא: "אחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר".

וכן פסק הרמב"ם בהל' ע"ז יג, ג: "כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות". וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש קידושין א, ז: "… וכבר ידעת שכלל הוא אצלנו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב… הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגילה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים".

המקור לחיוב במצוות שמחה, כתב רש"י חגיגה ו, א, 'מחייבא', שאשה מחויבת "לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכן ביאר בדברי ר' יוסי הגלילי המובאים בחגיגה ו, ב, שנשים חייבות בשמחה.

וכתב הרמב"ם בהל' יו"ט ו, יז: "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו' ".

וכ"כ האחרונים עפ"י שאגת אריה סו, שאשה חייבת במצוות השמחה, ומהם: ברכ"י תקכט, ה; שע"ת ד; מ"ב טו; כה"ח ל.

לפי זה, אשה שחיה לבדה, מצווה שתקנה לעצמה בגד נאה לחג. וכן תשמח בסעודות ומלבושי יו"ט, ובכל ארבעת חלקי השמחה שכתבתי.

י,ב – דיון נוסף בדברי הרמב"ם והראב"ד

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר (דברים כז, ז): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ, ונשים חייבות במצוה זו", השגת הראב"ד: "ונשים חייבות במצוה זו – לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".

יש מפרשים שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד, לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצוות שמחה לנשים, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה ורק לבעל יש מצווה לשמחה (כ"כ לחם משנה במעשה הקרבנות יד, יד, וסתר עצמו כאן).

יש מפרשים שגם הרמב"ם מסכים לראב"ד שהלכה כאביי, שאין לנשים מצווה עצמית, אלא המצווה שהבעל ישמחה, והראב"ד רק דקדק בדברים כדי שלא יטעו בדברי הרמב"ם (כס"מ חגיגה א, א).

ויש מפרשים שאמנם נחלקו במחלוקת ר' זירא ואביי, אלא שלשניהם יש לנשים מצווה עצמית לשמוח בחג. וכל מה שנחלקו האם יש לנשים מצווה עצמית להביא שלמי חגיגה. לרמב"ם הלכה כר' זירא שיש מצווה, ולראב"ד הלכה כאביי שאין מצווה לאשה להביא את קרבן החגיגה או לאכול ממנו, אלא שיש מצווה על הבעל לשמחה, וממילא לתת לה מבשר הקרבן, כדין מצוות השמחה שהיא לשמוח ולשמח, וק"ו שחיוב זה גדול כלפי אשתו (לחם יהודה לרמב"ם בחגיגה א, א; ר' ירוחם פלרא בביאורו לסמ"ג).

י,ג – הלכה למעשה בשתיית יין ואכילת בשר לנשים

מתוס' ר"ה ו, ב, 'אשה', עולה שגם נשים מקיימות מצוות שמחה ביין: "אפילו בזמן שבהמ"ק קיים היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקיה ויין ישן, כגון היכא דחל יום טוב ראשון של חג להיות בשבת דבעינן זביחה בשעת שמחה". הרי שבדרך כלל נשים שמחות ביין.

עיין בחול המועד כהלכתו א, הערה ה, שדייק מלשון כמה פוסקים (רמב"ם, מוהר"ש, אורחות חיים, שועה"ר) שנשים אינן חייבות לשתות יין ולאכול בשר. והביא מהגהות בני בנימין (לאדר"ת), שביאר שכוונת הרמב"ם רק לשלול מנשים שתיית יין, כי אין זה מכובד, אבל בבשר חייבות.

אח"כ הביא מרע"א (השמטות א) שלסוברים שיש לנשים מצווה לשמוח, אשה חייבת בשתיית יין ובשר. וכעין זה כתב בשאגת אריה סו. והקשה בחוהמ"כ על הסוברים שאינן צריכות לשתות יין, והלא למדנו בכתובות סה, א, שכוס אחד יפה לנשים, ובכוס אחד יוצאים. ונלענ"ד שיש להשיב, שבכוס אחד (רביעית) יוצאים בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ממש לשמוח ביותר מכוס אחת, ובזה אין לחייב נשים, כי הוא עלול להיות להן לגנאי.

עוד נלענ"ד שאפשר להסביר שכל הראשונים שלא הזכירו חיוב יין ובשר לנשים דיברו על החלק הראשון של מצוות השמחה, שהוא לעשות דבר חשוב לעיקר השמחה, כדי להשאיר חותם של שמחה על כל החג, שבזה נשים יוצאות בבגד חדש ולא בבשר ויין. אבל עדיין יש להן מצווה מצד החלק השני של השמחה, שאם יש להן שמחה ביין, מצווה שישתו ממנו.

י,ד – האם יכול הבעל לצאת בקניית כלי נאה

כתב בחוט שני כב, ב, עמ' קסא, שנראה שיוצא גם אם קונה לאשה כלי בית או כלי אכילה נאים לכבוד יום טוב, ובתנאי שהיא שמחה בהם. ע"כ. ובשבט הלוי ח, קכד, כתב שאולי יוצא בפרחים, ואולי גם בריקוד וטיול, אבל אינו יוצא בקניית ספר או טלפון, שאינו שייך לשמחת היום עצמו. ולרשז"א יוצא אפילו במיקסר שאין בו שימוש ביו"ט עצמו (שלחן שלמה תקכט, הערה ה). וריש"א סבר שאין יוצאים אלא בבגד או תכשיט כפי שקבעו חז"ל, ואפילו אם יש לה כבר בגד ליו"ט צריך לקנות חדש (לקט דיני יו"ט וחוה"מ לרב דינר א, ד). ונלענ"ד שאת עיקר השמחה מקיימים רק בבגד או תכשיט או כלי או רהיט שמשתמשים בו בחג ומאוד משמח לא פחות מבגד, אמנם את החלק השני והשלישי בוודאי מקיימים בכל מתנה.

כתב בחוט שני (עמ' קסא), שאין מועיל לבעל שאשתו תמחל, מפני שהמצווה היא עליו, לקנות לה דבר לשמחה. ובשלמי שמחה (עמ' נה) כתב בשם ריש"א שאם האשה מוחלת הבעל אינו חייב לקנות לה בגד. ובספר שונה הלכות (יו"ט עמ' ח), לר"ח קנייבסקי, כתב שאם האשה מוחלת אין חובה לקנות לה בגד חדש, אבל מ"מ הפסיד את המצווה. והרב יוסף בר שלום, רבה של בת ים, כתב בשו"ת ויצבור יוסף (ב, נ), שהחיוב הוא מצד החיוב בכתובה לנהוג כמנהג גברים יהודאין, ולכן אם היא מוחלת אינו חייב לקנות לה בגד.