ארכיון הקטגוריה: מועדים

ו – ברכת המזון

ו,א – טעה ביו"ט שחל בשבת

טעה ביו"ט שחל להיות בשבת ואמר 'רצה' ולא 'יעלה ויבוא', וכשחזר אמר 'יעלה ויבוא' ושכח 'רצה', או להיפך. י"א שיחזור שוב, כיוון שלא יצא בפעם הקודמת שלא הזכיר את כל מה שהיה חייב. וי"א שאינו צריך לחזור, כי בסך הכל כבר הזכיר בברהמ"ז את כל מה שהיה צריך להזכיר. עיין פס"ת קפח, טז. ונראה מספק שלא יברך, כי ידי הברכה דאורייתא כבר יצא.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

ט – תפילת מוסף – ותערב

ט,א – ותערב

נוסח 'ותערב' וחתימתו היה נאמר בברכת העבודה בבית המקדש, כמובא בירושלמי סוטה ז, ו; רש"י יומא סח, ב, 'ועל העבודה'.

כתבתי שיש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד: "המחזיר שכינתו לציון". בפועל, רבים ממתפללי נוסח אשכנז בארץ ישראל קיבלו את מנהג הגר"א בזה, וכ"כ הרב טיקוצ'ינסקי בלוח א"י.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

י – קריאת מגילות

י,א – מנהג קריאת מגילות

לגבי מגילת אסתר, מצוות הפורים לקוראה. אבל לגבי שאר המגילות, נראה שיסוד המנהג לקוראן בכך שרצו חכמים שיקראו את חמש המגילות בכל שנה, וכפי שמסיימים את כל התורה. ולכל מגילה מצאו את הזמן המתאים.

דרכי משה הקצר או"ח תצ, א: "כתב אבודרהם (עמ' רמ) נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שמדבר בגאולת מצרים, ובחג השבועות רות מפני שכתוב בו (א, כב): בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו וכן רות נתגיירה. ובסוכות אומרים קהלת מפני שכתוב בו (יא, ב): תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה שהם ימי החג".

וכן ברמ"א תצ, ט: "ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון – אומרים אותו באותו שבת; וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם)".

טעמים נוספים: מ"א תצ, ח: "שיר השירים – מפני שמפורש בו עניין יציאת מצרים. ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהלת וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות רמז תקצ"ו: מה עניין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו', עכ"ל". וכן במ"ב תצ, יז.

י,ב – הברכה על קריאת מגילה

מסכת סופרים פרק יד הלכה א: "ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש".

דרכי משה תצ, א: "ואמרינן במסכת סופרים (פי"ד ה"ג) הקורא בחמש מגילות מברך על 'מקרא מגילה', ואפילו היא כתובה בין הכתובים עכ"ל. וכן כתב מהרי"ל (סדר תפילת ט' באב עמ' רנא סי' כא). וכן הוא בהגהות מיימוניות הלכות תשעה באב (תעניות פ"ה אות ב ומנהגי ט"ב). וכן המנהג. דלא כמרדכי שכתב בפרק קמא דמגילה (סי' תשפג) דאם היא כתובה בין הכתובים יש לברך עליה על 'מקרא כתובים' ". וכ"כ במחזור ויטרי (עמ' 344); אור זרוע סי' תנה; ושבלי הלקט סי' קעד, לברך על 'מקרא מגילה'.

י,ג – הסוברים שאין לברך

אולם כתב הרמ"א תצ, ט: "והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים". ובשו"ת הרמ"א ל"ה ביאר שמחמת ארבע סיבות כתב שלא לברך: א) מפני שלא ראה שבמנהגי מהר"ר טירנא כתב לברך, ורק בט' באב בקריאת איכה כתב לברך. וביאר שזה מפני שקריאת איכה היא להוציא הציבור, ועל כך תקנו ברכה, אבל לא על קריאה שאדם קורא לעצמו כפי שרבים קוראים את המגילות בחגים. ב) במרדכי פ"ק דמגילה בהג"ה הביא גרסא אחרת ממסכת סופרים, דאם כתובים בין הכתובים מברך עליהם על מקרא כתובים. וכיוון שאנחנו קוראים ממגילה שבכתובים יש ספק באיזה נוסח לברך. ג) שיש לתמוה על הברכה הזו, וכי היכן נצטווינו לקרוא מגילה, דבר זה לא מובא בתלמוד. ויש לבאר שבמסכת סופרים מדובר על אחד משניים: או שקראו את כל המגילות בציבור כדי להוציא הציבור, כמו שעושים במגילת אסתר ואיכה, ואזי כאשר קוראים את שאר המגילות כיחידים אין מברכים. או שלמסכת סופרים הלכה שמברכים ברכות התורה על מקרא ולא על תלמוד, ואם השכים ללמוד כתובים, מברך על הכתובים. ד) והוא העיקר, שנראה שכוונת מסכת סופרים לברך על מגילה שכתובה על קלף, אבל על מגילות בספרים שלנו אין מברכים. ומזה שלא השתדלו לכתוב מגילות כדי לברך, משמע שהמנהג למעשה שלא לברך על המגילות. ומשמע מדבריו בטעם הראשון והשלישי, שנהגו לברך על איכה והוא מסכים למנהג. אולם מנגד כתב שנהגו לכתוב רק את מגילת אסתר על קלף, ואם כן יוצא שלפי טעמו הרביעי אין לברך על איכה.

למעשה כתב הט"ז תצ, ו, על פי דברי הרמ"א שאין לברך על שום מגילה זולת מגילת אסתר שמצווה לקרותה. ושכן כתב הב"י בסי' תקנט. וסיים שכל המברך על מגילות אלו ברכתו לבטלה. וכ"כ הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים צא), שאין לברך על קריאת המגילות, ואף כתב שיש מקומות שאין קוראים בהם שיר השירים ורות.

י,ד – הסוברים לברך

אולם כתב במ"א תצ, ט, שהלבוש תצ, ה, הב"ח, מנהגים ומטה משה, כתבו לברך על שיר השירים ורות ולא על קהלת. וסיים מ"א שכן עיקר כמנהג קדמונינו. ולא ביאר אם לדעתו דווקא על מגילת קלף וקריאה בציבור צריך לברך. ולכאורה משמע שיסכים שיברכו גם בלא קלף. וכ"כ בביאור הגר"א, אחר שציטט מדרכי משה תצ, א, שצריך לברך: "וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון, וכל שכן כשהם כתובים בגליון כס"ת, וכן מנהג כל הראשונים. וכ"כ מ"א".

ובא"ר תצ, י, כתב לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ הפמ"ג שלא לברך אף על מגילת קלף מחמת הספק. וכ"כ בחק יעקב.

ובמ"ב תצ, יט, סיכם להלכה: "הנוהג לברך על כל פנים כשכתובים על קלף בוודאי אין למחות בידו". ובשעה"צ ביאר שכאשר קוראים מקלף משמע שלפי הטעם האחרון והעיקרי של הרמ"א אין מניעה לברך.

י,ה – המנהג למעשה

כל החסידים נוהגים שלא לברך, ורבים נוהגים שכל אחד קורא לעצמו מהחומש. ויש אומרים שצריך לומר ברכה בלא שם ומלכות. וכל הנוהגים כהגר"א ובכללם הישוב הישן בירושלים, ועוד רבים מהליטאים, נוהגים לברך. ומנהג ספרדים שנכון לקרוא המגילות, אך אין מברכים.

י,ו – האם המברכים מקפידים על קלף וכשרות המגילה

למעשה נוהגים כמ"ב לברך על מגילת קלף, אבל אין מדקדקים בכשרותה כמו בספר תורה. ועיין בהלח"ב 84, שיש שרצה לומר שדינה כדין מגילת אסתר, שכל שרובה כשרה – כשרה, ודחו את דבריו בספר עמק ברכה, מפני שזהו דין מיוחד במגילת אסתר שנקראת איגרת. ולדעת ריש"א, דינה כס"ת ונפסלת באות אחת. וכתב שם בהלח"ב שקשה לדקדק בזה, שכן המסורת בכתיב המגילות פחות ברורה מאשר בס"ת. ולדעת הגר"א ודעימיה גם בלא מגילת קלף מברכים. ונראה למעשה לברך על מגילה שנראית ככלל כשרה, אבל אין לפסול הכתב בלא שיש וודאות שעל פי כל הפוסקים הוא פסול.

י,ז – האם מברכים על קהלת בסוכות

הלבוש והב"ח הזכירו שמברכים על שיר השירים ורות ולא הזכירו קהלת. ובמ"א תצ, ט, כתב שאין מברכים על קהלת. במחצית השקל תמה מדוע לא כתבו לברך גם על קהלת, וציין שגם במסכת סופרים לא הזכירו קהלת. והביא שכתב בעטרת זקנים בשם ספר לחם רב, שאולי הטעם מפני שהיה הווא אמינא לגנוז את קהלת (שבת ל, ב). ע"כ. אמנם לפי מה שהעתקנו ממסכת סופרים, גם על קהלת כתוב לברך.

ובביאור הגר"א שם כתב: "ומה שכתב (המ"א) חוץ מקהלת – ליתא, דבסוף פרק ג' דידים מסקנת מתניתין שם דכן נחלקו וכן גמרו ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ו שכל ה' מגילות מטמאין את הידים כס"ת. וכ"כ הגמ"ר פ"ק דמגילה שכולן שוין לברכה זו וכן עיקר".

י,ח – ברכת שהחיינו לנוהגים לברך על המגילה

בלבוש תצ, ה, כתב שמברך על המגילות גם 'שהחיינו'. והטעם שזו מצווה הבאה מזמן לזמן. וכן מובא מהגר"א במעשה רב אות קעה. וכן נהגו אצל החזו"א והרב קנייבסקי (פס"ת תצא, 23). אמנם הרש"ש בהגהותיו לשו"ע כתב שעל פי הגר"א נהגו בווילנא לברך על מקרא מגילה, אבל לא 'שהחיינו'. והרב טיקוצינסקי כתב בספר ארץ ישראל שלו, שנהגו הפרושים לברך גם 'שהחיינו'.

אמנם במסכת סופרים והראשונים והאחרונים שכתבו לברך על המגילות לא הזכירו 'שהחיינו'. וכתב בהלח"ב הערה 79 בשם ריש"א שתמה על ברכת 'שהחיינו', אבל אמר שאין בידינו לבטל המנהג שהנהיג הגר"א, אבל טוב שהחזן ילבש בגד חדש.

י,ט – זמן קריאת המגילות למנהג אשכנז

המנהג לקרוא המגילה לפני קריאת התורה, כמובא במחזור ויטרי אות שיב, וברוקח. ויש שואלים היאך מקדימים את הכתובים לתורה. ותירצו שהואיל ואין חובה לקוראה אלא רשות, אין זה נחשב שני חיובים שווים שיש להקדים את המקודש. אפשר להוסיף שגם אין זמנה דווקא שם, וגם מצד זה אין בכך פגיעה שמקדימים אותה. וכן מסופר על הגר"א שפעם כשנחלש דחה את קריאת רות לשעת המנחה. ועיין להלן יג, יב, לגבי זמן קריאת רות למנהגים השונים. ובפניני הלכה סוכות א, ט, לקהלת.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

יא – הבדלה

יא,א – הבדלה

עיין בהערה 4 שמוסכם שיסוד מצוות הקידוש בשבת, היינו הזכרת קדושת השבת, מהתורה. ולגבי הקידוש על היין, לדעת רוה"פ המצווה מדברי חכמים, ויש אומרים שגם המצווה לקדש על היין מהתורה.

ולגבי קידוש ביו"ט מבואר שם שיש מחלוקת אם יסודו מהתורה או מדברי חכמים.

ולגבי הבדלה בשבת, לדעת הרבה פוסקים, יסודה מן התורה, וחכמים הם שקבעו לומר את הקידוש ואת ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, סמ"ג, חינוך). לרמב"ם יסוד ההבדלה בשבת נלמד מהפסוק: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), שצריך לזכרו בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. ואילו לריטב"א (הובא בשטמ"ק ביצה ד, ב) ורשב"א בעל התוספות (הובא באגרות הרמ"ה עמ' רמח), הלימוד מהפסוק: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל" (ויקרא י, י).

ויש אומרים, שמהתורה המצווה היא רק לזכור את קדושת השבת בכניסתה, וכהמשך לכך תקנו חכמים לומר הבדלה ביציאתה (רא"ש). כמבואר בפניני הלכה שבת ח, א.

ולכאורה יוצא, שלסוברים שהבדלה בשבת מהתורה, לפי השיטה שקידוש ביו"ט מהתורה, גם הבדלה ביו"ט תהיה מהתורה, וכ"כ פמ"ג או"ח רצו.

יא,ב – מי ששכח להבדיל במוצאי יו"ט

כתב במ"ב רצט, טז, שכתב רע"א בשם ספר לשון חכמים, שמי שלא הבדיל במוצאי יו"ט אין לו תשלומין, כי רק בשבת שלושת הימים שלאחריה שייכים אליה. ורע"א עצמו סובר שאפשר להשלים הבדלה במשך כל היום הראשון שלאחר יו"ט. ובכה"ח רצט, כד, כתב בשם שו"ת בית יהודה ב, כח, שיכול להבדיל כל השבוע, וברכ"י כתב שאין ראייתו מכרעת ואין לסמוך על זה. וכתבו חסד לאלפים רצט, ב, ובן איש חי ויצא כג, שאם לא הבדיל במוצאי יו"ט בלילה, אין לו תשלומין.

יא,ג – נשמה יתירה ביום טוב

לרשב"ם (פסחים קב, ב, 'ושמואל'), גם ביום טוב יש נשמה יתירה כשבת, ולכן אין צריך להריח בשמים במוצ"ש שהוא יו"ט. אמנם הרבה ראשונים כתבו שאין נשמה יתירה ביום טוב, ולכן אין מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב (תוס' ביצה לג, ב, 'כי'; או"ז ב, צב; שטמ"ק ביצה טז, ב; אגודה ברכות ח, קצ).

וכיוון ששני הדברים נפסקו להלכה, שבמוצאי שבת שהוא יו"ט אין מברכים על הבשמים, ומאידך גם במוצאי חג אין מברכים על בשמים, ואין הכרח לומר שהראשונים נחלקו בזה, הרי שצריך לבאר שיש מדרגות בנשמה היתירה. ועל כן כתבתי שביום טוב אין נשמה יתירה כבשבת.

כיוצא בזה כתב בשו"ת דברי יציב או"ח קכג: "והיה אפשר לומר דביו"ט איכא נמי נשמה יתירה, אבל במדריגה יותר נמוכה, ושני המלאכים דשבת הנ"ל הם מהנשמה יתירה, ועיין בתיקונים תיקון כ"ד [דף ס"ט ע"ב] וצריך לקבלא אושפיזין דאינון מלאכין עולימן דנשמה יתירה וכו' עיין שם, ואלו רק במדריגת נשמה יתירה דשבת, ולזה ביום טוב אין אומרים שלום עליכם". וכ"כ בקדושת לוי ויקרא, דרשה לפסח: "כי באמת בשבת בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות העליון, וביום טוב בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות התחתון, ונמצא בין כך ובין כך יש לאדם נשמה יתירה ביום טוב, לכך אין מברכין במוצאי שבת החל ביום טוב על הבשמים, ואין מברכין במוצאי יום טוב".

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

יב – יום טוב שחל במוצאי שבת

יב,א – הכנה משבת ליום טוב

יסוד האיסור להכין משבת לחול מבואר במשנה שבת קיג, א; ובגמרא קיח, א. ולגבי הכנה משבת ליו"ט בביצה לח, א, ושו"ע תטז, ב.

עיקרי איסור ההכנה מבוארים בפניני הלכה שבת כב, טו-טז

ושם כב, טו, כתבתי שמותר להביא בשבת מחזור לבית הכנסת עבור החג, ובתנאי שילמד בו מעט בשבת (וכ"כ אבני ישפה ו, פו, ג; 'ערב פסח שחל בשבת' כב, א).

יב,ב – סעודה שלישית בערב יום טוב שחל בשבת

כתבו מהרי"ל צד; רמ"א תקכט, א; מ"א ב; א"ר ב; שועה"ר ב; ח"א קד, א; גר"א ומ"ב ח, שלכתחילה יאכל סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה, ורק אם שכח, יאכל אחר כך. ובבאו"ה 'ממנחה', הוסיף שאפילו בחצי שעה לפני זמן מנחה קטנה לכתחילה אין לאכול סעודה שלישית. לעומת זאת, כתב בכף החיים טז, שהמנהג תמיד לאכול סעודה שלישית אחרי מנחה קטנה, "ואפילו בשבת שחל בערב יום טוב משום דכן הוא הסדר ע"פ הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל". וכ"כ חזו"ע עמ' צ-צא. ובאבני ישפה ו, פו, א, כתב, שכיוון שקשה לאכול בערב שבועות לפני זמן מנחה קטנה, כי אז אנשים רגילים לנוח, מותר לכתחילה לאכול אחרי זמן מנחה קטנה.

כתב מהרי"ל צד, שאם אוכל אחרי מנחה קטנה, יקיים סעודה שלישית בכזית פת בלבד, וכ"כ א"ר תקכט, ב. אמנם הרמ"א תקכט, ב, לא נקט שיעור כזית אלא כתב 'מעט פת', וכ"כ גר"א, ח"א קד, א, ומ"ב ח. וכפי הנראה משום שלכתחילה יש לקיים סעודה שלישית בכביצה פת (שו"ע רצא, א). וכ"כ כה"ח טז, שיש ליזהר לאכול עד כביצה פת כדי שישאר לו תיאבון לאכול סעודת יום טוב בלילה, וכ"כ חזו"ע עמ' צא, ומאמר מרדכי כא, מ, עמ' 171. אמנם, בשועה"ר תקכט, ב, סתם שאם לא אכל סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה יאכל אותה אח"כ ולא נקט שיעור לאכילתו, וכ"כ שעה"צ י, שבאמת יכול לאכול יותר מכביצה, רק שלא יאכל שיעור קביעות סעודה שהוא רגיל בה ביום חול (עיין שו"ע רמט, א), וכ"כ באבני ישפה ו, פו, א, ועבודת יו"ט יז, ד, שיאכל בסעודה שלישית פחות מהרגלו.

יש נוהגים לחלק את סעודת הצהריים לשניים, אחרי מנה ראשונה מברכים ברכת המזון, מפסיקים בדברי תורה או בטיול קצר, חוזרים ונוטלים ידיים שוב לקיים מצוות סעודה שלישית. ואין כאן ברכה שאינה צריכה כי עושים זאת כדי לאכול סעודה שלישית וסעודת ליל יום טוב לתיאבון (פס"ת תקכט, ב).

לעיתים בחורים מגיעים לישיבה לקראת שמחת תורה, והם רעבים, ואזי מותר לתת להם ארוחה רגילה בתוך שלוש שעות הסמוכות לחג, ראשית מפני שכך הוא עיקר הדין, שנית שיש בזה מצוות סוכה, ועוד סיבה חשובה, שעד שיגמרו את ההקפות שאורכות כמה שעות יחזור להם התיאבון.

יב,ג – הוצאת אוכל מהמקפיא בשבת לצורך הלילה

בשש"כ י, י, אסר להוציא אוכל מהמקפיא בשבת על מנת שיפשיר לצורך סעודת יום טוב. וכ"כ הרב אליהו (מאמר מרדכי עמ' 171, לט).

אבל בשו"ת שבט הקהתי א, קנח, התיר על פי מה שכתב בשו"ת מהרש"ג, שהכנה משבת לחול אסורה רק כאשר המגמה לחסוך עבודה בחול או בחג, אבל במקום שייגרם לו הפסד לא גזרו. ובאבני ישפה ו, פו, ה, התיר על פי חיי אדם שכתב שכל זמן שאינו גומר את ההכנה, אין איסור. וכ"כ הלכות המועדים ב, 101*, ופס"ת תקג, א, להלכה. ובפניני הלכה שבת כב, טז, כתבתי על פי המבואר בשו"ע שח, ד; מ"ב שכא, כא, שבשעת הדחק למניעת הפסד מותר לעשות הכנה משבת לחול, כדוגמת הכנסת כלים שעומדים להינזק מהגשם. ויש להוסיף שככל שהכנה בטרחה מועטה ופחות ניכר שהיא הכנה, כך ניתן להקל לצורך פחות חשוב. וכ"כ בהלכה כאן, שכאשר ההמתנה למוצאי שבת תגרום לעגמת נפש ופגיעה בסעודה אפשר להקל.

יב,ד – שינה בשבת לצורך ליל שבועות

ספר חסידים רסו: "בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור לומר למחר אעשה, ואפילו חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת בשביל החול, אלא יאמר ננוח כי שבת היום". וכן כתבו האחרונים (מ"א רצ, א; א"ר ב; שועה"ר ו; מ"ב ד).

הרבה פוסקים כתבו שהאיסור לומר שישן כדי שיהיה לו כוח לעשות במוצ"ש דבר שאסור לעשות בשבת, אפילו אם הוא דבר מצווה, כגון לכתוב ספר תורה. אבל כדי ללמוד במוצ"ש – מותר. וכ"כ אז נדברו ד, מו; אור לציון ג, יח, יא; אבני ישפה ו, פו, ב; בירור הלכה זילבר ד, עמ' רלב.

אמנם בפניני הלכה שבת כב, טו, כתבתי בטעם דין זה, שהוא כדי שלא לבזות את השבת "שעושה בה הכנה לחול", ועיין בהרחבות שם כב, טז, א, שבזה שאמר כך זלזל בשבת שהקדיש מזמנה היקר והמקודש כדי להתכונן לחול. וכך ביאר בפס"ת רצ, ד, את דעות הא"ר ופמ"ג ׁ(אמנם צ"ע על דבריו). והורה הרב אליהו שאסור לומר בשבת שהוא הולך לישון אפילו לצורך לימוד בליל שבועות (מאמר מרדכי למועדים ולימים עמ' 171, לח).

למעשה כתבתי שלכתחילה עדיף להחמיר, מפני שנכון להדר בכבוד שבת. אבל הרוצה להקל רשאי "הואיל ועיקר האיסור הוא להתכונן בשבת לדבר שיש בו חילול שבת, ובלימוד אין מעשה שאסור בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה".

יב,ה – שכח לומר 'ותודיענו' ואכל לפני הבדלה על הכוס

כתב בבאו"ה רצד, א, 'ואם טעה', שאם שכח להבדיל בתפילה ואכל לפני אמירת יקנה"ז, צריך לחזור ולהבדיל בתפילה כדין מי ששכח לומר 'אתה חוננתנו'. ובאור לציון ג, יח, ה, כתב שאין צריך לחזור ולהתפלל, שאין להשוות דין 'אתה חוננתנו' שהוא מעיקר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ל'תודיענו' שהיא תקנה מאוחרת של רב ושמואל.

יב,ו – סדר הקידוש יקנה"ז

סדר הקידוש מבואר בשו"ע תעג, א. שכח ואמר קידוש רגיל, יאמר את ברכת הבדלה על כוס יין כשייזכר וכן יברך על הנר. אם הוא בתוך הסעודה, אינו מברך 'הגפן' על כוס היין, שכבר נפטר בברכת היין שבקידוש. ואם הוא אינו רגיל לשתות יין בסעודה, עליו לברך הגפן על כוס ההבדלה (מאמר מרדכי לימים ולמועדים כא, לז, עמ' 171).

יב,ז – דיני הנר שמברכים עליו

כתב באור לציון ג, יח, ו, שיכול לברך 'בורא מאורי האש' על הנרות שהדליקה אשתו, מכיוון שהודלקו כדי להאיר שמועיל לשלום בית (שו"ע רחצ, יא). וכ"כ ברבבות אפרים ד, קכד, יד. אמנם בציץ אליעזר ו, י; יד, מב, ב, כתב שאין לברך עליהם, משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות. ועוד, שאין לברך על נר שנעשה גם להאיר וגם לכבוד אלא רק על נר שנעשה כדי להאיר בלבד.

עוד כתב באול"צ ג, יח, ו, שעדיף לא לחבר שני נרות יחד לברך מאורי האש, כי יש חשש כיבוי בהפרדת הנרות ועדיף לחשוש לכיבוי מאשר לקיים את המצווה מן המובחר לברך על האבוקה. לעומת זאת, בהלח"ב סעיף כ, כתב שאין בהפרדת הנרות חשש כיבוי, כי אין העצים אגודין יחד, ושכך דעת הרב אלישיב, מכיוון שדעתו מתחילה לחבר את השלהבת רק לרגע ולא לעשות מדורה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | כתיבת תגובה

א – טעם איסור מלאכה ביום טוב

א,א – שבת תכלית הטוב ויו"ט המשכתו שתלויה בישראל

רבי נתן כתב על פי רבי נחמן מברסלב דברים נפלאים בטעם איסור מלאכה ביו"ט וההבדל שבין שבת ליו"ט, ואצטט תמציתם.

ליקוטי הלכות יו"ט א, א: "… שבת הוא בחינת התכלית שכולו טוב… על כן שבת הוא שביתה לגמרי מכל וכל. אבל יום טוב הוא בחינת המשכה שממשיכין הארה מהביטול מבחינת שבת מבחינת אין סוף אל הישות דהיינו העולם הזה, דהיינו הימים והמדות, למען דעת כל עמי הארץ אפילו בעולם הזה… וזה שאנו קוראין אותו יום טוב… דהיינו שאנו ממשיכין הארה לתוך הימים שיש בהם ימי טוב… ועל כן הימים טובים תלוי עיקר קדושתם בישראל… כמו שאמרו רז"ל שבת קביעא וקיימא, יום טוב ישראל הוא דמקדשי ליה… וזהו שכתוב בשבת תחלה למקראי קודש, כי שבת הוא בחינת תחלה וראשית של כל היום טוב, כי כולם מקבלין קדושתם מבחינת שבת שהוא כולו טוב… כי כל הימים טובים הם לזכר הנסים והתשועות שעשה עמנו השם יתברך… על ידי שנמשך הארה מהתכלית… כי שבת אינו לזכר שום נס שנעשה בזה העולם רק הוא מרמז על סוף העולם יום שכולו שבת כנ"ל… (שם ג) ועל כן ביום יום טוב מותר אוכל נפש, כי מאחר שכל קדושתו תלוי בנפשות ישראל שממשיכין הקדושה לשם, על כן מה שהוא צורך הנפש, דהיינו אוכל נפש, בוודאי אינו ראוי שיאסר, כי הנפש הוא למעלה מהיום טוב, כי משם מקבל הקדושה. אבל כל המלאכות בוודאי אסורין, כי הוא יום טוב, דהיינו ביטול הרע שהוא ביטול כל הל"ט מלאכות שבאים על ידי עץ הדעת טוב ורע. אבל שבת הוא למעלה ואינו תלוי בקדושת ישראל, על כן אסור בו אפילו מה שהוא צורך הנפש…"

א,ב – שבת טוב גמור וביו"ט צריך בירור באוכל נפש

ליקוטי הלכות יו"ט ב, א: "יש שני מיני ימים: ימי טוב וימי רע… (שם ב) בימי החול יש שליטה לימי הרע. ועל כן צריכין אז לעשות כל המלאכות שהם בחינת בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט). וכל העבודות והמלאכות שישראל עושין בימי החול… הם בחינת תיקונים וברורים כדי ללבן ולברר ולהוציא הטוב והקדושה המלובש שם… ועל כן בשבת ויום טוב שהם בחינת ימי טוב… אסור לעשות שום מלאכה. כי אז נתגלה הטוב בעצמו ואין צריכין לברר. וכשעושין מלאכה כאלו נותנין שליטה עכשיו ח"ו לימי רע… בשבת נתגלה אור האהבה שבדעת שהוא אורייתא… שהוא בחינת עונג שבת, בחינת אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' (ישעיהו נח, יד), על ה' דייקא… ועל כן בשבת אסורים כל המלאכות. אבל יום טוב… צריכין איזה עשיות ועובדות… שצריכין לקשר הימים והמדות לבחינת אור האהבה שבדעת שהוא למעלה מהזמן… והם מלאכת אוכל נפש שהתירה תורה ביום טוב, כי צדיק אוכל לשובע נפשו. ואכילת הצדיק היא יקרה מאד מאד… שהצדיק מתענג באכילתו מאור האהבה שבדעת… כי הצדיק הוא מגלה ומוצא אלקותו יתברך בכל הדברים גשמיים ואפילו בלשונות הגוים. ועל ידי זה זוכה לאור האהבה שבדעת… [על] בחינת אכילת שבת… נאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'… מתענגין על ה' כביכול, שעולין ומתענגין מאור האהבה שבדעת… מחמת קדושת שבת בעצמו, כי שבת הוא למעלה מהזמן וכו'. אבל ביום טוב שהוא בזמן… צריכין לעשות עובדות כדי להתקשר לאור האהבה שבדעת לבחינת עונג שבת… כדי לתקן המאכל שיהיה בבחינת אוכל נפש… לזכות על ידו לאור האהבה שבדעת, כמו על ידי עונג שבת… וכמו שבימי החול צריכין לעשות כל המלאכות כדי לברר ולהוציא הטוב מן הרע, כמו כן ביום טוב… צריכין לעשות מלאכת אוכל נפש כדי לתקנו… כי קצירה וטחינה וסחיטה וכו' אסורים אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש…. שהם בחינת בירורים ממש… ואין היתר רק אפיה ובישול וכיוצא בזה, שהם באים רק לתקן האוכל ולגלות טעמו…. ולא הותר ביום טוב רק אכילת ישראל… כי כל ישראל הם בחינת צדיקים… ואכילתם הוא בקדושה בחינת צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג, כה)…"

א,ג – הוצאת ניצוצות שנבלעו ע"י הסט"א ועניין המלאכות והפרנסה

 ביו"ט מוציאים הקדושה שהסט"א בלע על ידי תפילה בבחינת דין וזה בחינת מלאכה לצורך אוכל נפש.

ליקוטי הלכות יו"ט ג: "עיקר התפילה היא רחמים ותחנונים, ורחמים תלוי בדעת וכו'. וכשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות אזי נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות ונפגם הדעת וכו', ואזי בא מזה תאוות ניאוף ח"ו. כי תלת מוחין הם ג' מחיצות פרוסות בפני תאוה זו. ועל כן כשהדעת נפגם מתגבר תאוה זו ח"ו. ואזי התפילה בבחינת דין… והסטרא אחרא יונקת ממנה, ואזי צריכין בעל כוח גדול שיתפלל תפילה בבחינת דין, ואזי כשהסטרא אחרא רוצה לבלוע זאת התפילה… היא עומדת לו בצווארו, בבחינת בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז (איוב מא, יד) וכו', ועל ידי זה הוא מוכרח ליתן הקאות בחינת חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ (איוב כ, טו) , שמקיא ומוציא מעצמו כל הקדושות והדעת והרחמנות והתפילות שבלע, אף גם עצמות חיותו הוא מוכרח להוציא, בבחינת מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל… ועל ידי זה נעשין גרים…

(שם א) וזה בחינת ג' רגלים, כי שלש רגלים הם בחינת ג' תפלות ביום, שנתתקנו כנגד ג' אבות… וכפי התפילה כן הפרנסה… היינו כשזוכין שהתפילה היא בדעת בבחינת רחמים ותחנונים, אזי יש לו פרנסה… בלי עבודות ויגיעות וטרחות שהם בחינת דינים… שכל יגיעות וכבדות של הל"ט מלאכות שצריכין לעשות בימי החול הוא רק מחמת פגם הדעת פגם התפלה… כי אדם הראשון פגם בדעת… (שם ב) ועל כן בשבת שהיא שלימות הדעת, אין שום שליטה להל"ט מלאכות…

(שם ג) … כי בששת ימי החול, שאז שולטין הל"ט מלאכות זוהמת הנחש… קשה מאד להמשיך פרנסה… כי אם על ידי בחינת הבעל כוח שמתפלל תפלה בבחינת דין שהיא עומדת בצווארו של הסטרא אחרא… וזה בחינת קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף… כי עיקר הפרנסה על ידי הגשמים והגשמים הם על ידי רעמים… על ידי התפלה של הבעל כוח… בחינת דין… ועל כן תקנו להזכיר גבורות גשמים בברכת אתה גיבור…

(שם ד) וזה בחינת שלש רגלים, כי בשלש רגלים נמשך ג' מיני מוחין שהם ג' מיני רחמנות ג' תפילות כנ"ל, ואז כשזוכין לרחמים ודעת אין צריכין לשום יגיעה ומלאכה ועבודה שהם בחינת דינים שתלוי בחסרון הדעת כנ"ל… אך אף על פי כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אוכל נפש, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים… על ידי המטה עוז… דהיינו התפלה שעל הבעל כוח שהיא בבחינת דין, כי גלות מצרים היה על פגם הדעת פגם הברית כידוע, שלזה צריכין התפלה של הבעל כוח כנ"ל. ועל כן כשבא משה אל פרעה בתחלה הקשה פרעה את לבו יותר והכביד העבודה יותר… (מפני שכאשר) הסטרא אחרא רואה התפילה שהוא בבחינת דין היא רוצה לבלוע אותה ולהתגבר יותר… וכן בכל פעם נתחזק לבו יותר… ואפילו כשיצאו ישראל אמרו מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות יד, ה)… כי זאת התפלה עומדת להם בצווארם ואז מוכרח הסטרא אחרא ליתן הקאות שזהו בחינת קריעת ים סוף, ואז הוציאו כל הקדושות וכל הדעת וכל ההשפעות שבלעו, ואז הקיאו הכל והחזירו הכל לישראל, שזכו אז לדעת גדול מאד ולרכוש גדול מאד…

(שם ה) וכל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, ועל כן צריכין ביום טוב שיהיה התפילה קצת בבחינת דין… כי ביום טוב העולם נידון, כמו שאמרו רז"ל בד' פרקים העולם נידון… ועל כן אומרים ביום טוב ומפני חטאינו… (שם ו) וזה בחינת מלאכת אוכל נפש שעושין ביום טוב… כי המלאכה היא בחינת דין, והאכילה היא כפי התפילה… על ידי זה מוציאין כל החיות והקדושה שבלעה הסטרא אחרא מל"ט מלאכות של ימי החול… ועל כן אף על פי שעושין מלאכת אוכל נפש ביום טוב, אף על פי כן אין להסטרא אחרא שום אחיזה במלאכה זו… וזהו אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, לכם דייקא…"

א,ד – שבת תורה ותפילה ויו"ט תורה

ליקוטי הלכות יו"ט ד' (בהל' ר"ח ה, לג ואילך).

"(לג)… כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. שאז זכינו לקבל את התורה ע"י משה רבינו ע"ה. כמו שנאמר (שמות ג', יב): בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלוֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. כי עיקר התכלית הוא תורה ותפילה שבשביל זה נברא כל אדם… ואם היה האדם זוכה לזה בשלימות היה מתבטלים כל היגיעות והטירחות של כל העסקים והמלאכות הכלולים בל"ט מלאכות. כי… הכל נתהוה ע"י חטא אדה"ר שנגזר עליו בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יז-יט)… שאז פגם בתורה ותפלה… וגם עכשיו כל אדם כפי מה שזוכה לעסוק יותר בתורה ותפלה… דוחה ומבטל מעצמו זוהמת הנחש שהם טירדת הל"ט מלאכות… כשרז"ל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ועל כן לעתיד שיעסקו כל ישראל בתורה ותפלה, יתקיים וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם (ישעיהו סא, ה)(לד) כי זה כלל גדול שכל קיום העולם וכל ההשפעות אינם נמשכים כ"א ע"י תורה ותפלה. כי עיקר בריאת העולם היה ע"י התורה… וכשרז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא… אבל כל החיות וההשפעות הנמשכין ע"י התורה אין נגמר ציורם בשלימות, ואין יורדים לעולם כי אם ע"י התפלה… והעיקר לעשות מהתורה תפילה…

(לה) וזהו בחי' החילוק שבין שבת ליו"ט. שבשבת אסורים כל המלאכות שבעולם, וביו"ט מותר אוכל נפש לבד… כי שבת הוא בחי' גמר התיקון בשלימות… בחינת עלמא דאתי… כי אזי יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה שהיא בחינת סתרי תורה שהם בחינת תפילה… וע"כ אז מתבטלים כל הל"ט מלאכות לגמרי… אבל ימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה… ובעת קבלת התורה לא זכינו עדיין לברר ולתקן כ"א בחי' תורה שקיבלנו אז בסיני ע"י משה רבינו, אבל בחי' עליית התפילה בתכלית לא נתברר אז עדיין עד שיבוא משיח… כי משה הוא התורה כנ"ל. ודוד הוא משיח שהוא בחי' התפלה שהוא תיקן ויסד ספר תהילים, שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חומשי תורה… ע"כ ביו"ט יש עדיין קצת מלאכות שהם מלאכות אוכל נפש שמותר ביו"ט… כי כל היגיעות והמלאכות הם בשביל הפרנסה. ועיקר הוא האכילה שהיא חיי נפש… וגם כל המלאכות לא נגזרו כ"א בשביל פגם האכילה… שאכל מעץ הדעת… וע"כ בשבת שאז הוא בחי' גמר התיקון בשלימות שיהיה לעתיד בחי' תיקון תורה ותפלה… כל המלאכות בטלים לגמרי… אבל ביו"ט שאז עיקר התיקון הוא רק בבחינת תורה, אבל תיקון התפלה צריכין אנחנו עדיין לעסוק… וע"כ צריכין לומר הלל ביו"ט אבל לא בשבת. כי הלל זה בחינת כלליות תהילים… שהוא בחי' עליית התפלה שעסק דוד…

(לו) וזה שאיתא בכתבים בהחילוקין שבין שבת ליו"ט. שבשבת מקבלין תוספת אור גדול ביותר בתוך לבושין, אבל ביו"ט תוספת האור קטן משבת, אבל הוא בלא לבושין… כי עיקר הלבושין נעשין ונגמרין ע"י תפלה… כי תפלה הוא בחי' אמונה… וע"י אמונה יכולין לקבל כל האורות… שע"י תפלה זוכין לקבל סתרי תורה… וזהו בעצמו בחי' מה שעושין מהתורה תפלה… שיזכה להשיג הנסתר… עיקר מה שצריך לעשות מהתורה תפלה, הוא להתפלל להש"י על התורה והמצוות שעדיין לא זכה להשיגם ולקיימם, שיזכה להשיגם ולקיימם כראוי…

(לז) וזה בחי' קריאת התורה בצבור בכל יום שיש בו תוספת קדושה שהם ר"ח ויו"ט וחוה"מ ויוה"כ ושבת… וע"כ קורין בתורה בשעת התפלה כדי להמשיך התפלה מהתורה… ועיקר שלימות עליית התפלה בתכלית הוא בשבת שהוא קדוש מכל הימים והזמנים… כי אז קורין כל השבעה קרואים שהוא תכלית שלימות קריאת התורה… דוד הוא בחי' שלימות התפלה והוא השביעי מהשבעה רועים… וע"כ אז בשבת הוא ביטול מלאכה לגמרי. אבל ביו"ט וחוה"מ וכו' שאין קורין בו שבעה, על כרחך אין עליית התפלה בשלימות כ"כ רק כפי תוספת הקדושה, שכמו כן הם המספר של הקורין בתורה. וכמו כן זוכים להמשיך קדושת התפלה… ע"כ אין כל המלאכות נתבטלין אז… וזה שאמרו שם הטעם של הקורין בתורה משום ביטול מלאכה, שביום שיש בו איסור עשיית מלאכה ביותר קורין בתורה מספר גברי ביותר… וע"כ צריכין ביו"ט לעשות מלאכת אוכל נפש שהוא כנגד בחי' התפלה שאנו צריכין לבררה ולהעלותה עדיין… אבל בימי החול אז נוגע החסרון גם בהתורה וצריכין יגיעה גדולה לברר ולהעלות הקדושה של בחי' תורה ותפלה. ע"כ אז יש בהם כל הל"ט מלאכות…"

א,ה – הזיקה שבין שבת ליו"ט

מקצת מליקוטי הלכות יו"ט ה, י: "אבל שבת ויום טוב צריכין זה לזה, כי אם לא היו האותות וכו' שעל ידי זה קדושת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. ואם לא היה קדושת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים, כי עיקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקיימא, שזהו בחינת שבת הגדול שקודם פסח…"

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ב – המלאכות שהותרו ביום טוב

ב,א – מלאכת עבודה

רש"י ויקרא כג, ח: "מלאכת עבדה – אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה".

רמב"ן ויקרא כג, ז: "ואיננו נכון כלל… אבל פירוש 'מלאכת עבודה', כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ (שמות כ, ט), וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שם א, יד), וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם (יחזקאל לו, ט), וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (בראשית ד, ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה… וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש… פירוש 'מלאכת עבודה' מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו".

כהגדרת הרמב"ן למלאכת עבודה, כתב רשב"א (עבה"ק בית מועד א, א): "איזו היא מלאכת עבודה? כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש, וזורע, ובונה, ואורג, וכיוצא בהן". וכ"כ ספר החינוך (רחצ), ומגיד משנה (א, א) בדעת הרמב"ם. ומעין זה כתב רב סעדיה גאון (מובא ביד פשוטה א, א): "ידענו שפירוש מלאכת עבודה היא מלאכה לרווח, ומה שהוא לצורך מלאכת אוכל נפש אינו מלאכת עבודה".

עוד ברמב"ן שם: "ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו, מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז). כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כח, יח), מגיד שאסור בעשיית מלאכה, מנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מִקְרָא קֹדֶשׁ ונאמר להלן (שמות יב, טז) מִקְרָא קֹדֶשׁ, מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש. ונראה לי כי 'עבודה' אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עֲבֹדַת עָבֶד (ויקרא כה, לט), עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט, כה), עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר (שם יד, ד), וכן עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא (במדבר ד, מז), עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף. ואם כן, היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואף על פי שאינה אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור. ועל כן שאל, מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו, תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר".

מגיד משנה (א, ה): "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן, לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו. אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה. ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים, כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבישול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ"ע".

ב,ב – ביאור החילוק בין המלאכות המותרות והאסורות

שועה"ר תצה, ט: "וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יום טוב אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד, והטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד, וההרקדה והתלישה מהמחובר שהיא תולדת הקצירה, וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו. כל מלאכות אלו ותולדותיהם… לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה, שהרי דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחד, ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבה תבואות ביחד, ולרקד קמח הרבה, ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד. חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו, יטרח ביום טוב גם לצורך החול, כיוון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יום טוב… אבל התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני קטניות, לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבד. אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב כי אם ע"י שינוי כמו שיתבאר בסי' תק"ד ותק"י".

ב,ג – מעמר

לרמב"ם ב, יד, ושו"ע תקא, ג, מותר לגבב עצים בשדה שלפניו לצורך קדירתו, ומשמע שאין איסור מעמר ביו"ט, אלא שלהביא את העצים מהשדה אסור משום עובדין דחול. ולדעת הר"ן מותר לעמר לצורך אוכל נפש, וכאשר הוא נראה כמעמר לצורך מחר אסור, ולכן בסמוך לקדרתו מותר שאינו נראה כמעמר לצורך מחר, ואולי זה טעם הרמב"ם ושו"ע. ולדעת מהרש"ל וב"ח ועוד אחרונים, מלאכת מעמר כמלאכת קוצר שקודם לישה, שאסורה מן הדין. עיין במ"ב תקא, יא-יב, שעה"צ יד-טו.

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות | עם התגים | כתיבת תגובה

ג – כלל 'מתוך'

ג,א – ביאור סברת 'מתוך'

ביצה יב, א: "משנה: בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

כתב בספר יראים (דש): "ומסקינן טעמא דבית הלל משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף, הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף, אך שיהיה להנאת הנשמה. פירוש מתוך וכו', מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה, דאַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ (שמות יב, טז) כתיב, פירוש, שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך, וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי (תהלים קטז, ז), וכתיב וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים (שמו"א כה, כט)…", ואין כוונתו בהנאת נשמה, הנאה של מצווה, אלא שיש לו ממנה קורת רוח, כמו הוצאת קטן, למרות שאין זו הנאת אכילה.

וכ"כ בשיטה מקובצת (כתובות ז, א): "כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, והאי דכתב רחמנא אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי"ט, ובלבד לצורכי ישראל אבל לא לצורכי עובדי כוכבים". וכ"כ הרא"ה: "שבתורת 'מתוך' אנו מתירין כל צורך נפש ואף על פי שאינו אוכל".

 נלענ"ד שעל פי בית הלל, הכלל של 'מתוך' מבאר את עומק הוראת התורה "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", שאין הכוונה כמו בית שמאי שרק מלאכה לצורך מאכל הותרה, אלא הותרה מלאכה לכל צרכי נפש. ומדוע נקרא ההיתר 'מתוך' ומדוע התורה כתבה דווקא "אֲשֶׁר יֵאָכֵל"? כדי לומר שעיקר היתר מלאכה הוא לצורך אכילה, שזה הצורך העיקרי, שעל ידו מקיימים את עיקר מצוות השמחה, ולכן גם מכשירי אוכל נפש מותר לעשות בתנאים מסוימים, ואילו לשאר צרכי האדם ההיתר נגרר מתוך היתר אכילה, ולכן אין היתר להכין מכשירים לצורך שאר הדברים. (באור זרוע ח"א שאלות ותשובות תשנד, הובאה תשובת הרי"ד שביאר 'מתוך' בדרך אחרת, עי"ש).

ג,ב – באיזה מלאכות אומרים דין 'מתוך'

בביצה יב, א, ובכתובות ז, א, מצינו 'מתוך' במלאכת הוצאה (משנה יב, א), ובמלאכת הבערה ובישול (גיד הנשה), ובמלאכת שחיטה (לעניין עולת נדבה ועשיית חבורה בבעילת מצווה). ונחלקו האם 'מתוך' שייך בכל המלאכות, ונאמרו בזה ג' דעות:

לתוס' שבת צה, א, 'והרודה', אומרים מתוך אפילו במלאכת בונה. מתוך שמותר לגבן גבינה (תולדה של בונה), מותר מעיקר הדין גם לבנות את ביתו שנפל לצורך המועד (אלא שלמעשה אסור לגבן משום עובדין דחול שו"ע תקי, ה, וק"ו בניית בית). והוא הדין בכל מלאכה שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, והביאו מרדכי ביצה תרפא. וכ"כ ב"ח ושכך משמע מהגמרא, וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, עג.

מנגד, ללבוש תצה, א, אומרים 'מתוך' רק במלאכת הוצאה והבערה, וכ"כ פמ"ג תקיד, מ"ז ד; וקיצור שו"ע צח, א. וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם הל' יו"ט א, ד (פר"ח תצה; נשמ"א פ, א; פמ"ג פתיחה א, ז; ערוה"ש תצה, יד; אור שמח ד, ו, ועוד). ונדחקו לפרש איך בגמ' אומרים מתוך גם במלאכת בישול ושחיטה.

אמנם לרוב הפוסקים כל מלאכה שעיקרה באוכל נפש אומרים בה 'מתוך', וכ"כ במאירי ביצה יב, א: "לא הוצאה בלבד אמרו עליה שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אלא אף בכל הדברים שהם נעשות תמיד לצורך אכילה כגון כך". וכ"כ במגיד משנה א, ד, לדעת רמב"ם, והגהות רמ"ך. וכ"כ פר"ח תצה; שועה"ר תצה, ג; מחצית השקל ריש סימן תקיח; נשמת אדם פ, א; מנחת חינוך רחצ, ה; מ"ב תקיח, א; כה"ח תקיח, א.

וביאר בנשמת אדם ש'מתוך' שייך בכל המלאכות שעיקרם לצורך אכילה אפילו אותן מלאכות שלא הותרו לגמרי כמו בורר וטוחן. וכ"כ בישועות יעקב תקי, א, שאומרים 'מתוך' בבורר. וכ"כ באבני נזר או"ח שצד, שאומרים 'מתוך' בטוחן.

עיין לקמן (ה, ב, ז) לעניין 'מתוך' במלאכת כיבוי.

ג,ג – הריגת יתוש או חרק שגורם צער

לפי מה שלמדנו שאומרים 'מתוך' במלאכת שחיטה, בפשטות מותר להרוג יתוש או חרק שגורם צער, וכ"כ בספר מלכים אומנייך יא, הערה ד, בשם הרב קמינצקי. ולזה נטה רשז"א במנחת שלמה ב, ס, כח, והסביר שאמנם למדנו מאיסור שריפת קדשים ביום טוב וחמץ בפסח שצריך להיות צורך חיובי כדי להתיר מלאכה, כגון בישול לצורך אכילה או הוצאת לולב כדי לנוטלו, מכל מקום יכול להיות שגם זה נחשב צורך חיובי כדי שיוכל לישון. אמנם סיים בצ"ע שאולי אין לעשות כן לכתחילה שמא יהרוג חרקים שאינם מפריעים לו.

לעומתם, ברבים מספרי זמנינו החמירו שאין להרוג יתושים או זבובים המציקים לאדם, מכיוון שאין לאדם הנאה ישירה מעצם הריגת היתושים אלא רק הסרת נזק, ובזה לא אמרינן מתוך. וכ"כ שש"כ ב, הערה מ; חוט שני עמ' קיד; עבודת יום טוב יג, ו; ועוד. והוכיחו דבריהם גם ממ"ב תקלג, כ, על פי רדב"ז שהתיר להרוג יתושים המצערים את האדם בחוה"מ, משמע שביום טוב אסור. אמנם יתכן שהרדב"ז סובר שרק ב'הוצאה' ו'הבערה' הותר מתוך וממילא אין להסיק ממנו לדין הריגת יתוש, והמ"ב רק הביאו לעניין זה ולא פירט את דעתו שיש דין מתוך גם בשוחט (ע"ע לקמן ה, ג, ב'מתוך' במלאכת כיבוי).

ומצאנו שנחלקו בזה הראשונים, וז"ל ספר הנייר (הלכות שבת עמ' כא): "כתב הר"ר ברוך חיים, נהגו העולם להרוג כינה בשבת לכתחילה, אבל פרעוש כולי עלמא מודו דאסור מן התורה, כדמוכח פרק שמונה שרצים, אך ביום טוב מותר להרגו כיון שהוא צורך הנאת גופו, דהא רב נחמן קטע להו כי היכי דלישמע קלא דסנוותי, ודבר השוה לכל נפש הוא. אמנם החסיד היה אוסר כמו בשבת".

להלכה, כיוון שסברת המתירים נראית, ובנוסף לכך, איסור הריגת יתוש דרבנן, שהרי אין צריכים לבשר היתושים, הרי שספיקא דרבנן לקולא.

ג,ד – האם 'מתוך' מתיר גם הוצאה שלא לצורך – מקור דין הותרה שלא לצורך

ביצה יב, א: "בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין".

ובגמ' שם: "… מתקיף לה רבה:… דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי? מר סבר: ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר: ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב (ירמיהו יז, כב): וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בשבת – אין, ביום טוב – לא. מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה ליפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי". משמע שדברי רבה נדחו, ולכן יש גם ביו"ט איסור הוצאה.

ג,ה – המתירים שלא לצורך כלל

לרש"י ('אלא') מותר להוציא ביום טוב אפילו שלא לצורך כלל: "בית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור". וכן פירשו את רש"י ורי"ף – ר"ן, מגיד משנה (הל' יו"ט א, ד), וגר"א (תקיח, ב). וכן פסקו למעשה פסקי הרי"ד ושיבולי הלקט.

בפשטות לצורך נוכרי או בהמה או צורך של יום חול, גם לדעות אלו אסור מהתורה להוציא. ואמנם בבאו"ה תקיח, א, 'מתוך', כתב בסברה הראשונה שלפי השו"ע שפסק בסי' תקיח, א, כרי"ף ורמב"ם, ומאידך פסק בסעיף ב' שאסור להוציא עבור נוכרי, מוכרחים לומר שהאיסור מדרבנן, ולדעתו כך סוברים הרי"ף והרמב"ם שיש איסור מדרבנן להוציא עבור נוכרי. אמנם גם הוא מעלה אפשרות שדין הוצאה לנוכרי אליבא דרי"ף ורמב"ם יותר חמור, ואיסורו מדאורייתא, וכפי שכתב בבאו"ה תקיב, א, 'אין'. וכך סתמתי בהערה 2, שהוצאה עבור נוכרי, בהמה ויום חול אסורה מהתורה.

ג,ו – הסוברים שדעת המתירים לאסור מדרבנן

יש אומרים שאמנם מדאורייתא מותר שלא לצורך כלל אבל מדרבנן אסור, וכ"כ פסקי ריא"ז (ביצה א, ו). וכ"כ תוס' (ביצה יב, א, 'ה"ג') ושיטה מקובצת בדעת רש"י. וכ"כ בית יוסף תקיח, א, בדעת הרמב"ם: "ולעניין הלכה כיוון שהרב המגיד סובר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ורש"י, וגם הר"ן כתב שדברי הרי"ף מטין כדברי רש"י, וטעמא דמסתבר הוא דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אמרה, הכי נקטינן. ומשמע דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצווה ולא צורך הדיוט ביומו כלל אלא דלשיטת האחרונים אסור מדאורייתא, ולשיטת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן, וכך נראה שהוא דעת רש"י, אלא שמלשון הר"ן נראה דלרש"י נמי מדרבנן לא מיתסר".

ג,ז – לרוב הראשונים אסור מדאורייתא

לעומת זאת, לתוס' (יב, א, 'ה"ג') הוצאה שלא לצורך כלל אסורה מדאורייתא, ומה שאמרו שהתירו שלא לצורך, הכוונה שיש בו צורך יום טוב אלא שאינו צורך אוכל נפש ביו"ט. וכ"כ רז"ה (ו, א); ר"ח ור"ת (מובאים ברא"ש ביצה א, יח); רמב"ן (שבת קכד, ב); ריב"א (מובא באו"ז ב, שלח); עיטור; ר"ש (מובא בשטמ"ק); רא"ש א, יח; סמ"ג (עשין לט); אור זרוע (ב, שלח); רא"ה; רשב"א; ריטב"א; מאירי.

ג,ח – דעת הרמב"ם

כתב רמב"ם א, ד: "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה".

וכתב המגיד משנה: "ופירש"י ז"ל דדבר תורה מותרת לגמרי בכל דבר, אלא שבהוצאת אבנים וכיוצא בהן אסורה מדבריהם משום טרחא, וכן נראה מן ההלכות וזה דעת רבינו". ומשמע שמצד איסור הוצאה מותר שלא לצורך כלל, ורק מסיבות אחרות אסור להוציא אבנים. וכ"כ גר"א תקיח, ב, בדעת רמב"ם.

לעיל ג, ו, למדנו שלדעת בית יוסף, דעת הרמב"ם היא שמצד איסור הוצאה יש איסור דרבנן להוציא שלא לצורך כלל, וכ"כ נהר שלום תצה, א.

ובפר"ח תצה, א, תמה על המגיד משנה שהרמב"ם כתב במפורש שלא לצורך פירושו קטן, ס"ת ומפתח, וכל אלו יש בהם צורך קצת. הרי שדעת הרמב"ם כדעת שאר הראשונים, שרק לצורך יום טוב קצת מותר להוציא, אבל שלא לצורך כלל אסור להוציא מדאורייתא, וכ"כ ראשון לציון ביצה יב, א; זרע אמת בחידושיו לביצה.

אמנם מהרבה מקומות ברמב"ם משמע כמגיד משנה. וז"ל הרמב"ם הל' יום טוב ה, א: "אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול…", משמע שמעיקר הדין מותר להוציא ביום טוב שלא לצורך כלל. וכן לשון הרמב"ם בפרק ד הלכה ב, לגבי מלאכת הבערה. ועוד כתב הרמב"ם בהל' עירובין ח, ד: "כשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות".

ג,ט – דעת השולחן ערוך ושאר הפוסקים להלכה

שו"ע תקיח, א: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים, אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור".

יש אומרים שהשו"ע התיר שלא לצורך כלל, וכ"כ מהריק"ש, וגר"א בדעת שו"ע. וכן משמע שדעת מהריק"ש למעשה (והקשה למה פסק שו"ע בסעיף ב, שלצורך גוי אסור להוציא).

אמנם למדנו בבית יוסף, שביאר שלדעת רש"י ורמב"ם אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך, אבל לא הכריע בכך לגמרי, כי הזכיר את הר"ן שפירש שלרש"י כל הוצאה מותרת. ובמאמר מרדכי תקיח, א, כתב: "הרי לפניך דמרן ספוקי מספקא ליה הך מילתא… לא רצה מרן להחליט הדבר בשו"ע לא ליאסור ולא להיתר וסתם דבריו".

והרבה אחרונים פירשו שלדעת השו"ע אסור מדרבנן להוציא שלא לצורך כלל (א"ר תקיח, ח; יד אהרון; ברכי יוסף ב; ערך השולחן ד; שולחן גבוה ב; באו"ה תקיח, א, 'מתוך', ושכך משמע בדרכי משה הארוך).

לעומת זאת, רוב האחרונים כתבו שהלכה כרוב הראשונים ורמ"א, שמותר להוציא רק כאשר יש קצת צורך, ואם לא כן אסור להוציא מדאורייתא. כ"כ יש"ש א, לד; ט"ז תקיח א; מ"א ג; חמד משה א; שועה"ר א; חיי אדם צו, א; בן איש חי במדבר ט; באו"ה תקיח, א, 'מתוך'. ודעת א"ר תקיח, ח, שאיסור הוצאה שלא לצורך כלל הוא מדרבנן.

ג,י – האם ישנם פוסקים להלכה שמותר להוציא שלא לצורך כלל

אור לציון ג, כא, ב: "מעיקר הדין יש להתיר לבני ספרד להוציא לרשות הרבים ביום טוב אף חפצים שאין בהם צורך כלל. ומכל מקום, אין ראוי להוציא אלא חפצים שיש בהם צורך מעט".

הליכות עולם לגרע"י במדבר, ו: "ואומר אני שאע"פ שנכון להחמיר כשההוצאה שלא לצורך כלל, מכל מקום לצורך בו ביום אף שאינה צורך לאותה שעה שפיר דמי, וכגון הסידורים הנ"ל יש להתירם כדי שלא יצטרך לחזור לערב בשבילם, וכן להחזיר הטלית והסידור מבית הכנסת אף שיש אחרונים שנחלקו בזה, כיוון שמדינא נקטינן להקל כדברי מרן שמתיר לגמרי. וכל שכן שיש להתיר אם בלאו הכי נושא עמו דבר שהוא צורך יום טוב, כגון מטפחות וכיו"ב, דלגבי יום טוב לא חיישינן לריבוי בשיעורין". (בהמשך הדברים לגבי מלאכות הוצאה ביום טוב, צירף את הדעות שאין רה"ר בזמן הזה).

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות | עם התגים | כתיבת תגובה

ד – היתר המלאכות הוא רק עבור יום טוב

ד,א – מלאכה בבין השמשות לצורך יו"ט

בבין השמשות של מוצאי יום טוב, יש אומרים שאסור לעשות מלאכה אפילו לצורך אותה שעה, מפני שאולי בעת שעשה את המלאכה היה יו"ט ומיד לאחר מכן כבר הגיע הלילה. ויש שהקילו וכשם שלא הזכירו חומרה זו בשבת מצד הכנה מקודש לחול. ועוד שיש צד לומר שאם הוא עדיין יו"ט יש מצוות שמחה מדאורייתא, ולכן אפשר להקל כדי לשמוח ביו"ט. ועיין על כך בהלכות המועדים ב, **91.

ד,ב – היתר ריבוי בשיעורים ביו"ט

ביצה יז, א: "תנו רבנן: אין אופין מיום טוב לחבירו. באמת אמרו: ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר".

כתב רש"י בביאור דעת תנא קמא, שהתיר למלאות את הקדירה בבשר, למרות שבכוונתו שחלק יישאר ליום חול: "דבחד טרחא סגי, וכן בנחתום לגבי מלוי". ורבי שמעון בן אלעזר מוסיף להקל שגם בפת מותר משום "שתנורים קטנים היו, ומדביקין פת בדפנות, ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו, ואין מקום לחמימותו להתפשט, והפת נאפת יפה". והלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אם כן, מצינו ב' היתרים בריבוי בשיעורים: א) חדא טרחא, ב) תוספת לתועלת למאכל. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שבנוסף להיתר של חדא טרחא מותר להרבות אם זה מועיל למאכל.

ד,ג – מילוי הקדירה על ידי ריבוי פעולות

למדנו בברייתא שממלאה אשה קדירה בשר או מים ומניחה על האש ביום טוב. בפשטות, מלאכה לצורך חול אסורה, אבל ריבוי פעולות שאין בהן מלאכה מותר. וכ"כ במאירי במפורש: "ממלאה אשה קדרה בשר לצורך יום טוב, ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ואם הותיר הותיר, שאע"פ שהוא מרבה בטורח, מכל מקום הרי התבשיל משובח ביותר כשיש שם בשר הרבה, וכן נחתום ממלא חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, שהרי אין כאן ריבוי מלאכה". וכ"כ הרשב"א (יז, א, 'ממלא'), וכן נראה מלשון הראשונים (תוס' יז, ב, 'ובלבד'; רבינו פרץ יז, ב; מרדכי תרעא, ועוד). וכ"כ רמ"א תקג, ב: "אבל צריך להשים הכל אצל האש בפעם אחת, אבל אסור להוסיף אם כבר החבית אצל האש, דטרחא שלא לצורך הוא". וכ"כ לבוש תקג, ב. וכ"כ שועה"ר תקג, ד: "בשני דרכים התירו חכמים לעשות מלאכת אוכל נפש ביו"ט לצורך החול… האחד שעושה כל המלאכה בבת אחת, כגון שממלא חבית של מים ונותנה על האש… הרי זה מותר כיון דבשעת עשיית המלאכה, דהיינו בשעה שנותנה על האש, היא נעשית כולה כאחת, ואינו מוסיף מלאכה לצורך החול…" וכ"כ שולחן גבוה (מובא בכה"ח תקג, לא). וכ"כ מ"ב תקג, ה: "וכן כשצולין בשר על השפוד אינו רשאי להוסיף בשביל לילה כשעומד כבר השפוד על האש, אבל בתחילה יכול להוסיף על השפוד כמה שירצה, כיוון שהוא בטרחה אחת, וכן בתבשיל כהאי גוונא".

אמנם כתב במ"ב תקג, יד: "וכתבו האחרונים דהיינו דוקא היכי דממלא פעם אחת מהדלי ולא פעמים רבות ע"י כלים". וכ"כ שש"כ (מבוא להלכות יו"ט, כב). וקשה שהרי המ"ב התיר ריבוי פעולות שאין בהן מלאכה, כמו בשיפוד.

בפשטות נראה שדברי המ"ב נלמדו מהפר"ח שכתב: "פירוש, דוקא כשהחבית מלאה כבר מעי"ט או שמלאו בבת אחת מן הבור וכיוצא, אבל לשאוב דלי אחר דלי לצורך מחר ודאי אסור משום טירחא…" וכ"כ רע"א ד, ומחצית השקל ד. ומפורש שאין איסור דאורייתא משום ריבוי בשיעורים, אלא האיסור מדרבנן משום טרחא יתירה. ואולי מפני שזו הכנה מקודש לחול, ולמדנו שאסור לטרוח בהכנה מקודש לחול, אבל כאשר מדובר בפעולות קטנות שאין בהן כל כך טרחה, ואין ניכר שהוא עושה זאת לצורך חול, אין איסור הכנה מקודש לחול (פניני הלכה שבת כב, טז). (אמנם בשש"כ יג, הערה עג, ביאר את דברי המ"ב עפ"י רשז"א, שבשיפוד ניתן לומר על כל חתיכה שאולי יאכל אותה ביו"ט, משא"כ לגבי מילוי מים לקדירה, שאחרי השפיכה הראשונה הוא לא צריך עוד, נמצא שהשפיכות הבאות אינן לצורך יום טוב).

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות | כתיבת תגובה

ה – עבור נוכרים ובעלי חיים

ה,א – בישול ביום טוב עבור גוי ודין הואיל

ביצה כא, ב: "לכם ולא לעובדי כוכבים", הרי שאסור מדאורייתא לבשל לגוי ביום טוב. עוד שם: "אמר רבי יהושע בן לוי: מזמנין את הנכרי בשבת, ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו".

כתב הרשב"א: "ואף על גב דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל, ואפילו אם ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה ליכא איסורא דאורייתא, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, ואי נמי לדידיה נמי חזי ליה כיון דלא אכל, ומדרבנן בלחוד הוא דאסור, אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו דברים האסורים (שרק הגוי יכול לאוכלם) דליכא הואיל, וכולא חדא גזירה היא". וכ"כ ר"ן (י, ב) על הרי"ף. וכ"כ מאירי ביצה שם: "ממה שכתבנו למדת שאין אופין ומבשלין לגוים, ואם עבר ועשה כן בדברים האסורים לוקה, ובמותרים אינו לוקה מטעם הואיל". וכ"כ רז"ה (פסחים טו, א, מדפי רי"ף) ורמב"ן במלחמות שם. וכ"כ רא"ה ביצה שם.

אמנם מנגד כתב מאירי פסחים מו, ב: "ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה, האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים? ואם תאמר בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל, ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו, אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה, שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה? ואם נפרש אף זו בדברים האסורים, ודאי כך פירשוה רבים. אבל אינו נראה לי כלל, שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת, ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים. אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות, או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל, שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן, ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים". כיוצא בזה כתב בשיטה מקובצת ביצה כא, ב: "אבל לצורך נכרים אפילו איכא הואיל, איסורא דאורייתא איכא…"

משמע מהרמב"ם א, טו, שדין הואיל חל גם על המבשל לגוים וכו', וז"ל: "המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן". והביאו בשש"כ פתיחה להל' יום טוב הערה לט. אמנם יש סוברים שלדעתו אינו לוקה אבל האיסור מדאורייתא, מפני שבישל לגוים וכיוצא בזה, וכ"כ באו"ה תקכז, א, 'ועל', ערוה"ש תקכז, ג.

ה,ב – בישול עבור גוי ו'מתוך'

כתב באו"ה תקיב, א, 'אין', שאף לפי סברת 'מתוך' אסור לבשל עבור גוי ביום טוב, שהרי זה נחשב שלא לצורך. ואף לרש"י ורמב"ם שהתירו שלא לצורך כלל, "כיוון שגילתה התורה לכם ולא לעובדי כוכבים, גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא". וכתב שכן משמע מהרמב"ם א, טו, שלא לוקין על בישול עבור גוי בגלל סברת הואיל, משמע שאם אין סברת הואיל, כגון שבישל מאכל אסור, גם לרמב"ם לוקה. והביא שכ"כ בשיטה מקובצת ובלחם משנה. וכ"כ לגבי איסור הוצאה עבור גוי בשער הציון תקיח, כב. וכ"כ שש"כ מבוא להל' יום טוב הערה לט.

ה,ג – בישול בבתי מלון עבור גויים

בבית מלון של יהודי שמתארחים בו גויים ויהודים, לכאורה אסור לבשל ביום טוב עבור הגויים, ואסור גם להזמינם גזירה שמא ירבה. ובמנחת יצחק ב, קיח, התיר כאשר כל המבשלים הם גויים, משמע שאם המבשלים יהודים אסור (וגם אם המבשלים גויים כתב שלמעשה אולי יש לחוש לזלזול באיסורי יום טוב). וכ"כ בפס"ת תקיב, א. וכ"כ בחוט שני עמ' סה, שאסור לרשום ליום טוב אורחים גויים (וגם מחללי שבת בפרהסיא לשיטתו), שזה נקרא להזמינם. וכ"כ בהלכות המועדים ב, ל, שאם המבשלים יהודים יבשלו את הכל מערב יום טוב.

ויש להוסיף שגם לחוששים שמא מחללי שבת בימינו דינם כגויים, יש צד נוסף להקל להזמינם ולבשל עבורם, שהרי לרוב הראשונים 'הואיל' ויכולים לתת את האוכל לאורחים, אין איסור דאורייתא, והרי זה ספק דרבנן. והוסיף בציץ אליעזר ח, יז-יח, שכל גזירת חכמים שלא להזמין גוי לדעת הראשונים הללו היא כאשר יש חשש שיבשל לגוי מאכלים אסורים, שאין על זה דין 'הואיל', אבל כאשר מזמין יהודי, אין חשש שיבשל לו מאכלים אסורים.

ה,ד – באיזה תנאים אפשר לכבד אורח גוי במאכלים

דעת הרמב"ם א, יג, ושו"ע תקיב, א, שהאיסור הוא להזמין גוי, אבל אם הגיע מאליו אחר שסיים להכין את הסעודה, מותר להזמינו. אמנם דעת הרשב"א שאם הוא גוי חשוב, גם אם הגיע לאחר שסיימו להכין את הסעודה, אפשר להקל רק אם יאמר לו במפורש, שאם יספיק לו מה שכבר הכינו לסעודת יום טוב, יכול להצטרף אליהם לסעודה. והט"ז ד, הכריע שאם נותן לו בלא שיזמין ויפציר בו לאכול עימו, אין צריך לומר במפורש "אם יספיק לך במה שהכנו לעצמנו, בא והצטרף". אבל אם הוא מפציר בו לאכול, צריך לומר לו זאת במפורש, שאם לא כן יש חשש שמא יבשל לו עוד קדירה.

ה,ה – ריבוי בשיעורים עבור גוי

כתב אורחות חיים (הל' יו"ט יב) בשם רבי אשר מלוניל, שאסור להרבות בשיעורים עבור גוי ביום טוב אפילו בקדירה אחת, "ומאי דאמרינן ממלאה אשה קדירה בשר, דווקא לצורך ישראל, אבל לצורך עכו"ם אסור". וכ"כ תוס' (כא, א, עיסה).

לעומת זאת, בבית יוסף תקיב, א, כתב שאין כן דעת הפוסקים. ובדרכי משה א, הסביר שכוונתו לרא"ש ור"ן, שסוברים שאסור להזמין גוי ביו"ט שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת, אבל באותה קדירה אין איסור.

ובמרדכי (ביצה תרעט), כתב שלראבי"ה מותר להרבות בשיעורים עבור משרתים גויים, "כיוון דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא… ועוד דמזונותם עליו", והוסיף מרדכי: "ונראה לי דווקא באותו תנור ובאותה קדירה". וכ"כ רמ"א תקיב, א: "ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, אבל לשאר כותים בכל עניין אסור". ובאמת שלכך התכוון האורחות חיים כמבואר בדבריו שם.

ה,ו – הזמנת גוי שעומד להתגייר

הרוצה להזמין גוי שחפץ להתגייר, יכול להזמין אותו בתנאי שיאמר לו את ההלכה, שאסור לבשל עבור גוי ביו"ט, ובאופן זה אין חשש שיבוא לבשל עבורו בקדירה נוספת. אבל באותה קדירה רשאי להוסיף עבורו, כדעת רוה"פ, והמחלוקת הרי בדרבנן מפני דין 'הואיל'. ועיין בשלחן שלמה תקיב, הערה ו, שנטה לכך.

ה,ז – הזמנת גוי לצורך ציבורי

יש לעיין אם יש היתר להזמין מלכתחילה גוי נכבד לליל הסדר וכיוצא בזה כדי להועיל לציבור. עיין בשלחן שלמה תקיב, הערה ח, שמספר שכך נהגו להזמין קונסולים, והתירו מפני הצורך הגדול שבזה.

לענ"ד נראה שיהיה אפשר להתיר זאת בשעת הדחק רק אם יקבעו לעצמם שיגמרו לבשל את כל המאכלים לפני יו"ט, בדיוק כפי שנוהגים בשבת, ובזה יתמעט החשש שמא יבשלו עבורו. עוד אפשר לצרף, שלדעת רוב הראשונים, אין איסור תורה אם יבשל אוכל כשר עבור הגוי, הואיל ואולי יבואו אורחים. וכאן כאשר כל המטרה של הגוי להצטרף אל סעודת היהודים כמנהגם, אין חשש שיבשל להם מאכלי איסור, ואולי גם אין גזירה. ואם נקבל סברה זו, אזי יהיה מותר להקל בזה גם שלא בשעת הדחק, כאשר מגמת ההזמנה לחוות את החג היהודי על כל הלכותיו. לפי סברה זו אפשר להקל גם כלפי הרוצים להתגייר, או שהצטרפו לרפורמים ורוצים לקרבם לגיור כהלכה.

ה,ח – לשלוח מנה לגוי

הרמ"א תקיב, א, התיר לשלוח מנה לגוי, וקשה שהרי אסר להוסיף בקדירה לפני הנחתה על האש עבור הגוי (לעיל ה, ה). לפיכך, פירשו כמה אחרונים, שההיתר הוא רק אם בעת שבישל לא חשב לשלוח מנה לגוי, באופן שלא יכול היה להוסיף בתבשיל עבורו (מאמ"ר תקיב, א, שולחן עצי שיטים, ח"א). ויש אומרים שמותר להרבות בקדירה לפני הנחתה על האש כדי לשלוח מנה לגוי, ורק אם יזמין אותו יש חשש שמא יבשל עבורו קדירה נוספת (א"ר, וכן משמע מב"י). וכתב במ"ב תקיב, ו, שבמקום איבה או הפסד ממון אפשר לסמוך על המקילים.

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות | עם התגים | כתיבת תגובה