חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – אמירת אמת

א – מעלת האמת

אחת המידות היסודיות ביותר, שעליה העולם מתקיים, היא מידת האמת (אבות א, יח). הדרכות רבות מובאות בתורה ביחס לחובה לומר אמת ולהתרחק מהשקר. בהלכות הבאות נעסוק בנושא נכבד זה, תוך הבאת דוגמאות מעשיות עד כמה צריך להתאמץ כדי לומר את האמת, ובאיזה מקרה מותר על פי ההלכה לשנות מעט מהאמת. נפתח תחילה בביאור מעלתה של האמת.

יכולת ההתקדמות שלנו בעולם הזה ובעולם הבא תלויה בהבנת המציאות. השכל הוא הכלי החשוב ביותר שעומד לרשותו של האדם, וככל שנבין את המציאות טוב יותר, כך נוכל להתקדם טוב יותר. אבל הבעיה המרכזית היא, שהמציאות עמוקה ומורכבת, ויש בה רבדים עמוקים ששכלנו האנושי המוגבל מתקשה לקולטם, ולכן כולנו סובלים במידה זו או אחרת מחסרון בהכרת האמת. יש פער בין מה שאנחנו יודעים אודות כל דבר ובין הדברים כפי שהם באמת. ומאחר שהכרת המציאות שלנו אינה שלמה, נוצרת אצלנו לפעמים סתירה בין מה שנראה בעינינו כטוב ומועיל לבין מה שמוסרי וצודק. ככל שנכיר טוב יותר את המציאות האמיתית, כך הפער המדומה בין מה שמוסרי ובין מה שמועיל ונעים – ילך ויצטמצם, ועל ידי כך נהיה יותר אמיתיים וצודקים, ויהיה לנו טוב יותר בחיינו. החתירה לאמת היא חתירה לזהות בין ההבנה, הדיבור והמציאות.

היודע את האמת לאשורה הוא כמובן בורא העולם, ולכן אמרו חז"ל (שבת נה, א): "חותמו של הקב"ה אמת". החותמת היא הביטוי הייחודי ביותר של החותם, ומאחר שהקב"ה יודע את המציאות בצורה מוחלטת – לכן החותם שלו בעולם הוא 'אמת'.

וככל שהאמת תהיה יקרה לנו יותר, ואף נהיה מוכנים להקריב למענה טובות הנאה, כך נתקרב יותר למידתו של הקב"ה, וכך נזכה להבין טוב יותר את המציאות, ומתוך כך שנתקרב לקב"ה ולהבנת העולם, נזכה להתקדם ולהתעלות. וזוהי מצוות התורה: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט).

ב – איסורי השקר השונים

האיסור הכללי לשקר כולל בתוכו גוונים שונים של שקרים, שכמובן כולם אסורים מן התורה, שהרי אנחנו מצווים להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ואחת ממידותיו של הקב"ה היא אמת. ובכל זאת התורה התייחסה ביתר פירוט לכמה תחומים.

איסור אחד נזכר בפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז), ועניינו שלא לתאר אירוע שקרה בעבר בשינוי פרטים. וכן גם לגבי העתיד, אסור לאדם לתאר את תוכניותיו בשינוי פרטים. וככל שהשקר גורם נזק רב יותר לחבירו, כך הוא חמור יותר. וקל וחומר אם הוא נאמר בעת עדות בבית-דין – חומרתו רבה מאוד. אבל גם שקרים שאינם גורמים נזק לזולת, כגון סתם שקרים קטנים בתיאור אירוע, כלולים באיסור זה.

האיסור השני הוא איסור 'גניבת דעת', היינו שלא לגנוב את דעתו של חבירו על ידי מעשה או דיבור שיגרום לחבר לחשוב כאילו עשינו למענו דבר-מה, כאשר בפועל לא עשינו דבר. ההבדל שבין איסור זה לאיסור לשקר, שהאיסור לשקר מכוון כלפי תיאור דבר-מה בעבר או בעתיד, שצריך להיאמר בצורה מדויקת, ואילו איסור 'גניבת דעת' מכוון כלפי ההתנהגות בהווה שצריכה להיות ישרה, ללא הצגות שנועדו ליצור רושם מוטעה. מקור האיסור בפסוק: "לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו במקרא מספר פעמים שגם גניבת דעת נקראת גניבה, כמו שנאמר אצל אבשלום שגנב את לב ישראל (שמואל ב' טו, י. לאיסור 'גניבת דעת' נקדיש את הפרק הבא).

האיסור השלישי הוא חנופה. ישנם שני סוגי חנופה עיקריים: הראשון, שלמרות שאדם מסוים ראוי לגנאי על מעשה שעשה, חבירו מחניף לו פנים, ומתכחש לאמת. והשני, שאדם מתנהג כלפי חבירו כאילו הוא אוהבו ומעריצו, אך ליבו רחוק מאהבה והערכה כלפיו, וכל התחנפותו אינה אלא לזכות בתמיכתו ועזרתו. המקור לאיסור החנופה בפסוק: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה, לג).

האיסור הרביעי שייך לענייני משא ומתן, שכל הדיבורים בענייני משא ומתן צריכים להיאמר ביושר. ולכן אסור לאדם לומר לחברו שבעתיד יקנה ממנו או ימכור לו משהו, ובליבו הוא לא מתכוון לעשות כן. ואפילו אם בשעה שאמר התכוון לקיים את דבריו, רק שאחר-כך נשתנו הנסיבות וקשה לו לקיימם – עליו להתאמץ לעמוד בדיבורו. המקור לזה בפסוק (ויקרא יט, לו): "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם", ופירשו חז"ל שכוונת הכתוב ללמדנו, שהן שלנו יהיה הן, ולאו יהיה לאו, שאסור שאדם יאמר אחד בפה ואחד בלב, וכן שיקיים את דבריו ויעמוד בדיבורו (ב"מ מט, א; אנצ' תלמודית 'הן צדק').

איסור חמישי מיוחד ישנו לגבי עדים שלא ישקרו בעדותם, וזהו אחד מעשרת הדיברות, שנאמר (שמות כ, יג): "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". ישנה חשיבות עצומה שבית-הדין יוכל להגיע לחקר האמת, כדי להעמיד את הדין על תילו ולהשתית את חיי החברה על ערכי הצדק והיושר, ולכן קבעה התורה איסור מיוחד לעדים שלא ישקרו, ואף הכלילה אותו בעשרת הדיברות.

ג – שני סוגי שקר

שני סוגים עיקריים של שקרים ישנם. יש שקרים שפוגעים בזולת, למשל אדם שלווה כסף ומכחיש זאת, או אדם שהולך להעיד נגד חבירו עדות שקר כדי לסייע לחבר אחר. וכן מי שמתייעצים איתו האם כדאי לקנות דירה או רכב או כל מוצר אחר, והוא אינו אומר את האמת, כי יש לו עניין אישי שאותו אדם יקנה או לא יקנה את המוצר – בכל השקרים הללו המשקר גורם נזק לחבירו. ולפעמים הנזק אינו נמדד בכסף אלא בגרימת צער לחבר, כמו למשל אדם שמדווח לחבירו דיווח שיקרי על אירוע מסוים, וזאת כדי לסכסך בין שני חברים. או אפילו מי שלא רוצה שחבירו יהנה בטיול או בילוי מסוים, ולשם כך הוא משקר ומצייר בפניו תמונה מסולפת אודות אותו טיול או בילוי. ואף אשה שמוסרת לחברתה מרשם שגוי, כדי שלא תצליח כמותה באפיית העוגה או התבשיל – אף זה שקר שיש בו נזק וגרימת צער לזולת. ככל שהשקר גורם יותר נזק לזולת כך הוא חמור יותר.

הסוג השני של שקרים, הם אלו שאינם גורמים נזק כספי או צער לזולת, אלא מגמת המשקר היא למשוך תשומת-לב מוגברת לסיפוריו, ולכן הוא משנה את סיפוריו או מוסיף להם פרטים בדויים. ואף שאין הוא גורם בזה נזק ממשי לחבריו, בכל זאת יש בזה איסור. עיקר הנזק שנגרם עקב שקרים אלו הוא ביצירת תמונת-עולם מזויפת. אדם כזה יגיע בסופו לכך שלא יוכל להבין דבר במציאות על בוריו, משום שעל ידי שקריו הוא מתרגל שלא לייחס חשיבות מרובה לעובדות.[1]

שני הסוגים של השקרים אסורים, אך ההבדל היסודי שביניהם הוא, שבמקרה שהשקר יגרום נזק לזולת, בשום מקרה אין היתר לשקר. אבל בסוג השקר השני שאינו גורם נזק לזולת, ישנם מקרים שהתירו חכמים לשנות מן האמת, למשל, כדי למנוע עלבון או כדי להשלים בין איש לרעהו (שערי תשובה שער ג' קפ"א).


[1]. לדעת בעל ספר חרדים (מ"ע בפה כ"ו) הפסוק "מדבר שקר תרחק" חל גם על שקרים אלו, ולדעת בעל ספר יראים מצווה רל"ה פסוק זה חל רק על שקרים שגורמים נזק, שכן המשך הפסוק הוא "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז). אולם צריך לדעת, שגם אם האיסור לשקר שקר שאינו גורם נזק ממוני אינו נלמד מהפסוק "מדבר שקר תרחק", ברור שיסודו מן התורה. שהרי מצווה מן התורה: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט), היינו להידבק במידותיו, ואחת המידות העיקריות שהקב"ה מתגלה בהן בעולם היא מידת האמת, שאמרו חז"ל (שבת נה, א): "חותמו של הקב"ה אמת". אם כן כל המחלוקת היא רק בשאלה הפרטית, האם ייחדה התורה פסוק מיוחד כדי לאסור את כל השקרים, או שיש על זה הדרכה כללית ללא פסוק מיוחד.

אולם יתכן שהמשמעות המעשית מהמחלוקת הזו תהיה באותם מקרים שמותר לשנות בהם, משום צניעות וכדומה. שאם יש פסוק מהתורה, רק במקרים נדירים ניתן יהיה להקל ולשנות, ואם אין פסוק מפורש, יהיה קל יותר להקל במקרים גבוליים שבהם יש התנגשות בין ערך האמת לערך הצניעות ומניעת הבושה וכדומה.

ד – גנות השקר

במסכת סוטה (מב, א) מבואר שישנם ארבעה סוגים של אנשים שאינם זוכים לראות פני שכינה, וסוג אחד מהם הוא 'השקרנים' – אלו הרגילים לשקר (האחרים: חנפים, ליצנים, מספרי לשון הרע).

והעניין הוא, שכל מי שמתרגל לשקר, מזיק בראש ובראשונה לעצמו. ואפילו אם בדרך כלל השקרים שלו אינם מזיקים לזולת, אלא שהוא אוהב לשקר כדי למשוך תשומת-לב, או מפני שהוא מעדיף לשנות את הסיפורים שלו כדי להאדיר את שמו ולהסתיר את חולשותיו, וכך הוא מספר את מה שהיה רוצה שיקרה אבל לא בדיוק את מה שקרה. אדם כזה, יוצר לעצמו תמונה מזויפת על העולם, שבה לדמיון האישי שלו יש יותר משקל מאשר לעובדות, ומתוך כך הוא מתרחק מהיכולת להבין את העולם לאשורו. דומה הדבר לאדם שנזקק לסמים כדי ליהנות בחייו, כך השקרן זקוק לשנות את המציאות כדי שיוכל לחיות בה. בפועל מובן שהמציאות לא תשתנה, ורק הוא, השקרן, הולך ומאבד את הקשר שלו אל החיים.

ובעקבות זה שהוא מתרגל להתייחס למציאות בצורה לא אמינה, קורה לו הדבר החמור מכל, הוא לא יוכל להגיע לאמונת אמת. רק אדם שמתרגל להתייחס למציאות עצמה, יוכל להבחין במציאות המוחלטת והאמיתית ביותר שבעולם, במי שמחייה ומקיים את כל המציאות – בבורא יתברך.

וזהו שאמרו חז"ל שהשקרנים אינם זוכים לראות פני שכינה. ישנן מדרגות רבות בראיית שכינה, ובכל ניצוץ קטן של אמונה יש צד מסוים של ראיית שכינה, שבזכותה האדם יזכה לראיית שכינה גלויה יותר בעולם האמת. אבל מי שמשקר אינו יכול לזכות לכך, משום שה' יתברך מתגלה דרך המציאות המוחלטת. במידה שאדם דבק במידת האמת, ומוכן אף להקריב רווחים מזדמנים למענה, בה במידה יוכל לזכות למידת האמונה בעולם הזה ולגילוי שכינה בעולם הבא.

אגב, גם בעולם הזה, לטווח הארוך מי שידבק במידת האמת יצליח יותר. משום שהוא, למרות הקושי שבדבר, ילמד להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ויצליח יותר להגשים את כוחותיו. אבל הלומד לשקר, מסתכל תמיד על העולם בצורה מסולפת, וכך לא ילמד לעולם להתמודד עם האתגרים שלפניו.

ה – דוגמאות לדברי שקר

בתלמוד מסכת שבועות (לא, א) מובאות דוגמאות מעניינות לאיסור השקר, והכלל הוא, שלא רק שקר גמור אסור, אלא כל דבר שיש בו שמץ של שקר אסור, שנאמר (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".

למשל, מה יעשה פועל נאמן שבעל-הבית שלו פונה אליו בבקשה לשקר למענו? או נקצין את השאלה, מה יעשה תלמיד שמורו הנערץ עליו פנה אליו ואמר: "יודע אתה תלמידי, שהנני דובר אמת, וגם אם יתנו לי כל הון שבעולם לא אוציא דבר שקר מפי. אבל יודע אתה שנתתי לפלוני כסף בהלוואה, וכעת הוא מכחיש וטוען שלא לקח ממני כלום. למרבה הצער, יש לי רק עד אחד שראה את ההלוואה, וכידוע, רק על פי שני עדים אפשר לחייב אותו לשלם לי. לכן אנא בטובך, מאחר שאתה יודע שאני דובר אמת, בוא לבית-הדין, ותעיד אף אתה שהוא חייב לי כסף".

על פי ההלכה, כמובן שאסור לתלמיד להעיד לטובת מורו או מעסיקו, שאיך יאמר ראיתי שפלוני לווה כסף, והוא לא ראה?! ולמרות שהוא בטוח שמורו צודק, אסור לו להעיד על דבר שלא ראה, שנאמר (שמות כ, יג): "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".

ולא זו בלבד, אלא אפילו אם מורו אמר לו אל תוציא מפיך דבר שקר, רק תבוא לבית-הדין ותעשה רושם כאילו אתה מתכוון להעיד לטובתי על כך שבעל חובי חייב לי כסף. ואז אולי בעל החוב השקרן יירתע ויודה על האמת, משום שיאמר בליבו: "עדיף לי להודות בעצמי ולא להתחייב על ידי פסק הדין". אפילו זה אסור. משום שסוף-סוף התלמיד עושה רושם כאילו מתכונן לשקר, והתורה אמרה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", כלומר לא רק שלא תוציא שקר מפיך, אלא אף תתרחק מלהיראות כמי שעומד לשקר.

ו – שפת אמת תכון לעד

לפעמים עלולה לעמוד בפני האדם התלבטות קשה: מצד אחד, החובה לומר את האמת, ומצד אחר, אם יאמר את האמת, לא ישיג את מה שנראה לו כצודק.

למשל, מסופר בתלמוד (שבועות לא, א) על שלושה אנשים שהלוו כסף לאדם מסוים, כל אחד מהם נתן לו מאה זהובים. לאחר מכן הלווה עמד מולם ושיקר במצח נחושה, וטען שלא לווה מהם כלום. הבעיה היא שכל אחד משלושתם, העניק לו את ההלוואה ללא עדים וללא שטר, כך שלמעשה אם יבואו לבית-הדין כדי לתבוע את חובם, בית-הדין לא יוכל לעשות כלום, כי אין שום ראייה שעל פיה יש להעדיף את גירסת התובעים על גירסת הנתבע.

השאלה היא, האם מותר להם לשקר כדי לקבל את מה שמגיע להם? למשל, הם יכולים לסכם ביניהם, שאחד מהם יתבע מהלווה הזה שלוש-מאות זהובים, והשניים האחרים יבואו לפני בית-הדין כעדים ויאמרו שהם ראו איך פלוני הלווה לאלמוני שלוש-מאות זהובים. ולאחר שיזכה התובע בדין, יתן מאה זהובים לכל אחד מהעדים, וכך כל אחד מהם יקבל את המגיע לו, והנתבע השקרן ישלם את חובו, ולא יצא כשידו על העליונה.

על פי ההלכה, אסור להם לעשות כן, משום שאסור לשקר, וקל וחומר שאסור להעיד עדות שקר בפני בית-הדין. ולמרות שמבחינה עקרונית הם צודקים, אסור להם להשיג את כספם בעזרת שקר, ועדיף שיפסידו את כספם, ולא ישבשו את כללי המשפט. בפעם הבאה מוטב שיהיו פחות תמימים, וילוו את כספם בפני עדים, או בשטר. אמנם עליהם לתובעו כפי יכולתם, כדי שלא יצא חוטא נשכר, ואולי בית הדין בחכמתו יצליח להביאו להודות, ואם לא כך, לפחות ייוודע כי יש פקפוק על אמינותו.

כאן חשוב לומר, שמי שדובר אמת, אף שלפעמים לטווח קצר, אמירת האמת תגרום לו הפסדים, בסופו-של-דבר יצא נשכר. וזהו שנאמר (משלי יב, יט): "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר". והסיבה לכך ש"שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד", מפני שדובר האמת נאמן למציאות המוחלטת, ומתוך כך קיומו איתן, וכל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיזו ממקומו ולבטלו. אבל מי שמשנה מעט מהאמת, כבר הוא נעשה תלוש מהמציאות כפי שהיא, וקיומו מעורער, וכל רווחיו לא יחזיקו מעמד לטווח ארוך.

ז – מדבר שקר תרחק בבית-הדין

השקרים החמורים ביותר הם השקרים שנעשים בבית-הדין. כל עניינו של הדין הוא להלחם בשקר, לבער את העוולות, ולהגיע לחקר האמת, כדי להצדיק את הצדיק ולחייב את החייב. וכל שקר שנעשה בבית-הדין פוגע בפסק-הדין, ופוגע ביכולת שלנו לפתור את הסכסוכים שבין איש לרעהו, על פי הצדק והיושר.

משום כך, בנוסף לאיסור הכללי לשקר, ישנה אזהרה מיוחדת לעדים שלא יעידו עדות שקר, שנאמר (שמות כ, יג, בעשרת הדברות): "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". ולכן לפני העדות היו מזהירים את העדים שלא ישקרו, ומאיימים עליהם בפני הציבור, ומודיעים להם את עונשה החמור של עדות שקר בעולם-הזה ובעולם-הבא.

ועוד ציווי ישנו, שכל מי שראה דבר שעשוי להועיל לדיון שנערך בבית-הדין, בין אם עדותו תגרום לזיכוי חברו או לחיובו, העד מחויב לבוא ולהעיד על מה שראה, כדי לסייע לבית-הדין לברר את האמת. ואם לא יבוא להעיד, הרי הוא מבטל מצוות עשה, ועליו נאמר (ויקרא ה, א): "אִם לוֹא יַגִּיד – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". והבדל יש בדין זה בין דיני ממונות לדיני נפשות. בדיני נפשות, אף אם לא בקשו ממנו, חובה עליו לבוא ולהעיד, ובדיני ממונות רק אם בקשו ממנו לבוא ולהעיד הוא מחויב לבוא מצד מצווה זו (ספר החינוך קכב). אמנם מצד המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), גם בדיני ממונות מצווה על מי שיודע עדות ועל ידה יוכל להציל את ממון חבירו לבוא להעיד לטובתו (ספר המצוות לרמב"ם רצז, ספר החינוך רלז).

ח – חובת הדיינים להגיע לאמת

אף שתמיד אדם צריך להיזהר מלהוציא דבר שקר מפיו, זהירות כפולה ומכופלת מכל שמץ של שקר צריכה להיות לעדים ולדיינים, ומספר מצוות מן התורה נאמרו על-כך.

אמרו חכמים במסכת שבועות (ל, ב), שאם הדיינים רואים שעל פי כל כללי המשפט, יוצא שפלוני חייב, אבל ליבם אומר להם, שיש כאן איזו שהיא תרמית, כגון שהעדים משקרים, או שהתובע לא אמר לעדים את כל האמת, והם בתמימותם הבינו משהו אחד והאמת היתה אחרת. במקרה כזה, מוטל על הדיינים שלא להסתפק בקיום הפרוטוקול, וגביית עדות בדרך הרגילה ככל דיני ממונות. אלא עליהם לחקור שוב ושוב את העדים, ואת כל פרטי המקרה, עד שיגלו את השקר. ואם לא הצליחו לחשוף שום תרמית, ובכל זאת תחושתם הפנימית היא שפסק הדין שעליהם להוציא, לפי כללי המשפט, אינו תואם את האמת. במקרה כזה עליהם לפרוש מהדין, ולומר שאין בכוחם לפסוק בשאלה זו, משום שהם חשים שהפסק שהם צריכים להוציא אינו נכון. והמקור לכך בפסוק (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", כלומר לא רק שקר ממש אסור, אלא המצווה היא להתרחק מהשקר, כדי שהדיינים יהיו בטוחים שלא יצא דין מוטעה מתחת ידם (רמב"ם סנהדרין כד, ג).

עוד אמרו חכמים, שתלמיד שיושב לפני רבו בשעת הדין, ורואה שרבו טועה בסברה, אסור לו לשתוק מפני כבודו של רבו, אלא עליו לקום ולומר את דעתו, כדי שהרב יוכל לשקול את דבריו, ועל ידי כך הדין יתברר לאשורו. ולעומת זאת, אסור לדיינים להרשות שבשעת הדין ישב מולם תלמיד בור, מפני שאותו תלמיד עלול לומר סברות טיפשיות, ולהסית בכך את הדיינים מחקר האמת, והתורה אמרה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שבועות לא, א).

ט – המקיים דבריו ומחוסר אמנה

ט – מכל הפעולות שאדם עושה, הדיבור הוא המבטא ביותר את היחוד שלנו כבני-אדם. ללא הדיבור לא ניתן היה לחברה האנושית להתקיים ולהתפתח, והשכל היה נשאר בכוחו הגולמי ללא יכולת לצאת אל הפועל. ולכן מתרגם אונקלוס את הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – לרוח ממללא (בראשית ב, ז), כלומר החיות שבאדם מתבטאת ביכולתו לדבר.

כדי לשמור על מעלתנו האנושית, חובה עלינו להתייחס לדיבור בחרדת קודש, ולקיים את כל היוצא מפינו. וכן שנינו במשנה (שביעית י, ט): "כל המקיים את דברו – רוח חכמים נוחה הימנו". והטעם, משום שהוא מתייחס ברצינות הראויה לדבריו.

למשל, אדם שאמר לחבירו שיתן לו מתנה, צריך להתאמץ לקיים את דברו. ואם לא נתן – הרי הוא לפי הגדרת חכמים ממחוסרי אמנה, כלומר אדם לא אמין. אמנם, אם אמר שיתן לחבירו מתנה גדולה, ולבסוף לא נתן – אין הוא נחשב מחוסר אמנה, משום שהיה ברור מלכתחילה, שהואיל ומדובר במתנה גדולה, רק אם יוכל – יתן אותה. אבל אם אמר שייתן מתנה רגילה, ברור שבכוונתו אכן לתת אותה, ואם לא נתן – הרי הוא ממחוסרי אמנה (ב"מ מט, א; שו"ע הרב מכירה ב').

ואם כבר בשעה שאמר לחבירו שיתן לו מתנה התכוון שלא לעמוד בדיבורו, הרי זה חמור יותר, משום שכבר בעת דיבורו שיקר. ואמרו חז"ל (פסחים קיג, ב) שישנם שלושה סוגים של אנשים החוטאים בענייני דיבור שהקב"ה שונאם, והראשון שבהם, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב.

כן הדין לגבי כל סיכום שבין אדם לחבירו, למשל, אם אמר לחבירו שיעזור לו בערב, מצווה עליו לעמוד בדיבורו ולבוא לעזור. ואם כבר בשעה שאמר, התכוון, בסופו של דבר, להשתמט ולא לעזור – הרי זה חמור יותר, משום שלא רק שהוא לא קיים את דברו, אלא אף התכוון מלכתחילה לשקר.

כמובן, שגם בעל מלאכה שהתחייב לסיים את מלאכתו עד למועד מסוים, על-פי הדין עליו לעמוד בדיבורו.

י – הן צדק במסחר

המסחר הוא הבסיס לחיי רווחה מבחינה חומרית. אדם לבדו אינו יכול לדאוג כראוי לכל צרכיו, ורק בזכות המסחר, כל אדם יכול להתרכז בעבודה אחת שבה הוא יכול להשתלם מבחינה מקצועית, ולאחר מכן תמורת עבודתו לקנות את כל צרכיו מאחרים. בקיצור, המסחר הוא הבסיס לחיים תקינים. ולכן בנוסף למצווה לומר תמיד את האמת, הוסיפה התורה ציווי מיוחד לעניין אמירת אמת במשא ומתן.

וכן נאמר (ויקרא יט, לו): "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ודרשו חז"ל, שכוונת התורה ללמד אותנו בציווי "וְהִין צֶדֶק", שבנוסף לכך שכלי המדידה צריכים להיות מדויקים, גם הדיבור צריך להיות מדויק ואמיתי. שהן יהיה הן, ולאו יהיה לאו (ב"מ מט, א).

ולכן מוכר בחנות חייב לומר את האמת ללקוח. למשל, אם הלקוח מבקש את המקרר עד לסוף החודש, והמוכר יודע שאין סיכוי שהמקרר יגיע לפני אותו תאריך, עליו לומר זאת ללקוח. ואם שיקר ללקוח ואמר דבר שבליבו הוא יודע שלא יוכל לקיים – הרי הוא עובר על ציווי התורה – "וְהִין צֶדֶק". ואמנם הניסיון קשה, כי יתכן שאם יאמר ללקוח שהמקרר לא יגיע עד סוף החודש, הלקוח יעדיף לקנות בחנות אחרת. אבל אמירת האמת יקרה יותר, ובסופו של דבר, מוכר שיעמוד בדיבורו, יצא לו שם טוב, ומסתבר שלטווח ארוך רווחיו יגדלו.

ואם בעת שהמוכר התחייב לספק את המקרר עד לסוף החודש אכן התכוון לעמוד בדיבורו, אבל במשך הזמן התרשל ולא עמד בדיבורו. אף שלא התכוון לשקר, מכל מקום גם בזה עבר המוכר על איסור, והוא נקרא בלשון חז"ל 'מחוסר אמנה', היינו אדם לא אמין, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, שנאמר (צפניה ג, יג): "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב". וודאי שבהתרשלות שלו עבר על הציווי הכללי: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט), היינו ללכת בדרכי ה' ולהידבק במידותיו הטובות, שאחת המרכזיות שבהן היא מידת האמת והאמינות.

אולם ביחס למצוות "וְהִין צֶדֶק" שנאמרה לגבי משא ומתן, ישנן דעות בפוסקים. לדעת כמה מגדולי הראשונים החיוב "וְהִין צֶדֶק" קובע שאסור לומר אחד בפה ואחד בלב, אבל אם המוכר התכוון לקיים את דברו, אף שלאחר מכן התרשל ולא קיים, לא עבר על הציווי "וְהִין צֶדֶק" (רא"ש, רמב"ן במלחמות בב"מ מט, א). ויש אומרים שגם אם מחמת התרשלות לא קיים את דברו, עובר על המצווה "וְהִין צֶדֶק" (המאור שם).

יא – מחוסר אמנה במכירת מכונית

שאלה: אדם סיכם עם קונה שראה את מכוניתו, שימכור לו אותה בערב במחיר מסוים. לאחר מכן הגיע קונה אחר שמוכן לשלם יותר. האם חובה על המוכר למכור את המכונית לראשון במחיר המוסכם, או שמותר לו למכור את המכונית במחיר גבוה יותר לקונה השני?

תשובה: על פי ההלכה צריך המוכר למכור את מכוניתו לקונה הראשון במחיר שסוכם, וזאת משום שהסיכום שלהם, למרות שנעשה בדיבור בלבד, מחייב אותו מבחינה מוסרית. ואמנם, אם ירצה להפר את דברו ולמכור את המכונית במחיר יקר יותר, לראשון או לשני, לא ניתן יהיה לתבוע אותו בבית-הדין ולכוף אותו לעמוד בדיבורו, משום שעדיין לא נעשה קניין מחייב, וכן לא נחתם שטר. אבל חכמים הגדירו אותו כמחוסר אמנה, היינו כאדם שלא ניתן להאמין לו. ורק אם נאמר בפירוש, שהסיכום אינו מחייב, מותר למוכר להעלות את מחיר המכונית.

ואם בין הסיכום בדברים לשעת המכירה היתה עלייה במחיר המכוניות, או נשתנה שער המטבע, כך שהמוכר יוכל לטעון, לו ידעתי שישתנו המחירים או שער המטבע, לא הייתי מסכים לכך. במקרה כזה ישנן שתי דעות: יש אומרים שאף שנשתנו הנתונים, אסור להם לחזור מן הסיכום בדברים שביניהם. ויש אומרים, שהואיל והנתונים השתנו, מותר להם לחזור מן הסיכום. (עיין סמ"ע רד, יב, דעה ראשונה היא דעת הרמב"ם, שו"ע וערוה"ש רד, ח. והשנייה דעת הרא"ש והרמ"א ועי' דיני ממונות לרב בצרי ח"ב ע' א').

וכן, למשל, אדם שהתעניין בחנות לגבי קניית תנור, ואמר למוכר שבערב יבוא לקנותו. אם זה התנור היחיד שנשאר מאותו הסוג, אסור למוכר למכור אותו למישהו אחר, וכן אסור לקונה ללכת ולקנות את התנור בחנות אחרת, או לחזור בו מדבריו. ורק אם הסיכום היה בלשון שאינה מחייבת, כגון שאמר: "נראה שאבוא הערב לשלם על התנור ולקחתו", אז מותר למוכר למכור אותו לקונה אחר, וכן מותר לקונה שלא לבוא בערב.

יב – מידת חסידות בדבקות באמת

כדי להבין את הזהירות המיוחדת של גדולי ישראל מכל שמץ של דיבור שקר, ואפילו ממחשבת שקר, יש לבאר תחילה את מעלתה של האמת.

כשאדם מתאר את האירועים בדייקנות ועומד בדיבורו, הוא נעשה קשור יותר למציאות כפי שהיא באמת, ועל ידי כך הוא מסוגל להכיר את מי שברא אותה. אבל כשאדם משקר ואומר את מה שנוח לו לומר, הוא נעשה תלוש מהמציאות, וכל מה שהוא יבנה יתמוטט, משום שהוא לא מחובר למציאות עצמה. ואפילו ירושלים, עיר קודשנו, חרבה מפני שפסקו ממנה אנשי אמנה, היינו אנשים אמינים. ואף שהיו מאמינים בתורה ולומדים אותה, מאחר שבמשאם ומתנם שיקרו ולא אמרו את האמת, נעשו תלושים מהמציאות וירושלים חרבה (שבת קיט, ב).

וכן אמר רבי אלעזר: "כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה" (סנהדרין צב, א). כשם שהעובד עבודה זרה מתכחש לבורא העולם, כך המשקר מתכחש למציאות.

ומאחר שמידת האמת כל כך יקרה, אף שמצד הדין רק התחייבות בדיבור מחייבת, מכל מקום מנהג חסידות לקיים אף מחשבות. ולכן, אדם שרוצה להתקדש וללכת בדרכי החסידות, יקפיד לקיים את החלטותיו. חשוב לבאר, אין הכוונה שעליו לקיים כל מחשבה שעולה במוחו, אלא הכוונה שאם גמר בדעתו והחליט באופן סופי שכך וכך יעשה, בענייני מצווה או בעניינים שבין אדם לחבירו, מידת חסידות שיקיים את מחשבתו.

וכן מסופר על רב ספרא שרצה למכור אחד מחפציו, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא את קריאת שמע, ואמר לו: מכור לי את החפץ בחמישים זהובים. אולם מאחר שרב ספרא קרא קריאת שמע, לא יכל לענות לו. הקונה היה סבור שכנראה הסכום שהציע לא מקובל על רב ספרא, ולכן חזר והציע סכום גבוה יותר.

לאחר שסיים קריאת שמע, אמר לקונה: תן לי חמישים זהובים כפי שהצעת בתחילה, וקח את החפץ. משום שכבר כשהצעת את הסכום הראשון, הסכמתי בליבי למוכרו לך בסכום זה. ומאחר שרב ספרא היה דובר אמת בלבבו, לא רצה להפר את מחשבתו הראשונה (מכות כד, א, וברש"י).

רב ספרא הפסיד הרבה זהובים, אבל בדבקותו במידת האמת זכה להידבק במידותיו של הקב"ה, ועל ידי כך זכה להגיע ליכולת אמונית גבוהה יותר, ולהכרה טובה יותר של המציאות.

אבל כאמור, זו מידת חסידות, אולם רק התחייבות שבדיבור מחייבת את האדם לקיים את דברו. ואפילו התחייבות שבדיבור, יוצרת חובה מוסרית אישית, אבל עדיין אין בית-הדין יכול לכוף אדם לקיים את דבריו. רק אם עשה קניין או חתם חוזה, יכול בית-הדין לחייב אותו לקיים את התחייבותו.

יג – מתי מותר לסטות מאמירת האמת

לאחר שהסברנו בהרחבה את ערכה של האמת ואיסור השקר, השאלה המרכזית היא, מה עלינו לעשות במקרה שיש התנגשות בין ערך האמת לערך אחר. למשל, מה לעשות במקרה שמישהו שואל אותנו האם פלוני אמר עליו דברים רעים. מצד האמת היינו צריכים לומר: "כן, פלוני דיבר כנגדך". אולם מצד השלום ואיסור לשון הרע, צריך להכחיש את העובדה שפלוני דיבר כנגדו.

בשני מקומות בתלמוד מבואר שמותר לסטות מאמירת האמת לשם קיומם של ערכים אחרים, במסכת יבמות (סה, ב) מבואר שמצווה לשנות מפני השלום. ובמסכת בבא מציעא (כג, ב) מבואר שמותר לסטות מאמירת האמת בשלושה דברים, במסכתא, בפוריא ובאושפיזא. במסכת, פירושו בענייני הלימוד; בפוריא פירושו בענייני האישות האינטימיים; באושפיזא פירושו בתיאור המארח. בהמשך (בהלכה טז-יז) נבאר את שלושת הדברים שנזכרו כאן. אך תחילה נעסוק בכללי ההלכה, מהם המצבים שמותר לשקר בהם, ונבאר שלושה כללים יסודיים:

האחד, כל מה שאמרו חכמים שמותר לשנות, הוא דווקא כאשר השקר אינו גורם נזק לשום אדם, אבל אם על ידי השקר אנו חוסכים אולי אי נעימות מאדם אחד, אבל גורמים בושה או נזק לאחר, ודאי שאסור לשנות (שערי תשובה שער ג' קפ"א).

את הכלל השני באר אחד מגדולי הראשונים, רבי יצחק אלפסי, והוא, שיש מקרים שבהם מצווה לשנות, ויש מקרים שבהם מותר לשנות. וההבדל הוא בין שני המקורות בתלמוד. במסכת יבמות מדובר על שקר לשם השכנת שלום, וכדי להשכין שלום לא רק שמותר לשקר אלא אף מצווה. אולם במסכת בבא מציעא מדובר על שינוי מן האמת לשם שמירת הצניעות או כדי למנוע בושה, ובדברים אלו מותר לשנות אבל אין מצווה (רי"ף על ב"מ כג, ב).[2]

כלל שלישי מובא בשם הבעל שם טוב, וגם ההגיון מחייב לקבלו, והוא, שאדם שנכשל באמירת שקר, אסור לו לשנות מן האמת אפילו למען השלום, מפני שהוא צריך ללכת עד הקצה האחרון באמירת האמת, שאם לא כן ברור שיורה לעצמו היתר וימשיך לשקר גם בדברים אסורים (פורת יוסף פר' ויצא). עם זאת ברור שאין בזה היתר לומר לשון הרע או לגרום לסכסוכים, אלא שלא יאמר שקר כדי לעשות שלום.

עוד כלל חשוב לציין, גם כאשר מותר לסטות מאמירת האמת כדי שלא לפגוע בערכים אחרים, יש למעט עד כמה שאפשר בשקר. ולכן קראו לזה חז"ל 'לשנות', וכוונתם שרק מה שהכרחי לשנות כדי שלא לפגוע בערכים אחרים מותר, ויותר – אסור.


[2]. עי' פרישה חו"מ רסב, כא, שלדעתו גם לשם ענווה או צניעות מצווה לשנות, אבל כדי למנוע מעצמו בושה התירו לשנות אבל אין מצווה.

יד – מצווה לשנות מפני השלום

אף שחובה גדולה לדבר אמת, מכל מקום למען השלום מותר ואף מצווה לשנות מן האמת.

כך למדו חכמים במסכת יבמות (סה, ב), מדבריהם של אחי יוסף, שלאחר פטירת יעקב אבינו, חששו האחים שמא יוסף ירצה לנקום בהם על שמכרוהו לישמעאלים, ולכן, למרות שיעקב לא אמר להם דבר, למען השלום שינו מהאמת ואמרו ליוסף: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹוהֵי אָבִיךָ…" (בראשית נ, טז-יז), ומכאן שמותר לשנות מפני השלום.

ואפילו הקב"ה בעצמו שינה מפני השלום, שהרי כשנתבשרה שרה אמנו שעתיד להוולד לה בן, צחקה בקרבה ואמרה, איך אחרי בלותי אלד ואדוני זקן. כלומר, שרה לא האמינה למשמע אוזניה מפני שגם היא וגם אברהם כבר זקנים. אולם כאשר סיפר הקב"ה לאברהם ששרה לא האמינה לבשורת הבן, הזכיר רק שאמרה שהיא עצמה זקנה. וזאת משום שכל אדם נפגע כשהוא שומע שאשתו חושבת שהוא זקן, ולכן שינה הקב"ה את דבריה. ומכאן שמצווה לשנות מפני השלום.

הטעם לכך שמותר לשקר למען השלום, מפני שהאמת השורשית היא, שכל בני האדם מאוחדים ביסודם, בורא אחד בראם, ומטרה אחת לכולם, ורק סיבוכי העולם גרמו למחלוקות ולמריבות. אם כן, כשיש התנגשות בין ערך השלום וערך האמת, למעשה יש התנגשות בין האמת הפנימית לאמת החיצונית. שמצד האמת החיצונית אכן יש ביניהם עוינות ושנאה, אולם מצד האמת הפנימית הם מאוחדים בנשמתם, ורוצים לאהוב זה את זה. וכשיש התנגשות כזו, הורתה התורה להעדיף את האמת הפנימית על פני האמת החיצונית. ולכן נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום. וכן אהרן הכהן שהיה משכין שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו (כמובא בהלכה הבאה), היה מכחיש את המעשים הרעים שעשו זה לזה, כי השלום הוא האמת היותר גדולה.

לכתחילה, עדיף כמובן שלא להשתמש בהיתר לשקר, ולכן אם למשל, בא אדם ושאל את חבירו, האם פלוני דיבר עלי דברים רעים, עדיף להטות את השיחה לכיוונים אחרים. אבל אם הוא מתעקש, ודורש לדעת האם דברו עליו דברים רעים, מותר לומר שקר גמור מפני השלום (חפץ חיים הל' רכילות א, ח).

טו – רק למען שלום אמת מותר לשנות

מצווה לעשות שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, ובין מדינה למדינה (תו"כ קדושים פ' י"א). ושלא כמו הרבה מצוות, שרק אם נזדמנו ביד האדם, עליו לקיימן, אחר מצוות השלום צריך לרדוף באופן אקטיבי, שנאמר: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו; דרך ארץ זוטא פרק השלום).

ומפני גדולתה של המצווה לעשות שלום, נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום.

וכן מסופר באבות דרבי נתן (יב, ג) על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכששמע על שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרון וישב אצל אחד מהם. אמר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. והיה אהרון הולך ויושב אצל האחר, ואומר לו: "בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו, ואומר, אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה יושב אצלו עד שהסיר קנאה מליבו. לאחר מכן כשנפגשו זה בזה, גפפו, חיבקו ונשקו זה לזה. וכך היה עושה שלום בין אדם לחבריו ובין איש לאשתו, ולפיכך כשנסתלק נאמר (במדבר כ, כט): "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

אבל חשוב לדעת, שכל מה שאמרנו שמותר לשנות מפני השלום, הוא דווקא כשלא גורמים נזק לאף אדם. אבל אם למען השלום מקפחים זכויותיו של מישהו, אסור לשקר. למשל, אם אדם הזיק לחבירו, חייבים לספר לניזק על כך כדי שיוכל לתובעו במשפט. וכן אם ידוע על אחד שעומד לרמות את חבירו, חייבים להזהיר את התמים מפני הרמאי. במקרים כאלו אין לומר לשם השלום עדיף לשתוק, אלא להפך מצווה לומר את האמת, כדי להציל את העשוק מידי עושקו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".[3]

וכן אהרן הכהן, אם היה יודע שדבריו ישפיעו רק על אחד מבעלי המחלוקת, לא היה משנה למען השלום, שהרי רק נזק יצא מזה ולא שלום. שכן האדם הטוב יאמין בתמימותו שחבירו כבר לא חורש רעתו, ויתן בו אמון, ולבסוף האיש הרע שמחכה להזדמנות הראשונה כדי לנקום בחבירו, ינצל את האמון שנתנו בו כדי לגמול לו רעה תחת טובה. לכן רק כאשר ברור שעל ידי השקר באמת יהיה שלום, אז מותר לשנות למען השלום. אולם כשלא ברור שכך יהיה, כמובן שאסור לשקר.


[3]. ולכן גם מי שלימד זכות על הפוליטיקאים שמשקרים למען 'השלום', אין זה נכון. מפני שלדעת רבים אין זה שלום אמת. ועוד שיש בהסכמים אלו משום פגיעה בזכויות של עם ישראל על ארצו והפרת מצוות ישוב הארץ. ולכן אף אם לדעתם זהו שלום אמת, אסור להם לכוף את דעתם על בעלי הדעה האחרת על ידי שקרים.

טז – שלושת הדברים שמותר לשנות בהם

טז – עתה נברר את שלושת הדברים שמנו חכמים במסכת בבא מציעא (כג, ב), שמותר לשנות בהם מן האמת.

הראשון הוא במסכתא, ופירש רש"י שלשם ענווה מותר לשנות בענייני המסכת, שאם ישאלו אדם אם למד מסכת מסוימת היטב עם כל המפרשים, למרות שהוא יודע אותה על בוריה, יכול לענות שאינו יודע אותה היטב, משום שמידת ענווה היא שאדם לא יספר בעצמו על מעלותיו והיקף ידיעותיו. וראוי להוסיף, שכתבו האחרונים, שכשם שמותר לנהוג במידת הענווה ולהסתיר את ידיעותיו במסכת, כך מי שמתענה או עושה שאר דברי חסידות, מותר לו לשנות מהאמת כדי להסתיר את מעשיו מן הבריות (מ"א או"ח תקס"ה, ז).

הדבר השני שהתירו לשנות בו הוא בפוריא, כלומר בענייני צניעות המיטה, שבעניינים אינטימיים אלו ראוי שלא לדבר. לכן אם ישאלוהו עליהם, מותר לו לשנות ולהעלים את האמת (וכיוצא בזה מותר להסתיר את דבר ההריון בתחילתו).

והשלישי הוא באושפיזא, היינו בענייני אירוח. שאם ישאלו אורח אצל מי התארחת, והאם קיבלו אותך בסבר פנים יפות. אם יש בליבו של האורח חשש שמא בעקבות דבריו יבואו אורחים רבים לבעל הבית, והדבר יכביד על מארחו, מותר לאורח לשנות בדבריו ולטשטש את זהות מארחו. ואפילו אם נודע לשואלים מי ארח אותו, אם הוא חושב שהמארחים שלו מעדיפים שלא יספר בשבחם, כדי שלא יקפצו עליהם אנשים שאינם הגונים ויכלו את ממונם, מותר לאורח לשנות מהאמת ולומר שהתנהגו אליו בצורה קרירה. ואף שלמדנו (ברכות נח, א) שראוי לאורח טוב לשבח את בעל הבית, מכל מקום זהו דווקא בפני אנשים הגונים, אבל בפני אנשים שעלולים לנצל את טוב ליבו של המארח לרעה, אין לשבח. ועל זה אמרו חכמים (ערכין טז א): "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – בערב קללה תחשב לו" (תוס' שם).

בעבר, כשהמזון לא היה מצוי בשפע, היתה אכן סכנה שסיפור בשבחו של המארח יכול לגרום לו נזק. אבל כיום, החשש שסיפור כזה יגרום נזק הוא קטן, וכמעט שאין צורך להשתמש בהיתר לשנות בענייני אושפיזא. אולם ישנם מקרים דומים שבהם צריכים להשתמש בהיתר הזה. לדוגמה, אדם שתמיד מוכן לעזור לזולת, וגם כשאין לו זמן והעזרה תבוא על חשבון משפחתו ופרנסתו – יסכים לעזור. אין לספר בשבחו בפני אנשים שאינם הגונים, שמא ינצלו את טוב ליבו ללא התחשבות במשפחתו.

יז – למניעת בושה

לעיתים מותר לאדם לשנות מן האמת כדי למנוע מעצמו בושה. למדנו שמותר לשנות במסכתא, ופירש רש"י שמותר לאדם להצניע את ידיעותיו משום ענווה. אולם לדעת הרמב"ם הכוונה היא, שאם שואלים אדם האם אתה לומד כעת מסכת שבת, למשל, והוא מתיירא שמא ישאלוהו שאלות הלכתיות שלא ידע להשיב עליהם, מותר לו לומר שהוא לומד מסכת אחרת, כדי להימנע מהבושה שבאי ידיעת התשובה (הל' גזלה יד, יג).

ועל פי זה אפשר ללמוד שאם אדם נוסע לבית חולים, לבדיקה שהוא מתבייש בה, כמו למשל בדיקת פוריות, ומישהו שואל אותו לשם מה אתה נוסע, מותר לו להסתיר את מטרת נסיעתו המדויקת.

ובכל מקרה כתב בעל ספר חסידים (תרמ"ב), שעדיף תמיד שלא לומר ממש דבר שקר, אלא לנקוט בלשון שמשתמעת לשתי פנים.

אבל חשוב מאוד לחזור ולהדגיש שכל ההיתר לשנות מהאמת הוא בתנאי שהשקר לא יגרום נזק, בושה או צער למישהו אחר. ולכן שני שותפים, למשל, שמדברים בענייני עסקיהם, ברור שכל אחד צריך לומר לחבירו רק את האמת. ואפילו אם הוא מתבייש לספר על הטעויות שלו, חובה עליו לומר את כל האמת, משום שהשותף צריך לדעת את כל מה שקשור לעסק ולטיב עבודתו של שותפו, ואם ישקר, יזיק לחבירו, ויעבור על איסור תורה. ורק אם ברור לו, שאם יספר על טעותו, שהיא לא כל כך קריטית, יגרום הדבר להפרת השלום ביניהם, ומחמת זה אף העסק שלהם עלול להינזק, והשותף שלו יפסיד דווקא מעצם אמירת האמת. במקרה כזה יכול השותף להורות לעצמו היתר ולשנות מפני השלום.

וכן ברור שלתלמיד בבית ספר או בתיכון אסור לשקר למורו. כל ההיתר לשנות מהאמת כדי למנוע בושה, נוגע לאנשים שאין ביניהם קשר מחייב, אבל המורה חייב לדעת את מידת התקדמותו של התלמיד, כדי שבכוחות משותפים יוכלו לשקוד על התקדמותו בלימוד. ולכן אם הוא שואל את התלמיד אם חזר לקראת הבחינה, על התלמיד לומר את האמת בלבד. ורק אם התלמיד נבוך לפני כל הכיתה, יתכן שמותר לו בציבור לטשטש את האמת המביכה, אבל לאחר מכן יבוא לפני מורו ויאמר לו את האמת.

וכן חייל בצבא, בכל דבר שקשור לאמינות ולתיפקוד המבצעי – חייב לומר את האמת, ואין שום היתר לשנות מפני הבושה, מפני שאם לא יאמר את האמת, יפגע בכל מערכת האמינות בצבא, ויזיק ליכולתו המבצעית (הצבא כהלכה פ' כט).

יח – כלה נאה וחסודה

יח – שאלה: מה יעשה אדם שחבירו קנה רהיט, והוא שואל אותו לחוות דעתו. האם יאמר את מה שהוא חושב באמת, שהרהיט עשוי בצורה גרועה, ובקרוב כנראה שיתפרק, ומחירו יקר, ובנוסף לכך מראהו מכוער. או שמותר לו לענות בדברי נימוס, כגון, שהרהיט די טוב ודי מוצלח, ובאופן כללי הוא נראה לא רע.

תשובה: במקרה כזה אין שום מצווה לומר את האמת, משום שאם יאמר את האמת, יצער את חברו, והרי הוא כבר קנה את הרהיט, ואת המעוות אי אפשר לתקן. לכן מלכתחילה עדיף שלא לדבר כלל על הרהיט. אבל אם בכל זאת החבר שואל ומצפה לתשובה, מצד הנימוס ודרך ארץ, ראוי לשבח אותו במידה מסוימת, כדי לשמחו. וזהו בכלל מה שאמרו חכמים שמצווה לשנות מפני השלום. ואם ניתן למצוא ברהיט איזו מעלה מסוימת, עדיף להתרכז בה.

וכן לעניין חתונה, אמרו בית הלל, שבשעה שרוקדים לפני הכלה, יש לשבח אותה ולומר שהיא "כלה נאה וחסודה". ואמנם חלקו עליהם בית שמאי ואמרו: ומה אם הכלה חיגרת או סומא, האם גם אז צריך לשבח אותה שהיא "נאה וחסודה"? אלא לדעת בית שמאי אסור לשבח אותה בדבר שאין בה, ואם הכלה מכוערת, עדיף לשתוק ולא לומר דבר שאינו נכון, או שימצאו בה איזה דבר שבח, שאותו יציינו ולא יאמרו סתם דברי שקר. אבל גם לדעת בית שמאי, אם יבוא אחד מבני המשפחה וישאל, איך לפי דעתכם הכלה, ודאי שיש לשבח אותה. אלא שאם לא נשאלו, עדיף לדעת בית שמאי שלא לומר בחינם דברים שאינם אמיתיים (תוספות כתובות יז, א ד"ה 'כלה').

אולם לדעת בית הלל, בכל מקרה יש לשבח את הכלה ולומר שהיא "נאה וחסודה", משום שאם לא ישבחו אותה ביום חתונתה, יבינו הכל, שזהו מפני שאינה ראויה לשבח. ומאחר שיש מצווה להרבות בשלום ואהבה בין הבריות, מצווה לשבח את הכלה ולומר שהיא "נאה וחסודה". ואף שבעיני רוב האנשים היא אינה נאה, יתכן שבעיני בעלה היא נאה וחסודה. ולמעשה הלכה כבית הלל, ואף התקבל בישראל מנהג לשיר בחתונה את דבריהם של בית הלל המובאים בברייתא במסכת כתובות (יז, א): "כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה".

יט – העתקה בבחינה

יט – שאלה: מאחר שתלמידים רבים מעתיקים בבחינות, האם מותר להעתיק בבחינות? וכן מי שכבר העתיק האם חובה עליו לומר זאת למורה? ומה הדין במי שהעתיק בבחינת בגרות?

תשובה: ודאי שאסור להעתיק בבחינות, וכמה צדדים לאיסור. ראשית, יש כאן גניבת דעת, שהמורה או הבוחן חושב שאלו הן ידיעותיו של התלמיד, ובאמת התלמיד אינו יודע תשובות אלו מעצמו. ולדעת הרבה ראשונים איסור גניבת דעת מהתורה, שנאמר (ויקרא יט, יא): "לֹא תִּגְנֹבוּ", ובכלל זה גם גניבת דעת (ריטב"א חולין צד, א).

וגם לאלו שסוברים שאין בפסוק זה מקור לאיסור גניבת דעת, מכל מקום ודאי שאסור להעתיק, שנצטווינו ללכת בדרכיו של הבורא, היינו להידבק במידותיו, שנאמר (דברים כח, ט): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", ואחת המידות המרכזיות היא 'אמת', ואף חותמו של הקב"ה 'אמת' (שבת נה, א).

ואף שלטווח קצר יתכן שייראה הדבר כאילו מי שנשמר מהאיסור להעתיק בבחינות מפסיד, ועקב כך הציון שלו יהיה נמוך משל אלו ברמתו שעברו והעתיקו. מכל מקום, האמת יקרה יותר מהציון, וברור שלטווח הארוך מי שיזהר מהעתקה בבחינות יצליח יותר בחייו, מפני שכך ילמד את היסוד החשוב ביותר לקידומו האישי, והוא לסמוך רק על ידיעותיו ומאמציו האישיים, ועל ידי כך, בסופו של דבר, רמתו תהיה גבוהה יותר. מה שאין כן מי שרגיל להעתיק, אינו לומד להשקיע ולהתאמץ, ובשלב מסוים בחייו, מסתבר שיתברר לו שהאדם העיקרי שרומה על ידו, היה הוא עצמו.

ואפילו אם על ידי העתקה בבחינות הבגרות יצליח לסלול לעצמו את דרכו לאחת הפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה, לא יועיל הדבר לעשותו מוכשר ויודע יותר. ומה תועלת תצמח לו, אם בסופו של דבר יהיה רופא בינוני, שיצטרך כל ימיו להסתיר מחוליו את חוסר ידיעותיו. ואילו חיים יהיו לו כמהנדס גרוע, שטורח תמיד בהסתרת חוסר כשרונו מפני לקוחותיו וחבריו. לכל אדם מוטב לדעת, איזה מקצוע אינו מתאים לו, שאז יוכל לבחור מקצוע שבו יוכל להצטיין.

ומי שהעתיק בבחינה, ועקב כך קיבל ציון גבוה יותר, ויוכל להתקבל למקומות שלא היה מתקבל בלא ציון זה, ראוי שיתייעץ עם רבו כיצד לנהוג. שלעיתים בגניבת הדעת הזו הוא תפס את מקומו של חבירו שלא העתיק וקיבל ציון נמוך ממנו, וצריך לשקול כיצד ניתן לתקן את העוול שגרם. ובכל אופן, נכון להורות למי שהעתיק, שילמד שוב את חומר הבחינה ויהיה ראוי לקבל את הציון שניתן לו עקב העתקתו.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן