במצווה “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” (שמות כ, ז), נצטווינו לזכור את יסודות האמונה. ולכן מצוות השבת היא הרביעית שבעשרת הדברות, שבתחילה נצטווינו להאמין ולדעת את ה’, שנאמר (שמות כ, ב): “אָנֹכִי ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”. בשנייה נצטווינו שלא לעבוד עבודה זרה, שנאמר: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…”. בשלישית נצטווינו לכבד את שמו ולא להישבע בשמו לשקר. וברביעית נצטווינו על יום השבת, שהוא היום שמבטא בפועל את יסודות האמונה (רמב”ן שמות כ, ז). אמרו בזוהר, שכל כללי האמונה וסודותיה קשורים בשבת (ח”ב צב, א; ח”ג צד, ב; רפח, ב).
שני יסודות אנו זוכרים בשבת. הראשון הוא בריאת העולם, שהשבת היא עדות על הבורא שברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, ומאז ועד עתה הוא ממשיך להחיות את העולם ולקיימו. היסוד השני הוא שה’ הוציא את עמו ממצרים, שאז התגלה שבנוסף לכך שהקב”ה ברא את העולם ומקיימו, הוא גם משגיח עליו ומנהיגו, מעניש את הרשעים ונותן שכר לצדיקים, ובחר בישראל להיות לו לעם שעל ידו תתגלה השגחתו בעולם.
אמרו חכמים (מכילתא), שבמצוות “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ” – נצטווינו לזכור את השבת גם בכל ימות השבוע, בכך שנתכונן לשבת בהכנת צרכיה. וכן כשהלוויים היו אומרים בבית המקדש שיר של יום, היו אומרים: “היום יום ראשון בשבת”, “שני בשבת” וכך בכל הימים. כלומר אין ימות החול ימים בפני עצמם, אלא הם יונקים את משמעותם וערכם מיום השבת. אכן עובדה היא שבשפה העברית, שהיא לשון הקודש, מונים את כל ימות השבוע כפי יחסם לשבת, ראשון שני וכו’, מה שאין כן באנגלית, צרפתית ושפות נוספות, שלכל יום יש שם בפני עצמו, בדרך כלל על פי שמות האלילים הקדומים, ללא שום זיקה לשבת (רמב”ן שמות כ, ז).
את עיקר מצוות זכירת השבת מקיימים בקידוש, שבו אנו מזכירים את תמצית עניינה של השבת. ותקנו חכמים לאומרו על כוס יין וסמוך לסעודה, כדי שזכירת השבת תהיה בשמחה ותענוג, וכפי שנאמר (ישעיהו נח, יג): “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג” (להלן ו, ג; ו, י).
ואף שבקידוש אנו מקיימים את עיקר מצוות ‘זכור’, המצווה היא שיהיה יום השבת כולו מקודש, שנאמר: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ“, שתהיה השבת כולה מיועדת לדברים שבקדושה, לעסוק בתורה ולשמוע דברי חכמים (רמב”ן שמות כ, ז; להלן ה, א-ה).
