ה – דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

[2]. לדעת ר' יהודה 'דבר שאינו מתכוון' אסור, היינו גם כאשר אין ודאות שהמלאכה תיעשה ומטרת פעולתו היא רק לעשות את הדבר המותר, אם טוב לו שהמלאכה האסורה תיעשה – הדבר אסור. ולדעת ר' שמעון, כיוון שכוונתו היא רק לצורך הדבר המותר וגם אין ודאות שהמלאכה תיעשה – מותר (ביצה כג, א). דעת רב כר' יהודה, ושמואל כר' שמעון. ואמר אביי בשם רבה, שבזה הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר (שבת כב, א). גם באיסור תורה דבר שאינו מתכוון מותר (שבת מו, ב). כלל זה נוגע לכל האיסורים שבתורה, שבכולם הלכה כר"ש, כפי שכתב תוס' (עה, א, 'מתעסק'), וכן דעת רשב"א, רא"ש (יד, ט) ור"ן. ושלא כדברי השאילתות שסובר שהלכה כר"ש רק בשבת, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה (כמובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד').

כאשר קרוב לודאי שהמעשה האסור יעשה, יש מתירים כי עדיין הוא 'דבר שאינו מתכוון' (מאירי, ריטב"א, ריב"ש). ויש אוסרים מדרבנן (תה"ד סד, מהרש"א כמובא בבאו"ה רעז, א, 'שמא'). וכאשר ברור שהמעשה האסור יעשה, ורק במקרה לא צפוי לא יעשה, לכל הדעות אסור מהתורה.

כללי פסיק רישא: א) פסיק רישא דניחא ליה באיסור תורה, אסור מהתורה.

ב) פסיק רישא באיסור חכמים, לדעת רוב הפוסקים אסור, ולכן אסור לגרור ספסל כשוודאי יעשה חריץ, למרות שעשיית החריץ נעשית בשינוי וממילא האיסור מדרבנן. וכ"כ מ"א (שיד, ה), וכן משמע מתוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש, ושו"ע שלז, א. וכן דעת א"ר, תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א, ג; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו); מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא. אמנם יש מתירים (תה"ד, מאירי, מהרש"ם), ומצרפים את דעתם כסניף להקל (עי' יבי"א ח"ד לד, מנו"א ח"ב א, ו).

ג) פסיק רישא דלא ניחא ליה, לדעת הערוך וכמה ראשונים מותר, ולדעתם ההיתר של 'דבר שאינו מתכוון' הוא גם כאשר בוודאי המלאכה תיעשה אלא שלא נוח לו בה (ובכלל זה גם שלא אכפת לו ממנה). אלא שאין אומרים זאת בפסיק רישא, כי אם יטען שאינו רוצה להרוג את העוף, לא נקבל את טענתו, או מפני שלא נאמין לו, או מפני שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם. אבל כאשר באמת לא ניחא ליה, לדעת הערוך הוא 'דבר שאינו מתכוון' ומותר. ולדעת רובם המכריע של הפוסקים אסור מדרבנן, אבל מצרפים את דעת הערוך כסניף להקל.

ד) פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, יש מתירים ויש אוסרים, ובשעת הצורך מקילים (מ"ב שטז, ה, שכא, נז. ועי' ביבי"א ח"ה כז, א, שלרוה"פ מותר). ובכל אופן הוא 'שבות דשבות' שלצורך מצווה וצורך גדול מקילים בו (להלן יא-יב).

ה) פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, לדעת רבים מותר לכתחילה (פמ"ג א"א שטז א"א ז; דג"מ שמ, ולהלן יח, ג, 2. ובמ"ב שמ, יז, משמע לכאורה שהחמיר). ולמעשה כאשר הדבר נראה קצת כמלאכה, אין להתיר אלא בשעת הצורך (להלן יח, ג, 2). כלומר פסיק רישא היא מלאכה שנעשית בלא רצון, וככל שהמלאכה פחות חמורה, כגון שהיא מדרבנן או שני דרבנן, ויש פחות רצון כי 'לא ניחא ליה', איסורה נקלש, עד שיש מתירים אותה לגמרי. בכלל ח' מבואר מצב שכבר אינו דרך מלאכה כלל ומותר לכל הדעות.

ו) פסיק רישא באמירה לגוי כשעיקר כוונת הגוי לדבר המותר וכדרך אגב נעשה דבר האסור שנוח ליהודי – גם כשהמלאכה מהתורה – מותר (מ"ב רנג, צט, ובשעה"צ קד, ביאר שכך דעת רוב האחרונים; שש"כ לא, א).

ז) ספק פסיק רישא באיסור תורה, כגון שהוא סוגר דלת וספק אם יש שם צבי, או פותח מקרר וספק אם כיבה את הנורה קודם שבת. יש מתירים מדין 'דבר שאינו מתכוון' (ט"ז שטז, ג). ויש אוסרים, שהואיל והמציאות כבר קיימת, הרי זה ספק דאורייתא שיש להחמיר בו (רע"א). בשעת הצורך מקילים, ובאיסור דרבנן בוודאי מקילים כדין ספיקא דרבנן. כמבואר בבאו"ה שטז, ג, 'ולכן'.

ח) פעולה שאינה דרך מלאכה כלל – מותרת. לפעמים מלאכה שנעשית בדרך של פסיק רישא מותרת לגמרי הואיל ואינה כדרך מלאכה כלל, וזאת כאשר לא ניכר כלל הקשר שבין פעולת האדם לתוצאה האסורה, ואף התוצאה האסורה אינה ניכרת. כגון לחתוך אשכולית או להוציא ממנה בכפית, למרות שנסחט ממנה מיץ (להלן יב, 15), וכפי שכתב במפורש בבית יוסף (שכ, י) לעניין שבירת קרח תוך התזת רסיסי מים. וכן לעניין מילוי מים קרים בכלי מתכת לוהט, שאם אין כוונה לצרוף את הכלי – מותר (בית יוסף שיח, יב, בשם המגיד משנה יב, ב; ועי' שו"ע שיט, ח, ונשמת אדם יח, ב, ובהרחבות ט, ה, ט-י; כ, ז, ב). וזה יסוד ההיתר לפתוח דלת מקרר שעובד על תרמוסטט, ודלת חדר שיש בו חימום על תרמוסטט, שהואיל ופתיחת הדלת אינה כדרך מלאכה, ולא ניכרת המלאכה הנגרמת מכך – מותר (להלן יז, ח). יסוד זה למדנו ב­כל המלאכות הנוגעות לאכילה, שכדרך מלאכה אסור וכדרך אכילה מותר (להלן בורר יא, ב, וטוחן יב, א-ב). מנגד, כאשר תוצאת המלאכה ניכרת מאוד, נוטים לכתחילה להחמיר אפילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן (להלן יח, 2).