פיקוח נפש דוחה שבת, שנאמר (ויקרא יח, ה): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'”. ודרשו חכמים (יומא פה, ב): “וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם”, שמצוות התורה ניתנו כדי שיחיו בהן, ולא שימותו על ידי קיומן.[1]
גם כאשר סיכוי ההצלה קטן, מחללים שבת כדי לנסות להציל. למשל, מחללים שבת כדי להביא תרופה שמועילה רק במקצת המקרים. וכן מחללים שבת כדי להביא תרופה נסיונית שספק אם תועיל. אבל עבור תרופה שאין בסיס ממשי לכך שאולי תועיל, אין מחללים שבת (מ”א שכח, א; רמ”א יו”ד קנה, ג; ארח”ש כ, ז).
גם במקרה של ספק מחללים שבת. כגון שבניין התמוטט וספק אם יש שם אדם, וגם אם יש שם אדם, ספק אם נותר בחיים, מפקחים (מפנים) את הגל מפני הספק (שו”ע שכט, ב-ה). ועל שם פעולה זו נקרא הכלל – “פיקוח נפש דוחה שבת”.
וגם כאשר מלאכת ההצלה לא הצליחה, יש לכל המשתדלים בה שכר טוב מאת ה’. וכן אם היה צורך להביא תרופה, וכמה אנשים נסעו להביאה ממקומות שונים, למרות שחלקם נסעו בחינם, לכולם יש על כך שכר טוב (מנחות סד, א; שו”ע שכח, טו).
ואף שמותר לחלל שבת כדי להציל חולה, מי שיודע שיצטרך לטפל בשבת בחולה מסוכן, צריך להכין את כל מה שיוכל בערב שבת, כדי שבשבת יצטרך לעשות פחות מלאכות, שחובה על אדם להתכונן מערב שבת לשבת (מ”ב שמד, יא). ובמצב של ספק, אף שאין בזה חובה, טוב להתכונן מספק לטיפול בחולה (מ”ב של, א). למשל, מי שלעיתים מזדמן לו לטפל בפצועים, טוב שיכין לעצמו לפני שבת תחבושות ופלסטרים, כדי שלא יצטרך לחותכם בשבת.
אשה שעומדת ללדת, טוב שתכין לעצמה לפני השבת את התיק שהיא צריכה לקחת לבית החולים. ואם הם מתכוונים לנסוע במכונית שלהם, טוב שיוציאו ממנה את המשאות המיותרים. אבל אין היולדת צריכה לשבות בקרבת בית החולים בשבתות הסמוכות ללידה, כי זו טרחה יתירה שאין חייבים בה בערב שבת. ואם תצטרך לנסוע בשבת – תיסע, שפיקוח נפש דוחה שבת (שש”כ לב, לד; לו, ו-ז).
