כפי שלמדנו (בהלכה א), כדי להפוך את ‘רשות הרבים’ או ה’כרמלית’ ל’רשות היחיד’ שמותר לטלטל בה, אין מספיק להקיף אותה בגדר או ‘צורות הפתח’, אלא צריך גם לעשות את כל התושבים הגרים באותו תחום לשותפים. דבר זה נעשה על ידי פת השייכת לכל הגרים באותו תחום. ולא רק פת מחמשת מיני דגן כשרה לעירוב אלא גם פת אורז (שו”ע שסו, ח; מ”ב שסח, יב). ואם הם פחות משמונה עשר אנשים, די שיהיה בפת המשותפת שיעור נפח של גרוגרת (תאנה יבשה) אחת עבור כל אחד. ולשמונה עשר אנשים צריך כשיעור 18 גרוגרות, שהן כשיעור שתי סעודות. וגם אם יש שם יותר משמונה עשר אנשים, אפילו הם אלף, די להם בשיעור פת של שתי סעודות, שעל ידו נעשים כולם שותפים.
נחלקו הפוסקים בשיעור מזון שתי סעודות, ולהלכה נפסק (שו”ע שסח, ג), שמלכתחילה יש להניח ‘עירוב’ בשיעור נפח של שמונה ביצים (כ-400 סמ”ק), ובדיעבד מספיק שיעור נפח של שש ביצים (כ-300 סמ”ק). מזון זה נקרא ‘עירוב’, מפני שעל ידו נעשים כולם מעורבים זה בזה, ורשותם המוקפת בגדר נעשית ל’רשות היחיד’.
כיוון שה’עירוב’ שייך לכל בני העיר, רשאי כל אחד מהם לאכול אותו כשיחפוץ. ואם ה’עירוב’ נאכל בשבת, כיוון שהיה קיים במשך בין השמשות של כניסת השבת, כבר נעשו כולם מעורבים ומשותפים, ואפשר לטלטל בכל אותה שבת. אבל לשבת אחרת צריכים להניח ‘עירוב’ חדש עבור כולם.[5]
בקיבוץ או בכל מקום שישנו חדר אוכל ציבורי שכולם אוכלים בו, מספיק להקים ‘צורות פתח’ סביב לשטח, ואין צורך להניח מזון שתי סעודות עבור כולם, מאחר שהאוכל שבמטבח המשותף כבר יוצר את השותפות הכללית.
