כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת עם הציבור – תפילתו נשמעת (עי' ברכות ו, א). וגם מי שהפסיד את התפילה במניין, מצווה שיתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום קבוע ומיוחד לקדושה ובו התפילה מתקבלת יותר (שו"ע צ, ט).
אמנם כשהמניין מתפלל במקום אחר, עדיף להתפלל במניין מאשר בבית הכנסת ביחידות. ואם בבית הכנסת ישנו מניין קטן ואילו במקום אחר ישנו מניין גדול, אף שיש מעלה ל'רוב-עם', מעלת התפילה בבית הכנסת גוברת (פמ"ג, מ"ב צ, כז-כח).
על כל קהילה מוטלת מצווה לבנות בית כנסת, שבו יוכלו להתפלל במניין, והוא יהיה להם למקדש מעט. כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).
מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצווה, כדי לבטא את התשוקה לדברים שבקדושה, שנאמר (הושע ו, ג): "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וכשיצא מבית הכנסת ילך לאט, שלא יראה כמי ששמח לצאת מבית הכנסת (שו"ע צ, יב). (בפניני הלכה ליקוטים ח"א נתבארו הלכות בית הכנסת בפרק ו, ובמהדורה קמא זה היה בפניני הלכה חלק ד).
