חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – אין להתפלל במקום גבוה

העומד לפני הקב"ה בתפילה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". אמנם את בית הכנסת צריך לבנות בגובהה של עיר, כדי לתת כבוד ורוממות לבית הכנסת (שבת יא, א, פנה"ל ליקוטים א' ו, ד). אבל המתפלל עצמו צריך לעמוד לפני אלוקיו בענווה, ולכן אסור לו לעמוד על מקום גבוה. מסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים לעמוד עליו בתפילה הוא מקום שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל. שני טעמים לכך: א) העומד על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חושש שמא יאבד את שיווי משקלו ואינו יכול לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה, והוא מגביה את עצמו על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, הוא נראה כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפלל על קרקע עקומה, אין צריך להזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים, כל זמן שאינם גבוהים שלושה טפחים משאר סביבותיהם.[4]

חולה או זקן שקשה לו לרדת ממיטתו, רשאי להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. לכן כאשר יש בבית הכנסת שני מפלסים, אם יש במפלס הגבוה ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל עליו.

גם כאשר המקום קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו. וכן הדין בבתי כנסת שבנו במרכזם בימה לצורך החזן, שאם הקיפוה מחיצות או שהיא גדולה יותר מארבע אמות על ארבע אמות – מותר להתפלל עליה, שאין למדוד את גובהה ביחס לבית הכנסת הואיל והיא מקום נפרד. אלא שהמתפלל עליה אינו מקיים את ההידור המתבטא בפסוק "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ובכל זאת העדיפו באותם המקומות לבנות בימה לחזן ולוותר על ההידור של "לרדת לפני התיבה", כדי שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את קולו של שליח הציבור. [5]

YouTube player

[4]. נחלקו הפוסקים אם מותר לעמוד על כלי או ספסל וכדומה שאינו גבוה ג' טפחים: לב"ח וט"ז – מותר. למהרי"א, א"ר ועוד – אסור. ועי' מ"ב צ, ב, וכה"ח ג. ונלענ"ד שלכו"ע כשיש חשש ביעתותא (תחושת פחד וחוסר יציבות) אין להתפלל. ואם הוא על גבי כרים וכסתות לרוה"פ אסור משום שנראה כמתגאה, כמובא במ"ב תריד, ט, וכה"ח כא, ואף הב"ח מסכים לזה. כשהקרקע עקומה ויש מקום מוגבה, כל שאינו גבוה ג' טפחים ואין ביעתותא אין איסור להתפלל עליו. בדיעבד, המתפלל על מקום גבוה – יצא, כמבואר בפמ"ג משב"ז צ, א, עפ"י הרמב"ם. עפי"ז מובן מדוע נפסק שכשאין ברירה, יכול החזן לעמוד על כסא כדי להשמיע קולו (שו"ע צ, א).

[5]. בכה"ח צ, יד, כתב שלרמב"ם הבימה צריכה להיות מוקפת ארבע מחיצות, ולבן איש חי יתרו ג' מספיק שלוש מחיצות. ובערוה"ש צ, ג, כתב שאפילו אינה מוקפת במחיצות רק משני צדדיה מותר להתפלל עליה, משום שהיא נראית כמקום בפני עצמו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן