תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה’ על בריאת העולם והנהגתו.
בקריאת שמע אנו אומרים “ה’ אחד”, שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה’ “המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית”. כדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא “מעריב ערבים”, אנו מוסיפים להזכיר שהוא “בורא יום ולילה”. נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.
משמעות הפתיחה “שמע ישראל”, שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה’ על אהבתו אלינו ועל התורה שנתן לנו, ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.
“ה’ אלוהינו”, עניינו שה’ הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה’ – “אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו” וכו’, ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים “ברוך אתה ה’ גאל ישראל”.
נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.
תקנו חכמים לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, אולם בדיעבד הן אינן מעכבות זו את זו, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע, ואם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שהברכות אינן מעכבות זו את זו. קל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה – יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרן ביחד כסדר שתקנו חכמים.[1]
לכתחילה צריך לומר ק”ש עם ברכותיה. וכן אפשר ללמוד מהדין שהמסופק אם קרא ק”ש וברכותיה – צריך לחזור גם על הברכות. ולכאורה קשה, הרי ספק ברכות להקל. אלא שכיוון שהן חלק מקיום מצוות ק”ש הן נגררות אחריה (עי’ במ”ב סז, ד, עפ”י הרשב”א). וכן משמע מדין מי שתורתו אומנותו, שפטור מתפילה וחייב בק”ש וברכותיה (מ”ב קו, ו). כיוון שתקנו לומר ק”ש עם ברכותיה, לדעת הגר”א ודעימיה, האומרים ק”ש בסדר הקרבנות צריכים לכוון שלא לצאת בה ידי חובתם. ואמנם לרא”ה ולשו”ע טוב לכוון לצאת בק”ש של קרבנות (עי’ ב”י סו”ס מ”ו, ושם ברמ”א ובאו”ה, ובאו”ה ס, ב, ‘ונ”ל’), אולם נראה שטעמם מפני החשש שמא יאחרו את זמן ק”ש, אבל אם לא היה חשש כזה, גם לדעתם היה נכון לכוון לקיימה עם ברכותיה.
